שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט · סימן ק
כבוד ידי"נ הרב המאוה"ג וכ' מו"ה יחיאל נ"י רב דק' מילייציץ
ע"ד אשר הקשה על רשב"ם בב"ב קנ"ו שכתב דלר"א שכ"מ בקנין אף אם עמד אינו חוזר והקשה כת"ר דהא אמרינן בגיטין י"ד דר' נתן כר"א ס"ל בזה וא"כ מאי קאמר בב"ב קנ"ג בפלוגתא דר"נ ורבנן הוא אומר שכ"מ הייתי דמאי נ"מ בזה כיון דלר"נ אף בשכ"מ אינו חוזר כשעמד עכ"ד כת"ר. ובאמת אין שם רבנן רק ר"נ ור' יעקב. והו"ל להקשות ביתר עוז דבגיטין שם קאמרינן דר"נ ור' יעקב ור"מ ס"ל כר"א. ובב"ב קנ"ג איירי בה ר"מ ור"נ ור"י ע"ש. והיא באמת קושיא עצומה. וכבר הקשה כן בספר דברי אמת קונטרס שביעי ס"ג דצ"ו ונשאר בצ"ע. אבל חובה עלינו למשכוני נפשין לעמוד ע"ד הרשב"ם אשר בודאי לא נעלם ממנו דבר מפורש כזה וארשום העולה על רעיוני בזה:
אות א
והנה הד"א הקשה שם עוד לשיטת הרמב"ם ור"ת ורשב"ם דס"ל דשכ"מ שהקנה בקנין גמור מעכשיו הויא כמתנת בריא וא"י לחזור בו. והקשה דבהך דדף קנ"ג הוא אומר שכ"מ הייתי והם אומרים בריא היית ע"כ איירי שנעשית המתנה בקנין גמור ככל מתנות בריאים. וא"כ אף אם שכ"מ היה א"י לחזור ונשאר בצ"ע. וכעין זה הקשה המל"מ פ"ט מה"ז על הרשב"א שכתב שלזה בנותן נכסיו במתנה כשהוא שכ"מ חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר מצד שעשה קנין דמש"מ בכולה ל"צ קנין. והקשה דא"כ בהך דאומרים בריא היית ע"כ עשה קנין. ומוכח מזה שבריא היה. ובקצה"ח ס"ס ר"נ כתב ליישב קושיית המל"מ דשם איכא ריעותא בשטר שאין כתוב בו כדמהלך על רגלוהי בשוקא ואף שאין כתוב בו ג"כ כדקציר ורמי בערסיה מ"מ אוקי ממונא בחזקת מריה. ולענ"ד דבריו דחוקים דכיון שהלשון כתוב סתם א"כ שפיר מוכח מהקנין שבריא היה וכעין זה כתב הכנה"ג סי' מ"ב בהגה"ט דהיכא שיש שני צדדים בלשון השטר ולצד אחד יש שני דוחקים ולצד השני רק דוחק אחד דיינינן כצד שיש בו רק דוחק אחד. וה"נ אם נאמר שהוא שכ"מ יש שני דוחקים שיש בו קנין וגם לא כתוב בו כדקציר וכו' ועוד יש להוכיח זה מכ"מ:
אות ב
והקצה"ח דקדק שם מהש"ס דף קנ"ד דאמר רבה ראיה בעדים ופריך אביי מ"ט צריך עדים שבריא היה אי מדלא כתיב כדמהלך וכו' הא נמי לא כתיב כדקציר וכו' ומשני איכא למימר הכי והכי אוקי ממונא בחזקת מריה. והקשה הקצה"ח מאי מקשה אביי דודאי המע"ה. ולזה פירש שהוכחת אביי מהקנין שבריא היה רק שביאר שמה שאין כתוב כדמהלך אין מכריע נגד זה. ומשני דמ"מ הוי ספק והמע"ה כיון דאיכא ריעותא בשטר. ולפענ"ד לפ"ז עיקר חסר מן הספר בקושית אביי ותירוץ רבה:
אבל הכוונה לענ"ד פשוט דבאמת צריך להבין טעם מ"ד ראיה בקיום השטר דמה יועיל קיום השטר כיון דמ"מ י"ל שהיה שכ"מ. וע' רשב"ם שכתב משום דאזלינן בתר השתא והוא דחוק שחסר עיקר הטעם. ונראה טעמו מפני שהשטר מוכיח ותלינן שנעשה באוהיו"מ וה"ז דומה לטוען תנאי היה דברינו נגד שטר שא"נ כדאיתא בפ"ב דכתובות. וה"נ טוען שהיה שכ"מ ולא נתן רק ע"ד שימות ולזה כיון שמקיים השטר המתנה בחזקתו. וכעין סברת הרא"ש שהביאו הקצה"ח שם דלא מבטלינן מתנה מספק. וע' מהרי"ט סי' נ"ב שביאר סברא זו ג"כ וכ"ה בשטמ"ק קמ"ח ע"ב ולזה שפיר מקשה אביי על רבה כיון שאין הוכחה מלשון השטר א"כ נוקים השטר בחזקת שנעשה כראוי בלי שום תנאי. ומשני רבה דכיון דאיכא למימר הכי והכי ויש ספק בגוף לשון השטר וריעותא לא שייך לאוקמא אחזקתו וטפי אמרינן המע"ה ולקמן בסי' שאח"ז יבואר באורך בס"ד:
אות ג
ובאמת מ"ש המל"מ והד"א דאיירי שכתוב בשטר קנין צ"ע דהא ע"כ איירי במתנת כל הנכסים דבמקצת אף שכ"מ אין יכול לחזור וא"כ אין מועיל קנין דאין קנין לאחר מיתה כדאיתא בדף קל"ה ע"ב וכשכתוב הקנין בשטר תליא בפלוגתא דרב ושמואל בדף קנ"ב ובכתובות נ"ה ע"ב ועיי"ש בתוס' דאיירי שכתב הקנין בשטר. וא"כ קשה להו מהך דהכא. ואם נאמר שהיה קנין ביפוי כח דמהני בכל הנכסים ומ"מ אם עמד חוזר וכדאיתא בד' קנ"א קנ"ב. א"כ קשה להיפוך דמוכח שהיה שכ"מ מדכתב לשון יפוי כח וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא שפירושו מבואר ברשב"ם ושא"מ שלבד שהמתנה מתקיימת באמירה כדין מתש"מ מיפה כחו בקנין ע"ש וזה קשה גם לש"פ שהביא הד"א שם וכבר הרגיש בעצמו שם מהא דכתב וזיכה [שוב ראיתי שכתב הסמ"ע סי' רנ"א סק"י שמיפוי כח אין ראיה שבריא היה וע"ש בט"ז מ"ש בזה]:
אבל באמת לא ראו דברי הנ"י במקומו שפי' הא דשכ"מ הייתי דאיירי במצוה מחמת מיתה ובקנין והוכיח שם דאיירי בקנין מדקאמרי שבריא היה וכמו"ש המל"מ וד"א. ובזה מיושב קושיתם על שיטת ר"ת ודעמיה דבמצוה מ"מ כתבו כל הראשונים שאין מועיל שום זיכוי וקנין וכ"פ בש"ע סי' ר"נ סי"ד וכ"כ בנ"י באורך בפ' מי שמת גבי עובדא דרב דימי בר יוסף. וראיתי במקנה קידושין ע"ט שכתב שאף אם הוא עכשיו שכ"מ מ"מ א"י לומר מצוה מ"מ הייתי שע"ז אין ראיה מהחזקה. ונראה שלא ראה דברי הנ"י הנ"ל ואכמ"ל:
ולפ"ז י"ל דהנה בדף קנ"ו גבי כבינתי לבתי כתב הרשב"ם באם נפרש דהוי מתנה במקצת צ"ל דס"ל לר"א אף במצוה מ"מ בעי קנין ואם נפרש במתנת כולה י"ל דר"א מודה במצוה מ"מ. וקשה מי הכריחו לפרש נגד סתמא דש"ס קנ"א ע"ב דמוקי במקצת ומצוה מ"מ וכ"כ הרשב"ם בתחילת המשנה בפשיטות ובפרט שדוחק לאוקמא במתנת כולה דוודאי היה לה בגדים לבד הכבינה ולא נזכר שחילקה כל נכסיה [ורשב"ם קמ"ו ע"ב במשנה כתב דאיירי שחילקה כל נכסיה] אבל נראה שהרשב"ם הורה לנו שיש מקום לחלק בדר"א בין מתנת שכ"מ למצוה מ"מ. ולזה אף דר"א בעצמו ס"ל אף במצמ"מ צריך קנין מ"מ י"ל דאינך תנאי דס"ל כר"א במתש"מ מ"מ מודו במצוה מ"מ שא"צ קנין כיון שיש מקום לחלק בזה:
אות ד
ועפ"ז מיושב שפיר קושיית כת"ר הנ"ל דכיון שהוכחנו דהך דשכ"מ הייתי איירי במצוה מ"מ וכמו"ש הנ"י א"כ לק"מ דר"מ ור"י ור"נ דס"ל בגיטין כר"א היינו במתש"מ אבל במצמ"מ מודו. אך לפי"ז קשה למאי דמוקי הש"ס בדף קנ"א עובדא דבני רוכל במצוה מ"מ א"כ מאי מקשו חכמים לר"א מהך דבני רוכל. דילמא מודה ר"א במצוה מ"מ. ודוחק לומר שידעו חכמים דס"ל לר"א הכי אף במצמ"מ. וכעין זה הקשו התו' בדף קמ"ט על חכמים דילמא הוי טעמא משום מלקד"ה ע"ש. וצ"ל דמדקאמר ר"א אחד בריא ואחד מסוכן ול"ק שכ"מ. ומסוכן קיי"ל בגיטין ס"ו דהוי מצוה מ"מ ע"ש וכ"כ שם הרי"ף וש"פ וכ"ה בש"ע סי' ר"נ ס"ח וכ"ה בירושלמי גיטין פ"ה ה"ה דמסוכן הוא שקפץ עליו החולי כמו חולה לאחר ג"י. ובירושלמי פיאה פ"ג ה"ז איתא דהוי כמצוה מ"מ וענ"י פ' מי שמת גבי אחתיה דרב דימי. וא"כ מפורש בלשון ר"א שחולק במצוה מ"מ. ומ"ש הרשב"ם שי"ל שר"א מודה במצמ"מ צ"ל כמש"ל שכתב זה רק להורות שיש מקום לחלק בזה ולא אליבא דאמת. ודקאמר בגיטין י"ד דר"מ ור"נ ס"ל כר"א צ"ל ג"כ דווקא בשכ"מ וכמש"ל ואף דמייתי שם הא דאחד מסוכן:
ומה שפירש הרשב"ם בדף קנ"ג דאיירי במתנה בלי שיור וכן פירש רש"י בקידושין ע"ט. נראה לומר לפמ"ש המקנה שם דחזקה דהשתא אינה מועלת לומר דהוי מצמ"מ והבאתיו למעלה וא"כ קשה מה מועיל מה שהוא עכשיו שכ"מ. לזה כתב שחילק כל נכסיו והוי אומדנא דהוי מצמ"מ כדאמרינן בדף קנ"ו דלא שביק אינש נפשיה. ונהי שאם הוא בריא עכשיו אין אומדנא זו כלום נגד חזקה דהשתא אבל כשהוא שכ"מ שפיר אמרינן כן. אבל שפיר איירי שטוען שהיה מצוה מ"מ וכמוש"ל בשם הנ"י ומיושב שפיר קושית הד"א הנ"ל:
אות ה
ועוד נראה דהנה לפמש"ל דמסוכן הוי מצוה מ"מ קשה דמאי מייתי הש"ס בדף קמ"ו מהא דר"ש שזורי במסוכן לענין מתנת שכ"מ שאם עמד חוזר דלא דמי. דמסוכן הוי מצוה מ"מ והאומדנא גדולה דהוי כפירש התנאי כמו"ש הנ"י פ' מי שמת משא"כ הכא דהוי שכ"מ גרידא וכ"כ הרשב"ם שם ד"ה אומדנא דמצמ"מ הוי אומדנא דמוכח טפי משכ"מ ע"ש. ואפשר ליישב עפמ"ש הפנ"י בגיטין דף ע"ב דאומדנא דמתנה עדיפא מאומדנא דגט דכיון שדרך לגרש אשה אין האומדנא כ"כ ע"ש. א"כ שפיר הכא מדמה אומדנא דמתנה בשכ"מ לאומדנא דגט במצוה מ"מ דמצמ"מ בגט לא עדיף משכ"מ גרידא במתנה וע' בשטמ"ק:
ויותר נראה דבאמת צריך להבין דעת רשב"ם שכתב בדף קנ"ו דלר"א אם עמד אינו חוזר דכיון שטעם החזרה הוא משום אומדנא כדאיתא בדף קמ"ו א"כ ל"ל יחזור לר"א ומנ"ל דר"א לא אזיל בתר אומדנא. ובדף קל"ב ע"א איתא דרא"א תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה ומדמי לה שם להא דשמע שמת בנו ומחמת אומדנא וכן מייתי לה בדף קמ"ו לענין אומדנא דשכ"מ. ורק לפמ"ש התוס' דקנ"ו דגרסי ר' אלעזר אין ראיה דבדף קל"ב הגירסא ר' אליעזר. והד"א כתב שם דהרשב"ם לטעמיה אזיל דס"ל במתנה מעכשיו אם עמד אינו חוזר. ולענ"ד לא דמי דבמתנת שכ"מ איכא אומדנא שלא נתן רק מחמת חשש מיתה ואף בקנין אמרינן שרצה שיהא בקנין ולא ע"פ תקחז"ל דסגי בדיבור ולזה אין קנין לאחר מיתה וכדאיתא בדף קל"ז ולזה צריך יפוי כח. הכוונה שעיקר המתנה מקנה בדיבור והקנין הוא ליפוי כח ע"ש ברשב"ם ונ"י שביאר כן ולזה עמד חוזר. שאם דעתו להקנות לגמרי כמתנת בריא ל"ל לכתוב הקנין ביפוי כח יכתוב במתנת בריא מעכשיו. אבל בנותן מעכשיו כבריא חזינן שאין מתנתו מחשש מיתה ונסתלקה האומדנא אבל במצוה מ"מ הוי כפירש להדיא שנותן מחמת שימות כמו"ש הנ"י. ומה שנותן במתנה גמורה מעכשיו היינו מפני שהוחלט בדעתו שימות בלי ספק ודמי לזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י שבטל אם לא עלה מפני שהוא גלוי לכל שבשביל זה מכרם והוי כהתנה וכמו"ש המהרי"ט ח"ב סי' מ"ה וסברא זו מבוארת היטיב בנ"י גבי אחתיה דרב דימי ע"ש באורך. וכ"כ להדיא הריטב"א בחי' קידושין מ"ט ע"ב ולזה ודאי במצמ"מ אם עמד חוזר בכל גוונא כמו"ש הפוסקים ובח"מ סי' ר"נ סי"ד:
אות ו
ולפ"ז לר"א דלא ס"ל תקנת מתנת שכ"מ כלל וס"ל דבעי קנין כמו כל מתנת בריא א"כ יש אומדנא בכל מש"מ. ומה שעשה בקנין היינו מפני שא"י להקנות בדיבור והדרא קושייתינו למה עמד אינו חוזר. והנראה בזה דבמצוה מ"מ מודה הרשב"ם דגם לר"א אם עמד חוזר דלא גרע מזבין למיסק לא"י ושאר אומדנות וכמוש"ל וכמו לרבנן אין מועיל שום זיכוי וקנין אף שמועיל בסתם שכ"מ. ורק בסתם מתנת שכ"מ כיון שאין ברור אצלו שימות כמוש"ל רק שאפשר שחושש לזה א"כ הו"ל להתנות בפירוש שנותן רק אם ימות ככל תנאים שבשטרות. דבשלמא לרבנן דל"צ קנין. א"כ עיקר המתנה רק לאח"מ ונותנה בתורת שכ"מ וביפוי כח ג"כ מוכח שנתנה במש"מ כמש"ל. אבל לר"א שצריך קנין ככל מתנות הו"ל להתנות בפירוש וכעין זה כתב בשטמ"ק קמ"ח ע"ב שצריך שתהא האומדנא ברורה לבטל קנין גמור וכ"כ במהרי"ט סי' קנ"ב:
ועפ"ז מיושב שפיר קושית כת"ר על הרשב"ם דכבר כתבנו דבדף קנ"ג איירי במצוה מ"מ וכמו"ש הנ"י ומ"מ אם עמד חוזר אף לר"א ולא נצטרך לדוחק שכתבנו דר"מ ור"נ ס"ל כר"א רק בשכ"מ ולא במצמ"מ. ומיושב ג"כ קושיית המל"מ הנ"ל דכיון דס"ל לר"א דבעי קנין בשכ"מ א"כ אין הוכחה מזה שהיה בריא כיון דר"מ ס"ל כר"א וחכמים היינו ר' יעקב שבברייתא שם דס"ל ג"כ כר"א וכמש"ל:
אות ז
שוב מצאתי בהגהת הב"ח בדף קנ"ו שכתב להדיא דמודה ר"א במצמ"מ שיכול לחזור בו. ות"ל שכיוונתי לדעתו הק'. והביא ראיה מהא דמרוני שם דאיתא ומת וקיימו חכמים את דבריו ואי אינו חוזר ל"ל שמת ע"ש. ועפ"ז מיושב מה שהקשיתי למעלה מאי מייתו רבנן מבני רוכל דילמא מודה ר"א במצוה מ"מ דל"צ קנין. ולפ"ז א"ש דמדמייתי ר"א ראיה לדבריו מעובדא דמרוני ושם מיירי במצוה מ"מ כמו"ש הב"ח ממילא מוכח דס"ל לר"א אף במצמ"מ בעי קנין. ובזה מיושב ג"כ הא דמייתי ר"א הא דמת וקיימו חכמים דבריו דהא עיקר ראייתו מהא דא"ל שאין לו תקנה אלא בקנין ע"ש [ועתוס' קנ"א ע"ב ד"ה ומתה שהקשו כה"ג בהא דבני רוכל וברי"ף באמת ליתא כל זה] אבל לפמ"ש א"ש דמייתי זה להורות שהיה מצמ"מ ומ"מ בעי קנין וגם להורות דמ"מ אם עמד חוזר וכנ"ל. ובירושלמי דהכא ודפיאה פ"ג ופ"ק דקדושין איתא ובא מעשה לפני חכמים וקיימו את דבריו. ולפ"ז אין ראיה מזה כלל [ותמוה לי ברשב"ם קנ"א ע"ב שכתב דהש"ס מוכח דאיירי הך דבני רוכל בלא קנין מלשון וקיימו את דבריה ע"ש. וצע"ג דהא גם במרוני איתא וקיימו את דבריו אף שהי' שם קנין. והוכחת הש"ס שם פשוטה דהא זה עיקר ראיית חכמים לר"א מהני דבני רוכל דסגי בדברים וא"צ קנין וע' רשב"ם קמ"ו ע"ב במשנה שדקדק ג"כ מלשון דבריה וצ"ע]:
אות ח
ועוד נראה בישוב הא דמסיים ר"א הא דמת וקיימו את דבריו דמש"ל הוא דוחק דהול"ל ברישא שהיה מצמ"מ ולא ברמז כזה. והנראה דהא דא"ל למרוני אין לו תקנה וכו' לא חכמים אמרו לו מדל"ק בפירוש א"ל חכמים כדקאמר בסוף וקיימו חכמים. וגם משמע שמקודם לא בא לפני חכמים רק אח"כ ומכ"ש לגירסת הירושלמי שהזכרנו ובא מעשה לפני חכמים שמבואר שמקודם לא בא לפני חכמים רק שאמרו לו אנשים הנמצאים אצלו. והא דמקשה הש"ס בקדושין כ"ו ע"ב וליקנינהו בחליפין או במשיכה. היינו משום שקניינים אלו פשוטים לכל אדם וידועים יותר מקנין אגב. ובזה מיושב קושית הפנ"י בקדושין שם דלקנינהו באודיתא ונדחק בזה. ולפמ"ש א"ש דקנין אודיתא אינו פשוט לכל אדם וכדמשמע בב"ב קמ"ט דאמר רבא על הא דאודיתא קמגמרו טענתא לאינשי וכו' וכ"נ ברור שהיו אנשים שעמדו אצלו:
ולזה מייתי ר"א הא דקיימו חכמים דמהא דאמרו לו אין ראיה די"ל שטעו בדין וסברו דשכ"מ בעי קנין ולא סגי בדברים רק שמוכיח ר"א דא"כ היה כוונתם למתנת שכ"מ רק שעשו קנין וא"כ אין קנין לאחר מיתה והו"ל לחכמים לבטל דבריו דהא לא הקנה ביפוי כח. ולזה מוכיח מדקיימו חכמים דבריו שבאמת בעי קנין בשכ"מ וא"צ יפוי כח לר"א ולר"א ל"א אין קנין לאח"מ וכמובן [ובפנ"י בקידושין כ"ו הקשה מאי פריך וליקנינהו במשיכה דהא לר"א שכ"מ היה וא"כ אפשר לא רצה להקנותו רק לאח"מ. ודבריו צ"ע דהא לר"א בעי קנין גמור ואף אם עמד אין חוזר ולא שייך שמקנה לאחר מיתה. ואף לפמש"ל דאיירי במצוה מ"מ ומודה ר"א במצמ"מ שעמד חוזר מ"מ השתא מקנה קנין גמור לפי שברור לו שימות ומתייאש מכל עמלו ומקנה תיכף כמש"ל הסברא בזה וא"כ שפיר מקשה וליקנינהו במשיכה דהשתא רוצה להקנות קנין גמור לר"א ולהלן יבואר עוד בזה]:
אות ט
ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' בב"ב קמ"ט ע"א ד"ה דקא שהקשו מאי מייתו רבנן ראיה מבני רוכל דל"צ קנין דילמא קיימו חכמים דבריה משום דמצוה לקיים דברי המת [והמהרי"ט בראשונות סי' כ"ב הקשה זה לשיטת הרמב"ן דכל היכא דאמר תנו או ייחד שליח שייך מלקד"ה. ולא הרגיש שזה קושיית התוס'] ולפמ"ש א"ש דלכאורה קשה מה מייתי ר"א ממרוני שקיימו דבריו דילמא הוי משום מלקד"ה וע"כ צ"ל דלא ס"ל לר"א מלקד"ה ולזה שפיר הוכיחו לו מבני רוכל. ואף לשיטת ר"י ורמב"ן דבעי במלקד"ה תנו או שיעשה שליח נראה דבקדושין כ"ו מוקי הא דמרוני דליכא מקבל מתנה לפנינו. וקשה דא"כ איך הקנה לו הקרקע. וא"ל ע"י סודר. דא"כ הו"ל להקנות כן המטלטלים ג"כ. וכבר כתבו בזה התוס' שם שלא היה מי שיחפוץ בטובת הקונה לזכות בעדו בסודרו המטלטלין וירא שלא יפסוק הסודר ע"ש. וא"כ קשה איך הקנה הקרקע. וא"ל שהקרקע היה סמוך למקום מקבלי המתנה והחזיקו בעצמם. דלא משמע כן שהרי היה בירושלים וקנה קרקע סמוך לירושלים ע"ש וגם למאי דס"ד דש"ס שם דאיירי בצבורין ליקנו במשיכה. שוב ראיתי במקנה שהרגיש בזה והוציא מזה דין חדש וכ"כ במקור חיים סימן תמ"ח סק"א אבל בקצה"ח סי' ער"ה סק"א כתב להיפוך וקבע בה מסמרות בבאר יצחק סי' ד' ודבריהם עיקר. וכולם לא ראו דברי המקנה:
ולזה נראה דאיירי שזיכה הקרקע ע"י אחר ולא ע"י ק"ס רק ע"י שטר ולזה כתבו התו' שם שחששו לתפיסת הסודר דהא דאין מי שיחפוץ בטובתו לא סגי דהא ע"כ יש מי שחפץ בטובתו שזיכה ע"י הקרקע רק שאין חפץ במקום שחושש להפסד. ומיושב בזה ג"כ דמקשה שם הש"ס ולזכינהו ע"י אחר ומשני לא סמכא דעתיה דשמיט ואכיל להו וקשה מאי מקשה הא איירי שאין חפצים בטובתו כמו"ש התוס'. אבל לפמ"ש א"ש דע"כ צ"ל שחפצו בטובתו רק בסודר לא רצו מחשש תפיסה כמו"ש התוס'. שוב מצאתי בחי' הרמב"ן שם שהרגיש בזה ותירץ מתחילה דאיירי שהקרקע היה סמוך להמקבלים ולבסוף הסכים שהקנה ע"י אחר הקרקע [וראיתי שם שהקשה על תירוץ שחששו לתפיסת הסודר דלמה לא הקנה הנותן סודרו לאחר ואח"כ יחזור ויקנה לו. ותמיהני דהא מבואר בש"ס דלא סמכא דעתיה דשמיט ואכיל אף שיזכה לאחר ומכ"ש הכא שיקנה לו בעצמו] ועכ"פ מוכח דאיירי בזיכה ע"י אחר והו"ל כעושה שליח ושפיר שייך מלקד"ה ומדמייתי ר"א ראיה מזה לדבריו הוכיחו חכמים דלא ס"ל מלקד"ה ולזה שפיר הביאו ראיה מבני רוכל וכנ"ל:
וביותר נראה הוכחתם דמשמע להו דהא דמלקד"ה והא דדברי שכ"מ כמסורים דמי תלי זה בזה וכעין מ"ש ר"ת בתו' שם דף קמ"ט גבי גר דכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה ובמלקד"ה והוא דחוק. אבל לומר שתלוי בהא דמתנת שכ"מ שפיר מסתבר ובפרט לדעת ר"ת דמשמע דעתו שגם מלקד"ה התקנה הוא מצד דהוי כעין ירושה וכמו הא דמתנת שכ"מ. וכ"נ פשטות לשון הש"ס בגיטין ט"ו ע"א דקאמר שם ר"נ ור"י נמי כר"א אע"ג דמית ל"א מלקד"ה. משמע שזה נמשך ממה דס"ל כר"א ורק ר"מ חידש שם דאף דס"ל כר"א מ"מ ס"ל מלקד"ה ע"ש. ולזה שפיר הוכיחו מדמייתי ממרוני דלא ס"ל מלקד"ה ע"ש והיינו משום דלטעמיה אזיל דלא ס"ל מתנת שכ"מ ושפיר מייתי מבני רוכל וכנ"ל [ובתוס' שם דף קמ"ט הקשו לר"מ דס"ל מלקד"ה למה לי הא דדברי שכ"מ כמסורים. ותמיהני דהא ר"מ ס"ל כר"א דלא ס"ל הא דדש"מ כמסורים כלל. וצ"ל כוונתם למאן דס"ל כר"מ וס"ל הא דדש"מ כמסורים וכדקיי"ל לדינא]:
אות י
והנה לכאורה קשה לדעת הראב"ד הובאה בטוש"ע סי' ר"נ סי"ז דאף במצמ"מ אם קנו מידו בעי יפוי כח וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ח מה"ז הי"ז וכ"כ הנ"י פ' מי שמת גבי אחתיה דרב דימי. ומקור לדבריהם נראה מדף קל"ה ע"ב דשכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני צריך ליפות כחו. ומנה לפלוני משמעותו מתנה במקצת וכדאיתא בדף קנ"א ע"ב דמקשה ממשנה דגיטין ע"ש. וצ"ל דאיירי במצוה מ"מ לזה בעי יפוי כח אף במקצת שנותנו מחמת מיתה ומוכח דבמצמ"מ בעי ג"כ יפוי כח. ולפ"ז קשה לפמ"ש דהא דשכ"מ הייתי איירי במצוה מ"מ א"כ צ"ל דאיירי בקנין וביפוי כח וממילא מוכח שהיה שכ"מ. ואי איירי בקנין סתם. א"כ מוכח שהוא בריא וכקושיית המל"מ הנ"ל וביותר קשה על הנ"י למה פי' דאיירי במצמ"מ כיון דמ"מ בעי יפוי כח ונהי דלר"מ דס"ל כר"א א"ש אבל לדידן קשה. אכן לפמ"ש הסמ"ע סי' רנ"א סק"י דיפוי כח אינו ראיה שהוא בריא א"ש וע"ש בט"ז בזה:
אות יא
והנה עוד קשה על שיטתם דבדף קנ"א איתא דמתנה במקצת בעי קנין ואם עמד אינו חוזר ומצוה מ"מ עמד חוזר ומשמע אף שנעשה בהאי גוונא ממש דמתנה במקצת בלי יפוי כח וכ"נ מלשון כל הפוסקים דאיירי בחד גוונא. ואף אם נדחוק דאיירי במיפה כחו והיינו דקרי מצמ"מ שמזה מוכח שנותן לו במתנת שכ"מ אף שהוא מקצת. דמ"מ תיקשי מהא דאחתיה דרב דימי שם ששייר מקצת וקנו מידה וע"כ איירי שלא עשה ביפוי כח שהרי הוא סבר דהוי מתנה גמורה כדין מתנת מקצת ומ"מ א"ל ר"נ דהויא מצוה מ"מ וחוזרת ולשיטתם הול"ל דאין קנין לאחר מיתה ולא כלום הוא. ודוחק לומר דלרבותא אמר ר"נ שאף אם נעשה ביפוי כח מ"מ חוזר [ועפמ"ש דיפוי כח הוי הוכחה דהוי מש"מ קשה בדף קמ"ח ע"ב שחוששין שמא יש לו נכסים במק"א וכ' הרשב"א הטעם שהקנין מוכיח וקשה טובא דהא ע"כ איירי ביפוי כח כדין מתנה בכולה וא"כ מוכח מזה דהוי מש"מ. וא"ל דאיירי בקנין סתם ואי הוי מתנה בכולה בטילה משום אין קנין לאח"מ. דאין הלשון משמע כן ועוד דא"כ מאי מקשה שם ממשנה דדף קמ"ו דהא שם איירי ביפוי כח כדאיתא בדף קנ"א. ויש לדחות דא"כ מה מחלק במשנה שם בין כולה למקצת כיון שעיקר ההוכחה מיפוי כח וא"כ הו"ל לחלק בין אם ייפה כחו או לא וע"כ דלא נחית לזה ומ"מ קשה על הרשב"א דמה ראיה מהקנין שהוא מקצת אדרבא מהיפוי כח מוכח שהוא כולה וכמו"ש וצריך לדחוק שלא ייפה כחו ואם היא בכולה בטלה דאין קנין לאח"מ וכמו"ש]:
אות יב
ולכאורה י"ל בדעת הראב"ד ונ"י לפמ"ש הד"א שם בשם הנ"י והריטב"א דאף כשהקנה מעכשיו כשעמד חוזר בין במצמ"מ בין בשכ"מ א"כ י"ל דאיירי בקנין מעכשיו ובמעכשיו לא שייך אין קנין לאח"מ דהוי כאומר מהיום ולאח"מ וכמו"ש המהרי"ט חחו"מ סי' נ' ועד"א שם. וא"ש דהך דשכ"מ הייתי והך דדף קנ"א ועובדא דאחתיה דרב דימי איירי בקנין מעכשיו ומ"מ אם עמד חוזר כנ"ל ומיושב ג"כ דברי הרשב"א שהזכרנו די"ל דאיירי במעכשיו. אבל לענ"ד דברי הד"א שם תמוהים מ"ש דס"ל להנ"י וריטב"א דאף בשכ"מ חוזר אף בקנין מעכשיו דהא מפורש בנ"י בשם ריטב"א פ' מי שמת גבי אחתיה דרב דימי וגבי ארכביה אתרי ריכשי ובפי"נ גבי מהיום ולאחר מיתה להיפוך דרק במצוה מ"מ עמד חוזר אף בקנין מעכשיו אבל לא בשכ"מ סתם וכ"כ הריטב"א בחי' קידושין מ"ט ע"ב וגיטין ס"ו ע"א דרק במצוה מ"מ עמד חוזר בקנין מעכשיו וכן בדברי הריטב"א שהביא הב"י סי' ר"נ מחודש ל"ה. וש"ס מפורש הוא דכתב וזיכה קנה בשכ"מ בדף קנ"ב וכ"ה בירושלמי פיאה פ"ג ה"ז ע"ש. ומ"ש הנ"י פ' מי שמת בעובדא דאימא דרמב"ח שאם נתן כל נכסיו בקנין מעכשיו והוא שכ"מ או מצוה מ"מ אם עמד חוזר ואם לא עמד אינו חוזר עכ"ד ומזה הוציא הד"א שכ"ה דעת הנ"י והריטב"א. לענ"ד צ"ל שם שכ"מ המצוה מ"מ כדי שלא יסתרו דבריו זא"ז כנ"ל ודנקיט כל נכסיו הוא לרבותא דמ"מ אם לא עמד אינו חוזר. ועוד י"ל דשכ"מ הכוונה שנתן בפירוש במתנת שכ"מ וכמו שיבואר להלן בזה וע' נתיבות סי' ר"נ סקי"ג. ומ"ש שם מהתו' דגיטין אין ראיה דשם איירי שכתב בצוואה מהיום אבל לא הקנה לו בקנין ורק צוה בצוואתו שישתחרר מעכשיו ואקצר [ומש"ש הד"א בדעת ר"ת דמעכשיו קנה בשכ"מ ממ"ש התוס' בשם ר"ת בגיטין דף ט' ע"ב דלהכי אינו חוזר בגט משום שחל מחיים אלמא דבכה"ג במתנה אינו חוזר דבריו צ"ע דהא שם איירי במצוה מ"מ כדאיתא בדף ס"ו ע"א וכן פירש"י שם שפירש על הא דחוזר במתנתו לב"ב דף קנ"א ותמוה ל"ל הראה לדף קמ"ו ששם עיקר דין שכ"מ. ולפמ"ש א"ש דבדף קנ"א איירי במצוה מ"מ וקמ"ו מיירי בשכ"מ. והגאון מפלאצק בספרו גרש ירחים לא הרגיש בזה בדף ס"ו ע"ש (וראיתי שם שהקשה מהא דהניחו חולה נותנו בחזקת קיים ול"ח שמא חזר בו. ותמיהני דשם י"ל שחלה אחר מסירת הגט לשליח וכ"כ הר"ן להדיא ר"פ מי שאחזו גבי גוסס ע"ש) וא"כ משמע דאף במצמ"מ קנה במעכשיו. וכל הפוסקים כתבו שחוזר כמוש"ל. וצ"ל דר"ת מדמה גט דמצמ"מ למתנה בשכ"מ וכמוש"ל דאומדנא דגט גריעא טפי ואקצר]:
אות יג
והנה הפרישה סי' ר"נ סי"ד והב"ח שם הבינו שדעת הרמב"ם ג"כ כהראב"ד שכ"כ בפ"ח מה"ז הט"ז וכן הבין המגדול עוז שם. ותמה אנכי דא"כ למה הביא הטור זה בשם הראב"ד לחוד ובפרט שגם הסמ"ג העתיק דברי הרמב"ם במ"ע פ"ב והול"ל שכ"ד רמב"ם וראב"ד וסמ"ג. וגם למה כפל דבריו בסי"א וסי"ד להעתיק דברי הרמב"ם וע' פרישה שם בזה. וגם קשה על הרמב"ם שבהט"ז כתב בדין מתנה במקצת בקנין בד"א בשנתן סתם וכו' אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכ"מ שאינו אלא לאח"מ א"צ קנין ואם עמד חוזר ואם לא עמד קנה זה המקצת ואם היה בה קנין ל"ק אא"כ היה מיפה כחו עכ"ד. וע"ז כתב הראב"ד א"א זהו המצוה מ"מ. ובהכ"ג שכתבו השכ"מ שצוה מחמת מיתה כגון שהיתה דעתו נוטה א מת ודאי וניכר דבר זה מכלל דבריו אעפ"י שקנו מידו במקצת אם עמד חוזר עכ"ל. וקשה טובא שהוא כפל דברים וגם למה לא כתב כאן שצריך ליפות כחו אם קנו מידו וגם שינוי לשונו שבהט"ז לכ"ג צריך ביאור. אבל נראה פשוט דעתו כמוש"ל בשם הנ"י דמצוה מחמת מיתה ברור בעיניו שימות ומקנה מעכשיו כי כבר התיאש מכל עמלו אבל שכ"מ אף שחושש למיתה מ"מ דעתו ליתן רק לאח"מ כי כ"ז שהוא חי חפץ שיהיו ברשותו אולי יחיה ויקום מחליו. ולזה במתנת שכ"מ שיש בה קנין אמרינן אין קנין לאח"מ ובתקנת חז"ל לא רצה להקנות כיון שעשה קנין ולזה צריך יפוי כח. אבל במצמ"מ א"צ יפוי כח בקנין דבאמת מקנה מעכשיו רק עומד חוזר משום דהוי כהתנה כמו"ש הנ"י ולזה במש"מ חוזר בחליו ובמצמ"מ אינו חוזר בקנין כמו"ש הנ"י. ולזה בהט"ז חידש הרמב"ם שאף שאין ברור לו שימות מ"מ כיון שנותן בפירוש במתנת שכ"מ שפיר שייך זה אף במקצת נכסיו דלא נימא דבמקצת לא שייך כל דין מש"מ. ולזה כתב שצריך יפוי כח אבל בהכ"ג כתב שם שברור לו שימות והוי מצוה מ"מ ושפיר א"צ יפוי כח כלל:
אות יד
ומקור דעת הרמב"ם הנ"ל נראה שהוא מהא דדף קל"ה שהזכרנו דאיתא שם שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ. והקשינו למעלה דהא הויא מתנה במקצת כדמוכח בדף קנ"א דהוי מתנה במקצת אם אמר מנה לפלוני וקשה דהא בעי קנין. ולזה פירש הרמב"ם שנתן בפירוש במתנת שכ"מ. ונראה דהיינו שתי מימרות דשמואל שבדף קנ"ב מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין ושכ"מ שכתב כל נכסיו וכו' והא דשכ"מ שאמר כתבו ותנו כו' ע"ש. דחדא איירי במקצת ובפירש במש"מ. וחדא בכולה. והיינו דקאמר חיישינן שמא לא גמר וכו' לפי שפירש שנותן במש"מ ובירושלמי פ"ק דקדושין ה"ה הגירסא אמר ינתנו לפלוני חזר ואמר כתבו ותנו כו' אין אדם זוכה בכתב לאח"מ. ומזה צל"ע על שיטת ה"ר יונה שבנ"י והובא בטוש"ע סי' ר"נ סכ"ב שאם אמר תנו ואחר כ"ד כתבו ודאי הוי יפוי כח. וא"ל דאיירי תכ"ד דכל כה"ג הוי ליה לפרושי וגם לשון חזר ואמר לא משמע כן וי"ל ואכ"מ] ומיושב בזה מה שהביא הטור דברי הרמב"ם וגם הראב"ד בסי"א וסי"ד וסכ"ט כמש"ל שמש"מ הוא ענין אחר ומצמ"מ ענין אחר וס"ל להטור שהראב"ד חולק על הרמב"ם וס"ל דגם במצמ"מ בעי יפוי כח והרמב"ם ס"ל שא"צ וכמוש"ל. וכ"ה בפי' המשנה פ' מי שמת בפירוש שהאומר יהי' לפלוני כך וכך אחר מותו דבריו קיימים אף שהוא במקצת לפי שהוא מש"מ בפירוש ומצמ"מ הוא מי שיחשוב שימות בלי ספק וא"צ יפוי כח ובשכ"מ צריך יפוי כח אף במקצת. ע"ש ותראה שמפורש כמו"ש. וכיון שבארנו דעת הרמב"ם נלע"ד שגם הראב"ד ס"ל כן דמצמ"מ ל"צ יפוי כח. ומ"ש זהו המצוה מ"מ. כוונתו לפרש למה א"צ קנין אף במקצת. ולזה ציין שם דבריו על שקונה בלי קנין ולא על יפוי כח. וכן בהי"ד וי"ב שם מצינו שמפרש דבריו. ועוי"ל כוונתו לומר דהיינו מצוה מ"מ. וכוונתו לחלוק שא"צ בזה יפוי כח דכיון שמפרש שנותן במתנת שכ"מ לאחר מיתה ה"ז כמצוה מ"מ. רק שלפי זה יקשה מהא דכתבו ותנו מנה לפלוני וצ"ל במחלק נכסיו כדמשני נמי כה"ג בדף קנ"א ע"ב. ועכ"פ אם נימא כנ"ל דגם הראב"ד ס"ל שא"צ יפוי כח במצוה מ"מ ממילא לק"מ מהא דדף קנ"ג שכ"מ הייתי וכמו"ש. אבל לפמ"ש הטור וש"פ בדעת הראב"ד קשה כנ"ל. ובאמת לדידן דקיי"ל דשכ"מ א"צ קנין וכל הפוסקים הביאו הא דשכ"מ הייתי קשה קושיית המל"מ שהבאנו דמהקנין מוכח שהיה בריא. אבל באמת לא ידעתי מי הגיד להם דאיירי שהקנין כתוב בשטר דילמא איירי בשטר ראיה שכתוב בו שנתן שדה זו לפלוני. וא"י לנו אם במש"מ או במתנת בריא. ואף דאין שטר לאח"מ ועתוס' כתובות נ"ה ע"ב בשם גליון. זה שייך רק בשטר קנין ולא בשטר ראיה ומ"מ בש"ס איירי לר"מ ור"י ור"נ שטוען שהיה מצמ"מ כדי שיוכל לחזור וכמוש"ל. [וק"ל בזה בתשובת רמ"א סמ"ז שנשאל הב"י בשטר שכ"מ שכתוב בו שנתן במתנת בריא ואין בו קנין והשיב הב"י שהוא ודאי מתנת שכ"מ. ומ"ש שנתן במתנת בריא הוא ט"ס. דא"א ליתן כסף בקנין זה. והרמ"א בסי' מ"ה השיג עליו דלא תלינן טעות בשטר כדי לקיימו. ולענ"ד צ"ע דודאי הוא מתנת בריא גמורה שהודה שנתנה כדין והו"ל כדאודיתא. ושטר ראיה הוא. וכהא דגיטין מ' בנתתי שדה לפלוני דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר וקיי"ל בחו"מ סי' רמ"ה דאף ע"י אמירה קנה ואף שהרמ"א מסיק שם שהיתה הלוואה מ"מ י"ל שמודה שנתנה באופן המועיל כגון במעמד שלשתן וכדומה ומתנת בריא מועיל אף בשכ"מ כמ"ש כל הפוסקים דבנותן בפירוש במתנת בריא מעכשיו שפיר קנה וכמש"ל ג"כ ובפרט שהב"י סבור שם שהיו בעין ע"ש (ויש להעיר בזה מהא דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו) וכעין זה כתב מהרי"ט חח"מ סי' נ' ע"ש שלא הביא כלל שו"ת ב"י ורמ"א הנ"ל. ואפשר היה כתוב בשטר שנותן במתנת בריא כי לא נתבאר שם לשון השטר וכ"נ בד"מ סי' ר"נ סק"ז. וע' תשובת רמ"א סי' צ"ב שכתב ג"כ כנ"ל. וכתב שאף אם היה כתוב מתחילת השטר בלשון אני נותן הולכין אחר התחתון וכ"כ בכנ"י סי' צ'. וזה באמת צ"ע דמשמעות השטר הוא שטעה וסבר שמ"ש בתחלה אני נותן הוא מועיל ולזה כתב בסוף הלשון נתתי בסוף ועח"מ סי' מ"ב ולהלן יבואר בע"ה עוד]. שוב ראיתי בשטמ"ק על שילהי ב"ב הנספח בדפוס אל מאירי על שבת שכתב בדף קנ"ג ככל מה שכתבנו בס"ד שהקשה מקודם דהא בריא בעי קנין ובשכ"מ אין קנין לאח"מ והקשה מהא דרב ושמואל דדף קנ"ב. ותירץ דאיירי בשטר ראיה שכתוב בו סתם שנתן לו ומקשה ג"כ קושיית הד"א וכת"ר מהא דגיטין ט"ו ותירץ דגם ר"א ס"ל שעמד חוזר משום אומדנא ולר"א דלא ס"ל הא דא"ק לאח"מ הוי כאומר מהיום אם מתי משום אומדנא עכ"ד. ות"ל שכוונתי לדעת הראשונים ז"ל ורק בהך דעמד חוזר חולק על רשב"ם. [וראיתי בשו"ת דברי ריבות סי' שס"ז בשטר שכ"מ שכתוב בו כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח ותנו דלא הוי יפוי כח והוכיח זה משו"ת הריב"ש שהובא בב"י סי' ר"נ מחודש ח' [וע"ש בהג"ה מהרל"ח שהוא תשובת הרשב"א] ותמוה דשם לא נזכר לשון יפוי כח משא"כ כאן וכ"מ בתוס' קנ"ב ע"ב סד"ה מתנת שכ"מ דהוי יפוי כח בכה"ג ע"ש והובא בב"י שם ג"כ ועש"ע שם סי"ז ברמ"א וראיתי שם בד"ר בסי' תי"ד שכתב דמש"מ מעכשיו בעי יפוי כח וג"ז צ"ע דמעכשיו ל"צ יפוי כח כלל ואקצר]: