שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן כג
כבוד יקירי שב"ז הרב הגדול חו"ב כו' מוה' ישעי' נ"י רב בק"ק קירקלאן:
ע"ד אשר עורר על הב"ח ביו"ד סי' שע"ה סי"א דבין השמשות חשיב כיום לענין אבילות דאזלינן לקולא. והקשה דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי אם שמע שמועה ביום שלשים בה"ש דאז נחשוב ביה"ש כלילה דליהוי שמועה רחוקה עכ"ד:
אות א
והנה קושייתו זאת טפי הו"ל להקשות על הש"ס דשבת דף ל"ד דאמר רבא אמרו לו ב' צא וערב עלינו לאחד עירב מבע"י ולאחד עירב ביה"ש. זה שעירב מבעו"י נאכל עירובו ביה"ש וזה שעירב עליו ביה"ש נאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב. ממנפ"ש אי בה"ש יממא הוא בתרא ליקני קמא לא ליקני ואי ביה"ש לילא הוא קמא ליקני בתרא לא ליקני בה"ש ספיקא הוא וספק דרבנן לקולא ותיקשי דהא אפשר הקולא בהיפוך לאותו האיש. אבל באמת לא שייך תרי קולי רק היכא שבאותו דבר בעצמו יש לנו תרי קולי דסתרי כמו הך דבתוס' ב"ק י"א ע"א ונדה כ"ז ע"ב שבאותו לידה יש תרי קולי דסתרי יעו"ש. אבל לא שנחוש שמא יארע לו פעם אשר יוכל להקל להיפוך. אלא דמ"מ בסוגיא שם קשה דהא איירי שם באחד שעירב לשניהם. א"כ הו"ל תרי קולי בחד גברא. וצ"ל כיון דמ"מ הדבר נוגע לשני אנשים לא שייך זה. וכבר הרגישו בזה הפר"ח בכללי ס"ס סי' ג' והשעה"מ פ"י מה' מקואות כלל א'. ותרצו כן דבתרי גברי לא שייך זה עיי"ש. ונראה דאיירי שכ"א בא לשאול על עירובו בפ"ע ולא שהשליח בא לשאול על, שניהם. דבבא לשאול עליו ועל חבירו קיי"ל בכתובות כ"ז דלא מקילינן ע"ש בתוד"ה בבא לישאל. ומפורש בטהרות פ"ה מ"ו דגם בספיקא דרבנן כמו באוכל אוכלים טמאים הדין כן ע"ש. וכ"ה ברמב"ם ספי"ט מה' אה"ט:
אות ב
ובזה קשה לי על הרמב"ן בחי' בשבת שם שכתב דרבא אשמעינן דלא אמרינן ממ"נ. אף דדמיא למאי דאמרינן בעלמא בבאין לישאל בב"א שניהם טמאין. הכא ביה"ש ספיקא הוא ועירובין דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. ולא אמרינן בכה"ג ממנפ"ש עכ"ל. נראה עיקר חילוקו בזה בין דאורייתא לדרבנן. והוא פלא דגם בדרבנן שניהם טמאים כנ"ל. וכ"כ הרמב"ן בעצמו גבי ב' קדירות הובא בב"י סי' קי"א דמחלק בין אדם א' לב' בנ"א ויליף משני שבילין. ואיירי באיסור דרבנן ע"ש בב"י ובש"ך סי' קי"ט שם. וכן בפסחים דף י' גבי חמץ מדמה לה לב' שבילין לחלק בין בב"א לזאח"ז. ופי' רש"י שם וכן בסוגיא שם דבדיקת חמץ דרבנן. וע"ש בתוס'. וא"כ קשה טובא על הרמב"ן דבב"א הו"ל תרי קולי דסתרי. וכבר תמהו על הרמב"ם גבי חמץ שלא חילק בין נשאל בב"א לזאח"ז ע' במל"מ פ"ב מה' חמץ ושאר אחרונים. וכן קשה על פירש"י בשבת ל"ד דרבא איירי בעירובי תחומין וכ"ה דעת הרמב"ם פ"ו מה"ע דאיירי בע"ת. וא"כ קשה דבע"ת הוי תרי קולי דסתרי אם ירצה לילך לצד השני כנגד עירובו. וכדתנן בדף פ"א ע"ב בעירובין דמיקרי חוב ע"ש. וע' תו' דף מ"ו ע"ב ד"ה ואין. וכ"כ השעה"מ פ"י מה' מקואות דבע"ת לא שייך לומר שיהא עירוב מספק. משום דנמשך מזה חומרא לגבי צד השני. וספק עירוב דכשר הוא רק מטעם חזקה ע"ש. ולפלא על השעה"מ שלא הרגיש בקושיא הנ"ל על רש"י ורמב"ם.
אות ג
ואפשר כוונת הרמב"ן משום דעירוב קיל טפי. וכדאמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב. משא"כ בכל תקנתא דרבנן אלמא דעירוב קיל טפי. וכעין זה כתבו התו' ריש ברכות בשם ר"ת דבתפלה הקילו למיעבד תרי קולי דסתרי אהדדי יעו"ש. [אף דבאמת נראה דשם הכוונה משום דתפילת ערבית רשות להכי מקילינן וכמו"ש הלח"מ פ"ג מה' תפלה. דלא כמעדני יו"ט ברא"ש שם שפי' דהקולא הוא בתפילת המנחה ע"ש.] ולפ"ז נראה דגם באבל דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל ג"כ שרי בתרי קולי דסתרי אהדדי ומיושב ג"כ הערת כ"ת על הב"ח. אלא דתיקשי לדעת המרדכי והובא בש"ע סי' שע"ה ות"ב דהמתפלל ערבית מבעו"י לא אמרינן דהוי יום לקולא ע"ש. והיינו משום דהוי תרי קולי דסתרי. ואפשר דשאני התם דהוי חדא קולא לענין תפילה. ואנן לא קיי"ל כר"ת ריש ברכות דבתפילה הקילו כמבואר ברא"ש שם. ועוד נראה דבאמת בספק גמור כמו גבי ביה"ש דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא. שפיר הוי זה דין גמור דבספיקא הקילו ועבדינן אף בתרי קולי. אבל בתפילת ערבית מבעו"י דפליגי בה בברכות כ"ז ר"י ורבנן ואמרינן דעביד כמר עביד. וא"כ אין לו לעשות כקולי שניהם ביחד וכהא דעירובין ז' העושה כקולי שניהם רשע. ולזה אף באבילות אין לעשות תרי קולי בכה"ג בספיקא דדינא וכן בעירוב ג"כ. ולזה כתבו התוס' בעירובין מ"ו ע"א ד"ה קמ"ל דלא נעביד כריב"נ באדם וכרבנן בכלים דהוי תרי קולי דסתרי. אף שבארנו דלא הוי תרי קולי רק כשבאים בבת אחת ובאדם אחד. ובפרט לפמ"ש דבעירוב הקילו אף בבת אחת. מ"מ כ"ז בספק במעשה ולא בספק דדינא בפלוגתא וכנ"ל. וכן צ"ל בדברי התוס' ביצה י"ד ע"א ד"ה איכא בינייהו שכתבו דאף בשל סופרים היכא דאיכא תרי לישני ואיכא לכל חד קולא וחומרא עבדינן כתרווייהו לחומרא. דאי כתרווייהו לקולא הו"ל תרי קולי דסתרי והיינו ג"כ כמוש"ל דהו"ל רשע העושה קולי שניהם:
אות ד
ועפי"ז שפיר מיושב קושייתינו על הרמב"ם ורש"י שהזכרנו דמפרשי בע"ת. וכן מה שהקשה השעה"מ פ"י מה' מקואות אהא דספק עירוב כשר בעירובין ל"ה דהא הוי חומרא לצד השני והוי תרי קולי דסתרי. ולפמ"ש א"ש דגם בע"ת הלכה כדברי המיקל כדאיתא בעירובין מ"ה ע"ב וא"כ י"ל בעירוב הקילו כנ"ל. אלא שקשה לחדש דבר כזה בדעת הרמב"ן ופשטות לשונו משמע דהוא רק משום דהוי ספק דרבנן. שוב אחרי כותבי ראיתי בדרישה סי' שצ"ג שהקשה על הטור למה לא חילק גבי עירוב בביה"ש בין באו לשאול בב"א או בזא"ז כמו דמחלקינן גבי חמץ דהוי נמי דרבנן. ותירץ דבעירוב הקילו טפי משאר דרבנן ע"ש. ות"ל שכיוונתי לדעתו הגדולה. אלא דבדברי רמב"ן קשה להעמיס כן. וגם הוא דוחק לענ"ד דכיון שאין לנו לעשות ב' דברים הסותרים. לא שייך לומר בעירוב הקילו [וע' ר"ן פ"ק דמגילה לענין ספק מוקפין שכ' שקורין בי"ד. משום דאי נימא ספיקא לקולא לא יקראנו כלל. ומ"מ כיון שצריכים לקרות בי"ד משום שאין מעבירין על המצות ממילא פטורים בט"ו. וע' עוד מ"ש הר"ן לענין הסיבה. וע' מל"מ פ"א מה' מגילה הי"א מ"ש בזה ומש"ש בשם המבי"ט שהיקל בתרי ספיקי דסתרי. וע' ביצה ד' ע"ב ספוקי מספקא ליה ועביד הכא לחומרא וכו'. וע' יו"ד סי' ס"ו לענין דם ביצים בפלוגתא אי על החלבון או על החלמון ובאחרונים שם בש"ך וט"ז ועס"י ס"ט ובפרמ"ג בש"ד. וע' בפרמ"ג סי' ק"י בדיני ס"ס אות א'. וע' מהרי"ט חי"ד סי' ב' שכתב דאשת טומטום הוי תרי ס"ס דסתרי אהדדי והיינו בחד גברא ע"ש :]
אות ה
והריטב"א בחי' בשבת ל"ד כתב ג"כ דקמ"ל דאף דאיכא תרתי דסתרי אהדדי ואיכא למימר ממנפ"ש מ"מ לא אמרינן עיי"ש. וגם עליו קשה כנ"ל דאי איירי בשואל זא"ז פשיטא דלא אמרינן ממנפ"ש כדאיתא בטהרות פ"ה וכתובות כ"ז וש"מ. ואי איירי בב"א קשה למה לא נימא ממנפ"ש וכמוש"ל והנה בעירובין ע"ו איתא גבי ב' בתים אי נעביד כל חד בית שער לגבי האי חצר ובית גמור לגבי אידך חצר:
דלא עבדינן משום דהוי סתרי אהדדי. ופריך מ"ש מהא דשניהם קנו עירוב בהך דשבת ל"ד ומשני ספק יממא ספק ליליא לא מינכרא מילתא אבל הכא אי גבי האי בית לגבי דהאי בית וכו' ע"ש. ופירש"י דהוי כחוכא ואיטלולא כיון דהוי תרתי דסתרי ע"ש. וא"כ משמע דגם גבי ביה"ש אם באו לשאל בב"א דהוי נמי כחוכא ג"כ מחמירינן. אולם הריטב"א שם כתב משום דאיכא למימר דמקצת ביה"ש הוי יום ומקצתו לילה עיי"ש. ולכאורה תמוה דמי לא איירי שהיו שניהם ברגע אחת זה הניח וזה נאכל או שמקודם נאכל של זה ואח"כ הניח זה והכל ביה"ש. ונראה כוונתו דבאמת משמע ליה דאיירי אף בשואל בב"א מקילינן מדמקשה הש"ס שם מהא דשניהם קנו אהא דב' בתים ולא מחלקינן בהכי [והך דב' בתים משמע מסוגיין דלא שייך כלל לומר ששאלו בזא"ז דהא זה גופו עיקר השאלה אם הבית שהניחו בו עירוב אפשר להיות כבית שער לחצר אחר. וגם כי העירוב מונח לפנינו. ומינכרא מילתא טפי וכעין שכתבו התוס' בכתובות כ"ז ד"ה בבא דכיון שידוע לכל שהיו הרבה כהנות הוי כבא בב"א ע"ש.] ולזה ביאר הריטב"א דמ"מ ליכא חוכא כי השומע שלא ידע תוכן המעשה אם הי' ברגע אחת או לא יתלה דלהכי הקילו בשניהם מפני שתולין מקצת זה ביום ומקצת זה בלילה משא"כ בב' בתים שהבתים לפנינו:
אות ו
ולפי"ז מיושבים קצת דברי הרמב"ן והריטב"א הנ"ל וכן שאר פוסקים שלא חלקו גבי הא דשניהם קנו עירוב בין בב"א לזאח"ז. דעיקר הא דמחמרינן בבאו לישאל בב"א אף בדאורייתא הוא רק מדרבנן כמו"ש התוס' בפסחים י' ע"א. והטעם משמע בעירובין ע"ג משום חוכא כמוש"ל. וכ"כ התוס' בנדה ס' ע"א להדיא עי"ש. אבל בביה"ש ליכא חוכא כמו"ש הריטב"א דתלינן במקצת יום ומקצת לילה. לזה הקילו שפיר אף בב"א. [ולפי"ז בספיקא דביה"ש נקל אף בדאורייתא. כגון טבול יום בביה"ש שנגע בתרומה ברשות הרבים דספיקו טהור. ונגע במת באותו עת וספק לו אם ימנה מיום זה אם ממחרתו. ויש לדחות ואקצר]. וגם פירש"י ורמב"ם שהקשינו עליהם יש ליישב לפ"ז דעיקר הטעם משום חוכא. והכא כיון שעכשיו בא לשאל רק על עירובו אם הוא קיים לפי שרוצה לילך לאותו צד ואינו שואל כלל על צד השני. שוב לא הוי כחוכא ושפיר מקילינן. אבל באמת ז"א דהא כתבו התוס' בב"ק י"א ונדה כ"ז דבס"ס דסתרי נמי לא מקילינן אף שאינה באה בבת אחת לשאול על שניהם ואפשר שלא יארע כלל שתראה ביום מ"א. וצ"ל הטעם כמו"ש השעה"מ פ"י מהלכות מקואות שכיון שאין אנו יודעים איזה ס"ס נתפוס מחמרינן בשניהם. וכעין ראיה לזה נראה לע"ד מהא דזבחים י"ז דאיתא שם היכא דאיכא קו"ח הכי ואיכא קו"ח איפכא אמרינן דכל חד וחד תיקום אדוכתא. וע' תוס' שם ד"ה כל וחולין כ"ג ע"ב מה שכתבו בזה. וא"כ גם בנ"ד נימא הכי דלא ידעינן איזה צד נתפוס בביה"ש זה ונחמיר בשניהם. ונראה דאפשר לומר דשם בב"ק י"א הוי לענין טומאה דאורייתא וספיקא לחומרא בדאורייתא. ולזה אף דס"ס מותר מה"ת. מ"מ כיון שיש לנו ספק איזה ס"ס נתפוס א"כ הו"ל שוב ספיקא דאורייתא ולחומרא. לזה כתבו התוס' דמחמירים בתרווייהו. אבל בספיקא דרבנן דהוי לקולא בזה אף אי איתרמי דאיכא שתי ספיקות סותרים זא"ז ויש לנו ספק לאיזה צד נתפוס הספק. הנה בהא גופא יש לומר דספיקא דרבנן לקולא ונקל שפיר בתרווייהו. אם לא היכא שבאים בבת אחת באופן דיש לחוש לחוכא ואיטלולא כמוש"ל. וע"ל סוף אות י"ד שהוכחנו זה ג"כ מדברי התוס' יבמות ונדה ע"ש. ונראה דזה רק לדעת הרשב"א דסד"א לחומרא מה"ת. דאי לקולא מה"ת א"כ בהך דב"ק י"א איכא עכ"פ ספק גמור בכל צד וא"כ שוב הו"ל הספק לאיזה צד לדון הס"ס ספק דרבנן וכמובן. ואף כי יש לדחות עיקר סברתינו בזה. אולם בלא"ה הרבה פוסקים לא ס"ל כלל סברת התוס' דב"ק הנ"ל וכמוש"ל אות י' בס"ד. ולזה שפיר י"ל בדעת הרמב"ן וריטב"א משום שאפשר שמקצתו יום ומקצתו לילה כנ"ל. ואפשר באמת אם נאכל הראשון קודם שהניח עירוב השני לא מהני. וכדאיתא נמי ברש"י עירובין ל"ו גבי סוף היום ותחלת היום לחלק בין תחלת בה"ש לסוף ביה"ש יעו"ש. אבל בסתמא שפיר תלינן כנ"ל. וגם במפורש אפשר כמוש"ל דמ"מ השומע יתלה בכך רק שדחוק לומר כן. ואף שכתב הרא"ש פ"ב דשבת בשם רבינו יונה דאם הניח עירוב ביה"ש ונאכל ביה"ש לא אמרינן דמקצתו יום ומקצתו לילה. הרי דקדק שם בלשונו דגבי אדם אחד לא אמרינן הכי. והיינו נמי דמוכיח שם מדנקיט הש"ס בתרי גברי משמע דבחד לא מקילין כולי האי ע"ש. ולכאורה קשה באמת עליו דדילמא אשמועינן הש"ס רבותא טפי בתרי גברי דהו"ל תרתי דסתרי מ"מ מקילין. ומזה מוכח דגם הוא פירש כהריטב"א דלהכי מקילין בתרי גברי משום דתלינן במקצת יום ומקצת לילה. וא"ל שהוא מפרש כפשוטו שהניח קודם שנאכל ולא בשעת מעשה דהא אנן פסקינן בסי' שצ"ג כרבינו יונה. אך דשם פסקינן דשניהם קנו בכל גוונא וכדעת הרמב"ן וש"פ שהזכרנו וע"כ צ"ל כמו"ש דגם הר"י ס"ל כהריטב"א הנ"ל. ואף שעדיין יש להקשות דהא גופא קמ"ל דסמכינן שיתלו בזה. מ"מ משמע ליה דבחד גברא הוי ג"כ רבותא. ודחוק קצת. וגם קשה דהא חזינן גבי זב מחמירין ברואה ביה"ש דלמא מקצתו יום ומקצתו לילה כדאיתא בשבת שם ל"ד ע"ב וה"ה להקל בעירוב. וכן מוכח מפירש"י ל"ה ע"ב ותוס' ל"ד ע"ב ד"ה ספק שכתבו דהא דעושה מלאכה בשני ביה"ש חייב היינו שעשה כולן דלא נימא שמא מקצתו יום ומקצתו לילה ע"ש. הרי מבואר דאף לקולא תלינן בהכי. וכ"נ מוכח שם ל"ד ע"ב דקתני ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו יום וכו' ומטילין אותו לחומר ב' ימים וכו' אמר מר מטילין אותו וכו' למאי הלכתא אר"ה בריה דר"י לענין טומאה וכו' ופירש"י בשלמא ספק כולו מן היום לענין מלאכה ביה"ש עי"ש. וקשה ל"ל דייק הש"ס ברישא דספק מן היום ומן הלילה אבל לפמ"ש א"ש דנ"מ לענין מלאכה וגם אכולהו י"ל ג"כ לענין עירוב. ולזה דייק אסיפא דתנא לחומר ובהנך שהזכרנו הוא לקולא נראה מכ"ז לתלות אף באדם אחד דביה"ש מקצת יום ומקצת לילה. אך כיון שלא העירו אחד מהפוסקים שיש חולקים על הר"י בזה אין ראוי להרים ראש לדון להקל בזה ולזה אקצר. ודאמרינן בעירובין ל"ח מחשיך עליו ונוטלו מחשיך ואוכלו. נראה משום דלכתחילה צריך להמתין עד הלילה ממש ולא לסמוך על הספק וכן צ"ל גם להר"י דהא שם איירי במניח מבעוד יום וגם י"ל דמחשיך קרי ביה"ש וכן נראה דהא מבואר בשבת ל"ד דמערבין לכתחילה ביה"ש ע"ח ולדעת התוס' וש"פ שם אין חילוק בין דיעבד לכתחילה יעו"ש. וא"כ בע"ת דקונה ביה"ש יש לסמוך ע"ז לכתחילה ויש לחלק דמ"מ אין להכניס א"ע לספק לכתחילה וכן הלשון בעירובין ל"ב ע"ב ל"ג ע"א הכל בלשון דיעבד לענין שצריך להקל משום שבות ביה"ש עי"ש:
אות ז
ואפשר עוד לומר דבספק עירוב כיון דהשתא אינו בא רק לשאול על אותו צד שעירובו בו לזה קם דינא דספיקו לקולא וכאשר יבוא אח"כ עוד לשאול על צד השני באמת נחמיר לו כי היכי דלא ליהוי כחוכא כנ"ל ודווקא היכא ששואל תיכף על שני הספיקות אז שייך חוכא ונחמיר בשניהם. ובהך דב"ק י"א י"ל דתיכף בשעה ששואלת לנו צריך להודיעה כמה ימי טומאתה וטהרתה וזה עיקר שאלתה וא"כ הו"ל תיכף תרתי דסתרי. ובזה יש ליישב מה שלא חילק הרמב"ם גבי בדיקת חמץ בין באו לישאל בב"א אי זא"ז כמוש"ל שנתקשו בזה המפרשים. דשם באמת קשה דלא משכחת לה כלל בזא"ז. כיון שע"כ בשעה ששואל על הדבר ההכרח לו להגיד שהעכבר הכניס חמץ לא' מן ב' הבתים וא"י לאיזה בית. וא"כ הו"ל כבת אחת וכמ"ש התוס' בכתובות כ"ז דכיון שידוע שיש הרבה הו"ל כב"א אף שלא שאלה עתה רק אחת וע"כ מפרש הרמב"ם סוגיא דפסחים י' דלא מדמי לה לשני שבילין. רק לענין שתולין להקל היכא דליכא למיחש לחוכא. וממילא הכא בחמץ אף בב"א מקילין משום דאמרינן להו דרבנן לא תקנו בדיקת חמץ רק במקום שוודאי הכניסו בו חמץ ולא בספק כה"ג. וליכא למיחש לחוכא:
אות ח
ועפי"ז יש ליישב ג"כ דברי הרשב"א הובא ביתה יוסף ביו"ד סימן קי"א דבשני קדירות אף בשני בנ"א ובזאח"ז תולין להקל. והשיג עליו הש"ך שם סקי"ט וכן הפר"ח שם וכן בסי' ק"צ כתב בשלש נשים שנמצא כתם דכולם טמאות אף בזא"ז והשיגו האחרונים ע"ז עי"ש סעיף כ"ה וסמ"ט ובנה"כ שם דהא בב' שבילין מקילינן בזאח"ז. אבל לפמ"ש א"ש דע"כ כששואל האחד צריך להגיד שהיו שני קדרות ואינו יודע לאיזה נפל האיסור או שהיו ג' נשים ואין ידוע מאיזה יצא הכתם שזהו עיקר הספק והשאלה. וא"כ ממילא ידוע לב"ד שיש עוד ספק והו"ל כבאו לישאל בב"א וכנ"ל וע' מל"מ ספי"ט מהלכות מקואות שדימה הך דב' שבילין להא דשתי קדירות. ולענ"ד אינו דומה כנ"ל. שוב אחרי כותבי ראיתי בכרו"פ ס"ס קי"א שכ"כ להדיא בישוב דברי הרשב"א הנ"ל וכן בסדרי טהרה סי' ק"צ סקמ"ז. ורק לא הביאו שם דברי התוס' דכתובות כ"ז שהזכרנו דבידוע הוי כב"א. ושמחתי שמצאתי לי רב בזה:
אות ט
אבל באמת ז"א דבעירוב מ"מ מתגלה תיכף לפנינו ספק שלצד השני אף ששואל רק על צד העירוב. וגם כשאנו מורים לו שהעירוב קיים. ממילא מובן שנאסר לצד השני. אך בזה י"ל שאין לחוש לפמ"ש שעיקר הטעם משום חוכא ודלא כמו"ש השעה"מ משום שאין אנו יודעים לאיזה צד נתפוס להקל. וגם במה שהבאתי מתוס' כתובות כ"ז ג"כ נראה דלא דמי דשם כתבו התוס' משום שידוע לכל שהיו הרבה כהנות. וכיון שידוע לכל שפיר חיישינן לחוכא ומשמע מלשונם שם שאם אין ידוע לכל ורק שב"ד יודעים אין לחוש לחוכא כי ב"ד בעצמם יודעים שהוא דין גמור להקל בספיקא דרבנן בכל גונא ובזה נסתר גם כן תירוצנו על הרשב"א. ומירושלמי ספ"ז דתרומות יש להביא ראי' להרשב"א דקאמר שם גבי ב' קופות אחת תרומה וא' חולין ואין ידוע איזו ונפלה אחת לחולין אין מדמעתן ושניה נוהג כתרומה. נפלה שניה למקום אחר ג"כ אינה מדמעת וא"ר יוחנן ר' יהודה היא דס"ל גבי ב' שבילין בבא לישאל עליו ועל חבירו הו"ל כמו בזא"ז והכא לא בשנשאלו עליו ועל חבירו. כן הגיה הגר"א בשנות אליהו ואין לזה ביאור דמנ"ל לר"י הא. דילמא איירי מתניתין כשנשאל זאח"ז ממש ואתיא אף כר"י. אבל הכוונה כמו"ש בדעת הרשב"א שכיון שמשאלתו מוכח שיש כאן עוד ספק הו"ל כבא לשאל עליו ועל חבירו. וה"נ כששואל על הראשונה ממילא מודיע לב"ד שיש שניה שעומדת ג"כ בספק ולזה אוקמא בירושלמי כר' יהודה והיינו דקאמר הירושלמי בפשיטות דהוי כנשאלין בזאח"ז. ובזה יש ליישב דקדוקינו מתוס' כתובות שכתבו דידוע לכל. די"ל שכתבו זה כדי לאוקמא אף כר"י דליהוי נמי לר"י כב"א אבל אף באין ידוע לכל הו"ל כבא לשאל עליו ועל חבירו. ואנן קיי"ל כר"י דהוי כב"א. והרמב"ם פסק כהך משנה בפי"ג מה' תרומות וקשה דהא פסק בפי"ט מהאה"ט כר' יוסי דשואל עליו ועל חבירו הוי כב"א ולזה נראה דגריס הכא לא בשנשאלו זאח"ז. פי' דמדחה דאתיא אף כר' יוסי ואיירי הכא בזא"ז אלמא דאף כה"ג הוי כזאח"ז [ולענין הגהת הגר"א לענ"ד יותר נכון להגיה רק תיבת על. וכן צ"ל והכא כנשאלו על שניהם כאחת והיינו עליו ועל חבירו כפירש"י בכתובות כ"ז וכן מפורש בתוספתא דטהרות ודברי התוס' צ"ע מתוספתא הנ"ל ומצאתי במל"מ פרק י"ט מהאה"ט שהקשה כן על התוס' ונשאר בקושיא וכ"מ לשון הירושלמי שם שאול דילך ואוזיל לך משמע שעדיין לא שאל שלו רק רוצה לשאול שניהם בב"א ונתחלף מלת על במלת לא. ובשינוי מקום]. וע' ר"ן ספ"ב דכתובות שחולק על תוס' שם והוכיח דאם בשביל שאנו יודעים הדין שכולם טהורות הו"ל כב"א א"כ ה"ה בב' שבילין נימא הכי. ולזה פי' כרש"י דמוכח רק מר' יוסי ע"ש אלא דדבריו צ"ע דאכתי תיקשי דהא בב' שבילין פליג ר' יוסי רק בשואל בפירוש עליו ועל חבירו ולא בסתם וע"כ צ"ל דשאני התם שאם שואל רק על עצמו א"צ להזכיר שחבירו הלך ג"כ ואין כאן רק ספק שלו משא"כ בכהנות שאם נתלה שזו היתה במחבואה צריך לטמאות שאר כהנות ונולד תיכף הספק גם עליהם כמוש"ל כיון שידוע לכל. עכ"פ נראה דרשב"א ס"ל כהירושלמי הנ"ל וגם התוס' לא הוצרכו בכתובות לסברא דידוע לכל רק משום שאין הוכחה משאלת אחת שיש עוד שם. אבל בתרומה ושתי קדירות שהשואל זהו עיקר שאלתו בהזכרת ספק השני וודאי א"צ שיהי' ידוע לכל. ורק הרמב"ם לא ס"ל הכי כנ"ל וא"כ על הרמב"ם קשה מעירוב כנ"ל. וגם דבלא"ה בעירוב מוכח ג"כ ספק שלצד השני כמוש"ל:
אות י
וראיתי בטורי אבן בר"ה דף כ"ח שכתב דבטומטום לא מקילינן בס"ס משום דאפשר שיארע גם הס"ס להיפוך והביא ראיה דאף באפשרות לא מקילינן מתוס' ב"ק י"א שהזכרנו דהוי רק שמא תראה. וגם כתב שם דאף בתרי גברי חיישינן להכי והביא ראיה מהך דנדה נ"ח דאינה תולה כתמה בטהורה אף דהוי תרי גברי ע"ש. ותמיהני איך לא ראה שכבר נתחבטו הפוסקים גבי נדה אי בעינן שאלה בב"א או בזא"ז וגם דלא דמי כלל דשם תיכף כשתולה בטהורה נולד תיכף הספק באותה אשה לפנינו משא"כ בטומטום שאפשר שלא יבוא כלל לידי זה. ובתוס' ב"ק י"א כבר כתבנו ג"כ דשם שואלת לנו כמה ימי טומאתה וטהרתה. ובאמת אין דעת התוס' מוסכמת דבשטמ"ק בב"ק שם מפורש דאמרינן ס"ס בכה"ג ע"ש בשם גליון. וגם בתוס' נדה כ"ט ד"ה תשב בתר שכתבו הטעם משום תרי קולי דסתרי כתבו ומיהו בטועה בגמרא מחמירינן אע"ג דאיכא כמה ספיקא. משמע במסקנתם שעיקר הטעם משום דלפעמים מחמירין בס"ס וכעין זה כתבו התוס' בנדה ל"ג ע"ב ד"ה ורמינהו שלפעמים נראה להם להחמיר אף בס"ס עי"ש. וכן ראיתי בסדרי טהרה סי' קצ"ד סקי"א וסקי"ט שכתב דהפוסקים תפסו עיקר סברא זו שכתבו התוס' בנדה כ"ט דהכא מחמרינן אף בס"ס עי"ש ולא הביא תוס' דנדה הנ"ל. וכ"כ במרדכי פ' החולץ סי' כ"א באורך דיש כמה מקומות דמחמרינן בס"ס ומייתי מינייהו גם הך דנדה הנ"ל וכן צ"ל לפמש"ל אות ה' בשם הריטב"א דהיכי שאפשר ליישב שניהם לא מיקרי תרי קולי יעו"ש וה"נ שפיר אם נאמר דבראשון לא יצא רובו וגם דהוי זכר הויא טהורה ביום ט"ו וביום מ"א וא"כ לא הוי כלל תרי קולי דסתרי וכמוש"ל. ונראה שזה כוונת הגליון שהביא השטמ"ק שם שכתב דביום ט"ו נאמר דמטהרין אותה דילמא זכר הוא וביום ראשון נטהרנה דילמא לא יצא רובו וביום מ"א נטהרנה ונאמר דביום ט"ו טהרנו משום ס"ס שמא לא יצא רובו ושמא זכר יעו"ש. ואין לזה ביאור דמ"מ הו"ל תרי קולי דסתרי ואי ס"ל דאמרינן תרי קולי א"כ ל"ל כל האריכות הזה. אבל לפמ"ש א"ש שרוצה לבאר שיש למצוא אופן שיהיו שני הקולות אמתיים כנ"ל ועכ"פ צ"ל להריטב"א והגליון דמחמירינן הכא אף בס"ס וכמוש"ל בשם התוס' ורבינו ברוך במרדכי:
אות יא
ועיקר סברת הטו"א הנ"ל תמוה דהא מפורש בטהרות פ"ה דאף בתרי ספיקות דסתרי מ"מ בתרי גברי ובזאח"ז מקילין וכן יקשה עליו מהא דשניהם קנו עירוב בשבת ל"ד כנ"ל וכן יקשה לדעת הרמב"ם שפסק דבן ח' ושהה ל' יום אין מתאבלים עליו ולענין יבום פסק שפוטר וא"כ הא הו"ל תרתי דסתרי בתרי גברא וכן בכל ספק ביה"ש דמקילינן בדרבנן הא יש שיזדמן לפעמים להקל להיפוך וכמו ביה"ש דע"ש ומוצאי שבת. וכן בתרומות פ"ז מ"ה ומ"ו דשתי קופות דתלינן לקולא בחדא אף שאח"כ אפשר שהשניה תהא בספק שיאכלנה אחר ע"ש ובירושלמי שם הובא בר"ש שם מדמה לה לב' שבילין ע"ש. וכן מצינו גבי דיני ממונות דבספק פלוגתא פסקינן קולא לנתבע אף שאח"כ אפשר שיהא להיפוך שזה בעצמו יצטרך לטעון קים לי בהיפוך וכן קיי"ל בחו"מ סי'רס"ח דאף באדם אחד יכול לטעון קים לי פעם כן ופעם להיפוך כיון שנפסק הדין. ואף שהש"ך חלק על זה שם מ"מ כתב דבב' בנ"א וודאי יכול לטעון עי"ש בסוף ספר תקפו כהן. וגם כבר חלק עליו שם התומים והסכים עם הת"ה והרמ"א שהביאו דאף באדם אחד אמרינן ואף דשם יש חזקת ממון. ה"נ גבי ב' שבילין ואיכא חזקת טהרה ומ"מ לא מקילינן בבת אחת ואף שיש מקום לדחות זה מ"מ העיקר כמו"ש ממשנה מפורשת דטהרות. ועוד יש להוכיח מביצה ג' דאמרינן גבי ביצה ספיקה אסורה ופריך דהא ספיקא דרבנן לקולא. ולהטו"א נימא דאיירי שנולדה בביה"ש ולהכי אסורה משום דלפעמים יצטרכו להקל בביה"ש לומר שהוא לילה לגבי עירוב שנאכל ביה"ש וכן בביה"ש דמוצאי שבת ולהכי אסורה ותלינן לחומרא דהוא לילה. ואף דהתוס' כתבו בביצה ו' דאף דספנא מארעא רוב יולדות ביום. מ"מ הך דילדה ביה"ש א"כ נוכיח מזה דבה"ש הוי יום וע"כ צ"ל דשפיר י"ל דביה"ש הוא לילה וזו מן המיעוט ודוק. ושוב ראיתי בשו"ת רעק"א סי' ו' שהשיג ג"כ על הטו"א רק מטעם אחר. ולענ"ד ברור כמו"ש דכה"ג לא הוי תרי קולי דסתרי. ואין להקשות מהא דעירובין ז' העושה כקולי ב"ש וכקולי ב"ה רשע אף דהוי בזמן רחוק זה מזה. דלא דמי כלל דשם לא איירי בספיקא וכמו בעושה כחומרי שניהם לא איירי במסתפק כמו"ש התוס' בר"ה י"ד ע"ש ובטו"א ולזה אם עושה כקולי שניהם הוי רשע דיש לפסוק כאחד מהם. וכן בהא דברכות כ"ז דעביד כמר עביד ג"כ לאו מצד ספק רק שיש פנים לדעת שניהם ולזה קי"ל בסי' רל"ג שצריך לעשות תמיד כדעת האחד רק ר"ת חולק שם וע"ש באחרונים ואקצר [ובגבורות ארי בתענית י"ב ע"ב כ' דלהכי ביה"ש דת"צ אסור אף דהוי ספק דרבנן משום דבאפוקי יומא נקל ג"כ בביה"ש דילמא הו"ל לילה וא"כ הו"ל תרי קולי דסתרי. וקשה טובא מהא דעירוב ואבילות וכמש"ל באורך. ולעד"נ פשיט דשם היתה התקנה כך שיהא ספיקו אסור כדי שיהא תענית שלם ואדרבה תיקשי לדידיה מדאמר שמואל שם דביה"ש של ת"צ מותר דהא הוי תרי קולי דסתרי וע"כ צ"ל כמו"ש. וראייתו ממ"ש הר"ן גבי הסיבה לענ"ד אינה ראיה דדווקא שם כתב הר"ן כדי שלא תיבטל מצות הסיבה לגמרי אם ניזול בכולהו כסי לקולא משא"כ בעלמא. וע' מל"מ פ"א מה' מגילה הלי"א. וראייתו מהא דנדה דתולה כתם רק במקולקלת כבר בארנו בס"ד באות י' דאינה ראיה]:
והנראה בישוב דעת רש"י והרמב"ם דהא קי"ל בעירובין דף מ"ט ונ"ב שאם החזיק בדרך לערב. והחזירו חבירו. שפיר קנה שם שביתה במקום שרצה לערב כיון שגמר בדעתו לקנות שם שביתה. וזה רק בקצת אונס כגון שהחזירו חבירו וכדומה כדאיתא שם ובש"ע סי' ת"ט ת"י ע"ש. וא"כ ה"נ המשלח עירובו גמר בדעתו לקנות שביתה במקום עירובו. רק שאירע אונס באופן הנחתו ביה"ש או שנאכל ביה"ש. והנה בבא בדרך ואמר שביתתי במקום פלוני ולא סיים מקומו. אמרינן דלא יזוז ממקומו כיון דבמקומו היה דעתו שלא לקנות שביתה ובאותו מקום ג"כ לא קנה ע' דף מ"ט ע"ב. והקשו התוס' שם ד"ה ואפילו דא"כ גבי נתגלגל חוץ לתחום בספק. למה הוי חמר גמל נימא דלא יזוז. ותרצו דרק בבא בדרך עקר דעתו ממקומו. אבל בעומד בעירו דעתו שאם לא יקנה עירובו שיהא שביתתו בביתו. וכ"כ רש"י דף ס' ע"א במשנה ע"ש. (וצ"ע מפירש"י נ"א ע"ב ד"ה איהו שכתב שם דאף בביתו לא יזוז. וע' מהרש"א נ' ע"ב ואקצר). ורבינו יונתן כתב הטעם דשם איירי ע"י שליח. ובפשיעות השליח נאכל או נתגלגל. וכן בהא דדף ס' פשע השליח לזה אמרינן לתקוני שדריה ולא לעוותי ובטלה השליחות ושביתתו במקומו ע"ש. וע' ט"ז ומג"א סי' תי"א. ונראה דכל זה שייך רק היכא שבטל עירובו לגמרי אז אמרינן ששביתתו במקומו דהכי ניחא ליה כנ"ל. אבל היכא שיש מקום לקיים עירובו ע"פ דין וודאי ניחא ליה בעירובו ועקר דעתו מביתו לגמרי. וא"כ בנ"ד כיון שיש לקיים עירובו ע"פ דין דספק עירוב כשר וספיקא דרבנן לקולא. וודאי ניחא ליה בעירובו ועקר דעתו משביתת ביתו כנ"ל. וא"כ אין כאן כלל צד להקל להיפוך לילך מביתו אלפים לצד שני. כיון דעקר דעתו מביתו. וה"ז דין גמור דאסור לילך שם. דהרי אנו דנין על שעת חלות העירוב ולא על שעת השאלה לב"ד. ומיושב שפיר קושייתינו על רש"י ורמב"ם דאין כאן כלל תרי קולי דסתרי. דכיון דספיקא לקולא ממילא נקנה שביתתו לגמרי במקום העירוב והרי הוא דין גמור לא מחמת ספק. ומיושב ג"כ קושיית השעה"מ פ"י מה"מ בהא דספק עירוב כשר בעירובין ל"ה דהו"ל תרי קולי דסתרי. ולפמ"ש א"ש כנ"ל. וזה ברור כשמש בעז"ה. (אחרי כותבי הראו לי שכ"כ בדרו"ח מערכה ד' בחדוש סברא זו. ושמחתי מאוד שזכיתי לכוין לדעתו הק'. וגם כי נתחבט הרבה שם מקודם ע"ש. ורק ראיתי שם שדימה ספק בדין לספק במעשה לענין תרי קולי דסתרי אהדדי. וא"כ ע"כ ס"ל סברת הטורי אבן דאף באפשרות מיקרי ג"כ תרי קולי. ולענ"ד ז"א כמש"ל באורך בס"ד ולא דמי לספיקא דדינא כמש"ל).
אות יב
ובישוב דעת הרמב"ן והריטב"א שהזכרנו אפשר עוד לומר דהנה עירוב תחומין אין מערבין ביה"ש וכ"ש בשבת ופירש"י שבת ל"ד משום דהוי תיקון גמור. וצ"ע קצת דבביצה י"ז ע"א איתא הטעם משום מיקנא שביתה בשבת אסור. וצ"ל דהיינו הך שהרי אין כאן קנין גמור רק שנקרא תיקון ובתשובה הארכתי בזה וע"ש בתוס' שכתבו דבעירובי חצירות לא שייך קנין שביתה ושרי אף ביו"ט וכ"כ התוס' והריטב"א בעירובין ל"ח. וזהו כוונת הש"ס בשבת ל"ד דע"ח שרי ביה"ש ולא עירובי תחומין והכוונה כנ"ל דע"ת הוי מיקנא ביתא ואסור בשבת ויו"ט לזה אף ביה"ש אסור משא"כ ע"ח דביו"ט ושבת מדינא שרי רק דמ"מ אין מועיל עירוב בשבת שעיקר תקנת עירוב הוא שיקנה מתחילת היום או סוף היום כדאיתא בעירובין ל"ו [וע"ש ברש"י וריטב"א שפירשו תחלת ביה"ש וסוף ביה"ש. וקצת צ"ע בזה מסוגיא דשבת ל"ד ובפרט דשם ג"כ רבא אמרה דסוף היום קונה. אך הא כתבו התוס' שם ד"ה מ"ש דרבא גופיה ס"ל תחילת היום קונה ע"ש ואקצר] ורק ביה"ש תקנו חכמים שיועיל בע"ח וכ"כ הר"ן בחי' להדיא בשבת שם בטעם החילוק דע"ת הוי מיקני ביתא רק לא הביא מסוגיא דביצה כנ"ל. ולפי"ז אין החילוק בין ע"ת וע"ח לענין היתר לערב רק החילוק לענין שהעירוב מועיל בע"ח ומשמע דבע"ת אין מועיל כלל וא"ש לשיטת התוס' ורמב"ן והר"ן וריטב"א שם שכתבו דאף בדיעבד אין מועיל בע"ת. ורש"י דס"ל שם דמועיל בדיעבד פירש שם החילוק בין ע"ת לע"ח דבע"ת איכא אסמכתא וחמירא והוי תיקון טפי אבל ע"ח הוי חומרא בעלמא [ובר"ן על הרי"ף העתיק ג"כ כמו"ש רש"י אבל בחי' כתב כמש"ל] ועכ"פ שמענו לדעת התוס' וש"פ שעיקר החידוש הוא בע"ח שמועיל העירוב ביה"ש וא"כ י"ל שאין זה כלל מצד ספק רק שכך תקנו חז"ל שע"ח יועיל ביה"ש ולא בלילה. ולפ"ז אין זה שמכשירים העירוב של זה שנאכל ביה"ש סותר כלל מה שמכשירים של זה שהניח ביה"ש כי אף אם נתפוס דהוא לילה מ"מ כך תקנו שיועיל אז העירוב לפי שהוא עדיין תחלת היום דזה שאין מועיל בשבת חידוש הוא כיון דעירוב משום קנין או דירה כדאיתא בעירובין מ"ט ורק שחכמים בטלו מעשיו וזה רק ביום ולא בביה"ש. אך ז"א דהא מפרש הש"ס טעמא דתרווייהו משום דביה"ש ספיקא הוא וגם בעירובין ע"ו פרכינן דהוי תרתי דסתרי וכמוש"ל. וע"כ צ"ל שזהו בעצמו ההיתר ביה"ש מצד שמא הוא יום כי עיקר התקנה היתה שבלילה לא יועיל שום הנחת העירוב:
אות יג
ועפמ"ש מיושבים דברי המחבר סי' רס"א שפסק דאחר ברכו אין מערבין ובסי' שצ"ג הביא תחילה דעת הסוברים דמערבין בתוספת שבת וע"ש באחרונים ובאמת במרדכי מקור הדין נראה שהכל אחד. אבל למ"ש י"ל דכשאמר ברכו הו"ל קבלת שבת כלילה ממש וכמו"ש הדגמ"ר שם וא"כ הו"ל תרתי דסתרי אם יערב דבלילה אין מערבין כנ"ל וכהא דקיי"ל ביו"ד סי' שע"ה וסי' ת"ב לענין אבילות דכיון שהתפלל ערבית לא אמרינן מקצת היום ככולו דהוי תרי קולי דסתרי וגם שם מקור הדין מהמרדכי בשם הר"מ ע"ש. ובש"ת ח"צ סי' י"א תמה איך יהי' תוס' שבת שהוא בעשה חמיר מביה"ש דהוא ספק סקילה. ולזה הכריע דאף אחר ברכו יש לו דין ביה"ש ע"ש. ולענד"נ ברור כמו"ש דלאו משום חומרא הוא רק מצד דהוי תרי קולי דסתרי. ומיושב שפיר הא דמקשה בברכות כ"ז על רבי שרחץ אחר תפלת ערבית ונדחק הח"צ לדעתו שם מאוד אבל לפמ"ש א"ש דהוי תרתי דסתרי ועדיפא מקבלת שבת דתפילה משוי לה לילה לגמרי ורק בטעות מיקל שם דכיון שהיה בטעות מינכרא מילתא ולא מיקרי תרתי דסתרי כלל. ובאגור כתב הובא בשו"ת ב"ח הישינות סי' קכ"ו ובב"י י"ד סי' קצ"ו הובא קצתו דמייתי ראיה דתפילת ערבית לא משוי לילה לענין הפסק טהרה מכתובות מ"ז בתוס' שמותר לישא בתוספת שבת עי"ש ולפמש"ל אינה ראיה כלל דשאני תפילה דהו"ל תרי קולי דסתרי דמשוי לה כלילה ממש משא"כ בתוספת שבת ועי"ש בב"ח באורך בענין זה [וראיתי בק"נ פ"ב דשבת אות מ"ב שהקשה על הח"צ שם שהתיר לטבול ביה"ש דהא הוי תרתי דסתרי וע"כ צ"ל דביה"ש הוי מן היום ומן הלילה ולענין שבת הוי יום ולענין טבילה לילה ע"ש. ודבריו תמוהים דלא הועיל כלום דהא בשניהם אנו דנין על רגע הטבילה אם הוא יום או לילה ואינם ענינים נפרדים כלל. אבל בעיקר קושייתו במחכ"ת לא עיין בדברי הח"צ שם שעיקר דינו שם שסמך על דעת ר"ת בתוס' נדה ס"ז שמתיר לטבול סמוך לחשיכה כשחוזרת לביתה בלילה ע"ש להדיא כן וז"ב] וע' ט"ז סי' ת"ר וסי' תרס" עוד בענין זה ואכמ"ל בזה:
אות יד
ולכאורה יש להעיר מהא דקיי"ל סי' שע"ד והוא בתוס' יבמות ל"ו דספק בן ט' לראשון וז' לאחרון שניהם מתאבלים עליו וקשה אמאי לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא וצ"ל משום דהוי תרי קולי דסתרי. א"כ מבואר דלא עבדינן כתרי קולי אף בתרי גברי ואף בזא"ז. אבל ז"א דכבר כתבו התוס' ביבמות שם הטעם דגנאי הדבר שלא יתאבלו עליו כלל ואדרבה קשה ל"ל לתוס' טעמא דגנאי תיפוק ליה דהו"ל תרי קולי דסתרי ואין לחלק דהוי תרי גברי לפמש"ל אות ז' ח' דהיכא שמתבאר תיכף לב"ד מתוך השאלה שני הספיקות מיקרי בא לשאל עליו ועל חבירו וא"כ ה"נ עיקר השאלה הוא לעורר הספק אבילות על שניהם יחד. וקרוב לומר שהוצרכו התוס' הטעם דגנאי להיכא שמת אחד מהם דלא הוי תרי קולי מ"מ מתאבל השני עליו משום גנאי. אולם ראיתי בס' תיבת גומא מהפרמ"ג בסופו בחקירה ששית שכתב באמת דהא דמתאבלים שניהם הוא מטעם דהו"ל כבא לשאל עליו ועל חבירו כנ"ל וכתב ג"כ הסברא שהזכרנו באות ח' בס"ד וכתב שם דאם מת אחד אין מתאבל השני דתו לא הוי תרי קולי ע"ש וא"כ קשה מתוס' הנ"ל. ונראה לומר שמ"ש התוס' דגנאי הוא זהו בעצמו טעם הא דלא מקילינן תרי קולי דלא ליהוי כחוכא כמש"ל אות ה' מפירש"י עירובין ע"ו וכ"כ התוס' להדיא בנדה ס' ע"א ד"ה באנו עי"ש. וה"נ כתבו התוס' דהוי גנאי לפני בנ"א וחוכא בעיניהם וזה רק כששניהם חיים. אולם לשון הברייתא באבל רבתי פ"ד והובא בב"י סי' שע"ד ספק בנו ספק אינו בנו ספק אחיו ספק אינו אחיו משמע דאף שאין דנין רק על אחד ג"כ מורים לו שיתאבל עליו ע"ש ובפרט באח שלא נזכר כלל שיהא לו אחים משניהם. ובתוס' נדה מ"ד ע"ב כתבו להדיא בתירוץ קמא שאין לו אח רק מאחד ומ"מ מתאבל שלא יאמרו אין מתאבלין על אחים וא"כ ה"ה במת אחד מן ספיקי אביו. ונראה שזהו דעת ההג"א שפסק שאין מתאבל רק האחרון ותמה ע"ז הב"י סי' שע"ד ע"ש אבל טעמו כדעת התוס' הנ"ל דמתאבל שלא יאמרו שאין מתאבלים על בן וזה שייך רק באחרון שנולד כשהיא תחתיו ונראה יותר כבנו. וגם יש סברא כאן נמצא כאן היה. ואכמ"ל בזה. עכ"פ דברי התוס' הללו היו בהעלם עין מהפרמ"ג בספרו תיבת גומא הנ"ל ולפלא על הב"י שלא הביא תוס' נדה הנ"ל דבשני תירוציהם שם נ"מ לדינא באח אחד כנ"ל. ועכ"פ נראה דכ"ז לשיטת הרשב"א שהזכרנו באות ח' אבל לדעת הרמב"ם שהזכרנו באות ט' וכ"ה דעת רש"י בפסחים י' ע"א דאף שמזכיר שהיה שם עוד אחד מ"מ מיקרי בזאח"ז ע"ש להדיא. צ"ל דהכא ע"כ. או כתירוץ קמא דבתו' נדה הנ"ל או דמ"מ גנאי הדבר לפי שמפורסם לכל שאין מתאבלין עליו ויסברו שהוא משום גנות המת וחשו לכבוד הבריות כן צ"ל. ולפמ"ש דמ"ש התוס' משום גנאי כוונתם משום חוכא כמו"ש בנדה ס' בטעם הבאים לישאל בב"א לפ"ז מוכח כמוש"ל אות ו' בדעת תוס' דבספק דרבנן אף אם יש ספק באיזה צד נתפוס כי יש שני ספיקות סותרים מ"מ מקילין בשניהם אם לא שבאים בב"א ומשום חוכא וגנאי כנ"ל. ולפמש"ל אות ז' דאם אפשר לישב ב' הספיקות לקולא לא הוי חוכא א"ל דגם הכא י"ל שאינו בן שניהם דז"א דוודאי יעמידוה בחזקת כשרותה ולא יחשדוה בזנות:
אות טו
והנה הב"י סי' ת"ד תמה על הרא"ש והג"מ שכתבו דבאיבעיא אי יש תחומין למעלה מעשרה אזלינן לחומרא. והא ספק דרבנן הוא. והא דאמרינן בעירובין מ"ג ע"ב דבספיקא אזיל תנא לחומרא היינו גבי נזירות דאיתא שם דהאומר שיהא נזיר ביום שבן דוד בא אסור בחד בשבת שמא אין תחומין למעלה מי' וכבר בא אליהו לב"ד הגדול בשבת. והרמב"ם פסק בפ"ד מה' נזירות דספק נזירות להקל ולזה מותר בשבת ויו"ט שספק אם יבוא בשבת ויום טוב. והקשה הכ"מ שם דבש"ס מפורש דאזלינן לחומרא. וגם דבש"ס איתא טעמא דמותר בשבת משום שאין אליהו בא בע"ש וע"ש מה שתירץ בזה. ולכאורה לפמש"ל דבספיקא דדינא לא עבדינן תרי קולי אף בדברים נפרדים מיושב שפיר קושית הב"י על הרא"ש דכיון דקיי"ל גבי תחומין ספק לקולא ונאמר דאין תחומין למעלה מי' וגם קיי"ל ספק נזירות להקל וא"כ צ"ל דיש תחומין למעלה מי' כי היכי דנשתרי בחד בשבת וא"כ הו"ל תרי קולי דסתרי אהדדי. ולזה איתא בש"ס דמחמרינן בנזירות אף דבעלמא קיי"ל להקל וגם גבי תחומין פסק הרא"ש לחומרא כדין כל תרי קולי דסתרי דמחמרינן בתרווייהו. ומיושב ג"כ הרמב"ם שהזכרנו דידוע דש"ס דילן ס"ל דתחומין הוי דרבנן בכל גוונא ורק בירושלמי איתא די"ב מיל הוי דאורייתא וכן פסק הרמב"ם והובא בב"י סי' ת"ד דעת הרמב"ם בתשובה דלמעלה מעשרה תוך י"ב מיל הוי לקולא וחוץ לי"ב מיל לחומרא דהו"ל ספיקא דאורייתא. וא"כ לש"ס דילן הוי בכל גוונא לקולא דאין תחומין וא"כ הו"ל גבי נזירות תרי קולי דסתרי ולזה אמרינן בש"ס דילן דמחמירין בנזירות כמש"ל לדעת הרא"ש. אבל הרמב"ם דס"ל דגבי תחומין חוץ לי"ב מיל אזלינן מדינא לחומרא ולזה שפיר בנזירות מוקמינן אדינא דקיי"ל בעלמא דספק נזירות להקל ואמרינן דיש תחומין ולא יבוא בשבת כיון דלא הוי תרתי דסתרי ולא הוצרך הרמב"ם לטעם דאין אליהו בא בע"ש. ואי תיקשי חד בשבת נשתרי כבר הקשה זה הלח"מ שם על הכ"מ ותירץ יעו"ש:
אות טז
אבל באמת ז"א דא"כ בכל ספיקא דרבנן נחמיר שמא ידור אחד בנזיר ויתלה בדין ספק זה שאם יהא הדין לקולא יהא נזיר וא"כ נצטרך לומר שהדין להחמיר כדי להקל בספק נזירות והו"ל תרי קולי דסתרי וזה דבר שא"א לאומרו. ונראה דאין זה שייך כלל לנ"ד דהא דספק נזירות להקל אינו מצד שהדין כן בספיקו דהא הוי ספק דאורייתא רק הטעם דנדר תלוי בדעת הנודר וקיי"ל דלא מחית נפשיה לספק נזירות כדאיתא בנדרים י"ט וא"כ אין זה תלוי כלל בבירור הספק הלז. רק אמרינן דלא נדר ע"ד כן ואין זה סותר כלל אם נאמר לגבי שבת דאין תחומין ומ"מ בנזירות נקל לומר דיש תחומין ולא יבוא בשבת. אבל אם תלה בפירוש נדרו בבירור הדין בספק דרבנן אי לקולא אי לחומרא וודאי נתלה לחומרא כדין כל ספיקא דאורייתא. אלא שיש לחלק בין אם ידע שהוא ספק בדין בין אם לא ידע והיה סבור שיש בזה דין ברור דדמי לכרי שנאבד או נגנב בנדרים י"ט ואכמ"ל בזה וע' רמב"ם פ"ב מה' נזירות וע' נזיר ח' ע"א:
אות יז
עכ"פ נתברר לנו מכל מ"ש דתרי קולי דסתרי אהדדי לא שייך להחמיר רק היכא שלפנינו באים שניהם יחד כהא דבאים לשאל בב"א גבי ב' שבילין או שמתוך השאלה מתבאר עכ"פ שני צדדי הספק דסתרי אהדדי כמוש"ל לדעת הרשב"א. אבל היכא שאינם לפנינו שפיר מקילינן וא"כ קושיית כבודו על הב"ח לק"מ כמובן דלמה לנו לחוש שמא יארע אופן להקל להיפוך וגם דא"כ בכל ביה"ש לא נקל כמו בעירוב וכמש"ל. וגם לא עיין כבודו בב"ח גופא שם ס"ס שע"ה שכתב להדיא גבי אם התפלל דהוי תרי קולי דסתרי הרי חילק שם להדיא כמו"ש. וגם מייתי שם לדמות להא דשניהם קנו עירוב דשבת דל"ד שהזכרנו. הרי נראה מפורש כוונתו כמו"ש בס"ד וז"ב. וגם לפמש"ל לומר להקל משום שיש לתלות במקצתו יום ומקצתו לילה ואין כאן סתירה ג"כ מיושב הערתו על הב"ח כמובן. אלא שאין אנו צריכים לזה כנ"ל רק צריך לזה לדעת הטו"א שהזכרנו. וגם לפמ"ש לדון דבאבילות הקילו ג"כ א"ש וכנ"ל אבל העיקר כמו"ש בס"ד: