שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן לה
מעשה בא לפני מעיר מילייציץ בלקיחת שו"ב שהיה מחלוקת ביניהם ואמרתי לברר שורש דבר בדין לקיחת רב ושו"ב וש"צ וכדומה אם הולכין אחר הרוב. ואם יצרפו דעת ההמון לרוב ומי הם רוב בנין בזה. ואם המיעוט רוצים לקחת שו"ב בפ"ע אם יש להם רשות לזה. ואם אחדים לא באו לאסיפה אם בטלה כל האסיפה עי"ז. ואם אחדים מהם קרובים להשו"ב או להרב הנמנה אי הוי כנמצא אחד קא"פ. ואם צריך שיהיו כולם באסיפה אחת או שיסכימו כל אחד בביתו:
אות א
הנה בח"מ סי' קס"ג ס"א בהגה"ה פוסק דבצרכי רבים אזלינן בתר רוב דיעות ויקבלו בחרם שיאמרו דעתם לש"ש. ומקורו משו"ת מיימוני בס' קנין סי' כ"ז. ושם משמע דיליף לה מהא דכופין זא"ז לבנות להם בה"כ ולעשות לחי וקורה וכו' ע"ש. ולכאורה הדבר צ"ע דהתם עיקר הטעם משום שותפות שכולם שותפים בדבר ויכול אחד לכוף לחבירו לעשות מה שנצרך לטובת השותפות וכמפורש בסי' קס"ג ס"א בהגהה בשם רי"ו שאפילו מיעוט כופין את המרובין לקופת הצדקה ולמנות ש"צ וע' או"ח סנ"ה. ובהגר"א הראה מקום מלשון התוספתא. זא"ז. ובוודאי גבי כופין בני חצר זא"ז הכוונה שאף אחד יכול לכוף את כולם לעשות כיון שהוא צורך השותפות וכמו בכל שותפין שכופין זא"ז לעשות כל מה שהוא לטובת השותפות וכ"כ בנתיבות סי' קע"ח סק"ג באורך ונסתייע מהך דכופין זא"ז ע"ש. וא"כ היכי משכחת דניזיל בתר רובא אם לא שהם מחולקים בדברים בעלמא ומנצחים זא"ז וא"כ מה מייתי מן כופין זא"ז. ועוד קשה דבניצוח בעלמא מה שייך שיקבלו בח' שיאמרו דעתם לש"ש ואם לאו דעתם בטילה:
ונראה שבאמת מה שהוא הכרחי לטובת הקהילה כמו בקבלת רב או שו"ב וש"ץ וכדומה בוודאי יכולים אף המיעוט לכוף את הרוב אף שהרוב אומרים שאין אנו רוצים בטובתו ולא בהוצאתו וכדתנן בפיאה פ"ד מ"א שאפילו צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה אבל עיקר דין רוב הוא כשמחולקים בעיקר הדבר אם הוא לטובת העיר או לא א"כ ה"ז דומה לב"ד שיושבים ודנין ולזה שפיר שייך אחרי רבים להטות. ולזה הצריך שישמעו ח' שיאמרו לש"ש כדי שתהא דעת שלימה. ולזה כיון שהוסכם מהרוב שכן הוא טובת העיר א"כ בטל המיעוט ודעתם. וממילא הדר דינא שכופין זא"ז לעשות מה שלטובת השותפות וכנ"ל ומבוארים דברי השו"ת מיימוני בס"ד:
אות ב
אלא שעדיין צריך להבין למה יבטל דעת מי שלא ירצה לשמוע ח' שאומר דעתו לש"ש כיון שעכ"פ הוא רוצה כן האיך נבטל דעתו. וגם דלכאורה נראה שאף אם כולם אינם אומרים לש"ש מ"מ הא כתיב אחרי רבים להטות. ונלע"ד בהקדם מה שנראה לבאר דברי התו' בב"ק כ"ז ע"ב ובש' שהקשו אמאי אזלינן בדיינים בתר רוב הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ותירצו דגבי סנהדרין הוי מיעוטא כמאן דליתא ע"ש. והנה לכאורה אין לזה שום ביאור ומובן דבכל רובא הוי הכי וכן בביטול ברוב נהפך האיסור ונעשה היתר:
ונראה ביאור דבריהם שאין דומה רוב זה לשאר רובי דבשאר רובי איכא המיעוט בוודאי רק שאנו אומרים שהענין שאנו דנים עליו הוא בוודאי מן הרוב וכן בענין ביטול ברוב. משא"כ בדיינים שעיקר ישיבתם הוא רק לברר איך הדין עפ"י ד"ת בענין זה והתורה גילתה לנו שבכ"מ שיאמרו הרוב כך והמיעוט כך בוודאי הדין עם הרוב וא"כ דברי המיעוט אינם כלל עפ"י ד"ת והרי הם כמאן דליתא בעולם וכדברים בעלמא. וא"כ לא שייך לומר בזה אין הולכין בממון אחר הרוב והיינו דנימא סמוך מיעוטא לחזקת ממון כיון שאין כאן מיעוט כלל כי דבריהם אינם כלל ע"פ ד"ת והסברא ברורה בס"ד:
וראיתי ברדב"ז ח"א סי' שנ"ג כתב שאם יש ג' שטרות. ביד כ"א שטר אחד ואחד ביד שליש. ויש סתירה בלשונותם. הולכים אחר שנים שהם הרוב. וצל"ע דהא אין הולכין בממון אחר הרוב. ורציתי לומר דאיירי שאין הבע"ד טוען ברי. אכן בדבריו שם משמע להדיא דאיירי בכ"א טוען ברי יעו"ש בסוף דבריו. וגם מש"ש שאם אין שנים מהם מוסכמים סומכים על של שליש. לפי שאותם שאצל כ"א י"ל שזייפוהו או שהטעה הסופר או הסיתו לכתבו לתועלתו. לענ"ד צ"ע דאיך נתלה בטעות הסופר בסברא בעלמא. דבוודאי איירי שיש עדים חתומים על כל שטר או הבע"ד חתומים. ופשוט לענ"ד הדין בכל זה דהמע"ה. וא"ל שלזה כתבו אחד ביד שליש כדי שאם יהיה חילוף בשטרות שאצלם. יסמכו ע"ז שביד השליש. ז"א דהא בשעת מעשה רצונם היה לכתוב כולם בשוה. רק שנפל טעות באחד יע"ש. וא"כ אפשר שיהא הטעות בשל שליש. ותועלת השטר שביד שליש שמא יאבדו השטרות. או כ"א יכבוש שטרו מפני איזה חוב שיש לו בשטר. ואז יבורר זה ע"י השטר שביד שליש. וגם שלא יעלילו שעשה איזה זיוף וכדומה. ודוחק לומר דשטרות יש להם דין דיינים דניזל אף בממון בתר רובא וכמש"ל]:
אות ג
ועפ"ז יש ליישב קושיית הראשונים במרדכי ספ"ק דחולין הובאה בפר"ח סי' ק"י סקי"ג דלמה לא נימא בב"ד קבוע כמע"מ דמי ותירצו משום דהדיבור נייד ע"ש. והוא דחוק מאוד לענ"ד דאטו דיבורם בטל והלא עיקר הביטול הוא דעתם והיא קבועה ועומדת ואטו אם לא אמר דעתו בפיו רק ברמז וכדומה או חקקה בדבר קבוע לא תיבטיל. ועוד תרצו שם דדוקא כשאין ידוע לאיזה נתכוין אבל אם ידוע שנתכוין לישראל וודאי חייב וה"נ כיון שידועים כ"א במקומם וודאי אזלינן בתר רובא ע"ש. וג"ז לא זכיתי להבין דאם נתכוין לישראל הוא פשוט שהרג בכוונה את הישראל ובכזה אף אם רובם עכו"ם חייב כי מה לנו לאנשים העומדים סביבו. ואם כוונתו שאף שאמר שמתכוין לו מ"מ זרק לגו באופן שאפשר שיפול לכאן ולכאן א"כ בוודאי הו"ל קבוע כה"ג וכמו"ש התו' בסנהדרין ע"ט ע"א וב"ק מ"ד ע"ב אליבא דר"ש ויש להאריך בביאור דבריהם שם. וע' בהפלאה כתובות ט"ו בזה. עכ"פ לא זכיתי להבין שני תירוצים שבמרדכי הנ"ל:
אבל לפמ"ש א"ש דע"כ לא אמרינן קבוע כמע"מ רק שהמיעוט ישנו בעולם אבל כאן שהכרענו שהרוב אומרים כדין א"כ ממילא המיעוט כמאן דליתא כלל ואין כאן קבוע כלל. ונראה שזהו הטעם שבעדות לא אזלינן בתר רובא משום דהוי קבוע וכמע"מ דמי וע' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' נ"ז שנתחבט בזה בטעם הדבר. ומה שע"א אין נאמן כבר ביאר בתשב"ץ סי' פ"א בארוכה ובמק"א כתבתי בזה. ואין זה דומה לסנהדרין דשם הם מתיישבים איך הדין ואין יכול אחד מהם לומר שברור הדבר שכן הוא הדין ולזה בטל ברוב כנ"ל. אבל בעדים הרי אומר מפורש שראה כן ולא שייך לומר כמאן דליתא רק שאנו מאמינים יותר להרוב ושפיר שייך כל קבוע והיינו דאמרינן ביומא פ"ג ע"א היכא אמרינן תרי כמאה בעדות אבל לא באומדנא ע"ש והיינו כמו"ש בס"ד:
והא דאזלינן בפסולי עדות בתר רוב דיעות גבי עדות אשה וכה"ג נראה דכבר כתב התשב"ץ סי' פ"א בארוכה שיש שני סברות בדדמי ומשקר. והנה התם דהוי מילתא דעבידא לאגלויי ולא חיישינן לשקורי רק חיישינן בדדמי לזה איצטריך לחזקה דדייקא ומינסבא משא"כ ע"א נאמן אף מה"ת לדעת קצת פוסקים וכמ"ש הנוב"י סי' ל"ג בארוכה. אבל בפסולים וודאי חיישינן דילמא אמר בדדמי משום דאינו כשר לעדות לא רמי אנפשיה כ"כ וא"כ כשמכחישים אותו אין זה רק כמברר האמת שהוא ראה בדדמי וחושב לומר אמת וא"כ ממילא דבריו בטלים והו"ל כמי שאינו וכמו בדיינים כנ"ל:
אות ד
ולפ"ז נראה דין חדש דבשודא דדייני לשיטת התו' בב"ב ל"ה ובכ"מ שנותנים למי שירצה הדיין אם יושבים ג' דיינים ושנים רוצים לא' וא' לאחר אין דנין בזה ע"פ רוב כיון שכל עיקר דאזלינן בתר רובא הוא מצד שמברר שדברי המיעוט אינם ע"פ דין. אבל כאן שתלוי רק בדעתו ורצונו א"כ לא שייך זה. אבל ז"א דהא מ"מ קיי"ל בעלמא דאזלינן בכל גוונא בתר רובא רק שהתו' הוצרכו לתירוץ מיעוטא כמאן דליתא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. וזה רק כשהאחד מוחזק אבל שודא אין שום א' מהן מוחזק ושפיר ניזול בתר רובא עכ"פ. אבל לפמ"ש דבכה"ג מיקרי קבוע וכמע"מ דמי א"כ וודאי לא אזלינן:
אבל תיקשי לדברי התו' הנ"ל מסוגיא דחולין י"א דקאמר מנ"ל דאזלינן בתר רובא ופריך הא כ' אחרי רבים להטות ומשני דברובא דאיתא קמן לא מיבעי כגון חנויות וסנהדרין. כי קמבעיא ברובא דליתיה קמן ע"ש. ולדבריהם קשה דל"ל למימר חנויות ג"כ דהא לא דמי כלל לסנהדרין דבסנהדרין הוי מיעוטא כמאן דליתיה וכמש"ל. משא"כ בחנויות והיכי ניליף חנויות מסנהדרין. ונראה דבאמת התורה סתמה אחרי רבים להטות בכל גוונא ואף בגוונא דלא שייך סברא הנ"ל וכמי בשודא שהזכרנו אלא שלפ"ז תיקשי דא"כ קבוע נמי וכמש"ל אם לא שנחלק כתי' המרדכי הנ"ל. ולבד זה הוא דוחק כי לא מצינו בדין אופן שיהיה כעין זה שיהיה תלוי רק ברצון אם לא בשודא לשיטת התוס' הנ"ל:
ונראה דאף דהכא מיעוטא כמאן דליתיה. אין אנו צריכים לזה רק דלא נימא בממון סמוך מיעוטא כנ"ל אבל מ"מ שפיר ילפינן מזה דאזלינן בתר רובא בעלמא וכמובן ולזה שפיר מדמי חנויות לסנהדרין. וא"ל דמ"מ נימא בעלמא סמוך מיעוטא לחזקה אף באיסורא. לבד דלאו בכל האיסורים יש חזקת איסור אלא דבלא"ה א"ל כן לפמ"ש התו' בחולין שם בתירוץ קמא דאזיל לראב"י דלית ליה חזקה מקרא ע"ש. וכמ"ש לתירוצם בתרא דלא ידעינן דרובא עדיף מחזקה רק מפרה אדומה. א"כ שפיר לתירוץ קמא לא ידעינן אכתי כלל מחזקה. ולבתרא לפום ס"ד בלא"ה חזקה עדיפא ועכ"פ סמוך נימא אף באיתיה קמן:
אות ה
ועוד נראה דסברת המרדכי ספ"ק דחולין שהזכרנו לחלק בין חנויות לסנהדרין ברורה דע"כ לא אמרינן קבוע כמע"מ רק כשיש ספק בזה שפירש לפנינו מאיזה פירש ע"ז אמרינן כמע"מ. אבל כשאנו דנין על גוף החנויות מי לא יודה שהכשירות הן רוב. וה"נ בסנהדרין הרי אנו דנים על גוף הדיינים ושפיר הוי רובא ולא שייך בזה לומר קבוע כמע"מ כנלע"ד כוונת המרדכי וזה נכון בס"ד. ואין להקשות ע"ז מהא דיומא פ"ד ע"ב דקאמר בט' עכו"ם וישראל א' מפקחין הגל דהו"ל קבוע וכמע"מ ע"ש וא"כ משמע דהוי קבוע אף דדנין על גופם. אבל ז"א דהא ע"כ שם הכוונה לענין הצלת אחד מהם ואין ידוע לנו אם הוא הישראל או לא. דאי שכולם מונחים תחת גל אחד בוודאי מותר לפקח הגל בשביל הישראל ומה לנו אם יש שם גם ט' עכו"ם וכמו בתינוק ודגים במנחות ס"ד ע"א דכל דע"כ איירי כשעכשיו אנו דנין רק על אחד א"כ צ"ל סברא דכל דפריש וא"כ אין אנו דנין על גוף האנשים אם הם רוב או לא רק ע"ז שפירש ובזה הוי קבוע כמע"מ כנ"ל. ויש בסוגיא שם להאריך ובדברי הרמב"ם שם בזה וע' בכפות תמרים ובש"ע סי' שכ"ט ואכ"מ:
עכ"פ התבאר שעיקר סברת מה דאזלינן בתר רובא הוא מצד שמתברר שהמיעוט אינו אומר כדין. וא"כ נתבארו לנו דברי השו"ת מיימוני הנ"ל דגם בצבור הטעם כמ"ש שמצד שהרוב אומרים שהוא טובת הקהל נתברר שכן הוא באמת טובתם וממילא כופין וא"כ מי שאינו אומר דעתו לש"ש אין מדעתו בירור שהוא טובתם ולא אזלינין בתר רובא בכה"ג או מצד שנאמר קבוע כמע"מ כמש"ל או מצד דכל עניניהם הוא נוגע בממון ואין הולכין בממון אחר הרוב ואף בממון של רבים כ"א חלקו בחזקתו קאי. וכיון שבציבור הם בעצמם הבע"ד לזה יוכלו לחשוד זא"ז שא"א לש"ש ולזה כל מי שאינו רוצה לשמוע הח' ב"ד בטלה דעתו וכנ"ל. שוב ראיתי בביאורי הגר"א סי' קס"ג שכתב הטעם מהא דאמר איני יודע. וזה צ"ע דהא מבואר שם שאינו אומר א"י רק שאין רוצה לשמוע הברכה ע"ש וגם דהא באיני יודע בטל דעת כולם. ובאמת צ"ע בציבור כשא' אומר א"י יבטל דעת כולם וא"כ לעולם לא יוכלו לגמור דבר של רבים. וא"ל דדווקא גבי דיינים שצריך שיהיו ג' דיעות ואף בחמשה מ"מ צריך שלא יהא ב"ד שקול דז"א דא"כ אם שנים אומרים א"י יגמור הדין בג' מהם וע' סי' י"ח סע"א בהגה שיש מחלוקת הפוסקים בפרט זה ובסמ"ע שם חילק בין אם ישבו מתחלה בשלשה או לא ע"ש]:
אות ו
אבל בלא"ה תמוה טובא מה שייך בזה לילך בתר רוב דהא קיי"ל בסי' י"ב סעי"ח דבפשרנים אין הולכין אחר הרוב. וכן קיי"ל בע"ז ע"ב ע"א דבנחית לדיעות לא אזלינן בתר רוב ואף בשלשה לדעת הרמב"ם תלוי אם אמר ב"ד ועח"מ סי' ר"ו. וגם עיקר הרוב שייך בשקבלם על עצמו אבל בלא קבלה וודאי לא שייך זה וא"כ איך יוכלו הרוב לכוף את המיעוט דאטו קיבלם על עצמו לאמוד הדבר אם הוא לטובתו או לא ואטו אם יהיו ג' שותפים בעסק יוכלו שנים להכריע דעת האחד זה בוודאי אינו. וביותר צ"ע בדברי הרשב"א שהובא בב"י ח"מ ס"ס י"ג שכ' בקהל שבררו ברורים אם לא התנו שילכו אחר הרוב אז אין הולכין אחר הרוב ואף בספק אם תקנו הולכים להקל שלא ילכו אחר הרוב ע"ש. והוא תמוה דהא בכ"ד של רבים אזלינן בתר רוב וביותר צ"ע דברי הרא"ש בתשובה כלל ז' סי' ג' שקהל שמטילין ח' על עסקי ממון הולכין אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב נפשות הנותנים מיעוט המס יגזרו על העשירים כפי דעתם ע"ש וכן מבואר בצ"צ סי' א' ובכמה אחרונים. והוא תמוה כיון שהעיקר הוא אחרי רבים להטות אחר רוב דיעות שבטלו הדיעות במיעוטם. וכ"כ הרא"ש שם בכלל ו' סי' ה' שבגזירות שיעשו הקהל על שום דבר יכולים הרוב לכוף המיעוט שבעסק רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות דאל"כ לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהי' כח ביחידים לבטל הסכמתם לכן אמרה תורה אחרי רבים להטות וכ"כ שם סי' ז' ע"ש. וא"כ מה זה שייכות לרוב ממון דמ"מ מיעוט דיעות הם והא בדין אף אם א' גדול מחבירו מ"מ דעתו בטילה מכ"ש בממון. וע"כ צ"ל הטעם דהו"ל כנוגעים וכ"א יכול לומר כך הוא טובתי כיון שאין הטובה גלויה לכל וא"כ למה אזלינן בכל ציבור בתר רובא:
וכן צ"ע שיטת הפוסקים גבי רשאין בני העיר וכ' ולהסיע על קיצתן שכתבו דדווקא כשהסכימו כולם מקודם. אבל מתחילה יכול אחד לעכב. וכמבואר במרדכי פ' בתרא דב"ק סי' קע"ט ובפ"ק דב"ב סי' ת"פ ותפ"א וכן הוסכם באחרונים שאחד יכול לעכב היכא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי וע' שו"ת מבי"ט ח"א סי' רל"ז בארוכה בזה. ואמאי כיון שהרוב אומרים שכך הוא טובת השותפות ואם אין לזה רווחא עכשיו יהיה לו ריוח אח"ז וזה ק"ו מהא דסי' קס"ג סוף סע"ג שכופין לתת אף שאינם צריכים. וע' תשובות הרא"ש כלל ו' סי' כ"ט וע' שו"ת ר"מ אלשיך סי' נ"ב. וע' ח"ס חאו"ח סי' קצ"ג בענין זה ואכ"מ. עכ"פ למה יגרע מכל עניני צרכי רבים דאזלינן בתר רובא. וע"כ צ"ל כמש"ל דלא שייך למיזל בתר רובא. רק כשקבלום עליהם לדיינים וגם בקבלו בעי תנאי בפשרה או אומדנא כיון דנחתו לדיעות וכנ"ל. וא"כ קשה למה באמת אזלינן בכ"ד של רבים בתר רובא:
אות ז
ועוד קשה לי דהא ממ"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל הטעם דאל"כ לא יסכימו הציבור בדעת אחת משמע דאף כשמחולקים באיזה ענין בלי שום טעם מ"מ אזלינן בתר רובא. וזהו נגד משמעות השו"ת מיימוני הנ"ל שכ' דמי שלא ישמע הברכה בטלה דעתו וכמש"ל. וא"ל דשם איירי בממון והכא באיסורא וכמש"ל. דז"א למעיין בדבריהם בפנים. ואפשר כוונת הרא"ש באמת ג"כ רק כשמחולקים בתועלת הרבים אבל אם אומרים שכך רוצים "בלי טעם. באמת אין יכולים לכוף את המיעוט. ובזה לא שייך דא"כ לעולם לא יסכימו דאטו ברשיעי עסקינן שיאמרו שלא לש"ש. אבל ז"א דמ"מ וודאי יש ויש בתוך ציבור אדם שאינו מתוקן וא"כ כשיאמרו הציבור ד"מ שיקחו רב זה. יאמר אחד ליקח רב אחר באופן ששניהם שוים ואין לשקול זה כנגד זה לתועלתם. ואם יתרצו כולם בזה ימצא אחד שלא ירצהו בשום ענין. ולפעמים יבא ענין כזה מצד הכרה או קורבה וא"כ מה הועילו בתקנתן וע"כ צ"ל דגם בכה"ג כופין הרוב את המיעוט מטעם הרא"ש הנ"ל וזה נגד דעת שו"ת מיימוני הנ"ל:
ובשו"ת המיוחסות סי' ר"פ כתב שציבור יכולים לתקן ולהסכים [ולהחרים במקום שיש להם רשות ע"ז] אף שאינו כדין רק שנראה להם כן. ואף שיחידים אין מסכימים. מקרא דבמארה אותם נארים וגו' הגוי כולו ורובו ככולו וכתב שם לבסוף שמושבעים ועומדים ע"ז מהר סיני שהמיעוט ישמע להרוב מה שרוב ציבור מסכימים. דאיכא הגוי כולו ורובו ככולו ע"ש. ותמיהני דאמאי לא מייתי קרא דאחרי רבים להטות וכדמייתי הרא"ש בתשובה באמת כמש"ל. ולכאורה מקרא דהגוי כולו אין ראיה. דשם איירי דוקא בכלל ישראל כולם ולא בעיר אחת. והראיה דהא בוודאי עיר אחת הגדולה אין יכולים לגזור על עיר אחרת הקטנה ממנה. וגדולה מזו כתב הר"ן בתשובה סי' י"א דאף יחיד שאינו שייך לקהילתם אינו מחויב לקיים הסכמתם. וכן מבואר בכ"מ. וא"כ מה ראיה משם לענין רוב בשאר דברים:
אות ח
ובספר החינוך מצוה ע"ח כתב שע"כ לא אמרו לילך בתר רוב רק כשהם שוים בחכמה. אבל לא בגדול לגבי קטן. ובסנהדרין לא חילקו דמסתמא הם שוים. וזה צ"ע טובא דהא מפורש בסנהדרין שהיו מדריגות מדריגות. וגם א"כ נתת דבריך לשיעורין. ובמנחת חינוך ראיתי שהביא ראיה לדבריו מהא דיבמות י"ד דב"ש מחדדי טפי. ורק הבת קול הכריעה כב"ה. וכעת אינו ת"י. אבל כבר הרגיש בראיה זו בצ"צ סי' ב' בהגהה רק שלא ראה שם דברי החינוך. אבל עדיין קשה כנ"ל. ובאמת סברת החינוך טובה מאוד. דאטו חכם גדול יבטל דעתו כנגד שני אנשים פשוטים יודעים מעט בדרכי התורה. והנלע"ד בבירור הדבר דבסנהדרין ובכל דיינים שקבלו על עצמם ממילא קבלו כולם בשוה וכדין אחרי רבים להטות. ואדעתא דהכי קיבלם. ולזה אף חכם גדול בטלה דעתו משא"כ כשחולקים חכמים מעצמם באיזה דין או סברא. בוודאי אין שייך לילך בתר רובא היכא שהאחד גדול מהם. וכדעת החינוך הנ"ל. ולפ"ז תיקשי טובא בציבור שהולכים אחר הרוב. ל"ל ישקלו דעת מי שיותר חכם ויותר מבין בצרכי העיר נגד שארי אנשים. ובהדיא כתב בשו"ת צ"צ סי' ב' שאף מי שאינו בן תורה מצרפין דעתו לדעת הרוב. ולא חילקו כלל בדיעותיהם ובערך האנשים. וגם רוב בנין קראו רוב הממון יע"ש בצ"צ ולא מי שדעתו יפה בזה ע"ש:
אות ט
והנלע"ד עיקר בענין זה הוא מה שראיתי בשו"ת ח"ס חח"מ סי' ס"א ואין כעת הס' ת"י. שכתב שם דאחרי רבים להטות אינו רק בדיינים. אבל בציבור בעי מדינא שיסכימו כולם. רק שנהגו שיתנהגו ע"פ הרוב ואדעתא דהכי נשתתפו ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דהא להדיא כתב הרא"ש בתשובה הטעם מקרא דאחרי רבים להטות. וכן במיוחסות שם מקרא דהגוי כולו. ומשמע שהוא דין גמור אבל באמת דבריו נכונים. דהא אין שייך רוב רק היכא שקבלו על עצמם וכמש"ל. וישבו לדין אדעתא דהכי. או בפשרה ושומא והותנה בפירוש שילכו אחר הרוב וכמ"ש בשו"ת הרשב"א בב"י סי' י"ג כנ"ל. אבל בלא"ה לא שייך למיזל בתר רוב. ולזה בהנהגת העיר מפני סברת הרא"ש בתשובה הנ"ל. שאם לא נלך אחר הרוב לא יסכימו לעולם כולם לדעת אחת. מעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו שמה שיסכימו הרוב כשישבו לפקח בצרכי ציבור כן יקום. והו"ל כדאמרי בי תלתא והותנה בפירוש שילכו אחר הרוב:
ולזה אין שוקלים הדיעות מי שדעתו רחבה כנגד אחרים. לפי כשקבלום כולם יחד לא שייך זה וכמש"ל. ולזה ג"כ כשיש שם חבר עיר אין הסכמתם כלום בלא החבר עיר כדאיתא בב"ב ח' וכ"ה בפוסקים משום דוודאי אדעתא דהכי נשתתפו שאם יש חבר עיר שתהיה הסכמתו. שבוודאי הוא יורה אותם בדרך הישר והטוב וזה כעין אמרם כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וכה"ג. ולזה ג"כ אף כשאמר אחד איני יודע לא בטלה דעת כולם דע"כ אדעתא דהכי נשתתפו שתבטל דעתו ונלך אחר הרוב זולתו דאל"כ מה הועילו בתקנתן דאחד יאמר אינו יודע ולא יוכלו להסכים שום ענין וצורך העיר. ומיושבים בזה ג"כ דברי הרשב"א שהובא בב"י סס"י י"ג שהזכרנו דשם שבררו ד' או הם ברורים א"כ בזה לא שייכא סברא הנ"ל דלעולם לא יסכימו כמובן. ואף אם לא יסכימו אז ישבו הציבור כולם וידונו אחר רוב דיעותיהם ולזה שפיר כ' הרשב"א דלא אזלינן מסתמא בתר רוב ואוקמא אדינא ושפיר קרי לה שם ספק תקנה ע"ש:
ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהולכים גם אחר רוב ממון לפי דוודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו שיוכלו העניים להכריע על העשירים ולהפסידם שהרי זה דומה להיכא דהוי רווחא להאי ופסידא להאי דבעי נמי דעת כולם כמש"ל והוא ג"כ מטעם הנ"ל דאדעתא דהכי לא נשתתפו שילכו אחר הרוב להפסיד ליחיד ולאו כל כמינייהו בזה. ורק אחר שהסכימו כולם אז הסכמתם קיימת להסיע על קיצתן וכמבואר בפוסקים ובענין זה הם כנוגעים ליהנות מהפסד חבירו. וע' בשו"ת מבי"ט ח"א סי' רל"ז שהאריך לבאר מה נקרא רווחא להאי ופסידא להאי שצריך דעת כולם. ובאיזה מקום סגי ברוב ע"ש. והמהרי"ק שורש א' כתב הטעם דהא דין אנשי העיר או זט"ה הוא כב"ד וגם ביד ב"ד אין כח להפקיע ממון חבירו אם לא למיגדר מילתא ע"ש וכ"כ בשורש ק"פ ע"ש. והיינו כמ"ש כי עיקר מה שהולכים אחר הרוב הוא מצד דהוי כב"ד שקבלו על עצמם וכנ"ל. אבל ע"ז לא קבלום כלל כי גם ב"ד אין זה בכוחם. ולזה למיגדר מילתא שפיר מצו אף הרוב להפקיע ממון היחיד וכמפורש במהרי"ק שם ושורש ק"פ להדיא והוא ממרדכי פ"ק דב"ב והוא כסברת המבי"ט שכ' שם על המהרי"ק מסברא דנפשיה ע"ש:
ומ"ש המהרי"ק בשורש ק"פ ראיה מדלא מפרש מהר"מ רשאין להסיע על קיצתן שהכוונה למנות ראשים וממונים אף שלא מדעת כולם. אלמא דבעי דעת כולם. לכאורה אין לו מובן. דהא מפורש דעת מהר"מ בשו"ת מיימוני שהזכרנו ובהג"מ פי"א מה' תפלה דאף למנות ראשים וכדומה ממנים ע"פ הרוב ע"ש להדיא אך הרואה יראה שכוונת מהרי"ק הוא לענין שיוכלו לעשות הראשים שלא כדין במקום שאין שם גדר במילי דשמיא ע"ש להדיא כן. ומ"ש הרמב"ן במיוחסות סי' ר"פ שעושים אף שלא כדין. הוא במקום דאיכא צורך ומיגדר מילתא ע"ש לשונו:
אות י
ונראה יסוד סברא זו דדין בני העיר הוא כדין השותפים ורק שנשתתפו ע"ד שילכו אחר הרוב משא"כ בשאר שותפים בעסק וודאי לא שייך זה וכמש"ל בס"ד. והנה בשותפים נראה פשוט שאין יכולים לכוף זה את זה רק בדברים הכרחים כמו דלת או חפירת בור וכן לחי וקורה דבתוספתא הביאה מהר"מ בתשובה שם. אבל אטו נאמר אם יש לשותפים קרקע אחת והמקום מסוגל שם לבנות עליו איזה בנין וכדומה ודאי פשוט שאין אחד יכול לכוף חבירו לבנות עליו בנין הנ"ל אף אם ברור הדבר שירויחו על ידי הבנין וכדאיתא בח"מ ר"ס קס"א שא"י לכופו רק במה שנהגו ע"ש. ואין יכול לכופו רק בדבר שנדרש לטובת דבר שנשתתפו בו ולא זולת. ולזה נראה שגם בציבור הדין כן שע"כ לא נשתתפו ע"ד לילך אחר הרוב רק בענינים הכרחים להם משא"כ בתקנה חדשה אף שיוצמח להם איזה טובה מזה מ"מ בעי לזה דעת כולם. ולזה בהך דלהסיע על קיצתם שהוא ענין תקנה חדשה לא שייך זה למיזל בתר רובא וכן בכל כה"ג. ולזה היכא דאיכא מיגדר מילתא שפיר הולכין אחר הרוב כמש"ל משום שהוא הכרחי לתועלת השותפות וכנ"ל. ועפ"ז יבוררו דברי הפוסקים במקומותם למושבותם ואין העת מסכמת להאריך:
ועפ"ז מבוארים דברי הרא"ש בתשובה. שכ' הטעם דאזלינן בתר רוב משום אחרי רבים להטות דאל"כ לא יסכימו לעולם כולם ע"ש. והוא נפלא דל"ל למימר טעמא דקרא. הא דינא קאמר. אבל לפמ"ש א"ש שמבאר הסברא דנחתו מעיקרא אדעתא דהכי. וממילא אוקמא אדבר תורה גבי דיינים למיזל בתר רוב בדבר שקבלום עליהם וכנ"ל. וזהו ג"כ דעת הרשב"א במיוחסות הנ"ל שהביא קרא דהגוי כולו. שבענין זה הם כדין כל ישראל בגזירה כללית כיון דנחתו אדעתא דהכי וכנ"ל. ובאמת נראה שעיקר ראיית הרשב"א מזה רק שהאיסור והחרם חייל ונתפס עליהם דהא בקרא לא מפורש דרובו ככולו רק בהוריות ג' ע"ב אמרינן הכי. והיינו מקרא דאחרי רבים להטות. ואפשר דממילא נלמד מזה דסגי ברוב וכמובן:
אות יא
ועפ"ז נראה ליישב מה שהקשיתי באות ז' על מה דמשמע מתשובת מהר"מ שכשאינו אומר דעתו לש"ש בטלה דעתו. דהא גם בזה שייכא סברת הרא"ש שהזכרנו שא"כ לא יסכימו לעולם כולם יחד וכמו בבחירת רח"ש וראשים ושו"ב וכדומה. לזה נלע"ד לחלק דהיכא שבאים להתוכח בענין אחד שצריך הוצאת ממון וכדומה או מנהג באיזה דבר וצריך לפקח אם נצרך זה להכרח תועלת השותפות או לא. אז ע"כ צריך שיאמר כל אחד דעתו לש"ש שאם אומר כך רק מצד שהוא רוצה בוודאי אין לו להכריח את חבירו לעשות זה כיון שאינו לתועלת השותפות כלל. ואטו אם רוב הציבור יסכימו לעשות איזה דבר שאין ממנו שום תועלת כלל נאמר שיהיה בזה ג"כ שיכופו המיעוט לדעתם. וכבר כתב כעין זה הרשב"א בתשובה לענין תקנה שלא לשחק בקוביא הובאה בב"י יו"ד סס"י רכ"ח ובתשב"ץ ח"ב סי' קל"ב ורל"ט מבואר באורך בזה שמה שאינו דבר מצוה וצורך הרבים אין שייך בזה לילך אחר רוב. משא"כ אם עיקר הדבר הכל מודים שצריכים אליו והוא מוכרח וכמו לקיחת רב או שו"ב וכדומה רק מחולקים את מי יקחו ויש לפנינו שנים שוים בערכם לא פחות ולא יותר. וכן בבנין ביהכ"נ זה אומר במקום זה וז"א במקום זה ובאופן שאין נ"מ בזה. אז בוודאי הולכים אחר הרוב אף שאין טעמם מצד תועלת השותפות רק שכך רוצים ומצד סברת הרא"ש. שהזכרנו דאל"כ לעולם לא יסכימו לדעת אחת וע"ד כן נשתתפו. ומ"ש בתשובת מהר"מ במניית ראשים וחזנים היינו כשנחלקו אם צריך למנות או אף מי למנות ובאופן שיש חילוק בין אחד להשני:
אות יב
ושפיר כ' הגר"א המקור על הא דלא שמע הברכה מהא דאומר איני יודע משום דחד טעמא הוא כיון שאינו דעתו נגלית לפנינו ואינה מצטרפת כלל. וכבר כתבנו דמ"מ אינו מבטל דעת השאר דאדעתא דהכי נשתתפו. וכן צ"ל כשאין אחד בעיר בשעת אסיפה אף שהדין שיהיו רובם במעמד כולם כמבואר בכל הפוסקים וכמו בדיינים וכמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י י"ד סס"י רכ"ח מ"מ וודאי הסכמתם קיימת דאלת"ה לעולם לא יוכלו לעשות הסכמה בעיר אם לא יהיה אחד מהם בביתו ומה הועילו בתקנתם. וכן הוא מפורש בשו"ת המיוחסות סי' ר"פ שאף מי שלא היה בשעת ההסכמה מ"מ חלה עליו ומייתי ראיה מעובדא דשאול ויהונתן כשגזר שאול תענית ויהונתן לא היה שם ע"ש. וע"כ היינו מטעם שהזכרנו דע"ד כן קבלו על עצמם שכל מי שישנו יצטרף ושאינו או שלא רצה לילך בטלה דעתו וכנ"ל. ומ"ש בנוב"י מ"ק חח"מ סי' כ' שאף אחד שלא היה מבטל האסיפה. היינו שהיה בעיר ונתועדו זולתו ע"ש. ואף דבשותפים הדין להיפוך דבאיתיה במתא לא מצי לערער ואי ליתיה במתא מערער שפיר על דין שותפו וכדאיתא בכתובות צ"ד ובח"מ סי' קכ"ב ס"ט. מ"מ הכא שאני דאם אינו בעיר א"א שימתינו עד שיתקבצו כולם. משא"כ כשישנו בעיר ולא קראו אותו לאסיפה שפיר בטילה דהא הדרך לקרוא לאסיפה ולא לילך מעצמם ואם הכריזו שיבואו לאסיפה ולא באו באמת בטלה דעתו. וכ"כ בח"ס חח"מ סי' קט"ז להדיא. וכן מבואר בנוב"י שם שהיה בביתו. וגם לבד זה אינו דומה דשם משמע דאיירי ברווחא להאי ופסידא להאי. ורק שהמנהג לעשות ע"פ רוב וע"ש ואקצר:
ולא זכיתי להבין דברי הד"מ בסי' רכ"ח שם אות כ"ה. שכ' ע"ד שו"ת הרמב"ן הנ"ל. מיהו בשו"ת הרמב"ן סי' נ"ט וס"ה כ' בקהל שהכריזו שכ"מ שלא יבוא לב"ד יאבד זכיותיו. אם אמר שלא שמע ההכרזה לא יפסיד וכו' ע"ש. נראה דמשמע ליה שחולק על תשובה הנ"ל. ותמיהני דלא דמי כלל דשם כוונת הרמב"ן דבוודאי חלה התקנה אף על מי שלא ידע מן התקנה. רק דמשמע ליה מלשון ההכרזה שמי שלא שמע ההכרזה לא יאבד זכיותיו. כיון שהכריזו בשביל זה שיבואו לב"ד. וביאר טעמו שם בסי' נ"ט דלא עדיפי מב"ד שנותנים זמן להביא ראיה ע"ש. וכן בהג"ה שם סי' רכ"ח סל"ג הועתק הלשון שלא שמע החרם. ולענ"ד אינו מדוקדק כ"כ. והל"ל לומר ג"כ שלא היה בשעת התקנה שהוא רבותא יותר וכמש"ל:
ובב"י סי' רכ"ח שם הביא שו"ת ריב"ש סי' תכ"ב שבהסכמה שכתוב בה למראית עיני המוקדמים [הם הברורים]. סגי ברובם דכיון דכתיב למראית עינם ה"ז אומדנא ואזלינן בתר רובא כדאמרינן בע"ז ע"ב אפילו תרי מגו תלתא ע"ש. וזה צ"ע לכאו' משו"ת הרשב"א שבב"י ח"מ ס"ס י"ג שהזכרנו. וצריך לחלק בין לשון למראית עינם ועכ"פ מבואר שהוא מצד אומד וכמש"ל:
אות יג
ובשו"ת מבי"ט סי' פ"ד כתב שלזה צריך ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אף שלא קבלום עליהם כדין זט"ה. מ"מ צריך שיראו שיהיה הדבר תקנה להם ולא קלקלה ע"ש. והיינו ראשי העיר בחכמה ויראת חטא ע"ש. ודבריו צ"ע לכאורה דהיכן מצינו שישקלו דיעות הציבור אם הוא חכם או לא וכמש"ל אות ט' בס"ד ובוודאי דעת כולם שוים. וע"כ לא כ' הרא"ש רק ברוב ממון. לא זולת וכנ"ל. ואפשר כוונתו דאף שכל אנשי העיר אם אחד לא בא לאסיפה או כמה מהם בטלה דעתו וכמש"ל. אבל ראשי העיר צריכים להיות. כדי שהם יסבירו להם טוב הענין אם הוא תועלת או לא ואז יוכלו כולם לדון בזה ואז ידונו באמת אחר רוב דיעות. אבל עדיין לא נחה דעתי בזה. והנלע"ד מה שתפסו הרמב"ן והריב"ש לשון זה במעמד זט"ה. דהנה לדעת המבי"ט הנ"ל שלא נתקבלו כלל. א"כ תמוה למה נקיט זט"ה. דאטו קיץ לן דרק ז' איכא במתא ותו לא מן החכמים ויר"א. אבל נלע"ד דהיינו כמו"ש המרדכי הובא בחו"מ סס"י ב' בהגהה. שמנהגם היה באיזה מקומות שהזט"ה היה בכוחם רק להחזיק מנהג שהיה מקודם ולא לחדש דבר. וכשרצו לחדש הוצרכו לאסיפת כל העיר ולדון אחר הרוב. וע' נוב"י מ"ק חחו"מ סי' כ' בזה. ולזה כיון שהם מנויי הקהל עכ"פ. הוצרכו להיות בשעת האסיפה. שע"ז נתמנו שבלעדם לא יעשה כל דבר. ומ"מ דיעותיהם נראה שנמנים בשוה עם אנשי העיר או לפי המנהג כנלע"ד בכוונתם. אם לא נדחוק לומר דלישנא דש"ס מגילה כ"ו נקטו בלשונם. רק שם איתא בהיפוך ואקצר. וכן הוא מפורש בשו"ת הרשב"א הובא בב"י יו"ד ס"ס רכ"ח שבכ"מ גדולי הקהל בעצה וכאפוטרופסים על עניני הקהל. לפי שא"א לנשים וקטנים וחלושי הדעת להסכים בצרכיהם. ומ"מ אם קצת הקהל מוחים אף שאינם מבעלי העצה מחאתם מחאה. כיון שלא קיבלום עליהם. וכ"ש קצת מבעלי העצה שאין במה שעשו כלום דהא ליכא הגוי כולו. עכת"ד ע"ש בב"ה. אלמא שאף חלושי הדעת מ"מ דעתם שקולה בזה לילך אחר הרוב וכמ"ש בס"ד. וכן בכל הפוסקים לא הוזכר רוב בנין רק מי שנותנים רוב הממון. ולא מי שגדולים בחכמה וכדומה:
אות יד
וא"ל דכ"ז לא שייך רק בדברים שבקדושה או של מצוה. משא"כ בשארי דברים יכול כל יחיד לומר אני אהיה לעצמי. אבל ז"א דהא מקור הדין מהתוספתא ושם מבואר כל דברים אף שאינם של מצוה. וכן מפורש להדיא בשו"ת מהר"ם הנ"ל שבהג"מ פי"א מה' תפלה שאף לבנות בית האופים ולסתור כופין זה את זה ואף בערכאות וכן בעניני מסים. עכ"פ לכל דבר ההכרחי לצורך העיר הכל תלוי ברוב דיעות דאדעתא דהכי נשתתפו. וכמ"ש הח"ס סי' ס"א בחח"מ כנ"ל. ומכ"ש בעסק קבלת שו"ב שזהו דבר הנצרך לעיר וכן דרך העיירות להחזיק שו"ב אחד לכולם. וגם הוא צורך מצוה כדי שיוכלו להחזיק שו"ב הגון וי"ש. וגם שיהיה לו פרנסה בריוח שתהא דעתו פנויה לעסוק בדיניו ובאומנתו כראוי:
ובאמת היה נראה שקרוב לדון כן אף בשארי בעלי אומניות כמו חייט וספר וכדומה. שאם צריכים לחייט אחד ורוב העיר אומרים שתועלת העיר הוא ליקח את חייט זה או סנדלר זה. בוודאי יכולים לכוף זא"ז. ומ"ש מבית האופים שבתשובת מהר"מ וכנ"ל. אלא שנלע"ד לחלק בזה ע"ש סברתינו לעיל באות י' דדוקא בדבר ההכרחי דאמרינן דאדעתא דהכי וודאי נשתתפו. וכמו הטלת מס וכדומה. וכן בית האופים משמע שבימיהם היה זה נהוג ביניהם. משא"כ בתקנה חדשה וודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו עד שיסכימו כולם. וכמו במידי דאית ליה רווחא להאי וכו'. ובזה י"ל מ"ש הנוב"י מ"ק סי' כ' שהטלת מס מיקרי רווחא להאי וכו' ע"ש. והוא תמוה דהא בהטלת מס מפורש בכ"מ דהולכין אחר הרוב. אבל שם איירי בתקנה חדשה ע"ש ועוד יש לחלק ואקצר:
שוב ראיתי בשו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' קי"ז כתב להדיא כמש"ל. דלא שייך לילך אחר הרוב רק בדבר מצוה. שע"ז נאמר אחרי רבים להטות. ומ"ש הרא"ש זה בענין רבים ג"כ. הוא רק דרך אסמכתא שכן ראוי לומר גם בכל דבר לילך בתר רוב. אבל בשאר דברים בוודאי לא יפסיד היחיד בשביל המרובים ע"ש. [וסברת הח"ס שהזכרנו יותר מבוארת דאדעתא דהכי נשתתפו וכנ"ל.] וע"ש שכ' בזה מחלוקת הפוסקים. אף שלענ"ד ז"א והעיקר כמו"ש דלא שייך רוב רק היכא שישבו לעיין בזה. ותלוי זה בדעתם לבד וכמו ציבור על עצמם. וע"ש סי' רכ"ז עוד בענין זה ג"כ. וביאר שם שאין שייך זה רק היכא שנתועדו ע"ד כן לפלפל בזה. ולא כשמחולקים א' עם שנים בדין. ולענ"ד עיקר הסברא כשאין הדבר תלוי רק בדעתם. וכגון שהם דנין דין זה וכפי שיאמרו כן יקום. משא"כ אם לא נתקבלו לדיינים בזה. רק לעצמם זה אומר כך וז"א כך. בוודאי לא שייך זה דאטו תנאי שקלת מעלמא והא יש עוד חכמים. ואם יתאספו כל החכמים שבישראל אז באמת יש לילך אחר הרוב. וזה הטעם שבב"ש וב"ה לא הלכו אחר הרוב משום דמחדדי טפי וכמש"ל. דהתם עדיין היו הרבה חכמי ישראל חוץ מהם. ורק שמצד הסברא יש לילך אחר הרוב וכנ"ל. וע' רלב"ח בקו' הסמיכה בענין זה:
אות טו
ובענין מש"כ דאין שוקלין הדיעות נראה דיש מקום לחלק בזה. כגון בלקיחת רב ומורה וכדומה התלוי בדעת תורה אם הוא ראוי או לא. א"כ אין שייך לצרף דעת ההמון בזה כיון שאינם יודעים מאומה בזה. וקרוב לומר דאדעתא דהכי נשתתפו. ורק נראה שאם יש להם איזה טענה שאינם רוצים בדבר שגם ההמון יודעים זה כגון מפני מדה מגונה או כדומה. בזה וודאי יש להם דיעה. משא"כ בדבר שאינם יודעים. ובזה מבוארים דברי המבי"ט שהזכרנו באות י"ג דשם איירי בכה"ג. אבל בלקיחת מסים וכדומה שפיר יש לכ"א דיעות בזה. ואף שיש מי שהוא חכם ביותר בכ"ז אין שוקלים הדיעות בזה. דרק לענין תורה אומרים דהו"ל כאומר איני יודע ובטלה דעתו כמש"ל. משא"כ בזה שיודע ואומר כפי דעתו בזה. ושוב ראיתי שטעם המבי"ט הוא מצד דהוי כחכם העיר וכמו"ש להדיא בשו"ת רשד"ם סס"י קי"ז חי"ד. אלא שיש לדון בזה ואקצר:
שוב ראיתי ברשד"ם סי' ל"ז בחא"ח שביאר בארוכה שרוב נקרא רק רוב בני תורה ועשירים לא זולת. ורק שצריך ג"כ רוב מנין וראייתו ממ"ש בשו"ת מהר"מ שבהג"מ פי"א מה' תפלה רוב נותני המס. וכ"כ בהחלט בסי' רכ"ז שלא יצרפו כלל ההמון בדבר הנוגע לידיעת התורה. והנה ראייתו ממהר"מ הנ"ל צ"ע לענ"ד דאדרבא הרי מבואר שם אף לענין מניית ש"צ וממונים וראשים וגבאים. אלמא שאין הולכין אחר הבעלי חכמה ויראת שמים שזה נוגע לבחירת ש"צ ואינך. רק לבעלי מס. והכוונה פשוטה שכיון שאינו נושא בעול הדבר. א"כ מה שייך שיאמר דעתו בזה. ואדרבא הא חזינן שלא חילק בין הנותן מעט לנותן הרבה. ורק הרא"ש בתשובה כ"כ וכמש"ל. ודבריו צ"ע בזה. אבל עכ"פ לדינא נלע"ד דבריו נכונים וכמ"ש שבמה שנוגע לידיעת התורה כמו לקיחת רב. ההמון אינם מצטרפים כלל. כי דינם בזה כאומרים איני יודע. אבל במה שגם להם יש דעת. בזה שפיר הולכים אחר הרוב. ולזה בסי' ל"ז שם כתב שילכו אחר רוב ממון. והיינו בדבר שגם להם יש ידיעה. אף שצ"ע ששם הזכיר לענין לקיחת ת"ח. וא"כ למה כתב שעשירים חשובים בזה. ויש ליישב. ובזה יתיישב שלא יסתרו דבריו לתשובת הרשב"א שהזכרנו באות י"ג. וכן למ"ש הצ"צ סי' ב' שמצטרפים אף שאינם בני תורה. ואיירי שם להדיא אף בלקיחת רב וש"צ. והא דמייתי מהא דחגיגה כ"ב שמקבלים עדות ע"ה שלא יהא בונה במה לעצמו. דבר זה צ"ע שנחדש דבר מדעתינו וגם אין דומה כלל. כי כשלא נאמינו לעדות יתרעם כי חושב א"ע לנאמן שלא לשקר כמו ת"ח. אבל בזה כיון שאינו בן תורה מודה בעצמו שאינו מבין להבחין בדבר שנוגע ללימוד התורה:
ומש"ש הרשד"ם בסי' ל"ז שגם לענין דין הדין כן דלא אזלינן בתר רובא רק כשהם שוים ע"ש. והביא מהא דגדול ממנו בחכמה ובמנין. וכבר בארנו שורש זה באות ט' וי"ד לחלק בין היכא שישבו ט"ז ותלוי בדעתם. בוודאי אין שוקלים הדיעות דסתמא כתיב אחרי רבים להטות. ורק היכא שחכמים חלוקים בדין אחד. בזה שייך סברא זו וכמש"ל אות י"ד. גם הא דמשמע מרשד"ם סי' קי"ז ורכ"ז דרוב אינו רק במיגדר מילתא. צ"ע דהא פשוט בתשו' מהר"מ ושו"ת הרא"ש ובכ"מ שהדין כן בכל דבר שלצורכי רבים ויש ליישב. ולענין מש"ל אות י"ב שהמנהג שאף אם אין שם אחד מ"מ ההסכמה קיימת. ראיתי בשו"ת רשד"ם חיו"ד סי' ע"ח שכ"כ להדיא ע"ש. וע' בח"מ סי' רל"א בבה"ט ס"ק כ"ז שכ"כ בשם מ"צ שכן המנהג ע"ש. וכ"כ בכנה"ג ח"מ סי' י"ג וגם כ' ברשד"ם שם שמי שלא בא ואח"כ שתק. ה"ז כהסכמה על מה שעשו הרבים. ולענין מש"ל בסברת רווחא להאי ופסידא להאי משום דהוי כנוגעים. ראיתי במהרי"ט ח"א סי' צ"ה שכ"כ להדיא שאם רבים תקנו במה ששייך רק להפסד יחיד. לאו כל כמינייהו דהוי כנוגעים בדבר ע"ש. ובזה מבואר מ"ש הנו"ב סי' כ' דהטלת מס הוי רווחא להאי וכו'. דמ"ש בפוסקים דמס אזלינן בתר רוב היינו אם צריך להמס ואופני גבייתו וכדומה. אבל הערכת המס בוודאי צריך הסכמת כולם. אם לא במקום מנהג וכמ"ש הנוב"י שם:
וע' בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' נ"ט בארוכה בענין זה. ודעתו לצדד דאף ברווחא להאי אזלינן בתר רובא. ע"ש שהאריך להוכיח שכן דעת הרמב"ם ורי"ף ור"י מיגש ועוד הרבה פוסקים. ויש בדבריו שם הרבה לפלפל בע"ה. וביחוד מה שהאריך בדברי מהרי"ק. וכן בהא דלא תתגודדו. אלא שאין הפנאי מסכים. וע' שו"ת מעיל צדקה ס' נ' בזה. ולענ"ד לא שייך לא תתגודדו רק בדבר שיש בו איזה מצוה ומנהג טוב וכדומה. אבל לא בעניני הסכמת הקהל ותיקוניהם. וכמו ביהכ"נ בפ"ע או רב בפ"ע וכדומה:
אות טז
שוב מצאתי בשו"ת דברי ריבות סי' רכ"ד שהביא שו"ת הרא"מ סי' נ"ג שכ' להדיא. שלענין הסכמת הקהל ומנהגיהם אזלינן בתר רוב אנשי הקהל ודיעותיהם. ואין חילוק בין עניים לעשירים וחכמים. ואף אם הרוב עניים וכל חכמי הקהל ועשיריהם בכלל המיעוט. מ"מ בטלה דעתם וכמו בדיינים דבכ"מ אמרינן אחרי רבים להטות. ושם משמע דאיירי הרא"מ לענין הנוגע לידיעת התורה ומנהג בדבר הלכה ע"ש. וביאר שם הדברי ריבות דאף שכ' הרא"ש שאין העניים יכולים לכוף העשירים. זה רק בדבר שנוגע לממון יש לילך אחר רוב ממון. אבל לא במה שאינו נוגע לנתינת ממון כמו ברירת פרנסים וכדומה עיין שם. ולדבריו לא נצרכנו להחילוקים שחלקנו לדעת הרשד"ם שהזכרנו. כי באמת פשטות דברי הפוסקים מורים כדברינו. ובפרט לדעת הסוברים דבני העיר אף דעת חבר עיר לא בעי. ע' סמ"ע סי' רל"א בשם הר"מ אלשקר סי' מ"ט וכ"ה דעת ריב"ש סי' שצ"ט וכ"כ בח"ס חח"מ סי' קט"ז. אלא שפשטות לשונות הפוסקים אין מורה כן. וע' בתשב"צ ח"ד סי' ט' שחולק על הריב"ש. ובושב הכהן סי' צ"ב באריכות בזה. ואפשר לומר שזה רק למאי דמשמע מדבריו שם דס"ל דמדאורייתא אזלינן בתר רובא בציבור ע"ש וכ"כ שם בסי' ס"ח ע"ש. וע"ש סי' נ"ז. אבל הרשד"ם לטעמיה שכ' סי' קי"ז שאינו רק מצד מנהג כמש"ל. ושפיר אמרינן דהכי הוי מנהגא אבל זה נראה ברור דבדבר שיש ידיעה לכולם. לכ"ע אזלינן בתר רוב דיעות אף שדעת אחד מהן שקולה יותר וכמש"ל. ועכ"פ רוב מנין מיקרי וכנ"ל. אבל בדבר שאין לההמון שום ידיעה. כגון להבחין אם הרב ראוי להוראה כשאין לו תעודות נכונות מגדולי הזמן. או על אומנות השו"ב במלאכתו ובקיאתו בדינים. וכן ביראת שמים אם יש איזה מקום לחוש עליו. בזה בוודאי אין לההמון שום דיעה דהוי כאומרים איני יודע. שאף האומר שיודע הוא משקר. דאנן סהדי שאינו יודע. וצריך לילך רק אחר דעת בני תורה שכפי ראות עיני ב"ד ראוים לכך. ובהם ילכו אחר הרוב. ונתברר ג"כ שאם לא באו אחדים לאסיפה בטלה דעתם. וכן אם לא היו בביתם בעת האסיפה. ורוב בנין נראה דמיקרי רוב אוכלי בשר שמהם פרנסת השו"ב. וא"ל שבזה מיקרי רוב בנין רוב מוכרי בשר. ז"א דהא מוכרי בשר מקבלים מן הקונים מה שנתנו להשו"ב דמי שחיטה. וע' תוס' ב"מ כ"ו ע"א ד"ה לעולם וע' ב"ב צ"ג ע"ב פלוגתא דר' יוסי ואמרו לו. ובמק"א הארכתי בזה. והעיקר כמ"ש: