אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן סג

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן סג

סימן סב

מעשה בבכור שניטל צד אחד מטלפי רגלו אחת. היינו כפי שסדוקים פרסותיו ניטל צד אחד מהסדק וצד השני נשאר וגם לצד הרגל נראה שנשאר קצת מהעצם שבתוך הטלף גם מאותו צד שניטל:

והנה בבכורות מ"ד ע"א מפורש דא"ר חסדא אמר אבימי כצ"ל] ניטלו קרנותן וזכרותן עמהן פסולה ואין פודין עליהן ניטלו טלפים וזכרותן עמהן פסולין ונפדין עליהם. מתיבי נטלו קרניין וטלפיין וזכרותן עמהן פסולין ונפדין עליהם. ל"ק הא דאתעקור אתעקורי הא דאיגום איגומי. הרי מבואר דטלפים שנטלו נפדין אף באיגום דבהכי איירי ר"ח בקרנים ופירש"י שנחתכו מלמעלה ושרשיו נשארו. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהא"מ ה"ה אע"פ שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר ולכאורה צריך ביאור כמה שיעור המעט הזה וא"ל דסגי שניטל רובו דכל כה"ג הול"ל בהדיא ניטל רובו ולא איגום איגומי. וכ"ה בכ"מ שנזכר ניטל הכוונה כולו כדאיתא בר"פ א"ט גבי כבד ובדף מ"ד ע"א גבי תורבץ לא תימא כולו אלא רובו ע"ש. ונראה דגמימה נקרא בכל הש"ס כשנוטל הדבר מה שנראה ממנו לעין כל. ומה שיש ממנו בתוך דבר אחר משאיר ואינו נוטלו. וכשנוטלו עם השרשים נקרא עוקר. וכן הוא בשביעית פ"ד מ"ה גוממו עם הארץ ובחולין צ"ב גוממו עם השופי שמשאיר שרשיו שבתוך הירך וע"ש עוד ר"א גאים ליה וכו' וערש"י ע"ד ע"ב שם וכן הוא בכ"מ בש"ס. ובחולין מ"ד ע"א קרי איגום איגומי כשנשאר הבשר אצל הסימנים והלחי נגמם מעל הבשר והיינו משום דתנן ניטל הלחי ומפרש שהלחי נגמם מן הבשר כי הסימנים נשרשים בבשר והבשר מחובר ללחי ע"ש ברש"י. ובערוך ערך גם א' פי' שנתעכלו הסימנים. נראה הכוונה שנתעכלו ונפרדו מן הבשר ושרשיהם נשארו ולא נעקרו בכח ואכמ"ל בביאור הסוגיא שם אבל עכ"פ ביאור לשון גמימה ברור כמ"ש. ובנ"ד ראיתי שהזכרות היינו העצם שבתוך הטלפיים נכנס קצת לעצם הרגל כפרק תוך פרק וכמו הערקום שנכנס קצת בתוך השוק. ולזה נקרא נגמם כשנשאר השורש שנכנס לתוך עצם הרגל וניטל בשוה לעצם הרגל. ובזה מבואר מ"ש הרמב"ם שנשאר מעט מזכרותן דהא בש"ס סתמא קאמר איגום איגומי וא"כ י"ל דקאי גם על הטלף בעצמו היינו הקליפה שמלמעלה. אבל למ"ש א"ש כי הקליפה אינה נשרשת. ומה שנראה ממנה בחוץ צריך שינטל הכל. אבל עצם הזכרות נשרש ברגל כאשר יראה הרואה ולזה פירש דעלה קאי הא דאיגום:

ובטוי"ד סי' ש"ט כתב נטלו הטלפיים עם הבשר שבהם הוי מום. והנה מ"ש עם הבשר כוונתו על הזכרות אף דרש"י קרי לה עצם בבכורות שם מ"מ קרי לה הטור בשר מפני שהוא עצם רך כמו חסחוס ונחתך בסכין וגם יש שם בשר דק ג"כ וקרי לה בשר לגבי הקליפה הקשה שלמעלה וכן גבי קרניים קרי לה שם בשר ורש"י קרי לה עצם ע"ש. אכן הב"י הקשה שם ל"ל ביאר הרבותא דאף באיגום כשר. והד"מ ופרישה כתבו שכוונתו דבזה"ז אין זה מום קבוע להתירו רק כשנעקר לגמרי. ולענ"ד זה צ"ע דא"כ הו"ל לפרושי כמו בקרנים שכתב שם שנעקר לגמרי. וגם דהא כתב הב"י שם שדעת הטור שמחמירים רק במום שאין נראה לעין כל אבל בניכר היטיב מתירים בזה"ז ע"ש וא"כ אף בנגמם שפיר ניכר לכל. והב"ח כתב דמדלא חילק בין נשאר גומא או לא כמו גבי קרנים ממילא נדע דמותר אף בנגמם. וזה דוחק גדול דכל כה"ג הו"ל לפרושי. אבל לפמ"ש בביאור הדבר מיושב שפיר שכיון שכתב עם הבשר שבהם ממילא מבואר דל"צ רק שינטל הבשר היינו הזכרות שבתוך הקליפה. אבל המעט מהזכרות שנכנס ונשרש בעצם הרגל א"צ שינטל. משא"כ בקרנים דקדק וכתב שניטל הבשר שבתוכו וגם נעקר בכח עד שנשאר גומא והיינו כנ"ל וז"ב:

אכן ברש"י בבכורות שם מוכח שאף אם נשאר מקצת מהזכרות ונראה למעלה ג"כ פסול. דהש"ס מקשה שם ואיגום איגומי פסול והתנן פרה שקרניה וטלפיה שחורות יגוד תרגמא זעירי מעילוי זכרות. ופירש"י האי דקתני יחתוך מעילוי זכרותייהו שיש בחודו של קרן כב' וג' אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אין מגיע עד מקום הזכרות יחתוך אבל יותר מכאן פסולה עכ"ל. הרי מפורש להדיא דאיגום איגומי מפרש אף שנחתך קצת מהזכרות דהא כתב להדיא שיותר מכאן פסולה. ובאמת מצינו לשון גמימה בכה"ג בפ"ק דשביעית אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי ר"ש. הרי להדיא שאף שנשאר טפח קרי לה נגמם. וכן ג"כ בפ"ב דכלאים מ"ד גומם עד פחות מטפח. והרמב"ם בפי' המשנה מפרש שם דקאי בעומק הקרקע. וקשה ל"ל פירש בנשאר על הארץ כמו שמפרש בספ"ק דשביעית וכן פי' הר"ש והרע"ב הכא באמת ויש ליישב ואכ"מ. ועכ"פ מבואר שאף שנשאר נקרא נגמם. ובפי"ז דכלים מ"ד נגממו שיעורן במה שהן. ג"כ הכוונה שניטלו הדפנות ונשאר קצת. ובחולין ע' שנגמם הרחם ג"כ כעין זה. וע"ש נ"ט דנקיט היה גמום ופרסותיה חתוכות אלמא דחתוכות הוי טפי מגמום דשם בעי שיהיו כל פרסותיו חתוכות לגמרי. ונראה שרש"י מפרש דגמימה הוי מה שנחתך על פני כל רחבו אף שבארכו נשאר. ולפ"ז צ"ל דהא דנקיט רש"י גבי אגומי שרק השרשים נשארו הוא לאו דווקא:

ובאמת קשה טובא למה פירש"י הכי ולא פירש כפשוטו שחותך הקרן עצמו היינו הקליפה ולא הזכרות שבתוכו דהזכרות הוא עצם מהגוף ואיננו שחור. וכ"נ דסתם קרן מיקרי הקליפה בלא הזכרות כדתני שם קרניהן וזכרותן. וכן בר"ה כ"ז ע"ב משמע כן שהזכרות אינו בכלל סתם קרן. ונראה שלזה סתם הרמב"ם פ"א מה' פרה שיגוד ותמה הכ"מ ל"ל פי' דדווקא שלא הגיע נגד הזכרות. ולפמ"ש י"ל דכיון שכתב סתם קרניה ממילא מבואר שאין הזכרות בכלל רק הקליפה שעל הזכרות. והנראה שפירש"י מוכרח הוא שאין לפרש מעילוי זכרות שחותך הקרן מעל הזכרות ונשאר הזכרות מגולה דהזכרות לעולם אינו אדום בטבעו רק מראה עצם וקצת בשר וא"כ מה תועלת בחתיכת הקרנים מעל הזכרות ולזה מפרש דקאי על מה שיוצא מלמעלה מהזכרות. והרמב"ם נראה דס"ל דמ"מ כשירה כשנשאר הזכרות כיון שאינו שחור דבקרן לא פסול רק שחרות שאינו כמראה עצם המיוחד לו וכ"נ דקרנים אדומות לא מצינו וגם דרק במשנה ה' שם גבי שערות נקיט דלבנות פסולות משמע דבקוט"ל כשר לבינים רק שחורות פסול וכן מוכח בתוספתא פ"ק דפרה דתני ניטל קרניה וטלפיה והזכר עמהן פסולה. משמע דבלא הזכר כשירה אף שנשאר הזכר מגולה. הרי שאפשר שיוכשר בזה וא"כ י"ל דהיינו נמי דמוקי בבכורות מעילוי זכרות כנ"ל:

ועכ"פ נתבאר לדעת רש"י דבטלפים אף אם נחתך מקצת מן הזכרות ג"כ פסולה ונפדית. ולפ"ז גם להרמב"ם י"ל דנהי דבעי שיגמום רובו מ"מ אם נשאר רק מיעוטו כשרה אף שנראה מלמעלה וכפשטות לשון הרמב"ם בפ"ב מהא"מ. כיון שהוכחנו שלשון גמימה שייך ג"כ כשנשאר איזה שיעור. רק רובא בעי דהכי משמע בפ"ב דכלאים ופ"ק דשביעית דאיירי שנשאר רק טפח סמוך לקרקע וגם דניטל משמעותו עכ"פ רובו. ולפ"ז י"ל דשפיר צדקו דברי הד"מ ופרישה שהטור מחמיר שינטל כל הזכרות דמדינא מותר אף שנשאר קצת ממנו רק שבזה"ז אין להתיר רק בכה"ג [וראיתי בערוך ערך גם שהביא דבחולין גבי ריאה שניקבה איתא איתגום שרי ולפנינו ליתא כלל ואולי היה לו איזה גירסא בש"ס כן אך לא נודע באיזה מקום ומה שייך גמימה בריאה ואולי גרס כן גבי ריאה דאיגלידא או גבי חסרון מבחוץ בדף מ"ז ע"ב]:

וא"כ יצא לנו לדינא שאם ניטל כל הקליפה מהטלף. וגם הזכרות ניטל כולו מה שבתוך הקליפה רק נשאר המעט הנכנס ונשרש בעצם הרגל יש להתיר גם בזה"ז כמ"ש הטור. ואף שלכאורה קשה טובא דהא הרמב"ם והרא"ש כתבו שאין להתיר בזה"ז רק מומים גדולים כגון נסמית עינו נקטעה ידו או רגלו. ונהי שהטור מפרש דה"ה כל מומים הנראים להדיא כמ"ש הב"י שם מ"מ אי נימא דגם בניטל הטלפיים מותר בזה"ז א"כ ל"ל להרא"ש למנקט נקטעה רגלו. הול"ל רבותא טפי דאף שנקטע טלפו מותר ויש בכלל מאתים מנה. ואפשר דכיון דרש"י פי' בבכורות מ"ד שהזכרות שבתוך הטלף הוא כף הרגל ע"ש. א"כ י"ל שיש לקרות נקטעה רגלו כשנקטע טלפו ג"כ והוא אבר בפ"ע. ובירושלמי פ' עגלה ערופה ה"ה נסתפק אם רגליה קלוטות אי הוי רק בע"מ או מחוסר אבר. והכוונה שכיון שצריך להיות ב' טלפים ברגל אחת ויש רק אחת הוי מחו"א. הרי דחשיב להו לאבר שלם. ורק שם מיבע"ל דהא מ"מ צורת הטלפיים הם בשלימות וכראוי רק שאינו סדוק באמצע. אבל כשניטלו הוי שפיר מחו"א והוי בכלל נקטעה רגלו שהזכירו הרמב"ם והרא"ש. ונראה שגם דעת הרמב"ם כן ולא כמו שהבינו הב"י והב"ח שהרמב"ם חולק על הטור ורא"ש בזה. רק הרמב"ם מביא קצת לדוגמא. ואם היה הרא"ש מחדש בזה דבר על דעת הרמב"ם היה מפרש דבריו. והעיקר תלוי בדבר שנראה לעין וא"צ לזה לימוד ובקיאות. והפוסקים נקטו הנהו תלתא מומי הנזכרים במשנה ל"ו ע"ב ע"ש:

ובאמת צ"ע דפשטות המשנה משמע דרק מחו"א גדול בכה"ג שנקטעה ידו ורגלו. אבל לא שארי חסרונות. אך ע"כ ז"א. דהא חזינן בזבחים ס"ח וקדושין כ"ד גבי עוף חשיב ג"כ הנהו תלתא גבי מחו"א. ושם פשוט הדין דכל מחו"א פסול כמש"ש רש"י ותו' וכ"כ הרמב"ם רפ"ג מהא"מ. וע"כ צ"ל דנקיט הנהו איברים הראשים לדוגמא וה"ה לכולהו. ואף מחו"א בפנים פסול כדקיי"ל בבכורות מ"א. וא"כ ה"ה הכא בבכור נקיט המשנה הנהו. ובאמת הכוונה כל מחו"א שניכר להדיא. וכ"נ דהא עכ"פ כיון שניכר לכל דהוי מחו"א. פשיטא שיוכלו להתירו כיון שהתירה תורה בהדיוטות. ורק במום שצריך בקיאות צריך מומחה. רק שעדיין יש ללמוד מזה דרק מחו"א יתירו הדיוטות וכמו בעוף דנקיט הנהו תלתא כנ"ל. ויקשה על הטור שחושב כל מומים גדולים. וצ"ל דל"ד לעוף דשם גזה"כ לחלק בין מחו"א למום. אבל הכא כיון שניתן רשות להדיוטות להתיר. מה חילוק בין מחו"א למום גדול. כיון שגם שניהם א"צ בקיאות וניכר לכל שהוא מום ודאי דשרי להתירו. ומתניתין נקיט דבר המצוי:

ובעוף באמת צ"ע. דרש"י פירש בזבחים פ"ה ע"ב דמחו"א פסול בעוף משום הקריבהו לפחתך וה"ה למום מגונה. הרי מבואר דאף דחשיב במשנה רק נסמית עינה ויבשה גפה ונקטעה רגלה. בכ"ז ס"ל לרש"י דה"ה כל מום מגונה. וכ"נ מהא דחשיב במשנה נסמית עינה משמע אף שלא נחטטה וא"כ לא הוי מחו"א. והתו' כתבו בזבחים ס"ח ע"ב באמת דאיירי בנחטטה. אבל הוא דחוק דלשון נסמית לא משמע הכי. ואפשר לומר דכיון שבטל תועלת האבר הו"ל כניטל. וכמו יבשה גפה אף שישנה כיון שיבשה הוי מחו"א. אבל לפירש"י א"ש בפשיטות דמ"מ הו"ל מום מגונה שנסמית עינה. וכן פירש"י בחולין כ"ג ע"א דבעוף לא כתיב תמים. להכי לא פסלי בה מומים קטנים כגון דוקים שבעין. אלא מומין גדולים כגון מחו"א משום הקריבהו לפחתך. הרי מפורש דעתו דאף מומין גדולים פסלי בעוף:

ועפ"ז נראה ליישב קושיית תוס' בזבחים ס"ח ע"ב וחולין כ"ג על רש"י שפירש משום הקריבהו. וש"ס מפורש בקדושין כ"ד ע"ב דממעט מחו"א ממן העוף ולא כל העוף. אבל דעת רש"י נראה דנהי דמחו"א ממעיט ממן העוף. אבל אכתי גם בע"מ גדול נפסל משום הקריבהו מדברי קבלה. ולזה בדף ס"ח דנקיט נסמית עינה ולא נחטטה. ומשמע להדיא דאף בנסמית לחוד פסולה כנ"ל. וק' טובא דבקדושין כ"ד ע"ב קתני בברייתא יכול יבשה גפה ונקטעה רגלה נחטטה עינה ת"ל מן העוף ולא כל העוף הרי דרק נחטטה. להכי פירש"י דנסמית הטעם משום הקריבהו. ומזה הוכיח רש"י דה"ה לכל מום מגונה. וכ"נ מדנקיט הש"ס בכל דוכתא דבדוקין שבעין כשר בעוף ופסול בבהמה. וקשה דל"ל למינקט זה הא כל מום כשר בעוף וגם בעין כשר אף נסמית לגמרי. אבל למ"ש א"ש דנסמית באמת פסול וגם צריך שיהא מום קטן כנ"ל. להכי נקיט בכ"מ דוקין שבעין:

ונראה שזה כוונת רש"י במנחות ע"ט ע"א בד"ה בדוקין שבעין שכתב דהוי מום עובר ואינו ניכר דלא הוי פסולו קודם שחיטה. והוא תמוה דדוקין שבעין הוי מום גמור בבהמה. וגם ל"ל עוד טעמא דאינו ניכר כיון שעיקר הטעם משום שכשר בעופות. אבל לפמ"ש דרק בדוקין שבעין ודכוותיה כשר בעופות דהוי מום קטן ואינו ניכר. ודנקיט מום עובר צ"ל דלאו דווקא וכוונתו מום קטן. ובגוף סברא זו ראיתי שכבר הרגישו התו' בזבחים ל"ה ע"ב שהקשו קושייתינו למה נקיט הש"ס דוקין שבעין. ותרצו דבאמת ה"ה כל מום א"נ שאר מומין פסלי מדרבנן ע"ש. ולענ"ד זהו דעת רש"י. וס"ל טעמא משום הקריבהו כנ"ל. וכ"נ דהקריבהו הוי רק מדרבנן פסול. ועכ"מ פ"ב מה' א"מ ה"י ושעה"מ פ"א מה' שחיטה וח"ס חי"ד סי' ע"ב מ"ש על הרמב"ם שכ' בטריפה טעמא משום הקריבהו לפחתך וכתבו דהוי דרבנן. ומקוצר הפנאי ההכרח לקצר. ועכ"פ מעוף אין ראיה לכאן דאף לרש"י הוי רק דרבנן מום גדול. לזה י"ל דנקיט רק מחו"א דהוי דאורייתא:

אמנם מה שיש להסתפק בזה בנ"ד. דאפשר בעי דווקא שינטלו הטלפיים מכל הרגל. ולא כשניטל רק צד אחד. וקצת משמע כן מדנקיט טלפיים לשון רבים. ולא ניטל טלפו כדאיתא בב"ב ע"ה אחזה בטלפה. אבל ז"א דה"נ נקיט קרניים. ושם ודאי לא מסתבר שיצטרך שינטלו שני הקרניים. וכמו דבטלפיים ודאי ל"צ שינטלו מכל רגליו. ולזה נראה דנקיט לשון רבים משום דאשכחן גבי עינים בדף מ' ע"ב שכשאחד גדול ואחד קטן הוי מום. וכששניהם גדולים לא הוי מום. רק באדם פסול משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ולא בבהמה ע"ש דף ג' ע"ב. ולזה משום דקאמר שם דף מ"ד ע"א שעז שאין לה קרניים כשירה. הו"א דה"ה אם ניטלו קרניה. כיון ששני הצדדים שוים לא גרע מאין לה בתולדה. ורק אם ניטל קרן אחד יפסול דדמי לעין אחת גדולה. ואף דהכא אם אין לה בתולדה רק קרן אחת נראה ודאי דכשירה. [אף שרחוק שיהי' כן במציאות. ורק על תחש ושור של אדה"ר אמרו חז"ל כן]. מ"מ היכא שניטל י"ל שפסול. אבל כשניטלו שניהם הו"א דכשר. להכי קאמר שפסול אף שניטלו שני קרניה. וכן מוכח מהא דמייתי לה בדף מ"ד בפ' מומין אלו דאיירי במומי אדם. ולא בפ' על אלו מומין דף מ' גבי רגליו קלוטות. אבל למ"ש א"ש. דמייתי לה בדף מ"ד גבי הא דקתני התם ששתי עיניו גדולות אינו פוסל רק באדם. ואהא מייתי שאין לו קרנים כשר וניטלו פסול יעו"ש. ולהכי נקיט ר"ח דין דאיגום איגומי שלא נעשה גומא במקומו. ודמי לאין לו קרנים שאין שם חסרון וגומא. ומיושב דנקיט סתמא ולא מפרש דאיגומי שאמורא צריך לפרש דבריו. אבל למ"ש א"ש דבהדדי אמרה בהדי הא דאין לה קרנים. וממילא מובן דדומיא דאין לה איירי והיינו באיגום כנ"ל. ואגב דנקיט קרניים לשון רבים נקיט טלפיים לשון רבים ואף דבאין לה טלפיים נראה דודאי הוי מום. דלא עדיף מרגליו קלוטות בדף מ' ע"א. ולפ"ז י"ל דבאמת ה"ה כשניטל הטלף רק מצד אחד הוי מום:

וראיה לזה מסוגיא דבכורות שם דפריך מהא דתנן פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד. ומשני זעירי מעילוי זכרות. וקשה דלוקמא כגון שלא הושחר רק צד אחד מן הטלף. ודנקיט לשון רבים היינו שבכל רגל הושחר טלף אחד. ויש לדחות דעיקר קושייתו מקרניים. וגם דעדיפא מינה קאמר דאיירי בכל הטלפיים ומעילוי זכרות. והיינו הך שהושחר רק מקצתם:

אכן יש להוכיח מירושלמי דפ' ע"ע שהזכרנו דבעי אם קלוט הוי כמחו"א. הרי שמה שאין לו רק טלף אחד הוי חסרון אבר. ורק שם מיבע"ל כיון דמ"מ כולו שלם ורק שאינו נסדק לשנים. אבל בכה"ג שניטל צד אחד לגמרי פשיטא דהוי כמחו"א. והרמב"ם לא הביא שם הדין הלז מפני שלא הביא כלל דין דמחו"א פסול בע"ע. וע"ש בש"ק ומה"פ מ"ש בזה ואכ"מ. אבל לדינא לנ"ד ודאי מוכח כנ"ל. וכן מסתבר דכל טלף יש לו זכרות בפ"ע והו"ל כמחוסר אבר. וכן מצינו באדם בדף מ"ה שאם נחתך אצבעו עד הפרק הוי מום. ופירש"י עד הפרק האמצעי והיינו משום דהוי כמחו"א. והכי חשיב באהלות ספ"א ששה אברים בכל אצבע. ושם איתא שאם קלוטות ומחוברות שני אצבעות עד הפרק ג"כ פסול. והיינו ג"כ ממש כמו קלוט בבהמה. וכן שניטלו הטלפיים והיינו אף טלף אחד כמש"ל. ואף אצבע יתירה כשיש בה עצם ונחתך פסול יעו"ש. ובאמת קשה טובא דרש"י פירש פרק האמצעי וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה' ב"מ שהוא פרק האמצעי הסמוך לפסת ידו. והלא כיון שכל פרק מיקרי אבר. א"כ אף בפרק ראשון הוי מחו"א. ואולי הוי מום עובר בפרק ראשון וחוזר לכמות שהיה. אבל ז"א. וצ"ל דבמומין קרי אבר רק אבר שלם שמשתמשים בו ולא עצם בעלמא. משא"כ באהלות קרי אבר לכל עצם ועצם בפ"ע. ולזה בעי שיחסר רוב אצבעו שהוא אבר שלם להשתמש בו והיינו עד פרק אמצעי שהוא רוב האצבע ויש להאריך בזה מנ"ל באמת זה לרש"י ורמב"ם וע' חולין ק"ו ע"ב ובתו' שם. ועכ"פ שמענו שברוב הוי מחו"א וה"נ בטלף ודאי כשניטל רוב הוי מחו"א כמש"ל ולא גרע טלף אחד מאצבע ביד:

ועדיין צ"ע דאיתא בקידושין כ"ד ע"ב דבעוף מום כשר ומחו"א פסול. וחשיב שם יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה משמע דרק הנהו מיקרי מחו"א ולא נקטע אצבע מרגלה דודאי אצבע אינו בכלל רגל. וה"נ חשיב בזבחים ס"ח הנהו תלתא ורק שם איתא נסמית עינה. וצ"ל דנסמית הוי כחטיטה כיון שאין מהעין תועלת כלל. ואף שהתו' כתבו שם דאיירי בנחטטה. אבל הרמב"ם הביא נסמית כהא דמתניתין ברפ"ג מהא"מ. וצ"ל דלא דווקא נקיט הנהו אלא כל מחו"א בכלל. וכ"נ בפירש"י בזבחים שם שכתב דדוקין שבעין ליכא בעוף. משמע רק כגון מום זה

עכ"פ לדינא נלע"ד שאם נגמם הטלף רובו ומיעוטו נשאר אף שמעיקר הדין אפשר שהוא מותר כמש"ל. מ"מ כיון שזה צריך בירור ושיקול הדעת כמש"ל אנחנו הדיוטות לגבי זה ואין לנו להתיר רק מום שידוע לכל יודע ספר. אולם אם נגמם כולו ולא נשאר רק הקצת שנכנס לעצם הרגל אז ודאי שיש להתירו גם בזה"ז ע"י ג' ואף שלא נגמם רק טלף אחד כנ"ל. אכן הבקיאים אמרו שסופו ליגדל ולשוב כבתחילה. ולפ"ז צ"ל דהכוונה בש"ס ניטל לגמרי. ולזה לא התרתי זה. ואח"כ הוגד לי שגדל הטלף אך לא ידעתי אם חזר לכמות שהיה. וע' קהלת יעקב חי"ד סי' י"ב שכתב בנשבר עצם רגלו ונתרפא מ"מ הוי מום ואין מועיל מה שנתרפא ואכמ"ל בזה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה