אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן מז

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן מז

סימן מו

אמרתי לברר דין הצמחים הנמצאים לפעמים על הריאה והוצרכו לקולפם בכח ואח"כ בדקו ובצבץ תחתם. ואם יש חילוק בין אם יש בהם מוגלא או לא. וכן בדין קרום שלישי ובשר בלוי אם כצבץ תחתם כשקלפום. כי זה מצוי. ומקודם נבאר בירור לשון גילדי וצימחי שבש"ס:

אות א

איתא בחולין מ"ו ע"ב ואמר רבא האי ריאה דקיימי גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשירה ופירש"י גילדי גילדי קליפות קליפות קרושט"ת בלעז כעין מכות מלנ"ש עכ"ל. והבה"ג ורי"ף ורא"ש כתבו איכא מאן דפריש גילדי גילדי דדמי למצורע והרי"ף מסיק כשירה דהדרא בריא ולשון טוש"ע ס"ס ל"ח גילדי פי' קליפות כמו נתק והיא שלימה כשירה. ונראה דפירש"י ובה"ג ורי"ף הכל פירוש אחד וכ"נ שהבין בטוש"ע שכתבו קליפות כמו נתק וכ"נ דעת זבח שמואל בשם מהר"צ שכ' פירש"י דדמיא למצורע י"א קליפות כעין טיפות אדומות לא מיטרפי בהו וכ"ה בי"ד סי' ל"ח ס"ה יש בה קליפות כמו נתק וכשקולפין הנתק הריאה שלימה כשירה עכ"ל. וקשה דהא ליתא זה כלל בפירש"י וע"כ צ"ל כמ"ש שדעתו דפירש"י והבה"ג הכל אחד. אך מ"ש כעין טיפות אדומות לא נמצא פי' זה בראשונים ולהלן יבואר מזה בע"ה וכ"נ מוכח ברש"י שפי' על גילדי מלנץ ובדף מ"ח על צימחי פי' ג"כ מלנץ וכן בב"ק פ"ג ע"ב. ובסמ"ג עשין ס"ג כתב העלתה צמחים צמחים אלנש בלעז כעין המצורע כשירה. והא דאמר ר"מ מליא מוגלא היא ליחה סרוחה טריפה לא בריאה אמר כן אלא בכליות עכ"ל. הרי דמלנץ ופני אדם מצורע הכל אחד והיינו צימחי וגילדי ומשמע בסמ"ג דיש בהם מוגלא ג"כ וכ"נ ברש"י חולין מ"ח ע"א שפירש צמחים היינו מוגלא ובסנהדרין ק"א פירש"י צימחי אבעבועות מלנץ וידוע כי אבעבועות היינו עם מוגלא והיינו בועות בלשון הש"ס. וקשה דבדף מ"ו פירש"י קליפות וכ"ה בטוש"ע. ובע"ז ל"ט פירש"י ג"כ צימחי קשקשים דקים הרי שצימחי הם קליפות דקות. ונראה ביאור הדבר כי יש מצורע שיש לו אבעבועות עם מוגלא ויש שאין לו רק קליפות דקות על פניו ויבשות ושניהם נכללים בלשון גילדי וצימחי כי גילדי הוא לשון גלד שעומד על הגוף יהיה דבר דק או עב. לח או יבש. וכן צימחי הוא דבר הצומח על הגוף בין דק ויבש או עב ולח וכן איתא בר"ן בשם הרא"ה שם דגילדי היינו צמחים שיש בהם מוגלא ע"ש. ולפ"ז יש לדקדק בפירש"י ע"ז ל"ט שפי' קשקשים דקים ולא פירש סתם בליטות וקשקשים כיון שגם בליטות גדולות נכללים בשם צימחי ונראה מזה דבליטות גדולות אינם נקראים קשקשים וע' נו"ב מ"ת חי"ד סי' כ"ט ל' בזה ואכמ"ל בזה:

אות ב

ועפ"ז אפשר ליישב מה שקשה טובא ל"ל הביא הרמב"ם דין דגילדי גילדי ובפ"ז מה"ש הלי"ט כתב ד' מראות מותרות יש בה וכו' ואפילו היתה הריאה כולה טלאים טלאים נקודות נקודות מד' מראות אלו ה"ז מותרות עכ"ל ומשמע דהיינו דין דאוכמי וחזותא ודין דגילדי לא הזכיר וכן הסמ"ג לא הביא רק לשון הרמב"ם. וא"ל דהרמב"ם וסמ"ג מפרשים גילדי כעין טיפות אדומות וכמ"ש הז"ש בשם מהר"ץ הבאתיו למעלה דסדר לשון הרמב"ם משמע דהיינו פירוש דאוכמי וחזותא שבש"ס וגם דאי נימא כן א"כ לא נזכר דין אוכמי ברמב"ם וגם כוונת מהר"צ נראה שהקליפות בעצמם הם כעין טיפות אדומות ולא שגוף הריאה נשתנית מראיתה וכ"נ שמסתייע מדברי הטוש"ע ושם לא נזכר טפות אדומות כלל וצ"ל שמסתייע שהוא קליפות קטנות כמו נתק. וכ"נ דאי הוי שינוי מראה בגוף הריאה הול"ל סומקי סומקי כדאמר אוכמי אוכמי וע"כ צ"ל כמ"ש דקאי על הקליפות עצמם ועכ"פ קשה על הרמב"ם וסמ"ג כנ"ל:

ורציתי לומר שהרמב"ם וסמ"ג ס"ל כפי' הר"ן בשם הרא"ה שפירש דאוכמא וחזותא קאי על גילדי שהגילדי הם צמחים עם מוגלא ומחמת מוגלא משתנה מראה העור שעל הצמחים ולזה כשר אף במראות פסולות לפי שאין זה השינוי בהעור עצמו רק מחמת המוגלא ע"ש. וא"כ א"ש שלא הביאו הך דגילדי. ואפשר דהא שכ' הרי"ף ובה"ג איכא מ"ד דדמי למצורע משמע שיש עוד פירוש. הכוונה לפירוש הרא"ה אבל ז"א דכל כה"ג הו"ל להרי"ף ורמב"ם וסמ"ג לפרושי ששינוי מראה מחמת מוגלא כשר ואדרבא הרמב"ם מוקי לה במראות המותרות כנ"ל:

אבל עפמש"ל א"ש בס"ד דכיון דבכלל גילדי הוי גם צמחים עם מוגלא והיינו בועות כמש"ל לזה סמך על מ"ש בפי"א מה"ש ה"ה ריאה שהעלתה צמחים כשירה. ובפ"ז הל"י כתב שכל מיני בועות כשירות. ואף שבפי"א אחר דין דצמחים כשירה כתב אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה חוששין שמא ניקב סימפון שתחתיו וצריכה בדיקה עכ"ל. אין לדקדק מזה דצמחים ובועה תרי מילי נינהו כי צמחים הוא שם כולל קשים ורכים עם ליחות ובלי ליחות עבים ודקים. ואבעבוע נופל על עב ורך והרמב"ם לא מצריך בדיקת סמפון רק בבועא עם מוגלא ולא בצמחים קשים או קליפות דקות. דהא טעמו של הרמב"ם הוא מריאה שנשפכה כקיתון כמ"ש המפרשים. וה"נ צריך שתהא ליחה ניגרת שטבעה להשחית את הבשר שסביבה. ובפ"ז הל"י שכתב דבועות מליאות מים זכים וליחה נמשכת כדבש וליחה קשה כאבן מותרת ואם נמצאת בהן ליחה סרוחה או מים עכורין או סרוחים ה"ז טריפה וכשמוצא הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טריפה עכ"ד. משמע מזה דגם בליחה קשה כאבן צריך בדיקת סמפון. ונראה דהא ודאי דבטנרא קשה כאבן לא שייך לבדוק אם הם מים סרוחים ולזה כשכתב כשמוצא הליחה ובודק אותה מובן דקאי רק על בועות רכות שבהם שייך בדיקה זו שהם צריכים בדיקת סמפון כנ"ל:

אות ג

ולכאורה נראה מדברי הרשב"א בחי' והר"ן פא"ט שהבינו בדעת הרמב"ם דאף בטינרי בעי בדיקת סימפון שהקשו על הרמב"ם מהא שהכשירו בש"ס כנדי כנדי טינרי טינרי ולא הצריכו שום בדיקה הרי דס"ל דלהרמב"ם צריך בדיקה אף בטינרי מדמקשו עליה מטינרי. ונראה טעם לזה דמקודם היתה ליחה ניגרת רק אח"כ נתקשה וא"כ יש לחוש שנתקלקל הסמפון בעודה ניגרת. וגם בנשפכה כקיתון לדעת הרמב"ם דיליף מינה לענין בועות עם מוגלא אם נתהפך הבשר למוגלא קשה ודאי דאינה סתימה וטריפה וגם בדיקה שבש"ס א"א שא"א לשופכה וכמו סמפון שאינו סתימה לחבירו מפני שהוא קשה כדאיתא בש"ס מ"ז ע"ב וכ"ש מוגלא שאינו בטבע כלל רק מצד קלקול. וכן הקשו הרא"ש והרשב"א והר"ן על הרי"ף והרמב"ם שפסקו דבועא ממים עכורים וסרוחים טריפה מכנדי וטנרי שלא בדקו אם הם עכו"ס אלמא דס"ל דלהרי"ף ורמב"ם גם בטינרי בעי בדיקה. וצ"ל שיש להכיר גם בטינרי אם היה קודם שנתקשה עכו"ס או לא ולפ"ז צ"ל בהא דפי"א דצמחים כולל הכל ואבעבוע כולל דבר שיש בו ליחה רכה או קשה. וטבע החבורות שמקודם מתקשה הבשר ונעשה בפנים כמראה לבן ואח"כ נעשה מזה מוגלא ניגרת בפנים ואח"כ מתקשה המוגלא:

אכן פשטות לשון הרמב"ם מורה דרק בליחה ניגרת מצריך בדיקת סמפון ולא בקשה ואף דיותר קרוב שהיה מקודם ליחה ניגרת מ"מ י"ל דלא מחזקינן ריעותא. ועוד נראה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות הטעם דעכו"ס טריפה דכ"ז שהסמפונות קיימים שולט הרוח ואין מסריח וכשניקב הסמפון מסריח א"כ י"ל דאם איתא שניקב הסמפון היתה הליחה מתעכרת ומסרחת ומוספת קלקול ולא היה מתקשה ומזה שנתקשה המוגלא במקומו מוכח שלא ניקב הסמפון. והא דמצריך הרמב"ם גם במים זכים בדיקה בסמפון י"ל משום שחוששין שמא זה מקרוב ניקב ולא הספיק להסריח וכ"כ הרמב"ן שם דבעכו"ס הוא ודאי שניקב הסמפון אבל במים זכים הוי רק חשש שמא ניקב וצריך בדיקה ובעכו"ס אין מועיל בדיקה מפני שאין ניכר יעו"ש. וכ"נ ברמב"ן שם שהקשה על הרמב"ם מצמחים וכנדי ולא מטינרי והיינו כמ"ש דבטינרי א"צ בדיקת סימפון ועכו"ס. והרשב"א והרא"ש והר"ן י"ל ג"כ שעיקר קושייתם הוא מכנדי ואגב שיטפא נקטו טינרי המוזכר בש"ס בהדדי. ועוד נראה ליישב עפמ"ש המהרש"ל בשו"ת רמ"א סי' ו' שא"א שיהא טינרא בלי שום ליחה יע"ש וצריך בדיקה במעט ליחה שיש שם שמא היא עכו"ס. ואף לדעת הרמ"א שם בתשובה שיש טינרא שאין בה לחלוחית כלל י"ל שצריך בדיקה שמא נמצא שם קצת ליחה ניגרת ג"כ וכ"נ דעת מהרש"ל שם שיש טינרא שאין בה ליחה ג"כ רק דס"ל דטריפה ע"ש. ומ"ש הרמ"א בסי' ז' דלא אישתמיט שום פוסק להצריך בדיקה בטינרא אי יש בהם מוגלא דהא אתייליד ריעותא לפנינו. היינו לדעת מהרש"ל דס"ל דטנרא בלי שום ליחה טריפה לכ"ע מדין אטום יעו"ש. אבל לדעת הרמב"ם באמת י"ל שצריך בדיקה לראות אם נמצא שם קצת ליחה ניגרת עכו"ס וכן אם יש שם ליחה יצטרך בדיקת סמפון כנ"ל וכ"ה להדיא באשכול ה' טריפות הלי"ט שהקשה על הרי"ף מטינרי ג"כ וכתב אכתי בדיקה בעי שמא יש בהן מוגלא סריחי או מיא עכירי וכו' והיינו כמ"ש אבל אם נמצא הטינרי בלי שום ליחה ניגרת א"צ בדיקת סמפון כלל וגם אין לחוש שמא נעשה הטינרא ממים עכו"ס:

אות ד

[וברמב"ן שם במלחמות כתב דבעכו"ס לא מהני בדיקת צעא דקוניא שבש"ס כי בעכו"ס ידוע שאין הסמפונות קיימים והא שאין רואים שורייקי חיורי מפני שא"נ במים עכורים או נימוחו לגמרי והיו למים ואף בדצילי לא מנכרי עכ"ד. והוצרך לומר דלא מינכר בצלולים כי משמע ברי"ף ורמב"ם שמים סרוחים אף שהם צלולים טריפה. וקשה טובא דא"כ גם בנשפכה כקיתון יקשה מה מועיל בדיקה שבש"ס ניחוש שנימוחו למים דשם חוששין טפי דהא לדידן בבועה עכו"ס מכשרינן ובנשפכה צריך בדיקה וכ"כ התוס' מ"ז ע"ב וש"פ שבנשפכה הקלקול גדול. וצ"ל דנימוח למים הוא מילתא דלא שכיחא ולזה בנשפכה כקיתון לא חיישינן לזה כיון שספק לנו אם נתקלקלו הסמפונות אבל בעכו"ס ס"ל לרי"ף ורמב"ם שוודאי נתקלקלו הסמפונות שמזה נעכרו ונסרחו המים שבבועא כמ"ש הרמב"ן שם ולזה שפיר לא מהני בדיקתינו להקל כי אף אם א"נ שורייקי נתלה שנימוחו כי אין ספק מוציא מידי ודאי וכה"ג איכא בכמה דוכתי דלא מהני בדיקה להקל ובתב"ש סי' ל"ו ס"ק מ"א נראה שהבין שהרמב"ן ס"ל לדעת הרי"ף דנשפכה כקיתון כשר אף בעכו"ס ולענ"ד מפורש להיפוך במ"ש שאין ניכר השורייקי בעכו"ס. ומש"ש שהרשב"א והרא"ש לא סתרו טענות הרמב"ן ע' אשכול ה' טריפות הי"א שהרגיש בטענות הרמב"ן ודחה אותם ע"ש. וע"ש סק"מ בתב"ש מ"ש לחלק דבבועא לא מהני בדיקה משא"כ בנשפכה וזה נסתר מהרמב"ן שהוצרך לטעם אחר ואקצר]:

אות ה

ולפום רהיטא עלה על דעתי לפרש גילדי מלשון גלודה וריאה דאיגלידא והיינו שהיו בריאה נגלדים הרבה. ובמימרא דריאה דאיגלידא הגי' בכל הספרים רבה וכן ברי"ף ובבה"ג רק המגיהים הגיהו רבא וכן דעת הר"ן שם לגרוס רבא וטעמו מדמייתי לה בתר הכי בלשון גופא א"ר וכו' ובתרה מייתי עוד מימרות דרבא. ובאמת י"ל דמייתי אח"כ הא דרבה כי רבה חידש דכשירה אף שהיא אדומה כאהינא סומקא וע"ז מייתי מימרא דרבא דהאדימה כולה טריפה והיינו דמפרש דרק באגלידא שהאדמומית הוא מצד שכן מראה קרום התחתון כפירש"י בדף מ"ו ע"א על כיתונא דורדא אבל כשהאדימה מצד שנצרר הדם וכדומה טריפה ור"פ פליג גם ע"ז ונגרוס באמת אמר רבא ולא ואמר רבא וכ"ה הגי' ברא"ש בלא וי"ו. ומה שהגי' לפנינו בש"ס ורי"ף ורא"ש גבי גופא רבא. זה הגהת המגיהים מטעם שהזכרנו ובפרט שראו המגיהים שכן דעת הר"ן. ועפי"ז י"ל מה שלא הביאו הרמב"ם וסמ"ג הך דגילדי. כיון שכבר כתבו דין דאיגלידא כאהינא סומקא והיינו הך ואף שהרמב"ם כתב מקודם שאם נשתנית כל הריאה למראה המותר כשירה ומ"מ כתב אח"כ הא דחזותא חזותא. י"ל דקמ"ל אף שיש הרבה מיני מראות על הריאה כיון שכולם מן המותרות כשירה וכבר עלה ע"ד הכרו"פ סי' ל"ח באמת לומר דמראה אדומה וירוקה בריאה אחת טריפה והרי מפורש ברש"י וש"פ הכא דכשירה וטובא קמ"ל. ונראה שלזה הקדים רבא דין דאוכמי אוכמי אף דאיירי ככוחלא שהוא מראה המותר כפירש"י ובה"ג ורי"ף וא"כ ה"ז בכלל חזותא חזותא וגם דין ככוחלא אמרה רבא חדא זימנא בדף מ"ז ע"ב אבל הקדים זה רבא דלא נימא דחזותא חזותא הכוונה טלאים טלאים כולם ממראה אחד לזה הקדים אוכמא דנשמע מזה דחזותא הכוונה על כל המראות המותרות ביחד. אבל מי אנכי לחדש פירוש חדש בש"ס שלא הוזכר בראשונים:

שוב מצאתי בס' הפרדס לרש"י ז"ל סי' רי"ז אחר דין איגלידא ושם יש ט"ס וצ"ל שנשאר קרום התחתון ע"ש] כתב ריאה דאסיקת גילדי גילדי שנגלדה ונשאר עורה של ריאה ומנומרת בשלשה גוונים והני גילדי קיימין שחורים לבנים או מיני מראה אחר כשירה עכ"ל. וכוונתו נראה כמ"ש דגילדי היינו נגלדים ומפרש דאוכמי וחזותא קאי על גילדי כעין פי' הר"ן בשם הרא"ה. ושמענו שמראה מותר על נגלד כשר דלא כהאחרונים שהטריפו משום תר"ל. וכתב ונשאר עורה של ריאה היינו קרום התחתון דקרי לה בש"ס מ"ו ע"א כיתונא דוורדא דמנחא בה ריאה. ופירש"י מלבוש אדום שהריאה מונחת בו [וקרוב לומר שט"ס וצ"ל עור התחתון של ריאה. מדלא קאמר עור הריאה. ובדפוס זה מצוי בספר הלז טעותים הרבה. יראה בו הרואה]. רק לשון דאסיקת קשה. וצריך לדחוק לפרש שעלה לה ענין כזה שנגלדה. והמראות שחורה ולבינה. נראה כוונתו למראות המותרים כמ"ש רוב הפוסקים וע' בבעה"ע. ואף דבש"ס פירש"י לבינה כבקעת טריפה אכן בפרדס שם גבי כאופתא לא הביא פירוש זה כלל וצ"ל דבמהדורא זו לא פירש כן או גריס באופן אחר וכן לא מייתי שם הא דככבדא כשירה. וג' גוונים היינו שחור ולבן ואדום שהזכיר מקודם שם. ומראה אחר שכתב הוא ירוק. וכלל כן לפי שיש בו הרבה מינים כמ"ש האחרונים קריט שטיין ובלאה וברוין עס"י ל"ח באחרונים:

וכיון שזכינו שבפרדס מפרש כן שפיר י"ל שהרמב"ם וסמ"ג פירשו כן ולזה לא הביאו דינו כנ"ל. וא"ש ג"כ שלא העתיקו דין דאוכמי אוכמי כיון שכבר כתבו שאף שנתהפכה כל הריאה למראה המותר כשר וגם כתבו שטלאים מד' מראות יחד כשר ורק רבא שאמר בקוצר הוצרך לזה כמש"ל. ועוד נראה דשפיר נגרוס רבא בהא דאיגלידא כאהינא. אבל אין הכוונה שנגלדה כל הריאה רק במקום אחד נעשה כאהינא סומקא ולזה קמ"ל רבא עוד דאף שיש נגלדים הרבה ע"פ הריאה כשירה. וכן באוכמי קמ"ל שאף שיש השינוי מראה ע"פ כל הריאה כשר. והרמב"ם כבר כתב כ"ז שאם נגלדה כל הריאה וכן אם נשתנה כולה למראה המותר כשירה ולזה לא הביא רק דין דחזותא היינו כל המראות ביחד:

ובפרדס הנ"ל יש עוד לפרש גילדי כפשוטו שעלה על הריאה כמין קליפות והקליפות יש לה מראות שונות. או שכוונתו שנקלפו הקליפות ותחתם נמצאו מראות שונות כשירה אבל כ"ז דחוק בלשונו ויותר נראה כוונת הפרדס כמש"ל:

אות ו

וכיון שבררנו בס"ד בפירוש גילדי וצמחים לשיטות הראשונים נבוא לברר אם צריכים בדיקה תחתם ויתברר עוד פירוש בלשון צמחים. והנה הרמב"ם כתב בפי"א מה"ש ה"ג שכל בהמה בחזקת היתר וא"צ בדיקה רק כשיולד דבר חוששין לו כיצד וכו' לפיכך ריאה שהעלתה צמחין או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלוין ממנה ולדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה וכן אם נמצא אבעבוע מלא ליחה חוששין שמא ניקב הסמפון שתחתיו וצריכה בדיקה עכ"ל. מתבאר מדבריו שצמחים צריכים בדיקה כמו סירכות. וקשה טובא דלא מצינו חיוב בדיקה בזה. ובש"ס מ"ח ע"א גבי צימחי וכנדי לא הצריכו שום בדיקה והכשירום. והרמב"ם עצמו בפ"ז מה"ש הל"י כתב שבועות מליאות רוח או מים זכים וליחה נמשכת כדבש או קשה כאבן מותרת ולא הזכיר שצריך בדיקה. וכבר נתקשה בזה הלח"מ בפי"א שם ונדחק לפרש דמותרת הכוונה אחר הבדיקה או דמש"ש כשמוציא הליחה ובודק אותה קאי על הריאה שבודק אם יש שם נקב וכתב ג"כ דבמים זכים לא מסתבר דבעי בדיקה וזה צ"ע דצמחים כולל הכל וגם לשון מותרת משמע לגמרי. ומ"ש שמוציא הליחה לבדוק הריאה ז"א לענ"ד דהא עדיין לא כתב כלל דין שצריך בדיקה וא"כ איך יכתוב סתם שמוציא הליחה לבדקה. וגם דאותה ותחתיה משמע דתרווייהו קאי אליחה יעו"ש. וגם דא"א בבדיקה ע"י פושרין כי המוגלא סותם וכדאיתא בש"ס מ"ז ע"ב גבי אטום בריאה דאי איכא מוגלא מוגלא סתמה וא"צ שום בדיקה יעו"ש. ואם נוציא הליחה שוב א"א בבדיקה כיון שניקבה הריאה וגם דהא בש"ס שם מוכח שא"צ בדיקת רוק במוגלא. ואין לחלק בין צמחים למוגלא שאינה גבוה מהריאה כיון שהטעם משום ריעותא. והא דבדף מ"ח בדקינן בסכין דחליש פומיה ובפשורי וי"מ דקאי גם על העלתה צמחים וכן מפרש הרמב"ם פ"ז ה"ה. י"ל דרש"י פי' שהעלתה צמחים סביבות סמיכתה לדופן ע"ש ולא תחת אותו מקום ממש לזה מועיל בדיקה במקום הסמיכות ממש שאין שם צמחים ועוד י"ל בזה. אבל על הצמחים ודאי לא שייך בדיקה:

ונראה שכוונת הרמב"ם בפי"א לא לצמחים לחוד רק קאי על מ"ש אח"כ או שנמצא סירכות כמו חוטין וכו'. והכוונה שהצמחים הם דבוקים לדופן וכדומה וצמחים הם כעין סירכות וכ"כ הב"י סי' ל"ט בשם בעה"ע העלתה צמחים שהם סירכות ולא בדבק וכו' ע"ש הרי מפורש שצמחים הם סירכות. שוב מצאתי בכ"מ פ"ז ה"ה שכ"כ להדיא בכוונת הרמב"ם וכן בב"י סי' ל"ט וצמחים הם סירכות עבות כמו בשר. ובכ"מ שם הביא דברי הריב"ש סי' קפ"ח שהבין דעת הרמב"ם כפשוטו דצמחים לחודייהו בעו בדיקה ונחלק עליו ע"ש ולא ראה שבסי' קצ"ב חזר בו והודה לשכנגדו לפרש כהכ"מ דצמחים היינו הסמוכים למקום אחר ודבוקים יעו"ש וז"ב בדעת הרמב"ם דלא כהלח"מ. ועוד נראה דצמחים היינו צמחים ממש שמחוברים לדופן ואינך דחשיב שם וכ"נ שהבין הריב"ש שם ס' קצ"ב והבדיקה היא שמפרקין אותם ורואים אם הם שלימים ואף שא"א לבדוק בפשורי במקום מוגלא כמש"ל מ"מ בודק כפי אפשרותו. וכן בפ"ז ה"ה כתב בהעלתה צמחים כשמפרק מהדופן רואים אם ניקבה ע"ש ולא הזכיר שם פושרים כי בפושרים א"א בצמחים שהמוגלא מעכב כנ"ל ורק בסירכא מצריך פושרין וכמ"ש אח"כ בה"ו בפי"א ולא הזכיר שם צמחים:

אות ז

עכ"פ נתברר דעת הריב"ש והכ"מ בדעת הרמב"ם וכן עיקר שצמחים א"צ בדיקה וכ"כ הריב"ש בסי' קפ"ח שכן עיקר לדינא וכן הוא פשטות הש"ס בדף מ"ח כנ"ל. וכן בדף מ"ו נקיט גילדי בהדי אוכמא וחזותא ונקט סתם כשירה משמע בלי שום בדיקה ואין אנו מצריכים פושרין לשינוי מראה. וממילא דה"ה בקליפות דקות א"צ לקלפן לבדוק תחתיהן כיון שג"ז בכלל גילדי דמשמע שא"צ שום בדיקה. וכן כל הראשונים כתבו סתם דין דצימחי צימחי ולא הזכירו שיצטרך שום בדיקה. וכבר כתב הרשד"ם סי' ל"ח דא"צ בדיקה וכ"כ הפמ"ג ותב"ש ולבש"ר. רק הרמ"א כתב בסי' ל"ט שתחת בשר בלוי צריך לראות אם הוא שלם ויפה והוא מהטור שכתב שצריך לראות אם הריאה שלימה ואחריו נמשכו כל האחרונים. וזה רק לראות אם אין שם נקב מחמת חולי שיהא ניכר שהקליפה מלמעלה הוא קרום מחמת מכה וכ"כ הלבש"ר סי' ל"ח סק"ע אבל לא שיצטרך בדיקת פושרין. ואדרבא אם קלף בחוזק שפיר תלינן בקליפה כי מעיקר הדין א"צ כלל להסיר הצמחים והבשר בלוי דהא איתא בש"ס דחזי דקיימי צימחי צימחי ולא אמר להו ולא מידי הרי שאף לקלפם לא צוה להם ואף הבה"ג שמצריך בדיקה בנגלד מ"מ בהנהו לא מצריך. ולפמש"ל שהרמב"ם. מפרש גילדי גילדי היינו נגלדים שפיר לטעמיה דס"ל רפ"ז מה"ש שא"צ בדיקה כלל בנגלד ולזה לא אמר להו מידי:

וא"כ הקליפה שהצריכו הפוסקים בזה הוא רק חומרא בעלמא ואינה חיובית וממילא אם נאבד ולא קלפו כשירה דלא כמ"ש קצת אחרונים דטריפה. וא"כ אף אם קלף ואירע שבצבץ ויש לתלות בחוזק הקליפה שפיר תלינן כיון שלא היה צריך לקלפו כלל. ואף הרוקח סי' שפ"ב שכתב שריאה שיש עליה כמו חלב כיסוי והוא בשר בלוי קולפין אותו ואם הריאה שלימה ויפה כשירה שממנו מקור דין הרמ"א ס"ס ל"ט נראה דהיינו רק שהכיסוי על כל הריאה כמעשה דריינוס או על איזה אונות דאז צריך לראות אם הריאה שלימה בחיתוכי דאוני כראוי וכ"כ הט"ז שם ס"ק כ"ד. וממילא ה"ה בקרום שלישי שנמצא פרוס על הריאה שאין חשש אם מבצבץ תחתיו. וקו"ח הוא מצמחים שעל הריאה שמפורש בש"ס שא"צ לקלפם כנ"ל:

אות ח

ועוד נראה בזה בטעם שהצריכו הפוסקים קליפה בבשר בלוי וקרום פרוס. דמש"ל שרק בפרוס על כל האונות כמ"ש הט"ז דחוק וגם בכל האחרונים אין מבואר וא"כ תמוה זה מהש"ס דמבואר דלא אמר להו מידי כמש"ל. והנראה דהנה אנו נוהגים להוציא הריאה ולנפחה ולבדקה מכל ריעותא וכמבואר בבה"ג ושאר פוסקים וברמ"א ר"ס ל"ט. ואף הסוברים שא"צ נפיחה מ"מ כתבו כמה פוסקים שצריך לבדוק בפנים במשמוש היד אם יש איזה ריעותא בריאה וכבר ביאר הלבש"ר סי' ל"ט סקי"א שיטות הפוסקים בזה. ומנהגינו להחמיר להוציא הריאה ולבדקה במראית עין מכל ריעותא וכבר כתב התב"ש ר"ס ל"ט מנהג זה כהבה"ג ושכמה גדולים גזרו לעשות כן. ושאם עבר במזיד יש לאסור הבשר:

ולפ"ז אין חילוק בין כולה למקצתה שאף אם בדק רוב הריאה ולא מצא ריעותא בכ"ז צריך לבדוק גם המיעוט. ואם עבר במזיד ולא בדק מקצת ריאה הוי כאלו לא בדקה כולה ועכ"פ לכתחילה בלי ספק מחויב לבדוק כולה בלי שום שיור כל שאפשר לו לבדוק. ולפ"ז אם מכוסה מקצת הריאה ואף חלק קטן ממנה בקרום זר שקורים קרום שלישי ומכ"ש בבשר בלוי וכדומה. הרי לפי מנהגינו מחויב לקלפו ולהסירו כדי שיוכל לבדוק המקום ההוא במראית עין אם אין שם שום ריעותא נקב או מראה פסולה וכדומה. ואטו אם תהא הריאה מכוסה במטפחת קשורה בה בקשר חזק לא יהא הבודק מחויב להסיר המטפחת ולבדקה במראית עין כראוי וכ"ש בקרום פרוס. ואף להפוסקים שאין מצריכים להוציא הריאה ולבדוק במראית עין רק לבדוק בפנים במשמוש היד אם יש נקב או בועא וכדומה וגם מראה כתבו האחרונים שאפשר להרגיש במשמוש היד ועתב"ש ר"ס ל"ט. מ"מ כיון שמכוסה בקרום זר ובשר בלוי א"א להרגיש במשמוש היד מה שיש תחתיו וע"כ צריך לקלפו ומכ"ש להמצריכים נפיחה. ולזה כתב הרוקח שצריך לקלוף הבשר בלוי מפני שכתב שם שצריך לנפוח הריאה ולבדקה מכל ריעותא נקב ובועא ואטום ע"ש ולטעמיה אזיל:

ולזה בש"ס מבואר בצימחי צימחי דלא אמר להו מידי לפי דמדינא דש"ס אין חיוב לבדוק אחר כל הטריפות רק אחר סירכות כמ"ש הפוסקים ר"ס ל"ט. ולזה לא חייבם להסיר הצמחים לראות תחתם הריאה. אבל לדידן שאנו מחמירים כחומרת הגאונים לבדקה מכל ריעותא במראית עין שפיר כתב הרמ"א וכל האחרונים שצריך לקלוף כל בשר בלוי ולראות תחתיו אם שלם ויפה. וקצת אחרונים פלפלו בקרום שלישי פרוס אם צריך להסירו ולפמ"ש נראה עיקר שצריך להסירו רק שיש לצדד דכיון שהקרום שלישי מראיתו כמראה קרום הריאה שפיר ניכר עליו כל ריעותא שיש שם כמו שניכר בקרום הריאה. ובלא"ה גם קרום עליון של ריאה ידוע שלפעמים מתחלק לשני קרומים בעוביו ובכ"ז יותר נראה שצריך להסירו מטעם שהזכרנו והאחרונים לא נחתו לסברתינו. ועכ"פ בבשר בלוי וצמחים סברתינו בטעם חיוב הקליפה ברור כשמש בס"ד:

אות ט

והנה כבר כתב התב"ש ר"ס ל"ט ושאר אחרונים דאף למנהגינו שמחמירים כהבה"ג להוציא הריאה ולבדקה מכל ריעותא ואף לפמ"ש הרמ"א ס"ס ל"ט להחמיר כהבה"ג וש"פ בנאבדה הריאה בלי בדיקה ורק בהפ"מ כתב הרמ"א להקל. מ"מ אם בדקה מסירכות ולא בדקה למראית עין מכל ריעותא אין לאסור בנאבדה ואף במזיד אם לא בדקה למראית העין כתב הלבש"ר שם סקי"ב להקל וכ"כ הפמ"ג בספ"ד סק"ו דלא כהתב"ש שם והיינו משום דרק לכתחילה תפסו חומרא זו ולא בדיעבד רק שיש לקונסו כדין עובר על מנהג ע"ש. ועכ"פ בנאבדה באונס בוודאי יש להקל בכה"ג אף בלא הפ"מ אם בדקה מסירכות. וא"כ פשוט שאם נקרע מחוזק הקליפה או שנמצא בצבוץ תחת הבשר בלוי באופן שיש לתלות בחוזק הקליפה. ודאי שאין שום חשש בזה כיון שאנו רואים שאין שם שום ריעותא אחרת. ורק זה המקום שנקרע המחוסר בדיקה במראית עין או בנפיחה מנקב הוי מקום זה כנאבדה או כנטלה זאב ואין בזה שום חשש כלל וכמו אם היתה הריאה מכוסה במטפחת וכדומה וקשור בה. ובשעה שהסיר נקרעה הריאה דוודאי כשר. ודברי קצת אחרונים שכתבו להחמיר בדיעבד אם לא קלפו הבשר בלוי או אם קלפו ונקרע מחוזק הנפיחה תמוהים לענ"ד. ואין לנו להוסיף חומרות להפסיד ממון ישראל מה שמפורש בש"ס גבי צימחי להקל. וגם בפוסקים הראשונים שהצריכו קליפה לא נתבאר שמעכב בדיעבד והטעם כמו שכתבנו בס"ד:

ולזה נלע"ד עיקר שבכל דבר הנקלף אף שהוא כמו מכה כקליפות כעין נתק שפירש"י שהוא כמו מכות וכמש"ל. בכ"ז אין לחוש אם מחוזק הקליפה נקרע וניקבה הריאה שם. ורק אם למראית עין הבודק הוא נקב מחיים והקליפה היתה קרום מחמת מכה אז יש להטריף ודבר זה צריך בקיאות רב ואין למהר להפסיד ממון ישראל [ואמרתי דרך צחות בהא דאיתא בהוריות ג' ובסנהדרין ז' רב אשי כי הוי אתי לקמיה טריפתא הוי מכניף לכולהו טבחי דמתא אמר לימטינא שיבא מכשורא. שלכאורה תמוה דאמר טריפתא דהול"ל ספק טריפתא וכדאיתא בחולין צ"ה ע"ב. ולזה נראה הכוונה כי ידוע אשר עבירות שבין אדם לחבירו חמור מעבירות שבין אדם למקום ולזה כשהיה ר"א רואה שיכול להקל לא היה מכניף כלל טבחי דמתא כי כיון שנמסר לו מן השמים להורות אין לו לחוש שמא יטעה וע"ז נאמר לא ניתנה התורה למה"ש ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אבל כשראה שמוכרח להטריף אז הוי מכניף כולהו טבחי משום דהוי דבר שבין אדם לחבירו שצריך להפסיד ממון הטבח. ובאמת יש לדון בזה דהוי כדן דין להוציא ממון ואסור לדון ביחיד וגם לענין אם טעה יש נ"מ לענין תשלומים ואכמ"ל בזה]:

אות י

והנה יש כמה דברים הנקלפים מן הריאה וספרי האחרונים מחמירים בזה. ולפמש"ל תלוי זה בבקיאות הבודק או חכם הנשאל כי יש דברים שידוע טבעם שיוצאים מגוף הריאה ודבוקים למעלה והרי זה קרום מחמת מכה ממש ולזה מעכב הבדיקה תחתם. ויש דברים שאין ידוע טבעם כן ובאלו יש להקל כנ"ל. ולפעמים נמצא על הריאה קרום פרוס והוא מלא אבעבועות מליאות רוח ולבנות כאלו עלה בנפיחה ובכ"ז כמה פעמים קולפים הקרום ותחתיו שלם ויפה והסימן לזה כי אילו היה זה מחמת שעלה בנפיחה היה ניכר כשנופח שמתנועעים האבעבועות קצת וכשמניח מלנפוח מתקטנים קצת וע"כ שכן טבע קרום שלישי זה להיות בועות עליו. וגם ניכר כשקורעים בועה אחת בכ"ז הסמוכה ודבוקה לה במקומה עומדת והיינו שאינם מצד הרוח שעלה בהם. ורק בטבע נעשה כן. ואין לנו להחזיק ריעותא שהיה שם נקב ועלה שם רוח ואח"כ נסתם בקרום מחמת מכה והרוח נשאר מלמעלה. זה רחוק לומר כן כיון שהריאה מתנפחת בחיי הבהמה בכל רגע ורגע בלי הפסק כלל. ולזה קרום כזה אם תחתיו שלם ויפה ואף שנמצא בצבוץ אם למראית עין הבודק נראה לתלותו בחוזק הקליפה שפיר יש להקל. ורק אם ניכר שהיה שם נקב ועלה קרום מחמת מכה אז יש להטריף וזה א"א לבאר בכתב כי תלוי בבקיאת הבודק או החכם:

ולפמ"ש בטעם שהצריכו קליפה בנתקים ובשר בלוי נתברר שהעיקר כדעת הט"ז והלבש"ר ודעימיה שכתבו דבשר בלוי לא הוי ריעותא כלל. דכל עיקר סברת המחמירים משום דחזינן שהצריכו לקלפם ולבדקם הרי שחשוב לריעותא. אבל לפמ"ש שטעם הקליפה אינו מצד עצמותם רק מצד שצריך לראות הריאה כולה כמות שהיא בלי שום כיסוי אחר א"כ אין זה שום ריעותא וסברא זו נכללת בדברי הט"ז סי' ל"ט ס"ק כ"ד למבין רק שלא ביאר דבריו יעו"ש:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה