שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק חשן משפט · סימן צד
כבוד ידידי הרב הגדול החו"ב וכו' מוהר"ר דוד נ"י:
ע"ד אשר עוררני כת"ר לדקדק בגיטין ל"ז דרבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי וכן ר' יונתן שם. למה לא נזכר שהקנו ללוה קרקע וכהא דר"א שם דאקני גידמא דדיקלא. וע"ז תירץ דהא במוסר שטרו לב"ד שהוא מן התורה אין משמט ודאי דל"צ קרקע. ולזה גם במסירת מילי סגי בלא קרקע לת"ח שיודע ששמיטה בזה"ז דרבנן. ורק לע"ה שלא יהא כחוכא שמוסר חובו לב"ד והשטר בידו. תקנו פרוזבול. ומוסרני הוא כלשון מודעה שחובו לא ישמטנו בשביעית בלי טעם נכון. ולזה צריך בש"ס טעמא דהפקר ב"ד עכת"ד:
אות א
והנה דקדוקו בש"ס אין לו מקום בראש. כי י"ל שהיה להם קרקע וכבר כתב המבי"ט ח"א סי' ש"א שיש לסמוך על רוב העולם שיש להם קרקע יעויין שם ורב אשי י"ל שידע שאין לו קרקע. ואף דבעלמא כל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא. י"ל דהכא הוי מיעוטא דמיעוטא שלא יהא להם קרקע. ועיין במשכנות יעקב חיו"ד סי' ט"ו שהחמיר בענין זה שצריך בירור אף ברוב וס"ס. ומ"מ לא החמיר שם רק במיעוט המצוי יעו"ש באורך ומכש"כ בנ"ד דהוי דרבנן. אכן יש כאן דקדוק חזק שלא הרגיש בו כת"ר. דמאי שיאטא דהך עובדא הכא באמצע דיני קרקע הצריכה לפרוזבול. והו"ל לאתויי או מקודם או לאחר זה גבי מוסר שטרותיו. וברי"ף ורא"ש באמת הביאו זה קודם הך דקרקע יעויין שם. אבל לפי גרסתינו בש"ס קשה. אכן לפמ"ש ידידי דבכהאי גוונא ל"צ קרקע מיושב היטב דקדוקינו:
אות ב
אולם גוף דינו צ"ע לדעתי. דהא דמסרי מילייהו פירש"י שאמרו בעל פה לשון הכתוב בפרוזבול. וכן יותר מפורש ברמב"ם פ"ט מה' שמיטה ויובל הלכ"ז ובחו"מ סי' ס"ז ס"כ וכ"כ כל הראשונים. רק שהרי"ף והרמב"ן ורא"ש וטור ס"ל דרבנן דבי ר"א פליגי וס"ל דל"צ כתיבת פרוזבול רק סגי באמירה. והרמב"ם ס"ל דת"ח סגי באמירה וע"ה בכתיבה אבל קרקע צריך לכו"ע וכ"כ הרא"ש והר"ן להדיא דמסירת דברים היינו פרוזבול ע"ש. ומכ"ש לשיטת רש"י בגיטין ל"ו ומכות ג' דגם מסירת שטרות דרבנן. ופרוזבול היינו מסירת שטרות יעו"ש. א"כ גם במסירת שטרות בעי קרקע וכ"ש במסירת דברים. וקצת משמע מלשון הרמב"ם שכתב שם דבדברים לבד היא נידחית שא"צ קרקע ג"כ. ולזה כתב זה אחר דיני קרקע יעו"ש. אבל קשה לחדש כן מדעתנו כיון שפשטות לשון כה"פ הוא דהיינו פרוזבול. רק שזה בכתב וזה בעל פה. ורק לפמ"ש הראב"ד הובא בס' הזכות פ' השולח דרבנן דר"א ורחב"א ס"ל דשמיטה בזה"ז דרבנן והוי רק מדת חסידות ולהכי סגי בדברים יעו"ש. לפי"ז נראה דודאי א"צ קרקע. וא"ש לשון הסוגיא דפליגי אדרב אשי דבעי קרקע. אבל כל הפוסקים חולקים עליו וגם הראב"ד בעצמו חזר בו וכמו"ש הרמב"ן שם בסה"ז:
ומ"ש בלשון מוסרני. הנה רש"י פי' להדיא בגיטין ל"ב ב'. ל"ו א'. דהכוונה שמוסר חובותיו לב"ד לגבותם. והיינו לשיטתיה דפרוזבול היינו הך דמוסר שטרותיו לב"ד. אלא אף לשיטת התוס' וש"פ ג"כ הכוונה שמוסר לב"ד חובותיו כעין מסירת שטרות כמבואר בתוס' ל"ו א'. ד"ה מי איכא. וכ"ה בב"י סי' ס"ז בשם בעה"ת בשם הר"י אלברצולוני להדיא וכ"נ דעת הר"ן. וע"ש במרדכי דמשמע ג"כ הכי מדקאמר שם שיוכלו למסור שלא בפני ב"ד ומפרש כן הירושלמי אפילו ברומי יעו"ש. ובהודעה לא שייך לומר כן. וכ"נ בירושלמי פ"י דשביעית ופ"ד דגיטין דאיתא שם שפרוזבול נסמך על ד"ת יעו"ש. והיינו על מוסר שטרות וע"ש בפ"מ. ורק הרמב"ם בפיה"מ פ"י דשביעית פירש מוסרני. אני מעיד אתכם על כך וכך. ודבריו צ"ע דמה לשון הוא זה שמעיד אותם שרוצה לגבותם כ"ז שירצה. והעיקר כדעת שאר הראשונים שהכוונה שמוסר להם החוב. ואף שלשון שכל חוב דחוק. דהו"ל לומר כל חוב. אבל דחיק ומוקי אנפשיה וכן מורה לשון לכם ול"ק לפניכם. ואפשר לכוון גם בדעת הרמב"ם פירוש הנ"ל. והפקר ב"ד צריכים בכל תקנה שב"ד מתקנין בדבר שבממון וכמבואר ביבמות פ"ט וכבר האריכו האחרונים בזה. ודלא כמ"ש כת"ר דבמסירת דברים ל"צ טעם דהפקר ב"ד רק בפרוזבול:
אות ג
ובעברי בענין זה ראיתי לבאר יסוד ענין פרוזבול ויהי קצת מקום לומר דבדברים ל"צ קרקע. רק א"א להאריך כראוי כי אני שותה כעת מי מעין הקשה לעיון. לזאת ארשום בקוצר העולה על רעיוני דבאמת דין פרוזבול צריך ביאור. כיון שיסודו משום הפקר ב"ד לשיטת רש"י דשמיטה מה"ת והפקירו מעות לוה למלוה. וא"כ חל חיוב חדש עתה על הלוה שחייבוהו חכמים. דודאי לא שייך לומר שיחייבוהו ויפקירו ממונו למפרע. ועל פי זה מיושב קו' התוס' בב"ב מ"ח שהקשו דבכתובות ג' מייתו טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ובב"ב שם וביבמות ק"י לא מייתי לה. ועכצ"ל משום דשם לא שייך זה שעשה שלא כרצון חכמים. ורק הטעם שם שיש כח ביד ב"ד לעקור ד"ת וא"כ ק' ל"ל בכתובות שם גבי צנועות ופרוצות טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכן בגיטין ל"ג. ולפמ"ש א"ש דשם בכתובות ובגיטין נתחדש הך דצנועות ופרוצות. והא דביטול גט אחר הקדושין. וא"כ צריכים חז"ל להפקיר כסף הקדושין למפרע וזה א"א כנ"ל. לזה הוצרכו לטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והוי כאלו הטיל תנאי בקדושין. אבל בהך דיבמות וב"ב שעיקר הקדושין היה שלא ברצון חז"ל. שפיר הפקירו תיכף כסף הקדושין ובטלו הקדושין. ובלא"ה י"ל דצריך טעמא דאדעתא דרבנן. משום אי נתן לה אחר שתתקדש לפלוני דמקודשת ובכה"ג אין לומר הפקר ב"ד כי מה פשע זה שיפקירו ממונו. משא"כ בהך דיבמות וב"ב. ועוי"ל בזה ואקצר. שוב ראיתי בריב"ש סי' שצ"ט שביאר טעם להא דאצטריך טעמא דאדעתא דרבנן וכו' קרוב למ"ש. ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה:
עכ"פ כיון דחל חיוב חדש. א"כ אחר שביעית לא יהיה דין קדימה לחוב מוקדם על המאוחר. וכן בענין טריפה מן הלקוחות. כיון ששעבוד הקודם בטל וחז"ל חייבו מחדש. וזה לא מצינו שישתנו ע"י פרוזבול דיני הגביות. וא"ל דה"נ הפקירו נכסי הלוקח וב"ח מאוחר. ז"א דמה פשע זה. וכעין זה כתבו התוס' ביבמות צ' ד"ה אזיל דמה פשע כהן שיפקירו ממונו. ואף דשם י"ל דניחא לכהן כדי שישלמו חולין טהורין ע"ש. וכ"ש הכא שדחוק לומר דניחא ללוקח בשביל שלפעמים יהא מלוה או לוה ובב"מ י"ב דאמרינן שם עניים גופייהו ניחא להו וכו'. י"ל משום דבלא"ה לאו דידהו נינהו. וכ"א בלא"ה מסתפק שמא יקדימנו חבירו. ושם כ"ז ב'. דאמרינן ניחא ליה למוצא אבידה וכו'. ג"כ הטעם שאינו שלו ובהכי מדחה לה הש"ס שם ע"ש. ועיין שם קי"ב ב' בעה"ב גופיה ניחא ליה וכו' ואקצר. ובע"ח מאוחר שהזכרנו היינו בגוונא שאינו משמט מה"ת כגון שהתנה וכדומה. דאלת"ה לק"מ דאין כאן הפקר כיון דמדינא חובו משומט:
אות ד
ועל שיטת הראב"ד והרשב"א ושאר ראשונים דס"ל דרבא מתרץ הפקר ב"ד אף אי שמיטה מה"ת. יש ליישב דכיון דמוסר שטרות מה"ת אינו משמט י"ל דבפרוזבול הפקירו ב"ד השטרות ואוקמינהו ברשות ב"ד. ובמע"פ י"ל שהעמידו זכות השעבוד שלו ברשות ב"ד וכמו"ש הרשב"א שם בחי' שיש כח ביד ב"ד אף להקנות ע"ש. ועפ"ז יש לבאר דברי התוס' בגיטין ל"ו ד"ה מי איכא שכתבו דלא משני תיכף הפקר ב"ד הפקר דא"כ לא היה להלל לעקור שביעית דאורייתא. ואף דבספרי דריש מוסר שטרות מקרא. מ"מ לא הו"ל לעשות תקנה ללמד לעשות כן שביטל בכך השמטת כספים שצותה תורה עכ"ד. שדבריהם צ"ע טובא דמשמע דפרוזבול הוי מה"ת. וכולה סוגיא מוכחא דהוי דרבנן מדבעי קרקע וב"ד חשוב. ובתוס' ל"ז ע"א ד"ה אלא וכ"כ התוס' במכות ג' להדיא דפרוזבול הוי דרבנן ומוסר שטרות מה"ת ע"ש ועיין בר"ן באורך בזה והאריך לבאר ל"ל תיקנו שימסור שטרותיו או שיתנה שלא תשמטנו. ובבכור שור מכות ג' נתקשה בזה ובמחכ"ת לא ראה דברי הר"ן. וגם דאי פרוזבול מה"ת א"כ מה מקשו דלימא משום הפקר ב"ד. וגם אטו הלל התקין שיעשו דוקא פרוזבול. דאי נימא דפרוזבול מה"ת וכמו שהבין ביש"ש כן בדעת התוס'. צ"ל דהלל התיר לעשות פרוזבול אף דבעלמא אשכחן שאסור להפקיע את עצמו ממצות. וכמו בגיטין פ"א גבי מעשר בוא וראה מה בין דורות ראשונים וכו'. וריש בכורות ג' ע"ב גבי ר"מ שהקנה אוזן בכורותיו לגוי ונענש דמפקע להו לקדושתייהו ע"ש בתוס'. ולאבע"א שם מבואר דלא נענש בשביל זה וגם הטלת מום מותר וע"ש. עכ"פ הכא לא שייך לומר תקנה שחייב לעשות פרוזבול:
אות ה
לזה נלפענ"ד כוונת התוס' דפרוזבול שפיר הוי דרבנן. ורק שהתוס' ביבמות פ"ח ד"ה מתוך כתבו שדרך חז"ל לתקן בדבר שנראה כעין ד"ת ויש להסמיכו עליו אבל לא לעקור לגמרי ע"ש. לזה בעי הכא דלהוי כעין מוסר שטרותיו. והיינו כמוש"ל שב"ד הפקירו והעמידו שטרותיו ברשות ב"ד. וכתבו דאף שאין סברא שיתקנו חז"ל תקנה שע"י תעקר מצוה שלמה תמיד. ואף דבלא"ה אפשר ע"י מסירת שטרות מ"מ כיון שתיקן ולימד כן הוי עקירה גדולה. והפקר ב"ד הוי רק לאיש פרטי או לצורך שעה ולא למצוה כוללת. ול"ד לירושת הבעל למ"ד דרבנן דשם הוי איש פרטי וכן בקטנה. וכעין מ"ש השעה"מ פ"א מה' שופר בשם הפר"ח ומתוס' יבמות ה' ע"ב דאין דרך שחז"ל יתקנו לבטל מ"ע בתדירות וכ"כ מהרי"ט ח"א סי' קי"ח להדיא מדברי תוס' דגיטין הללו. ועתוס' ב"מ ע' ע"ב ד"ה ולא ודבריהם נשמטו מקצת אחרונים ואכ"מ. ובתר הכי מייתו פירש"י שחולק בתרתי דרבא משני גם פירכא קמייתא ודמוסר שטרות דרבנן ולא תלוי זב"ז ודברי מהרש"א צ"ע שם:
אבל הסברא דחוקה מאד שהפקירו השטרות דאטו ב"ד קונים השטרות. וגם דמ"מ קשה לרש"י דמוסר שטרות הוי ג"כ דרבנן. ואף דלשון הספרי מורה כמו"ש ע"ש פ' ראה סי' קי"ג ואת אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד. מכאן אמרו הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם. הכוונה כמו"ש שהתקנה מיוסדת דהוי כמסירת שטרות. וכ"ה בירושלמי פ"י דשביעית ה"ב על משנה דמוסר שטרות מכאן סמכו לפרוזבול שהוא מה"ת. ופרוזבול ד"ת הוא. כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה. הרי מבואר גם כן כמ"ש אבל הסברא דחוקה וכנ"ל:
אות ו
ונראה דבאמת צריך להבין טעם מסירת שטרות דאטו כשמוסר שטרו לב"ד יגבו ב"ד חובו והלא יענה להם הלוה לאו בע"ד דידי אתון ואין להם כו"ה ואם הוא הקנאה הא בעי כתו"מ. וגם כמה פוסקים ס"ל מכירת שטר דרבנן ומוסר שטרות דאורייתא. וכן הרמב"ם פסק שני דינים אלו. ובלא"ה יש להעיר דהרמב"ם ס"ל בפ"ג מה"ע דשטרות גופיה דרבנן. וצ"ל בזה דמ"מ גוף החיוב הוא מה"ת ועיין ש"ך חו"מ סי' כ"ח סקי"ד בזה. והב"י סי' ס"ז סכ"ד הביא באמת בשם הבעה"ת שמקנה החוב לב"ד אגב קרקע ונותן להם כו"ה לגבותו יעו"ש לשון הפרוזבול באורך. וקשה טובא דמה כח ב"ד יפה בזה ואטו ב"ד עצמם א"צ לעשות פרוזבול על שטרותיהם והא רבנן דר"א מסרי מילייהו וכן רחב"א שם. וגם אטו אם יתן אחד כו"ה לחבירו על שטרו לגבותו לא יעבור אח"כ עי"ז על לא יגוש. וכן אם ימכור השטר לאחר מסתבר שהלוקח יעבור על לא יגוש ומצאתי שכ"כ הר"ן פ' השולח להדיא בשם הרא"ה וכן קיי"ל ס"ס ס"ז שלוקח צריך פרוזבול וא"כ במה נתיפה כח ב"ד:
אות ז
והנה בפ"י דשביעית תנן דכל מעשה ב"ד אינו משמט ופי' בירושלמי גיזרי דינין ע"ש. ופי' הרמב"ם ושאר אחרונים דהיינו פסק דין שחייבו ב"ד לשלם רק הרמב"ם ס"ל דכיון שאמרו פלוני אתה חייב אינו משמט. והר"ש בפי' המשניות שם והרא"ש בתשובה כלל פ"ו כתבו דבעי שיכתבו פס"ד וביאר הטעם דהוי כגבוי. וצ"ב איך הוי כגבוי. ונראה שכיון שתובעו ויצא חייב מוטל על ב"ד להעמיד הדין ולהציל עשוק לכופו לקיים הפס"ד והוי הם התובעים ולא הוא לזה הוי כגבוי וזה מ"ע דמשפט וכן דרשו בסנהדרין ז' אשר תשים אלו כלי הדיינים לכוף לקיים הדין. וכן דרשו בירושלמי קרא דארור האיש אשר לא יקים וגו' הובא בתוס' סוטה ל"ז ע"ב והוי כהא דאמרינן במכות ה' ע"ב במי שנגמר דינו דהוי כגברא קטילא וכן הכא הוי כגבוי ואף שיש לחלק כמובן. וזוהי סברת ב"ש דס"ל דכל שטר כגבוי. דשטר הוי חיוב ברור ואין מועיל כנגדו רק עדים. ואף ב"ה כ' התוס' בסוטה כ"ה ע"ב דל"פ רק היכא שיש ספק בדבר ולא כשחייב מודה והוכיחו כן מב"מ קי"א ע"ב ע"ש. והיינו משום דשטר עומד לגבות בב"ד דעדות שבשטר כאלו נחקרה בב"ד. והנה באמת ק"ל על דברי התוס' הנ"ל דהא בגיטין ל"ז איתא להדיא דלב"ה לא הוי כגבוי ומשמט אף דחייב מודה והך דב"מ י"ל דהא מיירי שם באפותיקי ובגיטין שם אמרינן דסיים לו שדה אינו משמט דהוי כגבוי וכ"כ שם יש"ש סי' מ"ה דבכה"ג הוי כגבוי. ומצאתי שהתוס' ב"ק צ"ו ע"א והשלט"ג פ' המקבל כ"כ משום אפותיקי. וצ"ל דהתוס' דסוטה מייתי מהך דב"מ משום דמעיקרא לא אסיק שם אכתי הא דאפותיקי. ולזה כתבו דבלא"ה הוי כגבוי שם. דהבע"ח תובע ומגבים לו הקרקע בחובו וא"כ הויא כאלו היא ברשותו כולה והיתומים מוציאים. אבל בהך דגיטין שאינו תובע וגובה עדיין לא הוי כגבוי. והתוס' הוצרכו לזה שם דמשמע להו דב"ה סתמא אמרי אף אם תובעת הכתובה ע"ש. ועוי"ל דאין לך ריעותא גדולה מזו שקרבה שנת השמיטה והתורה אמרה שמוט כל משה ידו:
ונראה שזהו ענין מסירת שטרות לב"ד שמתחיל לתבוע חובו ע"י ב"ד וקיי"ל בכתובות פ"ח דנפרעין שלא בפניו. ומה"ת ודאי דנפרעין כיון דהוי כנחקרה עדותן בב"ד. ובחו"מ סי' ע"ג ס"י קיי"ל שאם ב"ד רואים שרוצה להבריח או לילך למדה"י רשות בידם לעכב נכסיו. והטעם כמו"ש היש"ש פ"ק דב"ק בשם הרא"ש דמצוה הוא להציל עשוק. ולזה כשבא השטר לב"ד ע"מ לגבותו חל עליהם תיכף חיוב מצות משפט ולהציל עשקו וכנ"ל. ובפרט בשמיטה שאין לך חשש איבוד החוב גדול מזה. ואין התובע בבל יגוש דהו"ל כמעב"ד דהוי כגבוי כנ"ל. ואף כי מסברא לא היינו אומרים כן. אבל דרשו זה מקרא דאת אחיך תשמט ידיך. שכל שנמצא ממוצע בין לוה למלוה באופני גביית החוב כגון משכון או ע"י ב"ד הוי כגבוי ואינו משמט. ואף הסוברים דמעשה ב"ד בעי כתיבת פס"ד. י"ל דכיון דמסר השטר לב"ד ומוטל עליהם להביא לידי גוביינא הו"ל כפס"ד. ואף לדעת הרמב"ן ורשב"א והריב"ש דס"ל דאין רשות לב"ד לעכב נכסיו באמצע זמן עיין ב"י סי' ע"ג. מ"מ י"ל דהוי כפס"ד לגבות ככלות הזמן. ועוי"ל דמסירת שטרות מה"ת דוקא אחר זמנם. ובתוך הזמן נכלל בתקנה כמו שיתבאר בעהי"ת. ואפשר שזהו כוונת רש"י מכות ג' ע"ב שפי' מוסר שטרות היינו פרוזבול ותמהו התו' ע"ז יעו"ש. ולפמ"ש י"ל דקאי אאוקימתא דרבא שם הא במלוה לעשר שנים במוסר שטרותיו. וזה ע"כ לא הוי מה"ת רק בכלל התקנה כיון דהוי תוך זמן כנ"ל. אבל מוסר שטרותיו שבמשנה הוי מה"ת. אכן הוא דחוק. וגם בגיטין ל"ו משמע בפירש"י דס"ל דמוסר שטרותיו היינו פרוזבול. וצ"ל דלא משמע לרש"י דע"י מסירת השטר יהי כמעב"ד וכגבוי. לזה ס"ל דהוי דרבנן. וביש"ש פ"ק דב"ק מייתי ראי' דבתוך הזמן אין מעכבין נכסי הלוה. מדפריך במכות ג' גבי עשר שנים בעדים זוממין דכולה בעי שלומי. והא אפשר לעכב ע"י ב"ד. וע"כ דא"א לעכב. והש"ך סי' ע"ג דחה דשם ידע המלוה שיש שמיטה באמצע ומ"מ הלוה לו. רק שהדין נכון בסברא. ולפענ"ד בפשיטות א"ש דמה בכך שב"ד יעכבו נכסיו דמ"מ ישמיטנו שביעית דהא א"י לגבותו מיד. וצ"ל דהוי כמלוה על המשכון. וא"כ י"ל דהיינו דמשני רבא במלוה על המשכון. והכוונה דממילא א"ש דאפשר לעכב וממילא יכול למסור שטרותיו דהיינו הך כנ"ל. אבל דברי הש"ך צ"ע. דאי ידע המלוה שישמט בשביעית. א"כ הו"ל ליתן במתנה ומה הלואה היא זו בקביעות זמן. ועכצ"ל דידע שאפשר לו למסור שטרותיו ולעכב נכסיו ע"י ב"ד כנ"ל:
אות ח
עכ"פ מתבאר שמוסר שטרותיו הוי מצד דהוי כמעב"ד וכגבוי. ואף שבתשב"ץ ח"ב סי' צ"ט כתב דמה שתבע בב"ד חובו לא הוי כמעב"ד. י"ל דהתם לא הוי שטר בעדים וגם לא מסר שטרו לב"ד רק רצה לטעון עם בע"ד בב"ד. אבל המוסר שטרו בעדים דהוי כנחקרה עדותן בב"ד. שפיר חל עליהם מצות קיום הדין והוי כמעב"ד כנ"ל. וכ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ו דאם לא כתבו פס"ד בעי מסירת שטר יעו"ש. ולהרמב"ם דס"ל עדות שבשטר דרבנן וס"ל דמוסר שטרו מה"ת אין משמט. צ"ל דהא בגוף דין שטר מודה. ורק דס"ל דבעי מה"ת שיעידו בע"פ בב"ד עש"ך סי' כ"ח ובתומים שם. וא"כ י"ל דקרא ממעט באופן המועיל. שהביא עדיו לב"ד והעידו ואז הוי כגבוי. רק בתר דתקנו חז"ל שיקבלו עדות בשטר והוי כנחקרה בב"ד. ממילא סגי במסירת שטר לב"ד. והוי כגבוי מדינא בתר הך תקנתא. ולזה סתם דאין משמט במוסר שטרו. ועוי"ל דקרא איירי בח"י הלוה דהוי דאורייתא וי"ל בזה ואקצר:
ועפ"ז תיקן הלל פרוזבול לומר שכתיבתו יהא כאלו מסר שטרו לב"ד. והפקר ב"ד שבש"ס בזה אינו הפקר נכסי הלוה בשעת גביית החוב. רק שב"ד הפקירו נכסיו בשעת כתיבת הפרוזבול ועשאום כגבוי למלוה שיהא כמעב"ד שלא ישמט כנ"ל. ולהכי בעינן קרקע בפרוזבול. ופירש"י משום דלא שכיח להלוות בלא קרקע. אבל הרבה ראשונים כתבו הטעם דהוי כגבוי ביד ב"ד. ער"ן ובחי' הרשב"א. וקשה ל"ל תו טעמא דהוי כגבוי כיון שפרוזבול תקנה היא. אכן לפמ"ש א"ש דזהו טעם התקנה שעשאוהו כגבוי. ולזה כיון שאינו מעב"ד ממש הצריכו עכ"פ קרקע שיהא טפי כגבוי. ומ"ש הבעה"ת שהובא בב"י נוסח הפרוזבול שמקנה החוב לב"ד ומרשה אותם לגבותו. צ"ל דהוי רק ליפוי הענין ויתר תוקף. אבל עיקר הכוונה לבאר שמשליך יהבו על ב"ד זה שהם יעשו לו דין בחובותיו. וזש"ש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו וכו' ואם לא תגבוהו אתם. מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הרי אני גובה כל חוב שיש לי אצל כ"א כ"ז שארצה. ואנו ב"ד וכו' מדאתעביד הדין עובדא קדמנא ייפינו כוחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב וכו' ע"ש. שקשה ל' יפוי כח דאטו הם מייפים כחו הרי כבר הוא מתקנת הלל. אבל הכוונה כמו"ש דב"ד מייפים כחו שיהא שטרו כגבוי וממילא לא תשמיטנו שביעית. ומיושב שפיר מה שהקשינו דכיון דטעם פרוזבול משום שעשאוהו כגבוי וכמעב"ד. א"כ הו"ל שפיר סדר דיני גביות על מכונם. כיון שאין עתה ההפקר ב"ד בשעת גביה:
אות ט
ועפי"ז נראה לבאר הא דאבעיא בגיטין ל"ו אי הלל לדריה תיקן או לדרי עלמא. למאי נ"מ לבטולי. ת"ש דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא או בב"ד דסורא וכו'. ואס"ד לדרי עלמא תיקן בשאר ב"ד נמי לכתבו. דילמא כי תקן הלל לדרי עלמא כגון ב"ד דידיה וכרב אמי ור"א דאלימי לאפקועי ממונא. אבל לכו"ע לא. וקשה טובא דלמה אבעיא לן בתקנה זו אי רק לדורו תיקן יותר מבכל תקנות שבש"ס. וגם כבר הקשה הר"ן וש"מ מאי קאמר לבטולי דאי רק לדריה תיקון א"צ ביטול. וגם מה מייתי מדשמואל אדרבא. אי רק לדריה תיקון. א"כ אף בב"ד דסורא לא יוכלו לכתוב וצריך תקנה חדשה לזה. והמפרשים נדחקו בזה. אבל לפמ"ש דטעם פרוזבול משום הפקר ב"ד דליהוי כגבוי. י"ל דמבע"ל אם הלל תיקן זה שיהא כח ביד ב"ד להפקיר נכסי הלוה בזה כשיעשה המלוה פרוזבול. אבל המפקירים הם כל ב"ד בשעת עשיית הפרוזבול. ועושים אותו כגבוי בסמיכתם על תקנת הלל. או שהלל תיקן לדרי עלמא פי' שהפקיר לעולם נכסי כל לוה שיעשה מלוה שלו פרוזבול שיהא כגבוי. ואף דאין אדם מפקיר דשלב"ל. מ"מ בתקנת חז"ל לא שייך זה. וכמו בכל תקחז"ל בדיני ממונות שהטעם משום הפקר ב"ד ותקנו כן לעולם. ולזה אי רק לדריה תיקן וכל ב"ד שעושים לפניהם פרוזבול הם המיפים כחו ומפקירים לעשות כגבוי. שפיר אפשר לבטולי שלא יזדקקו ב"ד לייפות כחו וממילא לא יועיל הפרוזבול. אבל אי לדרי עלמא תיקן והפקיר א"א לבטלו. דכיון שבא לפני ב"ד לעשות פרוזבול מיופה כחו ממילא מתקנת הלל. ופשיט מדבעי בד"ח שכל ב"ד צריך להפקיע ממון ולהפקיר. ודחי דהלל הכי תיקן שרק כשיעשה פרוזבול בבד"ח יהו כמעב"ד וכגבוי. כיון שהב"ד בעצמם ג"כ ראויים לאפקועי ממונא:
אות י
ולשי' התוס' והרמב"ם דרק בשביעית דרבנן תיקנו פרוזבול. קשה דל"ל ב"ד חשוב דהא הם אמרו והם אמרו. וצ"ל דכיון דתקנת פרוזבול מאוחרת לתקנת שביעית הו"ל כהפקעת ממון. והנה הרי"ף לא הביא הא דבעי ב"ד חשוב. וכ"פ הרמב"ן והרא"ש והרשב"א עריב"ש סי' תצ"א. והביאו מהא דרבנן דבי ר"א הוי ממסרי מילייהו להדדי אף שהיו גדולים מהם. והרמב"ן כתב שפסק כר"נ דאמר שם דא"צ כתיבה כלל. ונלפענ"ד ביאור הסוגיא דמעיקרא אזיל למ"ד שביעית בזה"ז מה"ת ופרוזבול מטעם הפקר ב"ד כפירש"י והרשב"א. לזה בעי בד"ח לאפקועי ממונא. אבל ר"נ ורבנן דבי ר"א ס"ל שביעית דרבנן. וא"כ ל"צ כלל טעם הפקר ב"ד דהם אמרו והם אמרו. לזה סגי באיזה ב"ד שיהיה. וגם סגי בדברים בעלמא וע' ברמב"ן בס' הזכות באורך בזה. ולפי"ז י"ל דע"כ לא הצריכו קרקע. רק בפרוזבול שתיקן הלל בבית שני שנהג אז שמיטה מה"ת כמו"ש התוס' גיטין ל"ו ד"ה בזמן. והוצרך לטעם דהפקר ב"ד לעשותו כגבוי. לזה בעי קרקע דהוי כגבוי טפי כמוש"ל. וכפי' הר"ש פ"י דשביעית והר"ן פ' השולח. וכמו"ש התוס' ביבמות פ"ח דב"ד עוקר דבר של תורה בדבר הדומה קצת ונראה כשל תורה. אבל בזמן הזה דשביעית דרבנן וא"צ להפקר ב"ד ולעשות פרוזבול ובדברים בעלמא נדחית וכמו"ש הרמב"ם. והיינו משום הם אמרו והם אמרו כנ"ל. א"כ י"ל דגם קרקע א"צ כלל כי מסירת דברים אלה אינו מטעם שיהא כגבוי רק זכר לשביעית. וכלשון הש"ס בגיטין ל"ו ותקנו רבנן דתשמט זכר לשביעית וע"ש בתוס'. ומבואר שפיר הא דמייתי דרבנן דבי ר"א באמצע דיני קרקע לפרוזבול. ועפי"ז יש ליישב מה שדקדקו המפרשים ל"ל מסרו רבנן דר"א לר"א רבם. ולפמ"ש י"ל דהיינו דקאמר מעיקרא רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא וכ' פרוזבול. דס"ל דשביעית בזה"ז מה"ת ובעי פרוזבול. וגם קרקע לעשותו כגבוי משום הפקר ב"ד. או דס"ל דגם בשביעית בזה"ז בעי הפקר ב"ד וכמוש"ל. אבל רבנן דר"א הקילו דסגי במסירת מילי. וסגי להדדי דל"צ בד"ח. וגם דל"צ קרקע משום דהוי רק כזכר לשביעית כנ"ל:
אות יא
ובמנחות ס"ו איתא אמימר מני יומי ולא שבועי אמר זכר למקדש הוא ורבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. והרמב"ם פ' דספירה בזה"ז מה"ת. וכתב הר"ן סוף פסחים טעמו שפוסק כרבנן דבי רב אשי דמנו יומי ושבועי משום דס"ל דהוי מה"ת. והקשתי מכבר דמאי ראיה דילמא ס"ל דהוי דרבנן ומ"מ תקנו כעין דאורייתא. ואדרבא דברי אמימר צריך מובן למה שינו מכשל תורה. אבל לפמ"ש א"ש דאמימר ס"ל כיון דעיקר ספירה הוא בשביל העומר שבא בתחילה ושתי הלחם בסוף. וכבר כ' בס' קול בן לוי שאם לא ספרו לא יקריבו שתי הלחם בעצרת. וכיון שא"א לתקן בזה"ז ממש כעין ספירה דאורייתא שסופה קרבן. וע"כ צ"ל שתקנוה רק לזכר בעלמא. א"כ אין קפידא אם ישנו בה עוד דבר. כיון שבלא"ה אינו ממש כשל תורה. והיינו טעמא דרבנן דר"א הכא בשמיטה שתקנוהו זכר לשביעית אבל לא ממש כעין של תורה. דהא אמרה תורה שימנו שמיטות לקדש יובלות ויובל לא יוכלו לתקן כמו"ש התוס' בגיטין ל"ו שאין רוב הצבור יכולים לעמוד. וכיון דא"א לעשות כעין של תורה הקילו רבנן דבי ר"א עוד דבדברים לבד נדחית דאינה רק זכר. וזהו טעם לולב כל ז' שכתב הרמב"ן ר"פ לולב הגזול שבמדינה הקילו חז"ל יותר מבמקדש שהיה מה"ת ע"ש. והיינו משום דהוי רק זכר למקדש כדאיתא בש"ס שם דף מ"א מקרא דציון דורש אין לה. דעיקר המצוה הוא לשמוח במקדש עצמו. וא"א לעשות כן בזה"ז. ולפי"ז קשה דרבנן דר"א שם במנחות דמנו יומי ושבועי. דהא ס"ל בגיטין דהיכא דהוי רק לזכר בעלמא מקילין בה טובא וא"צ לעשות כעין של תורה. ולזה שפיר הוכיח הר"ן מזה לדעת הרמב"ם דסבירא ליה ספירה בזה"ז מה"ת:
איברא דכל זה לפלפולא. אבל לדינא ודאי בעי קרקע אף בזה"ז כמבואר בכל הפוסקים. וגם הרי"ף מייתי דינא דקרקע אף דפסק כרבנן דר"א כנ"ל. וכמוש"ל דלא עדיפי דברים מכתיבה. וגם דהרי"ף והרא"ש הביאו הך דרבנן דבי ר"א מקודם בכוונה וכמוש"ל בזה: