אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן מט

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן מט

סימן מח

כמה פעמים בא מעשה לידי בעגלים כשנמצא בהם סירכא שהלכה בהכנסת יד הבודק או בנגיעת אצבע וכדומה מקולות של הראשונים שהוזכרו בב"י ובשו"ע סי' ל"ט. ונסתפקתי אם זה בכלל הא דקיי"ל בסי' ל"ט סי"ח דבעגלים וגדו"ט אין נוהגין למעך סירכות או זה דווקא במיעוך ומשמוש דהיא גופה קולא גדולה כמבואר בפוסקים אבל קולות הנ"ל שיסודם מדברי הגאונים אפשר דיש להקל אף בעגלים וגדו"ט:

והנה מקור הדין הוא בד"מ סי' ל"ט אות כ' שמ"כ שלא למעך ולמשמש בגדו"ט והטעם דבגדו"ט הסירכא עדיין רך ונימוחה ע"י משמוש ואמרו לו שלזה נוהגין ג"כ שלא למשמש בעגלים וכן עשו מעשה לפניו שהטריפו סירכת עגל ולא רצו למשמש עכ"ד. מבואר מזה דרק במיעוך ומישמוש החמירו. וכן הביא שם זה אחר שהביא קולא דמישמוש אבל במאי דקיל ממשמוש י"ל דשפיר שרי אף בעגלים. וכן מסתבר דכיון שכתבו הפוסקים דמצוי סירכות הבאים מחמת ליחות א"כ יש כן בוודאי אף בעגלים ואיך נטריף כולם. אבל לפמ"ש א"ש דנברר זה ע"י אינך בדיקות הקלים ממיעוך. ומתוך רכותם גם הליחה רכה ביותר ונימא דאם היתה סירכא גמורה היו צריכים עכ"פ למעכה. וכ"נ ממקור הדבר שיש סרכות מחמת ליחות מהא דביצה דף מ' דמשקין המדבריות דאי איכא סרכא משתמטא כן גי' הרי"ף והרמב"ם שם. והיינו הסירכות שמחמת ליחות. ושם לא חילקו בין גסות לעגלים וגדו"ט:

אכן הש"ך בסי' ל"ט סק"ט כתב בשם הר"צ הטעם מפני שבדקות אין מצוי כ"כ התפשטות הליחות כמו בגסה וכשנמצא סרכא בהם היא בוודאי סרכא גמורה ולזה אין מצוי בדקות סרכות כמו בגסות ולפי זה לא יועיל שום בדיקה בדקות כיון שאין בהם סרכות מחמת ליחות ונראה שאפשר גם הד"מ יודה לטעם זה רק שהוצרך לסברא דהסרכא רכה דאלת"ה יקשה דכיון דמצינו סרכא גמורה ניתקת ע"י מיעוך א"כ האיך סומכין ע"ז בגסה לזה כתב דגבי עגלים הסרכות רכות. ושוב ראיתי שכ"כ הש"ך בעצמו שם בכוונת ד"מ וכ"נ דעת הטור וש"פ ר"ס ל"ט שכ' דנאבדה הריאה בגדו"ט כשר משום שאין סרכות מצויים בהם והיינו כנ"ל:

ועפ"ז יש ליישב קושיית המקום שמואל בחי' יו"ד סי' ל"ט על מ"ש הרמב"ם אהא דהשקו התמיד בכוס של זהב משום הפשטת עור. ול"ל כתב משום סרכות כהא דסוף ביצה. אבל למ"ש א"ש דהתמיד הוא עכ"פ לא יותר משנה. והרבה פעמים שוחטים אותו כשהוא בן חודש וכדומה ובכבשים רכים אין מצוי בהם ליחות כנ"ל ולזה הוצרך לטעם דהפשטה. אבל זה א"ל דמשום דהסרכות רכים יעברו אף סרכות גמורות ע"י השקאה דהנה הלבוש כתב הובא בתב"ש ופמ"ג דהסרכות נעשים מחמימות הבהמה וכששותה מים צוננים עוברת א"כ אף בגדו"ט אם נעשה סרכא מצד החמימות בוודאי ג"כ לא הוי סרכא:

ואפשר לומר דתלי בשיטת רש"י ותוס' דלדעת התו' דטעם סרכא משום שסופה להתפרק. א"כ אם אפשר שתעבור ע"י שתיית מים הוי כדין כל הטריפות דאי עבדי לה סמא הוי חיי כשירה כדאיתא בחולין נ"ד ורק בסתם סרכא אנו חוששים שלא היה מועיל לה שום דבר אבל כשעברה ע"י שתיה ש"ד. אבל לרש"י דאין סירכא בלא נקב דכשנקבה הריאה יוצא ממנה ליחות ונעשה מזה סרכא. א"כ אף שתעבור ע"י שתיה מ"מ הוא מורה על נקב שממנה יצא הליחה. ולזה רש"י גריס סוף ביצה הטעם משום הפשטה והרי"ף ורמב"ם ס"ל כהתוס' לזה כתבו הטעם משום סרכא. וכ"כ הגמי"י פי"א מה"ש אות ג' דהרמב"ם ס"ל כתוס'. והלח"מ כתב שם להיפוך ולא ראה דברי הגמי"י ויש להאריך בזה. אבל ז"א דגם לרש"י צ"ל דסרכא שיוצאת מנקב היא יותר עבה וחזקה ולא תעבור ע"י שתיה רק אותה שמחמת חמימות כמש"ל בשם הלבוש דאלת"ה איך סומכין ע"י מיעוך לדידן וכן נענוע שבדברי הגאונים. אך י"ל דבמיעוך הדבר ממ"נ אם היא עדיין רכה א"כ צריך לבצבץ תחת הסרכא. ואם נאמר שכבר עלה על הנקב קרום מחמת מכה ואף שהסרכא עברה נשאר הקרום. א"כ כבר נתקשית הסרכא ולא תעבור ע"י מיעוך:

ולזה בעגלים אין מועיל מיעוך דמתוך שהם רכים בטבעם לזה אף אחר שנסתם הנקב ע"י הסירכא תעבור ע"י מיעוך ולא תתקשה כל כך. משא"כ בגדולים כשעודנה רכה אינה סותמת הנקב עדיין וכשסותמת שוב היא קשה וע"כ שאינה מחמת נקב רק מחמת ליחות. וכ"ז כשרואים המקום. אבל כשמשקין אותה ותעבור הסירכא א"כ י"ל שמא היתה עדיין רכה ועברה ועתה אין רואים הנקב מצד שאין ידוע המקום. ואף שאין לנו להחזיק איסור בכ"ז לכתחילה להשקות שיעברו הסירכות ודאי אין לעשות כן כנ"ל. וקולא דנענוע י"ל דלא ס"ל לרש"י מטעם הנ"ל שאין ידוע המקום לבדקו:

והא דבגדו"ט לא שכיח סירכות נראה דלרש"י לא שייך זה דבשלמא להתוס' שאף שהסירכא מחמת ליחה מ"מ חיישינן שסופו להתפרק אם היא קשה. וטעם המיעוך לדידהו צ"ל. דלכאורה קשה דמה בכך שעוברת ע"י מיעוך מ"מ הא סופה להתקשות ובפרט לפמ"ש הפוסקים בשם ר"י הלבן דכיון דעוברת ע"י מיעוך מוכח דהויא סירכא בת יומא וקשה דהא מ"מ סופה להתקשות ולהתפרק דהכי משמע שרק ביום הראשון היא רכה. ונראה הטעם דכיון דכל היכא דעבדי סמא וחיי כשירה וא"כ אין טריפה רק כשוודאי אין מועיל שום דבר והכא אין וודאי שתתפרק ותקרע קרום הריאה. כי אפשר ע"י שהיא שלא כסדרן ומושכת הריאה לכאן ולכאן תתפרק בעודה רכה ולא תקרע הקרום עי"ז. ולזה כ"ז שהסירכא רכה לפנינו אינה טריפה דהא י"ל שהיתה מתפרקת בעודה רכה. ורק בגדו"ט אין ראיה ממה שהיא רכה כי לפי שהקרום רך מאוד י"ל שאף שהיא רכה מ"מ כשהיתה מתפרקת היה נקרע הקרום ולזה שייך לומר דלא שכיח סירכות בדקות. אבל לרש"י דרק סירכא מחמת ניקב טריפה א"כ לא שייך לומר דבגסות שכיחי נקבים טפי מבדקות. והא דמקילינן בנאבדה הריאה בגדו"ט ולא חיישינן לשיטת רש"י היינו משום דדעת רש"י דאף בגדולים כשר בנאבדה כמ"ש חולין י"ב ע"א וממילא נתבאר מ"ש כי הרמב"ם לשיטתו דס"ל כשיטת תוס' לזה כ' הטעם גבי תמיד משום הפשטה ולא משום סירכא כנ"ל. אך באמת י"ל דגם לרש"י שכיחי בגסות טפי סירכות מדקות כמ"ש התב"ש סי' ל"ט ס"ד דעגל שאוכל צריך בדיקה לפי שסירכות באות ממאכלים שאינם נאותים. וק' לכאורה דהניחא לשיטת התוס' אבל לרש"י מה בכך שבא מן המאכלים מ"מ אינו מחמת נקב. וצ"ל שמצד שינוי המאכלים נחלשת הריאה ומזדמן בה יותר נקבים אשר ע"י יתהוו סירכות ולזה בגסות מצוי יותר:

והנה לשיטת התוס' צריך ביאור מ"ש הר"ץ בשם רמ"א דלהכי אין ממעכין בגדו"ט מפני שאין מצוי בהם סירכות דמה בכך שאינו מצוי כיון דמ"מ עברה ע"י מיעוך ואין חשש שתתפרק. וע"כ צ"ל כמש"ל שבגדו"ט הקרום רך ויתפרק אף ע"י סירכה רכה וא"כ מה צריך לטעם דאין מצוי בהם סירכות. ולשיטת רש"י י"ל הכוונה דבאמת יש סירכות מחמת ליחות ג"כ כמש"ל והמיעוך הוא הבדיקה ע"ש. ורק בגדו"ט אין מצוי הפשטת ליחות ואמרינן דבוודאי סירכא גמורה היא. וג"ז ק' עדיין כיון דמוכרחים אנו לטעם דסירכא רכה כמש"ל דאלת"ה ק' למה סומכין על מיעוך בגסה וא"כ ל"ל טעמא דאין מצוי:

ואפשר הכוונה לפמ"ש הרא"ש פ"ק דחולין וש"פ ביו"ד סימן פ"א דכל סירכא הויא ספק טריפה וזה שייך בסירכא לשומן הלב ולשארי איברים שהוא ספק שמא באה משם ולא מריאה ולזה יש ס"ס שמא הוא מהשומן ואף אם הוא מהריאה שמא אינו רק מהפשטת ליחות ולא מחמת נקב. וכ"ז שייך בגסות אבל בדקות אין מצוי הפשטת ליחות כלל. וא"כ אין כאן רק ספק אחד. וכעין ס"ס שהזכרנו כ' הש"ך סי' ל"ט ס"ק י"ז יע"ש ובפרמ"ג שכ"כ:

אבל כוונת הר"צ אינו כן דהא קאמר ג"כ דלזה נאבדה בגדו"ט כשירה משום דלא שכיח סירכות וזה שייך רק בסירכות מטריפות ולא מחמת ליחות. ובאמת צל"ע דברי הש"ך שהביא מהר"צ שכ' גבי מיעוך לענין נאבדה דשם איירי בסירכות מחמת ליחות וכמו שכתבתי לעיל והכא איירי בסירכות גמורות. וכן מוכח מהא דבחיות קיי"ל דנאבדה כשירה דאין סירכות מצויות. ומ"מ סגי במיעוך וע"כ צ"ל כמ"ש דמחמת ליחות שפיר מצוי בחיות אבל לא סרכות גמורות. ומצאתי בב"א סי' ל"ט בר"א ס"ק קס"א שכתב דלטעם הר"צ אף בחיות לא ימעכו אף בגדולים. ולע"ד ז"א דכיון דסרכות חיות גדולות קשות כמש"ש בעצמו א"כ היכא שעוברת ע"י מיעוך מוכח שאינו רק ליחות בעלמא דאלת"ה א"כ איך סומכין על מיעוך בבהמה וע"כ צ"ל כמ"ש דליחות שפיר מצוי אף בחיות:

ואולי הבין הש"ך בכוונת הר"צ דבאמת המיעוך קולא גדולה היא רק דבבהמות שמצוי מאוד סירכות ואם נטריף כולם יהיו רוב טריפות והרי קיי"ל רוב כשירות לזה סמכו על המיעוך וכ"כ הד"מ סי' ל"ט שחומרותינו להטריף כל סירכות גרמה קולת המיעוך ע"ש. אבל בגדו"ט דחזינן דלא שכיחי סרכות מטריפות העמידו על עיקר הדין שלא להקל ע"י מיעוך ולפ"ז בחיות צ"ל כמ"ש הב"א דלהר"צ באמת לא ימעכו וזה לא מצינו. ונראה דהנה לפמ"ש יקשה דא"כ ל"ל כלל סברא דסרכות עגלים רכים הם דתירוצינו למעלה לא יכון לפ"ז וגם בלא"ה צריך להבין להש"ך שכתב דרמ"א אית ליה שני הטעמים דל"ל כלל סברא דאין מצוי סירכות דסגי בטעמא דהם רכים:

ונראה משום דעיקר סברת המיעוך נוסדה לפי שאנו רואים שהריאה מצוי בה ליחות ומתהוים מזה קרומים יתירים כידוע ופעמים נמשך איזה קרום עי"ז למקום אחר והכל מחמת ליחות וא"כ בכל סירכא שלא כסדרן יש לנו ספק שמא מחמת ליחות נעשה זה רק דאין סומכין על ספק זה כיון דהוי ריעותא מחיים ושכיח איסורא שלא יעבור במיעוך וכדקיי"ל סי' נ'. ולזה אף דבכ"מ אין אנו סומכים על בדיקתנו כדקיי"ל סי' ל"ו וסי' ל"ט וע"ש בט"ז סק"ג ובסי' נ"ז קיי"ל ג"כ בכה"ג דלא בקיאינן בבדיקה ואף רש"י שהקיל לסמוך על בדיקתינו בחולין נ"ב הצריך לאסוף כל בקיאי העיר. בכ"ז הכא משום שמצוי סירכות מחמת ליחה ממעכין ובודקים אח"כ בפושרין. וכבר כ' האחרונים דבדיקה זו לחומרא כי מעיקר הדין כיון שעבר במיעוך מוכח שאינה סירכא. וריבוי הסירכות מכריח אותנו לחלק בין העוברים לאותם שאינם עוברים במיעוך. ואף דלשיטת התוס' הוא דחוק לחלק כמש"ל. אבל בדקות שאין מצוי בהם סירכות א"כ אין לנו לסמוך בזה על בדיקתינו כיון שכאן אין ההיתר מצוי דהרי חזינן דרוב דקות אין להם סירכא כלל ועל כרחינו לומר דבהם אף שעובר במיעוך מ"מ היא סירכא גמורה. ורק שהיא רכה אבל מסברא דנפשינו לא היינו מחלקים בין רכה לאינה רכה. ואם היו מצויים בהם סירכות ע"כ היינו סומכים על המיעוך ולא החמרנו מפני רכות הסירכא כיון שרואים בחוש שמתהווים הרבה סירכות מחמת ליחות והיינו אומרים דאף שהסירכא רכה מ"מ אם היא מגוף הריאה תבצבץ או לא תעבור במיעוך ולזה הורכבו שני הטעמים של הר"צ והד"מ כמ"ש בש"ך. ובחיה גדולה מהני מיעוך מפני שסרכותיה קשים כנ"ל והוא דחוק ויותר נראה כמש"ל בכוונת הר"צ אף שהש"ך לא הבין כן כפי הנראה:

עכ"פ היוצא מדברינו דלא מיבעיא לטעם הד"מ שהוא העיקר כמש"ל דסירכות גדו"ט רכים דוודאי י"ל דסירכא שנפסקה בנגיעת אצבע או בהכנסת יד הבודק דכשירה דכולי האי ודאי לא הוי רכה סירכא גמורה דזה מורה דהוי רק ריר בעלמא. אלא אף לטעם דאין מצוי בהם סירכות מ"מ י"ל דזה רק במיעוך שהוא קולא גדולה כמש"ל אבל בקולות שנזכרו בדברי הגאונים כנ"ל י"ל דדינא קאמרו ולא חילקו בין גסות לדקות כלל. וכ"נ ביש"ש פא"ט סי' כ"ה שכתב גבי נענוע שאין מנענעים כ"א בבהמת ישראל ובגסות דווקא. ואח"כ כ' דין הכנסת יד הבודק וסירכא בת יומא והגבהת אצבע ולא הזכיר שום חילוק בין גסות לדקות ואף שגם במיעוך לא הזכיר שום חילוק יעו"ש י"ל דכיון דכתב שם דין מיעוך להוכיח מדברי הרא"ש שכ' טעם על נענוע שסירכא גמורה אף אם ימעכו בה כל היום לא תנתק יעו"ש. ואם כן ממילא מוכח דאף מיעוך דווקא בגסה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואף דגסה כולל גם עגלים צ"ל דלפעמים אינם בכלל גסה וכן מצינו בב"מ כ"ח ע"ב דקתני בהמה גסה יב"ח ואח"כ עגלים וסייחין יעו"ש וכן בקידושין כ"ה ע"ב גבי משיכה והגבהה צ"ל דדקה לאו דווקא וה"ה עגלים. וע' ב"ב פ"ו ע"ב וברשב"ם שם. וכן ר"פ א"ט גבי דריסת זאב בדקה יש פוסקים דס"ל דה"ה בעגלים כמ"ש ב"י סי' נ"ז וכ"ה דעת היש"ש פא"ט סי' ע' ולטעמיה גם הכא אין עגלים בלשון גסה. וכן בשבת קנ"ה גבי דקה וגסה יעו"ש כדמוקי לה בעילי זוטרי רק דמשמע שהחמיר בדקות אף באילים וכבשים גדולים. ונראה דבנענוע עיקר הטעם משום שאין בקיאים כ"כ כמ"ש הב"י וכ"כ הט"ז וש"ך סי' ל"ט סקל"א שלזה אין נוהגים לנענע שאין בקיאים. ובבהמה דקה יותר קשה לנענע מפני שהמקום צר ויש לחוש שינתקו בכח מפני חיכוך בצלעות כשינענע לזה החמיר בכל הדקות ולפ"ז צ"ל דבמיעוך לא ס"ל כלל חילוק בין גסות לדקות. ויותר נראה כמש"ל והחמיר אף באילים גדולים משום לא פלוג או דס"ל דגם בהם הסירכות רכות:

ובאמת כ' הד"מ סי' ל"ט דדעת מהרי"ו דנענוע חמיר ממיעוך דלא כהב"י וממילא שפיר י"ל דבנענוע מחלק היש"ש ולא במיעוך. אבל לענ"ד עיקר כהב"י דנענוע קיל ממיעוך וכמו שדקדק כן הב"י מרא"ש ורי"ו וכ"כ ר"ד בן יחייא ע"ש. ומה שדקדק הד"מ ממ"ש מהרי"ו דין נענוע ואח"כ כ' כל סירכא שמטריפין היינו כשהם קשים אבל אם נמוחים במשמוש וכו' כשירה ודקדק הד"מ מזה דמקודם ממעכים ואח"כ אם אינו עובר מנענעים וא"כ מוכח דנענוע חמיר והיא קולא יותר גדולה ממשמוש. ולענ"ד כוונת הרי"ו בפשוטו כדרכנו שהמיעוך הוא אח"כ כשמוציאין הריאה לחוץ ושם אין שייך כלל נענוע. ולזה אדרבא מקודם מנענעים בפנים ורק אם לא עבר ע"י נענוע אז מוציאין הריאה וממעכין בה וז"ב לענ"ד לכל הרואה לשון מהרי"ו בפנים. ומ"ש ביש"ש סי' כ"ה וז"ל אם נוכל לנענע אף שאינה ניתקת במיעוך היד של הטבח המנהג להתירה בבהמה של ישראל עכ"ל. אין כוונתו על מיעוך ומישמוש הנהוג אצלינו כי זה לא הזכיר עדיין רק אח"כ יעו"ש. רק קאי על הכנסת יד הבודק ונגע בה וכדמייתי שם מקודם דברי הרא"ש שהתיר הנענוע והכנסת יד הבודק משום שאם ימעך בה כל היום תתחזק עוד ע"ש. וע"ז קאי המהרש"ל וקאמר דאף שלא נפסקה בהכנסת ידו מנענעים ואם לא עברה בנענוע מייתי להקל אח"כ עוד במשמוש ע"ש. ועוי"ל כוונתו שאף שאפשר שלא היתה ניתקת במיעוך מ"מ מתירין בניתקת בנענוע:

ומ"ש עוד הד"מ שם דלא חילק המהרי"ו בין בהמת ישראל לנכרי רק בנענוע ולא במיעוך. י"ל הטעם כמש"ל משום שאין בקיאים בנענוע וכמ"ש הב"י לזה לא סמכו רק בישראל. וכן הביא המעיו"ט בשם מהרי"ו שאין מנהג לנענע. ונראה שדקדק כן מלשונו שכ' יש מקום שנהגו לנענע. משמע שבמקומו לא נהגו כן. ונראה שם במעיו"ט שטעם מהרי"ו משום שאין בקיאים:

ומ"ש דנענוע לא התירו בסרוך לגרגרת ובמיעוך לא חילק נראה פשוט שנענוע נתבאר בראשונים שאוחז הקנה בידו ומנענע. לזה קרוב מאוד שהסרוך לגרגרת אף סירכא גמורה תנתק אבל במיעוך אין חילוק. ולזה הובאו בב"י דיעות שלא לנענע בגרגרת:

ומ"ש הד"מ שלא התיר מהרי"ו לנענע רק בדבוקה ולא בסרוך. הנה אף כי בא"ח שהביא הב"י נראה כן וכ"ה בחמדה גנוזה סי' ט"ו תשובת הגאונים שלא התיר ר"י גאון רק בדבוקה. אבל במהרי"ו מבואר שכתב זה על דין סרוכה יעו"ש. וכ"נ דעת הרא"ש וטור דאף בסירכא מנענעין. ומ"ש הד"מ מרי"ו צ"ע דברי"ו נתיב ט"ו מפורש דאיירי אף בסירכא וכן מ"ש הד"מ בשם או"ז לפנינו באו"ז ה' טריפות איתא דר"י גאון איירי אף בסירכא. והא דר"י הלוי שהביא הד"מ הוא עובדא באפי נפשה ע"ש:

עכ"פ אף להד"מ דס"ל דנענוע חמיר ממיעוך. אבל הכנסת יד והגבהת אצבע ודאי דקילי ממיעוך. וכ"נ פשטות לשון הרמ"א סי' ל"ט סי"ג שכ' גבי מיעוך שאסור בגדו"ט. ועל סעיף י"א י"ג במחבר בדין הגבהת אצבע והכנסת יד לא הגיה כלל והיינו כמ"ש דשם שרי אף בגדו"ט. ובלא"ה כבר כ' בגבעת שאול סי' נ"ח דאף במיעוך חומרא גדולה היא בגדו"ט:

וכן מצאתי ברדב"ז ח"א סי' קמ"ג שדעת השואל דהכנסת יד הוא רק בגסה ולא בדקה והשיב בסי' קמ"ה דאינה סירכא אף בקטנים ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והחושש לה מאבד ממונם של ישראל. ונהי די"ל דהרדב"ז לא שמיע ליה כלל החילוק בין גסות לדקות. אבל אנן דנהגינן כרמ"א דמחלק גבי מיעוך נחמיר גם בזה. ז"א דכיון דגם רמ"א לא מצינו שהחמיר רק גבי מיעוך מנ"ל שיחלוק בדבר זה על הרדב"ז. ורק במיעוך שכ' הד"מ דמתוך שאנו מחמירים בכל הסירכות הקילו קולא יתירה במיעוך ולזה בגדו"ט שאין מצוי סירכות כמ"ש הר"צ בשמו ואין החומרא גדולה בהם וגם סירכותיהם רכות אין להקל במיעוך אבל שארי קולות שפיר מקילינן אף בהם:

ובתב"ש סימן ל"ט סל"ט וכן בבית אפרים סעיף ק"ל כתבו דכל הקולות שנזכרו בסעיפים הקודמים לענין נתיקת הסירכות אינם נוהגים בגדו"ט ועגלים וכו'. מפורש דעתם שגם הכנסת יד והגבהת אצבע אין נוהגים בגדו"ט. והדבר צ"ע לענ"ד ובפרט שמפורש ברדב"ז להקל. ובפ"ת סי' ל"ט כ' ג"כ להחמיר וכ' שלא מצא מי שיזכיר זה. ובמחכ"ת לא ראה שתב"ש וב"א מחמירים ורדב"ז מיקל להדיא. וכ"נ דעת רמ"א ויש"ש כמש"ל בס"ד:

ובא הדבר לידי למעשה ובקיבתו היה כנוס כמעט פרש גמור והקלתי בנגיעת אצבע וכבר ידוע שיש שו"ב אומרים שכיון שנמצא פרש בקיבה יש למעך בסירכתו. והוא באמת תמוה דכמה נתחבטו הב"ח ושאר גדולים בעגל תוך שנתו אף שאינו יונק כלום אם למעך בו ומכ"ש עגל שיונק רק שאוכל הרבה ג"כ. וכמדומה שכבר ראיתי בספר אחד דמחי לה אמוחא לסברא זו. אבל באמת יש מקום לסברא זו לפמ"ש הר"צ הטעם דאין ממעכין בהם משום שאין מצוי בהם סירכות ולהכי מקילין בהם ג"כ בנאבדה הריאה כמ"ש הש"ך. והנה התב"ש כ' בסי' ל"ט ס"ד דעגל שיונק ואוכל יש להחמיר בנאבדה לפי שמחמת המאכלים מצוי בהם סירכות. וא"כ ממילא יש להקל בהם לסמוך על מיעוך וצ"ל דהתב"ש אף דמחמיר בנאבדה משום שמצוי בהם סירכות מ"מ מחמיר ג"כ במיעוך בשביל הטעם דסירכות רבים הם וחומרי חומרי נקיט. וכ"נ דחלילה לסמוך ע"ז למעך בשלא כסדרן אם עודנו יונק. אבל מ"מ באופן שנתפרק בהגבהת אצבע או הכנסת יד בנחת הקלתי למעשה בכה"ג. ויש להקל אף בלא פרש בקיבה בסירכא לשומן הלב שהיא ספק שמא היא באה מן השומן כמפורש בראשונים ועי' ב"י סי' ל"ט שיש מתירין לפרקה ולבדקה:

ואף אם נשארה הסירכא קצת אצל השומן או הדופן אחר שנפסקה בהגבהה או הכנסת יד נלע"ד ג"כ להקל כמ"ש המהרש"ל בשם מהרי"ל והובא בט"ז סי' ל"ט ס"ק ט"ו. ואף דהב"י סל"ט כ' בשם הכלבו מתשובת הגאונים דכשנפסק בהכנסת יד צריך שלא ישאר כלום אף אצל השומן וכ"נ מל' הרוקח שהביא שם. אבל גבי הגבהת אצבע דר"י הלבן מפורש שם דרק נפסק באמצע ומשמע דאף שנשאר שפיר דמי. וכ"נ לשון מר יעקב גאון גבי ניענוע שמתיר אף שנשאר אצל שומן שכ' שבאה לפעמים מחמת שומן. וכ"נ דעת העיטור שכ' שכיון שנפסק בהכנסת יד מורה שלא ניקב רק קרום העליון ולזה אינו מבצבץ. וא"כ אף אם נשאר אצל השומן כשר ויש לדחוק גם בדברי הכלבו והרוקח ג"כ להקל בנשאר אצל שומן ודופן. ועוד נראה דהכלבו כ' בשם ר"י הלבן הובא בב"י שם שהטבח יכניס ידו בזריזות בלי רפיון ידים וכ"כ בש"ע סל"ט סי"ג. והמהרש"ל ביש"ש תמה דצריך להכניס ידו בנחת והובא בש"ך שם. ולענ"ד י"ל דשניהם אמת דאם מכניס ידו בזריזות אז אם לא נשאר כלום מן הסירכא אף אצל השומן אזי נראה שהוא ריר בעלמא דאלת"ה רק בכח נתפרקה הו"ל לאשתכוחי עכ"פ בצד אחד. אבל אם נמצא מצד אחד אז נראה שבכח ידו נתפרקה והיא סירכא גמורה וזהו דעת הכלבו שכ' שלא ישאר אף אצל הדופן. אבל בהכנסת יד בנחת שפיר אף אם נשאר אצל השומן ודופן לא איכפת לן. וכמ"ש המהרש"ל דסירכא גמורה לא היתה ניתקת בנקל כ"כ מן הריאה. ומיושבים דברי הש"ע בס"ד וכ"נ עיקר. ושוב מצאתי בב"א סי' ל"ט ס"ק קל"ט וק"מ יעו"ש באורך ובס"ק קמ"ג. ות"ל שכיוונתי לדעתו הק' וגם הוא הסכים דהנך קולי דהכנסת יד והגבהת אצבע הם אף שנשאר אצל השומן ע"ש ועכ"פ לזה בנ"ד ג"כ יש להקל בכה"ג שהזכרנו:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה