שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט · סימן צה
כבוד ידידי שב"ז הרה"ג וכו' מוהר"ר יהודה דוב הלוי נ"י רב דק' שינאווקא.
ע"ד אשר עוררני כת"ר בעובדא שבאה לפניו בראובן שמכר מקום בבית הכנסת והוא נחלה מאבותיו. ואצלו מקום משותף לו ולשאר אחיו. וטוען עתה אחיו שמעון טענות ב"מ. והוא בן כפר סמוך לעיר כשלש וויארסט. ולא טען עד עבור שלש חדשים וטוען שהוא מצד שלא ידע עד כה מהמכר. וגם טוען שהוא פגם משפחה להם למכור לאחר מקום אבותיו. והנה אף כי אנכי שותה כעת מי מעין וקשה עלי העיון. בכ"ז למען כת"ר הנני משיב הנלע"ד בקוצר בדין זה וממילא יהי' תשובה על כל דברי כת"ר:
אות א
הנה במה שי"א שבמקומות בהכנ"ס אין דינא דבר מצרא כדעת ר"ת והראב"ד. הלא כבר כ' הש"ך סקנ"ג שאין דנין כר"ת. ועוד דאף הראב"ד גופיה כתב שאם המקום דחוק דנין דדב"מ יעו"ש בטור וב"י סי' קע"ה ספ"ה. וכ"ה מפורש במיוחסות סי' כ"ו דבני השורה יכולים לסלקו כדי להרחיב לבני השורה יעו"ש. ובנ"ד שהאחים שותפים במקום אחד אין לך דחוק יותר מזה. ואף דאף עתה יהי דחוק לכל האחים. בכ"ז יורווח פורתא. וכידוע בימ"נ שעומדים צפופים כמה אנשים במקו"א. ולזה בנ"ד אף ר"ת והראב"ד מודים כיון שאפשר לערבם יחד:
ואף שאין להלוקח שום מקום בביהכ"נ וידוע שיטת הפוסקים הובאו ברמ"א סעיף מ"ט שאם אין לו קרקע אין כאן דדב"מ וכן ראוי לדון. ובפרט בבתים ומקומות ביהכ"נ שיש פקפוק בעיקר המצרנות. ואין לך ישר וטוב גדול מזה. ויש לדמות לעני המהפך בחררה שכתב ר"ת בתוס' קדושין נ"ט דבסחורה בזול שאינו מצוי במק"א וכן במלמד לא שייך זה יעו"ש. וה"ה הכא. מ"מ בנ"ד נראה דהמצרן קודם. כיון שגם למצרן אין לו מקום לבדו רק חלק במקום הסמוך. וא"כ גם הוא אין לו מקרי. וממילא הוי טפי ישר וטוב שישאר למצרן. ואף דדעת ר"ת בעני המהפך בחררה. דאף שגם להמהפך בו אינו מצוי מ"מ אינו נקרא רשע. הכא שאני דכבר יש לו חלק ועי"ז יוקיר חלקו מצד שיוכל לצרפו. משא"כ התם אין לו רק מניעת הריוח. ואף דבלא"ה כ' המרדכי הובא ברמ"א סי' רל"ז דלבר מצרא חשוב כמציאה יעו"ש. ומ"מ חזינן דבאין לו קרקע ודחיקא ליה שעתא הלוקח קנה. י"ל דאף דהוי כמציאה. מ"מ הלוקח דדחיקא ליה שעתא הו"ל כהפסד לפרנסתו. משא"כ הכא דגם להמצרן הוי כהפסד בחלקו כנ"ל. ועיקר החילוק דבמצרן אם הלוקח דחוק. אמרינן למצרן שגם עליו מוטל מצות הישר והטוב שלא להוציא מלוקח כיון שלמצרן הוא רק להרווחה בעלמא. דדין זה נלמד מהא דרבינא ורוניא בב"ב ה' דהוי רוניא עני ע"ש בפירש"י ותוס'. ויותר מזה ציוו ליכנס לפנים משוה"ד בב"מ פ"ג בשביל עניים יעו"ש. אבל כששניהם שוים ממילא שב על הלוקח מצות הישר והטוב. משא"כ במהפך בחררה דבמציאה לא תיקנו כלל. והא חזינן דמצרנות עדיפא. דשם בדיעבד קנה עיין סי' רל"ז ובמצרנות מוציא מלוקח. ועוד נראה בכל הפוסקים דדוקא אי דחיקא ליה שעתא ללוקח. או שאין לו בית דירה. אבל במקום בהכ"נ דלא שייך זה י"ל דליתא לדין זה. ענ"י פרק המקבל בשם הרז"ה וכן בהא דרוניא בפירש"י ועיין תה"ד סי' ש"מ באורך בזה:
אות ב
ולכאורה אכתי קשה לפי מה שפירש"י בב"מ ק"ח בדדב"מ דהוי ישר וטוב משום שהלוקח ימצא קרקע במקום אחר. א"כ מפורש דבמקום שאין מצוי לקנות אין דדב"מ. ואין תלוי כלל בדחוק לפרנסה או בית דירה שהוא צורך גדול. וכן הנ"י בשם הרז"ה שלמד דין דדחיקא שעתא מאשה ויתמי. ובאשה הטעם משום שאין דרכה לחפש אחר קרקעות והו"ל כאינו מצוי לקנות. ואף באשה עשירה. דל"מ חילוק בזה. וא"כ למה דקדק הרז"ה דוקא בדחיקא ליה שעתא. ונראה דהא ק' טובא בזבין במאה ושוה מאתן דשייך למצרן. הא אין לך דבר שאינו מצוי יותר מזה. וכבר הקשה זה בשטמ"ק בשם הרא"ש. ותירץ דלא פלוג בתקנתם במכר. וא"כ קשה למה חלקו בין איש לאשה ואינך. וצ"ל דדוקא בחילוק שנמצא בגוף הלוקח במה שהוא איש או אשה ואינך וכן מצד המוכר. שפיר חילקו. אבל בפרטי המכר לא חילקו כדי שלא לתת הדבר לשיעורים ולא פלוג בתקנתם. ולזה ס"ל להרז"ה דמצד גוף הלוקח אם הוא עני או עשיר שפיר יש מקום לחלק בזה. וכדמפליגינן בין איש לאשה. אבל לחלק בין אם מצוי לקנות או לא. זה נכנס בגדר פרטי המכר ובזה לא פלוג בתקנתם. ועוד נראה דבאיש לא שייך כלל אינו מצוי. דאטו בתים ושדות שקלת מעלמא ויוכל לקנות בעיר אחרת. ובטור סעיף פ"ז ובשו"ע סנ"ו כ' דבשדות הפקר לטסקא. אם יכול למצוא במקו"א מסלקים. ואי לא לא. ומבואר בב"י שמקורו מהרא"ש. ותמהני דברא"ש לא נזכר דבר. רק כ' סתם כי ימצא להחזיק במקום אחר. והוא טעם כללי על דדב"מ וכפירש"י כמוש"ל. אבל א"צ שיהי מוכן לפנינו קרקע אחרת. וכמו שלא הצריכו כן גבי מכר. וצ"ל שהטור כ"כ מסברתו דאם אין נמצא במקו"א א"כ כבר נכנס זה בגדר מתנה ועיין ברמב"ם פ"א מה' זכיה ומתנה הל"ו ובלח"מ שם ואכמ"ל בזה. ומ"מ במכר גמור בזול לא פלוג במכר כמש"ל. וה"נ לא פלוג אם אינו מצוי לקנות בעיר. אכן ההג"א ובתה"ד סי' ש"מ בשם א"ז הביא דאף באין לו בית דירה קנה לוקח. וזה צ"ע כנ"ל. ואולי ס"ל דזה דומה לדחיקא ליה שעתא מה שאין לו מקום לדור וצריך לטלטל אנה ואנה. ע"ש בתה"ד שהסביר דעוד עדיף מדחוק ולפענד"נ כמו"ש. ואפשר שבכוונה השמיט הרמ"א סמ"ט הך דבית דירה והזכיר רק דחיקא שעתא. ורק בסוף הזכיר כלאחר יד כשאין לו בית יעויין שם. והיינו משום דדעת יחיד הוא. ואקצר:
ובשו"ת רשמי שאלה ס' נ"ו ראיתי שכ' במקום ביהכ"נ דאף בספק אם ימצא לקנות ליכא דדב"מ. וז"א לפענ"ד דא"כ בכל ב"מ נצטרך שיהי מוכן קרקע אחרת לקנותה. וזה לא מצינו. וגם מש"ש דדוקא כשיש לו בית וגם נמצא בית קטן לקנות אז איכא דדב"מ. אבל לא בחדא עיין שם. במחכ"ת ז"א ולא ראה דברי התה"ד סי' ש"מ בפנים לזה הבין פי' זר ברמ"א וסמ"ע. ובשו"ת גאוני בתראי סי' נ"ז כ' במקום ביהכ"נ כשדחוק מאד וא"א להשיג אף בשכירות אז ליכא דדב"מ יעו"ש. ולפמ"ש יש לפקפק עדיין בזה. אבל בספק אם ימצא לקנות ודאי איכא דדב"מ:
ואם יש לאחד שדה פחותה מט' קבין והוא עני. וקנה אחד סמוך לה קרקע והוא ג"כ עני. נראה דלשיטת הפוסקים הנ"ל ליכא דדב"מ. דכיון דלמדוה מאשה ויתמי. ושם אף דהמצרן ג"כ אשה מ"מ ליכא דינא דב"מ. אבל לרש"י דיליף לה מהא דרוניא. י"ל דבעי דוקא כשהמצרן הוא עשיר. ובזה מבואר קו' התה"ד על הרז"ה דמייתי מהא דאשה ולא מהא דרוניא ואכמ"ל בזה:
אות ג
ומה שלא טען עד עתה. הרי אמתלאתו ברורה שלא ידע עד כה מצד שהוא בן כפר. וכת"ר כ' שישבע הלוקח שא"י שהמצרן לא ידע מזה. או המצרן יברר שלא ידע בעדים. וז"א דמה שייך עדים בזה. ואטו בכיפי תלו ליה. וגם שבועה לא שייך דודאי אין הלוקח יודע מזה. וכבר כ' הר"י מיגש בתשובה והובאה בשטמ"ק ב"מ ק"ח שדין בן המצר אינו בטל אא"כ נתברר לנו שהמכירה מפורסמת. ובב"י הביא תשובת הרשב"א דכיון שנמכר בב"ד ועדים ודאי ידע. אם לא שנתכוונו להעלים. ומייתי מלקוחות דטורפין מהם בשטר דכיון שלוה בעדים הו"ל למידע. וצל"ע טובא דשם רמי עלייהו לחקור אם יש על. המוכר חובות. משא"כ הכא אין למצרן לחקור תמיד אם נמכר שדה הסמוכה. והרי בנתכוונו להעלים כ' הרשב"א דלא ידע המצרן. ובלקוחות אם יש מלוה בשטר אף אם נתכוונו להעלים וגם דבלא"ה מאן דיזיף בצנעא יזיף מ"מ שפיר טורף מלקוחות. וכן במחאה אף בלא תימרו ליה ובלא מפקינן שותא הוי מחאה. ואף דהתוס' כתבו בב"ב ל"ח דאין דרך המחזיק לחקור אם יש מחאה עליו. בכ"ז משום דהוי מילתא דתמיהא שיחזיק איש בקרקע חבירו בגזילה. וגם כי עיקר המחאה הוא שישמע המחזיק. לזה אמרינן דודאי יגיע לאזניו. וראיה דהא אם מכר המערער בעדים לא הוי מחאה רק בשטר עס"י קמ"ו. וקשה דהא קיי"ל דמכירה בעדים אית לה קלא ע' ב"ב מ"ב. ועכצ"ל כמו"ש דמחאה דרכה להתפרסם כנ"ל משא"כ במכר. וכ"כ המהרי"ט חחו"מ סי' כ"ו להדיא בטעם פרסום מחאה יעו"ש. ועוד דבלקוחות הוא תק"ח משום נעילת דלת. ובשטר לא פלוג עתוס' ב"ק י"א ב' ד"ה כגון וב"ב קע"ה ב' בתוס'. וגם אם יהיו עדים שלא ידע הלוקח מ"מ יגבו ממנו. משא"כ במצרן. וא"כ צריך שיפורסם הדבר באופן שודאי ידע המצרן:
אות ד
ומה שהוא בכפר נראה ודאי דלא מקרי בשביל זה אינו במדינה. כיון שהוא סמוך לעיר. וכבר מצינו עיירות גדולות במרחק כזה ואם המצרן דר בקצה העיר ודאי צריך שיתפרסם עד שיגיע למצרן. ואם לא רצה להמתין הו"ל להודיעו. ומצאתי במבי"ט ח"א סי' קס"ח מפורש דכפר לא נקרא אינו במדינה לענין ב"מ. ושוב מצאתי ג"כ במהרי"ט חח"מ סי' ס"ח שכתב ג"כ לדקדק על הרשב"א שיש חילוק בין לקוחות למצרן. רק אני בררתי הדברים יותר בע"ה ע"ש. וגם כתב שם דבעיר גדולה אפשר שיעברו מקצת ימים ולא יתגלה לבני העיר כדי שיתפרסם למצרן וכן שמעתי מפי חכמי זקני הארץ שהיו אומרים שבקונסטנטינא שהיא עיר גדולה צריך זמן יותר ארוך לפרסומו של מכר עכ"ל. הרי מפורש כמו"ש. ות"ל שזכיתי לכוון לדבריהם הקדושים. וע"ש במהרי"ט שביאר שגם הרשב"א ס"ל כן לדינא ודבריו ברורים. וכ"ה ל' הפוסקים שלא היה המצרן במדינה. ולא בעיר. רק במרדכי בשם ר"פ גאון איתא בעיר ע"ש. וע' במרדכי ובב"י שהעתיק באופן אחר ואכמ"ל בזה:
אות ה
והשיעור לזה לא ביארו הפוסקים. ובמבי"ט שם כ' דבעי מקום רחוק ולא ביאר כמה. וגבי אבילות השיעור דמקום קרוב כתב הבה"ג וש"פ י' פרסה. וביארו שם הטעם כדי מהלך יום אחד. ולפי"ז י"ל דשם א"צ לחזרה. אבל כאן שצריך לשלוח לו ושיבא או יודיע דעתו. צריך דאזיל ואתי ביומיה והיינו חמשה פרסה. והם כשלושה פרסאות שלנו. וכעין מ"ש הרמ"ה הובא בטור בשיעור שניתן לב"מ יום אחד. אף דשם איירי בענין אחר. וכ"כ הטור בשם ר"י ברצלוני בשם גאון ע"ש סנ"א. ואף דאנן קיי"ל כרב האי דבשיעור הבאת מעות הוי מחילה. אבל עכ"פ צריך להודיעו אם אפשר באותו יום. וכ"נ דאלת"ה בטלת דדב"מ. כ"א לא ימצא אותו כ"כ תיכף יאמר שאבד זכותו. וכ"נ ממ"ש קצת פוסקים הטעם בהא דלכרגא וכו' ליכא דדב"מ. משום שאין פנאי להמתין עד שיודיעו למצרן עיין טוש"ע סמ"ב. וכפירש"י דלא משהינן מלתא לאודועי ע"ש. מבואר שעכ"פ צריך קצת זמן לזה. ועיין ברמב"ם פי"ב מה"ש הל"ט ונראה שזהו שכתב הרשב"א בתשובה הובאה בב"י ובמהרי"ט שם יום או יומים לכל המרבה. [פי' לכל היותר ולכל המקיל בשיעורו. ובהג"ה מהרל"ח במחכ"ת לא ירד לזה ע"ש]. לפי שמקום קרוב נקרא מהלך יום. ולזה כתב שאפשר שצריך שיהא במקום קרוב וממילא צריך יומים עד שיבא. ולזה אמרו יומים ולא פלוג דאף אם ידע תיכף מ"מ יש לו שיעור זה. וכעין דאיתא בב"ב ל"ח לר"י טעם ג"ש במחאה כדי שיהא באספמיא וילכו שנה וכו'. ומ"מ אף אם היה במקום קרוב מודה ר"י ששיעור חזקה ג"כ ג"ש אף שידע תיכף. משום דכיון שתיקנו זמן זה לא פלוג בתקנתם. ואפשר שזהו טעם הרמ"ה ור"י ברצלוני בשם גאון שהזכרנו. ואף דגבי בע"ח בסי' ק"ו ובסי' קכ"ט בעי שלושים יום. שאני התם שצריך לירד לנכסיו משא"כ הכא. ומ"מ למעשה קשה לסמוך ע"ז כיון שהפוסקים כתבו הטעם דכיון שצריך להוציא הוצאות להודיע אבד זכותו דמי חייב להוציא בשבילו. וא"כ זה שייך אף במהלך יום. וכן מצינו בסי' קי"א סי"א שנכסים שבעיר אחרת א"י להגבותו שלא יוציא מנה על מנה. הרי שבעיר אחרת מקרי הוצאה יתירה ואף אם אינה רחוקה כל כך. אך כבר כ' הרמ"א שם בשם הרשב"א דהכל לפי ראות עיני הדיין אם גורם למלוה הוצאה והיזק. וא"כ גם בנ"ד נראה כן. ועכ"פ בכפרים השייכים לעיר ובודאי מצויים עוברים ושבים וגם לשלוח אינה הוצאה כ"כ. ודאי לא אבד המצרן זכותו וכנ"ל. ובשטמ"ק פ' המקבל הביא בשם הר"מ שאם לא היה בעיר אע"פ שלא שמע אותה המכירה עד שבא אינו יכול לערער כשיבא אא"כ בא אותו היום עצמו עכ"ל. מפורש כמ"ש בס"ד:
אות ו
ונראה שכל זמן שלא נתברר בבירור גמור שהמצרן ידע מן המכר. נאמן המצרן לומר שלא ידע בשבועה או קב"ח עיין סמ"ע וש"ך סי' קע"ה סעיף ט'. דכיון דהמצרנות ברורה אין לבטלה רק בראיה ברורה וכמו"ש הש"ך סקמ"ב לענין מס. ודבריו ברורים שם ותיתי לי דקיימתים מסברא. וכה"ג קיי"ל בסי' קצ"א שבמכר ברור כל הפרש שבין מוכר ולוקח מקרי המוכר מוציא מחבירו. ועיין מהרי"ט סי' קנ"ב באורך בזה. וזו היא דעת הרמ"ה הובא בטור דס"ל שהמצרן מוחזק. וכ' הב"י ששאר פוסקים חולקים עליו. ובאמת הוא תמוה. אבל לפמ"ש נראה דאיירי היכא שמצרנותו ברורה. והלוקח בא לבטלה באיזה טענה צדדית. וכ"נ מדברי הרמ"ה שהובאו במהרי"ט חחו"מ סי' ס"ז שחילק בין מתנה באחריות לזבין שוה ר' בק' יעו"ש. ומ"ש המהרי"ט שם הטעם שאפשר ללוקח לברר. דחוק דלמזוני לאו כו"ע ידעי. והב"ח כתב בטעם הרמ"ה דהבעה"ע כ' ראיה דלוקח מוחזק לגבי מצרן מירושלמי פ' הנזקין גבי סקריקון שאם הבעלים אומרים היה בידינו ליקח והלוקח אומר שלא היה הלוקח מוחזק. וא"כ י"ל שהרמ"ה גורס בירושלמי שהבעלים מוחזקים ע"ש. וכ"ה הגירסא לפנינו בירושלמי. ועיין מהרי"ט ח"א סי' נ"ט שהעיר בחילופי הגירסא וכן בשירי קרבן שם. והמהרי"ט כתב שם דהסקריקון קנה מה"ת. ורק מתקנתא צריך להחזיר לבעלים. ולענ"ד זה צ"ע דאדרבא דמדינא לא קנה. רק אח"כ תקנו דמאומדנא שהניחה י"ב חודש אמרינן דגמר ומקני וכפירש"י בגיטין נ"ח ב'. ואולי מפרש דב"ד תיקון היינו שירדו לסוף דעתו שגמר ומקני רק שתיקנו דמ"מ בתוך יב"ח יחזיר לבעלים וצ"ע. ועכ"פ מבואר ג"כ דשם האונס גלוי. ורק הלוקח טוען שיש לו הוכחה דגמר ומקני מדשתק יב"ח. ולזה צריך לברר הוכחתו וכהא דמצרן שהזכרנו. ונראה שאף החולקים על הרמ"ה. היינו רק בטוען ברי אבל בלוקח טוען שמא לבטל מצרנותו כו"ע מודו דא"י לבטל:
אות ז
ולפי"ז מבואר דכל שלא נתברר שידע המצרן נאמן לומר שלא ידע. רק שאם נתפרסם טובא שכ' הפוסקים דאבד זכותו. היינו משום דאנן סהדי שודאי ידע. ואומדנא ברורה היא ואשכחן בכמה דוכתי דאזלינן בתרה. וכה"ג אמרינן בסנהדרין מ"א דאחר רובו של חודש ל"א דטעי בעיבורא דירחא והיינו משום שכבר נתפרסם הדבר ע"ש. וכ' התוס' ד"ה שזה דהוי כאומרים בפירוש שטעו ובכ"ז אין נאמנים. ונראה דאף עדים זוממין א"י לתרץ דבריהם לומר טעינו. ול"ש בזה חוזר ומגיד כמו"ש התוס' שם בסוה"ד. דמ"מ להימנו עכ"פ להציל עצמם. ועכצ"ל דלא מהימני בכה"ג. וכן דנין בעריות משיראו כדרך המנאפים משום דאנן סהדי. אף כי עדיין יש לדון דשם י"ל דאזלינן בתר רובא. אבל בד"מ אין הולכין אחר הרוב. אבל ז"א דזה רק נגד חזקת ממון ולא בכה"ג. וגם בממון מצינו מקומות אין מספר דאזלינן בתר אומדנות גדולות. ולברר פרטים אלו אין כאן מקומו. וממחאה ולקוחות אין ראיה. דשם י"ל דהתקנה היתה כך. וכ"נ לשון הר"י מיגש בתשובה שבשמ"ק פ' המקבל שצריך פרסום שיהא אומדנא ברורה שידע המצרן:
אות ח
ונראה שזהו מ"ש הרמב"ם פי"ד מה"ש שאחר המכר א"צ קנין רק אם סייעו ללוקח או ראהו בונה והורס ומשתמש ושתק מחל זכותו. וכ' ע"ז הרא"ש דמשמע דאם ידע המצרן ושתק לא אבד זכותו. ותמה ע"ז דא"כ לא יקנה שום אדם קרקע כי אחר כמה שנים יקחנו המצרן ממנו. ולזה חלק עליו וכן הביאו דברי רב האי ושאר ראשונים שכתבו דבידיעה סגי. והכ"מ וב"י דחקו דאיירי תוך כדי שיביא מעות והוא תמוה. ועמל"מ שם שכ"כ מסברא דנפשיה ודחה זה. וכן דחה זה במהרי"ט סי' ס"ח. ועוד הקשה הב"י בבדה"ב על הרשב"א שכתב דביום או יומים מחל. ובמיוחסות כתב דאחר המכר שוב אין זמן לזה. וכתב דלאו הרשב"א חתים ע"ז. ובמהרי"ט שם הקשה ג"כ כן ונדחק מאד. דהרואה יראה דהרשב"א לא הזכיר שהודיעו או דן עמו רק בידע ושתק ומחל. וגם בדברי המ"מ והריב"ש נתקשה הב"י דמשמע בדבריהם דרב האי והרמב"ם בחדא שיטתא ע"ש. ובאמת מפורש בשו"ת הרמב"ם סי' רי"א שמצרן ששהה הרבה אחד המכר אבד זכותו ולא הזכיר שהודיעו קודם המכר או שראהו משתמש. וגם הוא תמוה דמהיכא תיתי דראוהו משתמש עדיף מידיעה לחוד. בשלמא סיוע מצינו גבי חזקת קרקע בפרק חזקת דמהני. אבל משתמש לא ידענו מנ"ל:
אבל לענ"ד הדבר ברור בכוונת הרמב"ם דבידע הדבר פשוט דמחל. וכמ"ש שא"צ למיקנא. אלא שעדיין יכול לטעון שלא ידע וכמוש"ל דבעי בירור גמור שידע. לזה כתב דאם ראוהו משתמש שוב א"י לומר שלא ידע. והוי מחילה דהוי אומדנא דמוכח שמחל דהו"ל לאסוקי אדעתיה שקנה. ועיקר החילוק שחלקנו למעלה בין לקוחות למצרן. דמצרן א"צ לחקור כל שעה שמא מכרו שדה שאצלו וכ"ז בסתם. אבל בכה"ג הו"ל לאסוקי אדעתיה שמשתמש מצד שקנה. ודבריו הם ממש דברי הר"י מיגש רבו בתשובה שבשטמ"ק פ' המקבל. וז"ל ומ"ש וכו' דצריך למקניא מיניה אינו אלא קודם הקניה וכו' אבל לאחר הקניה מכיון דידע בו בן המיצר ושתק הנה כבר נתבטל ממנו דין בן המיצר עכ"ל. ואף שמלשונו שם מקודם קצת משמע שגם בשעת המכר ידע. אבל סוף לשונו לא משמע כן. והרשב"א ג"כ איירי כשלא ידע או שהיה אנוס כמו"ש הב"י ורמ"א סעיף ל"ב דלא אבד זכותו. ואף דאונס בשעת המכר אין מועיל כמו"ש בסעיף ל"ד בחולה ושלא היה במדינה וכדומה. שאני הכא שהלוקח אפסיד אנפשיה שלא הודיעו בשעת קנייתו. שאז לא היה אנוס:
אות ט
ועכ"פ בנ"ד אם מצד האומדנא לא ידע עדיין במכירה. ודאי לא אבד זכותו במצרנותו ובפרט בנ"ד דהוי אחיו. והרי דעת בה"ע דאח מסלק לאחר. ולפלא שבב"י הביא דעת בהע"ט לענין ת"ח שמסלק. ולא הביא דעתו לענין קרוב. ואדרבא כתב בסעיף ע"ד שנראה דעת בהע"ט שאינו מסלק ע"ש. ודוחק לומר לדעת בהע"ט לחלק בין אח לשאר קרובים. ועכ"פ דעתו שם שמסלק לאחר. ואף שכל הפוסקים חולקים עליו אך הבאתיו לאלומי זכותיה דהמצרן. ועוד נראה דבבה"ע שם משמע להדיא דאח שהוא מצרן ג"כ יש לו דין שותף. ובשותף דעת הרבה פוסקים דעדיף מאשה ויתמי וכ"פ הרמ"א סעיף מ"ז וע"ש בש"ך. וא"כ ה"ה דעדיף מלוקח שאין מצוי לו לקנות במקום אחר. שדינו נלמד מדין אשה כמוש"ל מבעה"מ וכ"כ הבעהע"ט. ובפרט דבעיקר דין הלז חולק הרמב"ן במלחמות ועוד פוסקים. וא"כ הו"ל ס"ס לזכות המצרן. וכבר כתב המהרי"ט חחו"מ סי' ס"ז שס"ס מועיל להוציא מיד הלוקח יעו"ש ואקצר. וע' שו"ת גאונים קדמונים סי' ט' בענין זה:
אות י
ויש להעיר דמקרי שותף ממש. דהא קיי"ל דכל מקום בבהכ"נ יש לו שעבוד וקנין בדרך שבבהכ"נ עד המקום וכדקיי"ל בח"מ סי' קס"ב שיכול למחות שלא ירבו וידחקו הדרך ע"ש. וכדאיתא בנדרים מ"ז שבית הכנסת משותף לכולם. והנה מקומות הסמוכין הדרך משותף לכולם וכדאיתא התם. וא"כ נהי דאינו שותף בגוף המקום אבל הא הוי שותף בדרך. ורק שי"ל שבמקומות הפנויים שבבהכ"נ משותף לכל בני העיר. וכידוע שכל מי שאין לו מקום מיוחד עומד במקום הפנוי ואין מכלים דבר. וכעין זה כתב בשו"ת צ"צ סי' צ"ד ע"ש. ולזה אף שלבעל המקום יש שעבוד יותר שם לילך דרך שם ויכול לדחות את העומד באמצע בשעה שצריך לילך למקומו. אבל גוף המקום משותף לכולם כנ"ל. וגם לקונה הזה יש חלק בו ועמש"ל סי' ס"ד בזה בס"ד. ומ"מ לא מקרי הקונה שותף עד שלא יוכל המצרן לסלקו. כי אינו קונה רק המקום. ובדרך אינו קנין רק תוספת שעבוד על חלק שיש במקום הפנוי לכ"א מבני העיר:
ולפי"ז יש לדון שאם בא אחד מעיר אחרת לקנות מקום בבהכ"נ. יכול אחד מבני העיר לסלקו כדין שותף. ובשלמא בבהכ"נ של כרכים דאמרינן שיש לכו"ע חלק בו וכדאיתא במגילה כ"ו וע"ש ברש"י. ובתוס' כתבו ב' טעמים אשר לפיהם אין שייך אצלינו שכל עיר בונה משלהם והרי הוא שלהם. רק לפירש"י משמע שבונים אותו ע"ד כל העולם. ועב"י או"ח סי' קנ"ג ובמשבצות שם סק"ו ואכמ"ל בזה. אבל עכ"פ בעיירות קטנות היה מקום לומר כן. ונראה דכיון שהוא קונה שם מקום בודאי רוצה לקבוע שם דירתו. וזה ודאי אף בעיירות קטנות בונים בהכ"נ אדעתא שכל מי שיקבע שם דירתו יהא לו רשות לעמוד בביהכ"נ במקומות הפנויים וכידוע ולא מצינו שימחו ע"ז. וא"כ שוב יש לו חלק כבן עיר:
אות יא
ויותר נראה דכל כה"ג לא מקרי שותף. ואטו מי שיקנה בית במבוי שאינו מפולש. יוכל בן מבוי ההוא לסלקו מצד שהמבוי שהוא הדרך לבוא לביתם משותף לשניהם [דבמבוי מפולש משותף לכל בני העיר. משא"כ באינו מפולש כדאיתא בב"ב י"ב] וכ"ש אם הקונה מעיר אחרת. ועכצ"ל דשותף בעי דוקא שיש לו חלק בגוף הדבר הנמכר. ולזה אמרינן דהוי ישר וטוב שיקנה כולו ולא יצטרך לחלוק תמיד עם שותפו. אבל לא במה שיש לו שם שעבוד לדרך ודריסת הרגל והרי אף בעליה שע"ג בית כ' הפוסקים בסעיף נ"א דלא מקרי שותף ועיין מהרי"ט סי' ס"ח חחו"מ. ונראה דאף כשותף בקרקעות אחרות או סחורה. שיש לו ג"כ זכות כדאיתא בש"ס ובסי' קע"ה סמ"ט. ג"כ לא מקרי זה. ואטו כיון שהרה"ר משותף לכל יקראו כולם שותפים ושותף לא מקרי רק בחפץ מיוחד שעוסקים בו ומשתמשים בו וזה ברור. שוב מצאתי אחרי כתבי כ"ז בשו"ת רעק"א סי' ק"מ שכתב בהדיא דשותף בדרך לא מקרי שותף. ומייתי ראיה מהא דעליה ובית שהזכרנו. ות"ל שכוונתי לדעתו הק':