שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן כח
ב"ה ב' ניסן תר"מ באדקי. באשר בשנה זו היוקר יאמיר וגם קשה להשיג תפוחי אדמה ולזה התירו בכמה מקומות לאכול קטניות בפסח וגם פה בקשוני להתיר להם לזה אמרתי לברר הדין בזה בע"ה:
והנה ראש להמתירים במחוזות הללו היה הגאון מהרי"מ זצ"ל מבריסק וכמ"ש בתשובתו סי' מ"ח לזאת נבוא על סדר דבריו ביסוד התירו. והנה ראשית טעמו שם משום דכל גזירות חז"ל לא היה הדבר בהחלט רק לפי צורך השעה אמרינן שע"ז לא היתה הגזירה וכמו שהתירו לעניים ולאכסניא דמאי אלמא דלפי צורך שעה אמרינן שלא גזרו ע"ז וכן פטרו ד' דברים במחנה אף שנט"י ועירובין היתה תקנת שלמה ובוודאי תיקן סתם אלמא דאמרינן בכל גזירה מסתמא לא גזרו על שעת הדחק אשר יוכלו לבוא לידי רעבון ובוודאי לא איירי בענין שהיה פקו"נ רק שהוא שעת הדחק. וכ"מ שאמרו בש"ס אין שעה"ד ראיה אלמא דבשעה"ד הקילו וגזירת רגמ"ה ג"כ הקילו ותלו בעת הצורך בדעת חכמי דורות. וגם לעשירים צריך להתיר שלא יהא לב העניים נוקפם עכת"ד:
אות א
והן אף כי איני ראוי אף להרהר אחר דברי קדשו בכ"ז תורה היא ואמת כתיב בה ואין משוא פנים בדבר. אשר לזאת אענה ואומר לענ"ד כי חלילה לומר כן אשר גזירות חז"ל ניתנו הכל לפי ראות עיני ב"ד לצורך שעה וזה נותן ח"ו יד להקל בדבריהם כי נתת דבריך לשיעורין ואדרבא מצינו בכ"מ דלא פלוג רבנן בתקנתם. והרי מצינו בעירובין כ"א שמסר ר"ע נפשו על נט"י ואמר כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה מוטב אמות מיתת עצמי וכו'. ואין לנו צורך שעה יותר גדול מזה שישב בבית האסורים ולא הי' לו מים לשתות. והתוס' הקשו שם דהא פטרו במחנה מנט"י וכ"ש במקום סכנה ותרצו דמחמיר ע"ע היה. וצ"ע דאם לא תקנו בכה"ג א"כ איך אמר ר"ע ע"ז כל העובר חייב מיתה ונהי דרשאי להחמיר ע"ע ולא מיקרי בכה"ג פטור ועושה שנקרא הדיוט. (ע' ברכ"י א"ח סי' ל"ב בזה דבוודאי נראה שלא היה כאן סכנה גמורה דהא הרמב"ם ס"ל שאסור להחמיר במקום סכנה על מה שא"צ) אבל העובר חייב מיתה לא שייך בזה כיון שפטור במחנה [וע' בחדא"ג שכ' ממש כדברי התוס' והוא פלא] ולזה נלע"ד דאף דבמחנה לא גזרו אין לנו אלא מה שפירשו חכמים רק במחנה ולא ללמוד מזה לעת צורך פרטי וזה היה שבח ר"ע וצדקתו כי אף שיש מקום לדמות זה למחנה אבל ר"ע בצדקתו חשב שאינו דומה ולא התירו רק במחנה ממש. וא"כ מוכח מזה דאין לנו רשות להתיר דבר רק מה שהוציאו חז"ל בפירוש מכלל גזירתם. וכן מוכח ממה שהוצרכו לפטור במחנה מנט"י אלמא שמעצמינו לא היינו מקילים בזה בשעת הדחק במחנה. אך י"ל דהוצרכו להקל במחנה אף אם מצוי להם מים בכ"ז פטרום מנט"י להקל הטורח מעל אנשי הצבא אבל עכ"פ אין ראיה מכאן להקל בשעת הדחק מדעתינו. ודעת התוס' בעירובין נראה לדמות בית האסורים למחנה שהכל אחד. שאינו במקומו ועומד במקום מסוכן אבל להקל מדעתינו בשום גזירה וודאי ז"א. ולכאורה יש לחלק בין צורך יחיד לרבים דרק בצורך רבים הקילו וא"ש דבמחנה הקילו ור"ע שהוא יחיד החמיר ע"ע אבל ז"א דהא איתא בירושלמי ספ"ק דעירובין דמחנה מיקרי עשרה יעו"ש. וזה לא מיקרי צורך ציבור וע"כ צ"ל כמ"ש דבמחנה אנשי הצבא שנוגע כללות הענין לפקו"נ וקיום שלום האומה הקילו על אנשיהם כל האפשרות:
אות ב
וכן ראיית המהרי"מ מדמאי נראה פשוט שמתחילה לא גזרו ע"ז בעניים ואכסניא. ובדמאי פ"א מ"ג גבי הלוקח לזרע וכו' וחלה ומדומע ואינך דפטירי מדמאי. איכא בירושלמי דמתחילה לא גזרו ע"ז ורק ר' הושעיא קאמר שם הטעם שאימת קדשים עליו וכ"כ הרמב"ם פי"ג מה"מ הי"ד שלא גזרו על דברים הללו בשעה שגזרו על הדמאי וה"נ גבי עניים ואכסניא ג"כ ל"ג עליהם. וכ"נ להדיא בפירש"י שבת קכ"ז ע"ב ד"ה מאכילים את העניים דמאי לא אסרו עליהם מפני שצריכים לחזור על פתח ע"ה וכו' עכ"ל. ומה שלא נתפרש זה בירושלמי דמילתא דפשיטא הוא ורק בחלה ומדומע אר"י שם משום דפליג ר"ה וס"ל טעמא משום אימת קדשים וכן גבי שבת פליגי שם אי לא גזרו משום כבוד שבת או משום אימת שבת יעו"ש. אבל בשארם פשוט שלא גזרו מתחילה ע"ז. והרמב"ם פי"ג מה"מ כשחושב דברים שלא גזרו ולא חשב עניים ואכסניא היינו שחושב מה דכל אדם פטורים בזה אבל עניים ואכסניא הוא דבר פרטי לא חשבם יחד וסמך על מ"ש כבר בפ"י הי"א שמותר ליתן להם. וגם דשם נתבאר שצריך להודיעם משא"כ בכל הנהו לזה לא חשיב לה שם. והרי חושב שם תוספת בכורים שלא נתפרש ע"ז בירושלמי שלא גזרו רק שממילא הוא כן כיון דתנן שפטור וה"ה הכא בעניים ואכסניא. וכ"נ בפירש"י סוכה ל"ה ע"ב דרוב ע"ה מעשרים הן וחומרא בעלמא הוא שהעמידום בספק טבל וגבי עניים ואכסניא לא העמידו דבריהם עכ"ל. הרי להדיא שמתחילה לא העמידו דבריהם. ומה שפירש"י בברכות מ"ז דחומרא בעלמא הוא ובעירובין י"ז דאקילו רבנן גבייהו צ"ל ג"כ הכוונה שלזה לא גזרו מתחלה על עניים ואכסניא משום שהוא רק חומרא בעלמא הקילו להם. ועכ"פ אין ראי' מזה להקל מדעתינו בעת הצורך. והא דאיתא ביומא ט' שנחתומים פטורים ממע"ש בדמאי ומפרישים רק תמ"ע וחלה מפני שפרהדרין חובטים אותם וכו'. הכוונה ג"כ שלזה פטרום מתחילה וכ"ה לשון המשנה פ"ב דדמאי הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא תמ"ע וחלה. משמע שמתחילה לא חייבום ובב"מ נ"ו לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון וכו'. צ"ל ג"כ דהתירו מתחילת התקנה וכמש"ל. ובתו' שם ד"ה לא התירו כתבו דכמו שהתירו לעניים כן התירו לסיטון וכבר בארנו דלעניים התירו מתחילה רק בד"ז פליגי בירושלמי אי צריכים לעשר אח"כ ואכמ"ל בזה:
אות ג
ומצינו בב"ק פ' גבי חסיד אחד שגנח מלבו וקשר עז במטתו ואמרו חכמים מה"מ בביתו של זה ואין לנו שעת הדחק גדול מזה ואף כי סכנה וודאי לא היה שם דבסכנה לא היו חביריו מתרעמים עליו וכ"כ בחדא"ג שם שהיה חולה שאב"ס. והרי"ף פ' חביות הביא דעת ר"ח דבגונח הוי סכנה אם לא יינק חלב וכ"כ בשטמ"ק פ' אעפ"י. וקשה מהא דב"ק כנ"ל. וצ"ל דלהסיר הסכנה סגי בחלב שאר בהמה וכדמשמע לישנא דש"ס בכתובות ס' שינקו מבהמה סתם ורק דחלב עז עדיף טפי לחולי זה וכידוע ולזה הקפידו חביריו עליו אף שהוא שעה"ד גדול. וא"ל שלזה הקפידו שהרי איסור בהמה דקה הוא משום גזל והו"ל מציל עצמו בממון חבירו דהרי איתא שם שקשרה בכרעי המטה ולא עשתה שום היזק והוא רק גזירה שאסור לגדל ג"כ שוב מצאתי בשטמ"ק שם שכ' בשם המאירי שבשביל שיש בה גזל אחרים הו"ל להחמיר אף במקום סכנה. ולענד"נ כמו"ש. וטעמו של אותו חסיד שהיקל בזה נראה משום דרבן גמליאל שרי שם וסמך בשעה"ד על ר"ג וכדאמרינן בעלמא כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד. וכדאיתא בתוספתא דעדיות למה הוזכרו דברי יחיד בין המרובים שיוכלו לסמוך עליו בשעה"ד וכמ"ש בפי' הראב"ד פ"א מ"ה ע"ש שרוצה לפרש כן גם במשנה. וחביריו הקפידו כי גדול כמותו הו"ל להחמיר שלא ילמדו אחרים ממנו להקל אף בלי צורך וגם לא ידעו להזהר כמותו. ועכ"פ בדבר שאין בו שום דיעה להקל לא מקילינן בשעה"ד וכן מצינו בגונח בכתובות ס' שהתירו מפרק כלאחר יד משום צער וכן במפיס מורסא. וכבר נחלקו הפוסקים בסי' שכ"ח סי"ז ויש שם ארבע שיטות באיזה שבות התירו בחולה ואי צריך שינוי וכן אי מקילים בסכנת אבר. וע"ש בב"י שכל שיטה יש לה מקור מן הש"ס ולא חידשו מדעתם להקל בשעה"ד וכן חילקו התוס' ביבמות קי"ד וכתובות ס' בין צער רעב לצער חולי דגונח והיינו דאין לדמות דבר מדעתינו:
אות ד
ואין לנו שעה"ד יותר מדליקה ר"ל ובכ"ז אמרינן בשבת קי"ז מכדי בהתירא קטרח נציל טפי וכו' משמע דבאיסורא פשוט שאסור לטרוח. ואף לדעת המתירים בסי' של"ד ס"ב וס"י לטלטל מעות מחמת דליקה או גזלנים היינו משום שלמדו זה מהא דר"פ מי שהחשיך שהקילו חז"ל שם לטלטל מעות במקום הפסד והוציאו מכלל הגזירה. ודעתם לדמות זל"ז שהוא הפסד ג"כ. ואף הם לא התירו רק מוקצה שמצינו שהקילו חז"ל אבל לא בכרמלית וכדומה. וכמו שלא התירו כיבוי עצמו אף דהוי רק דרבנן דהוי משאצל"ג. ורק בכתבי קודש התירו להציל לחצר שאינה מעורבת. ונחלקו בן בתירא ורבנן באיזה דרבנן הקילו ע"ש בשבת קי"ז וק"כ בזה. וכן קיי"ל בביצה כ"ב ובש"ע סי' תקי"ד דאסור לכבות דליקה בי"ט משום איבוד ממון אף דהוי משאצל"ג. והרבה פוסקים שהקילו בדליקה בשבת משום משאצ"ל. היינו מפני שסמכו על הירושלמי בזה עב"י סי' של"ד שהביאם. ובמרדכי שהביא הפוסקים שלמדו דליקה מגונח ומפיס מורסא. וכן ממכבין גחלת בר"ה וקבצו שם עוד טעמים הרבה וסניפים להקל. נראה שנכנסו בפרצה דחוקה מפני הצורך העצום בזה. עד שכתב שם שמוטב שיהיו שוגגים וכו' עב"י סי' של"ד. אבל בוודאי אין לדמות מדעתינו להקל בגזירות חז"ל. אם לא מה שמפורש בש"ס:
אות ה
וכן מצינו בפ' מי שהחשיך שהתירו ליתן לנכרי ולא לטלטל פחות מד"א. וג"ז לא התירו רק שלא יבוא לטלטל ד' אמות ברשות הרבים. מפני שאדם בהול על ממונו כדאיתא בש"ס שם. אבל לא משום פסידא. וכן בהא דשרי שם לרוץ עם משאו נחלקו הפוסקים אי גם בכיסו שרי או לא. אף דהוי דרבנן עס"י רס"ז בזה. ובשבת קנ"ד שרי שם להביא כרים וכסתות משום הפ"מ. ומ"מ פריך והא מבטל כלי מהיכנו. הרי שלא כל דרבנן התירו בפסידא. ורק איזה טירחא או איזה פרט הנראה בעיניהם. ועמ"א סי' רס"ז ס"ק י"ד. וכבר נחלקו בדיבור האסור בשבת אי שרי במקום פסידא ער"ס ש"ז ובמג"א שם וסי' של"ד ס"ב. ומקור הדבר מהא דכל המכבה אינו מפסיד דאמרינן בכתובות ר"פ המדיר דרק בדליקה התירו. וע' שבת מ"ג ע"ב גבי הצלה מצויה התירו. ואקצר:
אות ו
ובפסחים מ"ו ע"ב משמע למ"ד הואיל שהתירו איסור דרבנן משום הפסד ממונו. ולזה התירו לשחוט בי"ט אף שא"צ לזה ע"ש. ונראה דהיינו דבעי אביי מרבה בביצה כ"ב אי שרי לכבות משום הפסד. לרבה לטעמי' בפסחים שם דס"ל הואיל. אלא דקשה למה באמת פשיט שם שאסור. וצ"ל דשם לא שייך הואיל. ואף דמצינו כיבוי דשרי בבישרא אגומרי מ"מ בכיבוי זה לא שייך אופן שיהא צורך או"נ. אלא דקשה לפמ"ש הפוסקים וברמ"א ר"ס תקי"ד שאם צריך הבית לאכול בו שרי לכבות. א"כ שפיר שייך הואיל אי מקלעו אורחים הרבה. עד שיצטרך גם בית זה בשבילם. וא"ל דהרבה אורחים מיקרי מילתא דלא שכיחא כלל דל"א הואיל. כמו"ש התוס' פסחים מ"ו ע"ב ד"ה רבה. דהא באופה לא חילקו ואף בפת הרבה אמרינן הואיל דמקלעו אורחים הרבה. אלמא דלא הוי מילתא דל"ש. ונראה דלמאי דמסיק הש"ס בפסחים שם דמשום הפסד גומר בדעתו לאכול כזית. גם רבה ס"ל הכי והדר ביה מסברא דמשום הפסד הקילו. והיינו דמיבע"ל לאביי מרבה בפירושא דמתניתין דמסוכנת כנ"ל. וקצת מפרשים כתבו דמשום הפסד התירו ג"כ לאכול כזית בלי בדיקה ודם איברים דהוי רק דרבנן. והוא תמוה דאין מדמין בגזירות חז"ל. ונראה דעתם דכ"ז נלמד מגוף המשנה דמסוכנת שמזה הוכיחו שם. אבל לפמ"ש דבמסקנא הדרינן מסברא דבהפסד התירו. נדחה גם דברי מפרשים הנ"ל וע' סי' תצ"ח שאסור להפשיט משום הפסד. וע' ביצה ל"ו מה שהתירו במקום פסידא אף בהפסד מועט. ועכ"פ אין מדמין מדעתינו רק מה שמפורש בש"ס. ובסי' רע"ו ס"ב שהותר אמירה לנכרי במקום מצוה לדעת בעה"ע. היינו משום דס"ל שמפורש כן בש"ס עירובין ס"ח. וס"ל דבכל מקום מצוה שרי שבות שאין בו מעשה. אבל ש"פ חולקים על דינו משום דלא ס"ל הכי בפי' הסוגיא שם. וע' תוס' גיטין ח' ובעירובין שם בזה. ובכתובות ס' איתא צנור שעלו בו קשקשים מותר למעכן בשבת. דהוי מתקן כלאחר יד ובמקום פסידא לא גזרו. נראה מזה דלא הוי בנין רק תיקון בעלמא וג"ז הוא רק כלאחר יד. ובכ"ז הצריך הש"ס ללמדינו זה שלא גזרו בכה"ג. אבל מעצמינו לא היינו למדים להקל בכה"ג ומכ"ש באיסור דרבנן גמור. והר"ן בפ' חביות מקשה דא"כ למה לא הותר כיבוי בדליקה דהוי ג"כ דרבנן דהוי משאצל"ג. ותירץ שדבר זה חמור משארי שבותים. ועוד דשאני הכא דהוי כלאחר יד עכ"ד. ומשמע לכאורה דעתו ללמוד להקל בגזירות חז"ל זה מזה. אבל ז"א. ובקושייתו דעתו לדמות איסורי שבת זל"ז כיון שמצינו שהקילו בדרבנן בשבת במקום פסידא ומשני דבאמת אין לדמות זה לזה מדעתינו דזו חמורה מזו לפעמים. ובתירוצו השני מוסיף לומר דהכא קיל טפי דהוי כלאחר יד. אבל בעלמא וודאי שאין להקל מדעתינו בדרבנן בשעת הדחק. והרי כבר כתבו האחרונים שצריך לפזר כל ממונו כדי שלא לעבור על איסור דרבנן. וע' שו"ת חו"י סי' קפ"ב קפ"ג בזה. ואיך נקל במקום פסידא בדרבנן. והרי מצינו שהעמידו דבריהם במקום כרת. ובטלו כמה מ"ע בשוא"ת כדאיתא ביבמות פ' האשה. ובטלו מצות שופר בר"ה בשבת. ובי"ט שחל בע"ש התירו לתקוע לפרסם קדושת שבת בחולין כ"ו. וע' שבת קי"ד ע"ב בזה דאיכא מ"ד דאף להתיר התירו לתקוע. וע"כ צ"ל שאין לדמות בגזירות חז"ל זל"ז. וכעין זה כתבו התוס' בעירובין ק"ב ע"ב לענין אין שבות במקדש ששבות גדולה לא התירו ע"ש. ובמק"א הארכתי בזה בענין ל"ג על שבות ביה"ש וכן לענין קטן. וחילקתי בין תקנות לגזירות ואכמ"ל בזה. ועכ"פ לא נמסר הדבר הזה לנו. ואורח חיים פן תפלס כתיב. ובפ"ז דשביעית גבי ציידי חיה ועופות שהתירו להם למכור. ואיתא שם בירושלמי מפני שאנוסים הם. ופי' הר"ש שהמלך הי' נוטל מס מהם ע"ש. הרי דהקילו משום פסידא. נראה ג"כ שכן היתה עיקר התקנה לדעת הסוברים שהוא דרבנן. וע' פסחים כ"ג דדריש לה מקרא וכבר האריכו האחרונים בזה אי הוי דאורייתא או לא:
אות ז
ובש"ך יו"ד סי' קי"ט סקכ"ז כתב דלהכי במוכר איסור דרבנן ואכלו הלוקח לא ישלם המוכר אף מותר השיווי מהיתר. לפי שלא העמידו דבריהם במקום ממון. והעמיס כן בכוונת הה"מ פט"ז מה"מ שכתב ללמוד דין זה מהא דמותר לעשות סחורה באיסור דרבנן. והדבר תמוה לומר שלא העמידו במקום ממון. דהא כבר כ' הרדב"ז ח"א סי' קמ"ה וכ"כ בחו"י סי' קפ"ג שצריך לבזבז כל ממונו שלא לעבור על איסור דרבנן. וא"ל דמ"מ צריך לעבור על איסור דרבנן. אבל הכא נוגע רק לממון. דהא אסרו חז"ל חמץ בשעה ששית בהנאה. ואם קנה או מכר מכרו בטל וכן לענין קדושי אשה ונוגע רק לממון. וכן יש למצוא הרבה בש"ס. וכ"כ הרמב"ם שם בפט"ז מה"מ להדיא שאה"נ אף דרבנן אם אכל מחזיר דמיו. הרי שאין הטעם משום שלא העמידו. ובי"ד ס"ס רמ"ב נסתייע ג"כ הש"ך מזה להקל במקום הפ"מ ע"ש. והוא תמוה כנ"ל. וגם הדמיון לסחורה אין לו ביאור. דעיקר טעם סחורה הוא שמא יאכל ובדרבנן הו"ל גזירה לגזירה. והה"מ לא למד מזה כלל רק כתב אפשר דדמי לזה. וכוונתו דאפשר שהטעם שקנסו שיחזיר דמיו משום שעשה סחורה באיסור ולזה בדרבנן אינו מחזיר. אך ז"א מכמה טעמים ואקצר. ובפ' הערל דף פ"ב שחששו להפ"מ. י"ל ג"כ שמתחילה תקנו כך דאלת"ה א"כ בכל מב"מ דמחמרינן מדרבנן בס' נקיל בהפ"מ. וע"כ צ"ל כמ"ש דאין לדמות מסברתינו. ובש"ך סי' רמ"ב דחה רק דשם הוי דרבנן ולא מה"ת. והוא ק' דגם בדרבנן א"א לומר כן שנלמוד לעלמא. ואפשר שלזה כתב הב"ח דהטעם מפני שסמכו בהפ"מ על היחיד האומר דבטל כל שדרכו למנות. דאי ליכא פלוגתא אין מקום שיקילו בהפ"מ אף בדרבנן. ע"ש בש"ך ואקצר:
אות ח
ובמ"ק ב' ע"ב דאמר אביי בשביעית בזה"ז דרבנן התירו משום פסידא עיי"ש ובפירש"י. צ"ל ג"כ דמעיקר התקנה נתקן כן דמשום פסידא מותר. וכמו שלענין שמיטת כספים הקילו בשביעית דרבנן דסגי במילי. והטעם בארנו בס' צ"ד בס"ד. ובסנהדרין כ"ו איתא דמשום ארנונא התירו לחרוש בשביעית. ופירש"י שם ובתוס' והראב"ד פ"א מה' שמיטה ויובל דאיירי בשביעית בזה"ז דרבנן. ובירושלמי בסנהדרין פז"ב מבע"ל אי נתבטלה התקנה בשביעית לגמרי. או שלא התירו רק לשעה ואח"כ חזרה התקנה למקומה. הרי מבואר שהתירו אח"כ איסור דרבנן משום פסידא. אכן כבר כתבו התוס' ריש מ"ק דאיתא שם שהתנו בערב שביעית שאם יצטרכו לבטל התקנה יוכלו לבטל. וכ' התוס' שחששו שמא יתקלקלו השדות עי"ז ויגרמו הפסד גדול בתקנתם ע"ש. וה"נ איירי הכא שבטלו מצד התנאי הלז. וא"כ מזה ראיה שהוצרכו להתנות ע"ז. אלמא דאף בהפסד גדול לא נוכל להקל אם לא שהתנו. ויש לדחות דלבטל לגמרי צריך תנאי. ומזה יש מקום ליתן טעם שלא לנהוג עכשיו דין שמיטת קרקע. דס"ל דא"א להתיר אלא מצד שהתנו כנ"ל. וא"כ בטלה לגמרי כשהותר משום ארנונא. וע' ראב"ד פ"א מה"ש דהיינו רק בחו"ל דהוי דרבנן. וברש"י משמע דאף בא"י הוי דרבנן. ואכמ"ל בזה:
אות ט
ועפ"ז נראה לבאר הירוש' שביעית פ"ד הל"ב טייבה בזה"ז מהו. ר' ירמיה סבר מימר שרי. אר"י ולא שמיע ר"י שהוא לוקה לא שמיע שהוא פסול מן העדות. חזר ואמר אין דהוא שמיע אלא כאינש דשמע מלה ומקשה עלה. אר"ח אתותבת קומי ר"י דאמר וכי אין זה ב"ד עמד וביטל. חייליה דר"י מן הדא בת ישראל וכו' טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. ר"ח בשם דבי ר"י שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד וביטל כמ"ד תמן לא עמד ב"ד וביטל וכא לא עמד וביטל. ודכוותה מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית וכו'. והפ"מ נדחק בזה והגיה חייליה דר"ח ע"ש ולא אאריך בדבריו אבל הכוונה כמ"ש דמיבע"ל דעכשיו דליכא אונס ארנונא. אי חזר איסור שביעית למקומו אחר שכבר הותר בזמן ארנונא. או כיון דאשתרי אשתרי ואר"י דשרי. ופריך ר' יוסי דהא אמרינן דלוקה והיינו מכת מרדות כמ"ש בגליון שם. ומשני דהיינו דר"י מקשה נמי. וא"ר חזקיה אותיבת קומי ר' יוסי (כצ"ל) וכי אין זה ב"ד עמד וביטל. פי' שהשיב לר' יוסי דשפיר קאמר ר' ירמיה דשרי אף שמקודם היה לוקה ופסול. משום שכבר ביטלוהו ב"ד או דבאמת לא ס"ל שהוא לוקה ופסול מטעם שנתבטל כנ"ל. וה"נ פליגי בירושלמי סנהדרין פ"ג הל"ה טייב בזה"ז מהו. ר' ירמיה סבר מימר בטל הדין בטלה גזירתא. ר"י סבר מימר לעולם הגזירה במקומה עד שיעמוד ב"ד אחר ויבטלה. ודכוותה מאימתי אדם זוכה וכו' ע"כ. הרי מפורש כמ"ש דר"י ס"ל דהותרה לגמרי ור' יוסי ס"ל דלא בטלה. ומייתי ראיה לר' ירמיה שהתירו לבת ישראל שבשעת משלחת זאבים הותר להטביל פתילה בשמן שריפה. ונשאר ההיתר לעולם אף שאין שם סכנת משלחת זאבים. או דנגרוס אר"ח אותיבת קומי ר' ירמיה וכי אי זה ב"ד עמד וביטל. פי' שהרי לא בטלו לגמרי תקנת שביעית רק שהתירו לשעה. וע"ז מייתי משמן שריפה דאף שלא ביטלו בפירוש לגמרי. בכ"ז נשאר ההיתר לעולם. וכ"נ בש"ס דילן בכתובות ד' דקאמר נהגו לכנוס בשלישי משום סכנה. ופריך לגמרי נעקריה ומשני גזירה עבידא דבטלא ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן. וקשה דנעקריה עתה וכשתבטל הגזירה תשוב התקנה למקומה. אבל לפמ"ש א"ש דכיון שנבטלנה תיבטל לעולם. והא דשם לא עקרו משום גזירה. ושביעית עקרו משום ארנונא. י"ל דשם היה רק מרשעותם על ישראל ולזה עבידא דבטלא. וכ"ה בירושלמי שם שמדא עבידא דבטלה. אבל ארנונא הוא מס המלך מנימוסי המדינה ולא שייך לומר עבידא דבטלא. ויש להאריך בסוגיא דכתובות ובפירש"י שפי' שיתקנו ימים אחרים ובשטמ"ק שם אך אכ"מ. וע' שלט"ג ס"פ בן סורר ומורה בענין זה ובסוגיא דכתובות הנ"ל ואקצר. ומסיק בירושלמי ודכוותה מאימתי וכו'. פי' דר' ירמיה לטעמיה דס"ל שהותרה שביעית בזה"ז. ממילא שפיר זוכה פירותיו כשמכוין לקחתם בתורת שלו. ונראה דס"ל דאף שנהגו אז במנהג שביעית לאיסור. כ"ז הוא רק מצד מנהג ולא מצד הדין. וכשרוצה לזכות שפיר זוכה שלא היה מנהג מקובל על כולם. ור' יוסי ס"ל שאינו זוכה. לטעמיה דס"ל דאיסור שביעית במקומו עומד. וא"ש דתלי זב"ז וכן בסנהדרין שם מייתי לה אהדדי. ופי' הפ"מ בהא דוכוותה דחוק מאוד יעו"ש. ונראה דפליגי בהכי. דר' ירמיה ס"ל שהתנו בשעת תקנה שכל הרוצה לבטל יבטל. ולזה בשעת אונס ארנונא בטל לגמרי. ור' יוסי ס"ל שלא הותנה ולא היה בדרך ביטול רק בדרך היתר לשעה. ולזה חוזר האיסור למקומו. ואפשר דס"ל נמי שהתנאי היה כן שיחזור למקומו. וא"ש [ויותר משמע בירושלמי שהאונס היה רק על החרישה ולא על הזריעה ע"ש בסוגיא. ונראה דמצד המלך הי' רשאי להניח בורה לפי שדרכם היה להניח בור שנה אחת. אבל היה מחויב לחרשה למוצאי שביעית. ועוי"ל דבעי הירושלמי בזה"ז שהותר לחרוש בשביעית משום ארנונא. אי אשתרי לגמרי אף לטייבה שהוא שני פעמים חרישה. ע' גיטין מ"ד ע"ב ד"ה נטייבה. ומייתי ראיה דכיון דאשתרי אשתרי מבת ישראל דאשתרי אף לאחר הזמן דמשלחת זאבים. וה"נ אשתרי אף יותר מכפי ההכרח. ואף דהרמב"ם כתב בפ"א מה"ש שלא הותר לזרוע רק מה שלצורך עבדי המלך. היינו משום דס"ל דאיירי בשביעית דאורייתא. וע"ש בראב"ד שהשיג עליו ואקצר]:
ועוד נראה דגבי ארנונא כיון שהיתה אז בזמנם גזירה כוללת. היה אז כדבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו. ושפיר התירו כמ"ש הכ"מ פ"ב מה' ממרים הל"ז. דאף שמקודם פשטה בכל ישראל ואח"כ נתחדש שא"י לעמוד בה מותר לבטלה. ע"ש שכ"כ בדעת הרמב"ם. רק דקדק דרש"י לא ס"ל הכי. ובאמת גם לשון הרמב"ם שם לא משמע הכי מדכתב שם שדימו שפשטה בכל ישראל. משמע שבאמת לא פשטה אף מתחילה. וכ"נ מדהוצרכו בשביעית לתנאי דכל הרוצה לבטל יבוא ויבטל במ"ק ג'. והיינו כדי שלא יוגרם רעה לעולם כמו"ש התו' שם. וק' ל"ל תנאי. הא אז יהיה אין רוב צבור יכולים לעמוד בה. וע"כ צ"ל דלא מהני זה רק כשא"י לעמוד בה בשעת התקנה. אבל לא אח"כ וכמשמעות הכתוב במארה אתם וגו' הגוי כולו. דקאי על שעת התקנה:
אות י
ובירושלמי שבת פ"א ה"ד איתא שמואל אמר ל"ש אלא בתוך י"ח הא חוץ לי"ח אפילו קטן מבטל. התיבון הרי שביעית וכו' בשם שמואל ל"ש אלא חוץ לי"ח הא בתוך י"ח אפילו גדול אינו מבטל וכו'. התיבון הרי שמן הרי בתוך י"ח ור' יונתן מקשי לה א"ר מנא לא מסתברא דלא הואיל והוא אונס בטל [כן הגיה הק"ע שם] ר"כ בריה דרחב"א ר' אחא מסיבה בשם ר' יוחנן שמן ביטלו מבוטל. נחמן בריה דרשב"נ בשם רשב"נ חמש חטאות מתות רצו ב"ד לבטל מבטלין. אר"ח בר אדא הד"א שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה. אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קריבה ע"כ. וע"ש פי' הק"ע. שלזה מקשה ר"י אשמן מהא דא"י לבטל אא"כ גדול הימנו בחכמה ומנין משמע דגדול יכול לבטל. היינו משום שהיה אונס ולא יכלו רוב הציבור לעמוד בה ע"ש. ולכאורה תמוה דהא היינו דמשני שם בירושלמי מקודם על קושיית ר"י שא"צ גדול לפי שרוב הציבור א"י לעמוד. וא"כ בקושייתו לא ידע כלל שא"י לעמוד בה. והו"ל לאקשויי דבי"ח אף גדול א"י לבטל. אכן לפמ"ש א"ש דבקושייתו שפיר ידע שבשעת ההתרה היו אנוסים וא"י לעמוד בה. ורק לא ידע שבשעת הגזירה היו ג"כ א"י לעמוד. ולזה ס"ל שצריך ב"ד גדול להתיר. וגדול שפיר מתיר מפני אונס אף בי"ח גזירות. וע"ז מתרץ שבדקו ומצאו שלא פשטה מתחילה מפני שלא יכלו לעמוד בה. ולזה א"צ ב"ד גדול כלל. ומדוקדק לשון הירושלמי שם בדקו ומצאו גזירה של שמן ולא קבלו רוב הצבור ע"ש. ולא קבלו רוה"צ היינו נמי שא"י לעמוד בה. כדאמרינן בע"ז ל"ו שלזה התירו שמן שלא פשט ברוב ישראל. וסמכו על דברי רשב"ג וראב"צ שהיו אומרים אין גוזרין גזירה עה"צ אא"כ רוה"צ יכולים לעמוד בה. וקשה הלשון שכיון שטעם ההיתר היה שלא פשט. א"כ מאי קאמר שסמכו על הא שאין רוה"צ וכו'. אבל הענין שהכל דבר אחד שלזה לא פשט ברוב ישראל. לפי שלא היו יכולים לעמוד בו ולקבלו עליהם. ומבואר בזה דבבבלי שם מייתי בשם ראב"צ הא דא"י לעמוד ובירושלמי הנ"ל מייתי בשם ראב"צ שלא קבלו רוב הציבור. אבל למ"ש א"ש דהכל אחד. ובתו' בע"ז שם ד"ה והתנן משמע קצת מתחילה שלא הבינו כן יעו"ש. אבל לענ"ד הדבר מוכרח כנ"ל. ובסוף שהביאו הירושלמי ע"כ צ"ל כן לדבריהם יעו"ש. ובתו' גיטין ל"ו ע"ב ד"ה אלא הרגישו ל"ל האי וסמכו. ונדחקו בזה ע"ש. ולפמ"ש א"ש וכ"נ להדיא דעת הרמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"ו יעו"ש. ומצאתי בלח"מ שם שכ"כ בשם הרא"ם סי' נ"ז. ות"ל שכיוונתי לדעתו הק'. אך לא הביא שם דברי התו' הנ"ל. והא דשמן ביטלו מבוטל. נדחק שם הק"ע דבדיעבד בטל אם ביטל הי"ח דבר. והוא תמוה לומר דרבי יבטל לכתחילה מה שאסור לבטל. אבל לענ"ד הכוונה כדאמרינן בריש מו"ק וכ"ה בירושלמי ריש שביעית כדמקשי איך בטלו ר"ג וב"ד ב' פרקים של ערב שביעית. ומשני שהתנו כן שאם יבקשו לבטל יבטלו ע"ש. וה"נ קאמר שעל שמן היה תנאי שיוכלו לבטל לעת הצורך. ובקושיא דשמן צריך להגיה בירושלמי שם מתחילה ר' יונתן כדאיתא לבסוף לפנינו. וגבי קושיא דשביעית צריך להגיה שם ר' יוחנן. דהכי איתא בירושלמי ריש שביעית. ודלא כהגהת הק"ע שם להיפוך. וע' מ"ק ג' ע"ב דקושיא דשביעית מקשה ר"ל לר"י ע"ש. ויותר נראה דגם בשמן מקשה ר' יוחנן. ור"כ וכו' בשם ר' יוחנן גופיה מתרץ קושייתו. דה"נ איתא בע"ז פ"ב הל"ח דר' יוחנן מקשה לה ומתרץ לה ר"י כדעתיה ע"ש. וכן ריש שביעית מתרץ ר"י בעצמו קושייתו יעו"ש. והא דחמש חטאות דמייתי שתמוה לכאורה דהוי הל"מ. וכמו שתמה בגליון שם. ונראה דלעיל בירושלמי שם איתא שדבר שב"ד מוסרים נפשם סופו להתקיים כדבר שנאמר למשה בסיני. ולזה קאמר די"ח דבר א"י גדול לבטל לפי שעמד בנפשותיהן. וא"כ קשה איך בטל גזירת שמן. ואף למאי דמשני שכן התנו שיוכלו לבטל כמש"ל. מ"מ לא לא מצינו כה"ג בהל"מ. וע"ז מייתי דגם ה' חטאות אם רצו לבטל מבטלין. וס"ל להירושלמי שכן נאמר למשה בסיני שיוכלו לבטל. וכ"נ בהא דשביעית דבש"ס דילן ריש מ"ק מקשה איך בטלו שני פרקים הא הוי הל"מ. ומשני דהלכה הוי רק שלשים יום. והם הוסיפו מעצרת ופסח יעו"ש. ובירושלמי ריש שביעית קאמר סתמא שהותר לחרוש עד ר"ה ולא הזכיר כלל מענין ההל"מ בזה. והיינו כמ"ש דלמאי דמשני שהותנה שיוכלו לבטל א"ש גם בההל"מ. שי"ל שכן היתה ההל"מ כנ"ל. ועז"א רחב"א דמ"מ א"י לבטל רק לענין שלא ימותו אבל לא שיקרבו. דבבכורות ט"ז ע"א איתא דילפינן מקרא שאינה קריבה והא דימותו הוי מהל"מ ע"ש. וא"כ א"י לבטל רק המיתה שהוא מהל"מ. ולא שתקרב דהוי מקרא כנ"ל. ולחומר הירושלמי נראה נכון מ"ש בס"ד. ובנוע"י נדחק בזה. ומש"ש החילוק בין שוא"ת לקום ועשה תמוה לענ"ד. דהא לנדבה הוי ג"כ קום ועשה שאוכלים אותם. והל"מ הוי דמתות ואסורות באכילה כדאיתא בבכורות שם ואקצר כי אכ"מ:
אות יא
עכ"פ נתבאר מזה דאם אח"כ נעשה שאין רוה"צ יכולים לעמוד בו צריך גדול לבטל כנ"ל. ולפ"ז צ"ל דכמו דאמרינן בשני פרקים שהותנה שיוכלו לבטל. גם בשביעית גופא הותנה כן לאביי שם ולרבא על חרישה. וכן לדידן בארנונא. ונראה שזהו בכלל מה שהניחו עמון ומואב שיסמכו עליהם עניים בשביעית. הרי שחששו בשביעית בקצת מקומות להקל לטובת עניים. והו"ל כהתנו להקל לצורך חיי נפש וה"ה לענין ארנונא. וה"ז דומה למש"ל גבי שבת שכיון שמצינו שהקילו באיסורי שבת במקום פסידא. למדו מזה לכל איסורי שבת. וה"נ י"ל כנ"ל. וע' בפר"ח על י"ד סי' קי"ז באורך בזה. וכעין זה כתבו הפוסקים לענין דבר שבמנין שבמקום שנתבאר בש"ס דהיכא שאין שייך הטעם לא גזרו. אם בטל הטעם לגמרי א"צ מנין אחר להתיר ולמדו כן ממ"ש התו' דלהכי ל"ח האידנא לגילוי משום שגם בימי הש"ס לא חששו לגילוי היכא שאין לחוש שנחש שתה ממנו. לזה האידנא שאין מצוי בינינו נחשים א"ח לגילוי. וה"נ כיון דחזינן שהניחו מקום משום חיי נפש בתקנת שביעית. לזה הקילו משום ארנונא ג"כ. וכן מצינו שהקילו בעסק עם נכרי ובימי חגם כמבואר בפוסקים י"ד סי' קנ"א. והיינו משום שמצינו בש"ס שחילקו בכמה דברים דלא אזיל ומודי. וכן בין עכו"ם שבחו"ל לעכו"ם שבא"י. וכן הקילו בשמיטת כספים דסגי במילי בגיטין ל"ז וכמש"ל בס"ד:
אות יב
ועפ"י מה שכתבתי יש ליישב מה שהקשה בשו"ת בשמים ראש סי' שנ"ט ועי' שואל ומשיב ח"א סי' קי"א מה שכתב בזה. ולכאורה לפי מה שכתבו התוס' וש"פ דלהכי מקילינן בתכשיטי נשים משום שאין לנו רשות הרבים גמור. דא"כ נישרי ג"כ לתקוע שופר בר"ה שאין חשש שמא יעבירנו כאן דליכא ר"ה ולכאורה אמרתי בפשיטות דבתכשיטים שרינן בחצר. ולזה ממילא כיון דליכא ר"ה הו"ל הכל דין חצר. אבל יקשה לקצת פוסקים שאוסרים ג"כ בחצר. ומ"מ הביאו סברא זו שאין לנו ר"ה. אבל לפמ"ש א"ש דכיון דמצינו שהקילו בתכשיטים בש"ס באשה חשובה שאין דרכה לאחוויי וכן באותם תכשיטים שאין דרך להראותם התירו. וא"כ ממילא יש לנו רשות ג"כ להקל אצלינו שאין לנו ר"ה ואין כאן חשש הוצאה. אבל בשופר בר"ה מצינו שאף לבקי אסרו שאין לחוש בו להעברה. א"כ חזינן שלא רצו להקל בזה ולזה הו"ל ככל תקנה שא"י לבטלה אף שבטל הטעם. ואף שבב"ד ובמקדש היו תוקעים י"ל שעיקר הטעם היה כדי שלא לבטל מישראל לגמרי מצות שופר ותלוי זה בסברא דב"ד זריזים שלזה יחדו ההיתר בב"ד עכ"פ ואכמ"ל בזה:
ועוי"ל משום דארעא דמלכא הוא כדאיתא בב"ב נ"ד וכיון דדד"מ שיתנו מעשר מתבואת הארץ א"כ זורעים קרקע של מלך לתת לו את שלו. וע' רמב"ם פ"ד מה' שמיטה ויובל ואקצר:
אות יג
עכ"פ נתברר דאף חז"ל לא הקילו מעצמם במקום פסידא בתקנת הקודמים. אם לא בדבר שמתחילה לא תקנו בזה או שמתקני התקנה גילו דעתם שרשות להקל במקום פסידא או לבטלה לגמרי או שרואים שגם הם חילקו בתקנתם להקל בעת צורך וחשש הפסד. וכמו שנתבארו בס"ד כל הפרטים. אבל לא שנאמר כן ח"ו מדעתינו בכל גזירות חז"ל. ואף שבוודאי אין כוונת מהרי"מ ז"ל שיהא רשות בידינו להקל בתקנת חז"ל במקום פסידא. כי ח"ו לומר כן על צדיק שכמותו. רק כוונתו שכמו שמצינו שחז"ל קודם חתימת הש"ס הקילו בתקנות שקדמום במקום דוחק. כן אנחנו נוכל להקל לצורך בתקנות שנתחדשו אחר חתימת הש"ס כ"נ כוונתו ז"ל. אבל לענ"ד ג"ז אינו כמש"ל דגם חכמי הש"ס לא הקילו מדעתם ולזה גם אנחנו לא נוכל להקל בתקנות שאחר הש"ס. ומ"ש המהרי"מ ראיה מתקנת רגמ"ה הנה בלשון התקנה שבסוף שו"ת מהר"מ מר"ב מבואר שכן הותנה מתחילה שלצורך גדול יוכלו ק' רבנים להתיר ובסי' ע"ב ביארנו בס"ד בלא"ה הטעם שהתירו בזה בקצת מקומות:
אות יד
ומה שהביא המהרי"מ ראיה מהא דאין שעת הדחק ראיה. צ"ע לענ"ד דשם מפורש להיפוך דאיתא בנדה ט' ע"ב א"ל ר"א לחכמים מעשה וכו' א"ל אין שעת הדחק ראיה. מאי שעה"ד א"ד שני בצורת וא"ד טהרות אפיש לעבידא וחששו רבנן להפסד טהרות. ת"ר מעשה ועשה רבי כר"א לאחר שנזכר אמר כדי הוא ר"א לסמוך עליו בשעה"ד מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעה"ד היכי עביד כוותיה אלא דלא אתמר הילכתא לא כמר ולא כמר. ומאי לאחר שנזכר לאש"נ דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדי הוא ר"א וכו'. הרי מבואר דאי אין הלכה כר"א אין סומכין עליו אף בשעה"ד. ואף דמשמע מעיקרא דבשעת הדחק אף חכמים מודו לר"א כבר חילקו התו' בנדה ו' ע"ב בין בצורת לשאר דחק. והרשב"א בתשובה הובא ברמ"א ח"מ סי' כ"ה כתב דבמקום דחק והפ"מ סמכינן ע"ד יחיד ועש"ך יו"ד סי' רמ"ב שהאריך בזה ואין הרשב"א ת"י. וקשה דהא לא סמיך רבי רק שם דלא איתמר הילכתא אבל לדידן כבר איתמר דהילכתא כהרבים. וצ"ל דהרשב"א יליף מרישא דמשמע שבדחק גדול גם חכמים הקילו כדעת היחיד אף דלא ס"ל כוותיה. ולזה הצריך הפ"מ ושעה"ד דליהוי דחק גדול כשני בצורת. וכן אמרינן בשבת מ"ה כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד אף דרב ס"ל כר' יהודה מ"מ בשעה"ד סמך על ר"ש. וצ"ל דסכנת חברי שם דמי לשני בצורת ומ"מ סכנה גמורה לא היה שם. וכן בגיטין י"ט כדאי הוא ר"ש שסמך עליו ריב"ל בשעה"ד צ"ל ג"כ דהוי חשש עיגון ודמי להא דשני בצורת כנ"ל. והא דסוכה י"ד אין שעת הסכנה ראיה אין שייכות לכאן דשם פירש"י שגזרו על המצות ולזה רצו לקיים כ"מ שיוכלו אף דמדרבנן לא הוי סוכה. ויש לעיין שם למה לא מסרו נפשם ע"ז כיון שרצו להעבירם על דת בגזירה שצריך למס"נ אף על ערקתא דמסאנא וצ"ל כמ"ש השטמ"ק בכתובות ג' ע"ב דהיכא דלא עבדא מעשה לא שייך זה וה"נ הוא רק שוא"ת. ויש להאריך בזה. ועוי"ל שלא הניחו כלל לקיים מצות סוכה כדין:
ובסוכה ל"א ע"ב גבי לולב יבש דר"י מכשיר ומייתי מבני כרכין וא"ל אין שעה"ד ראיה משמע דחכמים עצמם מודו דמכשרינן בשעה"ד. ובהג"א שם איתא דלא איתמר הילכתא כחכמים. נראה הכוונה כהא דנדה ט' דלהכי הקילו בשעה"ד וכן מצאתי שפי' בכפות תמרים שם. ולענ"ד ל"צ לזה דזה דומה לשני בצורת דגם חכמים הודו שם לסמוך בשעה"ד להקל. וה"נ כיון שא"א להם לקיים המצוה כתיקונה נטלו מה שאפשר להם אף לולב יבש. והפוסקים נחלקו בזה אי לברך ג"כ בשעה"ד על יבש או לא. ע' ר"ן ורא"ש שם וע' שו"ת ח"צ סי' ט' בדין לברך על פסולים בשעה"ד ואכ"מ. ונראה דעת ההג"א דס"ל שאף שאפשר להשיג ע"י טורח גדול בכ"ז סומכין על ר"י. ולזה הוצרך לומר דלא איתמר הילכתא דאי הלכה כחכמים צריך דחק גדול שאין נמצא כלל כמש"ל. וגם די"ל דבמצוה לא שייך לומר לסמוך על יחיד שאין הלכה כמותו בשעה"ד דכיון שאין הלכה כן א"כ אין תועלת בזה כלל משא"כ לענין קולא בצרכי האדם בנוגע לממון וכמובן. והש"ך סי' רמ"ב כ' דהך דסומכין בשעה"ד על יחיד הוא רק בדרבנן. וקשה דהא לולב הוי דאורייתא וצ"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש שם סי' י"ד שמסרן הכתוב לחכמים ע"ש וא"כ הו"ל כדרבנן וגם לדעת ש"פ י"ל דהכא אינו קולא ורק מצד שלא מצאו אחר נטלו יבש לכה"פ. ואף הסוברים שמברכין עליו כבר בארו הטעם משום דחשש לא תשא בברכה לבטלה הוא דרבנן וגם די"ל דלא הוי לבטלה שחכמים הצריכו ליטלו בשעה"ד ואקצר. ובעירובין צ"א איתא אר"י בשעת הסכנה היינו מעלין ס"ת מחצר לגג וכו' אלא אין שעת הסכנה ראיה. נראה ג"כ הכוונה דמשום שהיה שעה"ד שלא הניחו לעסוק בתורה סמכו ע"ד הסובר דהוי רשות אחת. ודמי לשני בצורת וכמ"ש לא רעב ללחם וגו' כ"א רעב לדבר ד' אבל סכנה ממש לא שייך התם דלא יטלטלו הס"ת ולא יקראו בה וע"כ צ"ל דהוי רק שעה"ד כנ"ל:
אות טו
ויסוד הענין שסומכין בשעה"ד ע"ד יחיד. הוא בתוספתא דעדיות פ"א למה הוזכרו דברי יחיד בין המרובים שמא תצטרך להם שעה ויסמכו עליהם. ופי' הראב"ד בפירושו למשנה ה' בפ"א דעדיות שאם אין חולק א"א להקל כלל נגד דין מוסכם. וכבר אמרו אין ב"ד יכול לבטל וכו' ואף בשעה"ד ורק במקום שהיחיד חולק אפשר לסמוך עליו בשעה"ד לפי שאינו כמבטל דברי חכמים רק כסובר כדעת היחיד ההוא. ומה שנהגו עד עתה לאיסור הוא לפי שתפסו דברי המרובים לעיקר יעו"ש שכן תוכן דבריו. ולזה היכא דאיתמר הילכתא כחד סמכינן בדחק גדול ע"ד החולק והיכא דלא איתמר הילכתא ורק מצד דמסברא נימא דהלכה כרבים. וגם י"ל להיפוך בשל סופרים הלך אחר המיקל. בזה סגי דוחק קצת לסמוך על המיקל כמ"ש התו' בנדה ו' ע"ב. וכ"ז בזמן הש"ס אבל לדידן אחר חתימת התלמוד כבר נפסקו והוכרעו כל מחלוקת שבש"ס להלכה כדברי המרובים וזו"ז כללי ההלכות שבידינו. וכיון שאין לנו כח לחדש דבר אחר חתימת הש"ס ממילא הוי אצלינו כדבר מוסכם שאין להקל אף בשעה"ד כמש"ל. רק במקום שמפורש בש"ס שהמרובים בעצמם הסכימו להקל בשעה"ד כהא דסוכה ל"א וכמש"ל. ויש לעיין בזה לדינא במקומות שנזכר בש"ס ואכמ"ל בזה. ומ"מ נפקא מינה לדידן במחלוקת הפוסקים שבזה ניתן לנו רשות להכריע. בזה שפיר ננהיג ככל החילוקים שהזכרנו לענין שעה"ד והפ"מ וכמ"ש הרשב"א בתשובה כמש"ל ושאר פוסקים בכמה דוכתי:
הרי נתבאר דכ"ז שייך רק במקום שיש מחלוקת בדין ויש עכ"פ דעת יחיד לסמוך עליו אבל בתקנה כוללת שהסכימו וקבלו ע"ע כל בני אשכנז באיסור קטניות בפסח וכדומה הו"ל כדבר מוסכם בלי חולק ולא שייך כלל להתיר בשעה"ד. וא"ל שנסמוך על המקומות שנהגו בהם היתר ז"א. דאטו זה מחלוקת בין חכמי המקומות בדין הלא אין זה רק סייג וגדר שנהגו וקבלו ע"ע ושאר מקומות לא נהגו כן ולא מצינו כלל שעמדו חכמי הדור ותקנו תקנה זו. ורק שנהגו כן ונמשך המנהג בקביעות עד שהו"ל כדבר שנהגו בו איסור. והחילוק בין תקנה למנהג כי תקנה הוא מצד חיוב לשמוע למצות ב"ד ומשום לאו דלא תסור. אבל מנהג הוא מצד נדר ולא יחל דברו כדאיתא בנדרים פ"א ובח"ס סי' קכ"ב ראיתי דפשיטא ליה שהיתה תקנה מגאוני אשכנז ע"ז ולענ"ד לא מצינו זה מפורש ואדרבא לשונות הפוסקים שהביא הב"י סי' תנ"ג בזה משמע דרק מנהג הוא וקצת גדולים לא החזיקו במנהג הלז רק עתה נהגו כל בני אשכנז להחמיר. ע"ש בב"י וד"מ ומבואר שלא נתאספו גדולי אשכנז לגזור ולתקן זה. ואף אי הוי תקנה כבר כתבו התו' גיטין ל"ו ע"ב סד"ה אלא דאף בתקנה שתקנו בעיר אחת שייך דין דאין ב"ד יכול לבטל וכו' ע"ש. אך בזה יש לחלק דדווקא שם שהביאו התו' מחולין ק"י שהי' טעם לגזור דווקא באותו מקום יותר משאר מקומות מפני שלא היו בני תורה יעו"ש. אבל בנ"ד לא מצינו שיהא שייך להחמיר בקטניות באשכנז יותר משאר מדינות. ורק ששם קבלו עליהם חומרא זו ולא בשאר מקומות. אך י"ל שאפשר שבני דורות הראשונים ראו במקומות ההם קצת פרצה בזה. וכעין זה איתא בש"ס פסחים מ' ע"ב דרב פפי שרי לממחה קדירה בחסיסי. ופי' התו' בשם הערוך קמח עדשים. ואמר רבא מי איכא מאן דשרי כי הא מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי. הרי דבמקום ששכיח פרצה יש להחמיר אף בקטניות ושפיר צריך ב"ד גדול להתיר. אך לפ"ז יש מקום להתיר עכשיו אם נראה בעיני ב"ד שאין הפרצה מצויה בזה וכעין הא שהחמירו משום שאינן בני תורה דוודאי אם נעשו בני תורה ממילא שרי להו וכהא דהערמה שאסורה ולצורבא מרבנן שרי בשבת קל"ט ע"ב. וא"כ מצינו באותו אדם עצמו שמקודם שהיה צומ"ר אסור לו וכשלמד תורה הותר לו וה"נ הכא כשנעשו בני תורה כ"נ ברור. ויש לעין בדברי התו' בגיטין שם במ"ש שצריך ב"ד גדול להתיר דאם עודם עמי הארץ למה יתיר, אף ב"ד גדול ובפרט לפמ"ש הפוסקים דבסייג וגדר אין להתיר אף ב"ד גדול וע' בפר"ח בזה ואכמ"ל בזה. שוב ראיתי בח"ס סי' קכ"ב אחרי כותבי שכתב ג"כ דקטניות דינו כהא דגזירה במקום אחד שהזכירו התו' שם שגדולי אשכנז מצאו בקעה וגדרו גדר ושוב אין להתיר רק ב"ד גדול. ולענד"נ כמש"ל וגם כבר כתבנו דאין זה תקנה רק מנהג שנהגו איסור. וא"כ בוודאי אין להתיר כנ"ל:
וראיתי באחרונים בשם הפר"ח שמי שנוהג להחמיר מצד שסובר כדעת המחמיר אין לו היתר. והנה הפר"ח אינו ת"י ולענ"ד אדרבא בכה"ג יש לו היתר טפי וכמש"ל מהא דעדיות דבשעה"ד סומכים ע"ד היחיד אף שעד כה עשו כדברי המרובין ותפסו כן להלכה. והא דאיתא בירושלמי ר"פ מקום שנהגו דלהכי לא התירו בני ביישן נדרם משום דרבי ס"ל כר"י שאסור להפליג אינו מצד שתפסו כן לדינא לזה לא יכלו לשנות רק דאיירי שלא היה להם שעה"ד גדול כ"כ כמו בשני בצורת כמש"ל דנגד הדין בעי שעה"ד גדול. שוב מצאתי בפי' ר"ח על פסחים שפי' להדיא הירושלמי כמ"ש ות"ל שכוונתי לדעתו הק']:
אות טז
ויש להביא ראיה שלא להקל בשעה"ד במנהג מהא דפסחים נ' שבני ביישן החמירו שלא לילך בע"ש וקאמר שם דאף דלא אפשר להו אסר להם רבי. וא"ל כבר קבלתם ע"ע ואל תטוש וגו'. הרי להדיא שאין להתיר במנהג איסור אף שהוצרכו לפרנסתם והיו עניים ע"ש בפירש"י ופיר"ח וכדאיתא בירושלמי ר"פ מקום שנהגו. והענין כמ"ש הרשד"ם הובא באחרונים דאף שהמקבלים בעצמם בידם להתיר ע"פ שלשה ככל נדר אבל בנים חמיר דלא מהני התרה דהוי לאו דדברי קבלה לא תטוש וגו'. וא"כ גם בנ"ד אין מקום להתיר. ולפמש"ל מהירושלמי דמנהג זה הוא מצד הדין יש לדחות וכמש"ל אך ש"ס דילן מבואר דלא ס"ל הכי וגם בירושלמי הלז יש להאריך. וע' ח"ס סי' קכ"ב בזה. ולולא פירש"י ופיר"ח שפירשו שהיו עניים הייתי מפרש דלא אפשר להו היינו שהיו עשירים ובעלי עסקים רבים והוצרכו ליסע על היריד למכור סחורתם ולקנות וכידוע דרך הסוחרים וא"כ אין כאן דוחק רק מניעת הריוח ואבותם היו אנשי מנוחה ולא הוצרכו כ"כ ליסע על הירידים וכן בירושלמי לא נזכר כלל דלא אפשר להו והיינו כנ"ל דלא נ"מ לדינא. עכ"פ שמענו מכל הלין שאין להקל במנהג משום שעה"ד:
אות יז
אכן נלע"ד מקום להיתר בזה עפ"י הא דקיי"ל בנדרים כ"ג דנדרי אונסין שרו ואף שנתחדש האונס אח"כ כגון שחלה בנו וכדומה וא"צ התרה דוודאי לא נדר אדעתא דהכי וכן קיי"ל בסי' רל"ב שי"ב. ובר"ן נדרים כ"ז באר שדעתו שכל שיארע אונס קצת שלא יהא הנדר קיים וע"ש ברא"ש שכתב דהוי כדברים שבלב שמוכח וגלוי לכל דהוי דברים. וכן קי"ל בכל נדרים למיזל בתר אומדנא עס"י רי"ח בזה. ובסי' רל"ב סי"ב קיי"ל דאף אונס ממון הוי אונס רק שאם בנקל להשתדל לא מיקרי אונס וא"כ לא עדיף מנהג מאלו קבלו ע"ע בנדר גמור דהוי שרי במקום אונס. ואף שבארנו מירושלמי דפסחים והרשד"ם דבנים חמירי מאבות זה רק לענין שלא יוכלו להתיר לגמרי המנהג דלא שייך לומר שיתחרטו כיון שהם לא קיבלו המנהג וגם בפתח לא שייך דהא אין פותחין בנולד ובעי חרטה דמעיקרא. אבל לענין שעת אונס י"ל דלא חמירי מאבות גופייהו כיון שאיסורם משום אל תטוש תורת אמך. ותורת אביהם היתה רק במקום שאין שם דוחק גדול. וגם י"ל דה"נ לא קבלו ע"ד שיגרמו לבניהם עי"ז דוחק גדול וכנ"ל:
וכן קיי"ל בסי' תקס"ח ס"ב שאם אירע מילה בתענית שמותר לאכול בלי התרה והיינו משום אומדנא דע"ד כן לא קיבלו וע"ש במג"א ובהגר"א. ובס"ב בהג"ה שם מבואר שאף בקיבל בפירוש להתענות אפשר לפדות במקום אונס ואף דשם הטעם משום דלצעורא כיון כמ"ש הגר"א שם ולא משום אונס י"ל משום דתענית קיבל ע"ד שיצטער מהתענית. ולזה לא שייך לומר שלא קיבל ע"ד שיארע לו מזה צער. ועפ"ז י"ל קושיית המפרשים מהא דקיי"ל בי"ד סי' רי"ד שאם אינו בריא קצת צריך התרה. וע"ש בש"ך מ"ש בזה ואין לו טעם לענ"ד. דמ"ש דלא אסיק אדעתיה שיהא אינו בריא. לע"ד הוא דבר מצוי ולא הוי אונסא דלא שכיחא. דהא מפורש בש"ס ופוסקים דחולי שלו ושל בנו ואשתו מבטל הנדר ע' נדרים כ"ג. אבל לפמ"ש א"ש דשאני נדרי תענית שכיון לסבול צער מהתענית עכ"פ לזה צריך התרה כיון שאינו חולה גמור. ובאמת יותר נראה כמ"ש הדגמ"ר הובא באחרונים שא"צ התרה כלל דהוי אונס כנ"ל. והא דסי' רי"ד שמצריך התרה הוא כשרוצה להתיר לגמרי שלא לנהוג עוד באותו מנהג. אבל כשרוצה להקל באותו פעם ולשוב למנהגו א"צ התרה והיינו כמש"ל דהוי כנדרי אונסין:
אות יח
ונראה ראיה להדגמ"ר הנ"ל מהא דפסחים נ' מבני ביישן דלא התיר להם רבי אף דלא אפשר להו והו"ל כנדרי אונסין כמש"ל ואמרינן עניות שכיחא בירושלמי פ"ט דנדרים הובא בר"ן נדרים ס"ד סע"ב. ולפמ"ש הדגמ"ר א"ש שהם רצו שיתירו להם לגמרי דאטו אם ילכו פעם אחד על יום השוק יעשירו. וכיון שצריך התרה בכה"ג כנ"ל בנים לאו בני התרה נינהו כמש"ל מהירושלמי וכמ"ש הרשד"ם בזה. אלא דהיא גופא טעמא בעי ל"ל התרה דמה לי אם הוא אונס לפעם אחד או אונס לעולם. ונראה הטעם דכיון שרואה שנחלש בבריאותו באופן שיומשך זמן מה שלא יוכל לקיים נדר תעניתו ומי מפיס בכל יום להעריך ערך בריאותו אי מיקרי אנוס או לא ואולי במשך הזמן יהיה לו כהיתר לגמרי לזה הצריכו היתר לגמרי. וכן בבני ביישן שהוצרכו לזה בכל ע"ש ומי יודע עד כמה ימשך צורך פרנסתם ואח"כ כשיקומו בניהם אף שיהיו עשירים לא ידעו כלל ממנהג זה. לזה הצריכם התרה וכיון שבנים אין להם התרה אסר להם רבי. ויותר נראה לפמ"ש הש"ך סי' רל"ב סי"ב דבדבר דשכיח טפי והו"ל לאתנויי לא הוי אונס ע"ש. י"ל דה"נ לא היה לבני ביישן אונס כ"כ דצורך פרנסה הוי מילתא דשכיחא והו"ל לאבותיהם לאתנויי וע"כ שקבלו אדעתא דהכי נמי. וגם כי י"ל כמש"ל לענין תענית שעיקר הנדר הוא להצטער ה"נ גם לאבותיהם היה עכ"פ מניעת הריוח ופרנסה ובכ"ז קבלו ע"ע כן וגם דהא יכולים לילך לשם ביום ה' ולהיות שם עד אחר שבת ולא הוי אונס כ"כ. ולפמש"ל לפרש הא דלא אפשר להו היינו שהיו עשירים מיושב הכל בס"ד:
ולכאורה י"ל דבסברת הדגמ"ר הנ"ל לחלק בין התרה לשעה להתרה לעולם נחלקו ר' ירמיה ור' יוסי בירושלמי דסנהדרין פ"ג ובפ"ד דשביעית שהבאתי למעלה דר' ירמיה ס"ל שכיון שהותר מצד אונס המלכות בארנונא הותר לעולם וא"צ התרה ומייתי ראיה מהא דשמן שריפה דלא עמד ב"ד וביטל ומ"מ הותר לגמרי להטביל הפתילה לעולם כיון דמתחילה הותר מצד אונס משלחת זאבים וה"ה הכא. ור"י פריך עלה דלא עמד ב"ד וביטל דס"ל דלהתיר לעולם צריך התרה כמ"ש הדגמ"ר וצריך ב"ד שיתירו ויבטלו התקנה ולזה ס"ל לר' יוסי דלא הותר רק לאותה שעה מצד אונס הארנונא ואנן פסקינן שם כר' יוסי דשביעית נוהג בזה"ז כ"ז שאין אונס מלכות והיינו דצריך התרה להתיר לעולם כמ"ש הדגמ"ר. והרמב"ם שפסק פי"א מה"ת דשרי להטביל פתילה בשמן שרפה לאו משום דס"ל כר' ירמיה. רק י"ל דלא ס"ל כלל טעם דמשלחת זאבים ע' ירושלמי פי"א דתרומות ומפרשים שם שיש פלוגתא בזה:
אות יט
וראיתי מובא בשם ס' תומת ישרים שאם נתחדש ונודע דבר שלא ידעו הב"ד המתקנים יש רשות לב"ד קטן לבטל התקנה ואין גוף הספר ת"י לידע טעמו. ובהא דריש מ"ק שהוצרכו להתנות על ב' פרקים שיוכלו לבטלם י"ל משום דשכיח שיהא פסידא עי"ז שלא יחרושו ערב שביעית והו"ל לאתנויי כדאיתא ריש כתובות באונסא דשכיח וכמ"ש הש"ך סי' רל"ב סי"ב כן גבי נדרים אבל גבי ארנונא הוי מילתא דלא שכיחא וכהא דסי' רל"ב סי"ב בהג"ה גבי שר שצוה לעבור על השבועה ע"ש. ולזה כיון שנתחדש דבר דלא הו"ל לב"ד המתקנים לאסוקי אדעתא כלל שפיר מבטל אף ב"ד קטן כנ"ל. ותק"ח הוי כעין נדר דאזלינן בתר אומדנא ואונס כמש"ל ורק אחר חתימת הש"ס אין בידינו כלל לחדש דבר בתקנותיהם וכמש"ל. ובזה יש מקום לדברי הכ"מ פ"ג מה' ממרים שכתב שאף אם נעשה אח"כ שאין הצבור יכולים לעמוד בו ג"כ ב"ד קטן מתיר וסתרנו זה למעלה אבל דבריו קיימים בכה"ג שנתחדש אונס דלא שכיח כ"כ וכמש"ל. ומ"מ צריך היתר לענין לבטל לעולם כמ"ש הדגמ"ר. ורק דבזה סגי ב"ד קטן. ואף דהיכי דבטל הטעם צריך ב"ד גדול. היינו משום דהו"ל להמתקנים לאסוקי אדעתא לאתנויי אם יבטל הטעם כמש"ל. אך באמת לא דמי תקנת חז"ל להא דנדר ורק לענין מנהג שהוא מטעם נדר כמש"ל שייך לאתויי מדיני נדרים אך לא לענין תקנות וגזירות חז"ל ונדחו כל דברינו בזה מירושלמי ותו"י הנ"ל ואקצר:
אות כ
נשוב לנ"ד במנהג איסור קטניות בפסח נראה דוודאי לא עדיף מנדר גמור דאמרינן דאדעתא דהכי לא נדרו במקום דחק ואונס. ובימיהם היה זול גדול ולא אסקו אדעתייהו שיהיה יוקר גדול כזה לאתנויי עליו אבל בוודאי לא קיבלו ע"ע ע"ד יוקר ודוחק גדול כזה וגורם לעניים מניעת שמחת יו"ט וגם תפוחי אדמה יקרים וכמעט אינם במציאות מחמת הקור ובפרט כי על גוף המנהג פקפקו רבים כמ"ש בב"י סי' תנ"ג שהרבה גדולים אכלו קטניות:
וכיון שכל יסוד ההיתר שבארנו בס"ד הוא מצד אונס ודוחק א"כ אין להתיר רק לעניים שסובלים דוחק ולא לעשירים וכל מי שאפשר לו להשתדל שלא יאכל קטניות בלי דוחק וודאי אסור לו לאכול קטניות וכמ"ש הרמ"א סי' רל"ב סי"ב דהיכא שיכול להשתדל לא מיקרי אונס וכמש"ל. והמהרי"מ שהתיר אף לעשירים לטעמיה אזיל שדעתו שתקנה גופא יש כח ביד חכמי הדור לשנותה כפי הצורך. אבל לפמ"ש שחלילה ליגע בגוף הדבר ורק משום אונס יש להתיר. א"כ אין להתיר רק למי שהוא אנוס ובאמת כפי אשר סופר לנו יפה דיבר הגאון מהרי"מ ז"ל לפי זמנו שהיה אז יוקר נורא מאוד וגם מדלית פרוטה. ובוודאי הרגיש הצדיק הנ"ל שיש הרבה אנשים שבושים לפרסם עניותם ומתראים כעשירים ולחרפה יהי להם לאכול קטניות ויסבלו בשביל זה חרפת רעב בי"ט. לזה לבש צדקה כמדו וצוה שיאכלו כולם. כי היה נוגע אז כמעט לפקו"נ כפי אשר שמעתי מעוצם היוקר ורעב שהיה אז ובכגון זה יש לדון ולומר דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא קלילא וכו' ואכמ"ל בזה. אבל בזמנינו וכמו בשנה זו שת"ל לא הגיע למדריגה כזו ח"ו והפרוטה מצויה קצת ורק העניים הפרטיים וידועים מכבר קשה להם לסבול בזה וודאי אין להתיר רק לעניים האלה ולא לזולתם. והם שכבר הורגלו בעניותם לא יבושו כלל במה שיאכלו קטניות לבדם. וכל איש ישקול בנפשו אם הגיע למדריגה שהוא סובל דוחק בזה או לא:
אות כא
ועיר אשר יוכלו העשירים לפזר על צדקה באופן שלא יצטרכו העניים לבוא למדה זו מה טוב. אבל אין לנו רשות לכופם ע"ז וכמו שאין כופין להעשיר העניים שלא יצטרכו לאכול דמאי אף שיש לחלק וכמש"ל מ"מ כן עיקר לדינא. ובכל מקום שמקילים בהפ"מ ולעני אין שום מצוה לעשיר ליתן לעני כפי הפסדו כדי שלא יצטרך לקולא של ההוראה ההיא וה"ה בנ"ד. ואף שמצינו במס' שמחות פ"ה גבי אבל עני שמותר לעשות מלאכה בצנעא אחר ג"י אבל אמרו חכמים תבוא מאירה לשכרו שהצריכוהו לכך והובא בתו' מ"ק כ"א ע"ב ובש"ע סי' ש"פ אלמא שצריך לפרנס העני שלא יצטרך להקל באיסור. נלע"ד שזה רק באבילות שהוא כבוד המת שיתאבלו עליו וזה כעין שמצוה לגמול חסד ללות המת ולהספידו כן מצוה להספיק את אבילי המת שיוכלו לנהוג האבילות כראוי. וכעין שמצינו בשבת קנ"ב שישב רב יהודא במקום האבלים במת שלא היו לו אבילים והוא נ"ר לנשמת המת ג"כ ע"ש. וכן פירש"י בסנהדרין מ"ו ע"ב שלא היו מתאבלין על הנהרגים בב"ד כדי שיהא להם ויתכפרו בבזיונם. הרי דאבילות משום כבוד המת. [ולכאורה קשה דהו"ל לפרש בפשיטות משום באבוד רשעים רנה כדאיתא בדף ל"ט ע"ב. ונראה דפירש"י מוכרח דבדף מ"ז ע"ב איתא דאי אית להו כפרה בקבורתם יתאבלו עליהם ומוכיח שלא נתכפרו בקבורה ע"ש. וקשה דאף שנתכפרו בקבורה מ"מ שייך שפיר באבוד רשעים רנה כיון שקודם מותו לא נתכפר ומה בכך שבמיתתו מתכפר לזה פירש"י הטעם משום בזיון. כי באמת בעבירה אחת לא מיקרי רשע כ"כ עד שלא יתאבלו עליו. ורק במומר לעכו"ם שייך זה כדאמרינן בדף ל"ט באבוד רשעים רנה זה אחאב ובפרט כאן שמתודה קודם מיתתו ולפעמים עושה תשובה באמת ובכ"ז אין מתאבלין עליו וע"כ הטעם משום כפרה כנ"ל]. וראיה לזה שהרי בחוה"מ שהותר לפועל עני שאין לו מה יאכל לעשות מלאכה ולא מצינו שם שיאמרו חז"ל להספיקו שלא יצטרך לכך ותבוא מאירה ח"ו וע"כ צ"ל כמ"ש. איברא נראה דשם ג"כ יש מצוה להספיקו לא מצד שלא יצטרך לעשות בחוה"מ רק כדי שיוכל לשמוח ביו"ט כראוי וכמצוה עלינו בתוה"ק לשמח האביון ברגל:
אות כב
וצ"ע לדינא במי שהוא מסוכן ואין לו שום דבר לאכול רק דבר איסור. אם מחויבים אחרים ליתן לו משלהם דבר היתר. כדי שלא יצטרך לאכול דבר איסור. או נאמר כיון שאין לו רק זה מותר לו לאכול לגמרי. ואין להביא ראיה ממה דקיי"ל שאסור להציל א"ע בממון חבירו. די"ל דהיינו דווקא לקחת מעצמו אסור כי המצוה בהשבת גופו או להצילו מאיסור הוא רק מצות הגוף. אבל לא שעבוד וקנין נכסים ולא עדיף מצדקה שאסור לעני ליטול מעצמו מן העשיר ורק שב"ד כופין אותו. ובמק"א דברתי בענין זה מהא דסנהדרין ע"ג שחייב בהשבת גופו אף בשכר. ולכאורה נראה שמעיקר הדין א"צ ליתן לו. דלגבי פקו"נ קיי"ל שהותרו כל האיסורים ולא בתורת דיחוי וכדאיתא ביומא פ"ג שאין מהדרים לעשות ע"י עכו"ם וכדומה במקום סכנה. ורק מי שיראת ד' נגע בלבו ראוי לו להתנדב להצילו מאכילת איסור. אבל אין חיוב ע"ז ויש להאריך בזה מסוגיא דיומא פ"ב ומשאר דוכתי ואכ"מ. אבל בנ"ד וודאי פשוט שא"צ להספיק להם שלא יצטרכו להתיר להם קטניות וגם דבנ"ד שעיקר האיסור משום מנהג ונדר ובמקום אונס הותר הנדר כנ"ל א"כ אין כאן איסור כלל ואטו מי שהותר נדרו מחמת אונס יש מצוה להסיר אונסו כדי לקיים. זה בוודאי אינו דכיון שהותר הנדר אין כאן שום מקום להחמיר. ולפ"ז נראה שאסור לעני שסובל דוחק גדול להחמיר ע"ע שלא לאכול קטניות. דכיון שמותר לו לגמרי. א"כ יש בידו עבירה על מניעת שמחת יו"ט. וע' ברכי יוסף א"ח סי' ל"ב בענין הא דאיתא בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט ואכמ"ל בזה: