אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אורח חיים › סימן כט

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן כט

סימן כח

כבוד הרב המאוה"ג וכו' מוה' אברהם ירחמיאל נ"י אבד"ק סנאוו:

אות א

ע"ד אשר העיר כת"ר בתו' פסחים כ"ז ע"ב שהקשו למה פסקינן כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה. וא"כ אנו דנין ק"ו שסופו להקל. ובסוכה פסקינן שמסככין בכל דבר. דלא כר"י שדן שם ק"ו שלא יסככו רק בד' מינים בדף ל"ז. למען הכרתינו מאז ארשום העולה על רעיוני כעת בדברי התו' הנ"ל. דהנה התו' תירצו דילפינן במ"מ מנותר ולא ס"ל יוכיח דאשם תלוי משום דפסקינן כרבנן. ולכאורה הדבר תמוה דא"כ תיקשי להו לנפשייהו וכבר הרגישו התו' שם בזה ותירצו דמשמע להו הנותר ממעט חמץ ע"ש. והנה לכאורה עדיין קשה דהא הוי כפרט וכלל דקרא דלא יאכל הוי כלל (ע"ש כ"ד ע"א) וגם קרא דלא יאכל קמא הוי כלל ורק הכלל האחרון הוא מרוחק שהוא בויקרא ועכ"פ דנין לה למ"ש התו' בסנהדרין מ"ו ע"א וא"כ יש לומר דמרבה כעין נותר דישנו בבל תותירו. ואף למ"ש התו' בפסחים ומנחות נ"ה דאין דנין בכה"ג. מ"מ הא כ' התו' דלר"י ממעטו מקודש הוא וא"כ קשה טובא גם לרבנן דנמעט מהנותר נמי. וגם קשה לר"י דנמעט חמץ מקודש הוא וע"ש כ"ד ע"א. וע"כ צ"ל דכיון דאיכא מילתא אחרינא לאוקמא מיעוטא מוקמינן וא"כ קשה גם לרבנן נימא הכי והנותר ממעט שאר איסורין. ואפשר ס"ל דלא ילפינן איסור הנאה מלא יאכל כדריב"ל שם כ"ד וממילא לא איצטריך למעוטי רק חמץ. ומסתברא להו טפי למעוטי הא מלמעוטי אשם תלוי וחטאת העוף. אך לפז"ק לר"י ל"ל מיעוטא דהנותר דהא ר"י ס"ל שם איסור הנאה בכל איסורים מלכלב תשליכון אותו בדף כ"א ע"ב וא"כ ל"ל הנותר. ועוד ק"ל דל"ל להתו' למימר מקרא דהנותר הול"ל מקרא דקודש הוא. רק דלרבנן מסתבר טפי למעוטי חמץ וכמו דאמרינן השתא בקרא דהנותר:

אות ב

והנה רש"י פי' שם אשם תלוי דהיינו שאירע בו פסול או נותר. והוא תמוה דלמה יגרע אשם תלוי משאר קדשים שניתותרו ואיך מימעטו מקרא דקודש הוא דאטו אינהו לאו קודש הם. ובתמורה ל"ד פירש"י בפשיטות דאיירי באשם תלוי שנודע שלא חטא שהזבח פסול דס"ל לרבנן דהוי כמו זבח פסול דבשריפה ור"מ ס"ל דהו"ל כמו חולין שנשחטו בעזרה דהוי בקבורה. וכ"ה מפורש בת"כ פ' צו סי' קכ"ז דר"י ממעט א"ת וחטאת העוף וחשנב"ע מקרא דקודש הוא והיינו משום דחד טעמא הוא כנ"ל והובא התו"כ בתו' כ"ב ע"א. וכן פירש"י בכריתות כ"ג ע"ב דהוי בשריפה כזבח פסול וכדקאמר שם בש"ס משום דגמר ומקדיש ליה ולזה הוי זבח פסול ולא משום גזירה. ובתוי"ט שם הבין כוונת רש"י משום גזירה ולזה הרבה לתמוה ע"ז ופשוט כמ"ש:

ובחטאת העוף ע"כ אין לפרש כן שנודע שפטור ממנו דהא מפורש בכריתות כ"ה ע"א דבקבורה והטעם משום דשם כ"ו ע"ב קאמר דאם נודע עד שלא נמלקה תצא לחולין ובאשם תלוי קיי"ל דאף עד שלא נשחט ירעה עד שיסתאב בכריתות כ"ג ע"ב וכ"פ הרמב"ם. וע"כ צ"ל דדווקא גבי אשם תלוי שלבו נוקפו על עבירה שבידו גמר ומקדיש אבל לא בחטאת העוף ואף דגם חטאת העוף באה על חטא כדאיתא בשבועות ח' ובכריתות כ"ו מ"מ אין לבו נוקפו ע"ז מפני שאין עיקר הקרבן בא בשביל זה וע"ש בתו' ובספק שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו שישנו בעולה ויורד וצריך להביא חטאת העוף מספק. נראה שבזה אם נודע לו הוי כזבח פסול כיון שלבו נוקפו ומה שלא חילק הרמב"ם בזה בפ"ז מה' פסה"מ מפני שאין זה מפורש בש"ס. ובאמת צ"ע בכריתות כ"ו ובשבועות ח' דלא פריך מביטוי שפתים דהוי חטא גמור. אך שם איירי בטומאה. אבל בכריתות כ"ו ע"א תיקשי וצ"ל דאה"נ שאם עבר עליו יוה"כ בספק שבועת ביטוי פטור מקרבן]. וממילא היינו טעמא דר"י דהוי בקבורה דהוי כחשנב"ע כנ"ל. משא"כ באשם תלוי דגמר ומקדיש ורק כשנודע הוי זבח פסול. וס"ל לר"י דהוי כחשנב"ע וע"ל סי' פ"ו מ"ש בזה בס"ד:

אות ג

ועדיין צ"ע דכיון דס"ל לר"י דא"ת שלא נודע הוי בשריפה משום דהוי קרבן גמור א"כ ה"ה חטאת העוף דהא בנזיר כ"ט יליף חטאת העוף מאשם תלוי. וא"כ שפיר הו"ל זבח פסול. ונראה שזהו שיטת רש"י בפסחים דמפרש באמת דקאי על אשם תלוי שלא נודע ועל פסולים דידיה. וס"ל לר"י דכיון דבא על הספק מימעיט מקרא דהוא דהו"ל ספק חשנב"ע וכנ"ל. וגם י"ל דס"ל כר"מ רפ"ו דכריתות דלא גמר ומקדיש בא"ת ואף לאחר שחיטה לא גמר וכדמשמע בתוס' שם כ"ד ע"ב ד"ה רב אשי בסה"ד. ואף ששם בדיבור הקודם כתבו דלר"מ גמר ומקדיש היינו לאחר שחיטה ממש ואז לא שייך לומר שיהיה זבח פסול כיון שכבר נשחט ורק דמתחזי כזבח פסול. והרעק"א במשניות שם הניח זה בצ"ע ולענ"ד י"ל כמ"ש. וכ"נ לשון התו"כ שם דסתם למעוט' אשם תלוי ואי דווקא בנודע כל כה"ג הו"ל לפרושי:

וקרוב בעיני שגם רש"י בתמורה ל"ד כוונתו לפרש כן. והא דמפרש בנודע דהוי חשנב"ע. תמוה דחשב"ע בקבורה. וכן תמה בגליון שם בשם רש"ק. אבל כוונת רש"י רק לבאר מקום המחלוקת והסברא שא"ת יהיה חלוק משאר קדשים מפני שכשנודע הו"ל חשב"ע ולזה ס"ל לר"י דבקבורה. ונראה משום דסתם חכמים דר"י היינו ר"מ כידוע. ולזה פירש אליבא דר"מ דס"ל הכי וכנ"ל. ובזה אני מבין מה שחילק במשנה שם א"ת וחטאת העוף לשני בבות דהו"ל כל מיללינהו בחדא ואי משום דר"י ס"ל יטילנה לאמה מ"מ היינו קבורה דידה. אבל לפמ"ש י"ל דאשם תלוי קאי על הקודם דקאמר כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומם ה"א ישרפו ומפרש דבאשם תלוי בכה"ג איכא פלוגתא משא"כ חטאת העוף דכולה בשריפה. ואף אם נפרש כפשוטו בפירש"י מ"מ י"ל שרש"י נקטה מפני שלשון א"ת ישרף משמע כולו [והא דלא עריב א"ת וחטה"ע י"ל משום דא"ת איירי דווקא בנודע וחטה"ע דווקא בלא נודע וכנ"ל] אבל באמת גם בלא נודע נחלקו כשנפסל ולענין מש"ל דלר"מ מתחזי כזבח פסול וכ"כ התו' בכריתות כ"ד. צ"ע דבתו"כ פ' ויקרא סי' שס"ח שס"ט דריש לה מקרא דמיקרי אשם קצת לאחר שנשחט ורק קודם שנשחט ממעט לה ר"מ מאשם ע"ש דמשמע דהוי פסול מן התורה. וע' בפיה"מ להרמב"ם מה שהביא בשם הספרא בזה וע"ש בספרא]:

אות ד

וכן מוכח בסוגיא דפסחים כ"ח דקשה טובא מאי מקשה א"ת וחטה"ע יוכיחו די"ל מה לחמץ ונותר שכן ענוש כרת משא"כ הני וגם מה שייך בל תותירו באשם תלוי שנודע שלא חטא אבל לפירש"י בפסחים א"ש [אך בלא"ה י"ל דהא חטאת העוף ישנה שפיר בבל תותירו אם היא חייבת כיון שהוא ספק וגם חייב כרת אם אכל ממנו נותר דקמי שמיא גליא אם חייבת ואשם תלוי נקטה אגב חטה"ע דפליגי בהו בהדדי]. ושוב ראיתי בצל"ח שהרגיש בסתירת פירש"י דפסחים להך דתמורה ודחה פירש"י דפסחים ולענ"ד י"ל כמ"ש גם הרגיש בקושייתינו דנימא מה להני שענוש כרת וחידש שיש דין נותר גם בזבח פסול ותפס זה לחידוש גדול ע"ש. לענ"ד מוכח מסוגיא דפסחים דף פ"ב ובתו' שם להיפוך דפסול בדם ובעלים תעובר צורתו. אלמא דפסול א"צ לשורפו ביומו וע"כ ישאר למחר דאין שורפין בלילה וכ"כ התוס' שם ד"ה בשלמא להדיא דלא כהצל"ח. ואף לדבריו לא הועיל כאן גבי א"ת שנודע שלא חטא שכל עיקר קדושתו הוא רק קדושת דמים כמ"ש התו' בכריתות כ"ד וודאי לא שייך לומר שישנו בבל תותירו. וגם כיון שלא נזרק הדם לא מיקרי בכה"ג פסולו בגופו דהוי כמו שנשפך דמו או שנטמאו הבעלים או מתו שדינו בעיבור צורה. ואף דבדף ע"ג ע"ב גבי פסח איתא שכשנודע שמתו הבעלים מקודם מיקרי פסולו בגופו מ"מ הרי כתב שם הצל"ח לדעת הרמב"ם שצריך שיהא ידוע מקודם שמתו הבעלים ע"ש. ונראה דיש לחלק בין פסח לאשם תלוי. דבפסח לא היה לו להביאו על הספק רק כשברור לו שיש לו בעלים משא"כ בא"ת שעיקר הבאתו הוא על ספק. ולזה כשנודע אח"כ קודם זריקה נלע"ד דוודאי לא מיקרי פסולו בגופו. וטעם הרמב"ם דבעי גבי פסח שנודע מקודם שנטמאו או שמתו משום דאל"ה הו"ל זבח פסול כיון שבשעת שחיטה הו"ל להעמידו בחזקת טהור וחי וברשות שחט וזהו ממש כטומאת התהום דבדף פ' שנודע אח"כ שהיה טמא מקודם דהציץ מרצה]:

אות ה

ובאמת קשה להבין ביאור הסוגיא דקאמרי רבנן לר"י יוכיח ולדידהו נשאר האי יוכיח ולר"י א"צ כלל האי לימודא דהא איהו ס"ל בעלמא דאמרינן ק"ו שתחילתו להחמיר וסופו להקל וכמו דס"ל בסוכה ל"ז וכ"ה בירושלמי בפ"ב דפסחים בהדדי ע"ש. וא"כ למאי קאמרי ליה האי יוכיח. ובנו"ב מ"ק חיו"ד סי' ל"ד הקשה דכיון דאיפרך ר"י א"כ עכ"פ מנ"ל שריפה בחמץ. ודבריו תמוהים דהא ר"י ס"ל קו"ח שסופו להקל וכנ"ל וקצת הרגיש שם בעצמו בהג"ה בזה. וכן בד' שיטות למהרי"ש ראיתי שנתקשה בזה לר"י קצת והוא תמוה כנ"ל. ובזה תמוה פי' הרע"ב בפסחים בפ"ב שפי' טעם ר"י מנותר במ"מ. והא עיקר טעמו משום קו"ח כנ"ל. ובנו"ב שם הקשו לו עליו דהא איפרך האי מ"מ. ותירץ דר"י לטעמיה ס"ל אין אחע"א ואין חל איסור שור הנסקל על חלב דהנאה הוי רק איסור חמור ע"ש. אבל אכתי תיקשה כנ"ל. וגם לפ"ז מאי מדחו ליה רבנן א"ת יוכיח דהא לדידיה שפיר קאי לימוד הקודם מנותר. ובעיקר תירוץ הנו"ב תמה אני דלענ"ד לא שייך כלל בזה אחע"א דהא בכל שור איכא חלב ואפ"ה אמר רחמנא בעל השור נקי שלא יהא לו ממנו שום הנאה. וגם עור ממעט מינה בב"ק מ"א. ועוד ראיה מב"ק מ"א ע"ב דקאמר ר"ע לר"א הביאו לב"ד וישלם לך ע"ש והא לר"א אמרינן בחולין קי"ג לחד תירוצא דאין אחע"א וא"כ שפיר משתלם מחלבו של שור הנסקל שמותר בהנאה אלא ע"כ דהכא כ"ע מודו דאסור [וגם י"ל דחלבה של ע"ע יוכיח דנראה דאסור בהנאה לכ"ע דילפינן שם שם ממרים] ובלא"ה קשים דברי הנו"ב וכבר תמהו עליו בתו' רקע"א במשניות פ"ב דפסחים ובטעה"מ פי"ז מהא"ב ובמק"א הארכתי בזה:

[והנה התו' בב"ק שם הקשו בש"ס דפריך דכיון דנבילה היא איני יודע שאסורה והקשו התו' דדילמא איירי בבן פקועה ע"ש שתירוצם דחוק. ובשטמ"ק תירץ באמת דאתיא כר"מ דב"פ טעון שחיטה. ועדיין קשה טובא דלרבנן מנ"ל דשחטו אסור כיון דאיצטריך קרא דלא יאכל לגופו ואת בשרו דרשינן להנאת עורו ע"ש בסוגיא לאינך תנאי. ושוב ראיתי בשעה"מ פ"ה מהמ"א שהרגיש בעיקר קושיא זו רק שלא הרגיש שי"ל דלמסקנא דעבדיה כעין בשר ניחא שפיר רק שקשה למ"ד את בשרו לעורו כנ"ל. ונראה דהיינו שני הקושיות בש"ס שם. נימא לא יהנה א"נ לא יאכל את בשרו ל"ל הכוונה דלר"מ תיקשי שפיר לכתוב לא יהנה ולרבנן דאיצטריך לא יאכל לב"פ מ"מ את בשרו ל"ל. והנה למ"ד את בשרו לעורו ובעור לא שייך אכילה וצ"ל דאתי להנאה וא"כ שוב תיקשה ליכתוב לא יהנה כיון דאתא קרא להנאה ועכצ"ל דאשמועינן אף דעבדיה כעין הראוי לאכילה. עכ"פ לרבנן פשטיה דקרא שפיר י"ל דאיירי בבן פקועה ולזה איצטריך קרא דלא יאכל אף דסקליה מיסקל. וממילא שפיר מקשה הביאהו לב"ד וישלם לך דהא קרא איירי בב"פ וב"פ חלבו מותר כדאיתא בחולין ע"ד לר' יהודה. ושפיר חל עליו איסור שוה"נ. אבל ז"א דמ"מ אצטריך קרא לבהמה גמורה שנגחה שלא יגבה מחלבה כנ"ל ומזה מוכח ג"כ דס"ל דשחטו אסור בהנאה דאלת"ה מאי מקשה הביאהו כו'. וכה"ג כתב רחמנא דאי. דנ"מ לדינא ודלא כהשעה"מ שכתב דמותר. וגם מה שהקשה שם מכל שתעבתי ג"כ ל"ק דאצטריך לאיסור הנאה]:

אות ו

ונראה דהנה הא דקאמרי רבנן דהוי תחילתו להחמיר וסופו להקל שאם לא מצא עצים יושב ובטל. לכאורה אינו דומה לההיא דסוכה ל"ז דהכא כוונתם כיון שיש צד חומרא גם בזה א"כ אדרבא נילף ק"ו מהנקברים כגון עגלה ערופה ודומיהן (ע' תמורה ל"ג ע"ב דחשיב לכולהו דאינן בבל יראה מ"מ נקברין) ומנ"ל למילף בק"ו מנותר לשריפה משא"כ בסוכה שאין מקום ללמוד להיפוך. וא"כ שפיר י"ל שתופסין החומר שמצינו בקלים ממנו. ואם נאמר כן היה מיושב מאוד מה שחזר כאן ר' יהודה על דינים אחרים ובסוכה כשהשיבו לו דסופו להקל לא דן דין אחר ע"ש. אך לפ"ז הדרא קושיית הנו"ב דא"כ אין לימוד לר"י כיון שכולם נדחו:

ונראה לישב עפ"ז דברי הרע"ב שהביא לימוד דנותר שענוש כרת והא דחלב שוה"נ. דהנה הפנ"י בדף י"ב הקשה דלבסוף דיליף במה מצינו מנותר תיקשי מ"מ דהא הוי סופו להקל. ולכאורה הוא תמוה דבמ"מ לא שייך זה דילפינן לגמרי לחומרא ולקולא. וכן תמה עליו באור חדש. אבל נראה דבמ"מ הראשון דקאמר נבילה תוכיח וכן חלבו של שוה"נ. הכוונה ע"ד זה דמנ"ל למילף במ"מ מנותר ניליף במ"מ מחלבו של שוה"נ. אך באמת מחלב שוה"נ אין ללמוד די"ל דשאני התם דהוי תרי איסורי דהכרת אינו בא בשביל שוה"נ. [וכדאמרינן בפ"ק דיבמות דל"ד חד איסורא לתרי איסורי וכן בנזיר כ"ט וגם יש בזה צד קולא גם כן ודוק] ויש בזה צד קולא שעיקר איסור שור הנסקל בו כרת. וגם יש בו חומר כנ"ל. ולזה שפיר מקשו דניליף משוה"נ דבקבורה דהוי צד חומר כנ"ל. וא"ת דמ"מ צד קולא יש בו ותימא מה לחמץ שבכרת נילף מחלב שוה"נ:

אך י"ל דהתם אין הכרת בא על איסור שוה"נ כנ"ל. ונראה דסברת רבנן היא דכיון דיש ללמוד בשני אופנים ויש חומר בזה ובזה ופשטות הכתוב תשביתו בכל דבר טפי אית לן למילף דבכל דבר:

אות ז

ובזה מיושב לשון הברייתא. והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאין לו מובן דאטו מקרא ילפי. ובסוכה ל"ז איתא ג"כ והתו"א בסוכות תשבו בכל דבר והקשה שם כן הכפ"ת ותירץ דמהכא ילפינן לעלמא דסופו להקל אינו ק"ו. והוא תמוה מסוגיא דהכא אבל לפמ"ש א"ש בס"ד כנ"ל. אבל ר' יהודה דס"ל בעלמא סופו להקל הוי ק"ו. ורק היכא שיש ק"ו כנגדו אז לא ילפינן. ולזה בקבורה י"ל ג"כ קו"ח מהנקברים שאינם בבל יראה. רק שמ"מ יש בו צד קולא ולא נדחה דהתם קיל משום דליכא בל יראה. דא"כ גם מנותר לא ניליף ג"כ. ולזה לר"י כיון דסופו להקל הוי ק"ו רק שמסופק לאיזה צד נלמוד הק"ו ומכריע ללמוד מנותר שהוא חמור כמו חמץ ומחלב דשוה"נ י"ל כנ"ל דמ"מ קיל. אבל לרבנן אין זה פירכא דאינהו ס"ל דסופו להקל לא הוי ק"ו כלל. וע"כ נוקמא אפשטא דקרא. וכמו שמצינו בחולין כ"ג ובזבחים ט"ז שיש ק"ו הפוכים דמוקמינן קרא בפשטיה כמש"ש התוס'. והא דיליף ר"י דין אחר. כוונתו לברר חומר שישנו בנותר שדומה לחמץ. ורק דלא מדחה האי דיחויא שהזכרנו שמצא להם עוד שיווי דבל תותירו. וע"ז הקשו מא"ת. ולכאורה קשה דהא אין בהם כרת וכמש"ל בזה [וע' חולין צ' ע"א דקדשים קרי להו איסור כרת שסופו לבוא לידי כרת ע"ש וע' כריתות כ"ג ע"ב שמבואר דקרי לה איסור מיתה וצ"ע בזה] ונראה פשוט שכוונתם להקשות מחלבו של אשם תלוי. וחטה"ע אגב נקטוה וכמש"ל. אבל ר"י צ"ל דמדחה דשאני התם שהאיסור מכח שני איסורים וכנ"ל וא"כ שפיר סגי ליה בדין הקודם ורבנן ס"ל פירכא דשוה"נ וא"ש הכל בס"ד. דבאמת אף לרבנן דס"ל דא"ת בשריפה מ"מ לק"מ כיון דס"ל דסופו להקל לא הוי דין מוקמינן אפשטיה דקרא. ומיושב קושית התוס' בפשיטות. וא"ש דברי הרע"ב ג"כ דלר"י קיים שפיר המ"מ מנותר דענוש כרת ולא שייך יוכיח מחלב שוה"נ דהכרת אינו בשביל איסור שוה"נ כנ"ל. וגם א"ת יוכיח א"ל דאינו ענוש כרת כנ"ל. ורבנן שפיר ס"ל פירכא דחלב משום דלא ס"ל כלל דין שסופו להקל. ולא שייך לחפש אחר החמור:

אות ח

ועוד נראה דזה תלוי בפלוגתתם במכות ד' ע"ב. דרבנן פרכי צד חמור ור"י לא פריך ע"ש. וה"נ איכא למיפרך מה לחלב של שוה"נ שיש בהם צד קל דחלב מותר בהנאה ושוה"נ אינו בכרת. וסברת רבנן במכות שם נראה דס"ל דהוי כל דהו ואמרינן בחולין קט"ז דחדא מתרתי אף כל דהו פרכינן וע' תוס' כתובות ל"ב ד"ה שכן. ולזה הכא דהוי חדא מחדא חלבו של שוה"נ. לא פרכינן כ"ד כדאיתא בחולין שם וכדאמרי ליה א"ת יוכיח לא הוצרכו למימר חלבו של א"ת דסמכו אפירכא הקודמת דניליף מחלבו של שוה"נ ומא"ת דהויא חדא מתרתי ולר"י לטעמיה דצד חמור לא פריך וכן צד הקל כנ"ל. ור"י ס"ל דאף דבתרתי ל"פ צד קל. אבל כאן שפיר איכא למידחי דהדבר בעצמותו אינו דומה לנותר שענוש כרת בעצמותו ואסור בהנאה. ועדיין צ"ע מחלבו של א"ת דהא גם נותר איסור הנאה מחמת קדשים וכרת מחמת נותר. ונראה דנותר יש בעצמותו איסור הנאה כמו כל הנשרפין לבד איסור קדשים וגם בקדשים קלים שאין בהם מעילה מ"מ הנותר אסור בהנאה:

אות ט

ועוד נראה עיקר בישוב קושיית התוס' הנ"ל. דהנה באמת קשה טובא דהומ"ל בפשיטות דסופו להקל שאפרן מותר וכן נתקשו בפנ"י ובש"א סי' פ"ז ונשאר בקושיא לפי' התוס' ע"ש. ועוד נתקשו כל המפרשים מאי אמר יושב ובטל דהא אפשר בביטול וגם ניישב לשון הש"ס והתורה אמרה תשביתו שאין לו ביאור כמש"ל. ובעיקר כלל זה ק"ל טובא דבכ"מ נמצא ק"ו כזה שיהא סופו להקל וכמו בחולין כ"ד דיליף שלוים יפסלו במומין דהוי ג"כ סופו להקל אם לא נמצא לוי רק בעל מום [וזה יש לדחות דהא אין החיוב על הלוי שיעבוד. רק בכלל הוא מצוה שיעבדו הלוים בביהמ"ק. א"כ אין שייך כאן שיבטל מ"ע כי מי יבטלה. כיון שהלוי אינו מצווה רק מי שהוא תם ולא בעל מום] וכן בסוטה מ"ו דיליף מומים בעגלה ערופה בק"ו מפרה. דג"כ סופו להקל אם לא נמצא רק בע"מ [ומעגלה י"ל דכפרה שאני כמובן] ולפמ"ש התוס' בשבת קל"ו ע"ב ד"ה דתניא יש לישב זה ע"ש. אך הוא דוחק כמובן. וע' זבחים י"ב ע"ב תד"ה בן עזאי שהרגישו שם ג"כ בקו' כזה [ולפמ"ש התוס' שם לק"מ קושית הפנ"י וש"א שהזכרנו מאפרן מותר ע"ש שכ' דקולא הנמשכת אח"כ לא מיקרי קולא רק בעיקר המ"ע בעי קולא רק שם עדיף טפי דפיגול אינו מוכרח שיפגל משא"כ באפר] וכן יש להקשות בהך דב"ק כ"ו וכן בכ"מ דילפינן קו"ח בדיני ממון. דהא הוי סופו להקל דהא כל ממון יש בו קולא וחומרא. וכן ביבמות י"א גבי ק"ו דבמותר לה וכו'. ג"כ יש קולא שלא ייבם אותה. ומכ"ש להמפרשים דס"ד שתפטור מחליצה וע' סוטה ו' ובחי' ליבמות בענין זה:

[וכאן ובהך דתו"כ פ' תזריע והובא בירושלמי פ' כל שעה לענין למילף טומאת לידה לולד מת י"ל דשאני הכא שהקולא תבוא בבירור. כמו כאן בחמץ שע"כ תבוא הקולא. וכגון כמו בשבת ויו"ט שאסור לשרוף חמץ כדאיתא דף ה' ע"א ע"ש. וכן לידה ע"כ יהיו ימי טוהר משא"כ בשארי ק"ו. אלא שבסוכה ל"ז לא שייך זה כמובן]:

אות י

אבל נראה ברור בכוונת יסוד הסברא דק"ו שסופו להקל דדווקא בדבר שי"ל שזו הקולא נמשכת מתוך החומרא שיסוד הק"ו בנוי עליה וכמו הכא גבי חמץ שעיקר הק"ו הוא ממה שישנו בבל יראה. וא"כ י"ל שהיא הנותנת שכיון שצותה התורה שבל יראה ובל ימצא א"כ י"ל שיש להשביתו בכ"ד שאפשר וכמו דאמרינן בסנהדרין ע"ב ע"ב דיליף מובערת הרע שצריך להמיתו בכל מיתה שאתה יכול ע"ש. וכן שם מ"ה ע"ב ע"ש. ושפיר מקשו דהא הוי סופו להקל שיהא יושב ובטל פי' שלזה אדרבא מכח חומר בל יראה צ"ל שהשבתתו בכל דבר:

ובזה מיושב מה שנתקשו המפרשים בהא דקאמרו רבנן אף מפרר. דמשמע שעיקרו בשריפה. דמנ"ל הא. ולפמ"ש א"ש בס"ד. וכמו גבי רוצח כמש"ל. והיינו דמסיק והתורה אמרה. וכן בהך דסוכה שעיקר הק"ו מצד שנוהג לילות כימים ע"ש. וא"כ י"ל כיון דחזינן שהתורה הקפידה על ישיבת הסוכה יותר מעל הלולב. א"כ י"ל דלזה סגי בשאר מינים וכנ"ל. [אך שם נראה דאף לכתחלה לא בעינן מד' מינים ואכ"מ וי"ל בזה דמייתי קרא דעזרא] וכן בההיא דת"כ פ' תזריע ובירושלמי פכ"ש דעיקר הק"ו ממה שמת מטמא. וא"כ ראוי שיגרום טומאה ולא טהרה בימי טוהר אחר שזה עיקר הק"ו ע"ש. ובזה מיושב כל הקושיות הנ"ל בס"ד וגם מיושב מה שהקשה הפנ"י ל"ל אמרו על מה מצינו מנותר דהא סופו להקל. ולפמ"ש לק"מ דבמ"מ לא שייך זה כנ"ל. והסברא ברורה בס"ד. ודנקטו רבנן בלשונם תשביתו ולא בל יראה משום שתשביתו נמשך מבל יראה שניתק לעשה דתשביתו כמ"ש התוס' וכדאיתא לקמן נ"ה ע"א:

אות יא

אך כ"ז שייך אי נימא דבל יראה ותשביתו אתו בהדדי שלאו דב"י ניתק לעשה דתשביתו כמ"ש התוס' אבל אי נימא כשיטת הפוסקים דתשביתו הוא משש שעות ובל יראה מאורתא. א"כ אין עשה דתשביתו באה מכח לאו דב"י. וכבר חלק הש"א בסי' פ"ב מטעם זה על התוס' שכ' דהמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו לוקה דהוי ניתק לעשה וכתב דהוי לאו שקדמו עשה ע"ש וכבר האריכו האחרונים בזה. אבל הנו"ב בחא"ח סי' כ' כתב דלר' יהודה דס"ל בדף כ"ח דחמץ לפני זמנו בלאו. לדידיה גם בל יראה מתחיל בשש שעות. והראב"ד שכ' דבל יראה הוא מאורתא. זה לטעמיה שפוסק כר"ש ע"ש וא"כ לר' יהודה לטעמיה שפיר א"ל דהוי סופו להקל. אך כ"ז שייך אי ניליף שאור דראיה משאור דאכילה כמ"ש הנוב"י שם וע' ש"א ס"ס פ"ד. אבל אי לא ניליף א"כ גם לר"י בל יראה מאורתא. ובדף כ"ט ע"א מסיק דלר"י לא יליף אכילה מראייה ע"ש וא"כ ה"ה להיפוך ושפיר לטעמי' לא הוי סופו להקל. ומיושב בזה קושית הנו"ב סי' ל"ד בחי"ד דמ"מ מנ"ל לר"י דאב"ח א"ש למסקנא ע"ש. אך בל"ז דבריו תמוהים כמש"ל אות ה' בס"ד:

ויש מקום לומר להיפוך דבאמר לפמ"ש התוס' דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר על ב"י. א"כ מה בכך שיהא יושב ובטל כיון שמשהה ע"מ לבערו. ולזה לר"י דאתי בהדדי והוי לאו הנל"ע ולזה אינו עובר כמ"ש התוס' כ"ט ע"ב א"כ לא הוי סופו להקל כלל ורק רבנן דפרכי ס"ל כר"י בלפני זמנו ולטעמיה פרכי דלא יליף ראייה מאכילה כמש"ל דהא לא הוי נ"ע. וזהו רק לדידיה דאסר אף לאחר זמנו ע"ש כ"ט ע"א אבל לדידן דלאח"ז ס"ל דמותר מה"ת כר"ש ושפיר ילפינן ראיה מאכילה כמ"ש הנ"ב כנ"ל א"כ אתו בהדדי והוי ניתק לעשה וא"כ לא הוי סופו להקל כלל כנ"ל. ולזה אנן דפסקינן כר"י בלפני זמנו ולא לאח"ז. שפיר ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה כנ"ל:

אות יב

ועפ"ז נראה לישב מה דמייתי הירושלמי הך דפסחים וסוכה בפלוגתא והך דת"כ פ' תזריע לטומאת לידה בולד מת בלא פלוגתא ע"ש דנראה דבאמת ר' יהודה מודה דל"א ק"ו שסופו להקל מתוך הסברא עצמה כנ"ל. ורק היכא שבוודאי יבוא לידי קולא כמש"ל אות ט' ולזה בהך דולד מת מודה. ובהך דסוכה פליג משום דשם אינו ברור ביטול העשה. ובזה מיושב הכא מה שמקשים לו רבנן יוכיח מאשם תלוי כיון דלדידיה לא איצטריך ולדידהו לא ס"ל וכמש"ל אות ה'. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת הכא גם לדידיה ס"ל שסופו להקל אינו דין. כיון שברור הקולא. וכגון שחל ע"פ בשבת לפמ"ש התוס' שעיקר מחלוקת ר"י ורבנן לאחר שש. שאז עיקר מצות תשביתו עתו"ס י"ב ע"ב. וא"כ ע"כ לא יוכלו לשרוף לא בשבת ולא ביו"ט שאח"כ. ולזה שפיר איצטריך לר"י גופיה האי ילפותא. ובזה מיושבים דברי הרע"ב שהזכרנו באות ה' ועפמ"ש הנוב"י ע"ש מ"ש בזה בס"ד:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה