אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן מג

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן מג

סימן מב

אות א

ובענין מילתא דלא רמיא שהזכרנו בסימן הקודם אות ג' צ"ע דכה"ג אשכחן בסי' צ"ד ס"ז בחתך בשר רותח בסכין חולבת שצריך ס' נגד מקום הסכין וכ' שם הט"ז בשם רש"ל דצריך נגד כל הלהב משום דמילתא דלא רמיא לאו אדעתיה. והש"ך שם בס"ק כ"ח כ' שדעת המחבר והרב עיקר דמהני אומר ברי לי. וכן נחלקו הט"ז וש"ך בסי' צ"ו ס"א לענין אם חתך צנון בסכין בשר ובשלו בחלב וע"ש בט"ז סק"ד שכ'זה דרך ביאור על המחבר. ובסי' צ"ד סקי"ב כ' דעת רש"ל כחולק על המחבר ע"ש. ובאמת לענ"ד י"ל דהמחבר אינו חולק על הרש"ל כלל דהמחבר קאמר שצריך נגד מקום הסכין לאפוקי מהר"פ שהביא הטור דס"ל חם מקצתו חם כולו אבל איירי שפיר שידוע בבירור כגון שחתך אחד ואחר רואהו וידע שחתך בסכין חולבת ושפיר הויא מילתא דרמיא או אפשר שחתך דרך פסיקה בבת אחת ולא בהולכה והובאה וא"כ שפיר אפשר לידע שיעור מקום שנגע דהיינו לפי רוחב הבשר וכמובן ועוד איכא גווני לאשכוחי. וכן גבי צנון וודאי י"ל שעיין היטיב במקום שחתך כדי לידע איך לשער אם יפול לקדירה חלב. אבל באמת אי הוי בגוונא דהויא מילתא דלא רמיא מודה המחבר שצריך ס' נגד כל הסכין כרש"ל. וצ"ל דהש"ך מדקדק שהמחבר חולק מדסתם וכתב שצריך ס' נגד מקום שנגע אבל. י"ל דלא נחית להכי רק נחית להביא דין שנזכר בטור ולאפוקי מהר"פ כנ"ל:

ודעת הש"ך באמת צ"ע דהא מפורש בפוסקים דמילתא דלא רמיא לא מהני ברי לי כמש"ל. ואין להקשות ע"ז מהא דכתובות כ' ע"ב דמילתא דלא רמיא דדכיר עד שיתין שנין יעו"ש. זה אין שייך לכאן דא"כ כל עדות שבעולם איך נאמינם אם לא הזמינום לעדות אבל החילוק דרק בדבר שנעשה ודאי ורק שמסופק איך נעשה בדבר שצריך דקדוק אמרינן דכיון דלא רמיא לא דקדק כ"כ לידע בבירור ואמר בדדמי משא"כ לענין גוף המעשה וגם בדבר שא"צ דקדוק שפיר מהימן. ומ"מ אמרינן בשבועות ל"ד ע"ב ומ"א ע"ב דלענין הוחזק כפרן אף במעשה שלם כגון אם עבר בצד עמוד פלוני או פרעו בפני פלוני ופלוני ג"כ לא הוחזק כפרן דהוי מילתא דלא רמיא. ונראה החילוק שאם אומר הדבר בתורת עדות עכ"פ רמי אנפשיה בשעת מעשה ומידכר שפיר אף בדבר שאינו שייך לעיקר עדותו ולזה עדים המכחישים זא"ז בבדיקות בטלה עדותן. אבל אם אומר אינו יודע עדותם קיימת משום שאינו שייך לעיקר העדות ומילתא דלא רמיא. אבל בבעל דין עצמו י"ל כיון שאינו נוגע לגוף טענתו אף בשעת מעשה לא רמי אנפשיה שפיר ואומר בדדמי במילתא דלא רמיא אף במעשה שלם. ומ"מ גבי פלוני ופלוני כ' התוס' שם מ"א ע"ב דאיכא מ"ד בב"ב ק"ע דצריך לברר. אף דוודאי בהא דמילתא דלא רמיא לא פליג בעלמא מ"מ ס"ל דלענין איך היה הפרעון אם היה בפני עדים ומי הם שפיר רמי אנפשיה והוי נמי מילתא דרמיא וה"נ אמרינן שם מ"ב ע"א קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי ולא הוי מילתא דלא רמיא:

אות ב

ועפמ"ש מיושב שיטת הפוסקים הובאו ברמ"א סי' ע' ס"ב דאם הכחישוהו העדים הוי הוחזק כפרן וחייב ותמה הש"ך שם ע"ז דכיון דהוי מילתא דלא רמיא א"כ מה מהני הכחשת העדים וכמפורש בסוגיא דשבועות מ"א. ולע"ד הכוונה אם עומד בדעתו כשהכחישוהו העדים דכיון שהעדים מכחישים תו רמי אנפשיה לזכור היטיב ומידכר שפיר כיון שעתה נוגע הדבר בגוף הענין ואם עודנו עומד בדעתו אז הוחזק כפרן. וכ"נ כוונת ההג"א בשבועות שם שכ' אבל אם היה אומר ודאי בפניכם פרעתי ולא ביני לבינך הוחזק כפרן עכ"ל נראה כמ"ש שכיון שעומד בדעתו נגד העדים הוחזק כפרן. אבל באמת העיקר כמ"ש התומים בסק"ב דטעם פוסקים אלו לחלק בין פרעתיך ובין ולא פרעתיך בלשון תמיה שזה אינו בלשון ודאי ע"ש וכדמפורש בטור שם בשם הרמ"ה והובא בבעה"מ סברא זו. ונראה שגם כוונת ההג"א כן. וצ"ל ודאי בפניהם. וכ"נ מסוף הלשון ביני לבינך והול"ל ביני לבינו כיון שמדבר אל העדים. וע"כ שצ"ל בפניהם כנ"ל. והנה דעת הרב ר' ברוך שם בהג"א וכ"ה דעת הבעה"מ בפ' ג"פ ועוד דעת ש"פ הובאו בש"ך סק"ו שם דאף אם הכחישו העדים נאמן דכיון דהוי מילתא דלא רמיא אין עדים זוכרים רק כשאומר שהזמין העדים לכך אז העדים נאמנים ע"ש ולכאורה תמוה דהא העדים נאמנים תמיד אף במילתא דלא רמיא וכמש"ל. ונראה בזה דס"ל דעיקר טעם דעדים מהימני בעלמא אף במילתא דלא רמיא מתוך שצריכים להעיד בב"ד והתורה האמינתם מחזקינן דרמו ומידכרו כמש"ל. וכ"ז שייך בעדות גמורה שנוגע לאיזה דבר בין אדם לחבירו וצריכים לעדות זו ע"פ דין תורה והתורה האמינתם כנ"ל. אבל הכא כיון דמלוה בעדים א"צ לפרעו בעדים וא"צ מן הדין לעדותם כלל וכלל ולא הובאו לב"ד רק מצד הגדתו שפרע בפניהם שפיר הוי מילתא דלא רמיא ג"כ גבי העדים ותולין דאמרי בדדמי. אבל אם אומר שהזמינם אז להעיד ע"ז א"כ הו"ל גבייהו מילתא דרמיא והו"ל לזכור אף שאין זו עדות גמורה ולהכי אם הכחישוהו הוחזק כפרן וכ"ה הטעם בבעה"מ שם דהוי מילתא דרמיא ובהג"א שם בשם ר"ב ג"כ הטעם שתולין ששכחו העדים כיון שא"צ לעדותם הכוונה כמ"ש:

ולדעת פוסקים אלו צ"ל דס"ל להיפוך מסברא שכתבנו לשיטת רש"י דהבעל דין אינו זוכר דבר שאינו נוגע לגוף טענתו ואמר בדדמי דא"כ ל"ל למימר שהעדים שכחו נימא שהוא אמר בדדמי וגם בהוזמנו נימא הכי וכמו שהקשה הש"ך שם ע"ש וע"כ צ"ל דס"ל דהבע"ד בעצמו ודאי רמי אנפשיה ומידכר אף במילתא דלא רמיא כיון שנוגע לו לעסק ממונו וזכותו משא"כ בעדים. אבל ז"א דבבעה"מ שם מפורש דגם בלוה אמרינן דאמר בדדמי יעו"ש ותמיהני על הש"ך שכ' שם דדעת הבעה"מ דרק על העדים קאי ולא על הלוה. וא"ל דס"ל לבעה"מ כמ"ש הש"ך שם לדינא כשעומד בדעתו אחר שבאו העדים דאז לא תלינן בלוה דאמר בדדמי ע"ש [והסברא נראה כמש"ל בזה]. דבבעה"מ שם מבואר דכיון שבאו העדים ואמרו שלא פרעו בפניהם חייב ולא הצריך שיעמוד בדעתו יעו"ש. ולז"נ דעת הבעה"מ דבאומר שהזמינם לעדים אין שייך לומר בזה כלל דהוי מילתא דלא רמיא דזה שייך רק בדבר הבא במקרה שאפשר לטעות אם עמד שם איש פלוני בשעת מעשה או לא אבל לא שיבדה מדעתו ענין חדש שהזמינם לעדים בזה לא שייך דלא רמיא והיא סברא ברורה. ובזה אזדא לה הוכחת הש"ך שם דהמחבר וש"פ שחילקו בין הזמינם ללא הזמינם ע"כ מפרש דקאי הא דלא רמיא רק על העדים ולא על הלוה ע"ש. ולפמ"ש שפיר ס"ל דקאי אלוה וכ"נ בב"י שם שלא הזכיר הא דקאי אעדים וע"ש בב"ה. וממילא א"צ למש"ש הש"ך שצריך שיעמוד בדעתו אחר העדאת עדים ואכמ"ל בזה:

אות ג

ועפמ"ש לחלק בין איך נעשה הדבר שצריך דקדוק לספק אם נעשה הדבר כלל מיושב קושיית השואל בנוב"י תנינא סי' ט"ז בחולין ב' דפריך טמא במוקדשין סגי בברי לי שלא נגעתי והקשה נימא דאיירי באינו יודע שהוא טמא דלא מהימן דהו"ל מילתא דלא רמיא. ולפמ"ש א"ש דשם ספק במעשה שלם אם נגע או לא נגע שפיר זכור הוא וא"צ דקדוק כ"כ משא"כ בסכין לידע עד היכן חתך בו. והנו"ב כ' שם דכיון שאדם עושה בעצמו ויודע שבשום פעם יש חילוק בדבר שפיר יודע איך הוא עושה ולזה בסימן צ"ד בכף נאמן לומר עד היכן תחב משא"כ בשחיטה כיון שלא למד לא ידע מעולם שיש קפידא וחילוק בזה לכך לא מהימן. ולענ"ד ז"א דמה בכך דמ"מ בשעת מעשה אינו משים לב לדעת עד היכן הוא תוחב הכף או אם הוא נוגע בבשר כיון שסובר שבהיתר עושה וגם דקשה עליו מהא דיו"ד סי' ו' בסכין שלא ידע שיש בו פגימה שא"י לומר ברי לי שלא נגע בפגימה אף דיודע שיש חילוק אם יש פגימה בסכין וכבר הקשה עליו מזה בפ"ת ר"ס צ"ד ושם הביא מפמ"ג בהנהגות או"ה שכ' באמת בכף שתחבה שאם אין ניכר עד היכן תחבה י"ל דהוי מילתא דלא רמיא ע"ש. [ומה שתמה שם בפ"ת שלא נזכר כלל בר"ס צ"ד. נראה פשוט שכוונתו למש"ש בש"ע בכ"מ שנתחב ממנו ובש"ך שם סק"א דאם אינו ברור וכו' יעו"ש ואף שיש לדחות דאיירי שניכר עד היכן תחב מ"מ פשוטו מורה דאיירי בכל גוונא וכנ"ל וגם דש"ך מייתי מיש"ש פג"ה סי' מ"א ושם מפורש באומר ברי לי ע"ש]:

אכן היש"ש בפג"ה סי' מ"ב כ' דחתך בסכין סתם אין מדקדק והוי מילתא דלא רמיא דסתם סכין מוליך ומביא אבל כף בקדירה אם ברור לו עד כמה תחב לא משערינן יותר ממה שתחב הרי מפורש דלא כהפרמ"ג הנ"ל ואף רש"ל מודה בכף דמהימן. ועכ"פ נראה דעתו דל"א סברא דלא רמיא רק בדבר שסתמו דרכו בכך ולא בספק השקול ולפ"ז צ"ל בהך דסי' א' ס"ג דסתם אדם השוחט ואינו יודע הלכות שחיטה דרכו לדרוס ולשהות וכדומה ולהכי לא מהימן שם באומר ברי לי ובהך דפגימה וכן בסי' י"ח גבי מסוכסכת ג"כ דרכו להוליך ולהביא כמ"ש רש"ל שם. אבל לענ"ד סברתו צ"ע דהא מקור סברא דמילתא דלא רמיא הוא מהא דשבועות ל"ד ומ"א שהזכרנו ושם לא הוי דברים שסתמן דרכן בכך רק הוי ספק השקול אם עבר בצד אותו עמוד או לא ואם פרע בפני פלוני ופלוני או לא. ולזה נראה עיקר החילוק כמו שכתבתי לעיל בין דבר שצריך דקדוק ובין דבר שאין צריך דקדוק כ"כ ואפשר שזהו כוונת רש"ל ג"כ שכ' דבסכין אינו מדקדק בחתיכה וצ"ל דבכף שפיר מדקדק דתוחב לפי צרכו אם לנער או ליקח דבר מה מן הקדירה וגם דגבול יש בה לראות היטיב מה שבתוך הקדירה ומה שבחוץ משא"כ בסכין. וראיתי במשבצות סי' צ"ו סק"ד שהבין בדעת רש"ל כמ"ש מתחילה ולענ"ד צ"ל כמ"ש:

אות ד

וביבמות ק"א ע"א איתא שצריך לחליצה ג' שידעו להקרות אף שהם הדיוטות וכ' התוס' דשאר דברים אם לא עשו בטוב יוכלו לישאל לבקיאים אבל אם לא ידעו להקרות לא יוכלו לישאל לבקיאים אם הקרו יפה. נראה כוונתם לחלק כמ"ש דדבר שא"צ דקדוק כ"כ וגם שהוא מעשה שלם יוכלו לידע לישאל אח"כ כך וכך עשינו אם הוא כדין. אבל בקריאה אם יטעו בעת מעשה באיזה פרט בדקדוק הדברים לא יוכלו לישאל ע"ז כי אולי אח"כ יטעו וישאלו באופן אחר דכיון שצריך דקדוק האיך הקרו ואינם יודעים החילוקים בזה הו"ל כמילתא דלא רמיא וה"ז דומה להא דשוחט וא"י ה"ש שא"י לומר אח"כ ברי לי ששחטתי יפה וכמש"ל. וע' בנ"י ר"פ מצות חליצה שפי' באופן אחר הא דבעי שידעו להקרות היינו שידעו לסדר חליצה יעו"ש אבל מפרש"י מבואר כהתוס' וכ"נ בירושלמי ורמב"ם. וכ' הרמב"ם דבדיעבד אף אם לא ידעו להקרות כשר וע' באבה"ע סי' קס"ט בפיס"ח ס"ד טעמו דאיירי שהיבם והיבמה יכולים לקרות בעצמם ואקצר:

אות ה

ולפמש"ל לחלק לדעת רש"י וש"פ דרק בבעל דין אמרינן מילתא דלא רמיא אבל בעדים שפיר רמו אנפשייהו קשה טובא לשיטת הפוסקים דבא"י ה"ש א"י לומר ברי שלא שהיתי אף אחר שלמד דהא כיון שבא עתה להעיד לפנינו שנסמוך עליו להתיר ודאי רמי אנפשיה. והרשב"א בחי' חולין ט' דקדק באמת מפירש"י דמהימן לומר ברי לי שלא שהיתי וכ"כ שם בשם חכמי הצרפתים רק שהרשב"א שם וש"פ חולקים וראייתם מהא דשבועות ולפמ"ש א"ש פירש"י ולשיטת ש"פ קשה. ואף הנהו דמפרשי דבשבועות קאי אעדים כבר בארנו באות ב' הטעם משום שאינה עדות צריכה והכא שפיר צריך לידע. לזה נראה עיקר כמש"ל לדעת היש"ש שעיקר החילוק הוא דבדבר שסתמו לעשות כן ואינו מדקדק בעת המעשה אז הוי מילתא דלא רמיא אבל בדבר דהוי ספק שקול וגם אפשר לדקדק שפיר מהימן. וה"נ י"ל דבשחיטה דרך מי שא"י הל' שחיטה לשחוט בפסול וגם אין דרכו לדקדק בזה ולזה לא מהימן. ועי"ד סי' כ"ה לענין אם לא בדק אחר שחיטה אם לא הגרים או עקר יעו"ש. אבל בהא דשבועות מ"א הוי שפיר ספק שקול ורק כיון דגם השתא הו"ל לא רמיא על הבע"ד שאין גוף טענתו תלוי בזה כמש"ל לזה לא רמי אנפשיה ואמר ולאו אדעתיה:

אות ו

ובריש ב"מ וכן בקידושין ע"ד גבי ונחזי זוזי ממאן נקט נראה מפירש"י דאם נקיט זוזי מתרווייהו אין נאמן המוכר לומר מהי נקיט מדעתי' ומהי בע"כ משום דהוה מילתא דלא רמיא יעו"ש ובתו' ומשמע שם דאף כעד אחד לא מהימן לדעת רש"י. אבל כבר חלקו שם התוס' על רש"י דאיך אפשר שלא יהא נאמן כשמעיד בתורת עדות וגם דוודאי הויא מילתא דרמיא לידע מי קנה החפץ מדעתו ונתחייב למסור לו וע"ש ברא"ש ובמפרשים. ולזה יותר נאות לפרש בדעת רש"י דאינו נאמן כבי תרי משום שאינו מדקדק כ"כ אבל כעד אחד כשיעיד בתורת עדות ודאי מהימן. ועי' באור חדש קדושין ע"ד שמפרש כן בדעת רש"י רק שהסברא לחלק דחוקה דכיון דמהימנינן ליה א"כ אנן תופסים שנזכר היטיב וא"כ נאמינו לגמרי. ויש להסביר זה דהיכא שלקח מאחד מידק דייק טובא ונאמן לגמרי כי השני יתבע ממנו מעותיו. משא"כ בשקל מתרוייהו ואכמ"ל בזה וכ"כ רש"י בקדושין ע"ד גבי דיין משום דלא רמיא עליה ע"ש:

אות ז

ובחגיגה כ"ו ע"א איתא שהגנבים שנכנסו לבית ואח"כ עשו תשובה נאמנים לומר לא נגענו ואם יש עכו"ם עמהם אין נאמנים. והרמב"ם גורס כגי' התוספתא שאם יש עכו"ם נאמנים ועפי"ב מה' מטמאי מו"מ ובפ"ז דטהרות בר"מ ור"ש וכ"ה בירושלמי בחגיגה שם. וצ"ל דהוי מידי דרמיא שפיר דאף דבשעת מעשה לא ידעו אם הם טמאים. דבע"ה איירי בכ"ז בכלי חרס איירי שצריך ליגע באוירם ותוכם. וזה שפיר רמי אדעתא למידע. ובנדה ה' ע"ב דקאמר אין שונים בטהרות וכן בדף נ"ח ע"א שם. היינו ג"כ משום דלא רמיא אדעתיה למידע איך עשה מקודם כדי שיכוין לעשות שנית כן. ולשיטת הרמב"ם הנ"ל כשאין עכו"ם י"ל הטעם שא"נ משום דהוי מילתא דלא רמיא וכשיש עכו"ם מירתתו ע"ש:

והנה יש להאריך בזה בכמה מקומות בש"ס ופוסקים והעיקר נראה שתלוי לפי הענין וראות עיני הדיין. וה"נ אמרינן בשבועות מ"ב קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי ולא מיקרי מילתא דלא רמיא ע"ש וע' סנהדרין ל' ע"ב לענין מנה שחור וארנקי שחור וע' ב"ב נ"ו ע"ב בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי וע' מהרי"ט ח"א סי' נ"ו. ובנ"ד ודאי דמי לשוחט בסכין ולא ידע שהיא פגומה שא"נ לומר ברי לי כיון שעוסק בשחיטה אינו משים לב עד היכן הגיע בסכינו. וכן בתוחב כף וחותך בסכין של איסור שהבאנו אף שיש לחלק דשם מחמת שעוסק בשחיטה ותחיבה אינו משים לב לזה. אבל הכא שאינו עוסק בשום דבר שפיר יודע המקום. בכ"ז קשה להעמיד ע"ז רק בזה יש להעמיד על דבריו אם היה בשליש העליון או התחתון או האמצעי וכדומה דכל כה"ג שפיר יוכל לידע ולכוין אבל לא לדעת מקום מצומצם:

אות ח

וע' נדה כ' ע"ב שנאמנת אשה לומר כזה טיהר לי חכם. ואף דהא לא רמיא אדעתא בשעת מעשה. צ"ל שאומרת שחשבה אז לשים לב למראה הדם כדי שתדע פעם שני וגם דהכא הוי מילתא דעבידא לגלויי ושפיר רמיא אנפשה שלא תתבדה וגם י"ל דבזה לא שייך מילתא דלא רמיא דהא עין רואה מראה הדם היטיב:

ובמל"מ פ"ו מה' גירושין דין י"ט כתב לחלק דבדבר שמגיד שנעשה דבר לא שייך לומר מלתא דלא רמיא דלא יעיד שקר ורק באומר שלא נעשה כן שייך דמשום דלא רמיא לא יזכור זה וכן החזיק בסברא זו בשער משפט סי' ל' סק"ב. אבל הדבר צ"ע דבכמה דוכתי מהנהו שהבאנו מצינו דאמרינן סברא דלא רמיא אף באומר שכן נעשה. ומצאתי אחרי כותבי בשו"ת דברי נחמי' סי' י"א שכתב ג"כ בענין זה לחלק כנ"ל והביא כן בשם הראנ"ח ג"כ. ולענ"ד עדיין צ"ע וכל הנהו דשבועות מ"א הוי באומר שכן נעשה וכמש"ל

עכ"פ בנ"ד כיון שלא ידע כלל שיש חשש בזה שמלוכלך צוארו בדם א"כ ודאי לא דקדק כלל בשעת מעשה לדעת מקומו וגם דרך מכה להיות מלוכלך הרבה בדם על הנוצות של הצואר לזה נראה די"ל דהו"ל מילתא דלא רמיא. ובפרמ"ג סי' צ"ד בשפ"ד סקכ"ח נסתפק אי סברא דמילתא דלא רמיא הוי דאורייתא. וע' ב"ח סי' א' ס"ו שפשוט לו דהוי דאורייתא. וכ"נ דבשבועות ל"ד ומ"א ודאי מדאורייתא קאמרינן ואקצר כי אין הפנאי מסכים לבאר ענין זה בשלימות:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה