שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט · סימן קב
להרה"ג הנ"ל
אות א
ובענין אשר העיר כת"ר אם מותר להחרים ולהקדיש כל נכסיו הנה בערכין כ"ח ס"ל לר"א שאסור להחרים כל נכסיו ואף בדיעבד אינו מוחרם ואף כל בהמותיו או כל קרקעותיו אסור. והרמב"ם פ"ז מה' ערכין פסק כר"א בזה רק בדיעבד כתב דמהני ודלא כר"א ולענין הדיוט קיי"ל שם כראב"ע וכתקנת אושא דאסור ביותר מחומש. וראיתי בראב"ד בפי' לת"כ פ' בהר שכתב דלר"א אף אם מכרם או נתנם אינו מכור ונתון. וקשה טובא מכמה סוגיות דלא מצינו כלל איסור למכור כל נכסיו וקרקעותיו. ובפרט מש"ש דלראב"ע אם בזבז יותר מחומש שאין בזבוזו כלום הוא תמוה מאוד. וכן מש"ש הראב"ד דראב"ע אזיל לטעמיה בחולין פ"ד ע"א. תמיהני דהא מפורש כן בתוספתא פ"ד דערכין דנקיט שם תרווייהו בהדדי ע"ש. והא דאיתא בב"ב קמ"ח גבי הקדיש והפקיר כל נכסיו דמיבע"ל אי גמר ומקני. והקשה כת"ר דנימא דודאי לא מקנה דאסור לבזבז כל נכסיו בחייו. ורק אם ימות הקדיש והפקיר דלאחר מיתה שרי כדאיתא בכתובות ס"ז ע"ב. ז"א דהכוונה שם דבשעת מיתה מותר לבזבז הרבה אף מעכשיו. כי חפץ להרבות לו זכות. ואולי יעמוד לו זכות זה שיקום מחליו וה"ז דומה לרפואה וכל אשר לו יתן בעד נפשו. וכ"כ הסמ"ע סי' ר"נ סק"ט שלזה גמר ומקדיש כדי שיעמוד לו זכות זה. וע' מהרי"ט סי' קכ"ז שכתב ג"כ דצדקה דמי לרפואה. ואף דלשון הש"ס בכתובות ס"ז הוא. לאחר מיתה שאני. י"ל משום דמעשה שהיה כן היה. ובאמת קצת פוסקים הביאו הלשון שעת מיתה והיינו כמ"ש:
אות ב
ועוד נראה בהך דכתובות ס"ז דהנה הב"ח בסי' תרנ"ו כתב לישב איך קנה ר"ג אתרוג באלף זוז הא אסור לבזבז הרבה על מ"ע. וכתב דעיקר החשש הוא שמא יעני ויצטרך לבריות ובנשיא לא שייך שמא יעני דכתיב ביה גדלהו משל אחיו. והקשה בידות נדרים סי' רמ"ט דא"כ מאי פריך הש"ס בכתובות ס"ז. שאני מר עוקבא שהיה נשיא כדאיתא בסנהדרין ל"ב ובכ"ד ונשאר בקושיא. והנראה בזה דעיקר טעם שמצוה לגדלו משל אחיו הוא כדי שתהא אימתו וכבודו מוטל על הבריות. וכל הנהגתו צריך להיות בכבוד ובפיזור כאחד העשירים ומחויב להתנהג כן כי זהו כבוד הצבור. ולזה א"ש שר"ג קנה אתרוג באלף זוז כי אין זה כבוד לישראל שהנשיא ימנע לקנות אתרוג מפני יוקרו. אבל מר עוקבא שפיזר נכסיו הון עצום בבת אחת אין שייך בזה כבוד כלל ואין מחויבים כלל הציבור לתת לו שהוא יפזרם בבת אחת כי אין שיעור לדבר. ובזה אדרבא נשיא גרע טפי כי האיסור לבזבז הוא שמא יצטרך לבריות והנשיא כל צרכיו מוטלים על הבריות. ולזה שפיר מקשה הש"ס ומשני לאח"מ שאני ולא משני שעת מיתה כי גם לפזר כדי שיהא לו זכות ויחיה אפשר ג"כ שאסור לו יותר מדאי כיון שהכל משל ציבור כנ"ל. אבל איש פרטי בלי ספק שמותר לו לבזבז הרבה בעת צרה ר"ל לכפרת נפשו:
אות ג
ומה שהעיר מהא דב"מ י' דאמרינן לר"א מיגו דאיבעי מפקיר נכסיה דהא אסור לעשות כן. ולדבריו הו"ל להקשות כן מסוגיא דברכות מ"ז ושבת קכ"ז ופסחים ל"ה דאיכא האי מיגו. דהא גם לדידן אסור להפקיר כל נכסיו כמש"ל. אבל י"ל פשוט דלאו דווקא כולם רק ישייר פחות ממאתים זוז וכ"כ החתם סופר חי"ד סי' שט"ז להדיא אבל הוא דחוק. וגם נראה דג"ז אסור כיון שנעשה עני ונוטל מת"ע. ובאמת ק"ל טובא מערכין כ"ג ע"א במשנה דמשמע שם דאיירי בהקדיש כל נכסיו ור"א איירי שם. וכן בשקלים פ"ד איירי ר"א במקדיש כל נכסיו. וכן איתא בתמורה ל"א ע"ב ולחד לישנא שם איירי במקדיש כל בהמתו ע"ש בפירש"י וג"ז אסור כמש"ל. ועו"ק מנדרים י"ח ע"ב דמקדיש חיתו ובהמתו ופירש"י והרא"ש שהקדיש כל חיתו ובהמתו ואיירי שם ר"א. ודוחק לומר שהספק שם להיפוך שאם כוי בכלל חיה ובהמה אז לא יהי הקדש לפי שאין שם שיור ואם אינו בכלל הוי הקדש דהכוי הוי שיור דז"א כמובן ע"ש. וכן קשה מערכין י"ח ע"ש. ועו"ק משבת קכ"ז ע"ב באדם אחד שהקדיש כל נכסיו ומפורש בשאילתות שמות שאילתא מ' שזה היה ר"א והקדיש בשביל הורקנוס בנו ע"ש ומצאתי בס' קהלת יעקב שהרגיש בזה קצת רק שלא הביא דברי השאלתות ומש"ש שזה היה ההיתר שהתירו לו שם הוא תמוה דהיתר משמע שהותר ההקדש בשאלה. ולא שאמרו לו שלא היה יכול להקדישם כלל. ומ"ש להקשות דהא ר"א ס"ל אין שאלה להקדש לק"מ דהכא אסרם בנדר ולא הקדש ממש ושפיר יש שאלה לנדר לכ"ע. ומ"ש שם שיחללנו על ש"פ כדשמואל. ג"כ צ"ע דהא לכתחלה אסור כדאיתא בערכין כ"ט ועתוס' ב"מ נ"ז ותמורה כ"ו. ומצאתי בהקדמת הרד"ל לפרדר"א בקונטרס בית צדיק שהתעורר ג"כ בזה וכתב שם דאיירי שאסר רק על עצמו ולענ"ד ז"א דא"כ היה יכול ר"ע לגבות ממנו כדאיתא בב"ק ק"ט ע"ש ובתד"ה ב"ח וגם נראה דלר"א אסור לאסור על עצמו כל נכסיו אף דשרי לאחרים דלא עדיף מנותן נכסיו לאחרים או מפקיר:
אות ד
והנלע"ד בזה דר"א דקאמר לא יחרים ואם החרים אינו מוחרם ויליף לה מקראי בערכין כ"ח. זה רק בחרמי כהנים דבה איירי קרא דמייתי שם. אבל בהקדש והפקר וכדומה אף לר"א שפיר דמי. וכ"כ התוס' שם בד"ה דת"ר דאיירי רק בחרמי כהנים ע"ש וגזה"כ הוא רק בחרמי כהנים. והרד"ל בב"צ שם כתב דהכא איירי בהקדש שסתם חרמים לבה"ב ובמחכ"ת לא ראה דברי התוס' הנ"ל. ובזה מיושבים כל הקושיות שהזכרנו דבהקדש והפקר וצדקה ומכר ומתנה מודה ר"א שדבריו קיימים אף בכל נכסיו. וקושטא קאי בע"ה. כי מצאתי בתוספתא פ"ד דערכין דס"ל לר"א שאם הקדיש כל נכסיו מוקדש ואם החרים אינו מוחרם. והיינו כמו"ש בס"ד. ולכאורה יקשה ע"ז דהנה הח"ס חי"ד סי' שט"ז הביא בשם ס' אהל דוד שהקשה למה פסח דוחה שבת הא יכול להפקיר קרקעותיו למאי דאיתא בפסחים ח' שמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. כדאמרינן בשבת קל"א דלהכי לא דחי ציצית ומזוזה שבת לר"א מפני שיכול להפקירן. ותירץ הח"ס שם דר"א לטעמיה דס"ל שאסור להפקיר כל נכסיו. ולפמ"ש הקושיא במקומה עומדת. ובאמת בלא"ה אין תירוץ הח"ס מספיק דהא יכול למכור קרקעותיו דוודאי מכורים דמ"ש הראב"ד שאינו מכור צ"ע כמש"ל וצ"ל דכיון שחוזר ביובל מיקרי יש לו קרקע ויש להאריך בזה. וגם יקשה לפ"ז דבמזוזה אם אין לו רק בית זה ידחה שבת לר"א דהא אסור להפקיר כל קרקעותיו. אבל באמת לק"מ ק' האוה"ד דהא ר"א ס"ל בשבת ק"ל דאף באפשר לעשות מע"ש דוחה שבת. ורק בציצית ומזוזה אין דוחה מפני שיכול להפקיר בשבת ולזה נקיט הפקר ולא מכר ומתנה שאסור בשבת ועי' תוס' מנחות מ"ד ע"א ד"ה טלית ובפשוטו י"ל דנקיט דבר שאין תלוי בדעת אחרים] וכיון שיכול לפטור א"ע בשבת מן המצוה לא דחי. אבל בפסח נהי דמי שאין לו קרקע פטור מלעלות לרגל וממילא פטור מפסח עי' תוס' פסחים ג' ע"ב. כ"ז הוא רק קודם שעלה אבל בע"פ שכבר עלה לירושלים ולר"א דס"ל מאיסקופת עזרה ולחוץ הוי דרך רחוקה איירי שהוא עומד בעזרה א"כ כבר חל עליו חיוב פסח וכמו שאסור לצאת חוץ לעזרה כדי שלא להקריב כן אסור לו להפקיר קרקעותיו לפטור א"ע ואף שהיה יכול להפקיר קודם ביאתו לירושלים מ"מ דוחה שבת דר"א לטעמיה כנ"ל. וגם אם הפקיר י"ל דלא מהני לפמ"ש המל"מ רפ"א מהק"פ דזה לא מהני רק לפטור מלעלות לרגל ולא מגוף חיוב ק"פ ואכמ"ל בזה. ולפ"ז א"ש אף לרבנן דס"ל שאם יכול לעשות בע"ש א"ד שבת:
אות ה
וכ"ז לר"א שם. אבל ראב"ע בערכין שם דקאמר אם לגבוה כך עאכו"כ שיהא אדם חס על נכסיו וקאמרינן שם דא"ב הא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש ופירש"י דראב"ע ס"ל הכי ור"א ס"ל שמותר יותר מחומש רק לא כל נכסיו. וקשה טובא דהא דיו לבא מה"ד להיות כנדון ומנ"ל לראב"ע למילף מק"ו להחמיר עד חומש וגם דהא דחומש היא תקנת אושא ומה שייכות הוא להכא דיליף מקראי. ולולא פירש"י הייתי מפרש להיפוך דראב"ע דיליף מק"ו משמע דלא ס"ל תקנת אושא דהא נימא דיו ולר"א ס"ל תקנת אושא כיון שלא הזכיר הק"ו וכמוש"ל דמפורש בתוספתא דר"א לא יליף שאר דברים מחרמי כהנים. וצריך להבין פירש"י. וגם הרמב"ם פירש כרש"י. דבפ"ו מה"ע ה"ב פסק שאם החרים מוחרם ודלא כר"א וכמו"ש הכ"מ שם שפסק כחכמים בתוספתא. וזה קשה דהא לא נזכרו בש"ס כלל. ובפ"ח מה"ע הי"ג פסק כהא דתקנת אושא וע"כ צ"ל דס"ל דראב"ע ס"ל כתקנת אושא וכפירש"י. ונראה דהנה בתוספתא פ"ד איתא רק שאסור להקדיש ולהחרים כל נכסיו ובהדיוט לא נזכר איסור כלל רק ראב"ע אמר ק"ו שיהא אדם חס על נכסיו משמע שהאדם צריך ללמוד ק"ו לעצמו שיחוס על נכסיו ולא לאסור מן הדין. והטעם נראה דבהקדש כתיב ג"כ משדה אחוזתו ונדרוש ג"כ ולא כל שדה כדדריש גבי חרמים ולהכי לר"א מוקדש בדיעבד משום דקרא דאינו מוחרם כתיב רק גבי חרמים. והנה לר"א שפיר צריכי תרי קראי דבחרמים איצטריך לחדש דבדיעבד אינו מוחרם ובהקדש איצטריך דהו"א דהקדש גמור עדיף מחרמי כהנים ומותר להקדיש. ולפ"ז שפיר י"ל דניליף הדיוט מהקדש שאסור מדינא. אבל לחכמים דס"ל גם בחרמים אם החרים מוחרם א"כ קשה ל"ל תרי קראי בהקדש ובחרמים וגם קשה ל"ל קרא דאך דיליף מינה ר"א דאינו מוחרם ע"ש. ונראה דס"ל דאך ממעט דלא ניליף מחרמים להדיוט ורק בחרמים אסור ולהכי בעי קרא בהקדש דלא מצי למילף מחרמים כמש"ל. ובלא"ה י"ל לרבנן דלא ס"ל דרשא דאך דבדיעבד אינו מוחרם א"כ הוי הקדש וחרמים שני כתובים הבאים כאחד. וכבר כתבו התוס' ביומא נ"ט ע"ב ד"ה והרי דאף בק"ו אין מלמדין וע' גו"ו כלל י"ב דבכה"ג דהכא דחרמים יש ללמוד בק"ו מהקדש כ"ע מודו דאין מלמדים בק"ו. ולפמש"ל דנמעוט מאך. צריך לעשות צריכותא מהקדש לחרמים ואקצר:
אות ו
ונראה דראב"ע ס"ל כחכמים דר"א בזה ולזה אמר הלשון שיהא חס על נכסיו ולא שאסור מדינא מדאורייתא רק יש ללמוד עצה טובה מזה לחוס על נכסיו. ולזה קאמר הש"ס דס"ל תקנת אושא דכיון דמה"ת אין איסור גמור ע"ז ורק מצד אסמכתא שראוי לחוס על נכסיו תקנו באושא שיעור חומש. אבל ר"א דס"ל דילפינן להדיוט ק"ו גמור כמש"ל ומה"ת אסור לבזבז כל נכסיו ואם שייר מקצת שרי א"כ לא ס"ל תקנת אושא דעל מה סמכו לשנות מדין תורה ובפרט שידוע סברת הט"ז בי"ד סי' קי"ז שדבר המפורש בתורה להיתר לא אסרו חכמים וא"כ איך יאסרו חכמים יותר מחומש. ולזה פסק הרמב"ם כראב"ע דסוגיית הש"ס בכ"מ הוא כתקנת אושא וגם כי ר"א שמותי הוא וגם חכמים ס"ל הכי בתוספתא כנ"ל ולזה כתב הרמב"ם בפ"ו מה"ע ופ"ח מה"ע הי"ג שאסור מה"ת להקדיש ולהחרים כל נכסיו ובפ"ז מה' מ"ע לא כתב כן גבי צדקה. רק כתב תקנת אושא ולא יותר ע"ש. אבל הדבר כמ"ש דלראב"ע אין בהדיוט איסור תורה. ומ"ש ספ"ח מה"ע שמפזר על מצות עד חומש לא קאי על הקדש וחרמים. כמש"ל דבדבר המפורש בתורה לא תקנו וגם דבלא"ה הא תקנת אושא היתה אחר החורבן ואז לא היה הקדש וחרמים רק שהרמב"ם הביא ערך הממוצע שתקנו חז"ל לענין צדקה. ובאמת עיקר לימוד חומש הסמיכו חז"ל על עשר אעשרנו ב' מעשרות מעשר ראשון ושני ע' ירושלמי פ"ד דכתובות ה"ח. והרי מצינו בתרומה שיכול לעשות כל גרנו תרומה רק שישייר מקצת. וכדתנן בפ"ד דתרומות מ"ה וספ"ק דחלה. ואפשר לומר דלהכי ס"ל לר"א בפ"ד דתרומות שם דלא הוי תרומה רק עד כדי מעשר ע"ש דלטעמיה אזיל דס"ל דאף להדיוט אסור כל נכסיו. אך ז"א דהא משייר מקצת עכ"פ וגם דהא לא איירי בכל נכסיו כגון שמפריש כן ממקצת פירותיו. ובלא"ה ג"כ יש לדחות זה ובשטמ"ק כתובות נ' כתב דלת"ת מותר לבזבז יותר מחומש. נראה מזה ג"כ כמש"ל דאין בזה איסור תורה ולזה הקילו כי. ובתורה אין לחוש שירד מנכסיו כי בשמאלה עושר וכבוד וגם יקרה מפז וכל חפצים לא ישוו בה וכדאיתא בר' יוחנן שמכר כל שדותיו ונכסיו לעסוק בתורה ע' ש"ר פמ"ג ושה"ר ח' ד':
אות ז
ונראה שעיקר דין זה דומה לאיסור בל תשחית וקוצץ אילנות טובות דקיי"ל דהיכא שצריך לזה מותר דלא מיקרי השחתה לגביה ע' ב"ק צ"א. וכן במוכר נכסיו כיון שמקבל מחירם וצריך לכסף ודאי דשרי. וכן בכל דבר הנחוץ לו. וכעין זה כתב הר"ן פ' השולח דהיכא ששחרר עבדו לדבר מצוה הוי כמוכרו ולא מיקרי בחנם ע"ש. וע' שו"ת רעק"א סי' קצ"ד. ולזה כתב השטמ"ק דלת"ת שרי לבזבז הרבה. ובזה יש ליישב הא דשבת קכ"ז שבשביל ת"ת של הורקנוס בנו אסר כל נכסיו. וכן בשעת חליו כשחושב זה לרפואה ולזכות לו ודאי שרי לבזבז הרבה כמש"ל דזה הוי כמוכרם ורק לבזבז לצדקה בלי שום סיבה מיוחדת אסור. ואף דהוי ג"כ מצוה מ"מ תקנו עד חומש כי עי"ז יצטרך לבריות וימנע כל ימיו ממצות צדקה וגם יגרום חיה"ש עי"ז. ובחנוני נא בזאת נאמר רק עד חומש כמ"ש עשר בשביל שתתעשר וכמש"ל דהיינו שתי מעשרות. כנ"ל ביסוד דין זה לפום ריהטא. וההכרח לקצר:
אות ח
ולכאורה מפורש בת"כ פ' בהר דלא כמ"ש דאיתא שם ע"פ ומכר מאחוזתו. מנין שאין רשאי למכור שדהו ולהניח באפודתו ולוקח לו בהמה וכו' אא"כ העני ת"ל כי ימוך ומכר. יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת ת"ל מאחוזתו ולא כל אחוזתו. אראב"ע אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו עאכו"כ שיהיה אדם חייב להיות חס על נכסיו. הרי מפורש שאף למכור כל נכסיו אסור. אבל באמת צריך להבין לשון הת"כ יכול יצא מכל נכסיו בב"א. משמע שרק בב"א אסור אבל אם מכר מעט מעט או שאין לו רק שדה קטנה והעני עד שמוכרח למכרה מותר. וקשה דכיון דאסור למכור כל נכסיו מנ"ל לחלק. וגם דברי ראב"ע צריך ביאור דל"ל להביא ק"ו מחרמים דהא הכא יליף מקרא בהדיוט גופא. והראב"ד כתב שם דיליף ק"ו לענין דיעבד שאינו מכור. ותמוה דלא מצינו זה כלל וכמש"ל. ובפרט לפמש"ל דראב"ע ס"ל כחכמים שמוחרם בדיעבד. וגם דא"כ עיקר חסר בדברי ראב"ע:
אות ט
ולזה נראה עיקר שזה אינו דין מוחלט. רק עצה טובה השמיעך הכתוב ודרך ארץ. וכעין דראב"ע בחולין פ"ד גבי אכילת בשר למדך תורה ד"א ואינו לעיכובא. ועיקר קרא דמאחוזתו אתא הכא לאשמעינן רבותא שאף במקצת אחוזתו יש דין גאולה בקרובים. דאי כתיב אחוזתו. הו"א דווקא כשמכר כל אחוזתו. רק מפשטות הכתוב נלמד שדרך למכור מקודם מקצת ולא בב"א. אבל בעת הדחק שרי למכור כולו. ולהכי ראב"ע מייתי ק"ו מחרמים משום דהכא אינו לימוד גמור כנ"ל. ומייתי הכא הא דראב"ע ג"כ לסיוע שיש ללמוד עצה טובה לחוס על נכסיו וכמש"ל. ולזה לא הביא הרמב"ם דין דתו"כ שלא ימכור נכסיו בב"א כיון שאינו דין גמור. והראב"ד פ' בהר כתב שם ג"כ בשם י"מ דהק"ו איכא למיפרך מה להקדש שאינו חוזר ביובל. ורק אורח ארעא קמ"ל שיהא אדם מצמצם בנכסיו למזונותיו. ואפילו לצדקה ק"ו מהקדש ע"ש. והיינו כמש"ל בס"ד דעצה טובה קמ"ל. והרי הוא כענין איסור בל תשחית שתלוי בצורך האדם וכמש"ל. ואף שהפירכא מיובל לענ"ד אינה פירכא. דזה שייך רק בזמן ובמקום שיובל נוהג ולא בזה"ז או בח"ל. וכן במטלטלים ובהמות לא שייך זה. ובחרמים מפורש שאסור כל בהמתו. אבל בכ"ז סברתם דרק אורח ארעא קמ"ל עיקר. ואקצר: