אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן מח

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן מח

סימן מז

אות א

ואגב אזכיר מה שעלה ברעיוני לענין מראות בריאה שאין לראות בלילה כהא דאמרינן גבי כתמים במגילה י"ד שאין רואים בלילה וכ"כ בסד"ט ר"ס קפ"ח להלכה וע"ש באחרונים בזה שיישבו הא דנדה כ' ע"ב שראה רבי בלילה שלזה באמת חזר וראה למחר ביום ע"ש וא"כ ה"ה הכא. ואין סברא לומר דדווקא מראה אדום א"א להבחין היטיב בלילה אבל בריאה שאין פוסל רק מראה ירוק ושחור ולבן כבקעת אפשר להבחין אף בלילה דז"א דמה טעם יש בדבר וגם בריאה יש כבישרא. ואף שי"ל דשאני בדם נדה שיש כמה חילוקים במראה דמים כדאיתא בנדה י"ט משא"כ בריאה מ"מ בפשוטו משמע שא"א להבחין כ"כ והכהה יהא נראה בהיר או להיפוך. וגם דהא אנן מחמירים בנדה לטמא כל מראה אדום ובכ"ז כתבו האחרונים שלא לראות דם בלילה כנ"ל. לזה נראה שיש למנוע מלראות בלילה אם נולד איזה ספק בריאה ממראות הפסולות וגם כי בריאה צריך ג"כ דקדוק גדול אם המראה נכנסת לשני הקרומים או לא וכן בבשר לדעת קצת פוסקים:

ולכאורה לפ"ז י"ל למנהגינו עכשיו שמחמירים כדעת הפוסקים לבדוק הריאה מכל ריעותא אם אין בה נקב ושינוי וכדומה א"כ אין לבדוק ריאה בלילה דהא א"א להבחין היטיב המראות. אבל ז"א דרק להבחין אם היא מראה כשירה או לא א"א בלילה אבל להבחין אם יש שם איזה חשש שינוי מראה שפיר רואה אף בלילה:

אות ב

וכן מצינו בנגעים שאין רואים בלילה והיינו מפני שינוי מראות ואפשר דלהכי אין רואים דם בלילה מפני שהוקשו להדדי בין דם לדם בין נגע לנגע אך קשה לחדש דבר כזה. ולפ"ז י"ל שלא יראו מראות ריאה רק בשעה ד' וה' וח' וט' כדתנן בנגעים פ"ב מ"ב ומפורש בתו"כ הובא בר"ש שם הטעם דאז אין אור היום כראוי. וגבי דינים אף שהוקשו לנגעים בסנהדרין ל"ד שלא לדון בלילה מ"מ שרי לדון כל היום ומצאתי שכתב הערוך לנר בסנהדרין שם משום דכתיב להדיא מבוקר עד ערב גבי משה. ולענ"ד אין ראיה משם דהא בוקר מיקרי עד אחר ארבע שעות כדקיי"ל בברכות כ"ז ע"א ובשעה ד' מותר וכן שעה ח' וט' הוי ערב דמיקרי בין הערבים בלשון הכתוב וכדאיתא בפסחים נ"ח וביומא כ"ח ובברכות כ"ו. ועו"ק דבסנהדרין שם פריך הש"ס לר"מ דאסר גמ"ד בלילה ל"ל ושפטו בכל עת ומשני לרבות יום המעונן דשרי לדון אף שאסור לראות נגעים. ולדברי הערוך לנר כיון דשרי בבוקר וערב שרי ג"כ ביום המעונן דבנגעים ממעטו בתו"כ מחד קרא לכל מראה ואז חסר מאור היום ע"ש בר"ש שהביא התו"כ וא"כ כיון דלא הוקשו דינים לענין זה א"כ ה"ה לענין יום המעונן דמאי שנא. ועו"ק דלרבנן דדרשי קרא דושפטו בכל עת על גמר דין מנ"ל דשרי לדון ביום המעונן. ואפשר דריש גם קרא דושפטו בכל עת שנזכר בדברי יתרו. ואף שהם מדברי יתרו מ"מ כיון שכתבה תורה דבריו ש"מ דדינא קאמר. ור"מ ס"ל דלא ילפינן מדברי יתרו. ורבנן לטעמייהו בסנהדרין י' ע"א דילפי מונשאו אתך שבדברי יתרו דבעי בדומין לך. ומיושב בזה הא דר"י שם לא יליף מזה משום דס"ל דלא ילפינן מדברי יתרו. ופלוגתא זו מצינו בסנהדרין ט"ז ע"א. דחד תנא דריש הדבר הגדול דבריו של גדול וחד תנא דריש רק לצוואה בעלמא ומפרש לה הדבר הקשה. ושהוצרך שם לראיה מקרא דדבר הקשה ע"ש. היינו משום דפשטות לשון דבר הגדול אינו במשמע כ"כ על דבר קשה. אבל עיקר טעמו הוי משום דמצוואה לא ילפינן. דאי ילפינן הא שפיר הו"ל למילף מדכתיב הדבר הגדול ולא הקשה וכדדייק באמת אידך תנא שם. וא"ש דאנן פסקינן כמ"ד דבריו של גדול וכן כרבנן דר' יוסי בדף י"ז ע"א וה"נ פסקינן כרבנן דר' מאיר שגומרים דין בלילה. ומ"מ דנין ביום המעונן דדרשינן אידך קרא דושפטו בכל עת ור"מ לא דריש וכנ"ל. ומה שהקשה הערוך לנר שם למה נקיט הש"ס לרבות יום המעונן ולא שחרית ובה"ע. י"ל כפשוטו דרבותא טפי נקיט דביום המעונן חסר אור היום טפי מבבוקר. ואפשר לומר דר"מ לטעמיה בסוטה י"ז דס"ל שם שאין כותבין צוואות במגילת סוטה. והיינו משום דס"ל דצוואות אינם עיקר. וכן מדמה הש"ס בכה"ג בברכות ט"ו ע"ב לר"י ע"ש. אך ז"א דהא בהא דסוטה קיי"ל כר"מ בזה. ועכצ"ל דשאני התם דהוי גזה"כ דממעט שם מהאלה ע"ש. ור"מ ס"ל דילפינן משם דצוואות אינם עיקר. וכ"נ בש"ס ברכות ט"ו ע"ב דמעיקרא ס"ד דילפינן מסוטה דממעט צוואות. לעלמא דצוואות אינם עיקר. ולזה צריך קרא לרבות צוואות לכתיבת תו"מ. ודחי לה דהו"א למילף כתיבה כתיבה בג"ש. אבל בלא"ה הו"א דרק בסוטה אימעוט ולא בעלמא ובסברא זו פליג' ר"מ ורבנן ג"כ. ובזה מבואר הא דקאמר בברכות שם כמאן כר"י ולא קאמר כר"מ שהוזכר מקודם. ולפמ"ש א"ש דלר"מ לא הוי מצי למידחי משום דר"מ ס"ל באמת הכי גם בעלמא דצוואות אינם עיקר וכמש"ל. אך בלא"ה ל"ק משום דבמשנה שם לא נזכר ר"מ רק בגמרא ע"ש. ובאמת יש לחלק בין צוואות דהתם לדיתרו וכמובן. אך קשה לחדש דרשא מסברא דדריש אידך קרא דושפטו כיון שלא נזכר בש"ס דרשא זו [שוב ראיתי בתומים ס"ס ה' שכתב דדרשינן מאידך ושפטו לענין דיעבד שדינו דין כדאיתא בירושלמי ולענ"ד קשה לחדש מדעתינו כנ"ל]:

אות ג

והנראה דרק ר"מ דמקיש ריבים לנגעים איצטריך קרא לרבות יום המעונן אבל רבנן דדרשי מוביום הנחילו ל"צ קרא כלל לזה. ואף להרמב"ם שכתב גם לרבנן הדרש דהוקשו ריבים לנגעים. וע' בתומים סי' ה' באורך בזה. מ"מ ס"ל דלא הוקש רק לענין לילה דאמעיט מקרא דוביום הראות בו. אבל להנהו דילפינן מלכל מראה עיני הכהן לזה לא הוקש כלל והיינו משום דסומא באחד מעיניו כשר לדון לרבנן דזה אימעוט ג"כ מלכל מראה כמבואר בסוגיא שם. והכי מסתבר דרק גבי נגעים שצריך להבחין במראות שייך לחלק בין שעה זו לשעה זו משא"כ בדין. ורק בין יום ולילה מצינו חילוקים גם בשאר הרבה דברים וכדתנן במגילה כ' ע"א טובא שמצותן ביום דווקא [ומ"ש הסמ"ע שמותר לדון כשנרות דולקים. לפמ"ש ז"א וכבר חלקו עליו בלא"ה] וכן תנן במשנה פ"ב דנגעים שאין רואים בשחרית ובערב וכו' מפני שעזה נראית כהה וכו' הרי שעיקר הטעם הוא מפני זה. ואף אי נימא דאתיא כמ"ד דדרשינן טעמא דקרא ולהכי מפרש הטעם שעזה נראית כהה. מ"מ הא כתבו האחרונים שדעת הרמב"ם דדרשינן טד"ק ובמק"א בארתי בזה בס"ד. ובאמת י"ל דבת"כ ובמשנה אין זה טעם על הדין רק טעם על הדרש למה אין זה לכל מראה עיני הכהן דהא שפיר רואה גם בשחרית וצהרים ולערב. ולזה מפרש דלענין ראיית נגעים לא מיקרי זה כל מראה לפי שעזה נראית כהה וכהה נראית עזה:

ולפ"ז ממילא מבואר דלענין דין לא שייך לאקושי בזה לנגעים כיון דגבי דין מיקרי זה לכל מראה וגם בנגעים אם לא היה צריך להבחין במראות היה מותר משא"כ בלילה שאין מועיל שום דבר וכמו שיש חילוק בכמה מצות כמש"ל. והא דקאמר לר"מ בסנהדרין ל"ד דאיצטריך ושפטו לרבות יום המעונן. היינו לטעמיה דמקיש ריבים לנגעים לגמרי ואף לענין סומא באחד מעיניו דמידרש מלכל מראה וכמש"ל. ויש לפלפל בזה הרבה דלהכי אצטריך לקרא דביום הנחילו ולהקישא אך אכ"מ. ועוד נראה דביום המעונן יש גבי דין ג"כ סברא לומר משום שאין דעתו צלולה ושמעתא בעי צילותא כדאיתא במגילה כ"ז ע"ב. ובעירובין ס"ה ע"א איתא מר עוקבא לא נפיק לדינא ביומא דשותא משום דבעי צילותא ע"ש. ומיושב בזה קושיית הערוך לנר למה נקיט הש"ס יום המעונן ולא שחרית ובה"ע שנזכר במשנה מקודם ולפמ"ש א"ש דביום המעונן דאיכא שום סברא לאקושי בזה ריבים לנגעים איצטריך קרא לרבויי אבל שחרית ובה"ע שאין שום סברא בזה לענין דין ל"צ קרא וכמש"ל. ורבנן ס"ל דגם יום המעונן ל"צ קרא לרבויי דלא ס"ל סברא לחלק לענין דבעי צילותא שלא לדון ביום המעונן:

אות ד

עכ"פ שמענו שבאמת כיון שהוקש לנגעים הו"ל להחמיר גם שלא לראות בשחרית ובה"ע ויום המעונן. ורק משום דגבי דין לא שייך טעמא דעזה נראית כהה לזה מותר. ולפ"ז בדם נדה שיש ג"כ הרבה חילוקים בין מראות הדמים צריך ג"כ להחמיר שלא לראות בשחרית ובה"ע וזה לא מצינו. ואי נימא כמש"ל דהוקש בקרא בין דם לדם בין דין לדין א"ש דהוקש לדין דשרי ביום המעונן ואינך כמש"ל. אבל לפמש"ל דלא מצינו בש"ס האי הקישא קשה. וגם בלא"ה קשה דהא טעם דעזה נראית כהה שייך גם בדם אף בלא לימוד ע"ז והא דאיצטריך קרא גבי נגעים נראה כי היכי דלא נימא דאין לו אלא מה שעיניו רואות דהא חזינן שקודם שאמר הכהן טמא אף שהכל רואים שיש בו נגע טמא ע"פ דין מ"מ טהור הוא וכדתנן בפ"ג דנגעים. והו"א דה"ה הכא אין לו אלא מה שעיניו רואות לזה קמ"ל קרא שצריך לראות בשעה שיראה ראיה ברורה אבל בדם ודאי דמסברא צריך לראות בשעה שיראה כראוי:

אות ה

ונראה דבאמת להכי קיי"ל בנדה כ' ע"ב שצריך שיראה הדם בין חמה לצל ע"ש דקים להו לחז"ל שבאופן זה נראה יותר מראה הדם. ולדידן א"צ לכל אלו החומרות כמ"ש הרמב"ם והראב"ד פ"ה מהא"ב דרק כשרואה שיש מקום להסתפק במראה הדם צריך לראות ביום ובין חמה לצל אבל כשאין מקום להסתפק שרי לראות בכל עת. ולדידן דמטמאים בכל מראה שיש להסתפק שיש בה אדמימות שפיר רואים בכל עת ע"ש. וכ"כ המנ"י הובא באחרונים וע' ס"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג בזה:

אות ו

והנה בירושלמי ביצה פ"ג ה"ה איתא בעון קומי לוי מהו לראות את הטריפה בבית אפל. אמר לאפק לבר. ר' אימי בעי שמעון אין רואים את הנגעים בבית אפל שמעון אין רואין את הטריפה בבית אפל. אריב"ר בון לא מטעם הזה אלא שמא תמצא טריפה ויהא אסור לטלטלה. ומבואר לפ"ז דלדעת ר"א ס"ל ללוי שאין לראות טריפה בבית אפל. ואף לריב"ב י"ל דבטריפות של מראות הריאה ג"כ מודה. ורק מדנקיט סתם טריפה לזה קאמר הטעם משום איסור טלטול. וכהא דאיתא בשבת קנ"ו ע"ב דלוי חזא טריפתא אקילקלתא משום טלטול. ואף ר"א שתמה נראה ג"כ דעתו משום דנקט סתם טריפה. אבל במראות מודה כנ"ל [ולכאורה תמוה שם לפי' הק"ע דכיון דהטעם מחמת טלטול. א"כ למה שאלו דווקא אם מותר לראות בבית אפל הול"ל בבית ביו"ט. והנלע"ד דגרסינן בעון קומי לוי לראות את הטריפה וכו' ול"ג מלת מהו. והכוונה שבקשו מלוי שיראה טריפה ביו"ט. והוא היה יושב אז בבית אפל וצוה להוציא לחוץ. וסבר ר"א שהטעם היה מפני שאסור לראות בבית אפל. והשיב ר"י ב"ב שהטעם מפני שהיה י"ט ובשביל איסור טלטול. והא דבית אפל מעשה שהיה כך היה שישב אז לוי בבית אפל. וא"ש דהיינו הך עובדא דבש"ס דילן בשבת קנ"ו שמבואר שבאה טריפה לפני לוי. ולא ששאלו ממנו אם מותר לראות וז"ב]:

אות ז

עכ"פ לפ"ז במראות הריאה ג"כ צריך לדקדק לראות ביום ובשעה שכבר האיר היום היטיב ולא במקום אפל קצת. אך ביום המעונן נראה דאין להחמיר דאפשר רק במראות נגעים יש חילוק. וגבי דם דבעי בין חמה לצל אפשר ג"כ משום שיש כמה חילוקים דקים במראות דם משא"כ בריאה. אבל עכ"פ צריך להדר לראות באופן שיראה היטיב ומכ"ש מי שעיניו כהות ודאי מחויב למנוע מלהורות במראות הריאה. וכדקיי"ל בפ"ב דנגעים דמי שעיניו כהות לא יראה את הנגעים. ומי שמרגיש בנפשו שרואה היטיב אף לאור הנר אפשר להקל בשעת הדחק כיון שלא מצינו חילוק י"ל דלענין מראות ריאה שאין חילוקים כ"כ בין עזה לכהה לענין ירוק מותר. ובדם לדידן נראה ג"כ להקל מי שעיניו כהות קצת כמש"ל כיון דבלא"ה אנו מחמירים בכל מראה שיש מקום להסתפק באדמימות. אך צל"ע בנדה כ' ע"ב דאיתא דרבב"ח ראה דם אף דחש בעיניו ע"ש. ואיך ראה דם הא תנן בנגעים דלא יראה מי שעיניו כהות. וצ"ל שהוא לא הרגיש רק כאב בעיניו ולא שיכהו עיניו ורק ילתא הרגישה שכהו עיניו קצת ע"ש. ועוד אפשר דס"ל כר' ישמעאל בר"י שם דחזי דם ביום המעונן ורבי צדוק לאור הנר אלמא דלא קפדי בדם בהכי. וטעמם אפשר שחילוק זה הוא רק בנגעים כמש"ל משא"כ בדם. וע' בקרבן אהרן פ' תזריע שכ' הטעם שאין רואים בשחרית וצהרים משום שמראה לבן אין נראה כ"כ אז ע"ש. מבואר מזה שזה שייך רק במראה לבן. ואף שיש בנגעים ג"כ אדמדם וירקרק מ"מ י"ל דלא פלוג. ודוחק הוא דהא זה הוי מדאורייתא ואפשר סמכו על בקיאותם שלא יטעו אף ביום המעונן וכדומה או שחשבו כיון שלא יבוא קולא מזה רק חומרא שרי שאם לא יראה כראוי ידמה לו יותר אדום וכדאיתא שם שטימאה רבב"ח וכן רבי בלילה ע"ש. משא"כ בנגעים דעזה נראית כהה וגם שאם יטמאנו הוי חומרא דאתי לידי קולא שיביא קרבן חולין בעזרה וישרפו תרומה בשבילו וכדומה ועוד יש נ"מ בזה:

וכ"כ בסד"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג שבלילה נראה מראה ירוק כאדום קצת ע"ש ולזה שפיר בדם יש מקום להקל האידנא כנ"ל. אבל בריאה יש להחמיר דהא אתיא קולא מזה דירוק טריפה ואדום כשר והכל לפי הענין ולפי האדם. ואם נראה לו ברור שאין חשש מראה הפוסל יש להכשיר אף בלילה. אבל כשיש מקום להסתפק צריך לראות דווקא ביום. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהא"ב גבי דם ממש כסברא זו יעו"ש וז"ב לענ"ד:

אות ח

שוב אחרי כותבי כ"ז מצאתי בבית אפרים סי' ל"ח סעיף ל"ט שהתעורר בזה וכתב דבלילה יש למנוע מלהורות בדיני מראות הריאה ובראש אפרים שם ס"ק ס"א ביאר ג"כ טעם הדבר כמש"ל ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ובכ"ז לא השמטתי דברי באשר דברי נתבארו בע"ה יותר וגם כי בארנו דאף ביום מעונן ובעיניו כהות יש להחמיר הכל כפי הענין. ובר"א שם כתב להחמיר שלא לסמוך על בדיקת ריאה בלילה שמא יש בה שום מראה וצריך לחזור ולבדוק ביום. ולענ"ד ז"א כמש"ל. וכמ"ש הרמב"ם גבי דם נדה דרק כשנראה לו קצת אדמומית צריך לראות ביום וכנ"ל. וראיתי בספר מאירת עינים סוף שורש ה' שהקיל קצת בזה וחלק על הב"א דממגילה י"ד אין ראיה דאין למדים מאגדה ורבי בדק לאור הנר ושכ"כ המנ"י וסד"ט סי' קפ"ח להקל ע"ש ודבריו תמוהים במחכ"ת דהא מפורש בנדה כ' שאין רואים רק בין חמה לצל. וכן איתא בירוש' שם שלא לראות בלילה ובמגילה דינא קאמר ורק רבי פליג עלה כמש"ל. ואפשר דגם רבי חזר בו וכדמשמע בירושלמי שם. ובמנ"י וסד"ט לא הקילו רק לדידן שאנו מחמירים בכל מראה אדמומית משא"כ בריאה. והרי הב"א הביאם בעצמו שם ואדרבה הביא ראיה מהם לאסור כנ"ל וכן עיקר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה