שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר
סימן ע
ע"ד אשר עוררני כג"א באשה שמסתכנת בלידתה ואמרו הרופאים שסכנה רבה היא לה אם תתעבר ולזה רוצית לשמש במוך. ושפיר חזי כג"א בשו"ת רעק"א סי' ע"א שלא התיר רק לתת אחר תשמיש ורק מעט. וכ"ג רוצה להקל עפ"י דברי היש"ש פ"ק דיבמות שמתיר שם אף בשעת תשמיש לכל הנשים. ואבאר דין זה מה שנלע"ד בזה:
והנה ע"ד מהרש"ל לכאורה קשה לסמוך כי ראייתו שם מתוס' כתובות ל"ט בשם ר"י שמפרש בדעת רש"י דקאי על קודם תשמיש תמוה דהא כתב שם הר"י דהוי כמטיל על עצים ואבנים. ומה שצירף לזה מהרש"ל שיטת ר"ת שפי' שחייבות לשמש ושאר נשים מותרות. ג"כ צ"ע דהיכן מצינו שנתפוס תרתי קולי כיון שבין לרש"י ובין לר"ת אסור לשמש במוך שקודם תשמיש. ומ"ש מפי' הרא"ש נדרים ל"ה ע"ב שכתב שצריכות ליתן מוך לקלוט הזרע שלא תתעבר משמע דמפרש קודם תשמיש ורק ג' נשים צריכות אבל כל הנשים מותרות. לענ"ד לא מוכח מידי דלקלוט הזרע יש לפרש גם על אחר תשמיש וכעין זה פירש"י בכתובות ל"ז ע"א שנותנת מוך אחר תשמיש לשאוב הזרע ע"ש. וגם מדמפרשינן צריכות אין ראיה שכל הנשים מותרות. די"ל דג' נשים חייבות ושאר נשים אסורות וכעין זה הביא הרעק"א שם בשם חי' ריטב"א יבמות. וגם לרש"י נראה דאף שפי' מותרות מ"מ מודה שחייבות לר"מ דבודאי צריכה לשמש במוך להשמר מן הסכנה ושאר נשים אסורות. וכ"נ להדיא בפירש"י נדה מ"ה ע"א ע"ש. עכ"פ אין די בדברי מהרש"ל להקל נגד שיטת רש"י ור"ת ובפרט לפמ"ש היש"ש שם שהמרדכי בשם ריב"ן והנ"י כתבו כר"ת דקאי על אחר תשמיש וקודם תשמיש אסור. ולפ"ז יש לאסור בנ"ד לפני תשמיש כמ"ש הרעק"א כנ"ל. וכן החמיר בח"ס חיו"ד סי' קע"ב יעו"ש ובב"א בבית הנשים סי' ל"ז ולא התירו רק אחר תשמיש. אף שלאחר תשמיש ספק אם יועיל כמו"ש הרעק"א סי' ע"ב:
אבל באמת נראה דעת רוב הראשונים להקל דהא בשטמ"ק כתובות ל"ט הביא בשם הרמב"ן ורא"ה ותלמיד רשב"א וריטב"א להקשות על פירש"י למה אסור לחכמים כיון דלא מיעברא וגם דיש להתיר משום סכנה. ולזה פירשו דלר"מ חייבות ולחכמים מותרות לעשות כרצונן ופי' הרא"ה שאין איסור לבעליהן שהם אין משחיתין וגם משום מצות עונה מותר. וכ"כ הרשב"א בחי' שם ופ"ק דיבמות והנ"י שם להקשות על פירש"י ופירשו דחייבות לשמש במוך. ומשמע מכל הני ראשונים דמפרשים כפירש"י דאיירי שהמוך מונח בשעת תשמיש ומ"מ ס"ל שמותר אף לחכמים מדלא פירשו להדיא דאיירי אחר תשמיש וכמו"ש ר"ת בתו' שם וכ"כ הריטב"א שם הובא בשטמ"ק דקודם תשמיש קיל טפי מפני שאינה עושה מעשה בידים להשחית הזרע. ע"ש שכ"כ בשם רבו הרמב"ן ומבואר דקאי שם על קודם תשמיש כרש"י ומ"מ מותרות לחכמים ונראה דבעלמא מודו כ"ע שאסור לשמש במוך קודם תשמיש ורק בג' נשים שיש חשש סכנה ס"ל לחכמים שמותרות לשמש במוך אם אינן רוצות לסמוך על הא דשומר פתאים וכ"מ בלשון הרא"ה והריטב"א שם בשטמ"ק ע"ש. וא"כ ממילא בנ"ד שהסכנה קרובה ודאי דמותרת לשמש במוך:
והרעק"א בתשובה סי' ע"א כתב להוכיח מדברי כל הראשונים הנ"ל שהקשו על פירש"י מפחות מכאן למה אסור במוך הא בלא"ה לא מעברא ופירשו דמשמשות היינו חייבות והקשה הרעק"א דלהיפוך הו"ל להקשות למה מותר לבעול קטנה וכקושיית התו' בכתובות ל"ט. ותירץ דס"ל שהאיסור על האשה משום השחתת זרע ואף קודם תשמיש ולזה הקשו שפיר דבקטנה שאין ראויה להתעבר תשתרי במוך לכ"ע. והוכיח מזה דס"ל להנהו פוסקים שאסור במוך אף אחר תשמיש דהוי השחתת זרע. ותמהני דהא מפורש בדבריהם בשטמ"ק דאף לחכמים אין איסור ומותרת לשמש במוך אם חוששת לסכנה. וא"כ כ"ש בנ"ד שהסכנה יותר קרובה שמותרת. וכן בח"ס חיו"ד סי' קע"ב החליט שאסור משום דהלכה כחכמים נגד ר"מ. והוא נפלא כנ"ל דבחשש סכנה מודו חכמים דשרי. וגם עיקר דקדוק הרעק"א יש לדחות כמובן דהיינו קושית הנ"י וש"מ:
ונראה לע"ד דאף לשיטת רש"י מוכח דשרי לכ"ע במקום חשש סכנה. דבאמת קשה טובא לר"מ שמתיר לשמש במוך משום חשש סכנה למה התיר להם האיסור. לא תשמש ולא תסתכן. ואם נפרש שנותנת מוך אחר תשמיש י"ל דדמי למפליג בספינה קודם שבת או הולך במדבר בשיירא שכתבו הפוסקים שמותר אף שיודע שיצטרך אח"כ לחלל שבת מפני חשש סכנה מ"מ מותר להביא עצמו לידי כך ע' בעה"מ פ"ק דשבת וריב"ש סי' י"ז י"ח בזה. וה"נ שרי לשמש עמה אף שתצטרך אח"כ ליתן מוך מפני חשש סכנה. אבל לפירש"י שפי' שנותנת קודם תשמיש קשה. ולז"נ דבאמת משום מצות עונה שרי אף בביאה שאינה ראויה לעיבור וכמו בקטנה ואיילונית וכמו"ש החמ"ח סי' כ"ג סק"ד לחלק בין כבר נשא הקטנה ובין לישא לכתחילה ע"ש. וכ"כ הרא"ה בשטמ"ק בכתובות ל"ט שמשום מצות עונה אין איסור על הבעל משום השחתת זרע כשנותנת מוך והיינו כמ"ש דדמי לקטנה. ולזה הכא לר"מ דס"ל שאסור לג' נשים לשמש בלא מוך משום חשש סכנה ממילא מותרות לשמש במוך משום מצות עונה כיון דלא סגי בלא"ה. ומיושב ג"כ מה שהותר למינקת ג"כ אף שהסכנה רחוקה מאוד ואף אם תצטרך לגמול בנה אינו ודאי שימות. אבל לפמ"ש א"ש שכיון שאסרו לה לשמש בלא מוך ממילא מותרת לשמש במוך:
וחכמים ס"ל משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו שנ' שומר פתאים ד'. ולכאורה תמוה האיך התירו ליכנס בחשש סכנתא וסכנתא חמירא מאיסורא. אבל באמת כ"מ שהזכירו הך דשומר פתאים הכוונה שבדרך הטבע רחוק מאוד שיבוא לידי סכנה עי"ז ואין שייך להתיר איסור בשביל זה כלל. וכמו לעבור בספינה בים ודאי יש חשש סכנה יותר מביבשה כידוע ומ"מ מותר לעבור ארחות ימים ואין זה בכלל מסכן עצמו כי בדרך הטבע הוא רחוק מאוד שתטבע הספינה. ובמקרה רחוק יוכל אדם להסתכן אף בלעדי זאת. וכמה שלוחים למקום ביבשה ובים ולזה ס"ל לחכמים שאסור לשמש במוך. וכעין זה איתא ביבמות ע"ב שמוהלין ביומא דעיבא משום שומר פתאים ד' וממילא האידנא ודאי אסור לימנע למול ביומא דעיבא וגם בשבת מלין אף ביומא דעיבא. ואף שהנ"י בשם הריטב"א כתב ביבמות פ' הערל שמותר לימנע בשביל זה כבר חלק עליו המהרש"ל שם ביש"ש ע"ש והיינו כמ"ש כי האידנא דדשו בה רבים ונתברר כי רחוק מאוד עפ"י דרך הטבע שיזיק זה למילה ואין לחוש לחששא רחוקה כיון שאינו מיעוט המצוי. וקרוב לומר דר"מ לטעמיה שחושש למיעוטא לזה החמיר הכא בג' נשים לחוש לסכנה אף שהוא מיעוט שאינו מצוי כ"כ. ולחכמים אסור ליתן מוך דלא חיישינן לסיבה רחוקה אף בסכנתא:
ובזה מבואר דביבמות ל"ד ע"ב איתא רא"א כל כד"ח דש בפנים וזורה מבחוץ וחכ"א זה מעשה ער ואונן. ואיתא בתוספתא פ"ב דנדה בתר פלוגתא דר"מ ורבנן להגהת הגר"א שם. וקשה ל"ל אמרו ג"כ התם טעמא דשומר פתאים. או גם הכא לימרו דאסור להשחית זרע במוך. אבל לפמ"ש א"ש דדש בפנים וזורה בחוץ הוא איסור חמור ואף בסכנה גמורה ס"ל לחכמים שאסור דלא ישמשו ולא תתעבר. ולזה השיבו חכמים לר"א שהוא מעשה ער ואונן. אבל במשמשת במוך דהוי דרך תשמיש והיכא דא"א באופן אחר שרי משום מצות עונה כמו בקטנה ואיילונית שפיר הוצרכו חכמים לטעם דשומר פתאים שאין כאן חשש סכנה כלל ולזה אסור ליתן מוך. אבל במקום דאיכא חשש סכנה ידועה כמו בנ"ד שפיר מודו דשרי משום מצות עונה וכנ"ל:
ולפ"ז מוכח מדברי הראשונים שבשטמ"ק כתובות ל"ט שכתבו דגם הכא בג' נשים אם חוששת מותר לשמש במוך ולא לסמוך על שומר פתאים דס"ל כהנ"י בשם ריטב"א הנ"ל גבי מילה שמותר לימנע מלמול ביומא דעיבא ודלא כיש"ש הנ"ל שחולק עליו. וצ"ע שלא הביאוהו הפוסקים להלכה גבי מילה. ואפשר לומר דגבי מילה כ"ע מודו כמ"ש הרש"ל דכיון שעתה הכל רואים שאין סכנה ביומא דעיבא אסור לימנע למול. והכא שאני. דמשמע בשטמ"ק שם דס"ל דכיון דלא מיעברא אין כאן השחתת זרע כלל ע"ש. ובדברי הריטב"א שם שמפורש שאף שאסור לשמש במוך שרי בג' נשים אם אינה רוצה לסמוך על הא דשומר פתאים. הריטב"א אזיל לטעמיה שכתב הנ"י בשמו שמותר שלא למול ביומא דעיבא וכמש"ל. וע' תה"ד סי' רי"א שנסתפק בדבר שסומכין על שומר פתאים אם מותר לת"ח לסמוך ע"ז ויש לחלק ע"ש:
עכ"פ נתבאר שלשיטת רש"י מוכח דבמקום שיש חשש סכנה קרובה ע"י עיבור ולידה מודים גם חכמים דשרי לשמש במוך וגם חייבת בכך שלא תבוא לידד סכנה. ולשטת רמב"ן ורשב"א ורא"ה וריטב"א ותלמיד הרשב"א והנ"י ומרדכי בשם ריב"ן והרא"ש שמפרשים דלר"מ חייבות ולחכמים הרשות בידן אם משום שאין כאן איסור השחתת זרע דבלא"ה לא מיעברא אי משום חשש סכנה. א"כ ה"נ מותרת אי משום חשש סכנה וממילא מותר לשמש במוך משום מצות עונה כמש"ל או דבלא"ה אינו ראוי להזריע כיון שהרופאים אומרים שאם תתעבר תסתכן. וא"כ גם הולד בסכנה. ולפלא שהיש"ש כתב שהנ"י כתב כר"ת ולא נזכר זה בנ"י. וגם במרדכי בשם ריב"ן אין ראיה דמפרש כר"ת דקאי על אחר תשמיש ע"ש. וכ"נ בתשובת הרא"ש כלל ל"ג סי' ג' הובא בב"י אהע"ז סי' כ"ג שמותר לשמש במוך אף בכל הנשים מידי דהוי אקטנה ואיילונית. והיינו כפירושו בנדרים ל"ה ע"ב דלר"מ חייבות ולחכמים הרשות בידן ועשטמ"ק כתובות בשם הרא"ש:
והרמב"ם לא הביא כלל דין זה וכן בטוש"ע ורק הרי"ף והרא"ש הביאו זה פ"ק דיבמות וג"ז י"ל שהביאו דרך אגב לבאר ענין קטנה מתי יכולה להתעבר וגם לפרושי מתניתין דחמותו ממאנת ע"ש. ונראה דעת הרמב"ם דכיון דהלכה כחכמים הרי הם ככל הנשים ואין שום חילוק ביניהם ולזה לא הזכיר זה כלל. ונראה דס"ל שאסור ליתן מוך דהא עיקר טעם המתירים הוא משום דלא גרע מקטנה והרמב"ם ס"ל בפכ"א מהא"ב שאסור לישא קטנה והיינו משום הוז"ל דאיירי בה ע"ש בהי"ח. ובמל"מ שם בהכ"ו תמה על שלא הזכיר הרמב"ם קטנה ולפלא שלא הביא הך דהי"ח. ומוכח מזה דס"ל דהיכא דאמרו חז"ל הא דשומר פתאים אין רשאים לחוש כלל לסכנה וכדעת מהרש"ל שהזכרנו. ולפמ"ש החמ"ח סי' כ"ג סק"ד לחלק בין לכתחילה לדיעבד אם כבר נשא קטנה שמותר לשמש עמה. א"כ ה"נ י"ל דהיכא שיש סכנה ידועה בעיבורה שפיר שרי לתת מוך משום מצות עונה וכהא דר"מ וכמש"ל להוכיח כן וס"ל להרמב"ם כפירש"י. ולא הזכיר הרמב"ם איסור מוך לפי שאינו מפורש בש"ס האיסור. דמשמשת כדרכה י"ל שרשות בידה לשמש בלא מוך:
עכ"פ לדינא בנ"ד דאיכא חשש סכנה קרובה מותר בין לדעת רש"י ור"י בין לדעת שאר ראשונים שהזכרנו ורק לר"ת לא מצינו היתר ליתן קודם תשמיש אבל לכל הפוסקים מותר כנ"ל. ואף דבעלמא פלפלו הפוסקים אי סמכינן על עדות הרופאים. היינו לענין איסור נדה וכדומה אבל לענין סכנה קיי"ל בפ' בתרא דיומא ובכל הפוסקים שסומכים על רופא נכרי אף לחלל שבת. ובפרט בנ"ד שכבר ראתה שקשתה ונסתכנה בלידתה כמה פעמים. ועכ"פ הסכנה קרובה יותר מהני ג' נשים שרחוק שתתעבר ובמינקת אף אם תתעבר החשש רחוק שתגמול בנה וימות עי"ז משא"כ הכא:
וליתן מוך אחר תשמיש כבר כתב הרעק"א סי' ע"ב שאין תועלת ודאי שלא תתעבר וחייבת לעשות באופן שבודאי לא תסתכן. והרי ר"א ס"ל ביבמות ל"ד ע"ב להתיר לזרות בחוץ והיינו משום דבמוך אף בשעת תשמיש יש חשש שתתעבר והיינו כדאמרינן בנדה ג' ע"א דמכויץ כויץ ורק חכמים פליגי דהוי מעשה ער ואונן. אבל במוך ודאי צריכה ליתן קודם תשמיש. ובפרט לפמ"ש הריטב"א בכתובות ל"ט שי"ל דקודם תשמיש קיל טפי שאינה משחתת הזרע בידים. ותעשה המוך דחוק כדאיתא בנדה ג':
ועפ"ז מבואר סוגיא דנדה ג' משמשת במוך ופירש"י דקאי על ג' נשים. וקשה דהיינו רק לר"מ. ועו"ק דשם אינם בחזקת רואות כי הם מד' נשים שדיין שעתן וע' שו"ת רעק"א שנדחק בזה בסי' ע"א. אבל לפמ"ש א"ש דלאו דווקא פירש"י ג' נשים רק כעין ג' נשים וכגון שמסתכנת בלידה ועיבור ומותרת לשמש במוך לכ"ע כמש"ל. וראיתי בפ"ת אהע"ז סי' כ"ג שהביא בשם חמדת שלמה סי' מ"ו שהתיר ג"כ ליתן מוך מקודם תשמיש ואין הס' פה לראות טעמו בזה. אבל כבר בררנו בס"ד יסוד הענין. ועוד יש לדון מהא דיבמות ע"ו ע"א שהתירו להוציא זרע לבדקו. ומהתוס' ביבמות ל"ד ע"ב ד"ה ולא ע"ש בסה"ד. ויש לדון ג"כ לענין מה שדורשים הרופאים מחשוכי בנים להראות להם זרעם כדי להבחין סיבת מניעת ההולדה. אבל אחרי שהש"ס בנדה י"ג והזוהר במקומות הרבה מפליגים בעונש עון זה ר"ל והוקש לשפ"ד. חלילה לחפש קולות בענין זה. וגם כפי הנודע לי אותם שלא נמלכו בחכם והראו זרעם להרופאים לא מצאו תועלת ולא אתמחי הרופאים לדבר זה. ומיבמות ע"ו יש לדחות. דשם קרוב יותר שהוא כרות שפכה ואינו בר הולדה כלל ואכמ"ל בזה. וכתבתי זה לפי שיש שאינם יודעים חומר האיסור בזה:
ועכ"פ בנ"ד נלע"ד שיש להקל ליתן מוך קודם תשמיש ורק שיהא ברשות בעלה וכמו"ש בשו"ת רעק"א הנ"ל ג"כ. וגם יש לאיים עליה שתשאל בבירור דעת הרופאים בזה ויותר טוב שתשאל פי רופא ישראל שיודע חומר האיסור. וגם תשאל לרופא שאם אפשר לה שתשתה כוס של עיקרין יותר טוב וכמ"ש הח"ס חאה"ע ח"א סי' כ' שמותר לה לשתות בכה"ג. וכ"כ הדרישה באה"ע סי' ה' שפסקו כן הלכה למעשה באשה שהיתה מקשה לילד. וזה יותר טוב כי עושה רק פעם אחת. משא"כ המוך צריכה לעשות איסור השחתת זרע בכל פעם. וגם כי איסור השחתת זרע חמור מאוד בש"ס וזוהר ויותר טוב לשתות כוס של עיקרין אם אפשר כנ"ל. וכן ראיתי בשו"ת בנין ציון סי' קל"ז שכתב ג"כ שיותר טוב לשתות כוס עיקרין רק מצאתי שכתב שם ג"כ כהרעק"א והח"ס לאסור ליתן מוך קודם תשמיש. ולענד"נ כמ"ש בס"ד. וקצת דברים מצאתי בס' הנ"ל ממה שכתבנו למעלה בס"ד ע"ש. וראיתי שם אחד מטעמים שלו להחמיר בזה שאין להאמין לרופאים ע"ז בדבר איסור. ותמהני דבסכנה מפורש בש"ס ופוסקים שרופא נאמן:
ונראה ראיה דאיירי במוך קודם תשמיש בהך דג' נשים לשיטת רש"י. דאחר תשמיש מה חשש יש בזה כיון דעכ"פ לא מיעברי וולד קיימא קטנה ומעוברת וא"כ לא מיקרי זה כלל השחתת זרע בכה"ג במוך אחר תשמיש ולמה אסורות לחכמים. ועכצ"ל דאיירי בשעת תשמיש והאיסור הוא דהוי כמשחית בידים. אך לפ"ז תקשי מפירש"י בנדה מה שפירש בפחות מכאן שא"צ לשמש. משמע שמותרת ולא הוי כמשחית בידים. ויש לחלק דכיון שאינה בת עיבור כלל אין חילוק בין עם מוך או בלא מוך אבל כשהיא בת עיבור ורק שלא יהא מזה וולד קיימא אז יש חילוק ודוחק. אבל פשטות פירש"י ביבמות וכתובות הוא דאיירי בשעת תשמיש וכמו שהבינו התו' שם בכתובות וכ"נ בשטמ"ק שם שכולם ס"ל כפירש"י בזה רק מפרשים דלר"מ חייבות לשמש במוך וכ"כ הרא"ש וריטב"א בהדיא. ומ"ש הרמב"ן שהבעל אינו משחית הזרע. כוונתו כמ"ש היש"ש דהוא משמש כדרכו ומה לו אם מונח מוך במקור:
סימן עא
בהיות פ"ק איש אחד אשר קיבץ חתומים להתיר לו לישא אשה כי אשתו נשתטית ר"ל. והאיש הלז היה עני ודל ולא יכול להשליש כתובתה. והנה אף כי לא חתמתי על היתר שלו מכמה טעמים. בכ"ז ארשום את העולה על רעיוני בענין זה לפום ריהטא בע"ה כי מטרדותי א"א להאריך. וכ"ז באופן אם ישיג רשיון מהממשלה יר"ה כי בלעדי זה אסור לישא אחרת:
אות א
והנה ראש המדברים בזה הוא הצ"צ סי' ס"ז שדן במי שאין ידו משגת דסגי שימכרו קרוביה או ב"ד כתובתה בטובת הנאה לבעלה והטוה"נ ישליש ת"י בטוח. ואחריו כל אדם ימשוך בכמה תשובות אחרונים החזיקו בסברתו. והנה טרם נבוא לעיין בראיות הצ"צ שם תמה אני בדרך כלל על הצ"צ והנמשכים אחריו כיון שהצ"צ מודה שאם ידו משגת מחויב להשליש כל הכתובה שלה וכמפורש בצ"צ שם מפני דאפשר שרק ע"מ כן נתן רשות רגמ"ה להתיר בק' רבנים א"כ מה טובה הוא לה מה שימכרו בטוה"נ הלא יותר טוב לה שכמה שיוכל יתן כעת והמותר ישאר עליו חוב כי במכירה בטוה"נ ג"כ לא יתן יותר מיכולתו וגם לא ישאר עליו חוב כלל. וכל הטעמים שכתב שם הצ"צ מצד שיש כח ביד ב"ד לוותר לטובת חש"ו וכן מצד שעי"ז תהא בטוחה שלא יטעון הבעל קים לי שפטור מרפואתה ע"ש. כל זה לא שייך אם נאמר ג"כ שכמה שיש לו ישליש והמותר ישאר חוב עליו ואיזה טובה אנו עושים עמה במה שמוותרים לו על המותר. ורק מש"ש הצ"צ שיורשיה יירשו טוה"נ שלה ונ"מ בזה לענין ירושה. אבל בשביל זה ודאי לא שייך שנוותר נכסי חש"ו בשביל טובת יורשיו ורק בשביל טובתו התירו וכבר אמרו חז"ל בפ' חלק בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער:
ועו"ק דלשיטת הצ"צ שמכירת הכתובה לבעלה הוא לטובתה ועושים זה ב"ד ע"י אפוטרופוס ע"ש א"כ צריך זה לב"ד לעשות לכל נשתטית גם כשאין הבעל מבקש היתר ק' רבנים. וע"כ צ"ל שבאופן כזה יותר טוב לה שלא נמכור כתובתה כיון שהיא מוטלת על בעלה ככל הנשים ומספיק לה צרכיה ואין לך אפוטרופוס טוב מזה. א"כ גם בנ"ד כיון דלדעת הצ"צ משמע שכ"ז שלא נמכור כתובתה וישאר עליו חוב לא נוכל להתיר לו לישא אשה דדילמא כך היתה התקנה שלא יתירו לו כ"ז שיש עליו חוב הכתובה כמש"ש הצ"צ. א"כ כשלא נמכור כתובתה לא נתיר לו לישא אחרת ותשאר היא תחתיו כבראשונה וזה יותר טוב לה וכמו שהוכחנו וא"כ הוי מכירת הכתובה לטובתו ולא לטובתה. וזה בודאי אין ביד ב"ד. ומצינו בב"ק ל"ט גבי שור יתומים שנגח שמעמידים אפוטרופוס להם לשלם כשיזיק. עוד כתבו התוס' שם ד"ה דאי שתקנו חז"ל זה לתקנת העולם שישמרו השור שלא יגח יותר. וא"כ רק בזה תקנו אבל במילתא אחריתי אין לנו להעמיד אפוטרופוס או לעשות דבר בנכסי חש"ו בשביל טובת אחרים ואין לנו לדמות ולתקן תקנות מדעתינו. ובפרט לפמ"ש דעדיף לה טפי כשלא ימכרו. ואף דמצינו בגיטין מ' ע"ב במי שהקנה חצי שיש לו בעבדו לבנו קטן שמעמידים אפוטרופוס ומקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא. אף שאין זה טובה לקטן כלל דהא בעלמא קיי"ל שאין אפוטרופוס יכול להוציא עבדים לחירות. כבר כתבו התוס' שם הטעם משום הפקר ב"ד בשביל שאביו עשה שלא כהוגן. ור"ת כתב שם משום דהוי מכירה וזה מותר לאפוטרופוס. ונראה הטעם משום דסוף סוף יכפוהו כשיגדל שישחררו א"כ הוי טובה לו כשימכרנו האפוטרופוס עתה. וגם די"ל דהוי כאפוטרופסים שתורמין ומעשרין שאין מאכילין דבר האסור להם וה"נ כיון דמדינא צריך לשחררו תקנו שגם האפוטרופוס ישחררו כדין. וכ"ז ג"כ רק כשעשה אביו שלא כהוגן וכדקיי"ל ביו"ד סימן רס"ז וכמו"ש התוס' להדיא בגיטין מ"ב ע"א ד"ה נגחו וברא"ש שם. משא"כ בנ"ד איך נעשה לה דבר שאין שום טובה לה וגם אין עליה שום חיוב בזה:
אות ב
ובגוף הדבר אין זה סברא לומר דתקנת רגמ"ה הוי שלא יתירו לו עד שיופטר מחוב הכתובה ולזה נמכרנה בטוה"נ ונפטור אותו. דהא זה שהצריכו להשליש הכתובה הוא לטובתה ובכה"ג דעדיף לה שישאר המותר חוב עליו כמש"ל ודאי דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה. וגם דהא יוכלו לטעון עבורה אי אפשי בתקנת חכמים או שמקבלת שט"ח שלו בתורת פרעון דלא גרע מהריני כאלו התקבלתי דסגי גבי נדרים כדאיתא בנדרים כ"ג. וכן כתב הר"ן בתשובה סי' מ"ח בחרגמ"ה שלא לישא שתי נשים שיכולה האשה לומר א"א בתקנת חכמים ומייתי ג"כ הא דנדרים כלום אמרת מפני כבודי זהו כבודי רק שסיים דשמא נעשתה התקנה גם בשביל האנשים שלא יכניסו מריבה בתוך ביתם. וכ"כ בהג"מ כתובות סי' ק"ז הטעם משום קטטה. ובנ"ד לא שייך זה דהרי מצד האיש אנו מתירים לו. ורק השלשת הכתובה שהוא לטובתה יכולים לומר א"א בתק"ח:
ואף דסברא דא"א בתק"ח בזה צ"ע טובא וגם דברי הר"ן הנ"ל נראה ג"כ דלא מסיק כן לדינא דא"כ יכול האיש לישא על אשתו ברשותה דגם הוא יאמר א"א בתק"ח. ודברי הר"ן תמוהים לכאורה מה דמסיק שלזה לא יוכל לישא מדעתה משום שנעשה לתקנת האנשים ג"כ. וצ"ל דהך קטטא הוי דררא דאיסורא ולא שייך שהאיש יאמר א"א בתק"ח וענין זה דורש אריכות ואכ"מ. וכבר כתבו כמה אחרונים דלא מהני רשותה להתיר חרגמ"ה ורק הכנה"ג אהע"ז סי' א' סקי"ז בהגהות ב"י הביא בשם תשובת רש"ך להתיר ואין הספר הזה ת"י אבל כל האחרונים אוסרים וכן הביא שם בסק"כ כמה אחרונים לאיסור. עכ"פ בנ"ד שפיר מצינן למימר עבורה כאלו התקבלתי דלא גרע מנדר ועמש"ל סי' ע"ב בס"ד באורך שכל יסוד החילוקים בחרגמ"ה הוא מדיני נדרים. ואף דקיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סל"ט דנשבע לפרוע לזמן אין יכול המלוה להאריך הזמן ורק הריני כאלו התקבלתי לגמרי. ובנ"ד נשאר עליו חוב. מ"מ הרי כתב הב"י שם סי' רכ"ח תקנה לזה שיאמר הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע שתפרעני סך כזה ביום פלוני ע"ש. והכוונה דהוי כחיוב חדש וענוב"י מ"ק חיו"ד סי' ס"ז בזה וכעין זה איתא בב"מ ע"ז ע"ב שכשזוקף עליו במלוה שוב אין זה דמי המכירה כלל. וכאלו פרע לו דמי המכר וזה חוב חדש. וכן איתא בב"ק ק"ט ע"א לריה"ג דזקיפה במלוה מפיק לה מתורת גזל הגר ע"ש. ואף ר"ע דפליג שם היינו רק בגזל שנשבע עליו שהחמירה תורה עליו עד שיגיע ליד הנגזל משא"כ בשאר דברים מודה ר"ע ג"כ וע' כתובות מ"ב ע"א בענין זה [ונראה דאף לר"ע אם אמר הגר הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתתחייב לפרוע לי סך כזה לזמן פלוני שפיר לא מיקרי תו גזל הגר דהא מחילה מהני בגזל שנשבע עליו וכדתנן בב"ק ק"ג ע"א להדיא] וכ"כ בשטמ"ק בב"ק שם דרק בגזל שנשבע ס"ל לר"ע הכי דלא מהני זקיפה במלוה ודלא מצי מחיל לנפשיה ע"ש וע' ח"מ סי' שס"ז ס"ו ומל"מ פ"ג מה' גזילה ה"ה בזה ואכמ"ל בזה. ויש להאריך בזה ולבאר דברי הרמב"ם פ"ח מה' גזילה ה"ד שכתב דבזקף במלוה הוי שלו. וא"צ ליתן לכהנים רק שמוציאה מתחת ידו. וע"ש במ"מ ובמל"מ אך אכ"מ. וכן מצינו בב"מ קט"ו לענין משכון ובגיטין י"ח גבי כתובה לענין שמיטה דמהני זקיפה. וכן בפ"י דשביעית ע"ש. וכ"נ דעת הפוסקים דשט"ח הוי ככסף בח"מ סי' ק"צ וכפשטות הש"ס קדושין ט"ז דכתב ליה שטר אדמיה היינו כסף ע"ש וע' שו"ת ר"ב אשכנזי סל"ו שכתב להדיא דזקיפת מלוה הו"ל כחוב אחר לגמרי ומייתי ג"כ מהא דגיטין י"ח וע"ש שביאר דאף להרמב"ם דקודם גירושין אין משמט אף בזקף היינו משום דהוי כמלוה לזמן. וכן מפורש באה"ע סי' צ"ו ס"א ברמ"א דזקיפה במלוה משוי כתובה כפרוע:
אות ג
ובגוף הדין דהארכת זמן חולק הרא"ש בתשובה וס"ל דשפיר יכול להאריך כמ"ש הב"י שם ובשם הא"ח. רק להא"ח בטלה השבועה לגמרי ע"ש. ואף בדעת הרשב"א כתבנו בסי' נ"ח בס"ד שכוונתו שאין יכול המלוה להאריך הזמן וישאר חיוב השבועה עליו אבל שפיר פטור משבועתו. וכ"נ לשון הרשב"א בתשובה סי' תשצ"ב שכתב שא"י להאריך הזמן כשיעמוד בחיוב שבועתו. משמע שאם מסכים המלוה שיופטר משבועתו שפיר מצי להאריך הזמן. אכן בסי' תשי"ג כתב הרשב"א שהמנדה א"ע אם לא יפרע ליום פלוני אין מועיל אם יאריך לו המלוה הזמן לפוטרו מנידוי. הרי מפורש שאינו נפטר כלל וכ"כ הב"י סי' רכ"ח בשם תשובת הרשב"א שאם נשבע שיתן שטר לחמיו בתוך חודש א"י חמיו להאריך הזמן כיון שעדיין חפץ בגוף השטר. ואף שי"ל דבכל הני איירי הרשב"א שאינו מאריך לו זמן רק באופן שתשאר שבועתו או נידויו עליו וכיון דס"ל להרשב"א שם שאין נשאר שבועתו עליו לזה לא מהני רשות המלוה ע"ז אבל הוא דוחק. ועכ"פ הרי עיקר טעם הרשב"א בזה משום שאינו פוטרו לגמרי וכמש"ש הב"י בשמו גבי הא דשטר שהזכרנו דבשבועה בעינן שיאמר כאלו התקבלתי אבל אי יאמר התקבלתי ויתחייב מחדש ש"ד לכ"ע וכמש"ל בשם הב"י וה"ה בנ"ד:
ולזה לענ"ד צ"ע טובא דברי הצ"צ. ולדעתי היה צריך שישליש עכ"פ שט"ח על המותר אף אם נחפוץ להקל באין ידו משגת כל הכתובה:
אות ד
ובגוף הדבר שנראה בצ"צ שם כאלו מסופק אם השלשת הכתובה הוא מתנאי היתר חרגמ"ה ושארי אחרונים תפסו זה לספק בהחלט ובשו"ת מהרי"מ סי' נ' פלפל בזה אי הוי ספיקא לקולא בזה. ולדידי צ"ע טובא דהא בסוף שו"ת מהר"מ מרוטנבורג שהועתק שם כל התקנות רגמ"ה מפורש שם שההיתר הוא בק' רבנים כשיש טעם מבורר וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן מעות או משכנות. מבואר שכ"ז מתקנת רגמ"ה. והם הביאו זה בשם הכלבו. ואפשר שלזה נסתפקו בזה לפי שבכלבו שם הזכיר באמצע דין ח' שידוכים ואח"כ הזכיר הא דהשלשת כתובה. ועלה ע"ד שאולי זה הוספה וחומרא מהכלבו אבל במהר"מ שם מבואר שכולם מרועה אחד נאמרו ונתן רגמ"ה רשות להתיר ע"י ק' רבנים באופן זה:
ולכאורה י"ל מדנקיט במהר"מ שם לשון צריך דאינו מעכב וכפירש"י בברכות ט"ו דכל צריך אין מעכב וברדב"ז סי' ב' אלפים נ"ז כתב דאיכא צריך דהוי רק למצוה מן המובחר ואיכא דהוי לעיכובא ע"ש ולזה נסתפקו דשמא אין זה לעיכובא בגוף ההיתר. אבל ז"א. דהא הצ"צ ושארי אחרונים הביאו רק מכלבו ובכלבו ליתא כלל תיבת צריך. וגם שלא הזכירו כלל מזה. ועוד דהכא שמפרש אופן ההיתר אין שייך כלל לומר דלא מעכב. ובאמת תיבת וצריך היא שם כמיותרת דאי מעכב הול"ל וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר ושתהא כתובתה צרורה וכו'. ומלשון וצריך משמע שהוא ענין בפ"ע ואין המתירים צריכים להמתין בהסכמתם עד שיניח הכתובה. ויותר נראה הגירסא שבכלבו דליכא תיבת וצריך. ואפשר לומר דלהכי נקט לשון וצריך לפי דלא שייך למינקט שלא יסכימו להתיר בל"ז כל עוד שלא ביאר לנו עיקר הדין שצריך להשליש ומדהשמיט הכלבו תיבת וצריך מבואר מזה דאין נ"מ לדינא מזה. שוב עיינתי בצ"צ סי' ס"ז וראיתי שהביא ממהר"מ וכלבו והעתיק לשונם ובעינן שישליש כתובתה וכו' נראה שלא דקדק כ"כ בלשונו וכוונתו ללשון וצריך שבמהר"מ. ואולי גם בכלבו היתה כן גירסתו אבל בכ"ז קשה לעשות ספק זה מצד לשון וצריך וכמש"ל. והרי הצ"צ ושארי אחרונים לא הזכירו זה. וגם נראה דכיון דהתקנה ברורה ורק שיש ספק באופן ההיתר אם מותר להתיר בלא כתובה י"ל שאין להתיר לכתחילה:
אות ה
וראיתי מי שנשתמש בספק זה למעשה והכריע שמותר לעשות לכתחילה בלא השלשה מעירובין ס"ה ע"ב שנסתפקו אם לשכור מהמשכיר. ואמר ר"ל נשכור ולכשנגיע לרבותינו שבדרום נשאל להם. הרי שסמך על הספק אף דהוי חסרון ידיעה. ולדעתי פשוט שם דר"ל ס"ל ששוכרין ורק מפני שלהם היה ספק אמר להם שישאלו אח"כ ובשל סופרים ובפרט בעירוב הלך אחר המיקל. וכן מצינו שהקילו בעירובי חצירות לערב לכתחילה בין השמשות אף שהוא ספק. וכתבו הפוסקים משום דע"ח קיל טפי וע"ל סי' כ"ג אות י"ב וס"ס ז' מ"ש בזה. וכן בעובדא שאח"ז ארחב"א לסמוך על דברי זקן ולא מצד ספק לקולא ע"ש. ובירושלמי פ' הדר איתא באמת שלא עשו עד ששאלו. ולולא פירש"י שם הייתי מפרש דהא איירי שלא היה השוכר כדאיתא שם וידעו ג"כ שלא יבוא בשבת רק נסתפקו אם צריך לשכור מהמשכיר ואם הוא אוסר עליהם כיון שיכול לסלק השוכר או הוי כאכסנאי ולזה אמר ר"ל שישכרו לחומרא. ועוד נראה דשם הוי ספק ספיקא דהא עיקר חשש שלהם שם היה לפירש"י שמא יבוא השוכר בשבת. והיינו דכיון שלא הלך על כל השבת חוששים תיכף. דאף לר' יהודה בדף פ"ו שם בעי שהלך לשבות כל השבת בעיר אחרת ע"ש. אבל אם היו יודעים בבירור שלא יבוא בשבת היה מותר וא"כ הו"ל ס"ס שמא לא יבוא ואף אם יבוא שמא מותר לשכור. ואף דבספק שמא יבוא החמירו משום דעכו"ם רגיל לבוא מ"מ מצטרף לזה ספק זה דניזיל לקולא בדברי סופרים אף דבעלמא לא מצרפינן חסרון ידיעה לס"ס. אבל בעלמא ודאי שאין עושין בדרבנן בספק ידיעה לקולא במקום שיש גדול ממנו לפשוט וכבר כתב התרומת הדשן סי' מ"ג וברדב' ח"ד סי' י"ט דהא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא בעירובין ס"ח היינו משום דאמרינן דוודאי הרב מורה כדין וקושייתו אינה קושיא ע"ש. ופשוט להם שם דבלא"ה אסור לעשות בספק אף בדרבנן וכ"כ בנוב"י מ"ת חאהע"ז סי' ל"ד וביום תרועה בר"ה כ"ט ע"ש. ויש להאריך בענין דספק חסרון ידיעה ולחלק בזה ודתלי בהא דדשיל"מ אך אכ"מ כי בלא"ה בהך דהכא אינו ספק וכמש"ל:
אות ו
ומה שנלע"ד בזה דהנה צריך להבין הטעם שהצריכו להשליש כתובתה דהא תקנת רגמ"ה הוי משום קטטה כמש"ל וי"א הטעם משום דלפעמים א"א למיקם בסיפוקייהו וכדאיתא ביבמות ס"ה אבל לא משום חשש גביית כתובתה. וא"כ מה שייכות כתובה להיתר חרגמ"ה וכבר עמד קצת בזה בצ"צ שם וטעמו שם דחוק דכיון דהתירו לו חרגמ"ה מצד שעתה א"א לגרשה ודאי כשתשתפה יגרשנה תיכף ובפרט להסוברים שאוסרים אח"כ אשתו עליו עד שיגרשנה וכן להנוב"י שכתב בסי' ג' חאהע"ז שמשביעים אותו שיגרשנה לכשתשתפה ודאי אין חשש שישהה מלגרשה. ובתשובת מהרי"מ כתב ג"כ על טעם הצ"צ שהוא דחוק ורק שכתב שם הטעם דחיישינן שמא לכשתשתפה תתיחד עמו ויהי הגט המושלש עבורה גט ישן אבל כשהכתובה מושלשת אסור להתיחד עמה בלא כתובה. ותמיהני דהא במהר"מ וכלבו לא נזכר כלל שישליש גט עבורה וגם דהא בלא"ה אסורה לו משום חרגמ"ה ומה יוסיף לנו סילוק כתובתה וגם אין סברא לתקן ולהכביד עליו בשביל חשש רחוק כזה אשר בדיעבד גט ישן כשר. וגם דכיון דמבואר במהר"מ דסגי במשכונות וא"כ הו"ל רק כיחד לה מטלטלים לכתובתה דשפיר דמי בשעה"ד כדאיתא בכתובות דף ז' ע"א ודף נ"ה ע"א ופ"א ע"ב ע"ש בתו'. ודוחק לומר דהכא איירי שפטרו כל נכסיו מאחריות כתובתה דבכה"ג אסור דמיקרי בלא כתובה. דכל כה"ג הו"ל למהר"מ וכלבו לפרושי כיון שזה העיקר לדעת מהרי"מ:
אות ז
והנראה בזה דהא איתא בכתובות פ"ב ע"ב שמתחילה היתה תקנת כתובה שיהיו מניחים אותה בבית אביה או שיעשו קלתות של זהב וכסף. ורק משום שלא יאמר טלי כתובתיך וצאי והרי היא קלה בעיניו להוציאה. לזה תיקן שמעון בן שטח שיהו כל נכסיו אחראין לכתובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ע"ש. והנה כ"ז שייך באשתו גמורה אבל הכא שעומדת להתגרש ואדרבא לכשתשתפה מחויב לגרשה א"כ לא שייכא הך תקנה דשמעון בן שטח ואוקמא אקמייתא שתהא מונחת בבית אביה. דנהי דכל אשה אין יכולה לומר א"א בתקנת חכמים דשמעון בן שטח משום דאית בה דררא דאיסורא שהיו הנשים אצלם כמו זונות שחושב בכל עת לגרשה כיון שקלה בעיניו ולזה אסור להשהותה כשכתובה אצלה ואין נכסיו אחראין. אבל בנ"ד שאין שייך הך סברא שפיר אוקמא אקמייתא. וכעין זה איתא ביבמות פ"ט דאשה שנשאת בטעות אין לה כתובה מ"ט תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה וכו' הא תהא קלה בעיניו להוציאה. הרי מבואר שתקנת הכתובה הוא רק במקום ששייך הטעם ולא אמרינן לא פלוג רבנן בתקנתם רק זיל בתר טעמא וכמש"ל סי' כ"ח בס"ד דכל היכא שמצינו בש"ס באיזה תקנה שהלכו אחר הטעם של התקנה שפיר גם לנו יש רשות לחלק בזה וע"ש באורך. ואף אי נימא דלא אמרינן כן להקל אבל בנ"ד ודאי י"ל כן לענין שתאמר א"א בתק"ח ואוקמא אקמייתא. והכא לא שייך לומר שלא יהי לה כתובה כלל כהא דיבמות פ"ט דהכא לא פשעה כלל ולמה נקנוס אותה כיון שכתב לה כתובה:
עכ"פ נתבאר שלזה הצריכו שיניח כתובתה דכיון שמחויב לגרשה ועדיף טפי שתהא קלה להוציאה וזה לא בא מפשיעותה לזה אוקמוה אעיקר תקנתא דכתובה שתהא מונחת בבית אביה או אצלה במעות או מטלטלין ופשוט דלאו דווקא בבית אביה רק בבית נאמן עבורה. ובזה מובן מה שכתב זה מהר"מ בלשון וצריך ולא כלל זה ביחד עם תנאי ההיתר וכמש"ל וכן הכלבו הפסיק באמצע בדין אחר. דבאמת אין בזה שייכות לגוף היתר חרגמ"ה ורק שמסתעף מזה צורך ההשלשה וכאמור:
וכיון שזכינו לדין ממילא נשמע דהיכא דאין לו להשליש לא מעות ולא משכונות אין זה מעכב כלל התירו ולא גרע מכל בע"ח שאין לו לשלם ואף בכתובה אף קודם תקנת שמעון בן שטח ודאי אם היה הבעל רוצה היה משעבד נכסיו לה ומכ"ש אם לא היה לו מה ליתן לה בוודאי דהוי סגי במה שמשעבד עצמו לה לכתובתה וה"ה הכא. ומכ"ש כשמחייבין אותו ליתן שט"ח על כתובתה דהוי זה כפרעון וכמש"ל באורך בזה. ואף להסוברים דהוי זה מתנאי היתר חרגמ"ה שלא ישאר עליו חוב כתובה כבר בארנו בס"ד דבכה"ג כשזוקפין עליו במלוה הוי כחיוב חדש והכתובה כבר נפרעה. ולא עדיפא חרגמ"ה משמיטה בכתובות נ"ה וגיטין י"ח דסגי בזקיפה בכתובה וכמש"ל:
אות ח
והמהרי"מ שם כתב ראיה דסגי בשט"ח מהא דגיטין מ' בחצי עבד וחב"ח שכופין רבו להוציאו לחירות וכותב שטר על דמיו הרי דסגי בשטר. ולענ"ד אינה ראיה דאדרבא הא אמרינן שם דף מ' גבי קטן דרק כשהקנה לו אביו העבד כדי שלא יכפוהו אז אמרינן דמוקמינן אפוטרופוס לשחררו כיון שעשה שלא כהוגן. אבל בקטן בעלמא שנזדמן לו ששותפו בעבד שחרר חציו אין כופין אותו להוציא וכמש"ש התוס' והרא"ש וכ"פ להלכה בש"ע י"ד סי' רס"ז סס"ג. וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ז מה"ע שהביא דין דמוקמינן אפוטרופוס רק באופן שהקנה לו אביו להבריחו ע"ש. הרי דקטן אין כופין אותו לשחרר עבדו בלא דמים בשביל מצות פו"ר דעבד. וגם בהקנה לו אביו אמרינן שם דמקרקש לו בזוזי כדי שלא יצא העבד של קטן בלא כסף. וע' ברמב"ם שם שכתב זה כשהקטן אינו רוצה לשחררו ע"ש ולא סגי אף בכה"ג בשטר לחוד. וא"כ ה"ה הכא בנשתטית אין כח ביד ב"ד להפקיע זכותה בשביל מצות פו"ר או חשש הרהור של בעלה:
ואף שיש לחלק בין קטן לשוטה דהא חזינן דקטנים אין פוסקין עליהם צדקה כדאיתא בב"ב ח' ובנשתטה איתא בכתובות מ"ח שנותנים צדקה מנכסיו לחד מ"ד וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' נחלות ובחו"מ סי' ר"צ סט"ו וע"ש בכ"מ מ"ש בישוב דעת הרמב"ם ובקצה"ח האריך שם בזה. וא"כ גם בנ"ד י"ל דרק בקטן שלא בא עדיין כלל לכלל חיוב מצות אין זה זכות לו כלל אבל נשתטה שכבר בא לכלל מצות וידענו דעתו והנהגתו ליתן צדקה וכהא דהיה זן בניו ובנותיו בכתובות מ"ח ע"ש בתו' שפיר הוי זכות לו לעשות מצוה מנכסיו. ושפיר נימא בחציו עבד וחב"ח של שוטה מעמידים אפוטרופוס ומשחררין אותו וכותב שטר בדמיו. וה"ה בנ"ד סגי בכתיבת שטר על כתובתה כדי שיוכל לעסוק בעלה בפו"ר. וכעין סברא זו איתא בכתובות י"א ע"א דגדול דטעם טעמא דאיסורא הוי חוב לו לשחררו דבהפקירא ניחא ליה אבל קטן דלא טעם טעמא דאיסורא זכות הוא לו ע"ש וה"ה הכא להיפוך עדיף גדול מקטן כנ"ל. ולזה אמרו רק בנשתטה שפוסקין צדקה עליו אבל לא בשוטה מעיקרו אף שהגדיל:
אות ט
אבל באמת נראה דז"א. לא מיבעיא למ"ש הר"ן פ' נערה שנתפתתה בטעם הדבר שפוסקין הצדקה בשנשתטה משום דבצדקה איכא שיעבוד נכסי וכמ"ש המח"א ריש ה' צדקה ובקצה"ח סי' ר"צ באורך בזה א"כ ודאי בעבד וכן בנ"ד לא שייך כלל שעבוד נכסי לזה. אלא אף לשאר פוסקים שהטעם משום דניחא ליה כמש"ל וכמ"ש המח"א שם ושכן עיקר. נראה ג"כ דאין לוותר על זכותה בשבילו דאף שנתפוס דמצוה רבה היא להתירו לישא אשה וכמו בעבד ח"ע וחב"ח מ"מ לא רמיא עלה כל המצוה ויתנדבו כל אנשי העיר לצורך מצוה זו. וגם היא תסבול קצת לפי ערכה ולא להטיל הכל עליה. וגם הא דנשתטה כתבו הפוסקים דאיירי באמיד ליתן הצדקה שפוסקין עליו:
והא דבח"ע וחב"ח כופין רבו להוציא לחירות ולא מצי אמר שיטילו זה על הציבור דהא הוא לא פשע במה ששותפו שחרר חציו נראה הטעם כדאמרינן בב"ב כ"ה באילן שמזיק הרבים שקוצץ ונותנים לו דמים ואין יכול לעכב שלא לקצוץ עד שיתנו לו דמים משום דקידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא ולא יתנו לו הדמים וישאר האילן. ושקדו חז"ל לתקנת הרבים והטילו על היחיד שיקצוץ ואח"כ יתבעם. וה"ה הכא אי נימא שהרבים יפדו את החצי עבד יומשך הדבר וישאר בעבדותו לזה הטילו הדבר על הרב. ואח"כ לא צוו שישיבו לו הציבור משום שבאמת אין זה חוב מוטל עליהם רק בתורת צדקה וכיון שכבר עשה המצוה שוב אין שייך לגבות מהם. משא"כ באילן שהוא קוצצו לטובת הציבור והנאתן. ולזה שם בספק אם האילן קדם קוצץ ואין נותנים דמים. הרי אף שמן הדין אין מחויב לקצצו קודם מתן מעות וכמו ביחיד שם ורק לתקנת הציבור הטילו עליו שיקצוץ מקודם ובכ"ז בספק הוי הוא המע"ה אף שנקצץ בשביל תקנת הציבור דהוי קידרא דבי שותפי. וה"ה הכא כיון שכבר הוטל עליו שוב אינו יכול לגבות אח"כ מציבור אחר שנעשתה המצוה. והנה כ"ז בגדול בר דעת אבל בחש"ו לא שייך שנטיל עליו וכמו דקיי"ל בקטן שלא הטילו עליו ה"ה בשוטה וחרש כמש"ל כיון דלאו מדין צדקה נגעו בה ורק בתורת תקנה ודאי לא ניחא ליה לשוטה שיסבול הוא כל הפסד חצי העבד בשביל מצוה שלו ורק שיסבול לפי ערך כל נותני צדקה על מצוה כזו וז"ב לע"ד לדינא. וא"כ ה"ה בנ"ד אין אנו יכולים להכביד על אשה שנשתטית בשביל שיוכל בעלה לישא אשה:
וע"כ נראה כמש"ל ביסוד טעם השלשת הכתובה ודלהכי סגי בשט"ח שלו כשאין לו. וגם דכשזוקף במלוה הו"ל חיוב חדש וכמש"ל באורך בס"ד:
אות י
והנה עוד יש לפקפק בענין זה מה שלא התעוררו המחברים דהא ביודעת לשמור גיטה מתגרשת מדאורייתא רק מדרבנן אסרו שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא ביבמות קי"ג ע"ב ובירושלמי הובא בתוס' שם ועכשיו בעלה משמרה. ונראה הטעם שמשמרה אף שעכשיו אין אדם דר עם נחש בכ"ז לכשתשתפה הרי היא אשתו וגם עכשיו אולי ימצא לה שעה חלומה. וגם תנן בנדה י"ג ע"ב שוטה פקחות מתקנות אותה ע"ש. וא"כ לדידן שכיון שנשא אשה אחרת שוב אסור לדור עם הראשונה אף לכשתשתפה אסור לקיימה רק מחויב לגרשה כמ"ש הפוסקים וכמו"ש הנוב"י שמשביעין אותו על כך וא"כ שוב אינו משמרה. ואף שכתבו האחרונים שלוקחים ממנו בטחונות שייחד לה בית ויתן לה הצטרכותה עד שתשתפה בכ"ז אינו משמרה מן ההפקר. ואטו אם יתן בטחונות כנ"ל יהא מותר לגרשה. זה בוודאי אינו דא"כ למה לנו להתיר חרגמ"ה נתיר לו לגרשה כיון דגם עכשיו אנו מצריכים אותו לבטחונות כנ"ל. ואף דבאיסור מינקת יש פוסקים שלמדו מהא דריש גלותא בכתובות דף ס' שיועיל אם תשבע המינקת להניק הוולד וכן בהשלשת בטחונות על דמי מניקה וכמבואר בפוסקים. בכ"ז בשוטית לא שייך זה דאף שיספיק כל צרכה בדברים שבממון בכ"ז לא ישים עיניו ולבו כ"כ לשמרה מן ההפקר כיון שכבר אינה אשתו ולזה אין מועיל שום בטחונות להתיר לגרשה. ועכ"פ קשה לדידן דעכשיו לא יקפיד הבעל על הפקירה:
אבל באמת ז"א דעיקר הסברא דבעלה משמרה הוא משום כבודו דכ"ז שנקרא עליה שם אישותו בזיון הוא לו כשינהגו בה מנהג הפקר. ונראה ראיה ברורה לזה דהא סתמא אמרו חז"ל בש"ס ופוסקים שאסור לגרש שוטית. ואף באשת כהן שכבר קלקלה בשטותה ונאסרה על בעלה כהן שאף אונס אוסר עליו וא"כ נימא דבכה"ג שכבר נאסרה עליו שוב אינו משמרה ונתיר לו לגרשה ביודעת לשמור גיטה אף שא"י לשמור עצמה. וזה לא מצינו. ועכצ"ל כמ"ש דמ"מ כ"ז ששם אישותו נקרא עליה הוא חושש לה ומשמרה לכבודו ולזה שפיר התירו לו לישא אחרת ובכ"ז אמרינן שיהא בעלה משמרה. ובט"ז סי' קי"ט סקי"ב צידד דמשום פו"ר דאיש האידנא דאיכא חרגמ"ה נקל בגירושיה ולא נחוש למנהג הפקר שלה ע". ולענ"ד א"א לומר כן להקל בתקנת חז"ל מדעתינו ויותר טוב להקל בתקנת רגמ"ה דבלא"ה יש כמה חילוקים במנהגים שונים בתקנתו. ולא נתפשטה בכל ישראל. וראיה לכל מ"ש נראה מהירושלמי שהובא בתו' שם שביאר נ"מ בין טעם גרירה לטעם שמירת גיטה ע"ש. ולמה לא הזכיר נ"מ באשת כהן כשכבר נבעלה וכנ"ל וכן לדעת הט"ז אם נשבע עד"ר שלא ישא אשה על אשתו ונתיר לו לגרשה משום פו"ר ועכצ"ל כמ"ש. ורק זה יש לדחות דאטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל כל חילוקים שיש בזה:
אות יא
היוצא לנו מזה דשפיר אם אין ידו משגת להשליש כתובתה סגי שישליש וועקסלען על סך כתובתה ותוספת כתובה כמ"ש הצ"צ שם דגם התו"כ צריך להשליש. ואף לפמש"ל הטעם דאוקמא על תקנת כתובה דמעיקרא. נראה שזה היה נוהג אז גם בנדונייתה כדאיתא בכתובות פ"ב ע"ב עשירות עושות אותן קלתות של כסף וזהב ואי איירי רק במנה ומאתים אין חילוק בין עשירות לעניות וע"כ דאיירי גם בנדונייתה וכן פירש"י שם שעשירות כתובתן מרובה [ובשטמ"ק שם פירש שעניות שצריכים לכלים עושים עביט. נראה דעתו דקאי רק על מנה ומאתים ורק עשירות א"צ לכלים פשוטים ולזה עושות קלתות של כסף. אבל ז"א נראה שיחלוקו בזה. ונראה שפירש כן משום שקשה לו למה לא אמר שעניות עושות קלתות של נחשת וכדומה ולזה ביאר משום שהן צריכות לכלים הנחוצים לתשמישם וכ"ה בירושלמי שם שקונה בכתובתה כוסות וקערות ותמחויים ע"ש] ודרך כלל אמרינן בכתובות נ"ד ע"ב תנאי כתובה ככתובה לכל מילי. ולא חשיב שם זה לענין נ"מ שחושב שם. משום דלבתר תקנת שמעון בן שטח אין שייך זה. דאם תרצה שלא יהו נכסיו אחראין לנדונייתה רשות בידה ויהא לה דין נכסי מלוג שאין חייב באחריותם. והצ"צ נדחק שם להביא דתוספת בכלל כתובה בלשון חז"ל ולא הביא הך דדף נ"ד ע"ב שהזכרנו. וי"ל:
ונראה שאם אפשר שישליש וועקסלען של אחרים עדיף טפי לפמש"ל דעדיף כשיהיה זה חוב חדש וחוב הכתובה יהי פרוע ושוב אין לה עליו כלום. ועכ"פ יחתמו אחרים לערבים על וועקסלען שישליש אם יוכל להשיג ערבים. ואם לא יוכל להשיג ערבים ויראו ב"ד שאמת כדבריו סגי בשט"ח שלו וכמוש"ל. וגם יתן בטוחות על החזקתה ומזונותיה וכל הצטרכותה וכמ"ש האחרונים בזה:
ואם יש לו מעט יתן כמה שיוכל במזומן והשאר יתן וועקסלען עם ערבות או אף בלא ערבות. ואופן השג יד נראה דהוי כסדור בעל חוב המבואר בח"מ ס"ס צ"ז. ואולי עוד יותר מעט כי א"נ שיחמירו כ"כ בתקנה זו וצ"ע בזה. ובשו"ת מהרי"מ סי' נ' כתב ג"כ שישליש במזומן כל מה שאפשר ולעיין עליו שלא הטמין מאומה ושלא העלים דבר. מבואר מזה שדעתו ג"כ שדינו בזה ככל פורע חוב שיתן כל מה שיש לו אחר סידור בע"ח:
אות יב
והנה להשביעו שבועה שאין לו לא מצינו. ונראה שאין להשביעו דהא שבועה זו היא רק תקנת הגאונים כמבואר בפוסקים. ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא בב"מ ה' ע"ב וכ"כ התו' בשבועות מ"ו ע"א ד"ה ורבנן דכ"ע ס"ל הך דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וכן מקשה הירושלמי בפשיטות בסוכה פ"ג הי"א ע"ש. וכעין זה כתב הח"צ סי' קט"ז ללמוד משם דתקנתא לתקנתא ל"ע. ובפרט שכתב הרמב"ם פ"ב מה' מלוה ולוה ה"ג ששבועה זו אין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל. ודאי אין מחמירין בזה כיון שאין עכשיו עיקר הגוביינא ודי לנו להשביעו לכשתשתפה ויבוא לידי גוביינא ודומה להא דאמרינן בכתובות ק"ה ע"א תשבע בסוף ולא בתחילה ע"ש. וגם להחרים עליו אם יש לו יותר. נראה שא"צ רק כשנראה לב"ד מקום לחשוד אותו שמעלים מהם. דגם בגביית חוב כתב הרמב"ם שם שאין מחרימים רק כשטוען התובע שיש לו ומחביא אותם. דהכוונה שם אף שטוען בספק שחושד אותו ולא בטוען ברי דבטוען ברי ודאי שצריך לישבע מן הדין ול"צ תקנת הגאונים לזה. ולזה בנ"ד ג"כ אין בית דין מחרימים עליו רק כשיראו שיש מקום לחשוד אותו:
ואף שכתב הנו"ב מ"ת חאה"ע סי' ק"ד שצריך להכביעו בכתובה גם להבא. ומדקדק כן מתשובת הרא"ש כלל מ"ב. היינו רק שם דאיירי במגרשה בעל כרחה והגט גט גמור. וא"כ הגיע זמן פרעון הכתובה. והרי דינה כדין כל בעל חוב שצריך לישבע גם על להבא וכמבואר בח"מ סי' צ"ח. אבל בנ"ד שאינו מגרשה ורק שרגמ"ה תיקן שלא להתיר לו לישא אשה כל זמן שלא ישליש כתובתה. ואם אין לו בארנו שמקילים עליו על ידי זקיפת מלוה. ומתירים לו לישא אחרת ע"י ק"ר. א"כ כיון שכבר הותר שוב אין עליו חוב פריעת הכתובה עד שתשתפה ותקבל הגט כמש"ל בס"ד. וא"כ לא שייך שישבע על להבא. וכ"נ בשו"ת מהרי"מ סי' נ' שלא הצריך להשביעו להבא:
אות יג
ועדיין צריך לבאר אם כשישא אחרת תשיג ידו אם אנו כופין אותו לשלם אז המותר. או כיון שכבר נשא שוב אין מזדקקים לזה עד שתשתפה. ובבע"ח קיי"ל אחר תקנת תקנת הגאונים שמשביעים אותו גם על להבא שיתן מתי שישיג ידו. ולא ראיתי מי שיעורר בזה:
והנה לפי הבנת הצ"ל ושאני אחרונים דהשלשת הכתובה הוא מתנאי היתר חרגמ"ה א"כ פשוט כיון שכבר התירו לו וכבר נשא. שוב אין נזקקין לזה עד שתשתפה ונראה שלזה לא דברו האחרונים בזה. אכן לפמש"ל בטעם הדבר דמהקנתא דכתובה נגעו בה יש מקום להחמיר בזה. ואפשר לומר דמ"מ כיון שכבר קבלנו עבורה לבטוחות על כתובתה שטרי חובות של אחרים או אף שלו. ופשוט שזמ"פ שט"ח ההם הוא מתי שיתחייב בכתובה לה והיינו כשתשתפה ותקבל גיטה וא"כ שוב אין לני רשות לתבעו עוד בתוך הזמן. וכמו באשה שנשאת לבעל עני קודם תקנת שמעון בן שטח שבוודאי לא היה נותן לה יותר רק שטר כתובה כשלא היה לו מה ליתן לה להניח בבית אביה. דאטו עני לא ישא אשה. ובכתובתה היו כותבים הזמן. כדין כל כתובות לכשתתאלמן או תתגרש ושוב לא היה לה רשות לתובעו תוך הזמן. ומה שאנו מחמירים עליו בעת התירו להשליש הכתובה אף שכבר קבלה ממנו שטר כתובה היינו מחום שהשינוי הוא מצדו שרוצה לישא אחרת ועי"ז הראשונה נאסרת עליו יכמש"ל. ולזה נראה שאין נזקקין לו עוד. אם לא כשב"ד רואין שמתרשל בהשגחתו עליה ורוצה להבריח נכסיו. דלא גרע משאר חוב המבואר בח"מ סי' ע"ג שכשרואין ב"ד שרוצה להבריח נכסיו מעכבים נכסיו אף תוך זמן פרעון:
וראיתי במהרי"ס שם סס"נ שכתב שע"י שמתחייב להחזיק בניו הוי זה במקוס כתובה. דוודאי ניחא לה בהכי כי כל אשה מרחמת על בניה. והוא אינו מחויב לזונס. ותמיה לי דמה עדיפות חיובו למזונות בניו יותר מחיובו לשלם לה כתובה לכשתשתפה. וגם לענין מזון בנים הא קיי"ל בכתובות מח ח שאין זנים בניו מנכסיו בנשתטה רק כשזן אותם קודם שנשתטה ע"ש בתו' ובדף ק"ז וגם קצת פוסקים כתבו שזה רק באמיד וע"ש בשטמ"ק. משא"כ בנ"ד ודאי לא ניחא לה שיוציאו כתובתה על מזון הבנים ואותו לא יכופו ע"ז ואקצר בזה כי אין נ"מ מזה לדינא לנ"ד:
אות יד
ובענין הששה הגט וחיובו לגרש אח"כ בגט מחדש כבר נהבאר בנוב"י מה"ק חאהע"ז סי' ג' איך להתנהג בזה. ולא אאריך בזה כי כבר האריכו האחרונים הרבה בזה בתשובותיהם ולא מסקו בה כדבסיק תעלא וכו כי סוף סוף הסכימו שישליש עכשיו גט ואח"כ יגרש בגט חדש וכ"כ בח"ס סי' י"א ע"ש:
אות טו
ומה שעלה ברעיוני כעת בענין זה. שצריך לראות באופן שטות האשה. שאם יודעת לשמור גיטה ומתגרשת מדאורייתא ורק מדרבנן אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא ביבמות קי"ג ע"ב ודעת רוב הפוסקים דבכה"ג אם עבר וגירש מגורשת וכבר כתב הבית מאיר סי' קי"ט דאף להפוסקים שהביא רמ"א שם דאינה מגורשת מ"מ אם ניסה לא תצא ע"ש. ולזה בכה"ג נראה דלכ"ע הוי הגט והשליחות כשרים וא"צ כלל להשביעו שיתן גט אחר כשתשתפה. דאיהו לא מצי עביד לא מיקרי רק כשאינה בת גירושין מדינא אבל בכה"ג שהיא בת גירושין רק שאסרו לגרשה מדרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר שפיר מיקרי דאיהי מצי עביד. וראיה דהא הש"ס בקידוכין מ"ב ובכ"מ בעי קרא דאין שליח לד"ע ולא אמרינן דלא הוי שליח משום דאיהו לא מצי עביד. וכן אמרינן בב"מ י"א דבשליח דלחו בר חיובא יש שלד"ע ולא אמרינן דאיהו לא מצי עביד וע"כ הטעם כמ"ש כיון שהמעשה יכול לעשות ורק שיש איסור על זה מצד אחר שפיר מיקרי מצי עביד וממילא ה"ה בנ"ד ובפרט דבדיעבד מגורם כמש"ל. וגדולה מזו כתב המל"מ פ"ט מה"א ה"ו דאף בספק מקודשת מהני שליחות לקדשה לאחר דמיקרי מצי עביד מה שיכול לקדשה בספק ע"ש. וכן החשש השני שהתעוררו האחרונים דלא מיקרי כתיבה לשמה כיון שאינה בת גירושין ע"ש בח"ס סי' י"א. זה ג"כ שייך רק כשאינה בת גירושין מדאורייתא אבל אי רק מדרבנן אסור לגרשה שפיר מיקריא בת גירושין ורק שאסרו לגרשה מפני תקנתה ושפיר הוי לשמה. ולזה בכה"ג א"צ כלל להחמיר להשביעו שיגרשנה לכשתשתפה בגט אחר וז"ב לדעתי. ואף אם יתחזק שטותה בין כתיבה לנתינה בכ"ז לא יובטל הגט והשליחות דהעיקר בעינן בשעת עשיית השליחות ובשעת כתיבה. והרי אף בבעל המגרש לא איכפת לן אם נשתטה בין כתיבה לנתינה כיון שהוא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה כדקיי"ל בפ' מי שאחזו ובאהע"ז סי' קכ"א ומכ"ש באשה. ונזה נראה ברור כמ"ש בס"ד ומטרדותי ההכרח לקצר. אחר כותבי כ"ז מצאתי בח"ס חאהע"ז סס"ג שכתב ג"כ דבאשה שאסור לגרשה רק מדרבנן אין שייך חשש דהמל"מ משום דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי ע"ש. ולפלא שלא ביאר זה הח"ס בסימן י"א שפלפל שם בענין זה. ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה:
סימן עב
במדינה אשר לפי חיקי הממשלה מותר להתנייר אירע אשר אחד נשא אשה בחזקה ישראלית ובאיזה משך יצא קיל שהיא נכרית ורק למדה לדבר עברית. ובכל המשך נהנה כראוי וטכלה לנדותה. ואח"כ נזדמן שהתערבה בנוים ואמרה שבאמת היא נכריה. והבעל נשא אחרת ואינו רוצה לזכות גט לראשונה. ואמרתי לברר אם צריך לכופו בזה. ומקודם נברר בע"ה יסוד דין זיכוי גט למומרת וגם יתברר בזה דין הרנמ"ה במקום מצוה בס"ד:
הנה המהרי"ק שורש קמ"א כ' דבמקום שלא נהגו לזכות גט למומרת א"צ לזה דלא היה כוונת המתקנים רק בנוהגת מנהג ישראל. וכבר כתב הראב"ן במרדכי פ' אע"פ דמורדת שרינן ליה לישא אחרת לקנסה וכ"ש מומרת וגם דלא מיקרי נושא ב' נשים רק כשהראשונה מותרת ולא כשאסורה עליו כגון זו שכיון שהמירה זינתה כוכ"פ. ואף שהיא עדיין א"א מ"מ כיון שאסורה עליו עולמית אינה אשתו לענין זה. ועוד דלהרי"ף פ"ק דגיטין שבזכיה אינה מתגרשת עד שיגיע לידה א"כ לא נתקן האיסיר דאכתי היא א"א עכת"ד. ובתה"ד סי' רנ"ו מייתי שני המנהגים ולא הכריע. ובד"מ אה"ע סס"א כ' שבסי' רל"ז משמע שדעתו שצריך לזכות. ולענ"ד אין שם כן כי לא הביא שם רק לראיה שמועיל זיכוי יעו"ש. ובד"מ כתב עוד טעם משום חשש צרת סוטה ביבום במקוס שנוהגים ביבום והוא מנהג יפה במקום שנוהגים ביבום. וברמ"א בש"ע שם סס"י כתב דבמקום שאין מנהג אין להחמיר נראה דפתו שאין בזה משום חרגמ"ה. ואף שבמקום מצוה הביא שם מחלוקת אי תיקן רגמ"ה. הנה כבר הביאו הנוב"י סי' א' והח"ס ס"ג בשם השב יעקב שהקשה מהא דסי' קט"ו שכתב דעוברת ע"ד מגרשה בע"כ בלי חולק. ותירץ דשאני התם שפשעה כ"ע מודו דלא תיקן רגמ"ה. וא"כ ה"ה במומרת כ"ע מודו כיון שפשעה:
ולכאורה קשה דלמה כ' בסי' קט"ו שיגרשה בע"כ ולא שישא אחרת. והנו"ב כתב שם שבתקנת ב' נשים קבע רגמ"ה זמן וגם יש היתר בק' רבנים. ובגירושין בע"כ לא קבע זמן כלל ולא נזכר היתר ע"י ק' רבנים וכ"כ הח"ס שם. וכ' הנוב"י דלהכי בעוברת ע"ד התירו לגרש בע"כ ולא לישא ב' נשים שמא תחזור בה ויחול חר"ג. והח"ס כ' דתקנת ב' נשים דקילא ויש היתר בק"ר. לזה אף בדבר מצוה הצריכו ק"ר. אבל בע"כ שאין היתר כלל לזה במקום מצוה לא גזר כלל. ולזה בעע"ד שפשעה לא הטריחוהו בק"ר והתירו לגרש למען תוסרנה כל הנשים. ובשהה י' שנים שלא פשעה אמרינן טרח ואייתי היתר מק"ר לישא ב' נשים עכ"ד. ותמיהני דהא מפורש בהג"מ יבמות סי' ק"ז שגם בגט בע"כ שייך היתר ק"ר. ובלשון תקנת רגמ"ה שבסוף שו"ת מהר"מ מר"ב איתא. שלא לזרוק גט לאשה אם לא ברשות ג' קהלות. וכיון שדין אחד להם א"כ עדיף טפי להתיר לישא ב' נשים דכלה זמנו וקיל טפי. ובאמת מ"ש שתקנת גט בע"כ לא קבע זמן צ"ע. דהב"ש סי' קט"ו סק"ז הביא בשם פסקי מהרא"י סי' ס"ח שגם בגט בע"כ כלה הזמן ע"ש. ועוק"ל דהא המרדכי פ' אעפ"י כתב במורדת לקנסה להתיר לו לישא אחרת ולא כ' לגרשה בע"כ אף שפשעה. ובאמת קושיית הש"י שם ממה שלא הביא בסי' קט"ו דעת החולקים. י"ל שסמך על מה שהכריע בסי' א' להקל במקום שצריך לגרשה. ומה שלא כ' בסי' קט"ו שישא אחרת. נראה פשוט דבסי' א' דאיירי בנשתטית ובשהה י' שנים ולא ילדה שהמצוה הוא נישואי אחרת כתב שפיר שישא אחרת. ובעוברת ע"ד שהמצוה היא לגרשה כדאמרינן סוף גיטין וכדכתיב גרש לץ וגו' לזה כתב שיגרשנה בע"כ כי מה בצע שישא אחרת דמ"מ אגידא ביה ושמא יתפייס עמה. ובמורדת שפיר כתב לישא אחרת ששם הוא המצוה בשביל שמונעת אותו מפו"ר. ובמומרת שא"א לו לדור עמה ויש מצוה בנישואי אחרת וגם יש מצוה לגרשה כנ"ל לזה יש מנהגים חלוקים אם לזכות לה גט או לא. ועיקר טעם תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ שלא יהיו בנות ישראל הפקר. אבל באסורה עליו או בעוברת ע"ד תקנתא לרשיעי לא עבדינן ותהא הפקר והפקר וכדאמרינן ביבמות צ' ע"ב תהוי לה איבה ואיבה גבי אשה ששמעה שמת בעלה. ובפרט דהכא לא התירו לגרש בע"כ רק היכא שאינה רוצית לקבל מרצונה ובשילום כתובה כדינה. ובאותם שאסורות עליו אף הסוברים דבנשתטית איכא נמי תקנת רגמ"ה מ"מ הכא מודו דהא גם באיש כופין כשאסור עליה אם באה בטענה. וכבר כ' הרא"ש בתשובה הובא ברמ"א ס"ס קי"ז שלא העדיף רגמ"ה כח האשה מאיש ולזה פסק שם בנכפית שמגרשה בע"כ ע"ש. והיינו דאף שתחול בזה חרגמ"ה בכ"ז יכופו אותה שתאמר רוצה אני כדין האיש וא"כ ל"ל לתקוני כלל בזה. וה"ה באסורה עליו. ואף שאין האיסור רק לדור עמה ולא לגרשה כמ"ש התוס' ריש זבחים ועב"ש סי' קי"ז ס"ק ח' מ"מ שפיר מתגרשת בע"כ משום חשש עבירה או משום דאגידה ביה וכנ"ל:
וביסוד הדבר צריך להבין דהא ודאי שרגמ"ה גזר סתם שלא לישא ב' נשים ושלא לגרש בע"כ שאם היו בזה חילוקים ניחזי לשון התקנה וא"כ מנ"ל להפוסקים לחלק בין דבר מצוה או לא וכן בנשתטית וכדומה והא יש כח ביד ב"ד לעקור אף ד"ת בשוא"ת ובפרט שהניחו מקום להתיר ע"י ק"ר בטעם מבורר. ואף דבקונם צמר עולה עלי אמרינן בנדרים נ"ה דאם טען והזיע כוונתו לטעינה ולא ללבישה. וכן בכמה דוכתי אזלינן בנדרים בתר אומדנא. היינו רק במקום שאינו כנגד לשונו אבל במקום שהוא כנגד לשונו ל"א הכי וכעין זה כתב בשו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' רמ"ד והוא בב"י י"ד סי' של"ד שנשאל על שגוזרין שלא ימולו בן למנודה וכדומה אי הוי כנשבע לבטל מצוה והשיב דבכולל שפיר חל על ד"מ ועוד דלמיגדר מילתא עוקרים בשוא"ת. וצ"ע כיון שלא הרגיש השואל שחל על ד"מ הו"ל לאקשויי בפשיטות איך עוקרים מצוה דאורייתא וגם תשובתו בכולל צ"ע דאטו נידוי שבועה הוא. ואולי כוונתו כדאמרינן שבועות ל"ו ארור בו שבועה בו נידוי ע"ש וכמ"ש הפוסקים דח' דאורייתא ואכמ"ל בזה. ועכ"פ שמענו שגזירת ב"ד חל אף על דבר מצוה:
ונראה דתליא באשלי רברבי דבנדרים ס"ו תנן שפותחין בכבוד שבתות ויו"ט ופי' הר"ן והרא"ש בנדרים כ"ה דאיירי שנדר להתענות שנה וחל נמי על שבתות ויו"ט וצריך התרה משום שנדר סתם כולל הכל. וכ"כ התוס' שם שמתחילה רצו לומר שא"צ התרה שלא עלה על דעתו לומר חוץ משבויו"ט. ואח"כ כתבו דכיון שאמר שנה ודאי ידע ששבוי"ט בכלל וצריך התרה. וכ"ה דעת הפוסקים ע' טוש"ע י"ד סי' רט"ו וכן מפורש בירושלמי דנדרים פ"ג סוף הל"ב שצריך חקירת חכם. והנה הראשונים נתקשו דבתענית י"ב איתא שאם נדר להתענות כל השנה ב' וה' ונמצא בהם יו"ט של מגילת תענית ידחה נדרו. ותרצו הראב"ד והרמב"ן והרא"ש והר"ן דאם אמר בלשון נדר הרי עלי צריך התרת חכם אבל בלשון קבלת תענית ידחה נדרו והובאו ביתה יוסף בטאו"ח סי' תי"ח וטיו"ד סי' רט"ו. ודעת הרמב"ם דבשל סופרים עשו חיזוק יותר משל תורה ע"ש. אכן הטור סי' רט"ו הביא בשם הסמ"ק שתירץ דבנודר סתם אמרינן שלא היה דעתו על דבר מצוה אבל בנודר בפירוש משבויו"ט וכדומה שפיר חל עד"מ וכן פי' הט"ז סק"ג כוונתו ע"ש. ונראה דעתו דבהך דנדרים ס"ו שנדר מבשר ויין כל השנה כולה הוי כמפרש שהרי יודע שיש בכלל השנה שבויו"ט ור"ח ואינך ימים שמצוה לאכול והו"ל לפרש חוץ מהם. וכ"כ הרא"ש והר"ן ותוס' בנדרים כ"ה דוודאי ידע שיש שבויו"ט בכלל דבריו. משא"כ בנודר להתענות בו"ה דלאו כ"ע ידעי חושבנא שיזדמן לו בזה ימים הכתובים במגילת תענית ואמרינן דוודאי לא כיון לאסור א"ע בימים האסורים בתענית. ועוי"ל דאף בשנה סתם אם אומר שלא כיון כלל לאסור שבויו"ט ג"כ בטל הנדר ורק באומר בפירוש שהיתה כוונתו לאסור גם שבויו"ט אז חל הנדר. וכ"מ בשטמ"ק נדרים בשם שיטה שא"צ התרה אף בידע שיש שבויו"ט בזה רק שלא כיון להם דבכה"ג דברים שבלב הווין דברים ודינו כנמצא אביו או אחיו בהם ע"ש. ואף שדמיונו לאביו ואחיו צ"ע דשם איירי שלא ידע מהם כלל אבל מ"מ גוף סברתו יש לה מקום. ובתו' דכ"ה רצו מקודם ג"כ לומר כהשטמ"ק הנ"ל ע"ש. ובירושלמי פ"ח דנדרים ה"א איתא שנדר להתענות ונמצא בהם שבויו"ט אינו מתענה וא"צ התרה ע"ש וק' דבפ"ג ה"ב איתא שצריך התרה. וצ"ל דבפ"ג קאי על הנודר כל השנה ע"ש דודאי ידע שיש בזה שבוי"ט אבל בפ"ח איירי שלא ידע וכגון שנדר לצום בער"ח ולא עלה ע"ד שיש שיחול בשבת וזה א"צ התרה. אלא קשה לפ"ז דא"כ מאי פליגי שם בי"ט שבמג"ת אם מתענה ואינו משלים או א"צ להתענות כלל ע"ש דתיפוק ליה דודאי אי ידע שיש בהם ימים האסורים להתענות לא היה נודר עליהם. ולפמ"ש השאגת אריה סי' ס' דבדרבנן ל"א דמסתמא לא כיון לאסור עצמו בהם א"ש. אבל לענ"ד ז"א דודאי אומדנא הוא גם בדרבנן ולא גרע מאביו ואחיו וגם מסמ"ק מוכח שאין חילוק. ונראה כוונת הירושלמי דמ"ד מתענה ואינו משלים ס"ל דתענית שעות לא נאסר ביו"ט שבמג"ת ולזה אמרינן שחל נדרו לזה שיתענה ולא ישלים. ואידך ס"ל שגם תענית שעות אסור להכי ס"ל דאין מתענה כלל. ומבואר בזה הא דמייתי לה התם משום דאיירי שם בתענית לשעות אי מיקרי תענית ע"ש. והר"ן ושארי ראשונים כתבו דאיירי הירושלמי בפ"ח בקבלת תענית. וצ"ע הלשון נודר להתענות וצ"ל דלאו דווקא. וכצ"ל בהא דתענית י"ב דקרי לה התם נדרו ע"ש:
והש"א סי' ס' הביא בשם הראב"ן שפי' הא דנזיר ד' והא מושבע ועומד מהר סיני הוא. דאף דנדר חל עד"מ. זה רק במפרש ולא בסתם. ונתקשה הש"א דאי במפרש חל אף בשבועה בכולל. ולזה פירש הכוונה דבסתמא דיינינן שלא כיון לידור עד"מ עד שיפרש ואומדנא דמוכח הוא. אבל אם כיון גם לדבר מצוה שפיר חל. ולזה אף דסתם נזירות כולל הכל מ"מ י"ל דלא כיון על יין קידוש והבדלה ומ"מ לא בטל כל נדרו דלא בטל רק בטעות או בהתרת חכם ולא בכה"ג וכמש"ל לדעת הסמ"ק. והנה הש"א נתקשה שם על הראב"ן מהא דפותחין בכבוד שבויו"ט משמע דאף שנדר סתם כוונתו עליהם. ותמיהני שלא ראה דברי הסמ"ק ושטמ"ק הנ"ל שלדעתם א"צ התרה כלל בשבויו"ט. והא דצריך התרה היינו דווקא באומר בפירוש שכיון גם על שבויו"ט וכנ"ל. רק שלהסמ"ק י"ל דכיון שאמר שנה סתם ולא אמר חוץ הוי כמפרש וכמש"ל. ולדעת הראב"ן ושטמ"ק צ"ל דמ"ש בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה חל בכולל אף על ד"מ היינו באומר שכיון גם עד"מ ואכמ"ל בזה. ועח"מ סי' ע"ג ובקצה"ח שם וכן צ"ל בירושלמי דפ"ג דנדרים הל"ב שהזכרנו:
וראיתי בח"ס חיו"ד סי' י' הביא ממהר"מ מינץ סי' ע"ט שתמה על ר"ח בס' המקצועות שכתב באחד שנדר בעת צרה להתענות בב' וה' כל השנה ולא התנה חוץ משויו"ט שיתיר נדרו משבת ויו"ט. וקשה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו [ומ"ש שבת נראה שט"ס הוא דלא שייך בב' וה'] ודחק הח"ס ע"פ דברי תשובת רמ"א סי' ק"ג דהוי כנדר לתועלת חבירו וא"א להתיר כולו. ולענ"ד פשוט דס"ל לר"ח כשיטת הפוסקים וירושלמי שהזכרנו שצריך התרה ומ"מ לא הותר כולו דהוי כאומר חוץ כדאיתא בנדרים כ"ו במעמיד דבריו ובי"ד סי' רל"ב ס"ח וס"ל כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בנדרים כ"ו ע"ב ד"ה לרבא דאף כשכולן בכלל אסורים שאר ימים במעמיד דבריו ואומר חוץ משבת ויו"ט יע"ש ואכמ"ל בזה:
ועכ"פ שמענו דעת הסמ"ק דכל שיש לפרש לשונו שלא כיון על דבר מצוה אמדינן דעתו שלא כיון לד"מ. ולדעת הראב"ן ושטמ"ק מבואר דאף שלשונו כולל הכל מ"מ אמרינן שלא כיון עד"מ אם לא שאומר שכיון בפירוש לד"מ וגם דעת הסמ"ק אפשר שהוא כן ורק הר"ן והרא"ש ומאירי ורשב"א וש"פ כתבו להדיא דכיון שנדר מבשר ויין כל השנה ודאי ידע וכיון גם לשויו"ט כיון שהוא בפירוש בכלל לשונו. ובנדרים ס"ג גבי עד שיהא הפסח או הצום אי שרי בבשר ויין בפסח ועיו"כ. הרמב"ם ורמב"ן פסקו דלא כר"י שם דכיון שהוא כנגד לשונו דמשמע אף פסח ועיו"כ בכלל לא אזלינן בתר אומדנא שלא נדר מדבר מצוה יין בפסח ובשר בעיו"כ. והרא"ה והרא"ש פסקו כר"י דשרי דאמרינן שלא כיון על ד"מ אף שהוא נגד לשונו והיינו ממש כנ"ל. ואף דהרא"ש כ' בדף כ"ה דכיון דשבויו"ט בכלל השנה צריך התרה. צ"ל דהכא דחקינן בלשונו לאפוקי פסח ועיו"כ ולומר דעד שיהא כיון עד שיגיע וכן בצום כוונתו לערב הצום דהאוכל בו הוי כאלו התענה כדאיתא בש"ס ואומדנא דמוכח הוא ממה שהגביל הזמן עד הפסח והצום:
ובתשובת הרא"ש כלל מ"ג וכלל ח' כתב בנשבע לפרוע בז' בסיון וחל בשבת שחייב לפרוע מקודם לפי שכוונתו לפרוע עד זמן הלז ולא דווקא באותו יום ואם לא פרע עד אותו יום יתן משכון ואם נשבע שיתן מעות ולא משכון מ"מ חלה השבועה שכיון שלא ידע שחל בשבת לא הוי כנשבע לבטל המצוה והשבועה קיימת וכהא דאיתא בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה כיון שלא הזכיר בפירוש בליל פסח שבועתו קיימת ולזה צריך לפרוע עד ז' סיון כדי שלא יעבור על שבועתו עכ"ד והובא בטוש"ע ח"מ סי' ע"ג ס"ז להלכה. ודבריו צל"ע טובא דאדרבא כיון שלא ידע שיחול בשבת הו"ל נדר טעות וכהא דאביו ואחיו וכמו"ש הרא"ש בפי' בדף כ"ה דרק בנודר לשנה שידוע שיש בכלל שנה שויו"ט ומה שייכות כולל לכאן ולהא דירושלמי שהביא. ואפשר דעת הרא"ש דכיון שנדר ע"ד חבירו ולתועלתו לזה לא בטלה השבועה מצד טעות כמו שאין להתירה ע"י פתח בלא דעת חבירו. דאי לא נדר ע"ד חבירו הו"ל להתירה. וכן מצאתי בתומים סי' ע"ג ס"ק ט' שכ' ג"כ דהוי נשבע לדעת חבירו מה"ט דהו"ל להתירו. ומ"מ צ"ע טובא דנראה דבטעות גמור שא"צ היתר חכם ודאי בטל אף שנדר ע"ד חבירו. ולדעת המבי"ט דבנדר שיש בו פתח גמור א"צ התרה מה"ת דהוי כנדרי שגגות יש להביא ראיה דבנודר ע"ד חבירו לא מהני נדר טעות דאלת"ה היה מותר להתיר ע"י פתח בלא רצון חבירו ויש לדחות דמ"מ מדרבנן אסור וע' מהרי"ט סי' י"ט. ואף שכתב הרא"ש בתשובה כלל ח' והובא בי"ד סי' רל"ב סי"א שבנשבע בטעות לא הוי שבועה אף שנשבע לתועלת חבירו וכ"ה בפוסקים בח"מ סי' י"ב ובכמה דוכתי. י"ל דהיינו דוקא שהטעות הוא בגוף הדבר שנשבע עליו שחשב שמגיע לו תועלת מחבירו עד שהסכים לשבע לו על אותו הדבר ואח"כ נודע לו שלא הי' כדאי לפניו לשבע ע"ז. אבל הכא שאין הטעות רק מצד אחר שהיום הוא שבת אפשר דלא בטל ואכמ"ל בזה. ומסתבר דאם חבירו הלוה לו ע"מ שישבע לו לפרוע באותו זמן. נראה ודאי דלא בטל כלל כיון שקיבל תועלת מחבירו י"ל שאף שהיה יודע היה נשבע כדי לקבל התועלת ממנו. ואם לא קיבל אז תועלת מחבירו ודאי אמרינן דבטל שבועתו:
ובתשובת הרא"ש שם משמע שלא היתה שעת הלוואה וא"כ קשה כנ"ל. וגם על הטוש"ע שהביאו זה קשה טובא [ומ"ש הרא"ש שחל בכולל. נראה כוונתו שאם לא היה חל היה בטל לגמרי אף לענין שילום קודם הזמן כדין נדר שבטל מקצתו. ומזה יש לפשוט ספק של השעה"מ פי"ב מה' נדרים בשם ס' קול יהודא ע"ש ואכמ"ל בזה] וגוף דין זה צ"ע טובא דכיון שנשבע בפירוש לשלם באותו יום איך נאמר כוונתו גם על קודם הזמן ואדרבא אמרו חז"ל הלואי שיפרע אדם בזמנו ורק לענין זה נכלל שאם פרע מקודם נפטר משבועתו דהמעות שביד חבירו ביום המוגבל הוי כפרעון וכמקדש אשה אחר ל' יום שמקודשת אף שנתאכלו המעות. וגם דהא מהני לומר הריני כאלו התקבלתי והכא א"צ אמירתו כיון שידוע לכל שקיבל חובו. ואף שכתבו התוס' בב"ק ס"א ע"א ד"ה והתניא וחולין נ"ד ע"ב ד"ה כסלע שיש מקומות דאף דלא תני עד מתפרש בלשון עד ע"ש ועתוס' ב"מ נ"ב ע"א. מ"מ בלשון בנ"א ודאי לא שייך זה ורק במשנה וברייתא י"ל שסמכו על המבין. ובתשובת רמב"ן סי' רמ"ג הביא באמת עובדא כזו שאמר בפירוש בלשון עד ע"ש ובזה א"ש דין זה. ולפלא שלא הרגיש הב"י שהביא שניהם בחילוק הלשון שביניהם. ואף שכתב שם דאף בנשבע לפרוע בסוף ו' חדשים ג"כ הכוונה שלא לאחר היינו לענין שמותר לשלם קודם אבל לא שיהא זה כענין כולל השבת עם ימי החול. וראיה מדלא הזכיר הרמב"ן שם כלל טעם דכולל רק כ' שחל על דרבנן ע"ש. ואפשר דעת הרא"ש וש"פ דהוי אומדנא שכוונתו הוא על כל הזמן וכדמצינו אומדנא בדוכתא טובא ואכמ"ל בזה:
ונראה דעת הרמב"ן והרא"ש דאף שלא ידע שהוא שבת מ"מ כיון שפירש בלשונו היום ההוא לא אמרינן דהוי אומדנא שלא נדר על דבר מצוה רק מדלא אסיק אדעתיה לחשוב ע"ז ודאי גמר ונדר עכ"פ. וכעין זה אמרינן גבי אלמנה לכה"ג ושאר נשים האסורות שאם לא הכיר בה ונשאה שקידושיו קידושין גמורים ולא אמרינן דליהוי קידושי טעות משום דכיון שלא חקר היטיב בשעת קידושין עליה אמרינן דסביר וקביל אף באיסור ובענין זה יש להאריך מהא דקיי"ל דמוכר לחבירו דבר איסור הוי מקח טעות ואכ"מ. וכהא דנודר להתענות בבה"ב שכתבו הרמב"ן והרא"ש שצריך התרה אם קיבל בל' נדר. דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיארע באיזה י"ט ג"כ וה"ה הכא. ובפרט לדעתם שכתבו דגם אם ישלם מקודם קיים שבועתו א"כ לא הוי דבר מצוה כלל. ולדעת הסמ"ק וראב"ן שהזכרנו נראה ודאי דכיון שנדר לשלם באותו יום הו"ל כמפרש בכל גוונא אף בשבת ורק להשטמ"ק שהזכרנו נראה דהוי נדר טעות. אך י"ל דהכא שנשבע לתועלת חבירו אינו נאמן כלל לומר דלא אסיק אדעתיה שיחול בשבת וכמו"ש הפוסקים בכגון זה:
ובר"ה כ"ח ע"א כתבו התוס' דלהכי איצטריך לאשמועינן מודר משופר וממעין. דבמודר מחבירו הו"א דלהכי שרי לתקוע לו דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כשאין מפרש בהדיא אבל אם פי' בהדיא משופר ומעין אסור קמ"ל עכ"ד. ומוכח מזה דבאמת ל"א אומדנא זו דהא קאמר שם הטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולהזות עליו בימות הגשמים אסור יעו"ש. ולדעת הראב"ן וסמ"ק שהזכרנו צ"ל דשאני התם דאין המצוה הכרחית דאפשר שיצא ע"י תקיעת אחר או שיזה עליו אחר ולזה אף שקרה שאין שם אחר י"ל שאסור כיון שאין הסיבה מצד חיוב המצוה רק מצד העת והמקום שאין שם אחר וכמובן. ודברי התוס' שם צ"ע דמ"מ קשה כיון דאמר במודר שיתקע ובמודר משופר למה כפל תו לומר הזאה ומעין. וצ"ל דקמ"ל איסורא דימות החמה ואכתי ק' ל"ל נודר ממעין וגם דלימא הא דהזאה ול"צ הא דתקיעה וגם עיקר חילוקם בין שופר למודר סתם צ"ע ועקצה"ח סי' ע"ג סק"ג. ושוב ראיתי ביום תרועה שהאריך בדברי התוס' הללו ע"ש שדבריו צ"ע ובפרט מ"ש בשם הר"ן דהכוונה כשנדר בפירוש משופר של מצוה הוא תמוה שאינו בר"ן כלל ודברי הר"ן הם ממש כדברי התוס' ע"ש ואקצר כי אכ"מ. וכוונת התוס' והר"ן פשוט דבשופר הוי כמפרש דוודאי יודע שיש מצוה לתקוע בו אבל במודר הנאה לא אסיק אדעתיה כלל לענין הנאת מצוה:
וכן מצינו בנדרים דאזלינן בתר אומדנא אף שהוא נגד לשונו לדעת קצת פוסקים כמו בנודר מפת וכיון לשל חטים ע' סי' ר"י ובאחרונים ובחו"י סי' ט"ו. ועסי' רי"ח בדין הנודר שלא יעשה למכור יין:
ועכ"פ בנ"ד נראה דבתקנות רגמ"ה וחרם שגזר אזלינן בתר אומדן דעתו ותלוי בשיטת הפוסקים שהזכרנו וע' ברד"ך בית כ"ח שהאריך לבאר דאזלינן בתקנות בתר אומדנא כמו בנדרים וכ"כ בצ"צ סי' מ"ד וע"ל סי' צ"ח מ"ש בזה בס"ד. ובנדרים מצינו ג' ענינים דבמקום שלשונו מורה ע"ז כ"ע מודו דאזלינן בתר אומדנא. ובמקום שהוא נגד לשונו וכהא דעד הצום ולילי שבת שהזכרנו יש מחלוקת הפוסקים אי אזלינן בתר אומדנא. ואי היתה כוונתו גם על דבר מצוה גם בזה פליג אי אמרינן אומדנא שלא כיון עד"מ או לא אמרינן. וגם היכא שגילה בדעתו טעם נדרו בוודאי אזלינן בתר אומדנא כהא דטען והזיע וכן במסרבין ליקח בת אחותו בנדרים ס"ו. והיכא שהוא נגד לשונו ממש אינו בכלל נדרו ודאי וכמו שהחליטו האחרונים בי"ד סי' רי"ח והמהרי"ט סי' נ"ה וחלקו על הרשב"ץ ע"ש:
ולזה בנ"ד ג"כ תלוי בזה אי אמרינן שבכלל תקנת רגמ"ה היתה גם במקום מצוה או לא. ולזה הראב"ן דס"ל דדבר מצוה אינו בכלל כמש"ל לטעמיה דס"ל דבמורדת מותר לישא ב' נשים וכמ"ש במרדכי פ' אע"פ דבמקום מצוה אמרינן דלא תיקן רגמ"ה. ואף שיש לחלק דהכא אם תיקן רגמ"ה במקום מצוה אין כאן עבירה כלל דהא יש כח ביד בית דין לעקור בשוא"ת מ"מ שפיר י"ל אומדנא וכמוש"ל בשם הרד"ך וצ"צ. והפוסקים החולקים ס"ל כיון שתקנת רגמ"ה כוללת לא מפקינן ד"מ. וכדעת רוב הפוסקים בנודר דבנודר כל השנה גם שביו"ט בכלל ובפרט דיש כח לעקור כנ"ל. אכן נחלקו הפוסקים בשהה עם אשתו י' שנים אי שרי לישא אחרת מטעם הנ"ל. וכן ביבום וכמבואר בפוסקים. והר"י מינץ סי' י' הובא בד"מ כתב דאף אי נימא דבשהה י' שנים אסור מ"מ ביבום שרי דאשה הקנו לו מן השמים. נראה טעמו דלהכי לא אמרינן דלא כיון עד"מ מפני שהוא נגד לשונו אבל ביבום אמרינן שפיר שאינו נגד להתקנה. דלא תיקן רק שלא ישא ב' נשים אבל לא היכא שהשיאתו התורה בע"כ ובהא שפיר אמרינן אומדנא. והפוסקים החולקים ס"ל דכיון דאפשר בחליצה שפיר מיקרי נושא מדעתו. אבל בנשתטית עיקר תקנת רגמ"ה משום קטטה כמ"ש בהגמי"י בכתובות וש"פ. והרשב"א כתב הובא במהרי"ק שורש ק"א משום שלא יתעוללו פריצים בנשותיהם. וע' שו"ת הר"ן סי' מ"ג. ולזה בנשתטית דלא שייך טעם רגמ"ה כלל כמובן וגם דא"א לנהוג עמה אישות ואין שם אשה עליה כלל. ס"ל להרבה פוסקים דלא תקנו והו"ל כמסרבין בו לישא בת אחותו או כהא דמפני שאביה רע דכיון דידוע הטעם ודאי היכא דלא שייך הטעם אמרינן דלא תיקן רגמ"ה. ובזה מיושב לשון הרמ"א בסעיף י' שמבואר מלשונו דאף לדעת הסוברים דאף בד"מ תיקן מ"מ בנשתטית שרי לישא אחרת. ולפי המבואר באחרונים משמע דמאן דאסר בד"מ אסר גם בנשתטית ולפמ"ש א"ש דבנשתטית י"ל דכ"ע מודו כנ"ל. שוב מצאתי בדברי ריבות סי' רצ"ד שכ' גם כן דבנשתטית לא מיקריא אשתו כלל לענין חרגמ"ה כיון שא"א לנהוג עמה אישות והיינו כמו"ש בס"ד:
אכן רבינו אפרים וראבי"ה הביאם המהרש"ל בתשובה סי' ס"ה והסכים לדעתם שם. ס"ל דגם בנשתטית אסור וביארו שם טעמם דרגמ"ה לא פלוג בתקנתו וחיישינן לקלקולא דאפשר שתשתפה ויהיו לו ב' נשים גמורות. וכן דרך המתקנים שלא לתת פתח לבטל תקנתם. והרמ"א לא הביא דעתם דס"ל כרבינו שמחה הובא במהרש"ל שם דס"ל דשרי בנשתטית או כשאר פוסקים וע' במהרי"ק שורש ק"ב בשם רבינו שמחה בשם ר"ש דגזרו גם בד"מ ובמהרש"ל שם כתב בשמו דלא גזור בד"מ. וצ"ל דליה לא ס"ל. וכ"ה בהג"מ סי' ק"ט בשם ר' שמריה לחוד ולא נזכר רבינו שמחה ע"ש. וגם י"ל דכשהשיבו ר"א וראבי"ה לרבינו שמחה לאיסור קיבל מינייהו ע"ש ואקצר. וראיתי בב"ח בשו"ת הישינות סי' נ"ג שכ' דגם מהרש"ל מודה דשרי לישא אחרת ורק לגרש בע"כ אסור וכ"כ בצ"צ סי' ס"ז. ולע"ד ז"א דהא עיקר טעמו שם מתשובת רבינו אפרים וראבי"ה והם אסרו לישא אחרת. וכן מבואר בראש תשובת מהרש"ל שם גם בנשתטית גמורה להתיר לישא אחרת ע"י נתינת גט לשליח להולכה ע"ש. הרי מפורש שאוסר לישא ב' נשים. ומש"ש בתשובת מהרש"ל על נשתטית לגרשה בע"כ. אינו מדוקדק דשם איירי לענין ליתן גט לשליח ואינו גט בע"כ ע"ש. ולכאורה ק' טובא דבמרדכי פ' החולץ סי' ל"א הובא דעת ראבי"ה דבמקום מצוה כגון יבום לא גזר. ובנשתטית אסר שם משום לא פלוג. ונראה דעתו דשפיר במקום מצוה י"ל דלא תיקן ואינו בכלל התקנה דאין בזה מקום לחוש לקלקול וטעות. ובפרט ביבום שאינו נגד לשון התקנה כמש"ל אבל בנשתטית יש לחוש שכ"א יאמר שא"א לו לנהג מנהג אישות עם אשתו ונתת תורת כ"א ואחד בידו ולזה לא פלוג בזה וגם דהא אפשר שתשתפה והוי ככל חולה וזקינה דוודאי לא נתיר לישא אחרת בשביל זה. וכ"כ הראבי"ה להדיא שם בתשובתו הובא במהרש"ל שם. ולזה אנחנו מצריכים ק' רבנים לצאת י"ח שיטת ר"א וראבי"ה ומהרש"ל הנ"ל דבאמת מפורש בתקנה רגמ"ה שהובא בשו"ת מהר"מ שבטעם מבורר יכולים להתיר ע"י ק"ר מג"ק. ועיקר מחלוקת הפוסקים אי שרי לישא ב' נשים בד"מ וכדומה הוא רק לומר דל"צ אף היתר ק"ר אבל ע"י ק"ר שפיר ברור דשרי בטעם מבורר כנ"ל. ולזה בנשתטית גמורה דהוי טעם מבורר כ"ע מודו דשרי ע"י ק"ר. וכ' בשו"ת ב"ח סי' צ"ג שענין ק"ר הוא רק חומרא שנהגו בה. ולפמ"ש הדבר מבואר בדין:
אכן באסורה עליו מחמת זנות ובמומרת וכדומה דבזה לא שייך הטעם לכ"ע דליכא חשש קטטה כיון שאסורה עליו ותקנתא לרשיעי לא עבדינן כדאמרינן ביבמות פ"ז תיהוי לה איבה ואיבה. וגם א"א לנהוג עמה אישות כלל וגרע מנשתטית דאריה דאיסורא רביע עלה ולא מיקרי כלל ב' נשים. שפיר י"ל שאין זה כלל בלשון התקנה וכמש"ל בשם הד"ר בנשתטית והכא עדיף כנ"ל. ובזה מדוקדק לשון שורש קמ"א שכתב שם דפשיטא שאין זו אשתו לענין זה ואף כי היא אשתו לענין איסור אשת איש כיון שאסורה עליו עולמית עכ"ל. הכוונה כמ"ש דאין זה כלל בכלל לשון התקנה וגם משום לא פלוג לא שייך בזה דאין בזה מקום לטעות כלל וגם שלא ליתן יד לפושעים שתוציא ממנו ממון לקבל גט. וא"כ במומרת שפיר כ"ע מודו וכמו שסתם הרמ"א בסי' קט"ו דבעוברת על דת מגרשים בע"כ ורק לישא אחרת כ' הנוב"י הטעם שמא תחזור לכשרותה ודמי לנשתטית. אבל במומרת לא שייך זה. ולזה נדחק הד"מ לתת טעם אחר בזיכוי גט. וגם טעמו לא שייך אצלינו שאין נוהגים ליבם וכמ"ש הב"ש שם. ומנהג בני אוסטרייך שהובא במהרי"ק ותה"ד שמזכים גט במומרת צ"ל דס"ל דגם בכה"ג יש לחוש לחרגמ"ה דמ"מ הוי בכלל הלשון ב' נשים. וגם י"ל כמש"ל דכיון דבאסורה עליו עיקר המצוה הוא לגרשה. לזה לא הותר רק לגרשה בע"כ. אבל לישא אחרת שאין זה עיקר המצוה רק מצד אחר שרוצה לקיים פו"ר וכדומה שפיר לא הותר כמו שלא הותר בעקרה וזקינה לישא אחרת עליה. ורק לא החמירו כ"כ עליו לבקש ק"ר וסמכו על זיכוי הגט. ובנשתטית דלא אפשר בזיכוי הצריכו ק"ר כנ"ל. ובכ"ז הצריכו השלשת גט וכתובה כדי לתקן החשש דקטטה כשתשתפה. וכיון שבטל הטעם דהשלשה הנ"ל שוב א"צ רק היתר כדבר שנאסר במנין ולזה הותנה שמועיל היתר ק"ר כנ"ל. וגם משלישים הגט כדי שלא יצער אותה אח"כ ויעגן אותה וכדומה. ועכ"פ מבואר שאין זה רק חומרא בעלמא דרוב הפוסקים לא ס"ל הכי כנ"ל. אכן אצלינו נראה שנהגו לזכות גט. כי אצלינו נקרא פולין וכתב בעבוה"ג סי' ל"ו שבפולין נהגו לזכות ע"ש:
וראיתי בחמדת שלמה סי' ו' שפסק שא"צ לזכות גט במומרת דהעיקר שאין בזה משום חרגמ"ה. וגם אם נחמיר עליו לזכות כיון שאינו מצד הדין רק מצד חומרא בעלמא הו"ל כגט מעושה שלא כדין ולא גרע מהא דשבועה וקנס בסי' קל"ד. וגם דהא לדעת הרי"ף אין מועיל הזיכוי כמו"ש מהרי"ק. וא"כ יש לחוש שאח"כ יסמכו על הזיכוי כשתשוב בתשובה והביא שהח"צ סי' צ"ו חשש ג"כ לדעת הרי"ף למעשה עכת"ד:
והנה מ"ש מצד חרגמ"ה תמוה דשם נשאל מפולין ע"ש. ובעבוה"ג סי' ל"ו כתב דבפולין נהגו לזכות וגם המהרי"ק לא הקיל רק במקום שלא נהגו ע"ש ומ"ש דהוי מעושה שלא כדין תמוה לענ"ד דא"כ איך תיקן רגמ"ה תקנתו ועכצ"ל שכ"א מישראל מחויב לשמוע דברי חכמים שבמקומו וכיון שנראה דעת החכם להחמיר לאסור עליו לישא אחרת ממילא כשמגרש הראשונה הוא ברצון גמור. וכבר כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג שטוב לעשות תקנה בח' שלא לישא אשה על אשתו וגם הא לדידן אחר אלף החמישי הוי רק מנהג כמ"ש הב"ש בסי' א' ומ"מ לא חששו לגט מעושה והיינו כנ"ל. וכעין בנשבע לגרש שכ' הפוסקים וע' תשב"ץ ח"ב סי' ס"ח דאף אי נימא שאין לכופו לקיים שבועתו מ"מ אם מגרש מעצמו לקיים שבועתו לא הוי עישוי בוודאי. וה"נ אומרים לו שדעתינו שגם בזה יש לחוש לחרגמ"ה וממילא יזכה לה גט כדי שישא אחרת בלי פקפוק. ובמקום שהמנהג שלא לזכות ודאי שאין להחמיר כמ"ש הרמ"א בהדיא סוף סי' א' ואקצר: