שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט · סימן קג
להרה"ג הנ"ל.
והנה עלה ברעיוני להביא ראיה שאין איסור גמור ליתן כל נכסיו. דהא קיי"ל שנותנים במתנת שכ"מ כל נכסיו. וכן שאר קנינים דרבנן קונין אף בכל נכסיו ולא מצינו חילוק בזה. והר"ן כתב בתשובה סי' מ"ו דפעוטות שתקנו בהם קנין. לא תקנו במקום שיש איסור כגון בנכסים מועטים. וא"כ ה"נ איך יקנה בקנין דרבנן במקום איסור. ומוכח מזה דאין זה איסור גמור. ובפרט די"ל דמתנה הוי כמכר דעביד ליה נייח נפשיה כדאיתא בב"מ ט"ו. ואמרתי לברר ענין זה ותוכן סברת הר"ן בקנין באיסור:
אות א
והנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהזו"מ ה"י ששכ"מ שצוה ליתן מתנה לעכו"ם אין שומעין לו. שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו וכ' המל"מ שם דהיינו כסברת הר"ן הנ"ל. וכתב שם ששכ"מ שצוה ליתן בנכסים מועטים אין דבריו כלום דהוי איסורא. והקשה מב"ב קל"ז ע"א דמשמע שם דאף במקום אחריך שפיר הוי שייך מתנת שכ"מ אף דהוי איסור רק דלא מהני משום דחל לאח"מ. ותירץ דרק בפעוטות כ"כ הר"ן שא"א להם להקנות בשום קנין משא"כ בשכ"מ שיכול להקנות בקנין גמור שפיר קונה אף בקנין דרבנן. והמגיה הקשה דאכתי תיקשי מדברי הרמב"ם הנ"ל ששכ"מ יכול להקנות בקנין גמור. והשעה"מ הקשה דהא שכ"מ שנתן כל נכסיו לבן אחד מתנתו מתנה אף דאעבורי אחסנתא משאר בניו הוי איסורא. ותירץ השעה"מ דהרמב"ם איירי באיסור דאורייתא דלא תחנם לזה כ' שאינו כלום אף במקום שיכול להקנות. אבל באיסור דרבנן צריך שלא יוכל להקנות כפעוטות. ונדחה דינו של מל"מ בשכ"מ שנתן בנכסים מועטים עכ"ד. ולכאורה י"ל קושיית המגיה והשעה"מ בפשיטות. דהרמב"ם איירי שהעכו"ם אינו לפנינו וא"כ אינו יכול להקנות לו בשום קנין כי ע"י אחר א"א לזכות לעכו"ם דאין שליחות לעכו"ם. ולזה כתב הרמב"ם שאין שומעין לו. אבל בנותן לבן בין הבנים וכן בהא דאחריך לפלוני שפיר יכול להקנות לו בקנין גמור ואם אינו לפנינו יזכנו ע"י אחר וכסברת המל"מ הנ"ל. אבל דוחק הוא לאוקמא דווקא שלא בפניו. ובאמת לענ"ד דברי הרמב"ם אינם שייכים כלל לזה וטעמו לאו משום שאין מועיל קנין דרבנן במקום איסור רק הרמב"ם איירי שם בדין מצוה לקיים דברי המת. וכדמסיק בתר הכי שהאומר שיעשו עבדו בן חורין כופין היורשין לקיים. שעבד ישנו במצות. ושם הטעם משום מצוה לקיים דברי המת ע' ירו' פ"א דגיטין ה"ה. וערש"י גיטין מ' ע"ב. ובמלקד"ה שפיר כתב כיון דהוי עבירה ליתן א"כ אינה מצוה. אבל כשנתן במתנת שכ"מ י"ל דשפיר קנה. וכ"כ המחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' כ"ט דהיכא שמצוה ליורשים שיתנו מתנה אין זה מתש"מ רק משום מלקד"ה. ומייתי ראיה מהא דיעשוהו ב"ח שכופין היורשים לקיים והיינו משום מלקד"ה ע"ש. הרי מבואר כמ"ש בס"ד. ולזה בדבר עבירה לא שייך זה. וא"כ י"ל דשפיר תקנו רבנן הא דמש"מ אף במקום איסור. אבל לכאורה מפורש סברא זו בתו' ב"מ י' ע"א ד"ה ד"א וכתובות ל"א ע"ב בתו' ד"ה אי דבגנב לא תקנו קנין ד"א וע"ש בשטמ"ק וש"ך סי' רמ"ג. הרי מפורש סברת הר"ן שהזכרנו שלא תקנו במקום איסור. וכ"כ התוס' בב"מ צ"ו ע"ב דהא דאמרינן שם דבעל לא ניחא ליה למיקני מאשתו איסורא כשנושאה וקונה נכסיה בתקנת חז"ל. לא איצטריך רק כשיקנה בקנין גמור. אבל כשקונה בתקחז"ל תיפוק ליה דלא תקנו חז"ל כלל שיקנה איסור. ואף שי"ל כוונתם שלא תקנו להקנותו הקדש דהוי דבר שאינו שלה. מ"מ פשטות לשונם מוכח כמו"ש. ולפ"ז צ"ל כתירוץ השעה"מ שהזכרנו דבאיסור דאורייתא לא תקנו אף במקום שאפשר לקנות בקנין אחר:
אות ב
ולפ"ז נשארה קושייתינו על מקומה. דאי נימא דליתן כל נכסיו הוי איסור דאורייתא כדמשמע לכאורה בערכין כ"ח דיליף ק"ו מחרמים. א"כ איך אפשר ליתנה במתנת שכ"מ. וצ"ל דשעת מיתה שאני כמ"ש בסי' הקודם. אבל תיקשי משאר קנינים דרבנן כמש"ל. ובאמת גם בשכ"מ קשה דהא איכא איסור דאעבורי אחסנתא כמ"ש השעה"מ שם. רק תירץ משום שאפשר להקנות בקנין גמור. ויש לבאר עפ"ז סברת הש"ס בב"ב קמ"ז ע"ב דכל היכא דאיתא בבריא איתא בשכ"מ והיינו דאי ליתא בבריא א"כ לא יוכל להקנות בקנין אחר והוי איסורא דאעבורי אחסנתא ולא תקנו בכה"ג. אבל קשה דא"כ מאי קאמר שם בהלואה הואיל ויורש יורשה. דמ"מ לא יוכל להקנות. וגם מ"ד שם שיכול להקנות במעמד שלשתן ק' דמעמ"ש גופא הוי דרבנן ונימא דלא תקנו במקום איסור. ועת"ו שם קמ"ח ע"א שהקשו דהא אפשר באודיתא. וע' קצה"ח סי' קצ"ד אי הוי דרבנן וע' מהרי"ט חח"מ סי' צ"ה וד"א קונטרס ז' ס"ג בזה. ובנוב"י סי' מ"ה בחח"מ מ"ת תירץ קושיית התוס' דרבא לא ידע עדיין מאודיתא כדאיתא בדף קמ"ט ומקשה לטעמיה. ותמהני דשפיר ידע רק שלא חשב שיעלה זה על דעת איסור. וכ"נ לשון הש"ס שם. וע' קצה"ח סי' פ"א סק"ג וסי' רנ"ה. וע"כ צ"ל כמ"ש דכ"ז לא הוי איסור גמור. והנה המל"מ שם הביא ראיה דקני איסורא מתו' ב"מ כ' ע"א ד"ה שובר. שכתבו שתקנו בשטר שיחרור שזוכה משעת חתימה ואף לענין איסור דל"פ רבנן ויש כח בידם לעקור ד"ת. ולענ"ד אין זה שייך לנ"ד. דשם הכוונה שתקנו שזוכה משעת חתימה בעצמו ונעשה בן חורין וממילא אף שנמשך איסור מזה שנושא עי"ז בת ישראל וכדומה שפיר שרי ולא הוי איסור כלל וכמו"ש הר"ן פ"ק דגיטין בזה. וע' שו"ת רעק"א סי' רכ"ב בטעם שמועיל גט בקנין דרבנן כגון ד"א וכדומה וה"נ מועיל לענין שישא בת ישראל. אבל לא איירי התו' שם כלל לענין אם ע"י קנין דרבנן עושה איסור גמור וע"י הקנין לא הותר האיסור כלל דבזה שפיר י"ל דלא תקנו. ולכאורה קשה מב"ק ע"ט ע"א דדייק הש"ס שם מהא דנתנו לבכורות בנו שתקנו משיכה בשומרים והתו' פירשו שם שהגנב נתנו ע"ש וא"כ מפורש שתקנו במקום איסור שעי"ז קונה הגניבה ומתחייב בה ובשלמא בגנב דעלמא שקונה במשיכה לא קשה כמו"ש התו' בע"ז ע"א דבמתנה ומציאה לכ"ע קני במשיכה מדאורייתא. ואף הפוסקים החולקים על התו' במתנה מ"מ בהפקר ומציאה מודו כמ"ש הנו"ב מ"ת חאו"ח סי' ס"ג דליכא דעת אחרת מקנה ע"ש וא"כ ה"ה בגנב. אבל בהך דב"ק ע"ט דאיירי בשומר ומפורש דהוי דרבנן קשה כנ"ל. והנראה בזה דהנה התוס' כתבו שם דאיירי שהשומר לא ידע שהוא גנוב וא"כ אין אצלו איסור כלל ושפיר שייכא תקנת חכמים בקנין משיכה לענין מה שיש בין הגנב והשומר וממילא מתחייב הגנב:
אות ג
ויותר נראה דלכאורה קשה דהא איסורא לא ניחא ליה דליקני כדאיתא בקדושין נ"ג וב"מ צ"ו. וע' אה"ע סי' כ"ח ס' כ"א בזה ואף שאינו יודע שהוא איסור מ"מ הא אמרינן בקדושין נ"ג דאף בהקדש בשוגג לא ניחא לה שתתקדש וע' ב"ש אה"ע סי' כ"ח סק"ג ונוב"י מ"ת חאה"ע סי' ע"ז שהאריך בענין זה. והנראה בזה דהסברא דלא ניחא לה באיסור. הוא משום דאיסור בשוגג בעי נמי כפרה. ואף שהאיסור עובר המקדשה שנהנה עי"ז בהקדש ומועל בו. מ"מ עוברת על לפני עור שנעשה איסור ע"י. ולא ניחא לה שתעבור על לפני עור אף בשוגג כיון שצריך כפרה כמש"ל. ולזה בההיא דקדושין דאיירי בשוגג. דאף מ"ד שם דניחא ליה למיקני איתתא בהקדש. מ"מ אם לא היתה רוצה להתקדש בהקדש. לא היה מוציאו על ענין אחר כמובן. וא"כ הו"ל ממש כתרי עברי דנהרא. שעל ידה עובר האיסור ואם לא תחפוץ להתקדש לא יעבור האיסור. ולזה אמרינן דלא ניחא לה שיעבור ע"י. דאף שהיא שוגגת מ"מ לפ"ע הוי איסור דאורייתא ואף שוגג צריך כפרה. אבל בהך דב"ק ע"ט הגנב הוא מזיד. ואם לא היה השומר רוצה למשכו היה גונב בעצמו. ולא הוי כתרי עברי דנהרא כיון שיכול לקחת בעצמו. ואינו עובר על לפני עור כדאיתא בע"ז ו'. ורק שכתבו התוס' והרא"ש רפ"ק דשבת שיש בזה איסור דרבנן. מ"מ הא קיי"ל בבכורות ל' ובש"ע ח"מ סי' רל"ד דאוכל איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה כלל ע"ש בנתיבות. ולזה כיון שהשומר שוגג אין עליו שום איסור כלל ושפיר ניחא ליה דליקני. ור"י דס"ל בקדושין שם בשוגג קידש. כבר כתב הנוב"י סי' ע"ז שם דר"י ס"ל דאף אם לא תתקדש יוצא ההקדש לחולין וא"כ לא יתוקן האיסור עי"ז דלא יהא ניחא לה ע"ש. ולפמ"ש הנ"י בב"ק שם בלא"ה לק"מ משם ועש"ך סי' שמ"ח ובנתיבות שם ואכ"מ וע"ש בקצה"ח ובסי' קפ"ב ונו"ב חאה"ע סי' ע"ח ע"ט בזה [אבל למעלה בסי' ע"ו בארנו בס"ד דדרבנן בשוגג צריך ג"כ כפרה ע"ש]:
אות ד
ועפ"ז נראה להסביר סברת המל"מ ושעה"מ הנ"ל דיסוד סברת הר"ן הנ"ל נראה שלא יהיו חכמים כמסייעים ע"י תקנתם ידי עוברי עבירה וע"ש בשער המלך והוא בגדר לפני עור ולפ"ע לא שייך רק בתרי עברי נהרא. לזה כתב המל"מ שפיר דהיכא שיכול להקנות בקנין גמור שפיר קני אף בקנין דרבנן במקום איסור. והיינו משום דליכא משום לפ"ע דלא הוי כתרי עברי דנהרא. ורק מדרבנן אסור אף בחד עברא כמו"ש התוס' והרא"ש רפ"ק דשבת ג' ע"א דלא גרע מקטן אוכל נבילות ע"ש ברא"ש. אבל כ"ז באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן ודאי דבחד עברא אף איסור דרבנן ליכא דהא גם בקטן אין מצווין להפרישו בדרבנן. ודעת הרשב"א שאף לספות בידים מותר וע' מג"א סי' שמ"ג. אבל בתרי עברי אסור אף בדרבנן כמו"ש התוס' בע"ז כ"ב ע"א. ומ"ש הפ"ת ביו"ד סי' ש"ג בנ"צ דבדרבנן מצווים להפרישו. והביא ראיה מביצה ל' ומרמב"ם ה' כלאים ע"ש. זה רק מצד מצות הוכח תוכיח ולא מצד לפ"ע ע"ש וע' מל"מ פ"ד מה' מלוה וחו"י סי' קפ"ה וא"ח סי' תר"ו ואכ"מ. ומבואר בזה שפיר סברת השעה"מ דבדאורייתא לא קנה במקום איסור אף היכא שאפשר להקנות בקנין גמור והיינו דשם איכא דררא דלפ"ע מדרבנן אף בחדא עברא. אבל בדרבנן אין שייך לפ"ע רק בתרי עברי אף מדרבנן לזה כ' המל"מ ושעה"מ שאם יכול לקנות בקנין גמור שפיר קונה אף בקנין דרבנן וכנ"ל. ועפי"ז מיושב מה שקשה טובא ע"ז מב"ק קי"ז ע"ב גבי פרה רבוצה שמבואר שגזלן שגזל קרקע ופרה הרבוצה בה קונה הפרה בקנין אגב עי"ש בפירש"י. וא"כ קשה טובא לשיטת התו' בב"ק י"ב ע"א וש"פ דס"ל דקנין אגב מדרבנן ועש"ך סי' שס"ג סק"ב. איך קונה הגזלן בקנין דרבנן במקום איסור. אבל לפמ"ש א"ש שלזה לא תקנו במקום איסור כדי שלא יהיו חז"ל כמסייעים עוברי עבירה ומשום לתא דלפ"ע וזה רק שאם לא יקנה לא יעשה איסור אבל הכא בלא"ה עובר על לא תגזול בגזילת הקרקע כמ"ש התוס' בב"ק ס"ב ע"ב וב"מ ס"א ע"א דאף לרבנן דר"א עובר. וא"כ אינו מוסיף איסור במה שגוזל גם הפרה. דאטו יש חילוק באיסור בין מי שגוזל פרוטה אחת או כמה פרוטות כיון שגוזלם בבת אחת עובר על לאו אחד דל"ת ולזה שפיר קונה הפרה בקנין אגב אף דהוי דרבנן:
אות ה
ועדיין קשה לפמ"ש הרא"ש בריש מ"ק להוכיח דחש"מ דאורייתא מדאמרינן בע"ז כ"ב דאיכא בה משום לפ"ע אלמא דבדרבנן ס"ל דליכא לפ"ע כלל ובאמת סותרים דבריו אלה את דבריו בפ' איזהו נשך שכתב שם דאף בריבית דרבנן עובר הלוה משום לפ"ע. וכבר נתקשה בזה הפ"ת בי"ד סי' ק"ס בנ"צ שם ונדחק מאוד בזה ע"ש. ועכ"פ קשה מזה לפמ"ש בסברת הר"ן דקנין דרבנן באיסור לא מהני משום דררא דלפ"ע. וגם לפמ"ש דבדאורייתא אסור מדרבנן אף בחד עברא. תקשה טובא לפמ"ש הטו"א בחגיגה י"ג ע"א באב"מ שם להוכיח מע"ז ו' ותו' והרא"ש שם שכתבו דלמומרים אין אסור ליתן דבר איסור רק בתרי עברי. דמשמע דבחד עברא שרי אף מדרבנן. וכן הוכיח מתו' דחגיגה שם שכתבו שבמקום שיש עכו"ם ללמדו תורה מותר גם לישראל ללמדו לעכו"ם. והחליט שם דבחד עיברא ליכא אף איסור דרבנן. והך דפ"ק דשבת דחה ע"ש. ואף דבאמת במחכ"ת לא ראה דברי הש"ע יו"ד סי' קנ"א ס"א וש"ך שם סק"ו ומג"א סי' שמ"ז סק"ד שהרגישו בזה. וכתבו דבעכו"ם ומומר ליכא איסור זה. אכן צ"ע טובא מנ"ל לחלק בין עכו"ם ומומר לישראל. ואף שי"ל משום שבוודאי יעשה גם בלא זה. מ"מ קשה דהא גם בישראל אינו ודאי שיעשה גם אם יושיט לו האיסור. ולמה אסור בחד עיברא. וגם קשה מנ"ל לחדש זה כיון שאין מפורש בש"ס סברא זו. וגם דבר"ן פ"ק דע"ז משמע דאסור מדרבנן גם באמה"ח לעכו"ם ויש לדחות ע"ש. ולכאורה י"ל דהנה הרא"ש רפ"ק דשבת כתב הטעם דאסור מדרבנן דאף קטן מצוים להפרישו וכ"ש גדול. וביבמות קי"ד איכא פלוגתא אי מצווין להפרישו. ולזה י"ל דבהנהו סוגיות דמשמע שם דבחד עיברא אין איסור דרבנן אזלא למ"ד אין מצווין להפרישו. ומיושב קושית הט"א שם מע"ז כ"ב דמוכח שם דגבי כותי איכא איסור דרבנן. וזה קשה גם לפמ"ש הש"ך ומ"א הנ"ל דכותי לא עדיף ממומר. אבל לפמ"ש א"ש דאזלא שם למ"ד מצווין להפרישו אך ז"א. דבאמת הביא הרא"ש זה שם רק לדמיון הסברא אבל ודאי דכ"ע מודו שגדול מצוה להפרישו מאיסור וא"כ הדר קושית הט"א לדוכתיה:
אות ו
והנראה בזה דהנה התוס' כתבו בב"מ י' ע"ב שהמקדש גרושה לכהן עובר על לפ"ע. ותמהתי זה כמה דהא הוי חד עיברא כיון שיוכל לקדשה בעצמו. ומצאתי שרעק"א ז"ל בתשובה סי' קצ"ד נתקשה בזה והביא שהריטב"א תירץ באמת כן על קושיית התוס'. והנלע"ד שדברי התוס' ברורים שעיקר הסברא דאמרינן בע"ז ו' גבי לא יושיט כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ דבחד עיברא אינו עובר משום לפ"ע היינו משום דגם כשמושיט לו אינו עושה האיסור בידים וביד הנזיר שלא לשתות הכוס וא"כ כיון שיכול ליטלו בעצמו אינו רק כמקרב קצת הדבר אליו אבל אינו גורם כלל בגוף מעשה האיסור. משא"כ בתרי עברי שאם לא יושיט לו לא יוכל לקחתו כלל גורם לו כל מעשה האיסור. ובחד עיברא כך תלוי ברצון הנזיר אחר ההושטה כמו קודם ההושטה. וא"כ כ"ז רק כשאינו עושה גוף האיסור אבל אם שופך הכוס לתוך פי הנזיר ועושה לו האיסור בידים אין לך לפ"ע גדול מזה. ואף שהיה יכול ליקח הכוס בעצמו מ"מ הרי הוא עושה האיסור בעצמו וגורם לו מכשול העון בידים ולזה אף בחד עברא עובר על לפ"ע. ולזה שפיר כתבו התו' דבמקדש גרושה לכהן עובר על לפ"ע. כיון שעושה לו האיסור בידים וכנ"ל והיא סברא ברורה בס"ד:
אות ז
ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם ספ"י מה' כלאים שכתב שהמלביש חבירו כלאים עובר על לפ"ע ובפ"ה מה' נזירות ה"כ כתב שהמטמא נזיר עובר על לפ"ע. והקשה בספר ריח שדה בחי' לע"ז דף ו' דהא בעינן תרי עיברי נהרא ודוחק לומר שאין לו בגד כלאים אחר וכן ביה"ק לטמא ותי' שם שהלבישו בעל כרחו. ותמהני דהא כתב שם הרמב"ם שגם הלובש לוקה [ובכ"מ שם תמה דהא לא עביד מעשה ונדחק לומר שסייע ותמהני דלא גרע משהייה שחייב בכלאים כדאיתא במכות כ"א וע' תוס' שבועות י"ז ע"א שכתבו הטעם משום לבישה ראשונה. וע' נוב"י מ"ק חא"ח סי' ל"ה ואכ"מ] ולפמ"ש א"ש בס"ד דכיון שעושה לו גוף האיסור חייב משום לפ"ע אף בחד עיברא. ועפ"ז מיושבים דברי הרא"ש שהזכרנו דגבי אבק ריבית שפיר כתב בפא"נ סי' מ"ב דעובר הלוה משום לפ"ע משום שעושה האיסור בידים. ובדאורייתא עובר על לפ"ע מדאורייתא. לזה בדרבנן אסור מדרבנן. אבל בע"ז כ"ב גבי להשכיר שדה לכותי שיעשה בה מלאכה בחוה"מ אינו עושה בידים ולזה נהי דנימא דבאיסור דאורייתא גזרו מדרבנן אף בכה"ג אבל בדרבנן הוי גזירה לגזירה ולא גזרו בכה"ג וזה דלא כהתפארת שמואל בב"מ שם ע"ש. והפ"ת כתב שם דכותי הוי כמומר דלא גזרו בו. ותמיהני דא"כ אף אי הוי חוה"מ דאורייתא נמי. דאטו אם לא ישכיר לו לא ימצא שדה אחרת לשכור וגם ימצא מלאכות אחרות לעשות בחוה"מ. והו"ל כחד עברא שאסור רק מדרבנן וכמ"ש הט"א בחגיגה שם. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד. והתו' בשבת רפ"ק שכתבו גבי נתן ליד העני או שנטל ממנה. שאם יכול ליטלו אף שלא היה בידו הוי כחד עברא דנהרא. לא תיקשי דהא שם עושה האיסור ממש על ידו. דשם אין העני עושה שום דבר וכן להיפך בבה"ב שם. ואינו רק כקרקע עולם שמניח על ידו או נוטל מידו. ובאמת מ"ש התו' והרא"ש שם דין דלפ"ע צ"ע. דמנ"ל דבכה"ג יש לפ"ע היכא שאינו עושה מעשה כלל. וצ"ל שעיקר סמיכתם שם על סברתם שכתבו שם דמ"מ מחויב להפריש חבירו מן האיסור והוא מגדר הוכח תוכיח. וגם מ"ש שיכול ליטלו שלא מידו צריך ביאור. דכיון שמחזיקו בידו איך יטלנו ממקום אחר. וצ"ל כוונתם שיטול חפץ כזה ממקום אחר. ועוי"ל ואקצר. וכן אין להקשות ממ"ש התוס' בחגיגה י"ג שאם יש לו מי שילמדנו לעכו"ם תורה. לא עבר על לפ"ע. ואף שמלמדו ועושה לו האיסור בידים. י"ל דזה לא מיקרי עושה בידים האיסור שהרי ביד העכו"ם לילך מלפניו ולא לשמוע לקול לימודו או לאטום אזניו. וא"כ אינו עושה גוף האיסור רק העכו"ם בעצמו. לזה מקרי שפיר חד עברא. ובאמת בלא"ה לק"מ דהרי הריטב"א שכתב בב"מ שם דבמקדש גרושה מיקרי חד עברא. לא ס"ל כסברתינו שכתבנו. וא"כ י"ל שהתוס' דחגיגה שם ס"ל כהריטב"א הנ"ל וחולקים על התוס' דב"מ. וזה מצוי שדברי התוס' סותרים זא"ז. ועוי"ל דהתו' שם איירי כשמוסר לו תורה שבכתב ומעתיקה לו שילמוד מזה וע' המצרף ח"ב סי' קס"א קס"ב בענין זה. ובדברי התוס' ורא"ש פ"ק דע"ז נראה בישראל שאפשר שלא יעשה האיסור אסרו לסייעו אף בחד עיברא כי אולי ע"י שירחק הדבר קצת ממנו ויראה שפורשים ממנו. עי"ז יפרוש גם הוא. אבל בעכו"ם ומומר שעכ"פ לא יפרוש מאיסור. בזה לא גזרו כלל. ולמדו זה מסוגיא דהתם גבי עכו"ם דבאית ליה בהמה אחריתי ליכא אף איסור דרבנן. וזהו סברת הש"ך ומג"א הנ"ל. והך דע"ז כ"ב י"ל שכיון שמשכיר לו שדהו ואינו מתנה שלא יעשה בה בחוה"מ הו"ל כמושיט בתרי עברי. ועוי"ל דשדות יוכל לשכור הרבה ואכמ"ל בזה:
אות ח
ועפמ"ש מבואר הירושלמי פ"ג דדמאי ה"א דאיתא שם. ר"ז שמעון בר ווא בשם ר"י רופא חבר שהיה מאכיל לחולה ע"ה נותן לתוך ידו ואינו נותן לתוך פיו. בדמאי אבל בודאי אפילו לתוך ידו אסור. משל חולה אבל משל רופא אסור. בישראל אבל בבן נח אפילו בודאי מותר משל רופא אסור. אם היה אמה"ח אף משל חולה אסור שלא יבוא לידי תקלה. ולכאורה אין לזה ביאור. אבל לפמ"ש א"ש דבדמאי דהוי דרבנן אינו אסור רק לתוך פיו שעושה גוף האיסור אבל לתוך ידו שרי כיון דהוי כחד עיברא אבל אם הוא משל רופא הוי כתרי עברי דנהרא. דהא אם לא יתן לו לא יוכל לקחת בלי רשותו. ובדאי דהוי דאורייתא. אסור אף לתוך ידו כמ"ש התו' דאסור מדרבנן אף בחד עברא. ובב"נ מותר ליתן לו משלו כיון שאינו מצווה על תומ"ע. אבל משל רופא אסור דטבל אסור בהנאה של כילוי ע' שבת כ"ה ובתו' שם. אבל באמה"ח שגם ב"נ מצווה אסור גם משל חולה ואף לתוך ידו. ושלא יבוא לידי תקלה קאי אכולהו. והא דמשל חולה אבל משל רופא אסור קאי על דמאי דרישא ועמג"א סי' שמ"ז סק"ד שהביא הירושלמי הנ"ל:
אות ט
נשוב לענינינו דאף שהסברנו סברת המל"מ ושעה"מ שהזכרנו מ"מ ז"א כמש"ל דא"כ מאי קאמר הש"ס הואיל ויורש יורשה דהא מ"מ אינו בידו להקנות. וכן ממעמד שלשתן דקאמר שם קשה דהוי ג"כ קנין דרבנן. וע"כ נראה עיקר כמש"ל דאעבורי אחסנתא ונתינת נכסים אינו איסור גמור רק דרך עצה טובה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. וכעין שהקשו התו' בב"ב קמ"ט גבי איסור גיורא ל"ל קיים רבא משום מלקד"ה וכן הקשו שאר ראשונים. וקשה דהא כתבו התו' בקידושין י"ח דהורתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה כשנותן לו נכסי אביו ע"ש וא"כ הוי איסורא ובמלתא דאיסורא כ"ע מודים דלא שייך מלקד"ה כמש"ל. ומוכח דכיון שאין זה איסור גמור רק שאין רוח חכמים נוחה שפיר הוי מלקד"ה. וה"נ הכא כיון שאין זה רק שאין רוח חכמים נוחה שפיר תקנו רבנן בכה"ג ומיושב קושית השעה"מ הנ"ל. ועוד נראה בישוב קושיית המל"מ ושעה"מ הנ"ל על הר"ן. דהא עיקר מתנות שכ"מ הוא שלא תטרוף דעתו. ומצינו שהתירו בשביל זה אף לעשות קנין בשבת ולגרש בשבת כדאיתא ר"פ הזורח ובב"ב קנ"ו ע"ב. ועתוס' ביצה י"ז ע"א. א"כ י"ל ג"כ שתקנו מש"מ אף במקום אעבורי אחסנתא וכן בנכסים מועטים או במקום אחריך כדי שלא תטרוף דעתו. ולזה הוצרך הש"ס בדף קל"ז לטעם שחל לאח"מ. ואף שאסור להציל עצמו בממון חבירו. זה שייך רק בשל חבירו ממש. אבל בנכסים מועטים ובכה"ג שהם עכשיו ברשותו. ורק שעי"ז שיתנם לאחר יפסיד לזולתו. לא מיקרי מציל בממון חבירו ושפיר שייך שלא תטרוף ומיושב קושיות המל"מ ושעה"מ הנ"ל:
אות י
ועוד נראה בעיקר דין קנין דרבנן במקום איסור. דהנה נראה פשוט דקנין דרבנן כיון שחז"ל תקנוהו ונהוג בכל ישראל לא יגרע מסיטומתא וכל קנין שנהגו בו הסוחרים. והסברא בזה דגמר ומקני. והנה ידוע מחלוקת הפוסקים אי קנין דרבנן מהני לענין דאורייתא ע' אה"ע סי' כ"ח ובאחרונים שם. ולפמ"ש י"ל דהוי דאורייתא לפמ"ש הח"ס חי"ד סי' שי"ד דסיטומתא דאורייתא וע"ש סי' שי"ח. ומצאתי בקצה"ח סי' קכ"ו סק"ג ונתיבות סי' ר"א שכתבו ג"כ דקנין דרבנן לא גרע מסיטומתא. ומבואר מזה שאם הקנה בקנין דרבנן נכסים מועטים וכדומה אף שהוא באיסור שפיר קנה. דלא גרע מסיטומתא דודאי קנה אף במקום איסור כיון דגמר ומקני כנ"ל. והנה קנין סיטומתא לא שייך רק במי שהוא בן דעת ובר קנין ואמרינן דגמר ומקני. וכן בדבר שהוא נקנה בקנין. אבל דבר שאינו נקנה בקנין אינו נקנה אף בסיטומתא. וכ"כ המרדכי פ' הבונה והובא בקצה"ח סי' ר"א דבדשלב"ל אינו נקנה בסיטומתא כיון שאינו נקנה בקנין גמור. ועח"ס חיו"ד סימן שי"ד ושי"ח. ולפ"ז קטן ג"כ לא שייך בו דין סיטומתא כיון שאינו בר קנין ולא שייך גמר ומקני. ואף מאן דס"ל דסיטומתא קנה בדשלב"ל מודה דלא קנה בקטן. ורק שקנה מצד תקנתא דרבנן כמו כל קניני קטן. וא"כ כיון דבמקום איסור לא תקנו רבנן כמ"ש הר"ן. ממילא אין קנין הקטן כלום דלא שייך לומר דמ"מ הוי כסיטומתא. דהא לא שייך בקטן כלל גמר ומקני. ולזה שפיר כתב הר"ן דפעוטות אין ממכרן ממכר בנכסים מועטים. ובזה מבואר ג"כ מ"ש התו' בב"מ דף י' וכתובות ל"א דבגנב וגזלן לא תקנו ד"א. דשם ג"כ לא שייך לומר דליהוי כסיטומתא דסיטומתא לא קניא בגנב דאין שם דעת אחרת מקנה דנימא דגמר ומקנה. ואף שהנתיבות סי' ר"ב כתב דגנב הוי דעת אחרת מקנה. אבל העיקר כהקצה"ח שם דלא מיקרי דעת אחרת מקנה וכן הסכים בבאר יצחק סי' ד'. וא"כ אין לנו מקום לקיים הקנין רק מצד תקנת חז"ל ובמקום איסור לא תקנו. ועפי"ז יש ליישב קושיית המל"מ הנ"ל על הר"ן מב"ב קל"ז. דשם י"ל ג"כ דגמר ומקנה כיון שתקנו דשכ"מ מקנה בדיבור. והיינו להפוסקים דמש"מ קונה לאח"מ למפרע ואקצר:
אות יא
ועוד נראה בזה דבאמת מש"ל דלזה לא תקנו במקום איסור דהוי כמסייעים ידי עוברי עבירה דחוק. שכן דרך כל תקנות חז"ל צדיקים ילכו בם וגו'. והנראה הטעם בזה דהנה בסי' צ' בארתי הא דכתובות מ"ט ע"ב דמקשה הש"ס אהא דכותב נכסיו לבנו אשתו נזונית מהם מהא דאלמנותו ניזונת. והקשו כל הראשונים בשטמ"ק שם דשאני שם דמפרש טעמא בב"ב קל"ט דכיורש שויוהו רבנן. והארכתי בס"ד אך אזכיר פרט אחד הנוגע לנ"ד. והוא שיסוד הסברא מה שעשו הבעל פעם יורש פעם לוקח. הוא משום דהא דאין גובים ממשועבדים הוא משום פסידא דלקוחות ורק היכא דאית לי'. קלא אפסידו אנפשייהו. וזה שייך רק בלוקח שנותן דמים. אבל בעל או מקבל מתנה דאיבעיא לן בגיטין נ' ע"ב לא שייך זה. רק כתבו הפוסקים דמ"מ אין מוציאים משום לא פלוג. ולזה אף במתנה לבנו דלא שייך עביד ניחא נפשיה וכפירש"י בכתובות שם. מ"מ לא פלוג רבנן וכמו"ש השער המשפט סי' קי"א בשם הפוסקים. וכיון דבעל אינו מעיקר התקנה רק משום לא פלוג. לזה במקום פסידא דאלמנה העמידו על עיקר טעם התקנה ושויוהו כיורש כיון שלא נתן דמים. ושפיר מקשה הש"ס כי היכי דאוקמוה אעיקר התקנה משום פסידא דאלמנה. ה"נ במתנה לבנו שהטעם משום לא פלוג כמש"ל. נמי נימא הכי דנוקי על עיקר התקנה ול"ל תקנת אושא. ועיקר הקושיא מאשתו כמ"ש המפרשים שם. ועפי"ז מיושב קושיית התוס' ב"מ צ"ו ע"ב שהקשו דלשויה כיורש משום פסידא דמשאיל. ותירוצם קצ"ע מדף ל"ה ע"ש בתוס'. ולפמ"ש א"ש דשאני התם דלא שייך סברא הנ"ל. דמ"מ הוי כמקבל מתנה. ועוד הארכתי בס"ד:
אות יב
עכ"פ נתבאר דבמקום שהתקנה הוא רק משום לא פלוג היכא דאיכא שום טעם מוקמינן אדינא. ולזה בפעוטות שעיקר תקנת חז"ל הוא משום כדי חייו. ולזה בנכסים מועטים דלא שייך טעם זה כיון שאינו שלהם ואסור למכרם ורק י"ל שיועיל משום לא פלוג. שפיר אמרינן דכיון שהוא איסור מוקמינן על עיקר הדין שלא יועיל קנינם. וכ"כ הר"ן בתשובה סי' מ"ד להדיא שלא הוצרך לסברא זו דבמקום איסור לא תקנו רק להסוברים דלא פלוג בתקנה זו ע"ש. אבל בשאר קנינים דרבנן שהם מעיקר התקנה ולא משום לא פלוג. שפיר קנה אף במקום איסור. וזה הטעם ג"כ בגניבה בקנין ד"א. שעיקר טעם תקנת ד"א בב"מ י' הוא דלא ליתי לאנצויי. וזה שייך רק במציאה והפקר. ודעת הרבה ראשונים דבמו"מ לא תקנו ד"א. וש"פ ס"ל שתקנו גם במו"מ משום לא פלוג ומקורם מירושלמי עשטמ"ק ב"מ י' וש"ך סי' רמ"ג. וממילא בגניבה דלא שייך לאנצויי ורק משום לא פלוג. לזה כיון שהוא במקום איסור אוקמוה על עיקר הדין דלא קנה. ובזה מובן דברי התוס' כתובות ל"א שכתבו דלא תקנו רק במציאה משום אנצויי ובגט משום עיגונא אבל לא בגנב. והבין מזה בש"ך ובקצה"ח סי' רמ"ג דס"ל דבמו"מ לא תקנו ד"א. ולענ"ד לא משמע כן מלשונם. דהול"ל אבל לא במו"מ וכ"ש גנב. אבל לפמ"ש א"ש שבארו דכיון דיסוד התקנה הוא משום אנצויי ובמו"מ הוא רק משום לא פלוג. א"כ ממילא בגניבה דהוי איסור לא תקנו ואוקמא אדינא. ובשטמ"ק מפורש הטעם משום איסור וזה נכון בס"ד:
ויש לדון במי שקנה חמץ בשעה האסורה בקנין ד"א או שאר קנין דרבנן אי מועיל. ולחלק בין מציאה ובין דעת אחרת מקנה וע' ע"ז ע"א גבי גרוטאות. וע' ש"א סי' פ"א פ"ב. וגם יש להעיר בזה ממ"ש התוס' ביבמות נ' ע"א ד"ה ר"ג וכ"ז ע"ב ד"ה ת"ש דבמקום איסור לא תקנו מאמר דרבנן. וע"ש נ"ב ע"ב דקני מאמר אחר חליצה. וכתבו הפוסקים דהיינו מדרבנן וכ"ה בשלט"ג שם. וצ"ל דהתם אין האיסור בקדושין רק בביאה וע' קדושין ע"ח ואכמ"ל בכ"ז:
אות יג
ובקנין ד"א שכ' התו' דל"ק בגנב י"ל עוד. דהנה בשטמ"ק ב"מ י' והר"ן פ' הזורק כתבו טעם ד"א משום הפקר ב"ד שהפקירו לו הד"א שלו. ולכאורה ק' דמ"מ במה זכה בהם. וצ"ל שעשאוה כשביל של כרמים שנקנה בהילוך כדאיתא בב"ב ק'. כיון שהוא דרך תשמישו. וה"נ קונה בעמידתו שם והו"ל חצירו. ונראה דאף שכתבו התוס' ביבמות פ"ט שאין ב"ד מפקירים אא"כ פשע. מ"מ הכא ירדו חז"ל לסוף דעת בנ"א דניחא להו שיקנה לכ"א ד"א שלו. כי היכי דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עיגונא. וכעין זה איתא בב"מ י"ב וכ"ז ע"ב. ואף דיש חלק גם לנכרים בסימטא. וכבר כתב המהרש"ק שאין קנין חצר לנכרי ועח"ס סי' ש"י בזה. וכ"ש שאין לו ד"א. ואף להקצה"ח סי' קצ"ד ונתיבות סי' ר' בפתיחה ושאר אחרונים שהכריעו שיש לו חצר. מ"מ ד"א לא מצינו שיקנו לנכרי. וא"כ אין לו תועלת בזה ולמה הפקירו חלקו. וצ"ל דבנכרי ל"צ פשיעה לענין הפקר ב"ד. והפקירו חלק הנכרים משום לא פלוג בתקנתם. [ועמג"א סי' תרל"ז שנדחק בענין סוכה בר"ה. והקשה המקו"ח מתוספתא דב"ק פ"ו שתנאי ב"ד הוא. ותרצו בסה"ח ובשו"מ ח"א סי' קכ"ד דהאידנא שיש חלק לנכרים בר"ה לא שייך תנאי ב"ד דלמה יפקירו של נכרים. ולפמש"ל מוכח דהיכא שתקנו לא פלוג בתקנתם והפקירו אף של עכו"ם. וכ"מ בב"ק פ"א ע"ב גבי תקנות יהושע שאף בח"ל תקן. וכן קיי"ל ברמב"ם וטוש"ע ח"מ סי' רע"ד. ולא חלקו כלל בין של ישראל לשל נכרים. ובפרט שעכשיו רוב קרקעות של נכרים. וע"כ צ"ל כמ"ש דלא פלוג. ובשו"מ הקשה דהפקר ב"ד לא הוי קנין ואינו שלכם. ותמוה דשפיר זוכה בו. ובמק"א הארכתי בס"ד]. וכיון שעיקר קנין ד"א הוא מצד שהופקרו לו הד"א והוא זוכה בהם. ממילא בגנב ודאי לא ניחא ליה לגנב לזכות בד"א כדי שיתחייב עי"ז באונסים. דבאמת לא ניחא ליה לגנב בקנין הגניבה שיתחייב באונסין עי"ז. רק גזיה"כ הוא שקונה לזה כמו"ש התוס' ב"ק נ"ו ע"ב. אבל הד"א ודאי לא ניחא ליה שיקנה. וע"ז אין שייך הגזה"כ כמובן. וממילא גם הגניבה אינו קונה. ושפיר כתבו התו' דבגנב ליכא קנין ד"א: