אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק חשן משפט › סימן צו

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן צו

סימן צה

להרה"ג הנ"ל בעובדא שבסי' הקודם.

אות א

ומה שטוען משום פגם משפחה. הנה הרמ"א כתב בסעיף נ"ג שהכל לפי הענין שאם יש בזה פג"מ כגון שיושבין משפחות משפחות לבד יש לדון כסברא ראשונה וכמו"ש לענין מוכר קברו וכן לכל כיוצא בזה עכ"ל. ויש להסתפק אם כוונתו שמנהג המקום לישב משפחות משפחות לבד. או כוונתו שכל שנזדמן שישבו בני משפחה אחת יחד ומכר אחד מקומו יש בזה פגם משפחה. וממקום שנלמד משמע דבעי שיהיה מנהג המקום כמו מוכר קברו שהיה אז מנהגם לקבור כל משפחה לבד כידוע. וכ"נ ל' רמ"א שכתב כגון שיושבין. ול' המרדכי פ' המוכר פירות. כ' ראבי"ה דה"ה דא"י למכור וליתן מקום אבותיו בבהכ"נ מיהו הדמים יחזירו בני משפחה בין בבהמ"ד בין בקבר שלא יפסיד הלוקח ורב האי גאון כתב שמכירתו מכירה עכ"ל. נראה מזה דהוי דומיא דקבר דמחזירין הדמים כדי לקבור המוכר שם. כדאיתא בש"ס קוברים אותו בע"כ. וה"נ במקום בבה"כ מסלקים הלוקח כדי שיעמוד עליו המוכר כמו שעמד עד כה. ולא לקחתו לעצמם:

אות ב

אכן הרשב"ם פי' בדף ק' ב' גנאי הוא להם שאין לקרובים מקום קבורה וכו'. ובכתובות פ"ד ע"א פרש"י גנאי הוא להם שיהיו אחרים נקברים עמהם והם יקברו בקבורת אחרים. מזה נראה שאין הקפידא על קבורת המוכר דוקא רק בשביל כל בני משפחה. ודקאמר בש"ס קוברים אותו בע"כ. צ"ל לפ"ז דלרבותא נקיט שאף בשביל קבורת המוכר בעצמו יכולים לבטל המכירה. אף שבעצמו לא הקפיד ע"ז. והתוס' בבכורות נ"ב ע"ב הקשו דליפשט מהכא דהאומר אל תקברוני אין שומעין לו. ולפמ"ש לא מוכח מידי. דהכא לוקחין אותו מן הלוקח בשביל המשפחה וממילא יכולים לקבור המוכר שם. דהא אם היה הלוקח נותן במתנה לקבור המוכר שם ודאי שרי. דהא לא צוה דוקא שלא יקברוהו שם. ואולי זהו כוונתם בתירוצם שם. ובתוס' סנהדרין מ"ו ע"ב מבואר יותר כן. והנה לפי' רשב"ם נראה שאם א' מבני המשפחה מכר רק חלקו בקבר אין בזה פג"מ כיון שנשאר מקום קבורה ליתר בני משפחה. אבל לפירש"י דקפדי שלא יקברו אחרים עמהם. א"כ יוכלו לסלקו וכ"כ הנ"י להדיא הטעם שלא יקברו אחרים עמהם. וכתב שאף אם מכר אחד חלקו ג"כ קוברים בע"כ ע"ש והיינו כמ"ש בס"ד. ויותר נראה דגם כוונת הרשב"ם כן שאין להם מקום קבורה מיוחד להם לבד. ומה שסיים רש"י והם יקברו בקבורת אחרים נראה הכוונה שאף שהלוקח לא ירצה לקבור שם כלל. בכ"ז מסלקים אותו. דמ"מ גנאי שיקברו בקבורות אחרים. וגם אפשר דנקיט לה לטעם על שקוברים את המוכר בע"כ. אף שבעצמו לא הקפיד מ"מ יש בזה פג"מ. ואכתי קשה דהא יכולים לקנות ביה"ק מיוחד ולא יהי בקברות אחרים. ואולי צ"ל בקברות אחר. והכוונה כדאיתא בירושלמי פ' מי שהפך שערב לאדם לנוח אצל אבותיו. וכמפורש בתורה ושכבתי עם אבותי וקברתני בקבורתם. ומ"מ בשביל זה לחוד לא היו מתקנים אי לא דאיכא נמי פג"מ וגנאי:

אות ג

ונראה דבזה אין שום זמן מוגבל. ואף אחר כמה שנים מסלקים אותו. שכ"נ לשון הש"ס באים בני משפחה וקוברים אותו בע"כ. משמע על שעת מיתה ממש אף שמת הרבה אחר המכר. וצ"ל שכן היתה התקנה עיין רשב"ם שם ואפשר הטעם דהוי כשל רבים דמאן פייס ומאן שביק בב"ב ס' ע"א. וכדאמרינן בכתובות מ"א דאף דניחא לבני משפחה א"א דליכא חד במדה"י דלא ניחא ליה. ואף רבנן לא פליגי שם רק משום דמ"מ מתחייב ממון בהודאתו ע"ש. אבל בעלמא מודו דלא שייך מחילה בפג"מ. ובב"ק צ"ג איתא דאין מוחל על אברים שלו משום פג"מ וכ' בשטמ"ק בשם הראב"ד לא כל הימנו שימחול. א"נ כיון דאיכא פג"מ לעולם אינו מוחל אע"פ שא"ל ע"מ לפטור עכ"ל. וצ"ל דתלוי ב' פירושיו בפלוגתא דר"ש ורבנן בכתובות מ"א. דלר"ש אינו מועיל ניחותא דידה ולרבנן מועיל. ולדידהו צ"ל כתי' שני דלעולם אינו מוחל. ונראה שהפגם שם הוא מה שלא ישלם לו. שנראה עי"ז כבזוי שאין מקפידין על נזקו וצערו ועיין בתוס' שם ואקצר. [ועפמ"ש יש ליישב מה דק' שם על רבא דאמר שאין מוחל על אבריו. ופריך מהכני פצעני דאין מוחל על צערו ג"כ. ואשתיק. א"ל מידי שמיע לך בהא א"ל הכי אמר רב ששת משום פג"מ. ובתר הכי פליג רבא על ר"א דאמר משום פג"מ. וקאמר תו משום שאין מוחל על איברים. וכבר הרגישו בזה המפרשים. ובצדו הוגה ג"כ. ולפמ"ש א"ש שכיון ששמע טעם פג"מ נתיישבה הקושיא. דס"ל דזה שייך רק לר"ש בכתובות שם שאין מועיל מחילתו. וברייתא דהכני פצעני אתיא כוותיה. לזה בצער דליכא פגם משפחה כמ"ש בשטמ"ק מהני מחילתו. אבל סתם מתניתין אתיא כרבנן וצ"ל לדידהו טעמא דאין מוחל על אברים. ובאמת איה"נ דאף על צערו אינו מוחל. ופליגא על ברייתא זו דאתיא כר"ש. ואפשר שגם כוונת ר"א בר חמא שהשיב לרבא הכי אמר ר"ש משום פג"מ קאי על הברייתא. וכן רבא שאלו מידי שמיט לך בהא הכוונה על הקושיא מהברייתא. ולזה בתר הכי מייתי דרב אושעיא אמר משום פג"מ ופליג עם רבא. ולא מייתי דרב ששת. ואי משום שכבר נזכר. הלא גם רבא כבר נזכר. אבל לפמ"ש א"ש דר"ש קאי על הברייתא. ור"א על המשנה. ולזה פסקו הרי"ף והרא"ש כר' יוחנן ולא כרבא. משום דברייתא דהכני פצעני אתיא כוותיה. אבל אידך ברייתא דמייתי תנ"ה לר"י. ל"ק לרבא כמובן. ורק דמייתי דתנינן לסברא דהן כלאו ולאו כהן. ולפלא על הרמב"ם פ"ה מה' חובל ומזיק שלא ביאר דין הכני פצעני. ואולי סמך עמ"ש שאין אדם רוצה בכך. וגם כתב סתם נזקי גופו ע"ש וממילא מובן שגם הכני בכלל ודחוק] ונראה שאם כבר קבר הלוקח אחד ממשפחתו שם. כבר החזיק ולא יוכלו לחזור בם. דכיון שא"א להוציאו א"כ תו הו"ל פג"מ ללוקח. ואף דחזינן דניחא ליה בקבורת אחר. מ"מ גם פגמם לא יתוקן לגמרי. כיון שכבר נקבר אחר בקבורתם. וצ"ע בזה למעשה:

אות ד

והמל"מ פ"ו מה"א ה"י הביא מחלוקת הפוסקים אי בעונה מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה. ורש"י פי' הטעם דעונה הוי צער הגוף ולא ניתן למחילה. וע"ז הקשה מב"ק צ"ג דאף על ראשי אברים מוחל ואף למ"ד שם שאינו מוחל מ"מ על צער לחוד נמחל. ולפמ"ש דמ"ד אין מוחל על ראשי אברים ה"ה בצער אינו מוחל וכמפורש בסוגיא שם בב"ק ע"ש. וברייתא דהכני פצעני ס"ל דגם בראשי אברים מוחל. ורק משום פג"מ. א"כ א"ש דהוי פלוגתא בזה ואתיא סוגיא דע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה כמ"ד דאין מוחל על ראשי אברים וה"ה על צער. אך רש"י בעצמו פי' בב"ק שם דלרבא מוחל על צערו ע"ש ואקצר:

והמל"מ שם הקשה מהירושלמי דפ"ק דקדושין ה"ב. דאיתא שם דרבנן ס"ל שהמתנה שלא ייעדנה הוי מתנה עמ"ש בתורה. וקאמר שם משום דהוי תנאי גוף. ומקשה דהא עונה הוי ג"כ תנאי גוף ומקדש ע"מ שלא יהא עליו שכו"ע תנאו קיים. וקאמר תפתר בקטנה. ופי' שם הק"ע דרק בקטנה תנאו קיים משום שאינה בת ביאה ואין לה צער הגוף מזה. ומבואר דבגדולה תנאו בטל ונשאר בקושיא. ובאמת קו' זו אינה על הפוסקים רק על הירושלמי גופא. דבספ"ז דב"מ סתם דרק ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם תנאו בטל. ובאמת גוף דברי הירושלמי תמוה. דמה בכך שהיא עתה קטנה ואין לה צער דהא מתנה עמה אף על ימי גדלותה. וצ"ל דמ"מ עכשיו אינה מרגשת בצערה אבל ז"א. וגם דהא בקטנה אביה מקדשה והוא יודע בצערה. ובאמת עפי"ז יש לפרש כפשוטו דבקטנה שהאב מקדשה. לא מקרי עונה תנאי הגוף כלל. כיון שאינו נוגע לגוף המותנה דהיינו האב רק לגופה. אבל ביעוד אף שהאב מתנה על בתו. אבל המותנה הוא האדון ונוגע לגופו. אבל מ"מ דברי הירושלמי קשים אהדדי כנ"ל. ועו"ק דלשון הירושלמי נושא אדם אשה ומתנה עמה משמע דאיירי בגדולה ומתנה עמה ולא עם אביה:

אות ה

והנראה בזה דהנה הירושלמי שם מקשה על ר"מ דהא הוי מתנה עמ"ש בתורה. ומשני דהוי תנאי שאפשר לקיימו בסוף. ול"ל לרבנן תנאי שאפשר לקיימו בסופו אית לון תניי ממון וזה תנאי גוף הוא. והא תני נושא וכו' ועונה לאו תניי הגוף הוא. ארחב"א תפתר בקטנה. ופי' המפרשים אפשר לקיימו בסופו שאפשר שלא ייעדנה. וקשה דהא מ"מ הוי מצוה לייעד כדתנן בכורות י"ג מצות יעידה קודם לפדיה. וצ"ל כיון דהוי רק מצוה בעלמא ולא חיוב גמור לא הוי מתנה עמש"ב. ומצאתי בנוע"י פ"ו דדמאי שדקדק באמת מכאן דבכה"ג לא הוי מעמש"ב. והקשה מזה על הפר"ח שכ' במתנה ע"מ שתחלוץ דהוי מתנה עמש"ב ע"ש. אבל זה דחוק לענ"ד דכיון דהוי מצוה מה"ת ליעד ודאי מאן דמתנה לבטלה הוי מעמש"ב. וכ"נ פשטות דעת חכמים בש"ס דילן שאינו מזכיר כלל חילוק זה. ולר"מ הוי גזה"כ. רק יש לומר דמהכא נילף לעלמא:

ונראה הכוונה כעין דאמרינן בכתובות מ' היכא דאי בעיא אמרה לא בעינא ליה לא דחי העשה כלל ע"ש. וה"ה הכא בייעוד קיי"ל בדף י"ט בקדושין וכן בירושלמי דבעינן מדעתה. וכ' הכ"מ פ"ד מה"ע דהיינו שתתרצה. והמל"מ תמה עליו דמנ"ל זה דהא התוס' כתבו בדף ה' שא"צ רצונה רק שיודיענה. אבל לפענ"ד צדקו דברי הכ"מ. דרש"י פי' כן שתקבל על עצמה ע"ש. והיינו שתתרצה. וכ"נ לשון הרמב"ם שם שכ' אע"פ שכבר קיבל אביה מעותיה וכו' ע"ש. מבואר הכוונה שאף שכל קטנה מתקדשת בע"כ בקבלת אביה. בכ"ז הכא צריך דעתה. ועל ידיעה אין שייך רבותא זו כמובן:

אות ו

והיינו דקאמר הירושלמי דייעוד הוי תנאי שאפשר לקיימו בסופו. פי' שאין הכרח שיבטל המ"ע דהא אפשר שתאמר לא בעינא ליה. וממילא ליתא לעשה דייעוד דבעינן מדעתה. וא"כ אין התנאי מבטל המ"ע בהחלט. ולרבנן בעי לחלק בין ממון לגוף דס"ד דממון ניתן למחילה. וכבר כתב הר"ן בשם הרא"ה וש"פ שיכולה למחול לו מזונותיה לעולם ועיין אהע"ז סי' ע"א וסי' פ'. ולזה מקרי אפשר לקיימו בסופו שתמחול לו אחר הנשואין שארה וכסותה. ולזה לא הוי מעמש"ב. אבל בתנאי שבגוף דבצער הגוף ודאי יכול לחזור בו אם א"ל הכני פצעני ואף שכבר התחיל להכותו. וה"נ אם מחלה עונתה לעולם בכ"ז יכולה לחזור מתי שתרצה. דמניעת עונה הוי צער הגוף כפרש"י בכתובות נ"ו וכמה דוכתי. וכן איתא בש"ס ביומא ע"ו דמקרי עינוי ע"ש באורך. וכיון שתחזור חלה עליו מ"ע דעונה. וא"כ לא מקרי זה אפשר לקיימו בסופו. הכי ס"ד דהירושלמי. וכ"כ המל"מ שם פ"ו מה"א הל"י דלרש"י וש"פ יכולה לחזור בעונה ולא במזונות וכסות. ע"ש שמדמה לנזקין כמו"ש. אף שיש לחלק דשאני הכא שעיקר מה שנקרא שמצער אותה. הוא מצד חיובו לה במצות עונה. אבל כיון שמחלה לו שוב אינה יכולה לחזור. כי כיון שאין לה עליו שעבוד הגוף. שוב אין עליו איסור בשביל צערה. דאטו מי שימנע מחבירו איזה עונג שיכול לגרום לו בגופו. מקרי זה מצער את חבירו. ואף אם חבירו מצטער עי"ז. וכעין דאמרינן בכתובות ו' איבעיא ליה ליתובי דעתיה:

אות ז

ועוד יש לחלק דאף שיכולה לחזור בה. מ"מ כל זמן שלא חזרה בה הוא פטור. וא"כ הוי אפשר לקיימו בסופו כמוש"ל. מ"מ ס"ד דהירושלמי דלרבנן לא מקרי אפשר לקיימו רק כשיכולה למחול לעולם ולומר הריני כאלו התקבלתי. ובזה מיושב קו' המל"מ על שיטת רש"י שפי' משום צערא דגופא מהא דב"ק צ"ג. די"ל שכוונת רש"י כהירושלמי שכיון שהוא צער הגוף יכולה לחזור. וממילא אינו יכול להתנות. דתנאי הוי כמחילה לעולם וזה א"א לקיימו בסופו כנ"ל. ומקשה הירושלמי דמשמעות הברייתא שתנאו קיים אף בעונה. ומשני תפתר בקטנה. פי' הא דאמרינן דתנאו בטל משכחת לה בקטנה שהאב מקדשה ומתנה. ובו לא הוי סופו לקיים דלא אפשר שהאב ימחול אח"כ על חיוב עונה שאין זה בידו כלל אח"כ. אבל בדבר שבממון גם האב יכול להתנות. דבידו לזונה אח"כ ולהלבישה ולפטור הבעל עי"ז מחיובו. ולזה יוכל להתנות גם עתה על זה דמקרי סופו לקיים. אבל בדבר שבגוף לא שייך כלל. ויותר נראה דגם בשאר וכסות לא יועיל תנאי האב כיון שאח"כ אין לו שייכות בה. ואם היינו מגיהים תפתר בגדולה היה נכון מאד דקאי תפתר על הברייתא דשכו"ע. אך קשה להגיה כ"כ וצ"ל כמו"ש. ולזה ס"ל לרבנן ביעוד דהוי מתנה עמ"ש בתורה. לפי שהאב הוא המתנה. ואח"כ א"צ דעתו כלל כשרוצה האדון לייעדה. וא"כ אינו בידו כלל ולא מקרי סופו לקיימו רק כשתלוי ביד המתנה וכמש"ל. ור"מ סבר כיון שיעוד הוא בעודה קטנה וצריך דעתה. מקרי בידו לפי שדעתה תלוי בדעת אביה ותשמע בקולו. ועוי"ל דר"מ ס"ל כר' יוסי בר"י בקדושין י"ט ע"ב דס"ל שאם קידשה אביה לאחר שיחק באדון ואין יכול ליעדה עוד ע"ש. וא"כ שפיר ביד האב להפקיע היעוד ממנו. ורבנן י"ל דס"ל כרבנן דריב"י. וי"ל שלזה מייתי פלוגתא דריב"י ורבנן ופלוגתא דר"מ ורבנן זאח"ז בבבלי וכן בירושלמי ע"ש. ואף לריב"י וכן לפי מה דאיתא בירושלמי שם שאם השיאה כו"ע מודו ששיחק באדון [והרמב"ם לא הביא זה. ונראה דעתו שהבבלי חולק ע"ז ויש להאריך בזה ואכ"מ. והמפרשים לא הרגישו בזה כלל] מ"מ י"ל דס"ל לרבנן דר"מ דלא מקרי בידו כ"כ. שהרי תלוי ביד אחרים שימצא איש שיקדש אותה. וכדאיתא בקדושין ס"ד ע"א דלא מקרי בידו לקדשה משום דלא מצי לקדשה בע"כ דגברא ע"ש. אף שיש לחלק:

עכ"פ לפ"ז מיושבים שפיר דברי הירושלמי. דבגדולה שפיר מתנה עמה גם בעונה. ולהכי לא משכח בספ"ז דב"מ דליהוי מעמש"ב רק בע"מ שלא תהא זקוקה ליבם. משום דאיירי בגדולה וכנ"ל:

אות ח

ולכאורה י"ל כפשוטו דלהכי בקטנה תנאו בטל בתנאי הגוף. משום דאמרינן בב"ק פ"ז דצערא דגופה לא אקני ליה רחמנא לאב. ולזה א"י אביה להתנות ע"ז. אבל ז"א דרק דמי תשלומין מצערה לא אקנו לאב לפי שאין יכול לחבול בה ע"ש. אבל הצער שע"י קדושין ודאי הכל שייך לו כדאיתא שם דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. וכן במניעת עונה אי בעי מסר לה לסריס חמה וכדומה. ומכש"כ בתנאי ייעוד שיכול לקדשה לאחר וכמוש"ל. ולזה צ"ל כמוש"ל. וגם הא פצעה בפניה קיי"ל דשייך לאב ע"ש בב"ק שם:

אות ט

וברמב"ם ספכ"ד מה"מ כתב המוכר קברו וכו' באין בני משפחה וקוברין שם בע"כ משום פג"מ. ונותנין דמי הקבר שקברו בו ללוקח אע"פ שלא פירש עכ"ל. וכ"ה הלשון בטושו"ע חו"מ סי' רי"ז. נראה מזה כדעת הנמ"י שהזכרנו דאף אחד מבני המשפחה שמכר חלקו מסלקים הלוקח. רק שבטושו"ע הל' וקוברין אותו בע"כ וכו' דמי הקבר שקוברין אותו בה. משמע דקאי על המוכר. וברמב"ם משמע דקאי אף על שאר בני משפחה וכמוש"ל לדעת רש"י ורשב"ם. ונראה דגם הטוש"ע לא פליגי על הרמב"ם בזה. רק דנקטו בזה לשון הגמרא דאיירי במוכר לרבותא כמוש"ל. והרמב"ם כ' סתם שכולל הכל. משום דגם בשאר בני משפחה יש ג"כ רבותא כמוש"ל. ואולי י"ל עוד דקוברין אותו מפרש דקאי על איזה מת שאירע במשפחה. ומיושב קו' התוס' דבכורות נ"ב שהבאנו. ומצאתי בתה"א להרמב"ן בענין הקבורה שתירץ על קו' התוס' כמוש"ל דפג"מ שאני. ותירץ עוד דהכא גם יורשיו ובני משפחה נספדין ואיכא פג"מ. והובא דבריו בב"י וש"ך סי' שס"ו ביו"ד. ותירוץ זה צ"ע דמשמע דגם אם מכר רק קברו ג"כ מסלקין אותו וכמש"ל בשם הנ"י. וצ"ל כוונתו דמ"מ הביה"ק משותף לכולם. וידוע שאין שותף יכול למכור חלקו רק למי שאין היזק ממנו לשותף השני. וכמבואר בסי' קנ"ד ס"ב ובסמ"ע שם שאין יכול להרבות דיורים. ואף שהט"ז חולק וס"ל דיכול למכור לרבים. לענ"ד צ"ע בדבריו דאיך יכול זה דהא מצי אמר אדעתא דהכי לא נשתתפתי עמך. ומצאתי בנתיבות שם שהכריע ג"כ כהסמ"ע בזה. והא דאיתא במרדכי הובא בסי' קע"א ס"ג שמכר שותף אחד חלקו לשנים. י"ל דאיירי בהסכמת שותף השני. או שלא ישתמשו יחד רק זה שנה וזה שנה וז"ב. ועכ"פ י"ל שדין גמור הוא דכיון דמקום ההספד והקבורה משותף לכולם. אדעתא דהכי נשתתפו שלא ימכור אחד את חלקו לאחר. כי עיקר השותפות הוא שלא יקברו אחרים עמהם כנ"ל. ולפ"ז צ"ע מ"ש הרשב"ם ק' ע"ב דתקנת חכמים הוא. וגם דא"כ יוכלו בני משפחה לכוף המוכר להחזיר הדמים. וכ"נ באמת במסכת שמחות פ' י"ד דאיתא שם המוכר קברו לא עשה כלום. משמע שבטל המכר לגמרי. ונראה דבאמת אם היו באים לדון תיכף עם המוכר שאין בכוחו למכור. ודאי טענתם טענה. רק חכמים תקנו משום פג"מ שאף אם שתקו אז. מ"מ יכולים לבטלו לאחר זמן. וכמוש"ל בזה דדנו בזה כדין רבים דלא מהני מחילה. ולזה כתב הרמב"ן דמ"מ התקנה לאח"כ היא כעין דינא דמעיקרא. דטעם הסילוק היא מצד שותפתם כנ"ל:

ונראה דהכא גם הט"ז מודה. דאומדנא מוכחת היא דאדעתא דהכי נשתתפו שיהיו קבורים במקום אחד כנ"ל. שבשביל זה היה מנהגם ליחד בה"ק לכל משפחה ומשפחה לבד:

אות י

ובתוס' כתובות פ"ד הוכיחו דהא דקאמר ר"י בן ברוקא דהבעל מחזיר ביה"ק שהורישתו אשתו משום פג"מ ומחזירין הדמים לו. היינו ביובל. והקשו דפג"מ איכא גם מקמי יובל. ותירצו דביובל שכל השדות חוזרים [כן הגיה בתוי"ט] וזו לא תחזור הוי פג"מ. והוא תמוה דהא גבי מוכר קברו אמרינן שתיכף יוכלו לסלקו. ומצאתי בשטמ"ק בשם ריטב"א שהסביר. דכיון דבא לידו בתורת ירושה ולא בתורת מכר. אין פגם רק כשיוחלט בידו אף ביובל ע"ש. ועכ"פ מבואר דאף לאחר זמן יוכלו לסלקו משום תקנת חכמים כמ"ש. והא דלא יבטלו ירושתו בטענת שותפות הנ"ל. י"ל דכיון ששתקו בשעה שהכניסה לו הביה"ק מחלו וכמש"ל. ויותר נראה דמשמע לשון הש"ס שכל הביה"ק הוא שלה. רק שנתנה רשות מכבר לבני משפחתה ליקבר שם. וכ"נ ל' הורישתו ביה"ק ע"ש. וע"ש בשטמ"ק שדעת הרבה ראשונים דמחזיר הביה"ק אף קודם היובל. ונתבאר שם דעכ"פ אסור לו לקבור מתו אף עד היובל. ועיין בהפלאה בזה ואכמ"ל בזה:

אות יא

ועפמש"ל מיושב מה שק"ל טובא לפמ"ש הראבי"ה ללמוד מקומות בהכ"נ מביה"ק. וכ"פ הרמ"א כמש"ל. וכ"כ הנ"י פ' המוכר פירות בשם הריטב"א ללמוד מכאן שיוכלו בני משפחה למחות לכתחילה שלא ישא אשה שאינה הגונה. והובא ברמ"א אהע"ז סי' ב' ס"א וכן משמע קצת בכתובות כ"ח ע"ב. אלמא ס"ל דמדמינן בפג"מ זה לזה. ולפי"ז ק' דבקדושין י"ח ע"א איתא שנכוף לאב לפדות את בתו שמכרה משום פג"מ. וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מה"ע פ"ב. וא"כ ה"נ נכוף למוכר להחזיר הדמים ללוקח ולבטל המכר מקברו משום פג"מ. אבל לפמ"ש א"ש דתיכף אחר המכירה לא מיירי הכא. דשם בלא"ה המכר בטל מצד שותפות כמוש"ל. רק אח"כ אנו דנים. ואז תלוי רק בבני משפחה דלמוכר מחלו כבר טענתם עליו בשתיקתם. אבל באמת ז"א דכבר בארנו דבזה לא מהני מה ששתק. וגם דא"כ נימא דבאמה העבריה אם שתקו המשפחה תיכף במכירתה. שוב לא יוכלו לכופו לאב. וזה לא מצינו. דמפדין בע"כ משמע בכל זמן:

אות יב

ולזה נראה דהראבי"ה ונ"י בשם ריטב"א ס"ל כפי' התוס' בקדושין י"ח שפרשו דלא קאמר שנכוף לאב רק שבני משפחה יפדוה משלהם בע"כ דאב שיתחייב לזוזה עי"ז ע"ש. הרי מבואר שלעצמו שאינו מקפיד על כבודו אין לכוף. ולכאורה צ"ע דלמה נכוף לבני משפחה ולא לו. ואטו הוא אינו מאותה משפחה. ונראה דבבושת דפג"מ הם כולם שותפין. ולזה כיון שהתורה זכתה לו למכור בתו וליטול כספה. שוב אין יכולים אח"כ לכופו רק ליתן חלק בפדיונה כאחד מבני המשפחה ולא כל הדמים. וזו סברא ברורה. וכן מוכח ממ"ש הריטב"א בנ"י שם שיעכבו לכתחילה מלישא. משמע דבדיעבד א"י לכופו להוציא. וקשה מהך דקדושין כנ"ל. אבל לפמ"ש א"ש דס"ל דאין כופין אותו בזה. כיון שמן הדין מותר. ובלא"ה יש לחלק בין גט לממון ולזה כתב הראבי"ה ג"כ שבני משפחה יחזירו הדמים. ולא שיכופו למוכר המקום והיינו כמו"ש:

ולשיטת רש"י והרמב"ם דמפרשי דכופין לאב. צ"ל דעתם כדעת רב האי במרדכי דלא מדמי מקומות בהכ"נ לקבר. וטעמו נראה משום דאין מדמין מסברתינו בפג"מ. כי אפשר שיערו חז"ל דרק בקבר יש פג"מ ולא במקומות בהכ"נ וכדומה. וכן מסתבר דא"כ נתת תורת כאו"א בידו שיאמר זה לי פגם משפחה. וממילא י"ל דגם הפג"מ שבש"ס ג"כ ל"ד להדדי. דבפגם גדול כמכירת הבת כופין האב. ובמוכר קבר אין כופין המוכר. ובכתובות פ"ד דקדק רש"י לפרש בע"כ דלוקח ע"ש. רק שי"ל משום דאיירי שהמוכר מת. ובשיטת רש"י י"ל דס"ל כהראבי"ה ונ"י בשם ריטב"א. ומהא דקדושין לק"מ דשם איתא בברייתא ג"כ דאינה נמכרת ונשנית. והיינו כר"ש וכדמסיק התם בסוגיא. ולזה מוקי אביי שם אליביה דס"ל בכתובות מ"א שאין שאין אדם יכול לזכות במעות במה שעי"ז יהי פגם למשפחתו יעו"ש. ובארנו מזה למעלה. וא"כ ה"נ שפיר נכוף לאב לפדותה משום פג"מ. אבל לרבנן דכתובות מ"א והכי קיי"ל. אין לכופו רק לתת חלק ככל בני משפחה כמש"ל. והך דמוכר קברו אתיא כרבנן דר"ש ובזה מיושב מה שנתקשה המל"מ פ"ד מה"ע בש"ס כדמקשה דנכוף בע"ע. לישני דאתיא כרבי דאין נגאל בקרובים בנמכר לישראל. ונדחק משום דסיפא ע"כ אתיא כר"ש כמוש"ל. ולפמ"ש א"ש טפי דעיקר אוקימתא דאביי היא אליבא דר"ש כנ"ל. אך דברי המל"מ שם הם על הרמב"ם. והרמב"ם ע"כ ס"ל דאף לרבנן דר"ש ס"ל הכי מדפסק כן. אבל לרש"י י"ל כנ"ל:

אות יג

אבל בדעת הרמב"ם דמפרש בע"כ דאב כפשוטו כנ"ל ופסק כן. ע"כ צ"ל כמוש"ל דלא מדמינן להדדי כל פג"מ. ובלח"מ כתב דהרמב"ם ס"ל כפי'. התוס' שנכוף לבני משפחה. ולזה מוקי לה כר"ש שאין נמכרת ונשנית. אבל לאב כו"ע מודו שנכוף. ולפמש"ל לדעת התוס' אין כופין לאב כלל. וכ"נ דא"כ לישני הש"ס באמת דמפדין בע"כ דאב ואתיא ככו"ע. וע"כ צ"ל כמו"ש. וכ"נ דעת תוס' רי"ד וריטב"א כפירש"י שם. וגם התוס' כתבו רק בלשון שמא י"ל. ובפסקי תוס' כתבו דכופין האב לפדות בתו [כצ"ל כמ"ש המל"מ שם] וכ"נ כוונת דבריהם בדף כ' בקדושין ע"ש. והמל"מ נדחק בזה והוכיח דס"ל דגם לאב כופין. ולפענ"ד כמו"ש. ואפשר לומר דדעת ראבי"ה דאף לדעת הרמב"ם הנ"ל דלא מדמינן כל פג"מ להדדי. מ"מ במקומות בהכ"נ ס"ל דדמי ממש לקברו. דשם היו קוברין משפחות משפחות. וכן כאן יושבין כך. והנ"י שלמד לענין אשה שאינה הוגנת בשם הריטב"א. אף דריטב"א משמע דס"ל כפירש"י כמש"ל. מ"מ י"ל משום דאשכחן ביוחסין פגם טפי מבשאר דברים. וכן מצינו ביבמות ק"א שכופין הספק לעבוד בשני משמרות. שלא יוציאו על אחת לעז שיש בהם אחד פסול יעו"ש. וגבי קבר מייתי דהוי קו"ח לגבי יוחסין:

אות יד

ונראה שזהו כוונת הרמ"א בסי' קע"ה שהביא שני הדיעות ואח"כ כתב שבמקום שיושבין משפחות משפחות יש לדון כסברא הראשונה. משמע דס"ל דאינהו איירי אף שאין מנהגם כן. והוא תמוה לכאורה כיון שנלמד ממוכר קברו. ושם מיירי בכה"ג. ואם רצונו לפסוק כראבי"ה לגמרי. הול"ל כן שסברא ראשונה עיקר. ואח"כ לפרש דלא איירי רק בכה"ג. אבל לפמ"ש נראה דסתימת ל' ראבי"ה משמע לרמ"א דאיירי אף שאין יושבין משפחות. דמ"מ איתא פג"מ וכדמצינו בשדה אחוזה שנגאלת לקרובים. כדאיתא בקדושין כ"א דקאמר שם לקובעו חובה על הקרובים לגאלה. ואף דבשדה ליכא גבן כ"כ פג"מ. כי זה היה בא"י שישב איש תחת גפנו וכו'. אבל במקום בהכ"נ משמע ליה קצת פג"מ. כי המנהג שם לישב כ"א לפי כבודו משא"כ בשדות [ונראה שזהו טעם סברת בעל העיטור שהזכרנו בסי' הקודם דקרוב מסלק את הרחוק בשדה. והיינו כעין דין שדה אחוזה כנ"ל. ויש לזה יסוד בתורה] וס"ל לראבי"ה דכל דמסתבר שיש בזה פג"מ יש לנו כח לדון כן. ולזה הכריע הרמ"א שאין לדון כן למעשה. רק היכא שדומה ממש למה שמפורש בש"ס. וכגון זה היכא שיושבים משפחות משפחות כנ"ל. ומשדה אחוזה אין לדון. דשם הקפידה תורה בא"י שתשאר כל משפחה ושבט על נחלתם. וכענין שנאסר למכור לצמיתות וכדומה. ומ"מ אין זה הכרעה כדעת רב האי. לפי שלא נתברר במרדכי טעמו. ואפשר ס"ל לר"ה דאף בכה"ג אין לדון דין פג"מ. לזה כ"כ הרמ"א להכריע מסברא דנפשיה. וז"ב לענ"ד:

אות טו

ועדיין ק"ל דבקדושין י"ח אמרינן דכופין למשפחה לפדות. ובמוכר קברו לא מצינו רק שבני משפחה יכולים לסלקו. אבל לא שנכוף לבני משפחה. ומה איכפת לן בזה. ורציתי לומר שקצתם רוצים ואז יכולים לכוף עפ"י ב"ד את השאר שאינם רוצים. אבל הלשון בש"ס משמע שכופין כולם. ולגירסת רש"י ולה"ר ישעיה שהביא המל"מ שם דמקשה הש"ס שהמשפחה יכופו לע"ע לפדות עצמו. א"ש דלא נזכר כלל שיכופו המשפחה. אבל להתוס' קשה. ובלא"ה הוקשה לי דמנ"ל זה דכופין. נימא בע"כ דאב והיינו כשהמשפחה רוצים. ומצאתי במל"מ שנתקשה בזה. ותי' דלא א"ש הא דמסקינן מה שאין כן בעברי ע"ש. עכ"פ קשה כנ"ל. אבל באמת לק"מ דע"כ צ"ל דמקשה הכא למ"ד נמכר לישראל נגאל בקרובים כמו"ש המל"מ שם. ומפורש בדף כ"א שקרובים קבעו חובה לכופם כמו"ש הרמב"ם פ"ב הל"ז. רק שפסק שם דנמכר לישראל א"נ בקרובים. ושפיר פריך שנכוף למשפחה. ובמל"מ שם הביא בשם ר' ישעיה להקשות דאף למ"ד נגאל בקרובים. מ"מ אמאי נכפינהו דמאי קא עבדי. ע"ש שבשביל זה חידש גירסא. ותמוה לי דהא מ"ד נל"י נגאל בקרובים יליף שכיר שכיר מנמכר לנכרי כדאיתא בקדושין ט"ו ע"ב. ובנמכר לנכרי כופין דקבעו חובה כנ"ל וז"ב. שוב ראיתי בחי' הריטב"א שם י"ח שהקשה למה כופין למשפחה. ותירץ כגון שמקצתן רוצין שאז כופין את שאינן רוצין. או שקצתן עניים וקצתן עשירים עכ"ד. ות"ל שמה שחשבתי לדוחק תי' באמת כן. והנה עליו לא יקשה דהא מפורש דקבעו חובה כנ"ל. דלטעמיה אזיל דמקשה שם עוד דהא נל"י אין נגאל בקרובים. ותירץ דהכוונה שנכוף למשפחה שיתנו מתנה לעבד והוא יגאל את עצמו עכ"ד. ולפי"ז שוב א"א לומר מהא דקבעו חובה. לזה הוצרך לתרץ כנ"ל. אבל באמת הוא דחוק מאד כמש"ל. וגם דא"כ מאי מקשה הש"ס א"ה ע"ע נמי וכו'. הלא לא דמי הכפיה. דהכא נכוף לאב. והתם דוקא אם יש קצת רוצים. וזה יש ליישב קצת. ונראה דאף למ"ד דנל"י א"נ בקרובים. מ"מ מסתבר ליה טפי שנכוף. לפי דחזינן דהוי פגם גדול שהכתוב הקפיד על זה דאסור למכור א"ע דעבדי הם וכו'. וגם מסברא הוי פגם גדול. ופריך בפשיטות כיון דקאמר דכופין האב וע"כ שזהו תקחז"ל. לזה מקשה דה"נ ראוי לתקן בע"ע שנכוף משום פג"מ דהיינו הך כנלע"ד ברור. וממילא מוכח מזה דמדמינן בפג"מ היכא שדומה ממש כנ"ל דלהכי פריך הש"ס בפשיטות. ועפי"ז מיושב שפיר דלא נצטרך לומר דאזלא סוגין רק אליבא דמ"ד נל"י נגאל בקרובים. שנתקשה בזה הרב ר' ישעיה הובא במל"מ. וכל דברי הר"ר ישעיה שבמל"מ מצאתי בתוס' רי"ד. ונראה שלזה כיון המל"מ כי הוא מחברו. ועכ"פ ודאי בעלמא אין עסק לב"ד לכוף על פג"מ. ונראה שאף אם קצתם ירצו. בכ"ז א"י לכוף השאר כמש"ל דאין לדמות להא דע"ע. דחזינן שהקפידה תורה ע"ז כנ"ל ואיכא מאן דאמר דקבעו חובה כמוש"ל. וביבמות ק"א גבי עולה במשמר של זה ושל זה איתא ברש"י בשם ס"א דהמשמרות כופין אותו משום פג"מ לעלות בשניהם. ע"ש שנראה הכוונה שאין ב"ד כופין אותו. רק אם המשמרות כופין אותו פוסקין ב"ד שמחוייב כן ואסור לגרום להם בזיון ופגם. ובס"א נמחקה גירסא זו ברש"י שם ע"ש. וכ"נ סתימת לשון הרמב"ם פ"כ מה' א"ב שכתב עולה במשמרו וכו'. ולא ביאר שתלוי בדעת בני משפחה ולא הזכיר הטעם כלל. דנ"מ מהטעם לדינא כנ"ל:

אות טז

ונראה דעתם דבאמת בני משפחה לא יוכלו לכופו ע"ז. כי הממע"ה כיון שספק הוא אם הוא ממשמרם. ואף שגורם להם לעז פסול אינו חייב בזה. ואטו אם יבוא אדם אחד ויוציאו עליו קול שהוא ממשפחה זו הכהנים. וממילא יוציאו לעז על משפחתם. הכי יוכלו לכופו שיעלה במשמרתם. לזה פי' הרמב"ם שהוא תקנת חז"ל שיעלה בשניהם. ומצאתי בס' קול הרמ"ז ביבמות ספי"א שכ' ג"כ למחוק הנ"ל בפירש"י וכתב שב"ד כופין אותו משום פגם המשפחות יעו"ש וכמו"ש. אבל המהרש"ל ביש"ש שם כ' דהמשפחות כופין אותו. וליישב סברא זו מקושיא הנ"ל איך יכפוהו מספק. אפשר לומר דהנה ידוע קושית המחברים בכל ספק ממון איך פוסקים הממע"ה. דהא הו"ל לזה ספק איסור גזל. ותירצו כיון דאם נוציא יהא שוב אצל חבירו ספק גזל. לזה אוקמא בחזקתו. רק דז"א דא"כ כשחבירו טוען ברי והוא שמא. נחמיר מספק. וע"כ דעיקר הטעם דנעמיד ממון בחזקתו. וכ"ז בממון לבד. אבל בממון עם איסור מחלוקת גדולה אי ניזל לחומרא עש"ך יו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד וע' תומים בקת"כ אות קכ"ז ובהרבה אחרונים בזה. ועכ"פ נ"ד בבזיון המשפחות זה נקרא איסור לחוד. ואף דהיזק הגוף כ' הש"ך בת"כ שם דהוי ממון. אבל בושת ודאי הוי איסור עד שאמרו מוטב יפיל עצמו לכבשן האש וכו'. ועיין בבנין ציון סי' ק"ע וקע"ב שהאריך לבאר שצריך למסור נפשו שלא לבייש חבירו ע"ש. וראיה ברורה לזה נראה מסנהדרין ע"ה דאמר ר"פ דפנויה אסרו להצילו ממיתה משום פג"מ ע"ש. ואף דהרמב"ם הביא בפ"ה מה' יסוה"ת טעמא דרב אחא שם שלא יהו בנות ישראל פרוצות. היינו משום דנ"מ לדינא לענין גיורת דלא שייך בה פג"מ וכמו"ש התוס' בכתובות מ"א כה"ג. אבל ודאי גם כר"פ קיי"ל בזה שימות ולא שיבייש וליכא דפליג עליה בזה. ובאמת צ"ע שם על פירש"י שפירש פגם משפחת האשה ולא פי' משום פג"מ האיש דנימא שימות ולא יבייש בני משפחתו. וצ"ל דבכה"ג שעושה מעשה בגופו ועי"ז בושים משפחתו אין איסור כ"כ. וראיה ממוכר בתו שמותר לכתחילה אם העני וכמבואר ברמב"ם. ונראה דתלי בפלוגתא דר"ש ורבנן שהזכרנו ואקצר:

עכ"פ שמענו דפג"מ הוא איסור גדול וספיקו לחומרא. לזה שפיר יכולים לכופו מספק כנ"ל. אבל באמת ז"א דהא הוא אינו עושה להם שום בזיון ואם נמצאים מוציאים לעז עליהם בשקר. מה חייב הוא בזה. וע"כ צ"ל דתקנת חכמים הוא זה משום פג"מ שלא יוציאו לעז על משפחות כהונה. וגם מ"ש ברש"י ויש"ש שהם יכפוהו. היינו ג"כ שכך תקנו חז"ל ולא מן הדין:

אות יז

ובדעת הרמב"ם שסתם וכתב שעולה במשמרות שניהם ולא ביאר שכופין אותו בשביל המשפחות. נלע"ד שהוא מפרש הש"ס באופן אחר. דבאמת תמוה לומר שיהיה פגם למשפחות בשביל הספק הזה אם לא יעבוד. כיון שלא נתברר למי הוא. לזה נראה הכוונה בס"ס דקאי על הספק בעצמו שהוא כהן ודאי. ואם לא יעלה בשום משמר יוציאו לעז עליו שיש בו פסול. ויהיה פגם למשפחתו אחריו וכן לאמו. ודקאמר על כרחו. היינו שכיון שיש חיוב על כל כהן לעלות לעבודה במשמרו. ולזה יש חיוב לעלות בשניהם מספק. ואין בני משמר מעכבין עליו. ונהי דמדינא כבר יצא ידי חובתו בעבודתו במשמר אחד. ואף שמשמר שני יטעון שיבוא עמם לעזרם. הנה זה נכנס בספק ממון דהוי מוחזק בנפשו. כיון דידי מ"ע דעבודה יצא. ומ"מ עולה בע"כ בשניהם משום פג"מ. וממילא דגם הם לא יוכלו לעכב עליו מטעם זה שתקנו כן שלא לפגמו. ואי נימא שיעבוד באחד נימא מה חזית בזה וידחוהו זל"ז. לזה תקנו שיעבוד בשניהם. ועי"ז ידעו שהוא ספק. והתוס' הקשו שם דמנ"ל דעולה בעל כרחו דילמא בעל כרחם דבני משמרה קאי עכ"ד. ודבריהם קשים לכאורה דאם הם אין מקפידים על פגמם. אין לנו להקפיד לכופם שיעלה. לזה נראה דמפרשי כמ"ש דפג"מ קאי על עצמו. ולזה שפיר הקשו. והרע"ב פי' במשנה שם ועולה וכו' ואין בני משמר יכולים לעכב עליו. ותמה התוי"ט דאדרבא עולה בע"כ זה עיקר הרבותא. ולפמ"ש י"ל דס"ל כהרמב"ם ותוס' שהזכרנו שהתקנה היא בשבילו. ולזה נקיט שלא יוכלו לעכב. וממילא נדע שעולה בע"כ כדין כל כהן שמחוייב לעלות לעבודתו ולמשמרתו ובספק הוי ספק איסור וכמש"ל. וקצת סברא דפגם עצמו בישוב דברי הרע"ב מצאתי בקול הרמ"ז שם שנגע בזה. אבל לא ביאר כמ"ש וע"ש:

אות יח

ועכ"פ נראה דאף אי נימא דב"ד כופין להספק ולמשמרות בשביל פג"מ. מ"מ אין שייך ללמוד מכאן לעלמא שב"ד יכופו על. פג"מ די"ל דדווקא בכהונה חשו הרבה להוצאות לעז. ותקנו חז"ל כן בפירוש. משא"כ בעלמא. וכעין מש"ל גבי מוכר בתו דחמירא טפי וי"ל דכופין. אבל לא בעלמא. ורק אם מקצתם יכופו השאר כבר כתבנו דעת הריטב"א שיכופו. ואפשר שדינם כשותפין שכופין זא"ז לעשות לטובת השותפות. ועח"מ ס"ס קע"ח ובנתיבות שם ובמק"א הארכתי בס"ד. וכהא דכופין בני העיר לעשות חומה וכו' וכן קופה ותמחוי וכל צרכי העיר. אף שיש לחלק דשם הטעם דאדעתא דהכי נתישבו בעיר שיהו כולם שותפים בצרכי רבים. משא"כ במשפחה לא שייך לומר זה. מ"מ י"ל כיון דכל הלוקח אשה קיי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו. ומשועבד לה לשמור כבודה וכבוד משפחתה כדאיתא בכתובות מ"ח. ומכש"כ שהיא אינה רשאה לעשות דבר שלא לפי כבוד משפחתו. וכ"ז הוא שעבוד גמור שע"מ כן נישאו זל"ז לקיים כל שעבודים שתקנו חז"ל. וע' בשו"ת עונג יו"ט סי' קנ"א שביאר כן באורך ואכמ"ל בזה [וא"כ י"ל דה"ה שצריך לפרנס הבנות לפי כבוד המשפחה. אכן באה"ע סי' ע"ג ס"ו קיי"ל דלפרנסת הבנות א"צ לפי עשרו ע"ש]. ולפ"ז צ"ל דאינו מחוייב לכבדה רק בגופה ולא במה שחוץ לגופה:

אבל כבר האריך הנתיבות ס"ס קע"ח לבאר. דכל דבר שנוגע לכמה אנשים צריכים כולם ליתן ע"ז וכופין זא"ז יעו"ש שהביא ראיות נכוחות. אם כי גוף הדבר צריך ביאור מהיכי תיתי כיון שלא נשתעבדו זל"ז מעולם. והא דכופין בני העיר זא"ז ואינך. י"ל דתקנת חכמים הוא וגם כי בני העיר משותפים בכללות העיר. משא"כ בשנים שנתפסו דסי' רס"ד דמייתי שם וכה"ג. מ"מ נראה הטעם דכה"ג מייתי שם שאם נוגע להרבה עיירות צריכים להשתתף לזה יע"ש. והטעם דכיון שזה ע"י הצלתו לעצמו בע"כ יגיע טובה להשני ממילא מוכרח לתת לו חלק וא"י לומר כי איני רוצה בטובתך. דאנן סהדי שצריך לזה ורק בכיון אומר כן שלא יצטרך ליתן. אבל ודאי א"צ ליתן רק כפי מה שנהנה ולאו כל כמיניה של חבירו לעשות הוצאות רבות אשר אינם לפי כח של זה וכ"ה בסימן רס"ד שנותן כפי שנהנה ע"ש. וה"נ גבי מקיף נותן לו דמי נטירא בר זוזא עכ"פ. בב"ב ה' ע"א. וה"נ גבי משפחה ודאי כופין זא"ז כיון שנוגע לכולם ודין גמור הוא זה. ורק שאם נמצא ביניהם איש בזוי שאין נוגע לו כ"כ הפגם ההוא ודאי הוא פטור מזה דהכל לפי מה שנהנה כמוש"ל וע"ל סי' ל"ו מ"ש בהא דקיי"ל בסימן קס"ג דאף מי שאין צריך למקוה בכ"ז צריך ליתן ויתיישב ג"כ דלא תקשה לנ"ד:

אות יט

ובזה מבואר מ"ש הראבי"ה דאין למכור וליתן מקום אבותיו בביהכ"נ ומיהו הדמים יחזירו בני משפחה. דלכאורה קשה טובא דמעיקרא קאמר שהאיסור הוא על המוכר שלא ימכור ולא יתן ומשמע דהיינו כההיא דקדושין י"ח שכופין האב לפדות בתו וכן לגי' התוס' רי"ד וריטב"א שיכפו לע"ע לפדות א"ע. ושוב מסיק שב"מ יתנו הדמים. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דבאמת לכתחילה אסור לו למכור מקום אבותיו לגרום בזיון למשפחתו והשתא כשצריך הוצאה לתקן פג"מ כופין זא"ז וקו"ח שלא יפגום לכתחילה. אלא דמ"מ אם הוא צריך לדמים יקשה למה צריך לסבול בעצמו כל היזק הפגם שיוכל לבוא על ידי משפחתו כי הלא א"צ ליתן רק כפי מה שנהנה כמוש"ל ומכ"ש אם הוא בשפל המצב עד שאינו בזיון לעצמו כלל וכמוש"ל א"צ ליתן כלל ע"ז. ונראה שדין זה נלמד מהא דקיי"ל בב"מ ק"ח שאסור למכור לעכו"ם בא"י קרקע שבמיצר ישראל וכ' הפוסקים הובאו בסי' קע"ה דכ"ז דווקא כששכיניו רוצים לשלם לו עבור קרקעו אבל אם אין רוצים לקנות אז מותר למכור לעכו"ם. וה"נ קאמר הראבי"ה שאסור לו למכור וליתן מקום אבותיו לגרום פגם למשפחתו וממילא גם אם מכר מסלקין ללוקח רק שהם יחזירו הדמים ולא שיכפוהו להשיב הכסף כמו גבי אב בבתו כנ"ל משום שא"צ לסבול רק כפי הנאתו. וזה נראה ודאי שגם המוכר יתן חלק עם בני משפחתו לפי הנאתו כנ"ל ולזה נכלל במ"ש שבנמ"ש יחזירו הדמים שגם המוכר מבנמ"ש וז"ב. והא דכופין לאב כבר בארנו למעלה. ואף דכתב הרמב"ם שאם העני מאוד מותר למכור בתו ואף שפוגם משפחתו. י"ל כנ"ל שא"צ לסבול כל הפגם וגם כי כבר אמרו חז"ל פשוט וכו' ואל תצטרך לבריות ול"ת כהנא אנא וכו'. הכוונה שלא תאמר שאסור לו לגרום פגם למשפחתו ע"י שיעשה מלאכה בזויה. ז"א כי הצריך לבריות הוא עוד פגם יותר גדול למשפחה. ולזה כתב רש"י בקידושין י"ח שיכפוהו לאב לפדות אם יש לו. הכוונה דאם הוא עני אינו מחויב לפדותה משלו כנ"ל ויש להאריך בזה בביאור הסוגיא ותו' שם בזה ובדעת הרמב"ם אך ההכרח לקצר. ולפ"ז הא דאיתא בב"ק צ"א דמותר לאדם לבייש א"ע. צ"ל דהיינו בגוונא דליכא פג"מ דאי איכא אסור לו לגרום בזיון למשפחתו. וצ"ע שלא נזכר דין זה שמותר לבייש עצמו ולא לבני משפחה בפוסקים. והרבה ספרים סדרו לבעלי תשובות על חטאים מפורסמים תשובות ולא הרגישו שצריך לאותו חוטא לבקש בני משפחתו שימחלו לו על שגרם להם בזיון אם היה החטא מפורסם וכדאמרינן בסנהדרין ע"ה גבי זנות פנויה משום פג"מ ואכמ"ל בזה:

ולכאורה יש להקשות דא"כ תצטרך כל אשה למסור נפשה אף פנויה כדי שלא תפגום משפחתה דהא קיי"ל שמוטב יפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו וע' תו' סוטה דף י' שהוא ג"כ ממצות יהרג ואל יעבור ע"ש וע' בנין ציון סי' קע"ב. אבל באמת ז"א דדווקא שם שצריכה לבייש את יהודה בדיבורה ועי"ז תנצל ממיתה. אז אסור לה. אבל כאן היא מבזה את עצמה כשתבעל רק שמזה ימשך בזיון גם למשפחתה וא"כ אינה מבזה אותם רק שממילא ימשך בזיון להם אין בזה איסור רק מצד שותפות המשפחה כנ"ל. וכבר ביארנו שאין מוטל עליה לסבול כל הפגם ומכ"ש עד נפשה. ובזה מיושב מש"ל למה לא פירש"י בסנהדרין ע"ה משום פג"מ דידיה ואקצר:

אות כ

ובאשר העת גורמת לקצר נשוב לנ"ד דוודאי אם ידוע המנהג שיושבין משפחות משפחות וידוע לב"ד שאותו מקום הוא גנאי למשפחה שישב אחר ביניהם. א"כ דמי ממש להך דמוכר קברו. ויש בזה שני פרטים אחד שהמוכר שהוא מבני משפחתם יצטרך לעמוד במקום אחר ושנית שאיש זר יעמוד ביניהם וכעין מש"ל גבי קבר בשם רש"י ורשב"ם. ולזה נראה דלכתחילה ודאי צריך להודיע לבני משפחה אולי יסכימו לסלק לו את דמיו ואולי יסבול קצת גם המוכר לפי הנאתו מצד פג"מ וכמוש"ל. ורק שהוא דבר מועט כיון שעיקר המקום ישאר אצלם. ונראה דאף לשיטת הפוסקים שהובאו בטור וב"י סי' קע"ה וע"ש בפרישה גבי עכו"ם שאם ישראל נותן שוויה וגוי מעלה בדמים הרבה צריך למכור לישראל בשווייה ע"ש וכ"כ הפרישה שם דקיי"ל לדינא כן. מ"מ זה דווקא שם דהוי כהיזק ברור לחבירו דהא אם הזיק חייב לשלם הישראל וכמבואר שם. אבל בנ"ד א"צ להפסיד בשבילם וכמש"ל שא"צ לסבול רק כפי חלקו והנאתו שלא יפגום כבוד משפחתו וכנ"ל

ואם כבר מכר אם המקום באמצע ומשני הצדדים עומדים בני משפחה אז אף אם מסלקים הלוקח ולוקחים המקום לעצמן מ"מ הדין עמהם דהוי פגם שאחר יעמוד ביניהם ואף שהלוקח הוא אשה וכדומה שאין בו דין ב"מ. אבל אם המקום הוא בקצה אחד וכל בני משפחה עומדים אצלו מעבר השני אז אם רוצים לסלק הלוקח כדי שיעמוד המוכר בעצמו עליו ג"כ הדין עמהם דהוי פגם שאחד ממשפחתם יצטרך לעמוד במקום אחר כנ"ל. אבל אם רוצים ליקח המקום לעצמם ולא למוכר נראה דלא יוכלו לסלק כי מה הפסד הוא להם כיון שהם נשארים כולם במקום אחד זה אצל זה כמו שהיו וזה המקום ישאר ללוקח ול"ד לקבר דהכל במערה אחת וא"א להפרידו מהם. וא"ל דמ"מ בזיון הוא להם שיומכר מקום נחלת אבותם ז"א דא"כ גם בכל קרקע נימא הכי ולא מצינו בש"ס ופוסקים בזה רק שאם מכר לבעלים הראשונים ליכא דדב"מ וכן לבנו אבל לא לסלק הלוקח. ובשדה אחוזה כבר בארנו שהוא גזה"כ מצד ארץ ישראל:

אות כא

ואם מצד קפידא מי שישב בצידו א"כ אין זה שייך להפג"מ שיושבין משפחות רק בכל מקום הנמכר יש סברא זו. ואף שיש קצת מקום לחלק בין יחיד למשפחה מ"מ הרי הריב"ש אף דבסי' תק"א כתב סברא זו שלזה איכא דדב"מ גבי מקומות ביהכ"נ מ"מ בסי' שצ"ז כתב שאין תלוי בזה. וצ"ל דבסי' תק"א כתב זה לסניף בעלמא ועוד דגם בבתים יש קפידא מי ששכן אצלו. אך ז"א. דבמקום ביהכ"נ שייך טפי פג"מ מבבתים וכידוע. אבל עכ"פ בשביל זה בעצמו אין לסלקו. ואף דמצינו בסנהדרין כ"ג דנקיי הדעת שבירושלים הקפידו לחתום או לישב בדין או לסעוד לידע מי יהיה עמהם י"ל דשם שייכים זל"ז שהדיינים דנין יחד ומצטרפים בדעתם וכן בעד כבר נאמר אל תשת ידך וגו' ובסעודה דרך ג"כ להזמין קרואים נכבדים. משא"כ בביהכ"נ כל מקום מובדל מחבירו:

ומ"מ נלענ"ד שאם לפי ראות עיני הדיין הלוקח איש בזוי יש בזה בעיר ההיא פגם ניכר לאיש שעומד אצלו בביהכ"נ ודאי יוכלו לסלק בני משפחה אף שהמקום הוא בקצה אחד כנ"ל וכמ"ש הרמ"א בסנ"ג שהכל לפי הענין. ובכ"מ שמסלקין אותו בנמ"ש צריך המוכר לסבול קצת ג"כ כפי מה שנהנה בתיקון פג"מ כמוש"ל. ואם מסלקין אותו כדי שיעמוד המוכר בעצמו עליו כמוש"ל אזי צריך ליתן ג"כ כפי ההנאה בעצם המקום חלק כחלק עם כל בני המשפחה. רק בעד מה שיעמוד עליו אפשר דא"צ ליתן כלום כיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה שהרי מכר מקומו ורצה לישאר בלי מקום וכ"ז כפי ראות הדיין. אבל אצלינו אין מצוי שיעמדו משפחות משפחות בביהכ"נ ונהרא נהרא ופשטיה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה