אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן לו

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן לו

סימן לה

אות א

ועדיין צריך לברר שאפשר כ"ז רק אם הרוב והמיעוט מקושרים בענין זה. אבל אם המיעוט יש להם אחד לרב או ש"צ או שו"ב לבדם. וטוענים שהם אינם צריכים כלל לאותו דבר כיון שכבר יש להם. ומכ"ש אם הוא מוזיל אצלם או בחנם לגמרי. וכמ"ש בתשובת הרא"ש הובאה בש"ע ח"מ סי' קס"ג שאם הקהל צריכים להוציא על גביית חובות. אותם שאין להם חובות אין צריכין ליתן. וגם דהו"ל רווחא להאי ופסידא להאי. שצריך דעת כולם להרבה פוסקים וכמש"ל. וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' נ"ב שמי שהוא בעל הוראה בעצמו פטור משכירות הרב. כיון שאינו צריך לאותו דבר. ואף שכתב הצ"צ בסי' א' בהג"ה מבנו שם דאף אם רוצה א' להיות רח"ש בחנם. ורוצים בו רוב מנין בלא בנין. אין יכולים לכוף העשירים. דיכולים לומר אסיא דמגן במגן מגן שויא. זהו רק כשרוצים לכוף גם את המיעוט לקחת את הרח"ש הלז. אבל אם אינם רוצים רק לעצמם בוודאי לא יוכלו למחות בם. ובאמת לבד זה דבריו צ"ע. דכיון דא"צ לזה ממון בוודאי אזלינן בתר רוב מנין לחוד. וכמ"ש בעצמו שם וכמ"ש בשו"ת דברי ריבות סי' רכ"ד. וא"כ מה בכך שהמיעוט טוענים אסיא דמגן וכו'. כיון שהרוב מתרצים בכך אף שעושה בחנם. והא בכ"מ הרוב כופים המיעוט. שבוודאי יש גם להמיעוט איזה טעם שאינם מסכימים עם הרוב. וכמבואר בתשובת מהר"מ בהג"מ שכולם שומעים ברכה שאמרו דעתם לש"ש. ובכ"ז בטלה דעתם נגד הרוב:

ונראה כוונתו דאף דאזלינן בתר רובא. כ"ז רק אם הדבר לתועלת הרבים. אבל אם הוא גלוי וידוע לכל שהוא קלקול ולא תקנה. בוודאי לא שייך זה וכמש"ל בסי' הקודם דבדבר שהוא תועלת השותפות כופין המיעוט את המרובים וכדאיתא בח"מ ר"ס קס"ג. וזהו כמ"ש המבי"ט סי' פ"ד ורשד"ם סי' רכ"ז שלזה צריך מעמד זט"ה שיראו שיהיה הענין לתקנתם ולא לקלקול ח"ו. ונתקשיתי לעיל אות י"ג בדבריהם. אבל הדבר כמ"ש שהם יראו שאולי הדבר הוא קלקול הגלוי וידוע לכל. ובזה אין שייך כלל לומר שהרוב יכוף המיעוט וכנ"ל. ורק בדבר שיש שיקול דעת בזה שייך למיזל בתר רוב. וזהו ענין החבר עיר ג"כ בהסכמת התקנה. שיראה שיהא לתקנתם. וה"ז דומה למ"ש הרשב"א בתשו' בביטול תקנת שלא לשחוק בקוביא הובאה בב"י יו"ד סי' רכ"ח ובתשב"צ ח"א סי' קל"ב ועי' ח"א סי' קכ"ג והיינו משום שהוא קלקול גלוי ואין מועיל בזה הסכמת הרוב. וה"נ ס"ל לבן הצ"צ שם דרח"ש בחנם הוא קלקול הגלוי לכל. ויכולים אף המיעוט לכוף את המרובים:

אות ב

בש"ע ח"מ סי' קס"ג סס"ג בהגה"ה הובא ממהר"י מינץ דלענין צרכי רבים כמו בית חתנות ומקוה יתנו אף מי שא"צ לזה. ע"ש ובסמ"ע שחילק בין הך דתשובת הרא"ש דגבי גביית חובות. דכאן שהוא צרכי רבים הקבועים שאני. ונראה סברתו משום דבדברים ההכרחיים אדעתא דהכי נשתתפו שיתנו כולם. וממילא אזלינן בתר רובא בזה. כיון שמחויב ליתן והדבר נצרך לרבים. א"כ לא מיקרי רווחא להאי ופסידא להאי. משא"כ בגביית חובות שהוא תקנה חדשה וכמש"ל בסימן הקודם לחלק בזה בס"ד. ובהגר"א הראה מקור מתוספתא דמי שיש לו חצר בעיר אחרת מחויב לתת חלקו בחפירות בור אף שאינו שותה מהם. וע' בתוספתא שילהי ב"מ שמבואר ששאר דברים אין כופין אותו אלא א"כ דר באותו חצר ע"ש. ואין לזה ביאור. אבל הדבר כמ"ש כי דבר ההכרחי וידוע שאין חצר בלא באר. א"כ אדעתא דהכי נשתתפו ואין לו שום דיחוי. משא"כ בשארי תיקונים. אף כי אם היה דר שם והיתה גם לטובתו. היו יכולים להכריחו לזה וכמו שהוכיח במישור הנה"מ סי' קע"ח. אבל עכשיו שאינו שם אינו מחויב בזה. וממילא מוכח שאף אם המיעוט א"צ כלל לדבר זה. מ"מ כיון שהוא דבר קבוע לרבים והכרחי. יכולים לכוף שיתנו חלקם בזה:

אות ג

ולכאורה צ"ע מזה מ"ש הר"מ אלשיך סי' נ"ב שמי שא"צ פטור וכנ"ל. וזה איזה שנים שנתקשיתי בזה ומצאתי בח"ס חאו"ח סי' קצ"ג שהרגיש בזה. והביא שמהר"ם מינץ נתן הטעם בתשובה דאפילו זקינות צריכים לפעמים מקוה כמו בר"ה ויוה"כ וכדומה. וכן בבית חתנות אולי ימצא לו נין ונכד וכדומה. וחילק הח"ס שם דרק בכה"ג כיון שיש לו קצת טובה כופין זא"ז כמו כל שותפים. משא"כ ברב. יוכל לומר אלו הייתם כולכם חכמים לא הייתם צריכים רב ע"ש. וגם כ' שמסיים האלשיך שאם עיקר מלאכתו לדון. צריך ליתן. כי אולי יהיה לו דין תורה עם אדם עיי"ש. ותמיהני דבאלשיך מבואר שם להיפוך. שאף שאפשר שיזדמן לו איזה עסק בב' או ג' שנים ויצטרך אליו, מ"מ כיון דלא שכיחא שתורתו אומנתו פטור ע"ש. הרי להיפוך מסברת הר"י מינץ הנ"ל. ומכ"ש סברת הח"ס צ"ע דאטו אם היו כולם חכמים א"צ רב לדון ביניהם. וגם כי יש איזה הוראות שאסור לאדם להורות בעצמו. כגון היכא דאיתחזיק איסורא וכדומה ואכ"מ:

ורציתי לחלק בין רב שמקבל פרס מידי שבוע בשבוע וכדומה וגם הוא דבר מצוי ותלתא דגמירי יכולים לדון, ולזה כיון שאינו צריך אל דין רק לעתים רחוקות. שפיר יכול לומר שעכשיו שא"צ לדבר זה אין צריך ליתן. מה שא"כ בבנין מקוה וכדומה. שאם יצטרך אל זה בשום פעם לא ימצאנה ולא יבנה אותה ברגע אחד. ולזה שפיר יש לו הנאה במה שיבנו אותה עתה, וכופין אותו לתת חלק. ובזה היה מיושב ג"כ קושיית הסמ"ע מתשובת הרא"ש הנ"ל ומהוצאת לגבות החובות דשם הוא הוצאה לצורך שעה ושפיר יכול לומר כשיהי' לו לפעמים חוב אז אתן. ובאמת צ"ע על הסמ"ע שהוצרך לחילוק בין ענין כללי לשא"ד. דהא בפשוטו כיון שטעם הר"י מינץ הוא משום שעכ"פ יהיה לו הנאה מזה לעתים רחוקות משא"כ בהוצאה לגבות חובות שבוודאי אין לו שום הנאה מזה. ואפשר ס"ל דההוצאה היתה שיתקיימו שטרי חובות לעולם כ"ז שילוו וא"כ אפשר שגם האחרים ילוו אח"כ ע"ש בתשובת הרא"ש כלל ו' סי' ט' לשונו אך הוא דוחק:

ובתשובת הרא"ש כלל ו' ס' ל' איתא תקנה שעושין בני העיר בסתם כל בני העיר בכלל אע"פ שעשאוה לצורך המס ויש מבה"ע שאין פורעין מס. כיון שלא הוציאו שום אדם עכ"ל. והובא בד"מ י"ד סי' רכ"ח אות כ"ה. ולכאורה הוא תמוה דלמה יתן מי שא"צ לתת וסותר למש"ש סי' ט' וכנ"ל. ונראה כוונתו שהתקנה נעשית ברצון כולם וקבלוה כולם על עצמם. כגון שקבעו איזה הכנסה מכללות העיר והכסף יהי' לצורך מס וע"ז אמר שכולם חייבים באותה הכנסה כיון שהסכימו בזה וקיבלוה על עצמם. דאל"כ הו"ל להתנות ולפרש שהם אינם בכלל ההסכמה ההיא. אבל בתחילה בוודאי היו יכולים למחות והיו פטורים מזה. ונראה שזהו סברת הסמ"ע שהזכרנו שבמה שהוא ענין כללי אמרינן שכן הסכימו מתחילה כשנכנסו לישוב. וע"ד כן נשתתפו שיעשו כל דבר ההכרחי כמו מקוה וקבלת רח"ש וכדומה משא"כ פריעת מס ושאר דברים:

אות ד

והנה בהא דתוספתא סוף ב"מ והובאה ברי"ף פ"ק דב"ב ובטוש"ע ס' קס"ג ס"ב שמי שיש לו חצר בעיר אחרת כופין אותו לחפור בורות שיחין ומערות ולא שאר דברים והיינו חומה דלתים ובריח ואינך ששם בס"א. וכן פי' מהר"מ אלשיך סי' ס"ה ע"ש. ולכאורה צ"ע דהא הכא אין לו שום הנאה מזה עתה. ואם שלפעמים אם ירצה לדור שם יהיה לו הנאה או שיהיה לו טוב יותר להשכיר וגם כי תעלה חצירו בשויו יותר ע"ז. דא"כ גם כל אינך יכופו אותו. דוודאי יעלה מקח חצירו כשיהיה בעיר חומה ואינך וכן ביהכ"נ וס"ת. ובפרט שהרי חלקו בהם הוא שוה כסף תמיד. וכן כשלפעמים ירצה להיות שם וכנ"ל. ושם בתוספתא וש"ע סי' קס"א איתא דבית בחצר אחרת כופין לעשות דלת ומנעול ובריח ולא בית שער ע"ש בב"י. וכ' בנתיבות שם לחלק בזה דבית שער הוא רק משום היזק ראיה וכיון שאינו דר שם אין לו היזק ראיה משא"כ דלת ואינך הוא לשמירת גוף הבית שלא יקחו הגנבים החלונות וכדומה לזה חייב ליתן ע"ש. וצ"ע דא"כ למה כופין אותו גבי חצר לחפירת בורות שיחין ומערות. כיון שגם שם אינו תועלת לעיקר החצר רק לדר בו. וא"ל דצריך אם תהי' שריפה ח"ו וכדומה, דא"כ בית נמי. אך זה י"ל שזה היה מוטל בימיהם על בעלי החצירות. אבל עיקר סברתו צ"ע דאם נחוש לסתירת הבית. א"כ מה יועיל דלת החצר. וכמו שינעול החצר כן ינעול הבית. וי"ל דדלת החצר בר"ה שכיחי אינשי:

ונראה הסברא כמש"ל דדווקא דברים ההכרחיים אשר מבלעדי זה א"א לדור בחצר כלל או בבית. ובאופן שאף אם יזדמן שיהיה שם רק זמן מועט יצטרך לאותו דבר אזי כופין אותו. ולזה בחפירת באר כיון שבלא זה א"א לדור שם כלל בלי מים. ואם יזדמן שיהיה שם אף עת קצר א"א לו בלי מים וכן דלת לחצר א"א ללון בבית אם לא יהיה החצר נעול. כי בימיהם היו מצוים הגנבים וכדאיתא בב"מ מ"ב ע"א. ולזה כופין אותו לתת חלקו. משא"כ בית שער שהוא רק להיזק ראיה. וזה שייך במי שדר שם בקביעות ולא באקראי וכדאמרינן בב"ב ו' גבי גג וחצר. וכן חומה ודלת לעיר שהוא חשש רחוק שיבוא גייס על העיר וכדומה. ואין לחוש לזה רק מי שדר בקביעות שם. והרי לא חייבו לזה רק מי שדר שם י"ב חודש. והיינו כנ"ל. ולזה הוא פטור מזה:

אות ה

עכ"פ נראה מזה שבדבר שהוא הכרחי אמרינן שע"ד כן נשתתפו וכדעת הסמ"ע. רק שצריכין לחלק בין אם יצטרך לו איזה פעם בהכרח וכמש"ל לדעת האלשיך. וא"כ י"ל לענין שו"ב ורח"ש אם יש להם אחר. כיון שא"צ לו עתה ולא יצטרכו בשום פעם כיון שיש להם. א"כ הם פטורים ולא יוכלו לכופם. אבל באמת ז"א. דממ"נ אם יש להם כ"ז בחנם. כבר נתבאר סברת בן הצ"צ דהוא קלקול הגלוי לכל. וכיון שהוא טובה להם לקחת רח"ש בשכר. א"כ שוב כופין זא"ז כיון שיש להם קצת טובה בזה וכמש"ל. ואף אם יש להם בשכר או אף בזול. מ"מ נראה ברור שיכולים לכופם ליקח הרח"ש ושו"ב שיבחרו הרוב. דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. שלעולם לא יסכימו הקהל כולם לדעת אחת כמ"ש הרא"ש בתשובה שלזה הולכים אחר הרוב. ותמיד יעשו בכל עיר ועיר אגודות ואין לך קלקול גדול מזה וכמ"ש בסימן הקודם:

ועוד נראה דכיון שהרוב אין רוצים בזה שבחרו המיעוט. מצד שנראה להם שאינו הגון לפניהם מאיזה טעם שיהיה. א"כ הא קיי"ל שבזה הולכין אחר הרוב. והכרעתם הכרעה שתועלתם הוא שיקחו אחר ולא את זה. וא"כ יש בזה תועלת גם להמיעוט. וממילא כופין אותם ע"ז כיון שיש להם טובה בזה וכמו בכל שותפים כנ"ל. וזה ברור לענ"ד:

ועוד נלע"ד לומר שאף אם הרוב מודים שגם ההוא ראוי והגון. רק הם רוצים באחר מבלי שום טעם לתועלת הציבור. וגם אותו שהם רוצים בו הוא הגון. נראה שאף אם נאמר שאין הרוב יכולים לכוף המיעוט במה שאין מחולקים באופן תועלת הציבור (עמ"ש בסימן הקודם בזה). מ"מ כיון דוודאי גם המיעוט לא יכופו את הרוב ליקח אותו שהם רוצים. וא"כ ישארו כ"א בשלו. וזה ודאי גלוי לכל הקלקול שיצא מזה. שיהיה רח"ש או שו"ב מיוחד לכל כת בעיר אחת. ואין לך מקור למחלוקת ופרוד לבבות גדול מזה. ובכה"ג כבר נתבאר שאף המיעוט יכולים לכוף המרובים וכ"ש הרוב. ולזה קרוב בעיני לומר שעכ"פ מטעם זה יכופו הרוב את המיעוט לקחת אותו שהם רוצים לכולם. כדי שלא יהיו שנים בעיר אחת, ומכ"ש לפמש"ל בס"ד דבכה"ג ג"כ אזלינן בתר רוב דאל"כ לעולם לא יסכימו לדעת אחת כמ"ש הרא"ש. ולפ"ז א"צ לזה. וע' בדברי ריבות סי' נ"ז שמבואר מדבריו להדיא שאין ביכולת יחיד לקבל על עצמו חכם או חזן נגד הסכמת רוב הקהל ע"ש:

ועוד נראה לפמ"ש הח"ס סי' קצ"ג בשם הכנה"ג בח"מ סי' קס"ג שכ' שמי שיש לו אתרוג מיוחד מ"מ חייב ליתן לאתרוג הקהל. מפני שאם יפסל אתרוג שלו יוכל ליהנות בשל הקהל. ומקורו מהא דמהר"י מינץ שהזכרנו ע"ש. ואין ספר כנה"ג הלז ת"י. וא"כ ה"ה בשו"ב וכדומה יהיה לו הנאה אם יארע איזה אונס להשו"ב שלא יוכל לשחוט. שישחוט אצל השו"ב דמתא וכן ברח"ש. ובאמת סברת הכנה"ג צ"ע. ונראה שבימיהם היה כן דרך הקהלות לקנות אתרוג א' לכולם. וזה היה מקרה רחוק שיהיה לא' אתרוג מיוחד. ולזה הו"ל קנית אתרוג בימיהם כמו בנין ביהכ"נ ובית חתנות וכדומה ענין הכרחי. ואדעתא דהכי נשתתפו וכמש"ל. ולזה כל שאפשר שיהיה לו הנאה מזה אף לעתים רחוקים. כופין אותו לתת חלקו וכמש"ל בזה:

אות ו

וע' תוס' שבועות י"ד ע"א ד"ה דלא שכתבו דכיון דלא מתכפרי בשעיר של עם. לא מייתו לה משל כהנים כדאיתא בש"ס שם. ואף למ"ד דכהנים שוקלים לתרומת הלשכה. מ"מ אם חסרו מעות הלשכה והוצרכו לגבות אין גובים מהכהנים ע"ש. הרי מבואר שכיון שאין צריכים לכפרתו אף שהוא חובת הציבור מ"מ הם פטורים. ואף שעל צד הרחוק יש להם הנאה כגון בכהן שיש לו נין ונכד ישראל וכסברת מהר"י מינץ הנ"ל. וגם דניחא ליה בכפרת הכלל שכל ישראל ערבים זה בזה. וכבר בארתי במקום אחר בס"ד דהא אי כהנים הם בכלל ערבות תלוי אי כהנים שוקלים אי לא ואכמ"ל בזה. אבל באמת לק"מ דשאני התם דקרא כתיב אשר לעם. וגזירת הכתוב הוא שלא יקחו מן הכהנים רק כיון דכל הקרבנות קרבים מהלשכה. לזה ע"כ צריך לאוקמא קרא באופן כשגובין כמ"ש התוס'. וא"ל דמ"מ ניליף מינה לעלמא. נראה דבאמת אינו דומה. דשם מעיקרא לא נשתתפו כלל בזה כיון שכל כפרתם הוא בפר אהרן כדאיתא התם. ורק שממילא מגיע להם הנאה בכפרת השעיר המשתלח מצד הערבות וכדומה כנ"ל. ובשביל זה לא מיקרו שותפים. אבל בנ"ד שמעיקרא נשתתפו בגוף הענין רק שבפרט זה אין מגיע לאחד ההנאה כמו להשני בזה שפיר כופין זא"ז וכנ"ל. ועדיין צ"ע דהא נשתתפו בתרומת הלשכה ובצרכי רבים. אך י"ל דהשעיר הוציאו מעיקרא מכללם. ואדעתא דהכי לא נשתתפו מעיקרא כלל תיכף בשעת מתן תורה כיון דכתיב אשר לעם:

אות ז

ואין לדקדק מהא דאין קטנים שוקלים אף שיש להם הנאה במה שאבותיהם ומשפחתם מתכפרים. וגם כי הם לא יתפסו בעון הדור. וגם כי הביהמ"ק ממנו היה יוצא שפע טובה לעולם וזה אינו דומה לצדקה ועדיף טפי. ולהנאתם היה ראוי שיתנו ב"ד או אפוטרופסים משלהם. וכבר נתקשה גם בצדקה המהרי"ט חח"מ סי' ס"א דכיון דלכל מילי דנטירותא שקלינן מיתמי. ואין לך שמירה גדולה מהצדקה. ותירץ דאינה שמירה רק הגנה מן העונש על שאין נותנים צדקה וא"כ קטנים שאין מצווים אין נענשים ע"ש. ולענ"ד דבריו צ"ע דוודאי צדקה מביאה הרבה טובה והנותן פרוטה מתברך שש ברכות והוא מדברים שפירותיהם בעוה"ז. אבל באמת לק"מ דעיקר השכר בשביל מעשה המצוה אבל כאן כיון שאין מצווים ע"ז א"כ ממילא אין מקבלים שכר. ועוד דאף כאינו מצווה ועושה אין מקבלים דהא הם עצמם אין להם דעת שיקבלו שכר על מעשיהן ורק הב"ד או אפוטרופוס נותנים בשבילם. וא"כ אין המצוה נקראת עליהם כלל. עכ"פ כ"ז שייך בצדקה. אבל בשקלים הנצרכים לביהמ"ק שגם להם יש טובת הנאה וכמש"ל בוודאי היו צריכים ליתן. וכעין זה כ' המהרי"ט ח"א סי' קכ"ז גם לענין צדקה ע"ש. אף שבעצם המצוה בקרבנות ואינך אינם מצווים. וא"ל שלא פטרו קטנים רק שהאב לא ישקול בעדו אבל משל עצמו שפיר יתן וכנראה קצת מלשון המשנה פ"ק דשקלים אבל ז"א וכמפורש ברע"ב שם ע"ש ובתוי"ט מ"ג וז"ב וע' שעה"מ פ"א מה' שקלים. ועכצ"ל כמש"ל דכיון דהתורה לא חייבה בשקלים רק איש ולדעת קצת פוסקים רק מבן עשרים ממילא אדעתא דהכי נשתתפו שעד הזמן הלז לא ישאו בעול זה. ולזה כשהתחילו לשקול שוב חייבים דכיון שהסכימו לתת והו"ל כההיא דתשובת הרא"ש כלל ו' סי' ל' שהזכרנו:

ועפ"ז יש ליישב קושיית התוי"ט שם על הרע"ב איך יכול לחייב האב את בנו לשקול. דהטעם הוא שכיון שהסכים כן עם הציבור וחלה הסכמתו בלי קנין ככל מעשה רבים ויכול לקבל אף על זרעו אחריו כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל ה' סי' ד' והוא בש"ע י"ד סי' רכ"ח והסכמתו נכללת בכלל הסכמת התורה וכנ"י לתת השקלים ועוי"ל בזה ואקצר. וכעין סברתינו מבואר במהרי"ט שם סי' ס"א שכ' במס שנותנים שהמנהג שעשירים יתנו בעד עניים מ"מ אין זה רק בתורת צדקה ויתומים פטורים. אם לא שהמנהג כן ע"ש. הרי מפורש שאף שהמנהג ליתן עשירים בעד עניים. מ"מ כיון שזה נוסד על מצות התורה בצדקה אמרינן דמעיקרא לא הסכימו שקטנים יתנו כיון שהתורה פטרתן. וגם מבואר שאם מ"מ המנהג שיתנו שפיר חייבים ליתן ומועלת ההסכמה הקודמת לחייב הקטנים. ועדיין יש לחלק בזה ואקצר:

אות ח

עכ"פ זכינו לדין שבכל דבר שהוא צורך הכרחי לציבור והרוב אומרים שתועלת הציבור כך והמיעוט אומרים כך לכ"ע אזלינן בתר רובא וכופין את המיעוט אף במקום שהמיעוט יש להם דבר זה בחנם או בזול וכדומה. ואין יכולים לומר אין אנו צריכים לדבר זה. ומכ"ש במקום שגם להם יעלה ההוצאה כמו שצריך לתת עם הצבור. אלא שצדדנו לומר דאף אם אין מחולקים בתועלת הצבור רק ברצונם לבד. ג"כ אזלינן בתר רובא מצד שאל"כ לעולם לא יסכימו יחד כנ"ל. ומשא"כ בשאר שותפין בוודאי לא שייך למיזל בתר רוב בהו. כי בזה אין שייך רוב כלל כיון שהם נוגעים וגם הוא דבר הרשות. ורק בצבור הטעם דאדעתא דהכי נשתתפו וכמש"ל בשם הח"ס חח"מ סי' ס"א. ומובן הדבר שאף שלא הוזכר כלל בהפוסקים ענין שו"ב. מ"מ נראה שזה היה בימיהם שכל טבח שחט לעצמו והרבה מצויין אצל שחיטה. אבל עכשיו שנעשה קבע ליקח לכל עיר שו"ב מומחה וכולי האי ואולי. בוודאי אין לך צורך רבים והכרחי גדול מזה. והוא הכרח יותר לדעתי מש"צ ודומיהם. כי זה איסורו בלאו דנבילה בכל עת ושעה. וא"כ בוודאי צריך לראות שיהיה שו"ב אחד בעיר שיספיק לו די מחייתו שיוכל לעסוק בלימודו ואומנתו כראוי:

אות ט

ואם הנדון הוא קרוב לאחד מן בני העיר או בעל משפחה שם. אין משפחתו מצטרפת לדעת הרוב כי הם נוגעים בדבר. וכעין מ"ש מהרי"ט סי' צ"ה שלענין הפסד היחיד מיקרו כולם נוגעים בדבר. והא כתבו כל הפוסקים שהסכמת הרבים דינם כב"ד. ובב"ד וודאי פסולים קרובים ונוגעים. והיה מקום לומר שאב ובנו ג"כ לא ימנו רק אחד. וכדקיי"ל בסנהדרין ל"ו דבד"מ אב ובנו מונין רק לדעת אחת. אלא שז"א דרק שם שקרובים פסולים לדין לזה אין מצטרפים. משא"כ בצבור קבלו על עצמם מעיקרא כפי שיסכימו רובם אף אם יהיו קרובים זל"ז. וה"ז דומה לנאמן עלי אבא ומ"מ אזלינן בתר רובא כנ"ל. אבל כשהם נוגעים בדבר כגון שחפצים ברח"ש ושו"ב וכדומה בשביל שהוא קרובם. נראה וודאי שאין דעתם מצטרפת. דאדעתא דהכי וודאי לא נשתתפו. דא"כ לא הועילו בתקנתן שכל משפחה תמצא לה אחד מקרוביה אשר ירצו דווקא בו. ויעשו אגודות אגודות. ונראה דמ"מ שאר פסולי עדות וודאי מצטרפין למנין דבכה"ג וודאי קיבלו עלייהו. דמה בכך מ"מ הם שותפים בזה ויגידו תועלת הצבור. משא"כ בנוגעים וקרובים שדעתם נוטה לטובתם. ומ"ש הנוב"י סי' כ' שאם הנדון לא היה. בטלה אסיפתם. אף שלעצמו הוא וודאי נוגע. נראה פשוט דמ"מ לענין הערכת האחרים היה מצטרף. וממילא היה מתמעט ממנו. ועוי"ל בזה. וע' רשד"ם חח"מ סי' שצ"ח וסי' ת"ו בזה ואקצר. אבל עכ"פ קרוב לומר דאם רוצים ליקח שו"ב או רח"ש ויש לו קרובים בעיר. אין מצטרפים דעתם. וכמ"ש הנוב"י שם סי' כ' שכיון שהם כב"ד. נוגעים פסולים ע"ש:

ולכאורה יש להוכיח להיפוך מתשובת מהרי"ו הובאה ברמ"א ח"מ סי' קס"ג ס"ג ובסמ"ע שם סקי"ד ביתר ביאור שציבור שהוטל עליהם מס והסכימו לברור ה' אנשים להעריך ויש שני אחים תקיפים וחפצים לברר שנים שיש להם שייכות אליהם והצבור אומרים לברר שאין להם שייכות כלל. והשיב דש"ד לברר השנים וכיון שהרוב אין להם שייכות יצא יותר לאמתו ע"ש בביאור יותר. הרי מבואר שקבלו דעתם בשביל קרוביהם. אבל באמת ז"א דהא שם הוצרכו לברר ה' אנשים עכ"פ מתוך אנשי העיר ורק שהאחים רצו שיבוררו קרוביהם ולא מצד טובת הנבררים רק מצד טובת עצמם שיהפכו בזכותם וכמבואר בסמ"ע שם בדברי מהרי"ו ואין שייך זה לפסול מטעם נגיעה דהא הם בעצמם היו ג"כ יושבים באסיפת הציבור. רק עתה בררו במקומם אנשים מיוחדים מכולם. אבל וודאי אם דנין על איש פרטי אפשר לומר דקרוביו וודאי פסולים רק שבעניני המסים וכדומה לא שייך לומר כן מפני שהמנהג שיצרפו דעת כולם וכמש"ל. אבל בלקיחת רח"ש ושו"ב וודאי י"ל כן. ואף דאמרינן בסנהדרין כ"ז דקרובים לא פסילי מחמת נגיעה דהא אף משה ואהרן פסילי. זה רק לעדות אבל בשאר ענינים י"ל דשפיר פסול מטעם נגיעה וקורבה ואף שבעדות אשה כשרים קרובים ונוגע פסול לדעת קצת. וע' נו"ב מ"ק חאהע"ז סי' כ"ז שמיקל. מ"מ יש לחלק טובא ששם הוא אומר שכן היה המעשה משא"כ כאן שתלוי בשיקול דעתו. וצ"ע עדיין לעה"פ:

אות י

ולענין מש"ל לבאר הא דכופין לחפור בורות ולא לבנין חומה. כל מש"ל הוא דחוק מאוד ועיקר החילוק נראה בין דבר המוטל על בעל הבית או החצר ובין דבר המוטל על הדר שם. דהא חומה ודלתים ואינך חייב אף מי שאין לו בית רק דר בה י"ב חודש. וכן בשוכר בית המשכיר חייב בדלת נגר ומנעול כדאיתא בב"מ ס"פ השואל ובח"מ סי' שט"ז. והשוכר חייב במעקה ואינך. ואף דשם משמע דאיירי בדלת לבית. מ"מ נראה דגם דלת לחצר חייב. והחילוק הוא בין דבר שנעשה בגוף הבנין והקרקע. ובין דבר הנוסף בשביל הצורך. ולזה דלת ואינך כופין אותו אף שדר בחצר אחרת כדאיתא בסי' קס"א משא"כ בית שער שהוא תוספת בנין בשביל היזק ראיה. הוא חובת הדר כמו מעקה. וכן גבי חצר בחפירת בורות שהוא בגוף הקרקע שפיר מחייבים אותו משא"כ בכל אינך דברים:

אות יא

ובפ' הבית והעלי' גבי הא שנפל ביתו שבונה מלמטה ודר בה. וכן מי שיש לו גינה למעלה מבית בדו של חבירו ונפחת זורע למטה. פריך שם בירושלמי הל"ד הא תני ר"ח כופין [פי' שיכוף את בעל הבית לבנות ביתו] ומשני כשאינו עומד שם. ופי' הראשונים הכוונה שהלך למדה"י ואין ממי לגבות ע' בנ"י שם. והביא מחלוקת הרמב"ן והרשב"א דהרשב"א ס"ל דהירושלמי אתי כרבי אחא שר הבירה דס"ל שאין נפרעים שלא בפניו. אבל לדידן דס"ל דנפרעים. ע"כ צ"ל דלש"ס דילן אין שום שיעבוד על נכסיו רק על גוף הבית והקרקע אף אם הוא לפנינו. והרמב"ן ס"ל שהשעבוד על נכסיו ע"ש. ולכאורה היה נלע"ד לפרש הירושלמי כפשוטו. שאינו עומד שם. פי' שאינו דר שם רק בחצר או בעיר אחרת. ולזה כיון שא"צ לאותו בית אין יכול להכריחו. וכמו בההיא דחומה לעיר שכשדר בעיר אחרת אין כופהו וכנ"ל. ולא היינו צריכים לדוחק פירושם שהכוונה שהלך למדה"י. ול"ק קושיית הרשב"א דזה סברת ר' אחא שר הבירה כנ"ל:

וכן יש ליישב בזה מה שהקשה הנתיבות ס"ס קע"ח בהא שהשותף כופה חבירו לבנות בדבר ההכרחי. ונתקשה שם מהא דהבית והעלי' ל"ל יכוף אותו לבנות הבית. ותירץ דשאני התם שיכול לבנות ולדור למטה. ודבריו תמוהים לענ"ד דא"כ מה מקשה הירושלמי כלל שיכופו אותו. ומחלק בין ישנו שם לאינו. הא בפשטות א"ש דשאני הכא שאפשר לדור למטה. וע"כ שזו אינה סברא. וגם בהא דגינה ובית הבד יש חילוק. אבל לפמ"ש לק"מ. דבאמת אם היה הבעה"ב נצרך לזה לדור שם היה כופה אותו ג"כ וזהו קושיית הירושלמי. ולהכי אוקמא כשאינו עומד שם. אך באמת ז"א דכאן יש שני שעבודים שעבוד השותפות בקרקע שלהם. והשעבוד שהבית משועבד לבעל עלי' להעמיד עליו עלייתו. ובשעבוד זה נחלקו הרמב"ן והרשב"א אם השעבוד על הנכסים או לא. אבל שעבוד השותפות וודאי הוא גם על הנכסים כמבואר בסי' קע"ח שכופהו לבנות. ושפיר מקשה הנתיבות ומתרץ כנ"ל. ומ"מ הירושלמי שפיר מקשי מהא דתני ר"ח על שעבוד הבית לעלייה. וכדמייתי בירושלמי שם מהא דדלית ע"ג אפרסק יעו"ש דחייבו להעמיד אפרסק. והיינו מצד שעבוד הנ"ל. ושפיר הקשה הרשב"א וכנ"ל. וגם י"ל שכיון שעומד לבנין כופין אותו לבנות אף שאינו צריך. דהו"ל כחפירת בורות שיחין ומערות שהוא בגוף הדבר. שכופין עכ"פ אף שאינו דר בעיר וכמש"ל. ולזה עכצ"ל כתירוץ הנתיבות הנ"ל:

אות יב

ולכאורה י"ל דהך פלוגתא דרמב"ן ורשב"א תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בפ"י מה' שלוחין הל"ה והובאו בש"ע ח"מ סי' קע"ו ס"ו. אי שותף משתעבד לשלם ההפסד גם מביתו. או רק ממונו שהניח בשותפות נשתעבד ולא יותר. וה"נ לא נשתעבדו נכסיו לזה. ולפ"ז היה מיושב קושיית הנתיבות הנ"ל בפשיטות. דבאמת היינו קושיית ירושלמי הנ"ל ובזה נחלקו הרמב"ן והרשב"א כנ"ל. ועפ"ז נלע"ד לבאר דברי הרמ"ה שהובאו בטור סי' קס"א ס"ה ובש"ע שם. שמי שיש לו בית בחצר ואינו רוצה ליתן לכל מה שצריך. משכירין ביתו ונפרעין מהשכירות מה שהוציאו לצרכי החצר ע"ש. והוא תמוה דאטו בא להשמיענו איך לגבות ממנו. הא וודאי כיון שחייב ליתן ימצאו ב"ד מקום לגבות. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד. דהרמ"ה לטעמיה דס"ל בסי' קע"ו שם הובא בטור וש"ע שם כהראב"ד דאין משתעבד השותף לשלם מביתו. ולזה אף שכופין אותו מ"מ אין יורדין לנכסיו. רק מגוף הדבר יכולים להשכיר וליקח וכההיא דהבית והעליה שדר למטה. ובנתיבות שם כתב שאם אין מוצאים להשכיר נחתינן לנכסיה, וכהא דס"ס קנ"ה דא"ל גדור או מכור ביתך. ותמיהני דא"כ למה נקיט הרמ"ה דרך הגבייה משכירות ומאי קמ"ל. וגם הא דס"ס קנ"ה לא שייך רק שם בגנבים באים דהו"ל כנזק הבא מגירי דיליה וכמחיצת הכרם שנפרצה וכמו"ש הטור סי' קנ"ז בשם הרמ"ה להדיא. וע"ש ס"ס קנ"ה בש"ך ונתיבות בזה. אבל הכא לתיקון החצר בשאר דברים וכמו בית שער וכדומה. וודאי לא שייך זה. וע"כ צ"ל כמש"ל:

אבל באמת נראה דלפ"ז תקשה טובא דהא הרמב"ן ס"ל דאיכא שיעבוד נכסים וכמש"ל. ושם גבי שותף בעסק מו"מ כתב הרמב"ן בתשובה סי' כ' והובאה בב"י סי' קע"ו מחודשים ס"ב שאין השותף משלם מביתו. ולא נשתעבדו רק המעות שהניח בעסק ע"ש. וא"כ סותרים דבריו זא"ז. ולזה נראה דלא דמי כלל שותפות קרקע לשותפות מעות במו"מ. דבשותפות בעסק. והניחו מעות בעסק שמה שירויחו מזה יהיה לשניהם ויתעסקו יחד בזה. הלא מוכח מזה שלא הסכימו לעשות עסק יותר גדול מכפי המעות שהניחו בזה. שאם רצו להגדיל העסק היו מניחים מעות יותר בעסק. ומה שהניח זה פחות וזה יותר היה זה מצד שזה לא רצה להכניס בעסק זה יותר מסך זה. ורק שמ"מ בלא התנו הדין שהריוח לאמצע כדקיי"ל בסי' קע"ו. אבל מ"מ ההפסד וודאי לא שייך לומר שישלם מביתו. דהא מעיקרא לא רצה להניח בעסק זה יותר מסך זה. ולא קיבל אחריותו כלל יותר. וע"ש בראב"ד בשם הירושלמי הסברא יותר מבוארת רק דס"ל דההפסד הוא תמיד לפי חשבון. ודעת הרמ"ה נראה וכן הרמב"ן שרק בנפסד הכל אז אינו משלם מביתו. אבל בנפסד מקצת בזה הוי ההפסד שפיר למחצה. וכן פ' הפרישה להדיא בסי' צ"ג ס"כ שבזה מחולקים הראב"ד והרמ"ה ע"ש. ובאמת אין בראב"ד הכרח לסברא זו שי"ל דאם היה סובר הראב"ד שההפסד למחצה הי' מחייב לשלם מביתו. וע' נוב"י מ"ת חח"מ סי' ל"ח שתפס בפשיטות שהראב"ד והרמ"ה בחדא שיטתא הוו. וז"א כנ"ל:

אות יג

ועפ"ז נלע"ד ליישב מה שנתקשו המפרשים מה שהביא בש"ע סי' צ"ג סי"ג בסתם דעת הרמב"ם הנ"ל. ובסי' קע"ו ס"ו הביא בסתם דעת הרמ"ה הנ"ל ע"ש בש"ך שנדחקו בזה ובמל"מ שם נשאר בקושיא והנלע"ד שבזה גם הרמב"ם מודה דוודאי לא קיבל אחריות העסק יותר מכפי המעות שהניח בעסק. אך שם איירי שהותנה ביניהם שיטילו שניהם בשוה. רק שלע"ע הניח אחד פחות קצת והיה מחויב עוד להשלים. ובין כך נפסד כל הממון. שאז שייך דינו של הרמב"ם שאין השותף נשבע ונוטל בכגון זה. ואף לפמ"ש הנתיבות בסי' צ"ג וקצה"ח סי' קע"ו שאם נתן השותף בתורת מלוה. או שיש חצי סחורת השותפות ביד השני ה"ז נשבע ונוטל. אבל בכה"ג מודו שאינו נוטל. דהא לא הניח כלל יותר בתורת מלוה. וגם מעות שנשארו בידו לא נקרא עליהם שם השותפות. רק שנשאר בידו חוב מהשותפות. ושפיר הו"ל איני יודע אם נתחייבתי לך. ובכגון זה איצטריך לאשמעינן דינו של הרמב"ם הנ"ל. ואף אי נימא דהרמב"ם איירי כפשוטו שהטילו מתחילה כך. וכמו שהבין הראב"ד בדבריו. מ"מ המחבר הביאו רק ללמוד ממנו דין הנ"ל. אבל לדינא ס"ל כהרמ"ה וכנ"ל:

עכ"פ עיקר הסברא הוא מצד שלא רצה מתחילה לשעבד יותר מדלא הניח יותר. ולז"נ ברור שאם השותף שנתעסק בעסקם ראה שצורך טובת השותפות הוא ללות מעות להרחיב העסק ולהטיבו או לתקן הסחורה. ואח"כ נפסדו המעות. שאז בוודאי מחויב השותף השני לשלם מביתו דהא שותף כיורד ברשות דמי כמבואר סי' קע"ח והוא כשלוחו לכל דבר. וכן הוא מפורש בסי' ע"ז ע"ש בטור בשם הרמב"ן שנכסי שותף השני משתעבדים לזה. והרי הרמב"ן בעצמו ס"ל בתשובה סי' כ' כהרמ"ה שאין משלם מביתו. וע"כ צ"ל כמש"ל דכיון שעשה כן לצורך טובת השותפות הו"ל כיורד ברשות. ואדעתא דהכי נשתעבדו בתחלת השותפות לעשות לטובת עסק השותפות בכל יכולתם בין בגופם בין בממונם. ורק כשנפסד סך המעות שהניחו בשותפות ס"ל להרמב"ן והרמ"ה שמתחילה לא קיבל אחריות יותר וכמש"ל. והא ראיה דהא אמרינן שותף כיורד ברשות דמי וחייב לשלם לו מביתו כל מה שהוציא. אלמא שמה שלטובת השותפות נשתעבדו נכסיו מתחילה:

אות יד

ותמוהים לי דברי הנתיבות שם ס"ס קע"ח שהקשה מהא דסי' רס"ד ס"ד בשנים שנתפסו. וכתב דאיירי שאפשר לו לצאת בלעדי חבירו ע"ש. והוא נפלא דהא עיקר הסברא הוא שבשעת שנשתתפו נשתעבדו זל"ז לכל מה שיצטרכו לטובת השותפות. משא"כ שם בשנים שנתפסו שלא ירדו לשותפות כלל. ומי שעבדם זה לזה. [אבל ז"א דהא מייתי שם טובא בנתיבות דלא נשתעבדו מעיקרא]. ודמייתי משיירא שעמד עליה גייס שמחשבין לפי ממון. הוא ג"כ תמוה דגם שם אם אחד אומר בפירוש שאינו רוצה לפדות את עצמו ונוח לו להיות אצל הגייס. בוודאי לא יוכלו לכפותו. רק שזה תלוי בהא דפודין אותו בע"כ בפ' השולח בגיטין. והא דסי' רע"ב שמחשבין לפ"מ היינו אם אחד הוציא סתמא לפדות כולם ולהצילם אז גובה לפי ממון. ולא הוי כפורע חובו דהו"ל ברי היזיקא. וכהא דסי' רס"ד שאין יכול לומר עשית בחנם. ומכ"ש הכא דמוכח. וגם נראה דשיירא הוי כשותפין דכשיצאו לדרך יחד אמרינן דנשתתפו אדעתא דהכי. וכ"נ בסוגיא דב"ק קי"ו ע"ב. דקאמר שרשאין להתנות וכו' וכמו בני העיר ע"ש. אבל היכא דלא ירדו יחד מתחלה לשותפות. ודאי שא"י לכופו מתחילה:

אות טו

ולזה סתמו הפוסקים וכתבו דכופין אותו לכל דבר. ומשמע שאף מנכסיו כופין אותו. וכן בהא דמי שדר בעיר י"ב חודש שוודאי נותן מנכסיו. והיינו משום דאדעתא דהכי נשתתפו ונתקבצו בעיר שכל מי שידור יתן. ומ"ש הרמ"ה שישכירו הבית. ע"כ אין הכוונה כמ"ש שאין יורדין לנכסיו. רק הכוונה דאשמעינן שבגוף הדבר כיון שהם שותפים בזה א"צ לגביית ב"ד. רק יכולים בעצמם להוציא ולהשכיר וכמפורש בלשונו שם. משא"כ לירד לנכסיו צריך ע"פ ב"ד וכדין גביית חוב. ועוי"ל לפמש"ל שלזה צריך ליתן דלת נגר ומנעול לפי שזה מוטל על המשכיר. וזה שייך כשמשכיר את ביתו. אבל כשאינו משכיר א"כ יכול לומר שא"צ לכ"ז. ולזה כ' הרמ"ה שישכירו הם. דבלא"ה הלשון צ"ע שכ' שאינו רוצה להשכיר. דמה לנו בכך אם רוצה או אינו רוצה. אך ז"א דא"כ אם אין מוצאין מי שישכור הבית באמת פטור מכל דבר. ובתוספתא סתמא קתני דחייב ליתן]:

לזה נראה דנקיט לה לענין שארי דברים. לבד דלת נגר ומנעול. שפטור מליתן אם אינו דר שם מפני שהוא חובת הדר וכמש"ל. ולזה אם אינו מוצא להשכירו ממילא הוא פטור מכל הדברים הנ"ל כיון שאינו דר שם. רק לזה נשתעבד מתחילה שאם ימצא להשכיר. עליו להשכיר כדי שיתן השוכר מה שצריך. ולזה אם אינו רוצה להשכיר משכירין בלעדו. אך ז"א דא"כ אין לוקחין מהשכירות רק מהשוכר. ואפשר זהו הכוונה שלפעמים א"א להשכיר רק בדמי מה שצריך להוצאה ולא יותר. אז גם ע"ז יש להם רשות להשכיר. ואף כי הוא דוחק בקצת. אבל בל"ז קשה טובא דמה תלוי זה אם רוצה להשכיר. וכ"כ בפרישה להדיא דהא דפטור משאר דברים הוא רק אם אין דר שם אחר מכוחו. אבל אם דר מכוחו שפיר חייב ע"ש. ולזה מבואר דהרמ"ה קאי על שארי דברים. ושאינם מוטלים על השוכר רק שאינם בגוף הבית. באופן שאם לא היה מוצא להשכיר היה פטור וכמש"ל:

אות טז

ובאמת צ"ע דהיכא שמתחילה לקחו החצר בשותפות ובנה זה בית וזה בית לדור שם ואח"כ יצא משם אפשר שבאמת חייב כיון שמתחלה נשתעבד לתת חלק בכל ההצטרכות וכמש"ל. ויכולים למחות שלא יצא משם וכהא דב"ב די"א בבני מבוי שבקש לסתום פתחו וכ"פ בש"ע סי' קס"ב ס"ו שיכולין לעכב משום שיתרבה המס עליהן אלמא שכיון שנשתעבד מתחילה יכולין לעכב. ואף דקאמר טעמא משום דאכסניא לפי בני אדם מ"מ הא ה"נ נגבה לפי ממון הבתים. ובאמת בנ"י פ"ק דב"ב מפורש להיפוך שאף שמתחילה דר שם ואח"כ יצא הוא פטור אף שמתחילה נשתעבד לזה ע"ש. ולפמש"ל דשארי דברים הם חובת הדר א"ש דאדעתא דהכי נשתעבדו שזה יתן מי שידור שם. אך שזה צ"ע וכמ"ש. וגם כתב שם הנ"י דהא דחפירת בורות שיחין ומערות הוא משום שהוא וודאי תועלת שימצא מי שישכרנו וגם למוכרו ימכרנו בדמים יתירים ע"ש. הרי הכוונה משום תועלתו ולא משום שהוא חובתו:

עכ"פ נראה שכל בני העיר וכדומה נשתתפו מעיקרא אדעתא שישאו בעול יחד כל הנצרך ואין יכול אחד לומר אני אעשה לעצמי או שאיני צריך לזה כי מעיקרא נשתתפו אדעתא דהכי. ומ"ש האלשיך סי' נ"ב שת"ח פטור משכירות הרב נראה שעיקר סמיכתו עמ"ש שם אח"כ שכן המנהג פשוט שלא יתנו ע"ש וא"כ מוכח דאדעתא דהכי נשתתפו שמי שא"צ לא יתן בכה"ג. אבל בשאר דברים לא שייך זה ובפרט שמה שיש להם שו"ב אחר לא מיקרי אין צריך דשפיר צריכים רק ששוכרים אחר וז"א וכמש"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה