אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק חשן משפט › סימן קא

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן קא

סימן ק

להרה"ג הנ"ל.

אות א

והסוגיא דב"ב קנ"ד שהעירונו בסי' הקודם צריך ביאור בפלוגתא דראיה בעדים או בשטר במאי פליגי דהא ודאי המע"ה. וגם מאי מקשה ר"י בסוף הסוגיא מהא דבני ברק הא פשוט שיש חזקה שאין חותמין אא"כ נעשה בגדול. ואין לומר שלא ידע ר"י מזה. וכ"כ התוס' בד"ה אלא שבקושייתו לפי לשון ראשון ידע מחזקה זו דדמי לחזקה דהשתא דאלת"ה קשה דשאני הכא דהשתא הוא בריא ואיכא חזקה דהשתא ע"ש. וא"כ במסקנא צ"ל ג"כ דלר"י דאמר בקיום השטר א"ש הכא משום דחזקה דאין חותמים אא"כ נעשה בגדול דמי לחזקה דהשתא וא"כ עיקר תירוץ ר"ל הוא דחזקה זו עדיפא והו"ל לפרש כן. והנוב"י מ"ק חחו"מ סי' ד' הקשה על הרא"ש שכתב דהיכא דאיכא חזקה דהשתא וגם חזקה שכיון שבא לשני גדלות הביא סימנים מהני להוציא ממון א"כ מה מקשה ר"י לר"ל. שאני הכא דאיכא חזקה שהביא סימנים וגם חזקה דאין חותמין דדמי לחזקה דהשתא ודחה בזה שיטת הרא"ש. וקשה לענ"ד לדחות דברי הרא"ש ע"פ קושיא אחת אף כי גדולה היא:

אות ב

וביותר צריך להבין דברי הירושלמי בזה פ' מי שמת ה"ו דאיתא שם ר' ינאי בשם רבי יד השטרות לתחתונה א"ל ר"י ולאו מתניתא היא לא כתב לה שכ"מ וכו' חד טלי זבין נכסיה וכו' רחבי"א חזקה על בן דעת חתמו. רי"א מכיון שקיבל עליו לעקור נכסין ממשפחה עליו להביא ראיה. אומר ר"י יד השטרות לעליונה. ר' יסא בעי קומי ר' יוחנן מה ברבי דרבי אמר יד בעה"ש לתחתונה. א"ל ד"ה היא יד השטרות לעליונה. והיך אתון אמרין אתא עובדא קומי רחב"י ואמר חזקה על בן דעת חתמו. ואת אמרת מכיון שקיבל עליו לעקור נכסים ממשפחה למשפחה עליו להביא ראיה. א"ל אנא לא אמרת הדא מילתא. אר"ז קמי ר' יסא אפילו בעי ר"י מכפור ולא כן אר"י בשם רבי יד בעהש"ט לתחתונה. א"ל ר' יוחנן ולאו מתניתא היא אלא חכמים שהם כרבי. רב ירמיה בשם רב הלכה כר"מ שמואל אמר חילופין היא מתניתא מהו חילופין ה"מ חברייא רברביא אמרי עדים. חבריא זעירייא אמרי אין עדים כלום פליגי אלא על העדים אר"א כיון שאמרתי לכם לכתוב שכ"מ ולא כתבתם שקרים אתם. וע"ש בפ"מ פירושו בזה שהוא דחוק בפי' חילופין וביתר דברי הירושלמי. וגם קשה טובא מה מקשה מהא שהביא ר' יוחנן ראיה לר' ינאי דיד בעה"ש עה"ת אהא דקאמר ר"י יד שטרות על עליונה. דהא כתבו התוס' ריש ר"ה וכ"כ כל הפוסקים והכי קיי"ל בחו"מ סמ"ב ס"ט דבמקום שמתבטל כל השטר ל"א יד בעה"ש עה"ת ואדרבא תלינן שנעשה כדין. וראייתם מהא דשטר שזמנו בשבת בב"ב קע"א דתלינן שהוא מאוחר ע"ש. א"כ מה מקשה הא הכא גבי שכ"מ אף אם נאמר שהיה שכ"מ אין מתבטל השטר ור' יוחנן י"ל דאיירי במקום שמתבטל השטר. וכן איתא בירושלמי פ"י דשביעית ה"ג דמקשה מי מעיד על שטר מוקדם דעדים שבשטר א"נ דהא הוי כנחקרו בב"ד ומשני שאומרים ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו. ול"א נחקרה עדותן רק כשאומרים לא חתמנו כל עיקר. הרי מפורש החילוק בין אם מתבטל כל השטר או לא וע"פ ירושלמי זה מיושב קושיית התו' בב"ק ל' ע"ב אמאי גובה במוקדם דהא עדיו פסולים ועש"ך סי' מ"ג סקי"ט בזה ואכ"מ] וגם מ"ש הפ"מ לפרש שבשביל שלא כתבו שהיה שכ"מ נפסלו העדים. תמוה דהא לא כתבו להיפוך שהיה בריא. וגם הא לא נתברר שהיה שכ"מ ומי פוסלם. וגם דא"כ אף עדים אחרים לא יועילו כיון שהשטר פסול. וגם הא כתב הנ"י בסוגיין שם להוכיח ממשנתינו שאף אם לא ביארו העדים כל הצורך בשטר מ"מ לא נפסלו בכך ע"ש ולדבריו הוא נגד הירושלמי. ובאמת לא גרע מתנאי היה דברינו שנאמנים כדאיתא בכתובות י"ט ולדעת קצת פוסקים נאמנים אף בכת"י יוצא ממק"א עח"מ סי' כ"ט ופ"ב ומכ"ש שאין נפסלים. וגם לשון הירושלמי לא משמע כביאורו שם:

אות ג

והנראה דהנה בח"מ סי' מ"ב ס"ט קיי"ל דאף דלא מבטלינן שטרא מ"מ במה שאפשר לטעות מבטלינן. וכתב הסמ"ע דאף שאין שום דיעה דס"ל הכי לדינא מ"מ תלינן שטעה כיון שאפשר לטעות והש"ך כתב דל"א שטעה רק במקום שיש דיעה לפסוק כן. והתומים השיג מהא דסי' ל"ט סי"ב בשטר הודאה שאין כתוב בפנינו ב"ד חיישינן שטעו וסברו דסגי בשנים. ותמיהני דהא איכא מ"ד דסגי בב' ע' סנהדרין ל' ועש"ך סי' ג' סק"ה וכ"כ בתומים שם דיש פוסקים דס"ל הכי. וצ"ל כוונתו דבאודיתא וקיום כ"ע מודו דבעי ג' כמו"ש התוס' שם. אבל הש"ך לטעמיה בסי' ג' סק"ה שכתב שאין להחמיר באודיתא וקיום ע"ש [אף שדבריו צ"ע מב"ב מ' ע"א וע"ש בנתיבות] וכן איתא בהג"א בסנהדרין שם שהפוסקים כשמואל דסגי בשנים ס"ל דהוא הדין באודיתא ג"כ. וכ"נ בסוגיא שם כהש"ך דאיתא שם כ"ט ע"ב אודיתא דלא כתיב בה וא"ל כתבו וכו' אביי ורבא אמרו חזקה שאין חותמים אא"כ נעשה בגדול ופריך ר"פ מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דב"ד ידעי שאלינהו לספרי דאביי וידעי כו' ההיא אודיתא כו' דלא הוי כתיב בה במותב תלתא וכו' כל כה"ג חיישינן לב"ד טועין וכו' דאמר שמואל שנים שדנו וכו' הרי מפורש דבלא כתוב בה שא"ל כתובו כיון דכ"ע מודו שצ"ל כתובו לא תלינן בטעות. אבל לענין מותב תלתא דאיכא מ"ד דסגי בשנים תלינן בטעות. הרי מבואר שאין חוששין לטעות רק היכא דאיכא מ"ד הכי וכמו"ש הש"ך. ובדעת הסמ"ע נראה שמוכיח מדפריך ר"פ מי איכא מידי דאנן לא ידעינן. אלמא דס"ל שנחוש לטעות אף בכה"ג דליכא מ"ד הכי ורק הש"ס דחי שנתברר שידעו הסופרים. וכ"פ באמת ההג"א שם והרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' ל"ט מחו' כ"א דהאידנא שאין הסופרים בקיאים חיישינן לטועין אף בכה"ג. והובא בש"ע שם סי"א. ואף דמהש"ס יש לדחות משום דאיכא שם מ"ד דל"צ כנפינהו ע"ש. וא"כ י"ל שטעו בזה וגם בדשמואל דסגי בשנים. מ"מ מהרשב"א והג"א מוכח כן דכיון שנפסק הדין דבעי כנפינהו לא שייך לומר שנחוש לטעות מצד דאיכא מ"ד בש"ס כן וכמו שאין לומר קים לי כתנא או כאמורא שפסקו כל הפוסקים דלא כוותיה. וגם נראה דהסמ"ע ס"ל כמו"ש התו' דבאודיתא כ"ע מודו דבעי ג' וא"כ מפורש כדעתו:

אות ד

[והנה בהג"א כתב דהאידנא שאין בקיאים חיישינן לטועין שלא א"ל כתובו. וכתב דמ"מ לא מצי למימר להד"מ דשיקרא לא חתמי. ותמה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל"ד מהא דקיי"ל דכל של"א כתבו הוי מפי כתבם ונשאר בצ"ע. וע' נתיבות שדחק בזה וכבר תמה עליו בהגא"ב וגם בתומים נסתבך בזה. ובאמת דברי הג"א פשוטים דבהג"א שם קאי על ג' חתומים ע"ש. וא"כ צ"ל דהחשש הוא שמא לא כנפינהו וצ"ל כתובו וכמו"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י מחו' כ"א וא"כ נהי שאין יכולים לכתוב שיגבה ממשעבדי אבל יכולים לכתוב בתורת פס"ד כמו"ש הש"ך בס"ק כ"ז כיון שיודעים שלא פרע וע' ש"ך סקכ"ו ושפיר כתב הג"א דלא מצי למימר להד"מ כיון שיש לו דין פס"ד בב"ד לא שייך מפי כתבם. ולשיטת ההג"א שם מקודם דאף בשנים כותבין ופסק כשמואל אף באודיתא. שפיר י"ל דשייך דין זה אף בשנים. וז"ב בכוונת הג"א. ובש"ע שם סי"א שכתב שחוששין לטעות לענין טריפת לקוחות. וסוף דברי הג"א דלענין להד"מ לא חיישינן לא הביא. אפשר לומר משום שיש חילוק לדידן בין שנים לשלשה דג' הוי כפס"ד משא"כ ב' וכמו"ש לזה לא הביא זה כלל]:

אות ה

ונראה ראיה להש"ך מהא דב"מ ט"ו וגיטין מ"ה וקידושין מ"ו דאמרינן אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וכתבו התוס' שם דלהכי במוכר בשנת היובל ל"א אדם יודע משום דבקדושין באחותו ליכא מ"ד דתפסי ובמוכר בשנת היובל ס"ל לרב שמכורה וכן הוכיחו התוס' בקידושין ס"ז ע"ב מזה דאף לר' יהושע אין קידושין תופסין בח"כ הרי מפורש כהש"ך דבמקום דליכא למ"ד לא תלינן בטעות. וכן בסוגיא דערכין ל' וגיטין מ"ה משמע הכי וכמו"ש התוס' שם. אבל באמת לק"מ ויש מזה עוד ראיה להסמ"ע דכבר כתבנו דלדידן לא שייך לומר שכיון שיש אמורא בש"ס דס"ל הכי נימא שיטעה בזה כיון דלא קיי"ל הכי וא"כ תיקשי למה פסקינן במוכר בשנת היובל שמעות חוזרין כמ"ש הרמב"ם פי"א מהשו"י. וכן קייל בב"מ ט"ו גבי הכיר בה שאינו שלו כרב דמעות פקדון אף שאין מ"ד שיהא שייך מכירה בדבר שאינו שלו. ובמקדש אחותו דקיי"ל מעות מתנה כבר כתב הש"ך סי' שנ"ו סק"ז הטעם דמחלקינן בין אחותו לנוכראה. ובמל"מ פ"ו מה' זכיה ה"כ תמה על הריב"ש שפוסק כרב בזה. ולא ראה דברי הש"ך הנ"ל שהביא פוסקים שפוסקים כרב ורק הרמב"ם משמע דלא ס"ל חילוק בין אחותו לנוכראה ע"ש בלח"מ ועמל"מ פ"ד מה"ע הט"ו. וכן איתא בתוס' ב"ק מ"ה ע"א ד"ה מכור שאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל וסובר שאין נאסר מחיים ואף דליכא למ"ד הכי. ולדעת הש"ך צריך לחלק בין סתם בני אדם די"ל שיטעו אף בדבר דליכא מ"ד הכי דבהכי איירי כל הני שהזכרנו. אבל עדים ודאי דייקי לכתוב כראוי ולזה לא חיישינן לטעות רק בדבר דאיכא מ"ד הכי. ומהא דזמנו בשבת אין ראיה דנימא שהוא מוקדם וטעו בעיבורא דירחא וכמו"ש התומים סי' מ"ב סקי"ב. ויהיה ראיה מזה להש"ך דבעי שיהא מ"ד כן. ז"א דשם כיון שמוכח שלא נכתב ביומו לפי שהוא שבת ממילא הוא כשר עכ"פ וע"ש:

אות ו

אכן פשטות הסוגיות הנ"ל נראה כהסמ"ע דל"צ שיהא מ"ד כן. רק העיקר תלוי באומדן דעת ב"א אם עשוים לטעות בזה והכל לפי הענין. וע"פ רוב אינם בני תורה כ"כ שיוכלו לטעות מצד דאיכא מ"ד הכי. וכ"נ במל"מ פ"ד מה"ע הט"ו. וכן מצאתי במהרי"ט חחו"מ סי' נ"ב להדיא כמו"ש שהעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיין אם הוא דבר שאפשר לטעות בו. ויש להאריך בזה בכ"מ שנזכר חיישינן לב"ד טועין. וגם בענין מיגו אי אמרינן אף בדבר שאין הדין ידוע לכל ואכ"מ ועח"מ סי' ס"ח מ"ג ובש"ך שם סקי"ט דבדבר שמצויין לטעות נאמנים לומר טעינו וע"ש חילוקים בזה ואקצר. ולפ"ז י"ל דמשנה דשכ"מ הייתי איירי שיש קנין בשטר. והוא טוען שהמתנה בטילה כיון שהי' שכ"מ אין קנין לאח"מ וכמו"ש הרשב"ם דאיירי במתנה בכולה. וכ"כ בשטמ"ק בשם י"מ. ולזה מ"ד ראיה בקיום השטר ס"ל דכיון שפשוט שאין קנין לאח"מ אין לומר שטעו העדים בזה ואמרינן חזקה שעשו העדים כדין. וכעין זה איתא בב"ב קל"ו בשטר שכתב לאח"מ ויש בו קנין דאמרינן דמסתמא נעשה ביפוי כח ע"ש דקאמר שיילינהו לספרי וידעי וע"ש ברשב"ם ובש"ע סי' רנ"ח ואקצר. והך דדף קל"ה צ"ל שהיה ידוע שלא הי' יפוי כח. ואף אי נימא דשם לא תלינן ביפוי כח. הכא עדיף כיון דחזינן שלא כתוב בו יפוי כח וגם אין כתוב כדקציר וכו' אמרינן שהיה בריא. וא"ל שטעו בדר"א דס"ל דבעי קנין בשכ"מ בדף קנ"ו דא"כ היה דעתו להקנות בקנין גמור כבריא דהכי ס"ל לר"א שם וא"כ אף אי הוי שכ"מ הוי כמתנת בריא כיון שהקנה מעכשיו כבריא וגם דאז כבר היתה ההלכה פשוטה לכל דדברי שכ"מ ככתובים ומסורים ודלא כר"א. ולא שייך לתלות טעות בזה וכמש"ל בזה. ומ"ד ראיה בעדים ס"ל דתלינן שטעו וסברו שיש קנין בשכ"מ אף שמתנתו לאח"מ. ואף דבדף קל"ו לא אמרינן הכי. זה דווקא בבריא אבל בשכ"מ י"ל שטעו ולא עלתה על דעתם שהקנין מגרע כיון שגם בלא קנין קונה. ול"ד להא דחזקה שנעשה בגדול. שידוע לכל שקטן אינו מקנה:

אות ז

ובזה מיושב שפיר קושיית הנוב"י הנ"ל דר"י מקשה לר"ל משום דס"ל שכמו שידוע שאין קטן מקנה וחזקה שנעשה בגדול כן ידוע שאין קנין לאח"מ וחזקה שנעשה בבריא וכמו דהתם איכא חזקה שהביא סימנים בשני גדלות כן הכא איכא חזקה דהשתא. וא"ל ר"ל מודינא לך בערער דבני משפחה דלאו ערער הוא וכו' חזקה אין העדים חותמין עה"ש אא"כ נעשה גדול. פי' דאף שבזה פליגנא עלך וס"ל שחוששין שטעו העדים דיש קנין לאח"מ. מ"מ הכא מודינא לך שחזקה שלא יטעו בזה. וכמש"ל דס"ל שתלוי לפי ראות עיני הדיין ובפרט שיש ר"א דס"ל שצריך קנין בשכ"מ. ואף שא"כ הקנה לו לגמרי כמוש"ל. מ"מ יש לומר שהעדים טעו בזה. אבל השכ"מ עצמו ידע וחשב להקנות לאח"מ וחשב שיש קנין לאח"מ וכמוש"ל שסתם בני אדם יש לתלות יותר שטעו מעידי השטר. ולפ"ז י"ל דפליגי במחלוקת סמ"ע וש"ך הנ"ל. מ"ד בקיום השטר ס"ל כהש"ך שכיון שכבר נפסק דלא כר"א ופשוט זה לכל אין לחוש לטעות. ומ"ד בעדים ס"ל כהסמ"ע ולמאי דקיי"ל כמ"ד בעדים יש ראיה לזה אך יש לדחות וכמו שיבוא. ועכ"פ מבואר טעם מחלוקתם. ומיושב היטיב שיטת הרא"ש מקושיית הנוב"י. ולפמ"ש מדוקדק מאוד לשון הש"ס מודינא לך דלכאורה קשה מה שייך מודינא דכיון שהטעם משום חזקה שנעשה בגדול. א"כ אין זה שייך למחלקותם כלל. אבל לפמ"ש א"ש. וע' שטמ"ק בשם הרא"ש שפירש הסוגיא באופן אחר. אך ידוע שאין קושיא מפירושו לתשובותיו שיש כמה סתירות. וע' כנה"ג ח"מ סי' ע"ב הגה"ט אות ס"ט. ולכאורה יש להקשות בזה מהא דאיתא בסי' מ"ג סי"ד בשם העיטור גבי שטר שזמנו בשבת דתלינן שהוא מאוחר דלא מבטלינן שטרא וכתב שם דהיינו דווקא כשנתקיים השטר. אבל אם אינו מקוים על בעהש"ט להביא ראיה. והקשה בתומים שם דמאי קמ"ל בזה הא בלא"ה קיי"ל מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו. ולזה כתב שהכוונה שכיון שיש ריעותא בשטר אין מזדקקין כלל לקיימו ונסתייע מלשון העיטור שהובא בבעה"ת שכתב אף שלא קרא ערער ועדים מצויין ע"ש. ולפ"ז קשה הכא ג"כ כיון דאיכא ריעותא בשטר שאין כתוב בו כדקציר ולא כדמהלך וכו' לא נזדקק לקיימו. והכא משמע דמ"ד ראיה בקיום השטר שמקיימים אותו עכשיו דמדמה לה בסוגיין להא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ובארנו טעמו משום דלא מבטלינן שטרא שמקור הדין הוא מהא דזמנו בשבת כמש"ל ותיקשי דלא נזדקק לקיימו כדהתם. וא"ל דה"נ ס"ל מ"ד ראיה בעדים וקיי"ל כוותיה. ז"א דא"כ מה מקשה לר"ל מהא דבני ברק. שאני התם שאין ריעותא בשטר ושפיר נזדקקו לקיימו. וגם י"ל שהיה שטר מקוים וע"כ היינו משום דלמ"ד ראיה בעדים היינו אף אם השטר מקוים אין מועיל. וכ"נ בכל הסוגיא שם:

אות ח

אבל דינו של התומים צ"ע לענ"ד דלמה לא יקיימו השטר ומנ"ל לחדש דין כזה. ולענ"ד כוונת העיטור פשוט דקאמר שם מקודם הובא בטוש"ע שם שאם אמר אישתבע לי שאינו מוקדם צריך לישבע. והיינו אף דקיי"ל בסי' פ"ב ס"י שאף לישבע א"צ כשטוען שהוא ריבית וכדומה במילתא דאיסורא. מ"מ הכא אף דמוקדם הוי ג"כ מילתא דאיסורא. מ"מ צריך לישבע משום דאיכא ריעותא בשטר. ולזה הוסיף שאם טוען מוקדם צריך לקיים ג"כ אף דאיכא חזקה שיעשה כדין וכנחקרה עדותם בב"ד כיון שאינו טוען מזויף. מ"מ צריך קיום והוי שפיר רבותא שנאמינו בטענת מוקדם במיגו דמזויף. ואף דאמנה מאמינים אותו י"ל דאיירי שעדיו לא ידעו כמו"ש הש"ך סי' פ"ב סק"ב. וע' יו"ד סי' קס"ט סכ"ה ובש"ך שם וחו"מ סס"ז סל"ד ותומים סקכ"ט ותקפו כהן סי' קכ"א בדין טענת מילתא דאיסורא ובתומים סוף כללי מיגו בזה ואכמ"ל. כ"נ ברור לע"ד וכ"נ בש"ך סי' פ"ב סק"ב שהבין כן דהיינו רבותא דהעיטור בזה ע"ש וע"ש בקצה"ח סק"ב דאיכא מ"ד דבאיסורא א"צ לקיים. והאיר ד' עיני וראיתי בעיטור עצמו שמפורש כמו"ש בע"ה שכתב שם במאמר זמן בשטר שזמנו בשבת שא"ח למוקדם שכל ישראל בחזקת כשרים וחזקה שעשו העדים כדין והביא הרבה ראיות לזה. ואח"כ כתב וז"ל ומסתברא דאי א"ל אישתבע לי משתבע ליה. אבל לא נתקיים השטר על בעהש"ט להביא ראיה ואמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא אליבא דרבוותא דפסקי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ובשטר קיום [צ"ל ובקיום השטר] סברא דילן ואע"ג [צ"ל אע"ג] דליכא ערער ועדים מצויין טענינן ליה אנן כדאיתא בקיום עכ"ל. ובהל' קיום כתב שאף שעדות כאלו נחקרה בב"ד. מ"מ צריך קיום אף היכא דליכא ערער ואף היכא שעדים מצויין לקיימו דבגט אצ"ל בפ"נ ובפ"נ מ"מ בשטרות צריך קיום עכ"ד ע"ש באורך. הרי מפורש כמו"ש בס"ד בכוונת העיטור. וגם בביאור לשונו עדים מצויין לא כיון התומים יפה במחכ"ת לפי שלא ראה דברי העיטור בפנים וכ"כ הנ"י פ' מי שמת כמה תירוצים מה שצריך לקיים השטר בטענת קטן כיון דחזקה שעדים עשו כהוגן. והובא בש"ך סי' פ"ב סק"ג. וז"ב בס"ד בכוונת העיטור וממילא ליתא לדינו של התומים רק שפיר מזדקקים לקיימו. ומיושב קושייתינו:

אות ט

ועפמ"ש מיושב הירושלמי שהזכרנו. דשפיר מקשה דר"י אדר"י דגם בהא דשכ"מ הייתי מתבטל כל השטר משום דאין קנין לאח"מ. ושפיר מדמי להא דיד שטרות על העליונה היכא דמתבטל כל השטר. ואח"כ יתפרש הכל כמ"ש הפ"מ שם. ודרב אמר הלכה כר"מ הוא שנויא על קושיא דר"י אדר"י משום דהלכה כר"מ דלא ס"ל המע"ה בהא דשכ"מ ויד בעהש"ט על העליונה. וע"ז אמר שמואל חילופין היא מתניתא. דבלא"ה לק"מ מהא דשכ"מ הייתי דלא דמי כלל ויש חילוק וחילוף בין זל"ז. ושואל מהו החילוק. ומפרשי חבריא רברביא דהא דתנן במשנה המע"ה היינו בקיום השטר. ולזה קאמרי עדים ולא בעדים והכוונה על עדי השטר. וזעירייא אמרי אין עדים כלום. פי' דעדי השטר הכא אינם כלום ולזה המע"ה. אבל בעלמא אמרינן חזקה שהעדים עשו כדין. ולזה לרברביא א"ש דגם למ"ד בעה"ש על העליונה מ"מ צריך לקיים שטרו. ולזעיריא א"ש דשאני הכא. ופריך אלא פליגי על העדים [כצ"ל]. פי' איך אפשר שיחלוקו על העדים אם מאמינים אותם דלמה יפסלום. ומשני שכיון שלא כתבו שהיה שכ"מ כדקציר וכו' וכן להיפוך כדמהלך כו' הוי ריעותא בשטר וניכר שהעדים לא ידעו לכתבו כדין ושוב אין שייך להעמידם על חזקתם שעשו כדין. ואין הכוונה שהם פסולים כי למה יפסלום וכמש"ל. רק שאבדו חזקתם. וכדאמר נמי רבה לאביי בדף קנ"ד ע"א דאיתרע שטרא בזה וכמו"ש ר"ס הקודם בזה:

אות י

ועוד י"ל בירושלמי דפירושו כדאיתא בבבלי קנ"ד ע"ב דר' ינאי אמר רבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וא"ל ר"י משנתינו היא זו דחכמים אומרים המע"ה וראיה בקיום השטר. ומקודם שם איתא דרי"א במודה בשטר ד"ה אצ"ל. ופריך והא אר"י יפה ערערו בני משפחה וצריך לקיימו. א"ל אני לא אמרתי דבר זה. אר"ז אם יכפור ר"י בר"א יכפור בר' ינאי רבו וכו' וכנ"ל. ואח"כ איתא ברם נראין דברי רבינו יוסף דאר"י אר"י א"ש זו דברי חכמים אבל רמ"א מודה בשטר צ"ל ומאי ד"ה רבנן לגבי ר"מ ד"ה היא. והא תנן חכ"א המע"ה איפוך והתניא א"נ לפוסלו דברי ר"מ וכו' איפוך ע"ש. וה"נ כוונת הירושלמי דר"י אמר רבי יד שטרות עה"ת. פי' שצריך לקיימו וא"ל ר"י משנתינו היא זו וכו' דראיה בקיום השטר וכנ"ל. ומייתי ההוא טלי דזבין נכסיה וא"ר יוחנן מכיון שקיבל עליו לעקור נכסים ממשפחה עליו להביא ראיה. ופי' דר"י הצריך שיקיימו השטר ומייתי דרי"א יד בעה"ש עה"ע שא"צ קיום השטר. ומקשה מרבי ומדחה דד"ה ס"ל א"צ לקיימו וכדאיתא בש"ס דילן ג"כ. ופריך מהא דכיון שקיבל כו' והיינו מימרא דיפה ערערו בני משפחה בש"ס דילן. וא"ל של"א זה מעולם. ופריך ממה שאמר לר' ינאי ולא משנתינו היא זו. ומשני דחכמים כרבי ואיהו ס"ל כר"מ כמ"ש הפ"מ. ושמואל אמר חילופון פי' איפוך ומוחלפת השיטה דרמ"א המע"ה וכדאיתא בש"ס דילן דשמואל מהפך. ופליג רב עם שמואל דרב אמר הלכה כר"מ כדאיתא במתניתין והיינו שא"צ לקיימו וכ"ה בכתובות י"ט ע"א. ושמואל מהפך וס"ל ג"כ כר"מ שצריך לקיימו. וכ"נ בש"ס דילן שאמר זו דברי חכמים וכמו"ש התוס' בב"ב ל"ה ע"א ד"ה ומ"ש דסתם זו הוי זו ולא ס"ל. וק"ק על הרשב"ם והתו' קנ"ה ע"א ד"ה אלא שתפסו בפשיטות דשמואל ס"ל א"צ לקיימו. או י"ל דקאי שמואל ג"כ על קושיא דר' יוחנן אדר"י. וקאמר שמחליף השיטה ומייתי לר' ינאי מדר"מ. ור' יוחנן ס"ל כחכמים וכמו בש"ס דילן דמשמע להמסקנא ס"ל לר"י כשמואל דאיפוך וכמו"ש התוס' ד"ה ברם. ואפשר סמכו התוס' ורשב"ם על הירושלמי דמשמע להו דס"ל לשמואל כר' יוחנן מדמתרץ דבריו:

אות יא

ואח"כ שואל הירושלמי מהו חילופין ההיא [כצ"ל] מתניתא. פי' ששואל אם צריך להפך גם משנה דכתובות י"ח ע"ב דתנן שעדים נאמנים לאורועי שטרא. ואוקי לה שם כמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ומייתי שם ברייתא דאתיא כרבנן דר"מ. ובב"ב קנ"ד ע"ב כדמפיך מתניתין דשכ"מ הייתי. מפיך נמי הך ברייתא ע"ש. והיינו ששואל אם צריך להפך גם משנה דכתובות. כיון דר"י ס"ל הלכה כסתם ותקשי ממשנה דהתם. וע"ז מייתי דפליגי בזה. חבריא רברביא אמרי עדים. פי' שא"צ להפך דשאני התם דאיירי בעדים דאלימי לאורועי שטרא וה"נ מחלק בבבלי קנ"ד ע"ב ע"ש. וזעיריא אמרי אין עדים כלום פי' שאין יכולים לחזור דנעשה כנחקרה עדותן בב"ד וכיון שהגיד כו' ולזה צריך להפוך גם משנה ההיא ג"כ. או דקאי על הברייתא דמהפך בבלי בסוגיין. ומקשה אלא פליגי על העדים [כצ"ל] פי' דא"כ לדבריהם גם כאן מה מועיל בירור ששכ"מ היה ע"י העדים. נימא כיון דסתם השטר הוי שהיה בריא שוב א"נ לומר ששכ"מ היה. ומשני רב אחא דהכא איתרע שטרא שלא נתבאר בו אם היה שכ"מ או בריא ובגוונא דאיכא ריעותא אזלא חזקת העדים וכמש"ל. ולזה שפיר נאמנים לומר שכ"מ היה. ודקאמר שקרים אתם לאו דווקא כמש"ל. ואף דבלא העדים א"נ לומר שכ"מ הייתי דא"צ לקיימו כמש"ל. מ"מ אם העדים מעידים כן מועיל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר כי נכון להגיה למחוק תיבות. חילופין היא מתניתא השניים. רק לגרוס מהו חברייא רברביא וכו'. ובאשר הסופר חשב ששאלת מהו קאי על דברי שמואל לזה כתב זה בפירוש אבל באמת זה ענין בפ"ע וקאי לפרש המשנה דקתני המע"ה. ומפרש ראיה במאי רברביא אמרי עדים פי' שצריך קיום בעדים. וזעיריא אמרי אין עדים. פי' שא"צ עדים וסגי בקיום השטר. והיינו פלוגתא דבש"ס דילן דרה"א בעדים ור"ח ורבר"ה בקיום השטר. ויותר נראה לפרש הכא להיפוך דעדים הכוונה על עידי השטר דסגי בקיום. ואין עדים כלום הכוונה דלא סגי בקיום רק בעדים ממש. ופריך אלא פליגי על העדים. פי' איך יחלוקו לומר שאין מועיל קיום הא איכא חזקה שעשו עדים כהוגן וכמוש"ל. ומשני ר"א שכיון שיש ריעותא בשטר איתרע חזקת העדים ולא מהני קיום וכמש"ל. וזה יותר נכון ויש לי עוד דברים בזה ע"ד הפלפול אך ההכרח לקצר:

אות יב

אכן לפ"ז תשוב קושיית הד"א דהא ר"מ ס"ל כר"א דשכ"מ צריך קנין ושפיר מהני כבריא. והנה לפמש"ל דאיירי במצוה מ"מ ועמד חוזר אף לר"א י"ל דתלי במ"ש התומים סי' מ"ב סקי"ב בשם הכנה"ג בשם מהריב"ל שנסתפק אם נתבטל מקצת שטר אי מיקרי ביטול דנוקמא אחזקתו לקיימו. וכ' התומים שתלוי במחלוקת הפוסקים אי מוקדם גבי מבנ"ח. דכיון שעיקר מקור הא דלא מבטלין שטרא הוא מהא דזמנו בשבת. ואי נימא דכיון שקיים במקצת לא מיקרי ביטול. א"כ אי גבי מבנ"ח הרי קיים במקצת. ולענ"ד אין ראיה מזה דזה מיקרי ביטול כל השטר שעיקר שטר הוא לגבות ממשעבדי. אבל נראה ראיה מדקאמר ר"ל בב"מ ע"ב ע"א שגובה מזמן שני. וע' קצה"ח סי' מ"ב סק"ב בשם ראנ"ח. וע' סוף דברי רשב"א בב"י סי' ל"ט מחו' כ"א ואקצר. ולפ"ז י"ל דמ"ד ראיה בקיום יסבור דביטל במקצת הוי ביטול. ומ"ד בעדים יסבור דלא הוי ביטול. ולפ"ז יקשה דר"ל אדר"ל למסקנא דס"ל לר"ל ראיה בעדים. אבל באמת דברי התומים צ"ע. דהא עיקר טעם דלא מבטלינן שטרא הוא משום דחזקה שעשו העדים כדין וכמש"ל. וכ"כ הבה"ע במאמר זמן וכל הראשונים. ולזה במוקדם אף שאפשר לגבות מבנ"ח או מזמן שני. מ"מ אמרינן חזקה שלא הקדימו השטר. אבל היכא שיש ספק בביאור לשון השטר בזה אמרינן ידו עה"ת. כיון דלא איתרע מזה השטר והעדים. ובכנה"ג שם אות מ"א בהגה"ט כ' בפשיטות בשם מהריב"ל דבמקצת הוי ביטול. רק כתב שהרשב"א כתב דלא הוי ביטול. ונראה כוונתו להרשב"א שהביא הב"י סי' ל"ט ע"ש. ובאמת אין ראיה דשם משמע שלמד מלשון השטר וכמ"ש בכנה"ג שם בהגה"ט אות ל' בשם ראנ"ח דאף אומדנא מהני להכריע. וגם כבר כתבנו טעמו מפני שי"ל שטעו בדין. וכ"פ בכנה"ג בהגב"י אות כ"ג ע"ש:

אות יג

ולזאת נראה דהנה לפי מה שלפנינו במשנה דר"מ ס"ל שצריך להביא ראיה ששכ"מ היה. א"ש לפמש"ל דגם לר"מ אם עמד חוזר מצד אומדנא דמוכח. וא"כ הו"ל כטוען שתנאי היה בזה ועליו לברר כיון שהשטר נכתב כהוגן. ורק למאי דאפיך שמואל דר"מ ס"ל המע"ה קשה. ולדידיה י"ל כדאמרינן בגיטין י"ד ע"ב מעיקרא דאיירי שם בבריא. ולא ס"ל לר"מ כלל כר"א. ורק בתר הכי מדחה דס"ל כר"א ע"ש. אבל שמואל י"ל דס"ל כדס"ד ברישא. ואף דשמואל ס"ל שם הולך כזכי. י"ל דס"ל כי"א שם בההיא ברייתא ע"ש. ועוד יש אתי מקום לומר דגם לר"א שייך דין אין קנין לאח"מ במצוה מ"מ. אך באשר כבר הארכתי יותר מדאי ההכרח לקצר:

אות יד

ומה שהקשה כת"ר בגיטין ל"א מאי מייתי ממקוה שנמדד. דהתם איכא למימר חסר ואתאי. לק"מ דהא איתא ריש נדה דסברא דחסר ואתאי משוי לה לוודאי. ובלא הך סברא הוי ספק. ובגיטין מייתי לה לענין ספק. וכ"פ הרמב"ם ספ"ז מה' מעשר ובמל"מ וכ"כ השעה"מ פ"ה מה' תרומות ומחנה אפרים ה' אישות סי' ג' ועמל"מ פ"י דמקואות:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה