אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן מב

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן מב

סימן מא

כבוד יד"נ שב"ז הרה"ג וכו' מו"ה יהודה דוב הלוי נ"י רב דשינאווקא:

ע"ד עובדא שבא לפניו באווזא שבאה מן השדה והיה דם על הנוצות שסביב הצואר והבעלים לא ידעו שיש בזה שאלת חכם. ואחר זמן רב כשרצה לשחטה אמרו לו שצריך ש"ח. וחשש כת"ר לדעת הרשב"א הובא בטור סי' נ"ז דבזמן רב חוששין שמא נתרפא מבחוץ גבי דרוסה ולזה לא מהני מה שהעור שלם לפנינו. וגם אי נימא דהוי ס"ס הא הוי חזקת איסור. והביא שא' מן המחברים החמיר בזה ושמו לא הזכיר. וכת"ר צידד להקל דהא כמה אחרונים ס"ל דמהני ס"ס בחזקת איסור וגם כמה ס"ל דבכה"ג לא הוי חזקת איסור. וגם דעת ריב"א דאין חוששין לנקובה ודעת המחבר דמהני בדיקה בכה"ג עכ"ד. והנה באשר ענין זה האריכו בו הרבה באחרונים אקצר ואכתוב רק מה שנלע"ד לדינא:

אות א

והנה בחולין כ"ח בעובדא דבר אווזא דהוי ממסמס קועיה דמא פירש"י והר"ן שם שנקרע צוארו. נראה דעתם דדווקא בעי נקרע אבל בלכלוך דם לחוד לא חיישינן לניקב הוושט. ולשון הש"ס ממסמס קועיה דמא צ"ל דנקט הכי משום הא דמסיק שם שאין לחיצון בדיקה ופירש"י והר"ן דטיפת דם נכנסה בנקב ע"ש. וגם י"ל הפירוש שנתמסמס עור הצואר ונעשה מלא דם וכידוע דרך מכה רבה. ומזה יש להוכיח דלא כאחרונים שכתבו בס"ס כ"ג דבתלישת נוצות חיישינן לנקיבת הושט. וכ"נ דעת הרמב"ם שלא הביא כלל הך עובדא דבסוגיין רק כתב בפ"ג מה"ש ה"ח שאם שחט ושהה ישחוט הקנה ויבדוק הושט בפנים אם יש בו טיפת דם. ונראה דמפרש ג"כ שנקרע העור וא"כ היינו שחט ושהה דפשיטא לי' שצריך בדיקה בנקרע העור. וה"נ חיישינן שמא הבריא כמש"ש הלכ"א ואף בישב קוץ לחוד בלא נתחב ע"ש בכ"מ דלא כש"ך סי' ל"ג וע"ש בפמ"ג. ובספ"ה מה"ש שכ' דתולין שע"י עצים ניזוק נראה פשוט דמ"מ בדיקה צריך רק דלא איירי התם בהכי ועכ"פ אי איירי רק בלכלוך הו"ל להרמב"ם להביא דין זה:

אבל יש לדחות זה דלהכי פירש"י ור"ן דאיירי שנקרע הצואר דשם בסוגיא איתא דגם הקנה צריך לבדוק אם לא נפסק רובו וזה שייך דווקא בנקרע העור ממש אבל בלכלוך דם ליכא למיחש רק לוושט שנקובתו במשהו. ובזה נדחו דברי הט"ז ס"ק י"ג שמדקדק מפירש"י דדווקא נקרע ולא לכלוך דם מבפנים יעו"ש. ולפמ"ש אין ראיה דרש"י פי' כן לפי סוגיית הש"ס דאיירי בהכי כנ"ל והוצרך רש"י לפרש כן משום דלשון ממסמס משמע רק מלוכלך לזה פי' נקרע העור:

אות ב

אכן עדיין קשה למה פירש"י נקרע העור דילמא כפשוטו שרק מלוכלך בדם ומ"מ חיישינן שמא נתרפא מבחוץ וכמ"ש הרשב"א הובא בטור סי' נ"ז גבי דרוסה כשעבר זמן מה ואין ניכר מבחוץ תלינן שעבר האדמומית וא"כ מוכח מפירש"י ור"ן דל"ח שמא הבריא בכה"ג. ומרשב"א הנ"ל נראה דאין שום ראיה דשם כוונתו שדרך הארס לירד ולחלחל לפנים דלהכי האדים בשר כנגד מעיים טריפה כפירש"י בדף נ"ג. ומשמעות לשונות הפוסקים שמחלחל ויורד אף שברש"י אין נראה כן וכ"ה לשון הרשב"א שבטור שם והבריא ויורד ונוקב למטה. הכוונה שחוששין שמא ירד הארס מן בשר החיצון אל אברים הפנימיים כ"נ ברור כוונת הרשב"א ואין ת"י גוף ס' ת"ה להרשב"א לעמוד על עיקרן של דברים וא"כ שפיר בעלמא לא ניחוש שנתרפא כלל גבי חשש נקב ולזה פירש"י שנקרע הצואר כיון דחיישינן לקנה כנ"ל:

אבל ז"א דאי איירי בלאחר זמן נהי דנימא דבעור אין חשש נתרפא שעדיין נקרע העור אבל אכתי מה מהני בדיקה בוושט ניחוש להבריא. וזה א"ל דאזלא סוגיא אליבא דעולא דלא קיי"ל כוותיה. ולזה נראה דאיירי שהרגישו תיכף כשנקרע הצואר דבזה לא שייך למיחש לנתרפא כמ"ש האחרונים וכ"כ התו' בשבת דף ל"ו ע"א וכ"נ לשון אתא כי ממסמס. ויותר מדוקדק גירסת הרי"ף והרא"ש נפק ואתא שהוא יתור לשון לכאורה אבל הכוונה להורות שהרגישו תיכף שיצא שלם ובא חבול ואין כאן חשש הבריא וממילא שפיר י"ל דאם נמשך איזה זמן. יש לחוש שנתרפא אף בעור הצואר. ואף שדחינו הראיה מהרשב"א מ"מ מסברא י"ל כן שידוע שדרך עור להתרפאות. ואף לשיטת הסוברים גבי וושט שאין חוששים שמא נתרפא היינו משום דמיטרפא ביה וכדאמרינן דף נ"ז ע"ב דבמידי דמיטרפא בה אינה משבחת אבל בעור החיצון שפיר מתרפא. וכה"ג אמרינן בסי' נ"ג גבי נשבר הגף שאף שחזר ונקשר שאשי"י מ"מ חיישינן שניקבה הריאה יעו"ש בש"ך והיינו משום דבגף לא מיטרפא כנ"ל. ובס"ס נ"ו פליגי בנשבר במקום צומת הגידין ונקשר אי אמרינן דמסתמא לא נפסק צו"ה או לא יעו"ש. מ"מ י"ל דאף המתירים שם היינו משום שעיקר חיזוק העצם וחיבורו הוא צו"ה ואם איתא שנפסקו לא היה מתרפא היטיב ומתקשר משא"כ בעור החיצון אין שייך זה. ובסי' נ"ה גבי עצם שנקשר שאשי"י דמותר דוודאי לא יצא רובו מחיים ע"ש. ג"כ בשביל שהוא בגוף אבר המטריף כנ"ל משא"כ הכא וגם שם יש מחמירין וע' בב"י וד"מ שם. ובצו"ה הרבה פוסקים מחמירין וכ' רמ"א ס"ס נ"ו שכן עיקר. ומ"מ נראה שאף המקילים בצו"ה מ"מ בוושט חוששין שמא הבריא כי אפשר וושט דרכו יותר להתרפא לפי שהוא קרום ולא שליט בו אוירא וכדאיתא בגיטין ע"א ובכ"מ וגם שאוכלין ומשקין מצויין. שם וגם דהעצם של רגל שנשבר זה נמשך לכאן וזה לכאן. וגבי וושט אף דגמדא ופשטא ליה מ"מ דרכו להתרפא ביותר. וכעין זה חילקו בש"ס דף מ"ה גבי קנה לאורכו או לרחבו דלאורכו הדר חלים משא"כ לרוחבו שנמשך זה לכאן וזה לכאן ע"ש ובש"ע סי' ל"ד. וכן צ"ל דבסי' נ"ה מקילים כמעט כל הפוסקים בנקשר שאשי"י. ובוושט רוב חוששים שמא נתרפא וע"ל אות ד' ה' ולפמ"ש א"ש. וגם יש לחלק דשאשי"י הוא הוכחה יתירא משא"כ בוושט רגיל להעלות קרום מחמת מכה:

אות ג

וא"כ שפיר י"ל דאף במלוכלך לחוד חיישינן לניקב הוושט. וגם אם עבר זמן מה חיישינן לנתרפא אם עור הצואר שלם ומרש"י ור"ן אין ראיה ולפ"ז יש מקום לומר דאף בדיקה לא מהני. ואף לדעת המחבר דס"ל דהוי מקום ידוע זה רק בנקרע העור דאיירי בה הש"ס או עכ"פ שנראה אדמומית על הצואר ומלוכלך גוף הצואר. אבל בנ"ד שהנוצות היו מלוכלכים וידוע דרך הנוצות להתלכלך מסביב הרבה אף שלא כנגד הנקב וא"כ אפשר שלא נשאר דם כלל נגד גוף הנקב. ואף אם בעל האווזא יאמר שזוכר מקום הלכלוך מתחילה י"ל שאין להאמינו דהו"ל מילתא דלא רמיא כיון שלא ידע כלל שהוא שאלת חכם. ודמי להא דסי' א' ובש"ך שם סקי"ב דמי שאינו מומחה א"י לומר ברי ששחטתי יפה אף לאחר שלמד ע"ש. וכן בסי' ו' דא"י לומר ברי שלא שחטתי במקום פגימה אם לא ידע שיש שם פגימה. וא"כ הו"ל מקום שאינו ידוע לכ"ע. ואף שיש לחלק ולומר שנאמין לבעליו ובפרט אם הלכלוך לפנינו ואומר שגם מתחלה לא היה יותר. אבל בלא"ה החמיר הרמ"א בזה דלא הוי מקום ידוע וכן החמירו כל האחרונים אף במקום ידוע דאין אנו בקיאים דלא כש"ך יעו"ש ועמ"ש בזה בסימן שאחר זה:

ואף דריב"א כתבו המרדכי והרא"ש והטור בשמו שא"צ בדיקה לנקב ואין חוששין לנקובה. נראה דזהו רק לטעמיה שמפרש סוגיא זו דהחשש היה לדרוסה וא"כ מפרש ממסמס דמא כפשוטו שהאדים הבשר וא"צ כלל לומר דנקרע העור דבדרוסה א"צ רק אדמומית. ומפרש ג"כ הסוגיא דבא תיכף לפנינו כמש"ל מלשון נפיק אתא ואין חשש נתרפא. לזה כתב דאין כאן חשש נקובה כיון שהעור שלם לפנינו וס"ל דבלכלוך לחוד לא חיישינן לנקיבת הוושט כיון שהעור שלם ורק לדרוסה יש לחוש אם היה דורס שם. וכן פירש"י בדף נ"ג גבי אווזא דרב אשי דנפק ואתא ממסמס דמא מלוכלך צוארו ולא פי' שנקרע העור ע"ש. משום דשם לא איירי רק לגבי דרוסה. ודאיתא בזבחים ע"ד דאיערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ דמשמע ששניהם שוים. י"ל דשפיר מצינו דרוסה שניקב לחלל כדאיתא בש"ס דנ"ב ע"ב ובפוסקים [ושם מקשה האי משיך והאי עגול. ויל"ד דנימא דאיירי שמלוכלך צוארו בדם דשפיר דמי קוץ לדרוסה כדאיתא גבי אווזא דרב אשי. אך זה נכלל בקושיית התוס' שם ע"ש. וצ"ל דגם במראה האודם יש חילוק דהאי משיך והאי עגיל ולאו דווקא בנקב ואקצר] אבל בנקרע הצואר ודאי מודה ריב"א שצריך בדיקה. וכ"ה מפורש בהג"מ ספ"ה מה"ש דצריך בדיקה לדעת ריב"א וכ"נ דעת התוס' שפלפלו רק להוכיח דנקב ניכר בעור חיצון של וושט אבל בדיקה משמע דמודו דצריך וכ"ה בחי' הרשב"א בשם ריב"א. וידוע דהרא"ש ומרדכי אינם רק מעתיקים מדברי התוס' דעת הראשונים. וע"כ צ"ל כמ"ש דכוונתם דרק בכה"ג דמלוכלך א"צ בדיקה. אבל בנקרע מודו. וכן בדין דהא קיי"ל בכל דוכתא היכא דאיכא ריעותא צריך בדיקה עכ"פ לכתחלה וכבר האריך בזה בשו"ת משכנות יעקב חי"ד סי' ט"ו להוכיח שכל חשש ריעותא צריך בדיקה בראיות נכוחות. ונקובת הקוץ דזבחים ע"ד כבר פירש"י שם שלא ניקב לחלל:

אות ד

והראב"ן והרא"ש וסה"ת שפסקו כעולא דל"ח שמא הבריא. ונראה ברא"ש שמפרש הבריא ניקב ע"ש פא"ט סי' ד' וכן הבינו כל האחרונים בדעתם ועש"ך סי' מ"ח ס"ק ל"ב בזה. מ"מ כבר כ' הרא"ש דזה רק בתחוב קוץ בעור אחד דאמרינן כיון שאינו תחוב בעור השני אין לחוש לנקב אבל אם אין לפנינו קוץ שפיר חיישינן ע"ש פא"ט סי' ד' והובא זה בש"ך סי' ל"ג ס"ק כ"א ובשאר אחרונים ע"ש בתב"ש. א"כ בנ"ד מודה דחיישינן. וגם כבר חילק הב"ח בין נתחב בכח דמבחוץ נתחב בכח משא"כ בפנים יעו"ש [ובאמת ראיית הראב"ן מביה"כ צ"ע דהיכן נזכר שם שא"צ בדיקה דילמא איירי שם שבדק שפיר. והיה נראה דהראב"ן מפרש הבריא נתרפא ולזה מייתי שפיר מביה"כ והוזכרה קושיא זו ברא"ש פא"ט סי' ל"ד יעו"ש וכ"ה בתוס' גבי המסס. אבל בדיקה שפיר מודה ראב"ן שצריך. וזהו דעת ר' ירוחם שהביא הב"ח סי' ל"ג דהמפרשים הבריא נתרפא ופסקו כעולא ס"ל דצריך בדיקה לנקב ותמה עליו הב"ח. וע' תב"ש ופר"ח שפלפנו בזה. ולענ"ד דבריו נכונים וזהו דעת ראב"ן אלא דברא"ש לא משמע כן שלא הזכיר כלל סברא דנתרפא וכ"ה להדיא בקיצור פסקי הרא"ש ע"ש. אבל מ"מ רי"ו וודאי הבין דעתו כמ"ש] ויש להאריך בזה:

עכ"פ שמענו דמודים הריב"א וראב"ן ורא"ש וסה"ת דבנקרע הצואר צריך בדיקה והבדיקה מעכבת כדמשמע בסוגיין דאווזא דרבא ואף במלוכלך הצוואר אין חוששין לנקובה כלל. ומיושב בזה פירש"י מקושיית התוד"ה אתא והרא"ש שם דמאי נ"מ בדף נ"ג אי תלינן בשונרא או בקניא כיון שעכ"פ צריך בדיקה שמא ניקב ותירצו בדוחק ולפמ"ש מיושב היטיב בס"ד. דבדף נ"ג פירש"י שם מלוכלך צוארו והיינו שהעור היה שלם. ולזה לא חיישינן לנקיבת הושט כיון שלא ניקב כל עור החיצון. אבל בדף כ"ח פירש שנקרע הצואר. לזה שפיר חששו לנקב וחששו ג"כ לפסוקת הקנה וזה נכון מאד. ושוב מצאתי בב"ח סי' ל"ג שהרגיש בסתירת משמעות הפוסקים בדעת ריב"א וכתב ג"כ לחלק בין נקרע עור הצואר ללכלוך בעלמא ושמחתי מאוד שכוונתי לדעתו הק'. אולם מש"ש דהתוס' וש"פ ס"ל בדעת ריב"א דאף במלוכלך צריך בדיקה וע"ז חולק הרא"ש ומרדכי וטור וס"ל דא"צ. ז"א לענ"ד דא"א לומר דפליגי בדעת ריב"א כידוע שדרך הרא"ש ומרדכי להעתיק דברי התוס'. והתוס' ורשב"א ידעו יותר דעת ריב"א. ולזה נלע"ד להשוות דעתם דלא פליגי ולכ"ע במלוכלך לא חיישינן לדעת ריב"א ולפמ"ש גם רש"י ס"ל כן. אבל כ"ז כשראו תיכף כשבא מלוכלך בדם שהעור שלם. אבל אם שהה איזה זמן יש לחוש שנתרפא עור החיצון כמש"ל. וגם לגוף הוושט לא יועיל בדיקה למ"ד שחוששין שמא הבריא אלא דבלא"ה אין אנו בקיאין כמש"ל. ומה שהוצרכו הרא"ש ומרדכי לומר דריב"א ל"ח לניקב. היינו משום דמשמע להו דרש"י חייש אף בלכלוך וכמו שהקשו מהא דספק שונרא כנ"ל. להכי קאמרי דאין חוששין אף שהוא פשוט כיון שרואים שלא ניקב העור מפולש ודחוק קצת:

אות ה

אבל נראה דהכא אין לחוש לנתרפא דהא גבי בית הכוסות קיי"ל דאי ליכא קורט דם אין חוששין שמא הבריא רק בוושט חיישינן לדעת קצת פוסקים משום דאמרינן דאוכלין ומשקין שטפו הקורט דם ע' רא"ש פא"ט סי' ל"ד בשם ר"ת ועש"ך סי' מ"ח. וא"כ ה"נ אי איתא שנקרע העור ונתרפא הו"ל להיות קורט דם. וגם בעור מצינו דין קורט דם בע"ז דף ל"ב שאם נקרע מחיים יש עליו קורט דם יעו"ש להדיא. ואף שע"כ צריכין אנו לחלק בין עור לאברים הפנימים דהא חזינן בחוש שהעור נקרע ומתרפא בלי שום קורט דם והך דע"ז שאני דלא הספיק להתרפאות יעו"ש ובפרט לשיטת רש"י שחושש גם בהמסס להבריא. אבל בכ"ז נראה ודאי שהיה נשאר איזה רושם וצלקת. וכ"כ הפוסקים גבי ריאה וביה"כ דלהכי לא חיישינן שמא הבריא דהיה נשאר צלקת והיה ניכר רושם. ורק בעור חיצון של ושט אין ניכר מפני אדמומיתו וע' בתב"ש סי' ל"ג ס"ק י"ד ופמ"ג סי' מ"ח ס"ק י"ט בשפ"ד. ובזה מיושב מה שקשה דנימא בזבחים ע"ד שנתערב בהמה שראו צוארה נקרע ואח"כ נתרפא ואין ניכר אבל למ"ש א"ש דמ"מ יש רושם. אבל באמת בלא"ה לק"מ דהא הש"ך הקשה בסי' נ"ז ס"ק ל"ו דלוקמא בספק דרוסה ואין ניכר מבחוץ. והוכיח כדעת הרשב"א דבעי רושם מבחוץ ע"ש. ועדיין קשה דהא ס"ל לרשב"א דבזמן רב י"ל שנתחלחל הארס וירד לפנים כמש"ל וא"ע נוקמא בכה"ג. וע"כ נראה דבקדשים לא שייך זה דוודאי תיכף כשיארע זה יעשה בו כדין ולא ישהה אותו הרבה עד שיתרפא. ועוד נראה דאי החשש שמא הבריא א"כ תקשה קושית התוס' שם ע"א ע"ב מה יועיל רעייה כיון דמ"מ כולם אסורים ועי"ש שתרצו שיבדקו אח"כ בפנים. אבל אי נוקי בעבר זמן מה. ניחוש שמא הבריא ולא יועיל בדיקה אח"כ וכן בדרוסה משמע שאין מועיל בדיקה ע"ש בב"י וד"מ. ובאמת עיקר קושיא זו לק"מ לענ"ד דהא איכא לאשכוחי גווני טובא דהומ"ל בכה"ג וכבר התעוררו בזה כמה מחברים ורק חדא מתרי תלתא נקיט. והא דמקשה הש"ס בזבחים שם כולהו לא אמרי כאידך היינו משום דאיתמר בהדדי בי מדרשא. ומקשה ל"ל לחלק על השני כיון שגם הוא מודה בזה והו"ל בביהמ"ד להזכיר הוי גוונא דכולהו מודו ביה לזה ביארו שהם תפסו כ"א אופן להורות דבר מחודש אבל באמת מצינן בפשיטות לאשכוחי גווני טובא כגון נפלה לאור וקורט של חלתית. ועוד נלע"ד דספק טריפה שאפשר בבדיקה שפיר שחטינן ליה בעזרה על סמך שיבדקוהו אח"כ ומיושב בזה קושית הש"ך בסי' נ"ז ג"כ ואקצר. שוב ראיתי בכרו"פ סי' ל"ג סק"ד שכ' ג"כ דאין לחוש שנתרפא עור הצואר דהיה נשאר רושם יעו"ש להדיא רק שקבע שם עיקר הוכחתו על הך דזבחים ולענ"ד אינה ראיה כמש"ל. אבל בלא"ה יש מקום לומר כן רק שזה תלוי בערך הזמן. כי בזמן רב מאוד ודאי לא ישאר שום רושם:

אות ו

ועוד נלע"ד דגוף הדין דנ"ד אינו דומה כלל להא דממסמס קועיה דמא דשם אף לפי' ריב"א שהזכרנו עכ"פ נמצא אדמומית בגוף הצואר. אבל בנ"ד שרק הנוצות היו מלוכלכות אין לחוש כלל וי"ל דמעלמא אתא. ודמי לס"ס שכתב הכ"מ לענין כתמים ספק אי מעלמא וספק אי דם טמא יעו"ש ובאחרונים. וזה הוי ספק לכ"ע דספק הראשון מוסיף לומר שאין כאן ריעותא כלל. ואף דהכ"מ מדחה שם דחזקת דמים מגופה של אשה היינו משום שהחזקה זו שהיא מכח רוב מתנגדת לשני הספיקות גם יחד דחזקת דם מן המקור שהוא טמא. אבל אם החזקה מנגדת רק לספק אחד ודאי אמרינן ליה כיון שהספק מסלק הריעותא לגמרי. וגם בעלמא אם הרוב נגד ס"ס דעת הרבה פוסקים דדנין לס"ס וע' משכנות יעקב בחי"ד סי' ל"ב באורך וע"ש מ"ש מהא דהאשה שעושה צרכיה. אלא דאף לדעת התוס' בכתובות ט' דס"ל דלא הוי ס"ס בכה"ג מ"מ כשמסלק הריעותא לגמרי שפיר מודו כנ"ל. ובזה מיושב קושיית המשי"ע הנ"ל שם על דעת התו' מהא דעד שאינו בדוק דדיינינן לה לס"ס אף שרובא מן האשה בא. וכן מהא דכל הנשים בחזקת טהרה משום ס"ס כמ"ש הב"י סי' קפ"ד יעו"ש. ולפמ"ש נדחה ראיתו דשאני התם שי"ל שאין כאן ריעותא כלל בעד שאינו בדוק והדם מעלמא. ובכל הנשים שמא לא ראו כלל ע"ש ואכמ"ל בזה דבנ"ד א"צ לזה דאין כאן חזקה כלל שהדם בא מגוף העוף ואדרבא חזקת הצואר שהיא בשלימות והעוף בחזקת כשרות:

ונראה דאף במקום חזקת איסור אף להסוברים דאין דנין ס"ס במקום חזקה מ"מ כה"ג שפיר הוי ס"ס דעיקר טעם דלא הוי ס"ס משום שהחזקה מבטלת ומכרעת הספק כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס ע"ש. והנה לכאורה קשה דהא הוי רוב כשירות נגד החזקה ורובא עדיף מחזקה דאלת"ה בכל בהמה ועוף ניחוש שמא ניקב הושט ונתרפא וע"כ הוא מטעם רוב ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן. וצ"ל דשאני היכא דאיכא ריעותא לפנינו א"כ כבר יצא מן הרוב וכעין זה כ' התוס' ביבמות ל"ז ד"ה וזו שכיון שלא ילדה כמה שנים יצאה מן רוב נשים מתעברות וכ"כ הפוסקים בכמה דוכתי ולזה החזקה מכרעת הספק כמש"ל. וא"כ זה שייך רק היכא דאיכא ריעותא וודאית לפנינו שוודאי יצא מן הרוב אבל כיון שאפשר לדון שאין כאן ריעותא כלל א"כ הרי הרוב מסייע לזה הצד ושפיר הוי ס"ס אף במקום חזקה [ויש להאריך בזה בפרט דסמוך מיעוטא לחזקה ואכ"מ] וכעין זה אמרינן בחולין נ"ג בנמצא צפורן בגבו לתלות מעלמא כיון דנשמט הצפורן ויצא מכלל רוב אריות שאין צפרנם נשמטת יעו"ש. ורק דלדידן מחמרינן דחיישינן לספק דרוסה כיון שנכנס הדורס לשם ורוב אריות דורסים ודרוסה שכיח כמ"ש התו' וש"פ אבל אם ספק אם נכנס כלל ארי לשם שפיר מקילין אף לדידן בנמצא צפורן כמ"ש הרשב"א בחי' והובא בפוסקים סי' נ"ז ואף דהוי ס"ס במקום חזקת איסור דהא אפשר שנדרסה בסימנים דהוי נבילה. וע' פמ"ג סי' נ"ז ודעת האחרונים דאף ג' ספיקות אין דנין במקום חזקת איסור דלא כש"ך ע"ש בדיני ס"ס וע"כ צ"ל כמ"ש דשאני הכא שספק אם נכנס הדורס כלל ואין כאן ריעותא [ואם נכנס הדורס אף שאינו ריעותא בגופה מ"מ הא רוב אריות דורסים כדאיתא בש"ס דף נ"ג] ועט"ז סי' נ"ז סקכ"א מ"ש בזה:

אות ז

ובזה מבואר סוגיא דחולין דף י' דמכשיר רב חסדא בנמצא סכין פגום משום סכין אתרעי בהמה לא אתרעי יעו"ש שאין לסברא זו ביאור וכבר נתחבטו בזה התו' שם בכמה אופנים וגם הקשו ממקוה שנמצא חסר דטמא הטובל בה למפרע אף דמקוה אתרעי ולא האדם יעו"ש. אבל למ"ש א"ש דבאמת רוב בהמות נשחטים כראוי בהכשר ורוב מצויין א"ש מומחים לשחוט שלא יפגם הסכין בעור ורק הכא שנמצא פגימה בסכין לפנינו וריעותא זו מוציאה מן הרוב כנ"ל לזה מחמיר רב הונא בזה מצד חזקת איסור וגם שלא נעשה המתיר לפנינו ע"ש בש"ך ואחרונים בדיני ס"ס. אבל רב חסדא ס"ל כיון שאין ריעותא בבהמה שהרי נשחטה כהוגן רק הריעותא בסכין שיש פגימה וזה אפשר לומר שנפגם במפרקת וא"כ אין כאן ריעותא כלל דזה שנפגם אחר השחיטה אין לו שייכות כלל לשחיטת הבהמה. וכיון שאפשר שאין כאן ריעותא הדרא האי בהמה לרוב נשחטות כהוגן וכמש"ל. זהו יסוד מחלוקת ר"ה ור"ח והיינו דקאמר סכין אתרעי וכו'. וממילא לק"מ ממקוה דאטו שם רוב מקואות יש בהם מ' סאה והוי שפיר ספק השקול והרי חסר לפניך ואוקי גברא בחזקת טמא וגם רוב מקואות אין מתחסרים לא שייך לומר. דמצוי הוא שמים מתחסרים במקוה מעצמם או ע"י אחרים:

אות ח

ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם שפוסק בחביות שמפריש עליה ונמצאת חומץ דהוי ספק וגבי מקוה פוסק דוודאי טמא. והקשו הראשונים ואחרונים דהא ריש נדה מדמינן להו להדדי וגם הקשו המפרשים בגיטין ל"א דמדמי ג"כ ספק דתרומה לוודאי דמקוה. וע' שעה"מ פ"ה מה' תרומות באורך בזה. ובמשכנות יעקב סי' ט"ו לא ראה דבריו ודברי המל"מ פ"י מה' מקואות. וע"פ מש"ל י"ל דשאני חביות דרוב יינות אין מחמיצים ונהי דלא מהני לשוויה תרומה ודאי דהרי החמיץ לפנינו מ"מ אהני לשוויה ספק משא"כ במקוה שאין שום רוב לא באדם ולא במקוה. ודמדמי לה בריש נדה י"ל דהנה זה שכ' דהרוב עם הא דהחמיץ לפנינו עושה ספק. זה רק לדידן דבנמצא סכין פגום מכשרינן בשיבר בה עצמות והיינו דכיון דשיבר עצמות א"כ הא דנמצא פגום לא הוי ריעותא כלל דדרכו ליפגם בעצם וממילא נשארה הבהמה תחת רוב כשירות כמש"ל. אבל ר"ה דס"ל דאף בשיבר עצמות אסורה. וע"כ צ"ל דבכה"ג בדבר שאסור וצריך לעשות מעשה להתירו צריך שיתברר ההיתר לפנינו ממש ואי לא לא. ועדיפא מחזקה דעלמא דאף רובא לא מהני כנגדה וכמ"ש הרשב"א בחי' ביבמות ל"א דכל שצריך דבר המתיר צריך לזה בירור גמור שניתר ע"ש. וכעין זה כ' המל"מ פ"ד מה' בכורות דבדבר שספק אם בא המתיר אף בדרבנן מחמרינן ע"ש וע' שעה"מ פ"י מה' מקוואות כלל א' שחולק על המל"מ. ושוב מצאתי בחוו"ד בבית הספק באות כ"ז שכתב ג"כ סברא שהזכרנו ות"ל שהנחני בדרך אמת כי לעצמי הוקשה לי לחדש דבר כזה. אכן מה שרוצה שם לומר כן אליבא דידן נמי דעדיף מרובא צ"ע לענ"ד ואכמ"ל בזה. אבל עכ"פ לרב הונא הדבר ברור כמ"ש וא"כ לדידיה אין שום חילוק בין חביות למקוה דתרווייהו אין לנו בירור שתרם או שטבל ולזה רוצה הש"ס ליישב שם בריש נדה גם לר"ה. אבל לדידן דפסקינן כר"ה רק בלא שיבר עצמות שפיר י"ל כמו"ש. וענין זה צריך אריכות בכל פרט ופרט ואכ"מ. ויש לדון בזה עוד בדברי המשאת בנימין שהובא בש"ך וט"ז סי' ק"י אך אקצר:

עכ"פ בנ"ד אף אי נימא דהוי חזקת איסור ואין דנין ס"ס במקום חזקה מ"מ כיון שאין רק לכלוך על הנוצות תלינן שבא מעלמא ואין כאן ריעותא כלל וכ"ע מודו בזה ובפרט שהעור שלם לפנינו ודאי אין לחוש שמא נתרפא דאחזוקי ריעותא לא מחזיקינן. והרי תלינן בשגרונא אף שאינו מצוי כלל רק הכא דאיכא חזקת איסור בעי דלא ליהוי ריעותא כנ"ל. ומצאתי בפמ"ג בסי' ל"ג בשפ"ד סק"ז שכ' ג"כ דבוושט היכא שי"ל שלא נקרע עור הצואר כלל שפיר מכשרינן כיון שאין ריעותא לפנינו וכמ"ש בס"ד רק שהוא דן שם רק על פרט דשכיח יעו"ש:

אות ט

אמנם כ"ז רק בלכלוך דם על הנוצות כמ"ש כת"ר. אבל אם ראו שהיה הדם זב מצואר העוף א"כ לא שייך כלל לתלות מעלמא והו"ל ריעותא גמורה וגם ניכר שנקרע כל העור דאם רק מקצת העור לא היה זב דם כ"כ. דאף שהחליטו האחרונים ס"ס כ"ג שיש דם בעור דלא כט"ז מ"מ דם שבו מועט כנראה לעין. ונראה שזהו כוונת הפרישה סי' נ"ז שהקשה על הטור שכ' שם שאם בא עוף וצוארו מבעבע דם צריך בדיקה ובסי' ל"ג הביא דעת ריב"א ג"כ שא"צ בדיקה וכתב שצריך לחלק בין הך דמלוכלך דסי' ל"ג להך דמבעבע. ולפמ"ש א"ש דבסי' ל"ג איירי בלכלוך בעלמא ומראה אודם כמש"ל לזה לא חייש לנקב רק לדרוסה אבל במבעבע דם שע"כ נקרע העור כמש"ל צריך בדיקה. ובאמת א"צ לזה דדברי הטור פשוטים דבסי' נ"ז כתב לה דרך אגב ולא איירי כלל בדיני נקב ע"ש לזה קיצר בזה. ועדיין יש לדון בזה שמא בא מחמת חולי שהיה שם איזה נגע ונתגלע והוציא דם וכדאיתא בנדה נ"ח ע"ב ובחולי אין לחוש לנקיבת הוושט כדאיתא בסי' ל"ג. ואף שכתבו התוס' שרואים שבחיצון לא שלט החולי ע"ש בדף כ"ח. מ"מ עתה שאין חולי לפנינו אין לחוש להבריא ע"ש בפוסקים. ואף דקיי"ל בסי' ל"ג דמחמרינן בספק חולי בוושט. כבר כתב הנה"כ בסי' מ"ט דהיינו משום דשם שכיח טפי קוץ וזה שייך רק מבפנים דשכיח קוץ באכילתה משא"כ מבחוץ. וכ"כ הכרו"פ סי' ל"ג סק"ד בשם או"ה וכ"כ הפמ"ג ס"ס כ"ג יעו"ש. אבל באמת הא מסקו שם הכרו"פ והפמ"ג להחמיר לתלות בקוץ אף מבחוץ משום דהוי ספק בשחיטה יעו"ש וגם הא כ' הפר"ח ס"ס מ"ט וסימן נ' סק"ב להיפוך דמבחוץ תלינן מסתמא בקוץ ולא מחמת חולי יעו"ש שהביא כן מתשובת הרשב"א [ושם ס"ס מ"ט כ' ליישב קושיית הט"ז מוושט דבוושט לא הוי ס"ס כלל דאם ע"י קוץ ודאי ניקב החיצון. וז"א לענ"ד דהא מדמינן לה בש"ס דף מ"ג לדרוסה וספק דרוסה מבואר בתו' וכל הפוסקים דמצרפינן לס"ס ועס"י נ"ז ואכ"מ] וכ"נ שאם זב דם. ודאי מחמת קוץ הוא. ואילו היה שם איזה מכה היו הבעלים יודעים מזה:

ולזה בנ"ד נלע"ד למעשה באם היה רק לכלוך דם על הנוצות שפשוט להקל כמש"ל כיון שאין שום רושם בעור לפנינו רק שבכ"ז יבדוק הוושט מבפנים להפכו ככיתונא ולראות. אכן אם היה מבעבע וזב דם מצוארו שזה מוכיח שנקרע העור ע"י קוץ כמש"ל ועתה עבר זמן רב ואין רושם בעור אין בידי להקל. ואדרבא חמיר טפי דהוי מקום שאינו ידוע לכ"ע כמש"ל דהו"ל מילתא דלא רמיא וגם די"ל דלא מהני בדיקה דשמא נתרפא הוושט כמו שנתרפא עור הצואר. וכן מצאתי בכרו"פ סי' ל"ג ס"ק י"א להדיא דבמלוכלך דם בזמן רב חיישינן שנתרפא הוושט ע"ש רק דשם קאי על מלוכלך שנזכר בש"ע ובש"ס דהיינו שבא לפנינו נקרע עור הצואר כמש"ל ולא לכלוך על הנוצות ולא ראו כלל תיכף. ובפרט דכל האחרונים החמירו אף במקום ידוע שאין בקיאים דלא כש"ך סק"ז וע' תב"ש וכרו"פ ופר"ח:

אות י

ואשר העיר באווזא שיש גרב ושחין על הצואר. דין זה מפורש בב"ח סי' ל"ג שאם העור נקוב להטריף. וכ"כ הט"ז ס"ס כ"ג והפמ"ג דאם העור מפולש להטריף אבל בב"ח שם משמע דאף אם רק נקרע מקצת העור בעוף יש להחמיר ע"ש. והט"ז ופמ"ג שם נראה שלא ראו דברי הב"ח מדלא הביאוהו ומ"מ עיקר כדברי הט"ז וכמ"ש הפר"ח ושאר אחרונים לענין חתך מקצת עור שאין לחוש כיון שהעור שלם מבפנים. אבל אם מפולש טריפה וטעמם דתלינן בקוץ כמ"ש הב"ח ופמ"ג שם. ואף שיש לדון בזה אבל אין לזוז מדברי האחרונים שמקובל דבריהם בכל ישראל וכן הועתקו בכל האחרונים. ואם היה בא לידי הייתי דן כפי ראות עיני המורה שאם נראה לו יותר קרוב שהוא שחין מחמת חולי ולא מחמת קוץ יש להקל כי אפשר לפעמים להכיר ובפרט דבלא"ה איכא צדדים טובא להקל בזה ועדיין צריך להתיישב בדבר כיון שלא נזכר זה באחרונים:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה