שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן מ
ובעברי בענין זה עלה ברעיוני בהא דתנן ספ"ק דפרה דקרבנות חובה קרבים מיום שלשים ואילך. ונדר ונדבה ופסח בכור ומעשר מיום שמיני. והרמב"ם פ"א מה' מעה"ק לא הביא הא דנדר ונדבה ביום ח' רק בכור ומעשר ופסח. וכבר תמה הכ"מ שם ע"ז ונשאר בקושיא:
אות א
ונראה דביומא ע' ס"ל לרבי דביוה"כ הוי איל אחד מדכ' בפ' אחרי איל אחד וראב"ש ס"ל שני אילים ואיל אחד מיוחד שבעדרו. ורבי ההוא ממבחר נדריכם. וראב"ש חדא בחובה וחדא בנדבה. ובדף ל"ד ע"ב שם איתא דר' ס"ל לכבש האחד קאי על תמיד של שחר דכתיב ביה הכבש האחד ורבנן ס"ל דקאי על ערבית ואחד מיוחד שבעדרו ורבי ממבחר נדריכם [בש"ס שם ובדף ע' איתא ממבחר נדריך וצ"ל נדריכם שכן הוא בפסוק] ורבנן חד בחובה וחד בנדבה. ולפ"ז צ"ל דראב"ש דכבר אית ליה חד קרא לחובה גבי איל יה"כ ס"ל הכא כרבי דקאי על של שחר. ורבנן ס"ל כרבי דאיל אחד ביה"כ וכ"כ בתו' ישנים. ורבי ס"ל דסגי בחד קרא לחובה ולנדבה. וכן מייתו התו' במנחות פ"ג ע"ב תוספתא דילפינן מקרא דמבחר נדריכם כל הקרבנות ע"ש והיינו כרבי כמ"ש. וכן צ"ל בכריתות כ"ז דמייתי האי קרא גבי אשם ע"ש. אכן בספרי פ' ראה יליף חובות מריבויא דוכל מבחר ולפ"ז תלוי זה אי דרשינן כל לרבות ואכמ"ל בזה:
ובמגילה כ"ח איתא אם נאמר כבש למה נאמר אחד אחד המיוחד בעדרו. וקשה לרבנן ל"ל האחד בשל ערבית כיון דכבר דרשינן מיוחד בעדרו מאחד קמא. וצ"ל דקמ"ל דבשחרית מקריב המובחר שבכולם אף משל ערבית ובערבית יקריב הפחות ממנו אבל גם הוא יהא מובחר בעדרו. [ולרבנן דס"ל דאיירי בשל ערבית. צ"ל דהא דכתיב כמנחת הבוקר וכנסכו. מיותר הוא לדדרשינן ביומא ל"ד ע"א להקדים קטורת לנסכים ע"ש וראיתי באחרונים שנתקשו בזה] ולרבי קשה ג"כ ל"ל האחד דנכתוב סתמא ויהא קאי על של ערבית ומצאתי בתו' ישינים שנדחקו בזה. אכן לפמ"ש התוד"ה רבי דנ"מ לדינא איזה קודם דלרבי של שחר קודם ע"ש א"כ לק"מ דאיצטריך האחד להקדים של שחר ולא של ערבית. ובספרי פ' פנחס איתא דלהכי נאמר אחד דלא נימא דהנהו דכתיבי בפ' תצוה הוו עוד שנים ע"ש אבל עדיין קשה דגם בפ' תצוה כתיב אחד תרי זימני וצ"ל כעין מ"ש התו' ביומא ל"ג ע"ב ד"ה הכא דכולהו בבוקר דכתיבי בתמיד בפ' תצוה ובפ' פנחס כחד חשיב להו והו"ל כפרשה שנאמרה ונשנית ע"ש וה"נ נימא דכולהו אחד דכתיבי בפ' תצוה ופ' פנחס כחדא חשיבי ונאמרה ונשנית:
אות ב
והנה הרמב"ם לא הביא כלל הך פלוגתא דדף ל"ד אי ילמד שחרית משל ערבית ולפמ"ש התו' דנ"מ לדינא לענין הקדמה קשה וכן לפמ"ש דלרבנן של שחר מובחר משל ערבית. ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לטעמיה שפוסק בפ"א מה' עבודת יוה"כ כרבי דאיל אחד ביה"כ והיינו משום דהלכה כרבי מחבירו. וגם דסתם משנה ור"א ור"ע בדף ע' כולהו כרבי אתיין עיי"ש. וממילא ס"ל דחובה ונדבה מחד קרא אתו כרבי שם. ופוסק בהך דדף ל"ד ג"כ כרבי דקאי על של שחר וילמד של ערבית משחרית. וזה א"צ הרמב"ם להביא דשל שחר קודם. דממילא נדע שאם אין לו נסכים רק לאחד יקריב לשחרית שמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה. ועדיין קשה לפמש"ל דרבנן דדף ל"ד סברי כרבי דדף ע' וא"כ הו"ל להרמב"ם לפסוק כרבנן דדף ל"ד דאין הלכה כרבי מחביריו:
אות ג
והנראה בזה דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מה' מעה"ק ה"ו כל הקרבנות בין חובה בין נדבה טעון סמיכה שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו מפי השמועה למדו שבכל הקרבנות מדבר לבד בכור ומעשר ופסח. וקשה לי דהא בביצה כ' ע"א איתא דעולת חובה ילפינן מהקישא דכמשפט שטעון סמיכה. ואיך סתם וכתב שהכל נכלל בהאי קרא. ודוחק לומר דכמשפט גלי שגם חובה נכלל בהאי קרא שז"א כמובן. והנראה בזה דבביצה שם פריך כמאן כב"ש דאי ב"ה כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה ה"נ נגמר עולת חובה מנדבה ול"ל קרא. ומשני דגמרי שלמי חובה מעולת חובה במה הצד ע"ש. והתו' הקשו שם דהא דבר הבא בהיקש מיבע"ל להש"ס בזבחים נ' אי מלמד בבנין אב. ותרצו דהכא משני באת"ל. ולפ"ז לפי סוגיא דזבחים נ' דלא אפשיטא הבעיא. צ"ל דס"ל לב"ה דחובה נלמד מנדבה ולא ס"ל דרשא דכמשפט. וגם ר' יצחק בר אבא בביצה שם ס"ל הכי:
ולפ"ז א"ש שהרמב"ם פוסק כב"ה וכסתמא דגמרא דזבחים וכר' יצחק בר אבא דלב"ה גמרי חובה מנדבה וא"צ פסוק מיוחד לזה. וממילא מבואר דל"צ תרי קראי לחובה ונדבה ולא ס"ל צריכותא דיומא ל"ד וע' ע"ב והיינו כרבי ביומא ל"ד. וא"ש דברי הרמב"ם שהזכרנו שפוסק כרבי שם וגם דלא מייתי פסוק מיוחד לעולת חובה בסמיכה [ובאמת הרמב"ם פ"ג מה' מעה"ק הנ"ל נראה שדעתו שלמדין כל הקרבנות מהאי קרא דקרבנו ואפשר מפרש הא דמרבינן במנחות צ"ג כל בעלי קרבן לסמיכה דקאי על כל הקרבנות ג"כ וקאי גם על שותפין ואכמ"ל בזה. וגם הא דמסיק חוץ מבכור ומעו"פ משמע דממעיט מקרבנו ובאמת מסקנת הש"ס במנחות צ"ב סע"ב דלא ממעטו מקרבנו ורק דלא ילפינן להו משאר קרבנות דאיכא למיפרך שאין טעונים נסכים וחזה ושוק ע"ש וצ"ל כוונתו לבאר שאינם בכלל קרבנו אבל לא למיעוטא. והתו' בחולין כ"א ע"ב סד"ה כמשפט כתבו דלהכי לא גמרינן סמיכה בהיקש דזאת התורה לפי שאינו נוהג בכל הקרבנות דבכור ומעו"פ ממעטו מקרבנו במנחות צ"ב. וצ"ע דשם מסיק הש"ס דל"צ קרא וקרבנו בעי לדרשא אחריתא ע"ש. ואדרבא התו' במנחות שם הקשו דניליף בהיקש דזאת התורה שגם בכור ומעו"פ ליבעי סמיכה ונשארו בתימא ודברי התו' בחולין הנ"ל ובזבחים נ' ע"א צע"ג. ובישוב קושית התו' הנ"ל דניליף באמת מזאת התורה סמיכה בבכור נראה דהא אין סמיכה בציבור. והכא קרא איירי בקרבנות ציבור ג"כ דכתיב ולמילואים וגם שלמים דקרא דזאת התורה כתבו התו' בזבחים צ"ז ע"ב ד"ה אף ובמנחות פ"ב סע"ב דאיירי בשלמי ציבור. ואף שהוכיחו התו' שם דאיירי גם בשלמי יחיד מ"מ בשלמי ציבור ודאי איירי וא"כ אינו נוהג בכולם ולזה אין למדין וכמ"ש התו' בחולין וזבחים שם. ואף שכתבו שם דלענין שאין בא אלא מן החולין נלמד מזאת התורה אף שאינו בשלמי נדבה ותודה משום שנוהג בכל דבר שבחובה. מ"מ ליכא למימר ה"נ שנוהג בכל קרבן יחיד. דשאני הכא דע"כ איירי קרא בקרבן ציבור כמש"ל. משא"כ בחובה י"ל דכוליה קרא דזאת התורה איירי רק בחובה ונדר. ועוי"ל בזה לפמ"ש התו' במנחות פ"ב ע"ב ד"ה מה מנחה דלהכי מוקמינן הקישא דמנחה לזכרי כהונה אף שאינו נוהג בכולם משום דאין מה ללמוד ממנחה דין אחר דבלוע ילפינן שם פ"ג מחטאת. והנה מייתי שם תנא דיליף זכרי כהונה מקרא אחרינא עיי"ש. ולדידיה צ"ל דאיצטריך מנחה לבלוע יעו"ש וא"כ אייתר חטאת לדבר הבא מן החולין ע"ש ובתו' ד"ה מה חטאת אינה באה וכו' ולהכי ילפינן שפיר אף שאינו נוהג בשלמים. ועפ"ז מיושב קושית התו' זבחים נ' ע"א ד"ה אם ע"ש. ומ"ד דמנחה לז"כ וחטאת לבלוע י"ל דס"ל כר"א במנחות פ"ב ע"א דיליף מפסח מצרים דבא מן החולין ולמד כל דבר הבא מבקר וצאן מפסח ע"ש בסוגיא וכ"כ התו' בחולין כ"א ע"ב ד"ה מה דהיינו טעמא דר"א דלא יליף חולין מזאת התורה משום שאינו נוהג בכולם ולפמ"ש מבוארת מחלקותם היטיב בס"ד:
אות ד
ועפמ"ש יש ליישב קושיית התו' בביצה כ' שהקשו היכי יליף סמיכה מכמשפט הא הוי יחיד מציבור ע"ש. ונראה דבמנחות צ"ג איתא דסומא אינו סומך. ובטעמא פליגי ר"ח וריב"א ח"א אתיא סמיכה סמיכה מזקני עדה וח"א אתיא סמיכה סמיכה מעולת ראיה ולמ"ד מעולת ראיה מ"ט לא יליף מזקני עדה אין דנין יחיד מציבור ואידך מ"ט לא יליף מעו"ר עו"ר גופא מעולת נדבה גמרה מקרא דכמשפט. והכוונה דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש. ולפז"ק באמת על מ"ד דיליף מעולת ראיה והתו' הרגישו שם בזה ונדחקו מאוד ודבריהם צ"ע וזה גרע מהימנו וד"א דפליגי תנאי בזבחים נ"ז ואכמ"ל. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דמ"ד מעולת ראיה ס"ל כמ"ד דחובה ונדבה מחד קרא גמרינן כמש"ל ולא יליף כלל מכמשפט ולא הוי כלל דבר הלמד בהיקש ושפיר חוזר ומלמד בג"ש. וי"ל דאף בנין אב לא מיקרי רק כיון דגלי קרא דבעי סמיכה בעולה ושלמים שוב אין חילוק בין חובה לנדבה. וממילא מוכח דמ"ד דסמיכה בחובה ילפינן מכמשפט ע"כ ס"ל למעט סומא מזקני עדה וס"ל יחיד מציבור ילפינן ושפיר אזיל לטעמיה דיליף סמיכה בחובה ג"כ יחיד מציבור מכמשפט כנ"ל ומיושב קושית התו':
והתו' בחולין כ"א ע"א ד"ה כמשפט הקשו ל"ל בביצה קרא דכמשפט ניליף חובה מנדבה כי היכי דיליף שם לענין מליקה. ותירצו דמליקה הוי גלוי מילתא וסמיכה הוי מילתא אחריתי. והוא דחוק לענ"ד דלאו גילוי מילתא הוא כיון דדרשינן שם כמשפט חטאת העוף א"כ מפורש דעולת חובה דינו כחטאת העוף ומנ"ל דדמיא לעולת העוף. וגם צ"ע שלא הביאו סוגיא דביצה שם דמקשה באמת מב"ה דגמרי חובה מנדבה. ולפמש"ל א"ש בס"ד דתליא בפלוגתא דתנאי אי ילפינן חובה מנדבה
אות ה
והנה ראב"ש שם בחולין דריש כמשפט חטאת העוף לענין שא"צ להבדיל ומשמע דס"ל ג"כ דעולת חובה ילפינן מעולת נדבה. וק' דהא ראב"ש בעי ביומא ע' ע"ב תרי קראי לחובה ונדבה לענין מובחר. ונראה דבאמת יש לדרוש כמשפט עולת העוף נדבה וכעין דדרשינן בביצה כ' דכן משמע כמשפט הכתוב בו במקום אחר וכפירש"י שם. ושפיר טפי מלמדרש על חטאת העוף דלא דמי לה כלל וגם כתיב סמוך לה והכי ס"ל לראב"ש באמת. ודקאמר כמשפט חטאת העוף היינו מסמיכות הכתוב לחטאת העוף משמע לראב"ש דמקיש בחד מילתא לחטאת ג"כ. ואי לעולה לחוד לא הול"ל כמשפט רק והשני ימלקנה לעולה וממילא הוי גמרינן ג"ש מליקה מליקה מעולת נדבה וכדגמרינן מליקה מליקה מחטאת בג"ש בחולין שם ע"ש כ"א ע"ב ברש"י דהוי ג"ש [ובדף כ"ב ע"א קרי לה רש"י מה מצינו ע"ש ואכמ"ל בזה] ושפיר טפי למילף מעולה. ואי כמשפט חטאת לחוד הול"ל יעשה עולה וכמשפט ומדכתיב עולה כמשפט משמע כמשפט עולה האמורה במקום אחר. ולהכי מפרש ראב"ש שמעשיה כעולת נדבה ורק בהא דאחוז ראש בגוף מקיש לחטאת ע"ש ושפיר ראב"ש לטעמיה ויש להאריך בסוגיא שם ואכ"מ. והרמב"ם פוסק כת"ק דראב"ש דבעי הבדלה בעולת העוף:
וענין זה יש להעיר בהרבה מקומות אי חובה ונדבה בעי תרי קראי וע' ר"ה ו' ומנחות מ"ח ע"ב וצ"א ע"א. ובאמת יש לחלק בין הנהו דיומא דף ל"ד ודף ע' דאיירו לענין מובחר לשאר מקומות אך ההכרח לקצר מקוצר הפנאי:
אות ו
והנה בהך דספ"ק דפרה דיליף מוהלאה דבעי בני שלשים יום למצוה וכמ"ש הרמב"ם שם בפירושו קשה דמנ"ל לאוקמא רק בחובה ולא בנדבה ונדר נימא דבכולהו דינא הכי ורק בבכור דלא כתיב והלאה סגי בח' ימים. ונראה דאתיא כראב"ש ביומא ע' ע"ב דבעי תרי קראי לחובה ונדבה לענין מובחר והכא מסתבר ליה לאוקמא קרא לחובה. דביומא ס"ג ע"ב דרשינן מסיפא דקרא ירצה לקרבן אשה לד' לרבות שעיר המשתלח ע"ש וא"כ מבואר דשני השעירים צריכים ג"כ בני שלשים דאתקשו להדדי כדאיתא ביומא שאינו קובע רק הראוי לשם וא"כ ע"כ איירי בחובה ולזה מוקמינן לה רק בחובה. ונדבה ונדר לא ילפינן מינה ומדמינן להו ממילא לבכור. וכן מעשר ופסח איתקשו לבכור בכמה דוכתי וכמ"ש הרמב"ם בפירושו שם. וטעם נדר ונדבה לא ביאר בפירושו שם משום דתלי באשלי רברבי וכמש"ל:
ועפ"ז מיושב שפיר מה שלא הביא הרמב"ם בחיבורו הך דנדר ונדבה שמקריבים ביום שמיני. דכיון שבארנו שפוסק כרבי ביומא שם דחובה ונדבה ילפי מהדדי וסגי בחד קרא לתרווייהו לענין מובחר וסמיכה ומליקה. א"כ ה"נ ילפינן מוהלאה דבעי בני שלשים אף לנו"נ ורק בכור ומעשר ופסח סגי בח' ימים וכמש"ל: