אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט

חלק אבן העזר

סימן צב

לכבוד ידי"נ הה"ג וכו' מו"ה יהודא דוב הלוי נ"י רב דק"ק שינאווקא הי"ו:

ע"ד אשר דרש כת"ר. באחד שמכר ביתו וגינתו מפני שעקר דירתו מעיר ההיא. והאיש הזה דבר מקודם עם המצרן ורצה למכור לו בעד ק"כ. והמצרן לא רצה ליתן רק ק' ואח"כ חזר בו ולא רצה ליתן עוד רק פ'. ובתוך כך שלח המוכר אל המצרן בסתם שיבא ליקח ולא בא. וע"כ הלך המוכר ומכר לאחר בעד ק' רו"כ ועשו ק"ס. והכסף התחייב לשלם לו לזמנים מוגבלים ואחר התשלום האחרון יתן לו שטר ע"ז. ועתה רוצה המצרן לקחתם. וידידי פלפל בחכמה ובכלל הוטבו דבריו בעיני. כי נאמרו בהשכל. והנה להשיב באריכות אין הפנאי מסכים לזה ורצונו להשיב לו תיכף. ולזאת אכתוב לו הנראה לי לפום רהיטא בס"ד:

אות א

הנה הש"ך כתב בסי' קע"ה סקל"ו דבעוקר דירה ליכא דינא דב"מ. וראייתו דהא במוכר ברעה לגאול ביפה וברחוק לגאל בקרוב ליכא דדב"מ. ובסי' ק"צ גבי עייל ונפיק אזוזי דקיי"ל במוכר שדהו מפני רעתה הוי זביני אף בעייל ונפיק אזוזי. וכ' שם הטור והמחבר דה"ה בעוקר דירתו הוי כמוכר מפני רעתה וא"כ ה"ה הכא. והנוב"י בחחו"מ סי' כ"ד השיג עליו דהא במוכר מפ"ר גופא איכא דינא דב"מ. ורק במוכר כדי לגאול ביפה ליכא דדב"מ. משום דאיכא תרתי למכור רעה ולגאול יפה. וגם דא"כ ל"ל הקדימו הטור לכתוב דין דעוקר דירתו בסי' קע"ה. והשער משפט יישב דברי הש"ך והביא ראיה מדברי הרא"ש דכל דאיכא ריעותא למוכר ליכא משום דדב"מ שלמד מזה למוכר כל נכסיו ע"ש. ועדיין לא נתיישבו דברי הש"ך דמ"מ מאי ראיה מייתי מסי' ק"צ הול"ל סברא בעלמא בזה:

גם מ"ש דחיישינן לחזרה לא מצינו כלל זה שנבטל דדב"מ בשביל חשש חזרה וגם דא"כ במוכר מפ"ר מצינו חשש חזרה וכפירש"י בב"מ ע"ח א' ע"ש ובשאר מפרשים:

אות ב

והנראה בבירור הדברים. דהנה במוכר שדהו מפני רעתה פירש"י הטעם דלהכי הוי זביני אף בעייל ונפיק אזוזי. משום דאנן סהדי דגמר ומקני אף אי ל"צ לזוזי כ"כ. והא דעייל ונפיק אזוזי. הוא משום שרוצה להוציא המעות מיד הלוקח שלא יחזור בו. וכ"ה ברי"ף בב"מ שם. ובשטמ"ק שם כתב הטעם שטועה בדין וחושב שיכול הלוקח לחזור בו וכ"כ הסמ"ע סי' קע"ה סקי"ז. וצ"ע דא"כ שלא חשב הקנין לקנין גמור. הא באמת לא קני כלל. דהא בקנין בעינן דעת קונה ומקנה. וכעין זה בב"מ ק"ד גבי אנשי אלכסנדריא שלא היו מכוונים בקדושין שיהיו קדושין גמורים עד שתכנס לחופה. וממילא לא הוי קדושין ע"ש. ועיין ביבמות נ"ב ב'. וכ"כ בשטמ"ק בב"מ שם. שאף שלא נכתב בהכתובה. מקדשים ע"ד המנהג. ונראה דס"ל כמו"ש הרשב"א הובא בשטמ"ק לב"מ יו"ד א'. גבי גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני בנפילה. דבקניין דאורייתא קני אף אי לא ניחא ליה. אבל ז"א דזה לא הוי רק בקונה. דקונה אף שלא מדעתו. משא"כ במקנה דלא שייך זה. ובפרט במכר דהא חזינן דבשטר לחוד או בכסף במקום שכותבין שטר לא קנה דלא סמכה דעתו אף דהוי קנין מה"ת. וכן בחזקה בנכסי עכו"ם בסי' קצ"ד ע"ש. [ועיין ב"י סי' קצ"ח מ"ש בשם הרשב"א. שאם גילה הלוקח דעתו שאינו רוצה לקנות במסירה רק במשיכה. אינו קונה ע"ש. וזה סותר למ"ש השטמ"ק בשמו ואכמ"ל בזה. ובאמת הכא בפשוטו הכוונה שחושש שהלוקח יחזור בו ולא יהא ציית דין. וכ"כ הסמ"ע סי' קע"ה סקי"ז בפירוש אחד. או שיאמר אין לו כסף ושקול ארעא בזוזך. וכדאיתא בכמ"ד בכהאי גוונא ואקצר:

אות ג

והטור הביא בסי' ק"צ בשם הרמ"ה דגם בעוקר דירתו דמי למוכר מפ"ר. נראה סברתו דג"כ גמר ומקני אף אי ל"צ לזוזי. והא דעייל ונפיק ליכא לפרש שמא יחזור הלוקח. דזה שייך רק בשדה רעה ולא בזה. וצ"ל הטעם שאינו יכול לשהות כאן וחפץ לגבות מעותיו ולילך למקומו החדש ולכאורה י"ל דבכל מכירות חיישינן לחזרה. ורק בשדה טובה לא איכפת לי' בחזרת הלוקח כי עיקר מטרת מכירתו אינה להפטר מהשדה. ורק שצריך למעות וכיון שאינו נותן לו מחירה במועדו יחזור ויחזור. אבל במוכר מפ"ר ועוקר דירתו שחפצו להפטר מן השדה שפיר חייש לחזרה. אבל ז"א דכבר אמרו חז"ל זבנית קנית ובשדה שאינה רעה לא חייש כלל לחזרה. וראיה לזה דבמוכר שדה שוה ק' במאתים ועייל ונפיק אזוזי הוי ספק אם יכול לחזור בו בסי' ק"צ. וקשה דבזה הוי ודאי חשש שמא יחזור בו הלוקח ולא ירצה ליתן כ"כ ועכצ"ל דכיון שנתרצה על מקח זה מסתמא חביבה עליו ולא יחזור בו כי אין אונאה לקרקעות ומכש"כ בלוקח במקח השוה ואינה שדה רעה [ובזה יש נ"מ בין הטעמים אי המוכר טועה בדין וחושב שיכול הלוקח לחזור בו. או שחושש שיעשה הלוקח שלא כדין. שאם מכר שוה מנה במאתים ונתן לו ק' ועל ק' השניים עייל ונפיק דהכא ליכא למיחש שיעשה שלא כדין כיון שק' היתרים בידו יקח שדהו בעד ק' האחרונים. ואף די"ל דגמר ומקני אף אי ל"צ לזוזי מפני המחיר הגדול שלוקח עבורה מ"מ כיון דעייל ונפק אזוזי מוכח שעיקר מכירתו בשביל צורך הכסף. וכן מוכח מרש"י וש"פ שאף שכתבו דבמוכר מפני רעתה גמר ומקני מכל מקום הוצרכו לתת טעם להא דעייל ונפק דבלא זה מוכח מזה שעיקר מכירתו בשביל צורך הכסף ולא מפני רעתה וא"כ ה"ה הכא בשוה מנה במאתים וכנ"ל. וממילא מוכח מזה דבשאר מכירות אין חשש חזרה רק אם יש איזה טעם כמו בשדה רעה וכמש"ל]:

אות ד

ולכאורה עדיין קשה לפימ"ש הר"ח הובא בטור ומחבר להלכה בסי' ק"צ שצריך שנדע שהוא דחוק למעות ומוכרה בשביל כך. א"כ ל"ל לרש"י והרי"ף וש"פ טעמא דעייל ונפיק שמא יחזור. דהא לדידהו צ"ל דגם במוכר מפ"ר איירי שיודעים שדחוק הוא למעות ובכ"ז כיון שאומר שמוכר שדה זו מפ"ר. אמרינן דאנן סהדי דאף אי לא הוי צריך לזוזי הוי גמר ומקנה [ואפשר דאף בסתם אמרינן כן כיון שבירר זו למכרה חזינן שהיא רעה. וכעין זה איתא בב"ב מ"ח באנוס על שדה סתם גמר ומקני. כיון שבירר זו מפני רעתה ע"ש ברשב"ם. אך לשון מפני רעתה משמע שאומר בפירוש]. וא"כ שפיר י"ל דעייל ונפיק מפני שצריך למעות. ומ"מ גמר ומקני מפני רעתה. וכמו שאנו אומרים בתחילת המכר. והנה לפימ"ש הב"י שם מתחילה שהראב"ד וש"פ חולקים על הר"ח בזה א"כ י"ל דרש"י ס"ל בזה כהראב"ד דל"צ שיהא ידוע בתחילה שמוכרה בשביל דחקו. ולזה הוצרך לטעם דחושש שמא יחזור. וס"ל דאי הוי ידוע באמת שמוכר מפני דחקו למעות. לא מהני הא דמוכרה מפני רעתה. ולפי"ז י"ל ג"כ בדעת הרמ"ה שכתב בעוקר דירתו דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה אף דליכא חשש חזרה כמוש"ל. דס"ל כהר"ח שידוע שצריך למעות. וא"כ שפיר הא דעייל ונפיק הוא משום שצריך למחיר השדה ובכ"ז גמר ומקני דהוי כמוכר מפני רעתה. אבל ז"א דהא הרמ"ה מבואר בטור וב"י שם סי' ק"צ סי"ז דס"ל ג"כ כהראב"ד. וגם דהא כתב הב"י שם בשם רי"ו דהרי"ף ס"ל כר"ח ומ"מ כתב טעמא דחזרה. וגם דהא מסיק הב"י שם דלא פליגי. וכן הובא להלכה בסימן ק"צ שני הדיעות הר"ח והראב"ד. וא"כ קשה עדיין כנ"ל:

אות ה

והנראה דלכאורה קשה דהא קיי"ל בכתובות צ"ז דזבין ולא אצטריכו זוזי הדרי זביני. ופשוט דה"ה כשמכר ואין חפץ הלוקח לשלם לו. דמאי שנא כיון שמכר בשביל שצריך למעות. וא"כ ל"ל עייל ונפיק אזוזי כיון דלפיר"ח צריך שידעו בו שמוכר מפני דחקו. ולכאורה י"ל לפימ"ש התוס' בכתובות שם וכ"כ שאר פוסקים שצריך שיגלה דעתו מקודם שמוכר בשביל צורכו למעות. א"כ י"ל דהכא לא גילה דעתו. אבל אכתי תיקשי להפוסקים דסבירא להו שם שאין צריך גילוי. דעת ע"ש בשטמ"ק בדעת רש"י ורבינו יהונתן ועח"מ סי' ר"ז ס"ג בזה. וגם דהא הר"ח הובא בשטמ"ק ב"מ ע"ז ע"ב כתב להדיא דאיירי שם גם כן בגילה דעתו ע"ש. ונראה דהא דצריך עייל ונפיק שאם אינו תובעו גלי אדעתיה דגמר ומקני אף שאינו משלם לו מחיר השדה. שאם מכרה רק בשביל דוחקו ואם לא ישלם לו ביומו רוצה לבטל המכירה הו"ל לתובעו ומדלא תבעו אינו מקפיד על זה והלוקח אין מחוייב לשלם בלי תביעה רק במתנה בפירוש. והרי אף בנשבע לשלם דעת הסמ"ע והש"ך בסי' ע"ג ס"ו שא"צ לשלם עד שיתבענו ורק הט"ז חולק שם אבל בסתם מכר ודאי שצריך תביעה. ולזה אף דבלא איצטריך זוזי בטל המקח מ"מ בלא נתן הלוקח המעות צריך עייל ונפיק וכנ"ל:

אות ו

ועל פי זה מיושב הא דבס' ק"צ סתמו המחבר והרמ"א דאף במטלטלין אי עייל ונפיק אזוזי בטל מקח. ובסי' ר"ז גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי כתב הרמ"א דעת הסוברים דבמטלטלין זביניה זביני. וקשה טובא דהא הטעם אחד בשני הדינים. ועו"ק דהא הר"ח כתב הראב"ד בס' הזכות בדעתו דאף במטלטלים בטל מקח בעייל ונפיק אזוזי. דלא כבעל המאור שם. ובזבין ולא צריך לזוזי כתוב בשטמ"ק בשמו בב"מ ע"ז ע"ב ובהג"א בכתובות צ"ז בשם ר"ח דבמטלטלי הוי ספק. וקשה מאי שנא כיון דהר"ח מפרש הא דעייל ונפיק ג"כ בגילה דעתו שמוכר בשביל צורכו למעות. אבל לפימ"ש א"ש דבמטלטלין שאין דרך בנ"א להקפיד כל כך על מכירתן אנו אומרים שלא מכרם בשביל דחקו אלא דבלא"ה ניחא ליה למכרם ואף שגילה דעתו שמכרם בשביל מעות בכ"ז אינה אומדנא דמוכחא כל כך. וכבר כתבו התוס' והרא"ש וש"פ שצריך שיהא אומדנא דמוכח וגלוי לכל שכן הוא. ועיין תוס' גיטין ל"ב ע"א. ומ"מ כיון שאין טעם גלוי למה הוא מוכרם רק הא דצריך לזוזי לזה כתב הר"ח דהוי ספק. אבל בעייל ונפק אזוזי מוכחא מילתא טובא שרק משום דוחקו מכרם והוי אומדנא הגלוי לכל אף במטלטלים ולזה כתבו הפוסקים דבטל מקח [ועוד יש לחלק בין כששילם הלוקח רק שהמוכר אין צריך עוד לזוזי. דמכל מקום יש לו מעות בעד מטלטליו. ושכיח לקנות אחרים או יעשה עסק אחר בהם וגם דהו"ל לאתנויי. משא"כ כשהלוקח אינו משלם לו במועדו שאין לו לא חפציו ולא מחירם בטל מקח אף במטלטלין ואקצר] ורק במוכר מפני רעתה דאיכא טעם למה מוכרם ולמה עייל ונפיק וכפירש"י והרי"ף א"כ אין כאן אומדנא כלל ושפיר קני. והא דעייל ונפיק הוי כעין הוכיח סופו על תחילתו במטלטלין דמכרם מדוחקו. ואף דבחולין ל"ט קיי"ל דהוי ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. מכל מקום הא אמר שם דבאמר כתבו ברישא מודו כו"ע דאמרינן. וה"נ הא גם בתחילה ידענו שהוא דחוק. ובפרט להר"ח שפירש בגילה דעתו. ובלא"ה יש לחלק בין הך דחולין לנ"ד ובמק"א הארכתי בענין זה בס"ד:

ועפי"ז מיושב שפיר פירש"י והרי"ף שהוצרכו לתת טעם על הא דעייל ונפיק במוכר מפני רעתה דבלא"ה הו"א הוכיח סופו על תחילתו מדעייל ונפיק שעיקר מכירתו היא בשביל צורך המעות ולא בשביל רעתה. ולפי"ז מוכח ג"כ לדעת הרמ"ה שכתב דה"ה בעוקר דירתו שצ"ל דלהכי עייל ונפיק מפני שאין לו שהות להמתין וכמוש"ל [ולפמ"ש יש מקום לומר דהא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי דקיי"ל דבטל מקח. אם מכר השדה מפני רעתה או מפני שעוקר דירתו הוי זביני. וכן בכל הנהו דב"מ ע"ז ע"ב ע"ש. והוי עוד קו"ח דשם עייל ונפיק ג"כ וכמוש"ל. ובפרט לשי' הר"ח דמפרש הך דעייל ונפיק בגילה דעתו. או לשיטת הראשונים והמפרשים הך דזבין ול"צ לזוזי אף בלא גילוי דעת וכמו"ש בשטמ"ק בכתובות צ"ז ע"ב ועח"מ סי' ר"ז ויש לחלק ואכמ"ל בזה. ובאמת אף שהב"י כתב בסי' ק"צ להשוות דעת הר"ח דאוקמא בידוע שדחוק למעות עם דעת שאר הראשונים. לענ"ד פשטות דבריהם אין מורין כן. והר"ח באמת כפי שהובא בשטמ"ק בב"מ שם נראה דנקט הך דינא דעייל ונפיק ודין דלא אצטריכו ליה זוזי בחדא מחתא. וכן מוכח מכל דברי הראשונים דלא ס"ל כר"ח בזה ובאשר אכ"מ אקצר] ובבעל העיטור אות מכירת קרקעות כתב דשדרו ממתיבתא דהא דעייל ונפיק והא דלא אצטרכי ליה זוזי איירי שגילה דעתו מקודם ע"ש. ונראה שזהו דעת הר"ח שמקודם כתב שם הבעהע"ט שאין שייך דין עייל ונפיק לדין דל"צ לזוזי. והיינו כהפוסקים החולקים על הר"ח וכמש"ל:

אות ז

והנה בדינא דבר מצרא קיי"ל בב"מ ק"ח דמוכר רע לגאול ביפה ורחוק לגאול בקרוב ליכא דינא דבר מצרא. ופירש"י הטעם מפני שאם יהיה איחור בדבר אפשר שבין כך תמכר השדה שרוצה לקנותה. וכן לכרגא מזוני וקבורה ליכא דינא דבר מצרא מפני שא"א בכל אלו להשהות את המכירה עד שיודיע להמצרן. והרמב"ם פי"ב מה' שכנים ה"ט כתב הטעם שלא ימצא לוקח כי יאמר למה אטרח בחנם והמצרן יוציא אח"כ ממני ואין יכול המוכר להמתין עד שיביא המצרן דמים ויקנה. ונראה יסוד הסברא כי לא יחפצו לילך לקנות כי יחושו שהמצרן יקח מהם. ואף שיכולים להודיע להמצרן. מ"מ לא יחפצו לעמוד על המקח על הספק. ואף שהמוכר יכול להודיע להמצרן בכ"ז צריך שהות לזה וגם אם יאמר המצרן שיקנה יעצור אותו יום או יומים עי"ז. וגם הלוקחים אפשר שלא ידעו מזה שהודיעו וכי יכריז זה ברבים ולפרסם זה בין הלוקחים הלא אינו יודע מי ומי החפצים בה וגם צריך שהות לזה. ודברי רש"י והרמב"ם הכל אחד בטעמם:

אות ח

ובמוכר שדה שוה מנה במאתיים קיי"ל בש"ס ובח"מ סי' קע"ה דאיכא דינא דבר מצרא. ואף דבעייל ונפיק פסק הרמב"ם דהוי ספק וכן היתה גירסתו בש"ס ונתבאר למעלה הטעם משום דאפשר שמכרה בשביל יוקר המקח ולא משום צרכו למעות. מ"מ הכא לא שייך זה שנאמר שלא יהי' דינא דבר מצרא בזה כדי שיוכל המוכר למכור במהרה כ"א יאחר אפשר שיחזור הלוקח מליקח במקח יקר כזה. דהא הכא אין הלוקח יודע שאינה שוה אלא ק' כיון שנותן בעדה ר'. וא"כ לא ידע כלל דליכא במכירה זו דינא דבר מצרא ושוב לא יהי' מזה תועלת למוכר. והשער המשפט הקשה למה איכא בזה דינא דבר מצרא. ותירץ דכיון שאסור להונות חבירו לכתחילה אף בקרקע ועושה איסור בזה לא עבדינן תקנתא להמוכר בזה. ודבריו תמוהים דאם אין הלוקח יודע שויה ממילא לא יהי בזה תועלת למוכר כמו"ש. וא"ל שהמוכר לא יצטרך להודיע. ז"א דבלא"ה אין מוטל על המוכר זה. ורק מ"ש רש"י והרא"ש שישהה להודיע להמצרן. היינו שיצטרך להודיעו כדי שיוכל לפרסם ללוקחים שהמצרן אין חפץ לקנות. וכ"כ הסמ"ע להדיא סקס"ג שמ"ש הפוסקים שהמוכר יודיע למצרן הוא רק בדרך עצה טובה. כי אינש דעלמא יירא לקנות מפני המצרן והיינו כמו"ש. ורק דעת רב פלטוי גאון הובא במרדכי פרק המקבל והביאו הרמ"א בסעי' ל"ד שכשאין המצרן במדינה. ילך המוכר לפני ב"ד שיודיעו לאוהבי המצרן וקרוביו. וכבר כתב הב"י ששאר פוסקים חולקים עליו. ולבד זה נראה שהיה המנהג בימיהם שכל קנין קרקע היה נעשה בפני הקהל. ולזה כתב רב פלטוי שאף קרוב של המצרן יוכל לקנות בעד המצרן וכמ"ש הסמ"ע שם סק"ס. ודברי הש"ך שם צ"ע. ומ"ש שילך לפני הקהל נראה שהוא ג"כ כמו שכתב הסמ"ע שם סקס"ג שהוא עצה טובה. דכיון דס"ל שגם קרובו של המצרן יכול לקנותו בעדו. א"כ אם לא יודיע הלא יוכל קרובו של המצרן להוציא אח"כ מיד הלוקח בעד המצרן. ויותר נראה שזה הוא רק תקנת רב פלטוי גאון לצאת ידי הטוב והישר ולא מדינא דגמרא. וש"פ לא ס"ל הכי וכמ"ש הסמ"ע. ועכ"פ דברי השער המשפט צ"ע:

אות ט

ואם יודע הלוקח שאינו שוה אלא מנה ומ"מ נותן מאתים כתב השעהמ"ש דבאמת ליכא דדב"מ ולפענ"ד לא נראה כן מפשטות דברי הש"ס והפוסקים ואטו דוקא ברשיעי עסקינן שהונה את רעהו. ונראה הטעם דכיון דחזינן שחביבה עליו כל כך אמרינן שלא ימנע בשביל הטורח להודיע להמצרן וגם שלוקח כזה לא יחוש להמצרן כי יחשוב שהמצרן לא יחפוץ לשלם כפלים בדמיו. וכן במוכר מפני רעתה נראה דלהכי איכא דדמ"מ דאם אינו יודע הלוקח שמוכרה מפני רעתה א"כ אין תועלת במה שנאמר שלא יהי' דינא דב"מ בכה"ג וכמש"ל כי הלוקח לא ידע זה ויחוש להמצרן. ואם יודע ומ"מ קונה א"כ י"ל שלא יחוש עוד להמצרן כי יחשוב אשר המצרן לא יאבה לקנות שדה רעה כזו והלוקח בלי ספק יש לו איזה צורך בה. ועוי"ל דבזה אין רעה למוכר כי המצרן יותר קרוב שיקנה אף שהיא רעה ממה שקונה אותה אחר וכידוע שהמצרן אינו מקפיד כמו אחר ורק בכרגא ואינך תקנו דליכא דדב"מ משום דליכא שהות להמתין וכמש"ל:

ולפמש"ל דהיכא דאין הלוקח יודע אין תועלת בביטול דדב"מ. צ"ל לכאורה דגם במוכר לכרגא ואינך אם הלוקח אינו יודע שמוכרם בשביל זה שפיר איכא דדב"מ דהלא לא היה תועלת למוכר בשביל זה. אכן דעת הסמ"ע בסקע"ט דאף בטוען הלוקח שמא מכרה לצורך מס ואינך אינו מסתלק עד שיביא המצרן ראיה שלא מכרה לצורך מס. אלמא דאף שלא ידע הלוקח מ"מ ליכא דדב"מ וכ"נ דעת הש"ך שם סקמ"ב ורק שהקשה ע"ז מצד אחר. וי"ל דשם איירי שטוען הלוקח שסמך ע"ז בשעת קנייתו שלא יוכל המצרן לברר שלא מכרה למס וממילא יבטל דין מצרנותו. ובאמת נראה שהלוקח טוען ספק היינו שיש לו איזה מקום להסתפק עליו ושכמדומה לו שהוא כן וסמך ע"ז. דאלת"ה יפה הקשה הש"ך שם דא"כ בטלה לה לגמרי דין מצרנות. וכמעט שא"א לברר היפך הדבר. ועכצ"ל דאיירי שהלוקח מראה מקום להסתפק בזה. וצריך המצרן לברר שאין כאן מקום ספק. ומיושב קו' הש"ך שם. דע"י הספק שנתעורר איתרע חזקת מצרנותו והו"ל כספק מצרן. וכעין זה כתבו התוס' בכתובות כ"ג א' ד"ה תרווייהו דכיון שזרק לה קדושין בספק איתרע חזקת פנויה ע"ש. ועיין מהרי"ט חלק חו"מ סי' כ' וסי' ס"ז מ"ש בענין זה ובשי' הרמ"ה בזה ע"ש:

אות י

ועוד נראה דאף בלא ידע הלוקח שמוכר משום כרגא ואינך ג"כ ליכא דינא דב"מ. דא"כ גם אם ידע שמוכר למס רק אינו יודע הדין דליכא בזה דדב"מ ג"כ נימא שיזכה המצרן. וכן הא דקיי"ל שאם לוה לצורך כרגא ואינך ואח"כ מוכר לפרוע המלוה א"צ הכרזה וליכא דדב"מ נימא ג"כ שצריך שידע המלוה דין זה דהא הטעם הוא כי בשביל זה ימצא בנקל מי שילוה לו כשידעו שלא ישהה במכירת שדהו לפרעונם. וזה לא שייך כשאינו יודע הדין. דזה ודאי אינו. וכל כה"ג הו"ל להש"ס ופוסקים לפרושי. וא"כ ישביעו לכלם אם ידע אז הדין. ולזה נראה דתקנת חז"ל בכל מקום הוא בדרך כלל בתורת לא פלוג ובפרט בנ"ד היא עצמה התקנה. כי עי"ז שיראו שבמכר לצורך מס או לפרעון חוב מס אבד המצרן זכותו. יתפרסם דבכרגא ליכא דדב"מ וידעו הכל זה. ועיין ב"מ כ"ז ע"ב וי"ב א' וקי"ב ב' בכעין זה. ועיין בש"ך חו"מ סי' ס"ו סקנ"ו דאמרינן מיגו אף למאן דלא גמיר דינא. [ולפי"ז יש ליישב ג"כ דברי השער המשפט שהזכרנו לדעתו דביודע ששוה מנה ונותן מאתים ליכא דדב"מ. ולזה י"ל דבטלו דדב"מ גם באינו יודע מטעם שהזכרנו. ולזה הוצרך השעהמ"ש לטעם דאסור להונות. אבל כבר כתבנו דאף ביודע ששוה ק' איכא דדב"מ.] וכן מוכח מדברי הראשונים והאחרונים בתשובותיהם שנשאלו בדינים שונים אי איכא דדב"מ ופלפלו בזה. ולא הזכירו כלל דהא הלוקח לא ידע פלפולים אלו בודאי. וא"כ בלא"ה יזכה המצרן. וע"כ כמו"ש דלא פלוג אף שאינו יודע ועיין בשטמ"ק בב"מ ק"ח בזה. ולכאורה תלוי זה במחלוקת הפוסקים אם מועיל הסכם המוכר אחר המכירה לזכות המצרן בתקנה שהיא לטובת המוכר בשעת המכירה. דלפמ"ש שהתקנה כדי שיתפרסם לכל התקנה ויהי תועלת לשארי מוכרים. א"כ לא תועיל הסכמת המוכר כעת לבטל תקנת אחרים. ולא אאריך בזה כי העיקר נראה שאין מועיל הסכמת המוכר וכמו"ש הגאון מהרא"ש זצ"ל בס' עמודי א"ש וזה מתאים למ"ש. ולזה במוכר כל נכסיו דעת רש"י וש"פ דאם המצרן קונה ג"כ כולם זוכה המצרן דבכה"ג לא הוי קלקול לאחרים כיון שגם המצרן קונה כולם וידעו הכל דבכל נכסיו ליכא דדב"מ עד שיקנה הכל והלוקח יקנה כי הוא חשש רחוק שיקנה המצרן הכל. וכן בכל מצרני השדה אין הפסד למוכר כי זה מצוי שמצרני השדות יקנו כל השדות. והרא"ש וש"פ החולקים ע"ז ס"ל דמ"מ ימנע עי"ז כי יחוש שמא יקנה המצרן כל נכסיו וממילא יגיע הפסד לפעמים כנ"ל. וכן בכל מצרני השדות אין זה מצוי שיקנה כ"א שדה הסמוכה לו ואקצר בזה:

אות יא

ובעוקר דירתו נראה לפמש"ל בדעת הרמ"ה דלהכי עייל ונפיק אזוזי משום שאין לו שהות. א"כ ה"נ י"ל דליכא דדב"מ ג"כ משום שאין לו שהות וכמו במוכר לכרגא ואינך וכן במוכר לגאול ביפה וקרוב שממהר למכור. ומה שהביא הש"ך ממה שהשוו בסי' ק"צ עוקר דירה למוכר מפני רעתה אף דבמוכר מ"ר גופא איכא דדב"מ. מ"מ מייתי לסברא שחפץ המוכר שיוגמר במהרה המכר. וגם דכל עוקר דירה מסתמא קונה במקומו החדש בית או שמיסד לו שם איזה עסק וע"כ הוא צריך למעות וה"ז כמוכר לגאול ביפה וקרוב. ואף שכתב החת"ס דלסחורה לא הוי כמו למזונות. מ"מ לא גרע בכה"ג מלגאול בקרוב. וכידוע שבמקום חדש צריך יותר לכסף טרם ייסד לו עסק נכון וימצא מכירים ומיודעים ומכ"ש אם קונה לו שם בית דדמי ממש לגואל בקרוב:

אות יב

ובמוכר לגאול ביפה וקרוב נראה דאף שמוכר בהקפה ג"כ ליכא דדב"מ. וכ"נ מדסתמו הפוסקים ולא חילקו. והסברא נראה שכל שאינו משיג לוקח על שדהו אינו יכול לקנות אחרת. כי אינו יכול להגביל זמן פרעון בעד השדה שיקנה בטרם ידע מתי ישיג מעות בעד השדה שרוצה למכור. אבל כשהוגבל זמן פרעון קונה על סמך זה או שילוה על סמך זה לקנות קרקע שחפץ בה והא חזינן דבלוה לצורך כרגא ומוכר שדהו לשלם ליכא בזה דדב"מ כדי שישיג ביותר ללות ומכ"ש דמסתבר בנ"ד כמו"ש. ואף שא"צ כעת ללות י"ל ג"כ שאין יכול לקנות אחרת טרם ידע שיוכל למכור שדה זו:

ועוד נראה דאף שכבר קנה ביפה וקרוב. מ"מ אם לוה ע"ז ומוכר שדהו לאחר לשלם ועל סמך זה לוה שימכור שדהו. י"ל ג"כ דליכא דדב"מ וכמו לכרגא וכמבואר בסי' קע"ה סמ"ג. ואף שמ"ש הסמ"ע בסקע"ו קאי זה על סעיף מ"ג וכדמוכח מלשונו וכמ"ש הט"ז שם. מ"מ הסברא נכונה. וכ"נ מדחשיב לה הש"ס בב"מ ק"ח כחדא מוכר לגאול ביפה וקרוב בהדי מוכר למזוני לכרגא ולקבורה. משמע דחד דינא לכולהו והיינו אף בלוה וחזינן דבתועלת כל דהו למוכר מבטלים זכות המצרן וכהא דהנהו טבי והני תקילי וע' מהרשד"ם סי' רצ"ט. ובפרט אם קנה ביפה וקרוב בהקפה על דעת לשלם מדמי מכירת שדהו ודאי דליכא דדב"מ בזה:

וראיתי בנוב"י שהקשה על הש"ך דלמה לא כתבו הטוה"מ דין דעוקר דירה בסי' קע"ה גבי מצרנות שהוא קודם סי' ק"צ. ולפענ"ד לק"מ דהא הטור והמחבר מביאים בסי' ק"צ דברי הרמ"ה. וידוע שהרמ"ה כתב הלכותיו על סדר הש"ס. ובש"ס דין עייל ונפיק אזוזי קודם לדין בר מצרא שזה בב"מ ע"ז ע"ב וזה בדף ק"ח ע"ב:

אות יג

עכ"פ בנ"ד נראה דבעוקר דירתו כיון שהש"ך כתב בפשיטות שאין בו דדב"מ והנתיבות ושער המשפט הסכימו עמו. וגם הסברנו גם אנחנו בס"ד דבריו. וסברא שאין לו שהות ברורה לדעתי. שידוע שכל העוקר דירתו נחפז לגמור עסקיו במקומו הראשון למען יוכל ליסד עסקו וישיבתו בקביעות במקומו החדש. וגם בלי ספק יעשה איזה עסק במקומו החדש. ואף שמכר בהקפה כמו"ש כת"ר מ"מ הלא כבר בארנו דאף בהקפה שייך זה. ובפרט דלטעם שאין לו שהות שנחפז לגמור עסקיו. אין נ"מ בזה אם בהקפה או במזומן כי העיקר שאין לו פנאי לבקש קונים. ואף שלא קנה רק ע"י ק"ס. כיון דהוי קנין למי שפרע כמו"ש הפוסקים שפיר קנה. וגם די"א דקונה בק"ס בלא שטר עיין מהריב"ל ח"א סי' פ'. ואף דהמוכר יכול לומר נגד הלוקח קים לי דלא קנה רק למש"פ. וכן הלוקח נגד המוכר. מכל נגד המצרן הוי הלוקח מוחזק:

ובפרט בנ"ד שהמוכר שלח להמצרן שיבוא לקנות ולא רצה לבא. ואף שא"ל המוכר מתחילה שרוצה ק"כ רו"כ מ"מ הו"ל אח"כ להמצרן לאסוקי אדעתא שרוצה לפחות ולהוזיל לו ממחירו אשר שת עליו בראשונה כיון ששלח אחריו בסתם וכמו דקיי"ל בסי' רכ"א שאם המוכר תובע את הלוקח מוכח שמסכים על מקחו של הלוקח והו"ל להמצרן עכ"פ לבא אל המוכר. וגם דהא מתחילה אמר המצרן ק' וחזר בו ואמר רק פ'. הרי שלא רצה ליתן ק' בשום אופן ואין לך עול גדול מזה למוכר שיצטרך לשהות כ"כ להתעסק עם המצרן בשעה שדעתו טרודה לעקור דירתו וע"כ נ"ל פשוט דאין לו להמצרן שום טענה עתה:

סימן צג

לכבוד ידידי הרב המאוה"ג וכו' מו"ה צבי הירש נ"י רב דק"ק סטאלאוויץ יע"א:

בדבר אשר דרש כת"ר בשוכר בית לשנה ביום ז' אדר. והשנה השנית מעוברת. אם כלתה שנתו באד"ר או באד"ש. ורק בשוכר באמצע השנה אז אמרינן דנתעברה לשוכר אבל בשוכר באדר נשלמה שנתו באד"ר. והוסיף להעיר דאי נימא שמושכר עד אד"ש. א"כ בזמן שעברו השנים עפ"י ב"ד ושכר באדר לשנה היה כל חדש אדר בספק שמא יעברו השנה סוף אדר דמעברין כל אדר. ומטרדותי לא אוכל להאריך רק אשיב לו בקוצר לדינא בס"ד:

הנה דין זה מפורש בשו"ת מהר"י מינץ סי' ט' בשם הא"ז שמושכר עד אדר שני והובא בשער המשפט ס"ס שי"ב ג"כ. אכן הט"ז באה"ע סי' י"ג כתב דאף דמחמרינן במינקת שעיבור השנה לתינוק. מ"מ אם ילדה באדר מותרת להנשא באדר א' שאז נשלמו ב' שנים שלה ע"ש. וה"ה בנ"ד נשלמה שנתו באדר ראשון:

ולכאורה בנ"ד מסתבר כהט"ז. דאף שמפורש בערכין ל"א ששנת בתי ערי חומה וקדשים נשלם באדר שני ע"ש וכ"ה באו"ח סי' נ"ה לענין גדלות יש לחלק דשם הוי של תורה ויליף שם מתמימה לרבות העיבור ומשם ילפינן לכל היכא שכתוב שנה ע"ש ברש"י וע' תוס' ר"ה ו' ע"ב שכ"כ. אבל בשכירות אזלינן בתר לשון בנ"א וכמ"ש הר"ן בנדרים ס"ג ע"א דדמי לנדרים. וכבר רצה הרשב"א לומר. והובא בר"ן שם דל"א נתעברה לשוכר רק בשוכר בר"ה אבל באמצע השנה אין לו רק שנים עשר חדש וכ"כ הטור סי' שי"ב משום דבלשון ב"א הוי השנה יב"ח וכ"ה דעת המהרי"ק שורש י"ב והתשב"ץ ח"ב סי' רנ"ח. ונהי דבזה לא קיי"ל כהרשב"א וכמו"ש הב"י סי"ב שהרשב"א בעצמו חזר בו ועש"ך שם וכן מפורש בשטמ"ק ב"מ ק"ב בשם הר"י מיגש שמתחילה הורה כהרשב"א ולבסוף חזר בו וכתב שהעיקר למעשה דבכל גווני נתעברה לשוכר כפשטות המשנה. מ"מ י"ל שזה רק בשוכר בשאר החדשים לשנה שדעת בנ"א שהשנה תשלם בחודש ששמו כשם החודש שבו שכר. אבל בשוכר באדר נשלמה שנתו באדר הראשון דהא איכא טובא דס"ל דסתם אדר בלשון בנ"א הוא אדר ראשון ועש"ך סי' שי"ב סקט"ו בזה והכא י"ל דכ"ע מודו שנשלם באדר הראשון:

וכן נראה ממ"ש התה"ד סי' רצ"ד במת אביו באדר יתענה בשנת העיבור באדר הראשון והובא ברמ"א סי' ת"ב ושכן דעת מהרי"ל. וכ"כ מהר"י מינץ סי' ט' שם רק שכתב שם שאח"כ ראה שמהרי"ו כתב שיתענה בשניהם לזה אומר להשואל שיש מחלוקת בזה יעו"ש. ובתה"ד שם כתב הטעם דדמי לנדר ובנדר קיי"ל כר"מ דסתם אדר הוא אדר ראשון. והנה ביום מיתת אביו לא נדר שיתענה באדר רק בכלות השנה והתחלת שנה שניה א"כ מבואר דס"ל שבלשון ב"א כלתה שנתו באד"ר וה"ה לשוכר כמוש"ל:

אבל לדינא נראה עיקר כהר"י מינץ שמושכר עד אד"ש דהא איתא בירושלמי פ"א דמגילה ה"ה הטעם ששנת קדשים נשלמת באדר שני משום שעיקר אדר הוא השני והראשון הוא רק תוספת על השנה וכשבט אריכתא הוא ע"ש. וכ"נ בש"ס דילן ר"ה ט"ו ע"א דסליק אדעתה דר' יוחנן שבשנה מעוברת הוי ר"ה לאילנות בט"ו אד"ר שהוא במקום שבט ורק דר"י פשיט ליה דהוי בשבט משום דאזלינן בתר רוב שנים. והכוונה נראה דזה היה בידם הל"מ ר"ה לאילנות ט"ו בשבט שזה בכלל שיעורים הל"מ. וב"ש דפליגי ואמרי בא' בשבט כבר מצינו מחלוקת בשיעורים בכ"מ כגון גבי קדושין בפרוטה וגבי שאור בכזית וחמץ בככותבת וע"כ צ"ל דפליגי בהל"מ גופא האיך הוא. וצ"ל שההל"מ היתה בט"ו לחדש האחד עשר. דשמות חדשים עלו מבבל כידוע. ולזה ס"ד כיון שבשנת העיבור מתאחר החנטה מסברא וגם דהוי כשבט אריכתא לזה יהי ר"ה באד"ר. ור' ינאי השיב דמ"מ אין לנו רק לשון ההל"מ וכרוב שנים דהוי בחדש אחד עשר ממש ועיין תוס' ר"ה י"ד ע"א ד"ה באחד בשבט ויש ליישב ע"ש. וראיתי בח"ס חא"ח סי' י"ד שהסביר הא דאזלינן בתר רוב שנים משום שהטבע נגררת אחר דיני התורה ע"ש. ותמוה דאטו בתורה נאמר ט"ו בשבט וצ"ל כוונתו כמוש"ל דהוי הל"מ. ומצינו דעת הס' חסידים סי' תשי"ב שמי שמת אביו באד"ר יתענה בשבט. והיינו מטעם שהזכרנו דהוי כשבט אריכתא רק שהב"ח סי' ת"ב חולק עליו מהא דר"ה ט"ו דאזלינן בתר רוב שנים והח"ס פלפל בדין זה ולא הביא כלל לא דברי הס"ח ולא דברי הב"ח:

ועכ"פ שמענו שאד"ר הוא תוספת על השנה שעברה. וא"כ כיון דקיי"ל דשנה בלשון בנ"א הוא עם עיבורה כדאיתא בנדרים ס"ג ובב"מ ק"ב גבי שוכר ואף בלא ידע שיהא עיבור כמו"ש בשו"ת הרי"ף הובא בפוסקים וע' בירושלמי. ואף בשוכר ונודר באמצע השנה כמש"ל דלא כהרשב"א והיינו משום שאד"ר הוא תוספת ונכלל ביב"ח שעברו. וא"כ ממילא בשוכר ונודר באדר ג"כ נשלם באד"ש. כיון שאד"ר הוא תוספת השנה ואינו נקרא חודש שנים עשר של השנה כלל וכמו גבי בתי ערי חומה וקדשים בערכין ל"א שנשלם באד"ש כיון שחזינן שבזה שוים לשון תורה ולשון ב"א שאד"ר הוא תוספת על השנה שעברה וכוונת בנ"א שנה על שנה של תורה. ורק במזכיר אדר בפירוש פליגי דר"מ ס"ל דכוונתו לאד"ר כיון שמ"מ שם אדר עליו אבל בנ"ד נשלמה שנתו באד"ש לכ"ע:

וגם הט"ז באהע"ז שם מבואר דעתו שהשנה נשלמת באד"ש. ורק משום דבלא"ה העיקר כהפוסקים שאין העיבור בכלל גבי מינקת לזה היקל עכ"פ בכה"ג ע"ש. אבל בעלמא מודי דל"ש כנ"ל. ובשו"ת מהר"י מברונא סי' קצ"ד רצה לחלק ג"כ כהט"ז לענין מינקת ודחה זה יעו"ש באורך. ומהתה"ד הנ"ל ג"כ אין ראיה דנראה דעת התה"ד שם שאין זה תלוי בכלות השנה. רק דהוי כנודר להתענות ולהצטער ביום שנקרא עליו שם היום שמת בו אביו. ולזה ס"ל דהוי כנודר להתענות באדר בפירוש ע"ש. וכן מבואר ממ"ש שם ג"כ טעם דאין מעבירין על המצות. ואי תלוי בכלות השנה לא שייך זה כלל וע"כ צ"ל כמו"ש בדעתו אבל בנודר לשנה ודאי מודה התה"ד ודעימיה דכלתה שנתו באד"ש. וכמו הר"י מינץ שדעתו כדעת התה"ד בזה. ומ"מ כתב כנ"ל:

ובאמת גוף דברי התה"ד ומהר"י מינץ תמוהים לי בזה. דזה לא שייך כלל ללשון בנ"א. ורק תלוי בהתחלת השנה דאז ריע מזליה. כענין אמרם בתענית כ"ט מגלגלין חובה ליום חייב ע"ש. וכמבואר בפוסקים שינהיג קצת אבילות אז ולא יאכל בסעודת מרעים וא"כ הוי התחלת השנה באד"ש ככל דיני התורה. וכדאיתא בירושלמי פ"ק דכתובות שהכל הולך אחר קביעות ב"ד מקרא דגומר עלי. וכן בהא דמה"ש שואלים מתי ר"ה ויוה"כ והקב"ה משיב אני ואתם נלך לב"ד של מטה. והכוונה שתלוי בקביעות ב"ד כנ"ל. וממילא גם הא דמייתי התם מאין מעבירין על המצות אין שייך לכאן כלל כמוש"ל. וראיתי בהגר"א או"ח סי' תקס"ח שהשיג ג"כ על התה"ד בזה. רק שכתב שם להשיג דלא שייך כאן לשון בנ"א. רק דמי להא דמגילה ו' ע"ב דמשמע שם תענית שניהם שוים וצריך להתענות בשניהם ע"ש. ומייתי ג"כ מהא דיום טוריינוס וכמו"ש המג"א שם. ולענ"ד כל זה צ"ע דנראה שהעיקר תלוי בהתחלת השנה וזה רק באד"ש כמו שנתבאר. ובמגילה שם איירי בדברים שתלויים בחדש אדר ולא בשנה ע"ש. ואפשר לפרש בזה פלוגתא דמגילה שם דראב"י ס"ל שנה שנה מה כל שנה אדר הסמוך לשבט אף כאן. ורשב"ג סבר מה כל שנה אדר הסמוך לניסן אף כאן ע"ש. ולכאורה אין לזה ביאור דבמאי פליגי. ומצאתי בטו"א שהקשה שם דקראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי ונדחק מאד. ואפשר לומר עפ"י הירושלמי במגילה שם דמ"ד שהעיבור ל' יום הוי אד"ר תוספת. דס"ל שם אדר הסמוך לניסן חסר ע"ש בק"ע. ובר"ה י"ט ע"ב איתא דרשב"ג סבר אדר ראשון כ"ט יום אם רצו ות"ק ס"ל ל' יום וא"כ לת"ק ע"כ דאד"ש הוא תוספת כיון שהיה כתוב באגרת אחת שהוסיפו ירח ימים ע"ש וזה אין שייך באד"ר שלעולם ל'. ולרשב"ג שפיר י"ל דאד"ר תוספת ועשאוהו אז חסר ולזה ס"ל לרשב"ג דשנה שנה לאורויי שכמו בכל שנה הוי מקרא מגילה באותו אדר שהוא העיקר והוא החדש האחרון כן בשנת עיבור. אבל אד"ר הוא רק תוספת כנ"ל. וראב"י ס"ל כת"ק דאד"ר הוי לעולם ל' יום וא"כ אד"ש תוספת ועיקר אדר הוא הסמוך לשבט ולזה יליף לה משנה שנה. ואף דבירושלמי משמע שם במסקנא דליכא פלוגתא בזה וכו"ע מודו דאד"ר הוי תוספת היינו למאי דמייתי שם דרצה עושה אד"ר חסר. אבל לת"ק דרשב"ג שלעולם מלא עכצ"ל כנ"ל והא דקרי ליה עיבור בר"ה שם היינו משום שבו מעברין אבל לת"ק ע"כ הוי אד"ש תוספת כנ"ל וכ"נ בסנהדרין י"א שבעל האגרות היה רשב"ג ע"ש:

ולזה פסק הרמב"ם בספ"ד מה' קידוש החודש כרשב"ג אף דלא ס"ל הלכה בברייתא כרשב"ג כידוע משום דסוגיית הירושלמי וש"ס דילן אזלא אליביה שאד"ר הוא תוספת. וגם דבמגילה ו' ע"ב מוקי סתמא דמתניתין כרשב"ג ורשב"ג לטעמיה הכא כמש"ל אליבא דר' יוחנן שם ויש להאריך בזה אך אכ"מ:

אכן לפימ"ש י"ל דפליגי בהכי. דראב"י ס"ל דכיון שתלוי בחודש אדר ולא בשנה א"כ זמנו באד"ר שדרך לקרא סתם אדר את הראשון. מפני שברוב השנים הוי אדר הסמוך לשבט עיקר אדר. ורשב"ג ס"ל דשנה שנה אתא לאורויי שיקראו באותו אדר שהוא העיקר כמו בכל שנה שקורין באדר העקריי והוא האדר הסמוך לניסן ואקצר:

עכ"פ נראה ברור שביום מיתת אביו שתלוי בהתחלת השנה זמנו הוי באד"ש. והמהר"י מינץ כתב הטעם דהוי באד"ר כיון שנידון רק י"ב חודש נשלם דינו באד"ר והוי אז יום גמר דינו ולמה יאחר כפרת אביו עד אד"ש. ואי משום דאיתרע מזליה ולא מקדימין פורעניות. ז"א שייך כאן דעושה רפואה ותקנה לזה ע"י תעניתו דלא ליתרע מזליה עכת"ד. ותמיהני דאטו הורעת המזל תלוי ביום שקובע להתענות הלא זה תלוי ביום התחלת השנה כמוש"ל שמגלגלין חוב ליום חייב. וגם כתבו בס' המקובלים שביום ההוא מתעורר דין על המת כמו שנידון ביום מיתתו ולזה צריך לכפר עליו אז וכ"ז שייך בהתחלת השנה ומה לי שנגמר דינו באד"ר. וגם דזה שייך רק בשנה ראשונה למיתתו ועוד דא"כ למה כ"כ במת באדר דגם במת בשבט וכדומה והשנה מעוברת יוקדם חדש אחד לפי שאינו נידון רק יב"ח וזה כו"ע מודו שאינו כן. ובח"ס סי' י"ד מצאתי שהביאו והקשה עליו ממת באד"ר שיהא תעניתו בשבט ולא ידעתי למה הקשה מאד"ר ולא מכל חדשי השנה. וגם מה שתירץ שכיון שנחלף שם החודש לא אמרינן לא יעות אדם בריבו ע"ש אין לו טעם כלל דהכא כו"ע מודו שאינו נידון רק יב"ח גם בנחלף שם החודש. ודמיונו שם להא דר"ה ט"ו ל"ד כלל דשם הוי הל"מ כמוש"ל והכא כו"ע מודו שאינו נידון רק יב"ח וביתר דברי לא הרגיש כלל ע"ש. ולזה נראה שעיקר יום המיתה נקרא באד"ש כמוש"ל. רק שכיון שהפוסקים כתבו להחמיר להתענות בשניהם וכ"ה דעת הגר"א שם מעיקר הדין מי אנכי להכריע בזה. ואפשר דעת הגר"א שגם למעלה מתעורר הדין באותו יום ששם יום מיתתו נקרא עליו אבל אם א"א לו לנהוג בשניהם לענ"ד נראה שיותר טוב לנהוג באד"ש:

ועכ"פ הדרן לנ"ד שהדין שמושכר לו עד ז' אד"ש וכמו"ש מהר"י מינץ בשם הא"ז. ובזמן שעיברו שנים עפ"י ב"ד באמת היה השוכר בספק כל אדר שמא יעברו השנה ויהי שלו עד אד"ש. ואין זה תימא דה"נ צ"ל בעבד עברי שנמכר באדר ובשנת צאתו עומד כל אדר בספק שמא יעברו השנה ויכלו שש שנותיו באד"ש. כי שנות עבד עברי הם מעל"ע כדאיתא בערכין י"ח ונדה מ"ז ופשוט שכלה באד"ש כי שנות עבד עברי הוא כשנת בתי ערי חומה וקדשים כדאיתא בערכין ל"א וכמוש"ל דכל שנה שבתורה ילפינן מינה דבעי תמימה עם העיבור וכן לענין שנות גדלות ובת ג' ובן ט' ולענין ערכין ובתי ערי חומה ושנת בכורות וקדשים הכל היה תלוי בספק כל אדר שמא יעברו כנ"ל. וה"ה לשוכר ונודר. וכן נראה מסתמות לשון המשנה דנתעברה לשוכר. ודייק מינה הר"י מיגש בשטמ"ק שם דאיירי בכל חדשי השנה. וא"כ משמע דה"ה בעומד באדר כנ"ל. ומרוב טרדותי ההכרח לקצר:

סימן צד

כבוד ידידי הרב הגדול החו"ב וכו' מוהר"ר דוד נ"י:

ע"ד אשר עוררני כת"ר לדקדק בגיטין ל"ז דרבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי וכן ר' יונתן שם. למה לא נזכר שהקנו ללוה קרקע וכהא דר"א שם דאקני גידמא דדיקלא. וע"ז תירץ דהא במוסר שטרו לב"ד שהוא מן התורה אין משמט ודאי דל"צ קרקע. ולזה גם במסירת מילי סגי בלא קרקע לת"ח שיודע ששמיטה בזה"ז דרבנן. ורק לע"ה שלא יהא כחוכא שמוסר חובו לב"ד והשטר בידו. תקנו פרוזבול. ומוסרני הוא כלשון מודעה שחובו לא ישמטנו בשביעית בלי טעם נכון. ולזה צריך בש"ס טעמא דהפקר ב"ד עכת"ד:

אות א

והנה דקדוקו בש"ס אין לו מקום בראש. כי י"ל שהיה להם קרקע וכבר כתב המבי"ט ח"א סי' ש"א שיש לסמוך על רוב העולם שיש להם קרקע יעויין שם ורב אשי י"ל שידע שאין לו קרקע. ואף דבעלמא כל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא. י"ל דהכא הוי מיעוטא דמיעוטא שלא יהא להם קרקע. ועיין במשכנות יעקב חיו"ד סי' ט"ו שהחמיר בענין זה שצריך בירור אף ברוב וס"ס. ומ"מ לא החמיר שם רק במיעוט המצוי יעו"ש באורך ומכש"כ בנ"ד דהוי דרבנן. אכן יש כאן דקדוק חזק שלא הרגיש בו כת"ר. דמאי שיאטא דהך עובדא הכא באמצע דיני קרקע הצריכה לפרוזבול. והו"ל לאתויי או מקודם או לאחר זה גבי מוסר שטרותיו. וברי"ף ורא"ש באמת הביאו זה קודם הך דקרקע יעויין שם. אבל לפי גרסתינו בש"ס קשה. אכן לפמ"ש ידידי דבכהאי גוונא ל"צ קרקע מיושב היטב דקדוקינו:

אות ב

אולם גוף דינו צ"ע לדעתי. דהא דמסרי מילייהו פירש"י שאמרו בעל פה לשון הכתוב בפרוזבול. וכן יותר מפורש ברמב"ם פ"ט מה' שמיטה ויובל הלכ"ז ובחו"מ סי' ס"ז ס"כ וכ"כ כל הראשונים. רק שהרי"ף והרמב"ן ורא"ש וטור ס"ל דרבנן דבי ר"א פליגי וס"ל דל"צ כתיבת פרוזבול רק סגי באמירה. והרמב"ם ס"ל דת"ח סגי באמירה וע"ה בכתיבה אבל קרקע צריך לכו"ע וכ"כ הרא"ש והר"ן להדיא דמסירת דברים היינו פרוזבול ע"ש. ומכ"ש לשיטת רש"י בגיטין ל"ו ומכות ג' דגם מסירת שטרות דרבנן. ופרוזבול היינו מסירת שטרות יעו"ש. א"כ גם במסירת שטרות בעי קרקע וכ"ש במסירת דברים. וקצת משמע מלשון הרמב"ם שכתב שם דבדברים לבד היא נידחית שא"צ קרקע ג"כ. ולזה כתב זה אחר דיני קרקע יעו"ש. אבל קשה לחדש כן מדעתנו כיון שפשטות לשון כה"פ הוא דהיינו פרוזבול. רק שזה בכתב וזה בעל פה. ורק לפמ"ש הראב"ד הובא בס' הזכות פ' השולח דרבנן דר"א ורחב"א ס"ל דשמיטה בזה"ז דרבנן והוי רק מדת חסידות ולהכי סגי בדברים יעו"ש. לפי"ז נראה דודאי א"צ קרקע. וא"ש לשון הסוגיא דפליגי אדרב אשי דבעי קרקע. אבל כל הפוסקים חולקים עליו וגם הראב"ד בעצמו חזר בו וכמו"ש הרמב"ן שם בסה"ז:

ומ"ש בלשון מוסרני. הנה רש"י פי' להדיא בגיטין ל"ב ב'. ל"ו א'. דהכוונה שמוסר חובותיו לב"ד לגבותם. והיינו לשיטתיה דפרוזבול היינו הך דמוסר שטרותיו לב"ד. אלא אף לשיטת התוס' וש"פ ג"כ הכוונה שמוסר לב"ד חובותיו כעין מסירת שטרות כמבואר בתוס' ל"ו א'. ד"ה מי איכא. וכ"ה בב"י סי' ס"ז בשם בעה"ת בשם הר"י אלברצולוני להדיא וכ"נ דעת הר"ן. וע"ש במרדכי דמשמע ג"כ הכי מדקאמר שם שיוכלו למסור שלא בפני ב"ד ומפרש כן הירושלמי אפילו ברומי יעו"ש. ובהודעה לא שייך לומר כן. וכ"נ בירושלמי פ"י דשביעית ופ"ד דגיטין דאיתא שם שפרוזבול נסמך על ד"ת יעו"ש. והיינו על מוסר שטרות וע"ש בפ"מ. ורק הרמב"ם בפיה"מ פ"י דשביעית פירש מוסרני. אני מעיד אתכם על כך וכך. ודבריו צ"ע דמה לשון הוא זה שמעיד אותם שרוצה לגבותם כ"ז שירצה. והעיקר כדעת שאר הראשונים שהכוונה שמוסר להם החוב. ואף שלשון שכל חוב דחוק. דהו"ל לומר כל חוב. אבל דחיק ומוקי אנפשיה וכן מורה לשון לכם ול"ק לפניכם. ואפשר לכוון גם בדעת הרמב"ם פירוש הנ"ל. והפקר ב"ד צריכים בכל תקנה שב"ד מתקנין בדבר שבממון וכמבואר ביבמות פ"ט וכבר האריכו האחרונים בזה. ודלא כמ"ש כת"ר דבמסירת דברים ל"צ טעם דהפקר ב"ד רק בפרוזבול:

אות ג

ובעברי בענין זה ראיתי לבאר יסוד ענין פרוזבול ויהי קצת מקום לומר דבדברים ל"צ קרקע. רק א"א להאריך כראוי כי אני שותה כעת מי מעין הקשה לעיון. לזאת ארשום בקוצר העולה על רעיוני דבאמת דין פרוזבול צריך ביאור. כיון שיסודו משום הפקר ב"ד לשיטת רש"י דשמיטה מה"ת והפקירו מעות לוה למלוה. וא"כ חל חיוב חדש עתה על הלוה שחייבוהו חכמים. דודאי לא שייך לומר שיחייבוהו ויפקירו ממונו למפרע. ועל פי זה מיושב קו' התוס' בב"ב מ"ח שהקשו דבכתובות ג' מייתו טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ובב"ב שם וביבמות ק"י לא מייתי לה. ועכצ"ל משום דשם לא שייך זה שעשה שלא כרצון חכמים. ורק הטעם שם שיש כח ביד ב"ד לעקור ד"ת וא"כ ק' ל"ל בכתובות שם גבי צנועות ופרוצות טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן בגיטין ל"ג. ולפמ"ש א"ש דשם בכתובות ובגיטין נתחדש הך דצנועות ופרוצות. והא דביטול גט אחר הקדושין. וא"כ צריכים חז"ל להפקיר כסף הקדושין למפרע וזה א"א כנ"ל. לזה הוצרכו לטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והוי כאלו הטיל תנאי בקדושין. אבל בהך דיבמות וב"ב שעיקר הקדושין היה שלא ברצון חז"ל. שפיר הפקירו תיכף כסף הקדושין ובטלו הקדושין. ובלא"ה י"ל דצריך טעמא דאדעתא דרבנן. משום אי נתן לה אחר שתתקדש לפלוני דמקודשת ובכה"ג אין לומר הפקר ב"ד כי מה פשע זה שיפקירו ממונו. משא"כ בהך דיבמות וב"ב. ועוי"ל בזה ואקצר. שוב ראיתי בריב"ש סי' שצ"ט שביאר טעם להא דאצטריך טעמא דאדעתא דרבנן וכו' קרוב למ"ש. ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה:

עכ"פ כיון דחל חיוב חדש. א"כ אחר שביעית לא יהיה דין קדימה לחוב מוקדם על המאוחר. וכן בענין טריפה מן הלקוחות. כיון ששעבוד הקודם בטל וחז"ל חייבו מחדש. וזה לא מצינו שישתנו ע"י פרוזבול דיני הגביות. וא"ל דה"נ הפקירו נכסי הלוקח וב"ח מאוחר. ז"א דמה פשע זה. וכעין זה כתבו התוס' ביבמות צ' ד"ה אזיל דמה פשע כהן שיפקירו ממונו. ואף דשם י"ל דניחא לכהן כדי שישלמו חולין טהורין ע"ש. וכ"ש הכא שדחוק לומר דניחא ללוקח בשביל שלפעמים יהא מלוה או לוה ובב"מ י"ב דאמרינן שם עניים גופייהו ניחא להו וכו'. י"ל משום דבלא"ה לאו דידהו נינהו. וכ"א בלא"ה מסתפק שמא יקדימנו חבירו. ושם כ"ז ב'. דאמרינן ניחא ליה למוצא אבידה וכו'. ג"כ הטעם שאינו שלו ובהכי מדחה לה הש"ס שם ע"ש. ועיין שם קי"ב ב' בעה"ב גופיה ניחא ליה וכו' ואקצר. ובע"ח מאוחר שהזכרנו היינו בגוונא שאינו משמט מה"ת כגון שהתנה וכדומה. דאלת"ה לק"מ דאין כאן הפקר כיון דמדינא חובו משומט:

אות ד

ועל שיטת הראב"ד והרשב"א ושאר ראשונים דס"ל דרבא מתרץ הפקר ב"ד אף אי שמיטה מה"ת. יש ליישב דכיון דמוסר שטרות מה"ת אינו משמט י"ל דבפרוזבול הפקירו ב"ד השטרות ואוקמינהו ברשות ב"ד. ובמע"פ י"ל שהעמידו זכות השעבוד שלו ברשות ב"ד וכמו"ש הרשב"א שם בחי' שיש כח ביד ב"ד אף להקנות ע"ש. ועפ"ז יש לבאר דברי התוס' בגיטין ל"ו ד"ה מי איכא שכתבו דלא משני תיכף הפקר ב"ד הפקר דא"כ לא היה להלל לעקור שביעית דאורייתא. ואף דבספרי דריש מוסר שטרות מקרא. מ"מ לא הו"ל לעשות תקנה ללמד לעשות כן שביטל בכך השמטת כספים שצותה תורה עכ"ד. שדבריהם צ"ע טובא דמשמע דפרוזבול הוי מה"ת. וכולה סוגיא מוכחא דהוי דרבנן מדבעי קרקע וב"ד חשוב. ובתוס' ל"ז ע"א ד"ה אלא וכ"כ התוס' במכות ג' להדיא דפרוזבול הוי דרבנן ומוסר שטרות מה"ת ע"ש ועיין בר"ן באורך בזה והאריך לבאר ל"ל תיקנו שימסור שטרותיו או שיתנה שלא תשמטנו. ובבכור שור מכות ג' נתקשה בזה ובמחכ"ת לא ראה דברי הר"ן. וגם דאי פרוזבול מה"ת א"כ מה מקשו דלימא משום הפקר ב"ד. וגם אטו הלל התקין שיעשו דוקא פרוזבול. דאי נימא דפרוזבול מה"ת וכמו שהבין ביש"ש כן בדעת התוס'. צ"ל דהלל התיר לעשות פרוזבול אף דבעלמא אשכחן שאסור להפקיע את עצמו ממצות. וכמו בגיטין פ"א גבי מעשר בוא וראה מה בין דורות ראשונים וכו'. וריש בכורות ג' ע"ב גבי ר"מ שהקנה אוזן בכורותיו לגוי ונענש דמפקע להו לקדושתייהו ע"ש בתוס'. ולאבע"א שם מבואר דלא נענש בשביל זה וגם הטלת מום מותר וע"ש. עכ"פ הכא לא שייך לומר תקנה שחייב לעשות פרוזבול:

אות ה

לזה נלפענ"ד כוונת התוס' דפרוזבול שפיר הוי דרבנן. ורק שהתוס' ביבמות פ"ח ד"ה מתוך כתבו שדרך חז"ל לתקן בדבר שנראה כעין ד"ת ויש להסמיכו עליו אבל לא לעקור לגמרי ע"ש. לזה בעי הכא דלהוי כעין מוסר שטרותיו. והיינו כמוש"ל שב"ד הפקירו והעמידו שטרותיו ברשות ב"ד. וכתבו דאף שאין סברא שיתקנו חז"ל תקנה שע"י תעקר מצוה שלמה תמיד. ואף דבלא"ה אפשר ע"י מסירת שטרות מ"מ כיון שתיקן ולימד כן הוי עקירה גדולה. והפקר ב"ד הוי רק לאיש פרטי או לצורך שעה ולא למצוה כוללת. ול"ד לירושת הבעל למ"ד דרבנן דשם הוי איש פרטי וכן בקטנה. וכעין מ"ש השעה"מ פ"א מה' שופר בשם הפר"ח ומתוס' יבמות ה' ע"ב דאין דרך שחז"ל יתקנו לבטל מ"ע בתדירות וכ"כ מהרי"ט ח"א סי' קי"ח להדיא מדברי תוס' דגיטין הללו. ועתוס' ב"מ ע' ע"ב ד"ה ולא ודבריהם נשמטו מקצת אחרונים ואכ"מ. ובתר הכי מייתו פירש"י שחולק בתרתי דרבא משני גם פירכא קמייתא ודמוסר שטרות דרבנן ולא תלוי זב"ז ודברי מהרש"א צ"ע שם:

אבל הסברא דחוקה מאד שהפקירו השטרות דאטו ב"ד קונים השטרות. וגם דמ"מ קשה לרש"י דמוסר שטרות הוי ג"כ דרבנן. ואף דלשון הספרי מורה כמו"ש ע"ש פ' ראה סי' קי"ג ואת אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד. מכאן אמרו הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם. הכוונה כמו"ש שהתקנה מיוסדת דהוי כמסירת שטרות. וכ"ה בירושלמי פ"י דשביעית ה"ב על משנה דמוסר שטרות מכאן סמכו לפרוזבול שהוא מה"ת. ופרוזבול ד"ת הוא. כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה. הרי מבואר גם כן כמ"ש אבל הסברא דחוקה וכנ"ל:

אות ו

ונראה דבאמת צריך להבין טעם מסירת שטרות דאטו כשמוסר שטרו לב"ד יגבו ב"ד חובו והלא יענה להם הלוה לאו בע"ד דידי אתון ואין להם כו"ה ואם הוא הקנאה הא בעי כתו"מ. וגם כמה פוסקים ס"ל מכירת שטר דרבנן ומוסר שטרות דאורייתא. וכן הרמב"ם פסק שני דינים אלו. ובלא"ה יש להעיר דהרמב"ם ס"ל בפ"ג מה"ע דשטרות גופיה דרבנן. וצ"ל בזה דמ"מ גוף החיוב הוא מה"ת ועיין ש"ך חו"מ סי' כ"ח סקי"ד בזה. והב"י סי' ס"ז סכ"ד הביא באמת בשם הבעה"ת שמקנה החוב לב"ד אגב קרקע ונותן להם כו"ה לגבותו יעו"ש לשון הפרוזבול באורך. וקשה טובא דמה כח ב"ד יפה בזה ואטו ב"ד עצמם א"צ לעשות פרוזבול על שטרותיהם והא רבנן דר"א מסרי מילייהו וכן רחב"א שם. וגם אטו אם יתן אחד כו"ה לחבירו על שטרו לגבותו לא יעבור אח"כ עי"ז על לא יגוש. וכן אם ימכור השטר לאחר מסתבר שהלוקח יעבור על לא יגוש ומצאתי שכ"כ הר"ן פ' השולח להדיא בשם הרא"ה וכן קיי"ל ס"ס ס"ז שלוקח צריך פרוזבול וא"כ במה נתיפה כח ב"ד:

אות ז

והנה בפ"י דשביעית תנן דכל מעשה ב"ד אינו משמט ופי' בירושלמי גיזרי דינין ע"ש. ופי' הרמב"ם ושאר אחרונים דהיינו פסק דין שחייבו ב"ד לשלם רק הרמב"ם ס"ל דכיון שאמרו פלוני אתה חייב אינו משמט. והר"ש בפי' המשניות שם והרא"ש בתשובה כלל פ"ו כתבו דבעי שיכתבו פס"ד וביאר הטעם דהוי כגבוי. וצ"ב איך הוי כגבוי. ונראה שכיון שתובעו ויצא חייב מוטל על ב"ד להעמיד הדין ולהציל עשוק לכופו לקיים הפס"ד והוי הם התובעים ולא הוא לזה הוי כגבוי וזה מ"ע דמשפט וכן דרשו בסנהדרין ז' אשר תשים אלו כלי הדיינים לכוף לקיים הדין. וכן דרשו בירושלמי קרא דארור האיש אשר לא יקים וגו' הובא בתוס' סוטה ל"ז ע"ב והוי כהא דאמרינן במכות ה' ע"ב במי שנגמר דינו דהוי כגברא קטילא וכן הכא הוי כגבוי ואף שיש לחלק כמובן. וזוהי סברת ב"ש דס"ל דכל שטר כגבוי. דשטר הוי חיוב ברור ואין מועיל כנגדו רק עדים. ואף ב"ה כ' התוס' בסוטה כ"ה ע"ב דל"פ רק היכא שיש ספק בדבר ולא כשחייב מודה והוכיחו כן מב"מ קי"א ע"ב ע"ש. והיינו משום דשטר עומד לגבות בב"ד דעדות שבשטר כאלו נחקרה בב"ד. והנה באמת ק"ל על דברי התוס' הנ"ל דהא בגיטין ל"ז איתא להדיא דלב"ה לא הוי כגבוי ומשמט אף דחייב מודה והך דב"מ י"ל דהא מיירי שם באפותיקי ובגיטין שם אמרינן דסיים לו שדה אינו משמט דהוי כגבוי וכ"כ שם יש"ש סי' מ"ה דבכה"ג הוי כגבוי. ומצאתי שהתוס' ב"ק צ"ו ע"א והשלט"ג פ' המקבל כ"כ משום אפותיקי. וצ"ל דהתוס' דסוטה מייתי מהך דב"מ משום דמעיקרא לא אסיק שם אכתי הא דאפותיקי. ולזה כתבו דבלא"ה הוי כגבוי שם. דהבע"ח תובע ומגבים לו הקרקע בחובו וא"כ הויא כאלו היא ברשותו כולה והיתומים מוציאים. אבל בהך דגיטין שאינו תובע וגובה עדיין לא הוי כגבוי. והתוס' הוצרכו לזה שם דמשמע להו דב"ה סתמא אמרי אף אם תובעת הכתובה ע"ש. ועוי"ל דאין לך ריעותא גדולה מזו שקרבה שנת השמיטה והתורה אמרה שמוט כל משה ידו:

ונראה שזהו ענין מסירת שטרות לב"ד שמתחיל לתבוע חובו ע"י ב"ד וקיי"ל בכתובות פ"ח דנפרעין שלא בפניו. ומה"ת ודאי דנפרעין כיון דהוי כנחקרה עדותן בב"ד. ובחו"מ סי' ע"ג ס"י קיי"ל שאם ב"ד רואים שרוצה להבריח או לילך למדה"י רשות בידם לעכב נכסיו. והטעם כמו"ש היש"ש פ"ק דב"ק בשם הרא"ש דמצוה הוא להציל עשוק. ולזה כשבא השטר לב"ד ע"מ לגבותו חל עליהם תיכף חיוב מצות משפט ולהציל עשקו וכנ"ל. ובפרט בשמיטה שאין לך חשש איבוד החוב גדול מזה. ואין התובע בבל יגוש דהו"ל כמעב"ד דהוי כגבוי כנ"ל. ואף כי מסברא לא היינו אומרים כן. אבל דרשו זה מקרא דאת אחיך תשמט ידיך. שכל שנמצא ממוצע בין לוה למלוה באופני גביית החוב כגון משכון או ע"י ב"ד הוי כגבוי ואינו משמט. ואף הסוברים דמעשה ב"ד בעי כתיבת פס"ד. י"ל דכיון דמסר השטר לב"ד ומוטל עליהם להביא לידי גוביינא הו"ל כפס"ד. ואף לדעת הרמב"ן ורשב"א והריב"ש דס"ל דאין רשות לב"ד לעכב נכסיו באמצע זמן עיין ב"י סי' ע"ג. מ"מ י"ל דהוי כפס"ד לגבות ככלות הזמן. ועוי"ל דמסירת שטרות מה"ת דוקא אחר זמנם. ובתוך הזמן נכלל בתקנה כמו שיתבאר בעהי"ת. ואפשר שזהו כוונת רש"י מכות ג' ע"ב שפי' מוסר שטרות היינו פרוזבול ותמהו התו' ע"ז יעו"ש. ולפמ"ש י"ל דקאי אאוקימתא דרבא שם הא במלוה לעשר שנים במוסר שטרותיו. וזה ע"כ לא הוי מה"ת רק בכלל התקנה כיון דהוי תוך זמן כנ"ל. אבל מוסר שטרותיו שבמשנה הוי מה"ת. אכן הוא דחוק. וגם בגיטין ל"ו משמע בפירש"י דס"ל דמוסר שטרותיו היינו פרוזבול. וצ"ל דלא משמע לרש"י דע"י מסירת השטר יהי כמעב"ד וכגבוי. לזה ס"ל דהוי דרבנן. וביש"ש פ"ק דב"ק מייתי ראי' דבתוך הזמן אין מעכבין נכסי הלוה. מדפריך במכות ג' גבי עשר שנים בעדים זוממין דכולה בעי שלומי. והא אפשר לעכב ע"י ב"ד. וע"כ דא"א לעכב. והש"ך סי' ע"ג דחה דשם ידע המלוה שיש שמיטה באמצע ומ"מ הלוה לו. רק שהדין נכון בסברא. ולפענ"ד בפשיטות א"ש דמה בכך שב"ד יעכבו נכסיו דמ"מ ישמיטנו שביעית דהא א"י לגבותו מיד. וצ"ל דהוי כמלוה על המשכון. וא"כ י"ל דהיינו דמשני רבא במלוה על המשכון. והכוונה דממילא א"ש דאפשר לעכב וממילא יכול למסור שטרותיו דהיינו הך כנ"ל. אבל דברי הש"ך צ"ע. דאי ידע המלוה שישמט בשביעית. א"כ הו"ל ליתן במתנה ומה הלואה היא זו בקביעות זמן. ועכצ"ל דידע שאפשר לו למסור שטרותיו ולעכב נכסיו ע"י ב"ד כנ"ל:

אות ח

עכ"פ מתבאר שמוסר שטרותיו הוי מצד דהוי כמעב"ד וכגבוי. ואף שבתשב"ץ ח"ב סי' צ"ט כתב דמה שתבע בב"ד חובו לא הוי כמעב"ד. י"ל דהתם לא הוי שטר בעדים וגם לא מסר שטרו לב"ד רק רצה לטעון עם בע"ד בב"ד. אבל המוסר שטרו בעדים דהוי כנחקרה עדותן בב"ד. שפיר חל עליהם מצות קיום הדין והוי כמעב"ד כנ"ל. וכ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ו דאם לא כתבו פס"ד בעי מסירת שטר יעו"ש. ולהרמב"ם דס"ל עדות שבשטר דרבנן וס"ל דמוסר שטרו מה"ת אין משמט. צ"ל דהא בגוף דין שטר מודה. ורק דס"ל דבעי מה"ת שיעידו בע"פ בב"ד עש"ך סי' כ"ח ובתומים שם. וא"כ י"ל דקרא ממעט באופן המועיל. שהביא עדיו לב"ד והעידו ואז הוי כגבוי. רק בתר דתקנו חז"ל שיקבלו עדות בשטר והוי כנחקרה בב"ד. ממילא סגי במסירת שטר לב"ד. והוי כגבוי מדינא בתר הך תקנתא. ולזה סתם דאין משמט במוסר שטרו. ועוי"ל דקרא איירי בח"י הלוה דהוי דאורייתא וי"ל בזה ואקצר:

ועפ"ז תיקן הלל פרוזבול לומר שכתיבתו יהא כאלו מסר שטרו לב"ד. והפקר ב"ד שבש"ס בזה אינו הפקר נכסי הלוה בשעת גביית החוב. רק שב"ד הפקירו נכסיו בשעת כתיבת הפרוזבול ועשאום כגבוי למלוה שיהא כמעב"ד שלא ישמט כנ"ל. ולהכי בעינן קרקע בפרוזבול. ופירש"י משום דלא שכיח להלוות בלא קרקע. אבל הרבה ראשונים כתבו הטעם דהוי כגבוי ביד ב"ד. ער"ן ובחי' הרשב"א. וקשה ל"ל תו טעמא דהוי כגבוי כיון שפרוזבול תקנה היא. אכן לפמ"ש א"ש דזהו טעם התקנה שעשאוהו כגבוי. ולזה כיון שאינו מעב"ד ממש הצריכו עכ"פ קרקע שיהא טפי כגבוי. ומ"ש הבעה"ת שהובא בב"י נוסח הפרוזבול שמקנה החוב לב"ד ומרשה אותם לגבותו. צ"ל דהוי רק ליפוי הענין ויתר תוקף. אבל עיקר הכוונה לבאר שמשליך יהבו על ב"ד זה שהם יעשו לו דין בחובותיו. וזש"ש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו וכו' ואם לא תגבוהו אתם. מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הרי אני גובה כל חוב שיש לי אצל כ"א כ"ז שארצה. ואנו ב"ד וכו' מדאתעביד הדין עובדא קדמנא ייפינו כוחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב וכו' ע"ש. שקשה ל' יפוי כח דאטו הם מייפים כחו הרי כבר הוא מתקנת הלל. אבל הכוונה כמו"ש דב"ד מייפים כחו שיהא שטרו כגבוי וממילא לא תשמיטנו שביעית. ומיושב שפיר מה שהקשינו דכיון דטעם פרוזבול משום שעשאוהו כגבוי וכמעב"ד. א"כ הו"ל שפיר סדר דיני גביות על מכונם. כיון שאין עתה ההפקר ב"ד בשעת גביה:

אות ט

ועפי"ז נראה לבאר הא דאבעיא בגיטין ל"ו אי הלל לדריה תיקן או לדרי עלמא. למאי נ"מ לבטולי. ת"ש דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא או בב"ד דסורא וכו'. ואס"ד לדרי עלמא תיקן בשאר ב"ד נמי לכתבו. דילמא כי תקן הלל לדרי עלמא כגון ב"ד דידיה וכרב אמי ור"א דאלימי לאפקועי ממונא. אבל לכו"ע לא. וקשה טובא דלמה אבעיא לן בתקנה זו אי רק לדורו תיקן יותר מבכל תקנות שבש"ס. וגם כבר הקשה הר"ן וש"מ מאי קאמר לבטולי דאי רק לדריה תיקון א"צ ביטול. וגם מה מייתי מדשמואל אדרבא. אי רק לדריה תיקון. א"כ אף בב"ד דסורא לא יוכלו לכתוב וצריך תקנה חדשה לזה. והמפרשים נדחקו בזה. אבל לפמ"ש דטעם פרוזבול משום הפקר ב"ד דליהוי כגבוי. י"ל דמבע"ל אם הלל תיקן זה שיהא כח ביד ב"ד להפקיר נכסי הלוה בזה כשיעשה המלוה פרוזבול. אבל המפקירים הם כל ב"ד בשעת עשיית הפרוזבול. ועושים אותו כגבוי בסמיכתם על תקנת הלל. או שהלל תיקן לדרי עלמא פי' שהפקיר לעולם נכסי כל לוה שיעשה מלוה שלו פרוזבול שיהא כגבוי. ואף דאין אדם מפקיר דשלב"ל. מ"מ בתקנת חז"ל לא שייך זה. וכמו בכל תקחז"ל בדיני ממונות שהטעם משום הפקר ב"ד ותקנו כן לעולם. ולזה אי רק לדריה תיקן וכל ב"ד שעושים לפניהם פרוזבול הם המיפים כחו ומפקירים לעשות כגבוי. שפיר אפשר לבטולי שלא יזדקקו ב"ד לייפות כחו וממילא לא יועיל הפרוזבול. אבל אי לדרי עלמא תיקן והפקיר א"א לבטלו. דכיון שבא לפני ב"ד לעשות פרוזבול מיופה כחו ממילא מתקנת הלל. ופשיט מדבעי בד"ח שכל ב"ד צריך להפקיע ממון ולהפקיר. ודחי דהלל הכי תיקן שרק כשיעשה פרוזבול בבד"ח יהו כמעב"ד וכגבוי. כיון שהב"ד בעצמם ג"כ ראויים לאפקועי ממונא:

אות י

ולשי' התוס' והרמב"ם דרק בשביעית דרבנן תיקנו פרוזבול. קשה דל"ל ב"ד חשוב דהא הם אמרו והם אמרו. וצ"ל דכיון דתקנת פרוזבול מאוחרת לתקנת שביעית הו"ל כהפקעת ממון. והנה הרי"ף לא הביא הא דבעי ב"ד חשוב. וכ"פ הרמב"ן והרא"ש והרשב"א עריב"ש סי' תצ"א. והביאו מהא דרבנן דבי ר"א הוי ממסרי מילייהו להדדי אף שהיו גדולים מהם. והרמב"ן כתב שפסק כר"נ דאמר שם דא"צ כתיבה כלל. ונלפענ"ד ביאור הסוגיא דמעיקרא אזיל למ"ד שביעית בזה"ז מה"ת ופרוזבול מטעם הפקר ב"ד כפירש"י והרשב"א. לזה בעי בד"ח לאפקועי ממונא. אבל ר"נ ורבנן דבי ר"א ס"ל שביעית דרבנן. וא"כ ל"צ כלל טעם הפקר ב"ד דהם אמרו והם אמרו. לזה סגי באיזה ב"ד שיהיה. וגם סגי בדברים בעלמא וע' ברמב"ן בס' הזכות באורך בזה. ולפי"ז י"ל דע"כ לא הצריכו קרקע. רק בפרוזבול שתיקן הלל בבית שני שנהג אז שמיטה מה"ת כמו"ש התוס' גיטין ל"ו ד"ה בזמן. והוצרך לטעם דהפקר ב"ד לעשותו כגבוי. לזה בעי קרקע דהוי כגבוי טפי כמוש"ל. וכפי' הר"ש פ"י דשביעית והר"ן פ' השולח. וכמו"ש התוס' ביבמות פ"ח דב"ד עוקר דבר של תורה בדבר הדומה קצת ונראה כשל תורה. אבל בזמן הזה דשביעית דרבנן וא"צ להפקר ב"ד ולעשות פרוזבול ובדברים בעלמא נדחית וכמו"ש הרמב"ם. והיינו משום הם אמרו והם אמרו כנ"ל. א"כ י"ל דגם קרקע א"צ כלל כי מסירת דברים אלה אינו מטעם שיהא כגבוי רק זכר לשביעית. וכלשון הש"ס בגיטין ל"ו ותקנו רבנן דתשמט זכר לשביעית וע"ש בתוס'. ומבואר שפיר הא דמייתי דרבנן דבי ר"א באמצע דיני קרקע לפרוזבול. ועפי"ז יש ליישב מה שדקדקו המפרשים ל"ל מסרו רבנן דר"א לר"א רבם. ולפמ"ש י"ל דהיינו דקאמר מעיקרא רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא וכ' פרוזבול. דס"ל דשביעית בזה"ז מה"ת ובעי פרוזבול. וגם קרקע לעשותו כגבוי משום הפקר ב"ד. או דס"ל דגם בשביעית בזה"ז בעי הפקר ב"ד וכמוש"ל. אבל רבנן דר"א הקילו דסגי במסירת מילי. וסגי להדדי דל"צ בד"ח. וגם דל"צ קרקע משום דהוי רק כזכר לשביעית כנ"ל:

אות יא

ובמנחות ס"ו איתא אמימר מני יומי ולא שבועי אמר זכר למקדש הוא ורבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. והרמב"ם פ' דספירה בזה"ז מה"ת. וכתב הר"ן סוף פסחים טעמו שפוסק כרבנן דבי רב אשי דמנו יומי ושבועי משום דס"ל דהוי מה"ת. והקשתי מכבר דמאי ראיה דילמא ס"ל דהוי דרבנן ומ"מ תקנו כעין דאורייתא. ואדרבא דברי אמימר צריך מובן למה שינו מכשל תורה. אבל לפמ"ש א"ש דאמימר ס"ל כיון דעיקר ספירה הוא בשביל העומר שבא בתחילה ושתי הלחם בסוף. וכבר כ' בס' קול בן לוי שאם לא ספרו לא יקריבו שתי הלחם בעצרת. וכיון שא"א לתקן בזה"ז ממש כעין ספירה דאורייתא שסופה קרבן. וע"כ צ"ל שתקנוה רק לזכר בעלמא. א"כ אין קפידא אם ישנו בה עוד דבר. כיון שבלא"ה אינו ממש כשל תורה. והיינו טעמא דרבנן דר"א הכא בשמיטה שתקנוהו זכר לשביעית אבל לא ממש כעין של תורה. דהא אמרה תורה שימנו שמיטות לקדש יובלות ויובל לא יוכלו לתקן כמו"ש התוס' בגיטין ל"ו שאין רוב הצבור יכולים לעמוד. וכיון דא"א לעשות כעין של תורה הקילו רבנן דבי ר"א עוד דבדברים לבד נדחית דאינה רק זכר. וזהו טעם לולב כל ז' שכתב הרמב"ן ר"פ לולב הגזול שבמדינה הקילו חז"ל יותר מבמקדש שהיה מה"ת ע"ש. והיינו משום דהוי רק זכר למקדש כדאיתא בש"ס שם דף מ"א מקרא דציון דורש אין לה. דעיקר המצוה הוא לשמוח במקדש עצמו. וא"א לעשות כן בזה"ז. ולפי"ז קשה דרבנן דר"א שם במנחות דמנו יומי ושבועי. דהא ס"ל בגיטין דהיכא דהוי רק לזכר בעלמא מקילין בה טובא וא"צ לעשות כעין של תורה. ולזה שפיר הוכיח הר"ן מזה לדעת הרמב"ם דסבירא ליה ספירה בזה"ז מה"ת:

איברא דכל זה לפלפולא. אבל לדינא ודאי בעי קרקע אף בזה"ז כמבואר בכל הפוסקים. וגם הרי"ף מייתי דינא דקרקע אף דפסק כרבנן דר"א כנ"ל. וכמוש"ל דלא עדיפי דברים מכתיבה. וגם דהרי"ף והרא"ש הביאו הך דרבנן דבי ר"א מקודם בכוונה וכמוש"ל בזה:

סימן צה

כבוד ידידי שב"ז הרה"ג וכו' מוהר"ר יהודה דוב הלוי נ"י רב דק' שינאווקא.

ע"ד אשר עוררני כת"ר בעובדא שבאה לפניו בראובן שמכר מקום בבית הכנסת והוא נחלה מאבותיו. ואצלו מקום משותף לו ולשאר אחיו. וטוען עתה אחיו שמעון טענות ב"מ. והוא בן כפר סמוך לעיר כשלש וויארסט. ולא טען עד עבור שלש חדשים וטוען שהוא מצד שלא ידע עד כה מהמכר. וגם טוען שהוא פגם משפחה להם למכור לאחר מקום אבותיו. והנה אף כי אנכי שותה כעת מי מעין וקשה עלי העיון. בכ"ז למען כת"ר הנני משיב הנלע"ד בקוצר בדין זה וממילא יהי' תשובה על כל דברי כת"ר:

אות א

הנה במה שי"א שבמקומות בהכנ"ס אין דינא דבר מצרא כדעת ר"ת והראב"ד. הלא כבר כ' הש"ך סקנ"ג שאין דנין כר"ת. ועוד דאף הראב"ד גופיה כתב שאם המקום דחוק דנין דדב"מ יעו"ש בטור וב"י סי' קע"ה ספ"ה. וכ"ה מפורש במיוחסות סי' כ"ו דבני השורה יכולים לסלקו כדי להרחיב לבני השורה יעו"ש. ובנ"ד שהאחים שותפים במקום אחד אין לך דחוק יותר מזה. ואף דאף עתה יהי דחוק לכל האחים. בכ"ז יורווח פורתא. וכידוע בימ"נ שעומדים צפופים כמה אנשים במקו"א. ולזה בנ"ד אף ר"ת והראב"ד מודים כיון שאפשר לערבם יחד:

ואף שאין להלוקח שום מקום בביהכ"נ וידוע שיטת הפוסקים הובאו ברמ"א סעיף מ"ט שאם אין לו קרקע אין כאן דדב"מ וכן ראוי לדון. ובפרט בבתים ומקומות ביהכ"נ שיש פקפוק בעיקר המצרנות. ואין לך ישר וטוב גדול מזה. ויש לדמות לעני המהפך בחררה שכתב ר"ת בתוס' קדושין נ"ט דבסחורה בזול שאינו מצוי במק"א וכן במלמד לא שייך זה יעו"ש. וה"ה הכא. מ"מ בנ"ד נראה דהמצרן קודם. כיון שגם למצרן אין לו מקום לבדו רק חלק במקום הסמוך. וא"כ גם הוא אין לו מקרי. וממילא הוי טפי ישר וטוב שישאר למצרן. ואף דדעת ר"ת בעני המהפך בחררה. דאף שגם להמהפך בו אינו מצוי מ"מ אינו נקרא רשע. הכא שאני דכבר יש לו חלק ועי"ז יוקיר חלקו מצד שיוכל לצרפו. משא"כ התם אין לו רק מניעת הריוח. ואף דבלא"ה כ' המרדכי הובא ברמ"א סי' רל"ז דלבר מצרא חשוב כמציאה יעו"ש. ומ"מ חזינן דבאין לו קרקע ודחיקא ליה שעתא הלוקח קנה. י"ל דאף דהוי כמציאה. מ"מ הלוקח דדחיקא ליה שעתא הו"ל כהפסד לפרנסתו. משא"כ הכא דגם להמצרן הוי כהפסד בחלקו כנ"ל. ועיקר החילוק דבמצרן אם הלוקח דחוק. אמרינן למצרן שגם עליו מוטל מצות הישר והטוב שלא להוציא מלוקח כיון שלמצרן הוא רק להרווחה בעלמא. דדין זה נלמד מהא דרבינא ורוניא בב"ב ה' דהוי רוניא עני ע"ש בפירש"י ותוס'. ויותר מזה ציוו ליכנס לפנים משוה"ד בב"מ פ"ג בשביל עניים יעו"ש. אבל כששניהם שוים ממילא שב על הלוקח מצות הישר והטוב. משא"כ במהפך בחררה דבמציאה לא תיקנו כלל. והא חזינן דמצרנות עדיפא. דשם בדיעבד קנה עיין סי' רל"ז ובמצרנות מוציא מלוקח. ועוד נראה בכל הפוסקים דדוקא אי דחיקא ליה שעתא ללוקח. או שאין לו בית דירה. אבל במקום בהכ"נ דלא שייך זה י"ל דליתא לדין זה. ענ"י פרק המקבל בשם הרז"ה וכן בהא דרוניא בפירש"י ועיין תה"ד סי' ש"מ באורך בזה:

אות ב

ולכאורה אכתי קשה לפי מה שפירש"י בב"מ ק"ח בדדב"מ דהוי ישר וטוב משום שהלוקח ימצא קרקע במקום אחר. א"כ מפורש דבמקום שאין מצוי לקנות אין דדב"מ. ואין תלוי כלל בדחוק לפרנסה או בית דירה שהוא צורך גדול. וכן הנ"י בשם הרז"ה שלמד דין דדחיקא שעתא מאשה ויתמי. ובאשה הטעם משום שאין דרכה לחפש אחר קרקעות והו"ל כאינו מצוי לקנות. ואף באשה עשירה. דל"מ חילוק בזה. וא"כ למה דקדק הרז"ה דוקא בדחיקא ליה שעתא. ונראה דהא ק' טובא בזבין במאה ושוה מאתן דשייך למצרן. הא אין לך דבר שאינו מצוי יותר מזה. וכבר הקשה זה בשטמ"ק בשם הרא"ש. ותירץ דלא פלוג בתקנתם במכר. וא"כ קשה למה חלקו בין איש לאשה ואינך. וצ"ל דדוקא בחילוק שנמצא בגוף הלוקח במה שהוא איש או אשה ואינך וכן מצד המוכר. שפיר חילקו. אבל בפרטי המכר לא חילקו כדי שלא לתת הדבר לשיעורים ולא פלוג בתקנתם. ולזה ס"ל להרז"ה דמצד גוף הלוקח אם הוא עני או עשיר שפיר יש מקום לחלק בזה. וכדמפליגינן בין איש לאשה. אבל לחלק בין אם מצוי לקנות או לא. זה נכנס בגדר פרטי המכר ובזה לא פלוג בתקנתם. ועוד נראה דבאיש לא שייך כלל אינו מצוי. דאטו בתים ושדות שקלת מעלמא ויוכל לקנות בעיר אחרת. ובטור סעיף פ"ז ובשו"ע סנ"ו כ' דבשדות הפקר לטסקא. אם יכול למצוא במקו"א מסלקים. ואי לא לא. ומבואר בב"י שמקורו מהרא"ש. ותמהני דברא"ש לא נזכר דבר. רק כ' סתם כי ימצא להחזיק במקום אחר. והוא טעם כללי על דדב"מ וכפירש"י כמוש"ל. אבל א"צ שיהי מוכן לפנינו קרקע אחרת. וכמו שלא הצריכו כן גבי מכר. וצ"ל שהטור כ"כ מסברתו דאם אין נמצא במקו"א א"כ כבר נכנס זה בגדר מתנה ועיין ברמב"ם פ"א מה' זכיה ומתנה הל"ו ובלח"מ שם ואכמ"ל בזה. ומ"מ במכר גמור בזול לא פלוג במכר כמש"ל. וה"נ לא פלוג אם אינו מצוי לקנות בעיר. אכן ההג"א ובתה"ד סי' ש"מ בשם א"ז הביא דאף באין לו בית דירה קנה לוקח. וזה צ"ע כנ"ל. ואולי ס"ל דזה דומה לדחיקא ליה שעתא מה שאין לו מקום לדור וצריך לטלטל אנה ואנה. ע"ש בתה"ד שהסביר דעוד עדיף מדחוק ולפענד"נ כמו"ש. ואפשר שבכוונה השמיט הרמ"א סמ"ט הך דבית דירה והזכיר רק דחיקא שעתא. ורק בסוף הזכיר כלאחר יד כשאין לו בית יעויין שם. והיינו משום דדעת יחיד הוא. ואקצר:

ובשו"ת רשמי שאלה ס' נ"ו ראיתי שכ' במקום ביהכ"נ דאף בספק אם ימצא לקנות ליכא דדב"מ. וז"א לפענ"ד דא"כ בכל ב"מ נצטרך שיהי מוכן קרקע אחרת לקנותה. וזה לא מצינו. וגם מש"ש דדוקא כשיש לו בית וגם נמצא בית קטן לקנות אז איכא דדב"מ. אבל לא בחדא עיין שם. במחכ"ת ז"א ולא ראה דברי התה"ד סי' ש"מ בפנים לזה הבין פי' זר ברמ"א וסמ"ע. ובשו"ת גאוני בתראי סי' נ"ז כ' במקום ביהכ"נ כשדחוק מאד וא"א להשיג אף בשכירות אז ליכא דדב"מ יעו"ש. ולפמ"ש יש לפקפק עדיין בזה. אבל בספק אם ימצא לקנות ודאי איכא דדב"מ:

ואם יש לאחד שדה פחותה מט' קבין והוא עני. וקנה אחד סמוך לה קרקע והוא ג"כ עני. נראה דלשיטת הפוסקים הנ"ל ליכא דדב"מ. דכיון דלמדוה מאשה ויתמי. ושם אף דהמצרן ג"כ אשה מ"מ ליכא דינא דב"מ. אבל לרש"י דיליף לה מהא דרוניא. י"ל דבעי דוקא כשהמצרן הוא עשיר. ובזה מבואר קו' התה"ד על הרז"ה דמייתי מהא דאשה ולא מהא דרוניא ואכמ"ל בזה:

אות ג

ומה שלא טען עד עתה. הרי אמתלאתו ברורה שלא ידע עד כה מצד שהוא בן כפר. וכת"ר כ' שישבע הלוקח שא"י שהמצרן לא ידע מזה. או המצרן יברר שלא ידע בעדים. וז"א דמה שייך עדים בזה. ואטו בכיפי תלו ליה. וגם שבועה לא שייך דודאי אין הלוקח יודע מזה. וכבר כ' הר"י מיגש בתשובה והובאה בשטמ"ק ב"מ ק"ח שדין בן המצר אינו בטל אא"כ נתברר לנו שהמכירה מפורסמת. ובב"י הביא תשובת הרשב"א דכיון שנמכר בב"ד ועדים ודאי ידע. אם לא שנתכוונו להעלים. ומייתי מלקוחות דטורפין מהם בשטר דכיון שלוה בעדים הו"ל למידע. וצל"ע טובא דשם רמי עלייהו לחקור אם יש על. המוכר חובות. משא"כ הכא אין למצרן לחקור תמיד אם נמכר שדה הסמוכה. והרי בנתכוונו להעלים כ' הרשב"א דלא ידע המצרן. ובלקוחות אם יש מלוה בשטר אף אם נתכוונו להעלים וגם דבלא"ה מאן דיזיף בצנעא יזיף מ"מ שפיר טורף מלקוחות. וכן במחאה אף בלא תימרו ליה ובלא מפקינן שותא הוי מחאה. ואף דהתוס' כתבו בב"ב ל"ח דאין דרך המחזיק לחקור אם יש מחאה עליו. בכ"ז משום דהוי מילתא דתמיהא שיחזיק איש בקרקע חבירו בגזילה. וגם כי עיקר המחאה הוא שישמע המחזיק. לזה אמרינן דודאי יגיע לאזניו. וראיה דהא אם מכר המערער בעדים לא הוי מחאה רק בשטר עס"י קמ"ו. וקשה דהא קיי"ל דמכירה בעדים אית לה קלא ע' ב"ב מ"ב. ועכצ"ל כמו"ש דמחאה דרכה להתפרסם כנ"ל משא"כ במכר. וכ"כ המהרי"ט חחו"מ סי' כ"ו להדיא בטעם פרסום מחאה יעו"ש. ועוד דבלקוחות הוא תק"ח משום נעילת דלת. ובשטר לא פלוג עתוס' ב"ק י"א ב' ד"ה כגון וב"ב קע"ה ב' בתוס'. וגם אם יהיו עדים שלא ידע הלוקח מ"מ יגבו ממנו. משא"כ במצרן. וא"כ צריך שיפורסם הדבר באופן שודאי ידע המצרן:

אות ד

ומה שהוא בכפר נראה ודאי דלא מקרי בשביל זה אינו במדינה. כיון שהוא סמוך לעיר. וכבר מצינו עיירות גדולות במרחק כזה ואם המצרן דר בקצה העיר ודאי צריך שיתפרסם עד שיגיע למצרן. ואם לא רצה להמתין הו"ל להודיעו. ומצאתי במבי"ט ח"א סי' קס"ח מפורש דכפר לא נקרא אינו במדינה לענין ב"מ. ושוב מצאתי ג"כ במהרי"ט חח"מ סי' ס"ח שכתב ג"כ לדקדק על הרשב"א שיש חילוק בין לקוחות למצרן. רק אני בררתי הדברים יותר בע"ה ע"ש. וגם כתב שם דבעיר גדולה אפשר שיעברו מקצת ימים ולא יתגלה לבני העיר כדי שיתפרסם למצרן וכן שמעתי מפי חכמי זקני הארץ שהיו אומרים שבקונסטנטינא שהיא עיר גדולה צריך זמן יותר ארוך לפרסומו של מכר עכ"ל. הרי מפורש כמו"ש. ות"ל שזכיתי לכוון לדבריהם הקדושים. וע"ש במהרי"ט שביאר שגם הרשב"א ס"ל כן לדינא ודבריו ברורים. וכ"ה ל' הפוסקים שלא היה המצרן במדינה. ולא בעיר. רק במרדכי בשם ר"פ גאון איתא בעיר ע"ש. וע' במרדכי ובב"י שהעתיק באופן אחר ואכמ"ל בזה:

אות ה

והשיעור לזה לא ביארו הפוסקים. ובמבי"ט שם כ' דבעי מקום רחוק ולא ביאר כמה. וגבי אבילות השיעור דמקום קרוב כתב הבה"ג וש"פ י' פרסה. וביארו שם הטעם כדי מהלך יום אחד. ולפי"ז י"ל דשם א"צ לחזרה. אבל כאן שצריך לשלוח לו ושיבא או יודיע דעתו. צריך דאזיל ואתי ביומיה והיינו חמשה פרסה. והם כשלושה פרסאות שלנו. וכעין מ"ש הרמ"ה הובא בטור בשיעור שניתן לב"מ יום אחד. אף דשם איירי בענין אחר. וכ"כ הטור בשם ר"י ברצלוני בשם גאון ע"ש סנ"א. ואף דאנן קיי"ל כרב האי דבשיעור הבאת מעות הוי מחילה. אבל עכ"פ צריך להודיעו אם אפשר באותו יום. וכ"נ דאלת"ה בטלת דדב"מ. כ"א לא ימצא אותו כ"כ תיכף יאמר שאבד זכותו. וכ"נ ממ"ש קצת פוסקים הטעם בהא דלכרגא וכו' ליכא דדב"מ. משום שאין פנאי להמתין עד שיודיעו למצרן עיין טוש"ע סמ"ב. וכפירש"י דלא משהינן מלתא לאודועי ע"ש. מבואר שעכ"פ צריך קצת זמן לזה. ועיין ברמב"ם פי"ב מה"ש הל"ט ונראה שזהו שכתב הרשב"א בתשובה הובאה בב"י ובמהרי"ט שם יום או יומים לכל המרבה. [פי' לכל היותר ולכל המקיל בשיעורו. ובהג"ה מהרל"ח במחכ"ת לא ירד לזה ע"ש]. לפי שמקום קרוב נקרא מהלך יום. ולזה כתב שאפשר שצריך שיהא במקום קרוב וממילא צריך יומים עד שיבא. ולזה אמרו יומים ולא פלוג דאף אם ידע תיכף מ"מ יש לו שיעור זה. וכעין דאיתא בב"ב ל"ח לר"י טעם ג"ש במחאה כדי שיהא באספמיא וילכו שנה וכו'. ומ"מ אף אם היה במקום קרוב מודה ר"י ששיעור חזקה ג"כ ג"ש אף שידע תיכף. משום דכיון שתיקנו זמן זה לא פלוג בתקנתם. ואפשר שזהו טעם הרמ"ה ור"י ברצלוני בשם גאון שהזכרנו. ואף דגבי בע"ח בסי' ק"ו ובסי' קכ"ט בעי שלושים יום. שאני התם שצריך לירד לנכסיו משא"כ הכא. ומ"מ למעשה קשה לסמוך ע"ז כיון שהפוסקים כתבו הטעם דכיון שצריך להוציא הוצאות להודיע אבד זכותו דמי חייב להוציא בשבילו. וא"כ זה שייך אף במהלך יום. וכן מצינו בסי' קי"א סי"א שנכסים שבעיר אחרת א"י להגבותו שלא יוציא מנה על מנה. הרי שבעיר אחרת מקרי הוצאה יתירה ואף אם אינה רחוקה כל כך. אך כבר כ' הרמ"א שם בשם הרשב"א דהכל לפי ראות עיני הדיין אם גורם למלוה הוצאה והיזק. וא"כ גם בנ"ד נראה כן. ועכ"פ בכפרים השייכים לעיר ובודאי מצויים עוברים ושבים וגם לשלוח אינה הוצאה כ"כ. ודאי לא אבד המצרן זכותו וכנ"ל. ובשטמ"ק פ' המקבל הביא בשם הר"מ שאם לא היה בעיר אע"פ שלא שמע אותה המכירה עד שבא אינו יכול לערער כשיבא אא"כ בא אותו היום עצמו עכ"ל. מפורש כמ"ש בס"ד:

אות ו

ונראה שכל זמן שלא נתברר בבירור גמור שהמצרן ידע מן המכר. נאמן המצרן לומר שלא ידע בשבועה או קב"ח עיין סמ"ע וש"ך סי' קע"ה סעיף ט'. דכיון דהמצרנות ברורה אין לבטלה רק בראיה ברורה וכמו"ש הש"ך סקמ"ב לענין מס. ודבריו ברורים שם ותיתי לי דקיימתים מסברא. וכה"ג קיי"ל בסי' קצ"א שבמכר ברור כל הפרש שבין מוכר ולוקח מקרי המוכר מוציא מחבירו. ועיין מהרי"ט סי' קנ"ב באורך בזה. וזו היא דעת הרמ"ה הובא בטור דס"ל שהמצרן מוחזק. וכ' הב"י ששאר פוסקים חולקים עליו. ובאמת הוא תמוה. אבל לפמ"ש נראה דאיירי היכא שמצרנותו ברורה. והלוקח בא לבטלה באיזה טענה צדדית. וכ"נ מדברי הרמ"ה שהובאו במהרי"ט חחו"מ סי' ס"ז שחילק בין מתנה באחריות לזבין שוה ר' בק' יעו"ש. ומ"ש המהרי"ט שם הטעם שאפשר ללוקח לברר. דחוק דלמזוני לאו כו"ע ידעי. והב"ח כתב בטעם הרמ"ה דהבעה"ע כ' ראיה דלוקח מוחזק לגבי מצרן מירושלמי פ' הנזקין גבי סקריקון שאם הבעלים אומרים היה בידינו ליקח והלוקח אומר שלא היה הלוקח מוחזק. וא"כ י"ל שהרמ"ה גורס בירושלמי שהבעלים מוחזקים ע"ש. וכ"ה הגירסא לפנינו בירושלמי. ועיין מהרי"ט ח"א סי' נ"ט שהעיר בחילופי הגירסא וכן בשירי קרבן שם. והמהרי"ט כתב שם דהסקריקון קנה מה"ת. ורק מתקנתא צריך להחזיר לבעלים. ולענ"ד זה צ"ע דאדרבא דמדינא לא קנה. רק אח"כ תקנו דמאומדנא שהניחה י"ב חודש אמרינן דגמר ומקני וכפירש"י בגיטין נ"ח ב'. ואולי מפרש דב"ד תיקון היינו שירדו לסוף דעתו שגמר ומקני רק שתיקנו דמ"מ בתוך יב"ח יחזיר לבעלים וצ"ע. ועכ"פ מבואר ג"כ דשם האונס גלוי. ורק הלוקח טוען שיש לו הוכחה דגמר ומקני מדשתק יב"ח. ולזה צריך לברר הוכחתו וכהא דמצרן שהזכרנו. ונראה שאף החולקים על הרמ"ה. היינו רק בטוען ברי אבל בלוקח טוען שמא לבטל מצרנותו כו"ע מודו דא"י לבטל:

אות ז

ולפי"ז מבואר דכל שלא נתברר שידע המצרן נאמן לומר שלא ידע. רק שאם נתפרסם טובא שכ' הפוסקים דאבד זכותו. היינו משום דאנן סהדי שודאי ידע. ואומדנא ברורה היא ואשכחן בכמה דוכתי דאזלינן בתרה. וכה"ג אמרינן בסנהדרין מ"א דאחר רובו של חודש ל"א דטעי בעיבורא דירחא והיינו משום שכבר נתפרסם הדבר ע"ש. וכ' התוס' ד"ה שזה דהוי כאומרים בפירוש שטעו ובכ"ז אין נאמנים. ונראה דאף עדים זוממין א"י לתרץ דבריהם לומר טעינו. ול"ש בזה חוזר ומגיד כמו"ש התוס' שם בסוה"ד. דמ"מ להימנו עכ"פ להציל עצמם. ועכצ"ל דלא מהימני בכה"ג. וכן דנין בעריות משיראו כדרך המנאפים משום דאנן סהדי. אף כי עדיין יש לדון דשם י"ל דאזלינן בתר רובא. אבל בד"מ אין הולכין אחר הרוב. אבל ז"א דזה רק נגד חזקת ממון ולא בכה"ג. וגם בממון מצינו מקומות אין מספר דאזלינן בתר אומדנות גדולות. ולברר פרטים אלו אין כאן מקומו. וממחאה ולקוחות אין ראיה. דשם י"ל דהתקנה היתה כך. וכ"נ לשון הר"י מיגש בתשובה שבשמ"ק פ' המקבל שצריך פרסום שיהא אומדנא ברורה שידע המצרן:

אות ח

ונראה שזהו מ"ש הרמב"ם פי"ד מה"ש שאחר המכר א"צ קנין רק אם סייעו ללוקח או ראהו בונה והורס ומשתמש ושתק מחל זכותו. וכ' ע"ז הרא"ש דמשמע דאם ידע המצרן ושתק לא אבד זכותו. ותמה ע"ז דא"כ לא יקנה שום אדם קרקע כי אחר כמה שנים יקחנו המצרן ממנו. ולזה חלק עליו וכן הביאו דברי רב האי ושאר ראשונים שכתבו דבידיעה סגי. והכ"מ וב"י דחקו דאיירי תוך כדי שיביא מעות והוא תמוה. ועמל"מ שם שכ"כ מסברא דנפשיה ודחה זה. וכן דחה זה במהרי"ט סי' ס"ח. ועוד הקשה הב"י בבדה"ב על הרשב"א שכתב דביום או יומים מחל. ובמיוחסות כתב דאחר המכר שוב אין זמן לזה. וכתב דלאו הרשב"א חתים ע"ז. ובמהרי"ט שם הקשה ג"כ כן ונדחק מאד. דהרואה יראה דהרשב"א לא הזכיר שהודיעו או דן עמו רק בידע ושתק ומחל. וגם בדברי המ"מ והריב"ש נתקשה הב"י דמשמע בדבריהם דרב האי והרמב"ם בחדא שיטתא ע"ש. ובאמת מפורש בשו"ת הרמב"ם סי' רי"א שמצרן ששהה הרבה אחד המכר אבד זכותו ולא הזכיר שהודיעו קודם המכר או שראהו משתמש. וגם הוא תמוה דמהיכא תיתי דראוהו משתמש עדיף מידיעה לחוד. בשלמא סיוע מצינו גבי חזקת קרקע בפרק חזקת דמהני. אבל משתמש לא ידענו מנ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה