אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אורח חיים › סימן כב

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן כב

סימן כא

כבוד ידידי הרב הגדול וכו' מהור"ר יצחק הלוי נ"י ע"ד אונן בר"ה ששמע התקיעות באנינותו אם יצא. ולא ביאר כת"ר אם כיון לצאת. ונראה ששמע זה סתם בבהכ"נ. ואף כי דין זה כבר מבואר ברו"א לענין הבדלה ומגילה וספה"ע. אך למען כת"ר אמרתי לברר דין זה בקוצר:

אות א

והנה בר"פ מי שמתו תנן דאונן פטור מכל המצות. ופירש"י לפי שטרוד במחשבת קבורתו והוי כחתן דפטור משום טירדא דמצוה. וכ"כ בתהר"י ובשטמ"ק שם דהוי עוסק במצוה ופטור מן המצוה וכ"נ דעת הרמב"ם בפ"ד מהק"ש ופ"ד מה' אבל שכתב הטעם שאין דעתו פנויה עליו ע"ש ובכ"מ וכ"כ התוס' במו"ק כ"ג ע"ב. ודקדקו התוס' והרא"ש מדברי רש"י שאם ירצה מותר לברך ולקיים המצות ורק שאינו מחויב וכן מבואר דעת הרמב"ם פ"ד מהק"ש הל"ז שכל הפטורים אם רצו להחמיר רשאי ע"ש וכ"כ הב"י בדעתו וכ"נ דעת הרי"ף שסתם וכתב דפטור מכל המצות ותו לא. אכן התוס' במו"ק כ"ג והרא"ש ותהר"י הקשו על שיטת רש"י הנ"ל מהא דאמרינן בברכות י"ח דפריך שם מתו ומשמרו אין מהלך לא. והתניא לא יהלך אדם בביה"ק ותפילין בראשו וכו' התם תוך ד"א הוא דאסור חוץ לד"א חייב דאמר מר מת תופס ד"א לק"ש הכא חוץ לד"א נמי פטור. והיה בגירסתם נמי אסור ולזה הוכיחו דמפורש דאסור וכבר העירו בזה המעיו"ט והק"נ דלפנינו הגירסא פטור. וא"כ לק"מ על רש"י ורמב"ם דאינהו גרסי פטור:

אות ב

ובתוס' מו"ק כ"ג איתא ההוכחה מהא דתוך ד"א אסור והוא מהגהת מהרש"א ע"ש. אבל ז"א דמשם ליכא ראיה לאונן דשם הטעם משום לועג לרש. וע"כ צ"ל בתוס' שם חוץ לד"א. וכגי' הרא"ש ותהר"י הנ"ל בש"ס. וא"ל שראיית התוס' הוא מקושיית הש"ס דדייק מהלך לא. ליפרוך טפי דהכא פטור ושם תנא דאסור. דא"כ לא הו"ל לתוס' להוכיח מלשון תירוץ הש"ס. דהו"ל לאתויי דתניא בהדיא בברייתא שם לא יהלך וכו' עובר וכו' וזה קשה באמת לדעת רש"י הנ"ל. וצ"ל דהו"מ לשנויי דלהכי תני פטור משום דמהלך בביה"ק מחויב לצאת משם ולקרות ק"ש. משא"כ במת ומשמר פטור לגמרי. ולכאו' ק' למה לא משני באמת הש"ס כן. ונראה ליישב עפי"ז מה שק"ל לשיטת הפוסקים בא"ח סי' מ"ה דכל החדר שמונח בו המת הוי כד"א דהא קשה מה מקשה הש"ס מת ומשמר אין מהלך לא דבשלמא במשמר ס"ד דיושב קרוב למת אבל במתו הא מסקינן דלאו דווקא מוטל לפניו ועכצ"ל דנקיט מתו לרב פפא דמוקי שם במחזיר פניו ואוכל ואיירי בעומד בבית שהמת שם בלי מחיצה בינתיים ע"ש. וא"כ מאי משני הש"ס דהכא חוץ לד"א. דהא כל הבית כד"א. אכן לפמ"ש לדעת רש"י ורמב"ם שם דהיינו דמשני התם תוך ד"א הוא דאסור חוץ לד"א חייב שקשה דהא אסור אינו היפוך דחייב. אבל ה"ק דשם דווקא בד"א אסור אבל הוא חייב חוץ לד"א פי' שילך לחוץ לד"א ויקרא ק"ש כנ"ל משא"כ במת ומשמר שהוא פטור אף חוץ לד"א פירש שאינו מחויב לצאת מן הבית לקרוא ק"ש וחוץ לד"א היינו חוץ לבית לשיטת הפוסקים הנ"ל ומיושב הכל בס"ד עכ"פ הגירסא בתו' דמ"ק הוא חוץ לד"א ורש"י ורמב"ם גרסו פטור כנ"ל:

אות ג

ועוד הקשו הפוסקים על דעת רש"י מירושלמי ר"פ מי שמתו דמפורש שם אם ירצה להחמיר אין שומעין לו. ונראה בדעת רש"י ורמב"ם דמלשון פטור משמע להו דש"ס דילן פליג על ירושלמי ולזה פוסק הרמב"ם כש"ס דילן וכן לא מייתי הרמב"ם הא דאינו אוכל כל צרכו דבירושלמי. וכן אם בירך אין עונים אחריו אמן משום דליתא בש"ס דילן והירושלמי לטעמיה דס"ל דאין רשאי לברך לזה אין עונים אמן משא"כ לש"ס דילן דשרי להחמיר ולברך כנ"ל. וע' מ"ק כ"ג בתוס' בזה. ואפשר הירושלמי לטעמיה דיליף שם מקרא דימי חייך העוסק בחיים חייב בק"ש ע"ש וא"כ פטורו פטור עצמיי וכל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט. משא"כ לש"ס דילן דלא מייתי הך דרשא ועיקר הטעם משום עוסק במצוה להכי רשאי להחמיר כאן בחתן. ולכאורה תלי דרשא זו בפלוגתא דבן זומא ורבנן ספ"ק דברכות. אך באמת נראה דדרשה זו דירושלמי הוא רק דרך אסמכתא והא דאין רשאי להחמיר נראה דאתיא כרשב"ג דס"פ הי' קורא דגם בחתן אין רשאי להחמיר ולא קאי רק על ק"ש. והרמב"ם לטעמיה שפוסק כת"ק דרשב"ג. ולזה כלל בפ"ד מ"ה ק"ש חתן ואבל דרשאין להחמיר בהדדי וכמו"ש הב"י סי' ע' ע"א והתוס' לטעמייהו שפסקו כרשב"ג בברכות שם:

אות ד

ולהבין יסוד מחלוקת הפוסקים נראה דלטעמייהו אזלי. דבנדרים ל"ג איתא דהשבת אבידה לא הוי הנאה דפרוטה דרב יוסף לא שכיח. ופירש"י דלא שכיח שיניח בשביל זה מליתן פרוטה לעני הרי להדיא דמותר לקיים המצוה אף שפטור ממנה משום עוסק במצוה. והר"ן והתוס' בב"ק נ"ז והרא"ש פירשו דלא שכיח שיארע שיבוא עני באותו שעה והיינו לטעמייהו דס"ל דאסור לעשות מצוה אחרת לזה פי' דלא כרש"י. והתוס' הוכיחו בב"ק שם דרק בשעה שמנערה פטור דאלת"ה הא אפשר לקיים שניהם. וגם אמאי אמרינן דפרוטה דר"י לא שכיח דשפיר שכיחא. אבל לפירש"י לק"מ דלא שכיחא היינו ל"ש שלא יתן כנ"ל. והא דאפשר לקיים שניהם הנה רש"י משמע דס"ל בסוכה כ"ה דעוסק במצוה פטור אף באפשר לקיים וכ"ה דעת הר"ן שם בסוכה. וכ"נ דעת רש"י באבידה שפטור תמיד מפרוטה דלא כהתוס'. ע' רש"י ב"ק נ"ו ע"ב וב"מ כ"ט ע"א ופ"ב ע"א וכ"כ בשיטה מקובצת בב"ק בשם הראב"ד ע"ש רק שהקשה עליו קושיית התוס' ולפמ"ש א"ש דס"ל כרש"י ורמב"ם. וע' בר"ן סוכה שם שחילק בין הך דאבידה להך דסוכה לפי שדחקתו קושיית התוס' מהא דנדרים אבל לפי מש"ל מפירש"י א"ש. ובאמת קשה בנדרים שם למה אסור להחזיר האבידה המודר יחזיר ויתן הפרוטה לעני ושוב לא יהנה. ובתוס' ושטמ"ק שם הקשו דיתן הנאת הפרוטה להקדש. ותירצו דא"א לידע כמה פרוטות צריך ליתן. וק' למה לא הקשו בפשיטות כנ"ל וצ"ל דלטעמייהו אזלי דס"ל דאסור לקיים מצוה אחרת מי שעוסק במצוה. אבל לפירש"י קשה. וצ"ל דמאן דאסר ס"ל דכיון דפטור ממילא מיקרי הנאה ולא מהני מה שיתן לעני. ולא דמי להא דשכר אבידה דאיתא שם שתפול להקדש דשם צריך ליקח מחבירו וכיון שאינו מקבל שפיר לא נהנה אבל כאן נהנה תיכף בפטורו. ותירוץ התוס' קשה דשפיר מצי ידע כמה פרוטות. וצ"ל דכיון שאינו נותן לאחד שוב אין הולכים אליו שאר עניים כלל וא"כ א"א לידע כמה:

אות ה

ונראה דהא בהא תליא. דהנה הרשב"א בחידושיו הוכיח בסוכה כ"ה דעוסק במצוה אסור לעשות אחרת דאלת"ה ל"ל קרא פשיטא דלמה יניח מצוה זו לעסוק באחרת וע"כ דאסור יעו"ש. ואין זה ראי' רק לדעתו ודעת התוס' שם דבאפשר לקיים שניהם חייב במצוה. אבל לדעת רש"י והר"ן וכ"כ המ"מ בשם הגאונים ובדעת הרמב"ם בפ"ו מה' סוכה והראב"ד שהובא בשטמ"ק בב"ק דאף דאפשר לקיים פטור אין ראיה כלל דשפיר צריך קרא לפטור באפשר לקיים ולהכי ס"ל דשרי לאונן להחמיר על עצמו והתוס' ס"ל דאסור כנ"ל. ונראה דבא"א לקיים שניהם אף לדעת רש"י וש"פ אסור לעשות אחרת משום דאין מעבירין על המצות ורק גבי אונן שלא יתבטל מן המצות בשביל זה שרי להחמיר:

והנה הר"ן מוכיח שם דפטור באפשר לקיים מחתן דמצי ליתובי דעתי' ופטור מק"ש. ונראה בדעת התוס' דשם המחשבה וטירדא גופא מצוה היא כמו"ש המפרשים שם וא"כ יובטל ממחשבתו בשביל זה. ואף דבאמת מותר לקרות שם אם ירצה נראה דע"כ לא שייך לומר דאסור להפסיק רק במצוה חיובית על הגוף דכשמבטל המצוה עושה איסור דהמצוה אחרת הוי לגבה כדבר הרשות כמו"ש הרשב"א בחי' בסוכה וכמו בניעור אבידה וכן קבורת מת וכדומה. אבל מצוה רצונית כמו תלמוד תורה שבארנו במק"א שנקרא מצוה רצונית. ודפליגי במנחות צ"ט אי והגית חובה. וכן טרדא דחתן אינו חוב להיות טרוד רק דמ"מ מצוה קעביד בטרדתו. בזה שפיר שרי לעשות מצוה אחרת דלא גרע מדבר רשות דשרי להפסיק בזה. והא דבלימודו מחויב להפסיק למצוה היינו כדאיתא בירושלמי דברכות פ"א ה"ב דעיקר לימוד ע"מ לעשות. וע"ש ובאחרונים בזה:

אות ו

ולכאורה קשה דבירושלמי רפ"ב דברכות איתא דר"ש ב"ר יצחק הפסיק באכילתו לתפילה. וא"ל ר"מ דכיון דהוא פטור מלהפסיק א"כ הו"ל הדיוט. ומשני דעבד כר"ג שקרא ק"ש כשהיה חתן משום מלכות שמים הרי מפורש דרק בק"ש שרי ולא בשאר מצות. ואף באכילה דהוי רשות וכ"ש בעוסק במצוה. וצ"ל דלא כהמפרש שם משום מלכות שמים. אלא דבכל מצות הדין כן. וה"ק הירושלמי דהא דפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. אתיא כרשב"ג דס"ל לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ואיהו עביד כר"ג דלא ס"ל כרשב"ג. ושוב ראיתי שכן פי' החרדים שם. אלא שקשה דהא כל האחרונים נקטו הא דכל הפטור וכו' לדינא וגם דבאמת אינו דומה להא דרשב"ג דמראה בעצמו שיכול לכוין. משא"כ בשאר מצות. ונראה לחלק דכשאינו עושה שום מצוה בזה נקרא הדיוט. וכגון ירדו גשמים בסוכה שאם יאכל בסוכה אין בזה שום מצוה. אבל היכא דמ"מ. קצת מצוה שפיר שרי לעשותה. והיינו דמשני הירושלמי דעבד כר"ג דקרא ק"ש. והיינו דס"ל דאף דפטור. מ"מ כיון שיש בזה מצוה שפיר שרי להחמיר וה"ה הכא. וכ"נ עיקר לדינא ובכוונת הירושלמי. וע' ברכ"י סי' ל"ב ומש"ש ממרדכי ריש ברכות:

אות ז

והנה לפ"ז קשה מאי פריך הש"ס בסוכה כ"ה. ל"ל קרא לחתן דפטור משום עוסק במצוה. תיפוק ליה מקרא דפ' טמאים שנפטרו מפסח. דהא לא דמי דגבי טומאה אם רצו להקריב פסח. היו מבטלים מצות גמ"ח עם המת ומצות לה יטמא. משא"כ בחתן דאפשר ליתובי דעתיה ומקיים שניהם וכמ"ש הר"ן. וגם דלה יטמא הוי מצוה חיובית לר"ע בסוטה ג' משא"כ בחתן כנ"ל. וצ"ל דמקשה דל"ל תרי קראי בק"ש לחתן ולעוסק במצוה. דעוסק במצוה נדע מפ' טמאים. אך ז"א דמ"מ לא נוקמא אחתן רק על מקום שאפשר לקיים שניהם. ונראה דמשמע להו דקרא דבשבתך בביתך איירי אף באפשר לקיים שניהם דבא"א לקיים ל"צ קרא דתיפוק ליה דאין מעבירין על המצות וע"כ דאיירי באפשר. וכן קרא דפ' טמאים כתב הרשב"א דדריש מיתורא דביום ההוא וע"ש. וא"כ ג"כ מוכח דאתי בכה"ג ושפיר פריך הש"ס. וע' פירש"י בסוכה כ"ה ע"א שפי' דבאלמנה לא טריד ואפשר לקיים שניהם נראה מזה דבאפשר לקיים חייב לקיים. וצ"ל כוונתו דשם אין עוסק במצוה כלל ולאו דווקא נקיט אפשר לקיים. או כוונתו כמ"ש הר"ן שם לחלק בין אפשר בלא טורח או לא יעו"ש:

אות ח

ולכאורה קשה על שיטת התוס' דהא אונן שפיר מיקרי אפשר לקיים שניהם דאם יברך כשיאכל וכדומה וודאי לא יבטל בשביל זה מעסק קבורת המת. אכן כבר הרגישו בזה התוס' במו"ק כ"ג שכתבו שם בשם ר"י דרק בשעה שעוסק בצרכי המת אסור שאין לו להתבטל מן המצוה. אבל בשעה שאינו עוסק שרי. והביאו שם מירושלמי דר"פ מי שמתו דאסור אף שאינו עוסק. וכן מהא דהיו עומדים ומתפללים והוא מצדיק הדין ע"ש. וכ"כ הרא"ש ר"פ מי שמתו. וא"כ קשה באמת כנ"ל. והנה בירושלמי איתא תני אם רצה להחמיר אין שומעין לו. למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משואו וא"ת מפני כבודו ש"מ אסור וא"ת מפני שא"ל מי שישא משאו הרי יש לו וכו'. הנה מפורש לטעם דכבודו של מת דאסור אף כשאינו עוסק בצרכי מת. וביאר בתהר"י ר"פ מי שמתו ובשטמ"ק שם הטעם דצריך שלא יסיח דעת ממנו שלא ידמה כמתעצל בהספידו והוי כעוסק במצוה. וברש"י פי' שם משום שטרוד במחשבת קבורתו והוי כחתן דטרוד במצוה. ונראה דעתם דזהו חלק ממצות גמ"ח שיכבד המת בכל אפשרותו ויצטער עליו ולא יסיח דעת ממנו עד שיקבר והוי כעוסק במצוה ודוחק לומר דהוי דרבנן דלא נזכר תקנה זו בשום מקום. וכן מוכח בירושלמי דלא קאמר נ"מ בין הטעמים אי הוי דאורייתא או דרבנן. וע"כ דהוי דאורייתא כנ"ל. והוא חלק ממצות עשה דלה יטמא וכמו"ש הרמב"ם בפ"ב מה' אבל הל"ז שלזה הותרה לכהנים טומאת קרובים כדי שיתעסק ויתאבל עליהם ע"ש. וא"כ אף כשיושב בטל מ"מ מיקרי עוסק במצוה כמו בחתן. וא"כ מבואר כמוש"ל דלת"ק דרשב"ג דחתן שרי לקרות ק"ש גם הכא מותר. אבל באמת אין נראה כן דעת התו' וש"פ שיהיה תלוי דין זה בפלוגתא דת"ק ורשב"ג. דא"כ לא הוצרכו לראיות מש"ס וירושלמי רק הול"ל דהלכה כרשב"ג. ונראה לחלק דשאני מת שהטעם כמו"ש בשטמ"ק ר"פ מ"ש שאם יעסוק בדבר אחר יראה האלו אינו חושש לכבוד המת ומסיח דעת ממנו וע"ש ד"ה מוטל. ולזה הוי כמבטל מצות אנינות וכבוד המת בידים. וזה אסור לשיטת התוס' כמש"ל. אבל בחתן אין מיעוט טרדתו פוגמת כלל בעיקר מצותו דהיינו בעילת מצוה. ולזה שפיר ס"ל לת"ק דשרי ליתוביה דעתיה ולקרות ק"ש וז"ב:

אות ט

והנה המהרש"ל בתשובה הקשה מהא דברכות י"ט. דהולך לשחוט פסחו ולמול בנו אינו מטמא לקרובים ותיפוק ליה דאונן פטור ממצות ואין גוף התשובה ת"י רק הובא בנוב"י מ"ק חאו"ח סי' כ"ז ובח"ס חי"ד סי' שכ"ה (ושם הקשה דהתם איירי בנזיר וכה"ג. והוא תמוה דהא התו' מוכחי שם דאיירי בעושה פסח לחוד וכ"כ בנוב"י שם) ורוצה להוכיח מזה דין חדש שאינו פטור מכל המצות. ולענ"ד לק"מ כיון שעיקר פטורו משום גמ"ח דקבורה כמוש"ל. וכבר כ' התו' בברכות כ' דאתי עשה דפסח שיש בה כרת ודחי עשה דלה יטמא. וכמוש"ל שיסוד מצות אנינות הוא ממ"ע דלה יטמא כמו"ש הרמב"ם וכ"כ התו' בסוכה כ"ה ע"ב דבמטא זמן חיובא עשה דפסח קדים. וכן מבואר בזבחים ק' דמוקי לה לאחר חצות שכבר חל עליו מצות פסח ולא חל עליו אנינות כלל. ובלא דברי התו' רציתי לומר דדווקא הולך לשחוט שהתחיל לעסוק במצות פסח דלא גרע משלוחי מצוה שפטור ממצוה אחרת. אלא דלפ"ז יקשה בזבחים שם מאי מקשה עלה מהא דיוסף הכהן שטמאוהו לאשתו בע"פ דשם לא התחיל עדיין לעסוק במצות פסח. ועכצ"ל דהליכה לא מיקרי התחלה במצוה ועמש"ל סי' י' בגדר התחלת מצוה שיפטר מאחרת ונקט הולך לאו דוקא רק אורחא דמילתא וכמו בפסחים מ"ט ההולך לשחוט פסחו דהוי ג"כ לאו דווקא רק שאם יבער לא יהא פנאי לילך לשחוט פסחו. ועוד נראה דהא דרשינן דאונן אין מביא קרבן משום שלם ולא חסר. וא"כ לא מהני לזה מה שהתחיל לילך כלל. אי לא דנימא כיון שאין חל עליו מצות אנינות וטומאה לא מיקרי חסר כלל. א"כ היינו דמשני ג"כ דאיירי אחר חצות דלא חל עליו כלל. ולזה פירש"י שם שההוכחה מהא דמקריב הפסח אונן ולא ממה שא"צ ליטמא משום דבטומאה י"ל הטעם משום דעשה דכרת דחיא כמש"ל בשם התוס'. משא"כ הך דשלם ולא חסר לא שייך לומר שידחה עשה דפסח. דכיון שנעשה אונן הרי הוא כבר חסר ושוב פטור מפסח מקרא דשלם ולא חסר ולא שייך דחייה בזה כלל. וכן צ"ל למאי דמוקמינן שם רק אחר חצות דאף קודם חצות מ"מ בתר חצות ידחה עשה דפסח עשה דטומאה אם עדיין לא נטמא דהא חזינן בפסחים נ"ט דדחי עשה דהשלמה לעבור עליה בידים יעו"ש ובתו' שם דל"צ בעידנא כלל וכ"ש הכא דהוי בשוא"ת. אבל לפמ"ש א"ש דכיון שנעשה חסר שוב לא שייכא דחי' בזה כמו שאין שייך לומר שידחה עשה דפסח ל"ת דבעל מום. ומ"מ אחר חצות לא חיילא כלל אנינות ולא מיקרי חסר כלל שאינו רשאי לדאג כלל על מתו כדי שיהא שלם (וע"ש בזבחים ק' בתוד"ה הא שהרגישו בסברא דדחי עשה דלה יטמא וע"ש במפרשים ואכ"מ):

אות י

והנה התוס' בסוכה כ"ה ע"ב הקשו לרבא דמשני בזבחים ק' כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו אלמא דמטמא לקרובים אף בתר דמטא זמן חיובא דמנ"ל הא דמק"ש לא נדע דשם ליכא כרת ע"ש. ומבואר שהבינו דרבא מוקי ברייתא דולאחותו לאחר ששחטו וזרקו. ותמיהני דהא מפורש בברייתא ההולך לשחוט את פסחו לא יטמא לקרובים. ושינויא דרבא קאי שם ארומיא דר"ש אדר"ש שם צ"ט ע"ב לענין אונן שאסור בפסח והיינו קודם ששחטו יע"ש ברש"י וכ"כ התו' שם צ"ט ע"ב ד"ה אר"ח ושם הטעם משום שלם ולא חסר ולא משום עוסק במצוה. אלא דבאמת קשה לרבא מברייתא דולאחותו דהולך לשחוט פסחו לא יטמא דהו"ל אונן. ונראה דהא דאונן אינו מקריב הוא רק ביום המיתה כדאיתא בזבחים שם והיינו משום דעיקר סמיך אקרא דאהרן וזהו רק ביום המיתה. ואף דאיתא בתוספתא דאבל כל ז' אינו מקריב וכן איתא במו"ק ט"ו ע"ב וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' ביאת מקדש. נראה ברור שאינו רק מדרבנן דהא ז' ימי אבלות קיי"ל דהוי דרבנן וביום ראשון נחלקו הראשונים. וע"כ. דכיון דמצינו שהתורה אסרה להקריב באנינות החמירו ג"כ באבילות שתקנו מאותו טעם דמיקרי חסר ושרוי בצער. וכן מוכח ממ"ש התוס' צ"ט סע"ב דבפסח אין אסור רק אכילה באנינות ולא ההקרבה משום שעיקר מצותו האכילה. וקשה דא"כ ליתסר באכילה כל ז' כמו ההקרבה וכן קשה בש"ס שם דמוקי רב מרי הא דטובל ואוכל פסחו כשמת ביום י"ג דהוי ליה יום קבורה דרבנן. וקשה דמ"מ הו"ל אבל כל ז' וע"כ צ"ל כמו"ש דהא דכל ז' הוא רק דרבנן ובפסח לא העמידו דבריהם וכן גבי אכילה כיון דבשאר קדשים ומעשר שני אין אסור מה"ת רק ביום מיתה. ואף דבכהן מקריב לא נאסר כל ז' וכמו"ש הרמב"ם פ"ב מה' ביאת מקדש היינו משום דשם אין הטעם מצד שהוא חסר רק גזה"כ מהא דאהרן משא"כ הכא דיליף משלמים לזה נמסר לחז"ל ותקנו דכיון ששרוי באבילות לא ישלח קרבנותיו. וע' יומא י"ד ע"א בפירש"י דאף בטרדא בעלמא אסור לאכול בקדשים. אך כבר תמהו ע"ז בתוס' ישנים דהו"ל כטבעה ספינתו בים וע' מל"מ פ"ב מה' ב"מ ה"ו. עכ"פ נראה דכל ז' הוא דרבנן וא"כ י"ל דהא דולאחותו איירי שמת ביום י"ג וא"כ אין עליו אנינות מה"ת ורק מצד מצות לה יטמא כנ"ל ושפיר אמרינן דלא יטמא דעשה דפסח דחיא לה כמש"ל. ועכ"פ דברי התוס' דסוכה קשים:

אות יא

והנה הרמב"ם פ"ו מהק"פ פסק דאחר חצות מקריב פסח והיינו כאביי בזבחים ק'. וגם כתב שם דאם שחטו וזרקו בדיעבד אוכל פסחו. והיינו כאוקימתא דרבא שם. וכ' הכ"מ שם דס"ל דלא פליגי אביי ורבא לענין אחר חצות. והוא תמוה לכאורה דהא רבא אמר להדיא דהא דאונן אין מקריב פסח איירי לאחר חצות וקודם ששחטו יעו"ש. ובלח"מ כתב דשינויא דרבא אליבא דר"ש אבל לדינא מודה לסברא דאחר חצות ולא ביאר מנ"ל זה דהא עיקר חדוש סברא דאחר חצות הוא מצד רומיא דר"ש אדר"ש. וראייתו מפסחים צ"ח דמוקי רבא דמית קודם חצות. אינה ראיה לענ"ד דשם לא מצי לאוקמא אחר חצות דתיקשי קושיית הש"ס שם דקבעתיה חצות ע"ש וגם ע"ש בגליון שהוגה רבה במקום רבא. ונראה דבאמת פשטות לשון הרמב"ם פ"ב מה' ביאת מקדש משמע דס"ל דכל ז' אינו מקריב מה"ת. דאי רק דרבנן כל כה"ג הו"ל לפרושי וכמו שמפרש שם גבי כהן דיום מיתה הוא מה"ת ויום קבורה דרבנן. וצ"ל דס"ל דכל היכא שהוא שרוי בצער מצד מתו אסור להקריב קרבן דמיקרי חסר ואף שצערו אינו מצוה מה"ת וא"כ הדר קושיא לדוכתא מברייתא דולאחותו על רבא כנ"ל. לזה ס"ל לרמב"ם דבאמת עיקר חילוק דבין קודם חצות ואחר חצות שמוכיח אביי מהא דולאחותו במקומו עומד ומודה רבא בהא רק דברייתא דר"ש משמע ליה דאיירי בכל גוונא אף לאחר חצות ולזה משני לה בגוונא אחרינא אבל ברייתא דולאחותו מוכחא דפליגי עלה ולאחר חצות שפיר מקריב אונן ולזה פסק הרמב"ם כהא ברייתא. וגם דמפורש במשנה פסחים צ' ע"ב דאונן שוחטין עליו וע"כ איירי אחר חצות כמו"ש התוס' שם. ויש להאריך בזה ואכ"מ ובאמת נראה דמדרבא נשמע לאביי:

אות יב

והנראה בדעת התוס' דהנה כתבו בדף צ"ט ע"ב ד"ה אר"ח דעשה דפסח ידחה עשה דשלם ולא חסר. והוא תמוה כמוש"ל דאיך שייך דחיה בזה כיון שע"ז נצטוינו שלא להביא קרבן כשהוא חסר. ואף דכתבו זה רק בדרך הו"א מ"מ איך ס"ד כלל וגם לא נאדו מזה בשביל קושיא זו ורק י"ל משום שהאנינות חל קודם. ועו"ק בסוגיא דמייתי מולאחותו דאחר חצות מקריב אונן דל"ל לאתויי כלל הא דיוסף הכהן דמברייתא דולאחותו לחוד ש"מ. ועו"ק מה מקשה הש"ס שם דילמא אידי ואידי אחר חצות והא ר"י והא ר"ע. דמ"מ מוכח מברייתא דולאחותו דמקריב כשהוא אונן לאחר חצות וע"כ דלא חל אנינות לאחר חצות. ולזה נראה בדעת התוס' דהא דאונן הוא משום שמוטל עליו מצות קבורה וטומאה ולהצטער ולהתעסק בעסק מתו ואתיא מקרא דלה יטמא כמש"ל בשם הרמב"ם פ"ב מה"א. ורק דגבי אהרן גלי קרא דביום שאחר יום המיתה אף שעדיין מוטל עליו מצות טומאה וקבורה מ"מ לענין קרבן לא מיקרי אונן ועיקר הצער ביום מיתה אבל עכ"פ אנינות ומצות טומאה מישך שייכי בהדדי. ולזה שפיר כתבו דכיון די"ל דעשה דפסח דוחה עשה דטומאה ממילא תדחה האנינות שא"צ להצטער כלל ולא מיקרי חסר רק דמ"מ אם נעשה אונן קודם חצות כבר מיקרי חסר ולא דחיא לה פסח וכמוש"ל. ואחר חצות ג"כ י"ל כיון דמצות אנינות פוגעת בו תיכף כשמת המת מחויב לחשוב ולהטריד עצמו בעסקו כמש"ל שהטירדא היא מצוה ג"כ ממצות גמ"ח וכבוד המת א"כ ממילא קדמה למצות פסח שלא התחיל בו כלל כיון שהתחיל באנינות כבר מיקרי חסר ופטור מפסח כמו מי שמת לו מת קודם חצות כנ"ל. וע"ל סי' י' כעין זה שבארנו שאין מחויב להפסיק כיון שעוסק תיכף בה. ואביי מחדש לנו סברא דכיון דמטא זמן חיובא דפסח ממילא אינו מחויב לקבל על עצמו אנינות וטרדות המת כדי שלא יבטל ממצות הפסח. ומייתי מהא דתניא לה יטמא מצוה וטמאוהו בע"כ אלמא דמצוה היא לר"ע ומ"מ אמרינן דאחר חצות לא יטמא בברייתא דולאחותו והיינו ע"כ מטעם הנ"ל שאין חל כלל אנינות וע"ז דחי הש"ס דדילמא אתיא כר"י דס"ל דמצות טומאה רשות וא"כ גם אנינות רשות וממילא שפיר אסור לו אחר חצות לקבל על עצמו צער המת ולטמאות לו כיון שנתחייב בפסח. אבל הא דיוסף הכהן דאזלא לר"ע דלה יטמא מצוה שפיר חל עליו אנינות ממילא כנ"ל. ומ"מ לר"י אם כבר נעשה אונן קודם חצות שוב מיקרי חסר ולא שייך כלל לומר שיסיח דעתו מן האנינות כיון שהתורה פטרתו. ומיושב בזה קושיית התוס' שם למה לא דחי לר"ע עשה דפסח עשה דטומאה כמו בהשלמה כי חילוקם אינו מובן. וגם דברי הצ"ק שם צ"ע בזה. ולפמ"ש א"ש דהטעם משום שחל עליו אנינות ממילא ומייתי הש"ס דמפורש בברייתא דולאחותו דאתיא כר"ע וע"כ נחלק בין קודם חצות לאחר חצות:

ורבא קאמר דהא דאר"ש דאונן אין מקריב פסח איירי אף לאחר חצות ומטעם שבארנו דסבירא ליה שחל עליו תיכף מצות טומאה ואנינות ומתחיל בה תיכף קודם למעשה פסח ושוב מיקרי חסר. אבל הא דולאחותו ס"ל שמת ביום י"ג ולא הוי יום מיתה ואז לא הוי דין אונן לאיסור הקרבה כמש"ל אף שמצות טומאה מוטל עליו מדקאמר גבי אהרן היום. וא"כ אין רק מ"ע דטומאה ולא מיקרי חסר כלל ולזה שפיר דחי מ"ע דפסח למ"ע דטומאה כיון שיש בה כרת וכמו בעשה דהשלמה בפסחים נ"ט דדחי לה עשה דפסח:

אות יג

וא"כ מיושבים גם כן דברי התוס' דסוכה דשפיר מוכחי מהא דרבא דחל עליו מצות אנינות אחר חצות והיינו ממ"ע דלה יטמא ושפיר הקשו מנלן. ולזה כתבו דניליף מחתן דבחתן ג"כ אינו עושה עדיין עיקר המצוה רק שמתחיל בו טרדת המצוה ופטור בשביל זה מק"ש. וע"ז כתבו דליכא למילף דשאני פסח שיש בו כרת כנלע"ד לחומר הקושיא על תו' הנ"ל. ועכ"פ קושיית מהרש"ל הנ"ל לק"מ דהכא איירי בגוונא דלא חל עליו אנינות כלל כדמוקי לה בש"ס בזבחים לאחר חצות וכנ"ל. וגם אי איירי ביום שלאחר יום המיתה כמוש"ל שוב הוי רק דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת. ולפ"ז יש מקום לומר דאם מת ע"פ אחר חצות יהא חייב בכל המצות כיון שלא חל עליו אנינות כלל כנ"ל ועדיף מיו"ט דאיתא בירושלמי פ' מ"ש דמ"מ טרוד להחשיך על התחום בשביל המת אבל הכא פטור הוא לגמרי. אבל ז"א דהא ע"כ איירי הכא שיש לו מי שישא משאו דאלת"ה הו"ל כמת מצוה ודוחה פסח וביש לו מי שישא בלא"ה חייב במצות ורק ללישנא דמשום כבודו של מת י"ל דבע"פ לא שייך זה. וגם בזה יש לחלק ויבואר להלן אי"ה וע' מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז שנסתפק ג"כ בכה"ג אי כיון שחייב במגילה חייב גם בק"ש ותפלה אי לא:

אות יד

ובפסחים צ"ח ע"א פירש"י דאם מת אחר חצות. כיון דחיילא עלי' דין פסח ברישא שוחט לעצמו. ול"ח שיביאוהו לבית הפסול דמזהר זהיר אבל קודם חצות לא זהיר. נראה מדבריו דטעמא דאונן משום שלא יביאהו לידי פסול. וצ"ע טובא דהא בהקרבה עסקינן. וטעמא הוא משום שלם ולא חסר כדאיתא בזבחים. וגם דא"כ קודם חצות שרי לשחוט עליו עם עוד מנויים דליכא חשש דפסול כדתנן בדף צ' ע"ב. וז"א דא"כ מאי מקשה הש"ס בזבחים צ"ט ע"ב מהא דטובל ואוכל פסחו דנימא דאיירי ששחטו עליו עם עוד מנויים. ונראה דפי' כן משום שהוקשה לו דנקיט בנו ממונה עמו משמע דהוא לחודיה. אבל באמת י"ל שצריך אח"כ למנות עמו עוד אחד ולא פי' זה בברייתא דסמך על המפורש במשנה דף צ"א. ואולי ס"ל דלמאי דמשני רבא קושיא דר"ש אדר"ש קודם ששו"ז ולאחר ששו"ז. וא"כ קשה מהא דולאחותו כנ"ל ולזה משמע ליה דאתיא כרבנן דר"ש כמוש"ל וס"ל דפליגי על ר"ש בעיקר הדין דאונן אסור להקריב משום שלם ולא חסר רק דס"ל דהוי דרבנן וכמו"ש רש"י שם צ"ט ע"ב כעין זה וס"ל טעמא משום שמא יביאוהו לידי פסול ולזה שייך לחלק בין קודם חצות לאחר חצות ושפיר איירי רבא בסוגיא דפסחים שם כמש"ל לגי' הלח"מ ופי' כן דע"כ ס"ל לרבא דמה"ת אין לחלק בין חצות לאחר חצות דאי ס"ל האי חילוק לרבנן דר"ש כמוש"ל לדעת הרמב"ם א"כ ל"ל לדחוקי ולתרץ כאן קודם ששו"ז וכו' לישני לאחר חצות כדאביי. ולזה הוכיח לפרש כמש"ל ודחוק ואקצר. ובדרו"ח לרעק"א זצ"ל ראיתי שהקשה על רש"י שם שכתב דלא אוקמא שמת יום או יומים קודם דלאו אורחא להפריש פסח רק בע"פ. והקשה דאי איירי ביום קודם א"כ אינו אונן כלל ולמה נקיט שיביא שלמיו בששה עשר לייתי נמי ביום י"ד ונשאר בקושיא. ולענ"ד לק"מ כמש"ל מש"ס דמ"ק ט"ו ע"ב ותוספתא ורמב"ם דאבל אינו מביא קרבנות כל ז' אבל בט"ז שפיר מביא שהרגל מבטל אבילותו ופסח שפיר מייתי דס"ל דשאר ימים הם מדרבנן כמש"ל אות י' ולא העמידו דבריהם במקום כרת דפסח וכמפורש ג"כ בזבחים ק'. ומ"מ שלמים אסור להביא וז"ב לענ"ד. אבל דברי רש"י קשים מצד אחר וכמוש"ל:

אות טו

והנה המהרי"ט חאהע"ז סי' ט"ז הביא מראנ"ח שלא לחלוץ כשהיא אוננת וכתב המהרי"ט הטעם משום שאונן פטור מכל המצות. והקשה הח"צ סי' א' דא"כ כל יבמה הו"ל אינה ראויה בשעת נפילה מצד שהם אוננים ותירץ דאונן אינו פטור רק מדרבנן. ותמהו עליו הש"ק ריש יבמות ושאר אחרונים דהא התוס' ריש יבמות הקשו כעין זה בנדה שאינה ראויה בשעת נפילה. ותירצו דכיון דלכל העולם אסורה גם כן לא שייך זה. ועוד תרצו דגם לבעלה היתה אסורה בנדתה יעו"ש וא"כ ה"ה אנינות אסור לכ"ע וגם לבעלה אסורה באנינות. ולענ"ד לק"מ על הח"צ דעיקר סברא דיבמה שאינה ראויה בשעת נפילה אסורה נראה דבכל יבמה יש עליה איסור אשת אח. רק שמצות יבום מתיר האיסור ולזה ס"ל לר"ל ביבמות י' דאחין חייבין על החלוצה כרת וכן כולם על הצרה משום דאיסורא דא"א כדקאי קאי יעו"ש. ור"י דפליג התם היינו משום דכיון שנעקר מתחילה איסור אשת אח שהיה יכול כל אחד ליבמה שוב לא חייל עלה. ולזה אם אסורה בשעת נפילה וליכא מצות יבום לא פקע כלל איסור אשת אח והרי היא כאשת אח שיש לה בנים. וא"כ כשהוא והיא אוננים ופטורים מכל המצות. ממילא קאי עלה איסור אשת אח דמ"ע דיבום לא חייל עליה. משא"כ בנדה כיון דלכ"ע נמי אסירא וגם לבעלה צריכה להמתין. שפיר חל עליו מצות יבום ליבמה לכשתטהר. כיון דבר חיובא הוא עכשיו וכמו"ש התו'. משא"כ באונן דלאו בר חיובא הוא. ואין להקשות מחרש וקטן איך מיבמים לכשיגדיל ויתפקח דהא אינם מצווים במ"ע דיבום. י"ל דא"כ גם באיסור אשת אח אינם מצווים ולא שייך זה. משא"כ באונן דעל ל"ת שפיר מצווה. ובמק"א הארכתי בענין זה. וא"ש דברי הח"צ. ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' יבמות י"ז ע"ב שהקשו ל"ל קרא לאשת אחיו שלא הי' בעולמו. תיפוק ליה דלא הוי דרכי נועם דמש"ה עשו מתים כחיים. והנה בפשוטו י"ל דצריך היכא דאיכא עוד אחים וכ"כ הרשב"א. אבל בחי' ליבמות הוכחתי דקרא איצטריך אף לחד אחא ע"ש באורך בס"ד וכ"ה בספרי פ' תצא להדיא. ולזה שפיר מקשו התוס'. אבל לפמ"ש א"ש דמ"מ כיון שאין שום אח עדיין. א"כ לא חל עליה כלל איסור אשת אח. ול"א סברא דדרכי נועם רק היכא שחל עליה איסור אשת אח אמרינן דלא פקע משום דרכי נועם כמוש"ל וכמו במת הבן שעשו מתים כחיים ויש לדחות זה ואקצר:

אות טז

אלא דמצד אחר נלענ"ד דלק"מ קושיית הח"צ דאטו גזה"כ הוא שאונן פטור מן המצות והא הטעם אינו רק מצד דהוי כעוסק במצוה כמוש"ל בשם רש"י ושטמ"ק. ומ"ע דלה יטמא וכבוד המת פוטרת אותו משאר מצות וא"כ וודאי שפטור ממצות חליצה כמו מכל המצות וגם אינו רשאי להחמיר עליו לדעת התוס' והרא"ש כמוש"ל. אכן אם יסור ממצוה זו ויעשה מצוה אחרת בוודאי שפיר יצא במצוה זו אף שעשה איסור שהפסיק ממצוה ראשונה. בכ"ז כיון שעבר והפסיק שוב הו"ל מצוה שניה מ"ע גמורה. וע"ל סי' ט' וסי' י' שביארנו שאף שאין מעבירין על המצות מ"מ אם עבר לאחרת והתחיל יגמור ע"ש וה"ה הכא. וכיון שאין הפטור עצמיי רק מצד שעוסק במצוה אחרת וודאי לא מיקרי זה יבמה שאין ראויה בשעת נפילה. ואטו אם יעסוק היבם בשעת מיתת אחיו באיזה מצוה באופן שיפטר ממ"ע דיבום תיאסר יבמתו עליו לעולם. וע"כ כיון שאם יעבור ויפסיק שפיר הוי בר חיובא קרינן בה יבמה יבוא וגו'. ואם חלץ ויבם בדיעבד וודאי קיים. והח"צ שם הקשה עוד דהא מקח וממכר חשב הרמב"ם במ"ע ומ"מ וודאי אונן שמכר מכרו קיים. ותמיהני דמה שייך לומר דמו"מ הוא מ"ע. והרמב"ם לא כתב רק שיעשו כדין קניני תורה ולא שיהא מ"ע למכור ולקנות. וגם הראנ"ח לא אסר רק לכתחילה ובדיעבד לא נזכר שם כלל במהרי"ט משמו שלא תהא חליצה והיינו כמו"ש ובברכ"י סי' שמ"א הקשה על הראנ"ח דהא היא אינה מצווה ובאמת איכא דס"ל שהיא מצווה וע' הפלאה כתובות כ"ד בזה. ובלא"ה וודאי אף בדבר הרשות אסור לאונן לעסוק כדי שלא יסיח דעת ורק באכילה הותר מפני שהוא הכרחי לאדם בטבע ומ"מ בחליצה יש לדון דהוי הכרחי אם יש חשש עיגון כמ"ש המהרי"ט ויש לחלק. וע' ח"ס חיו"ד סי' שכ"ד מ"ש לענין למסור נכסים כשהוא אונן ואקצר. עכ"פ כיון שישבנו דברי הראנ"ח ומהרי"ט מקושיית הח"צ. א"כ נדחה הוכחת הח"צ דאונן דרבנן:

אות יז

עוד הובא בנוב"י שם בשם מהרש"ל בתשובה להקשות. מהא דכתובות ד' דבועל בעילת מצוה ופורש. דהא פטור ממצוה הוא. ותירץ שהטעם משום פסידא. ויפה דחה זה בנוב"י שם דהא הטעם דש"ס שם משום דליכא אינש דטרח אלמא דלפסידא לא חששו כגון באמו של חתן ע"ש. וא"כ לכאורה מוכח מזה דאנינות דרבנן. והנו"ב כתב שם דכיון שעי"ז תדחה המצוה גם אחר האנינות דליכא דטרח להכי שרי. והוכיח לענין ספה"ע שכיון שיתבטל גם להבא עי"ז מותר באנינות. ולענ"ד ז"א דא"כ גם פסח יביא באנינות כיון שעי"ז שלא יקריב לא יאכלנו בלילה. ואנינות לילה לא העמידו במקום פסח. וגם מה סברא היא זו כיון שעכ"פ פטרו אותו ממצוה זו. וכל מצוה עוברת ובטל ממנה ומ"מ לא התירו לאונן. וסתמא אמרו שפטור מכל מצות האמורות בתורה. אכן כבר נתקשה בזה השטמ"ק כתובות ג' ע"ב בשם הקונטריסין. וכתב שם בשלמא לדעת הסוברים דאנינות דרבנן א"ש דהם אמרו והם אמרו. אבל לדעת הרמב"ן דס"ל דאנינות דאורייתא קשה. ותירץ דשאני מ"ע דפו"ר דעדיפא טפי ודווקא באביו של חתן שיש חשש שתדחה המצוה הרבה. ושם ד' ע"א הקשה דהא אונן אסור בתשה"מ. ותירץ דכיון שהוא מעוכב לקברו במצות חכמים. הו"ל כאלו מתייאש מלקוברו. ואין כאן דין אונן כלל ומותר אף בבשר ויין. דטעם שאונן אסור הוא כדי שיתעסק לקוברו עיי"ש. ועי"ש עוד שביארו לדעת הסוברים אבילות יום א' מה"ת שעקרוהו חז"ל בשוא"ת. ולכאורה באנינות הוא קום ועשה שמותר בתה"מ. אבל ז"א דכיון שעקרו אנינות בשוא"ת. פי' שתקנו שאינו מחויב לקבור מתו תיכף ולהתעסק בו. א"כ ממילא אינו אונן ומותר בכל כנ"ל. ואף דבשבת י"א דאסור בתה"מ. היינו דרבנן והכא התירו. וע"ש בשטמ"ק ד' ע"ב שכ' דס"ל תה"מ רשות בשבת וא"צ לזה. עכ"פ נתבאר הטעם בדברי הראשונים. שהוא מצד תקנת חז"ל בשביל מצוה רבה דפו"ר. ושפיר י"ל דהא דאונן פטור ממצות הוא מה"ת כנ"ל. ובאמת לענ"ד י"ל דדין גמור הוא דהנה אם הוא עוסק במצוה בשעה שמת לו מת. א"כ וודאי הוא פטור ממ"ע דלה יטמא דקבורת המת. רק שי"ל דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת. וה"נ מצות קבורת המת עדיפא מכל המצות בשוא"ת. ועדיין צ"ע בזה דלדינא נראה שיגמור מצוה שעוסק בה ואכ"מ. ועכ"פ במצות פו"ר דהיא מצוה רבה שפיר כיון דמטא זימנא חייב בה ורק משום דאינה מצוה עוברת לשעה לזה קבורה קודם. אבל בדליכא דטרח דאפשר שימשך הרבה שפיר פו"ר קודם וכמו בפסח אחר חצות. ויש לדחות ואקצר ועכ"פ נדחה ג"כ מה שהביאו בשם רש"ל לחלק בין מצות כלליות לפרטיות. וע' א"ח סי' תרפ"ז:

אות יח

אבל באמת א"א לומר דפטור מדאורייתא מן המצות. דאטו מי שמוטל עליו מצות לולב יהא פטור מכל המצות בשביל זה. ואי משום טרדא כמו חתן הא חתן לא נפטר רק מק"ש דבעי כוונה ולא משאר מצות. וגם כשאינו טרוד וודאי חייב. ורק פליגי בחתן אי חיישינן ליוהרא. וה"נ באונן אם אינו טרוד עכ"פ יקיים המצות וכן כשאוכל יברך דאטו הברכה היא ביטול לעסק המצוה דקבורה יותר מן האכילה. ומכ"ש הכא שיש מי שישא משאו והטעם רק מפני כבודו של מת זה בוודאי אין סברא דהוי מה"ת. וכ"ה מפורש דעת ראבי"ה הובא במרדכי וש"פ דכיון דאיבעיא היא בירושלמי בטעמא דאנינות. לזה מקילין ביש מי שישא משאו. הרי דס"ל דאונן דרבנן וספיקו לקולא וכ"כ הב"י סי' ע"א להדיא. וכ"כ בהג"מ פ"ד מה' אבל לחלק בין חיגר ונתפשט לאונן שלא הבדיל. דזה מה"ת ואונן דרבנן הרי מפורש דהוי דרבנן וכמוש"ל בשם הח"צ ג"כ.

אות יט

לזה נראה דבאמת יסוד הדבר הוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה. רק חכמים הוסיפו לגדור ולתקן מפני כבוד הבריות. ולהורות גודל מצות גמ"ח שלא יהא מת מוטל בבזיון. ותקנו שכל אונן פטור מן המצות אף בשעה שאינו עוסק בצרכי המת. כאמרם הם קורין ומתפללים והוא מצדיק עליו את הדין. ואסרו עליו שלא יעשה שום מצוה. כדי שיכיר וידע עוצם מצות גמ"ח עם המת ולא יתרשל בעסק קבורתו. רק בשיש לו מי שישא משאו נסתפק הירושלמי אי תקנו ג"כ משום לא פלוג או לא. ולזה בהא דבועל בעי"מ התירו לו להכניס המת לחדר דהם אמרו והם אמרו. והטעם כי מצות פו"ר שקולה להם כמצות קבורה. וכעין אמרם בסוטה י"ד שהתורה תחילתה גמ"ח בנישואי אדם. וסופה גמ"ח בקבורת משה רבינו ע"ה. ולפ"ז נראה דהא דאנינות מה"ת או מדרבנן שניהם צדקו יחדיו. דהנהו קאי על יסוד דין אנינות שהוא בוודאי מה"ת לעסוק במת. וכן טרדתו בזה מצוה כמו בחתן ולהכי אינו מקריב. ומ"ד דרבנן קאי על פרטי הדין שפטור בכל גוונא מכל המצות. זה הוי דרבנן:

אות כ

ולענין חליצה באנינות שהזכרנו בקושיית הח"צ הי' נ"ל עוד לדון דדווקא כשהיתה אוננת על אחר. אסר הראנ"ח לחלוץ כדאיתא במהרי"ט שם. אבל כששניהם אוננים על בעלה. י"ל דשרי לפי המבואר בזוהר פ' משפטים ובספרים שהחליצה היא תיקון לנשמת המת. וע' ח"ס חלק אהע"ז סי' פ"ה מ"ש בזה. וכעין זה הביא הח"ס חיו"ד סי' שכ"ה בשם רש"ל בתשובה סי' ע' שהתיר למול קודם הקבורה. משום שנולד בן זכר נתרפאה כל המשפחה. וע"ש שהסכים לזה למעשה. ה"ז כעין סברתינו אכן דבריהם תמוהים לענ"ד. דהא כבר נתרפאה המשפחה בלידתו ואין נ"מ במילה אבל גבי חליצה שפיר י"ל כמו"ש. ולפ"ז יש מקום להתיר לומר קדיש קודם הקבורה. כיון שהוא תועלת לנשמת המת וזהו כבודו. דלא כהט"ז ס"ס שע"ו שכתב דרק בשבת שרי. וע' או"ח סי' ע"א בט"ז שכתב דאם יש מתעסקים שרי אף בחול. והיינו משום כבודו כמו"ש המשבצות שם. אכן הנה"כ כתב בסי' שע"ו שקודם קבורה ליכא דין גיהינם כלל ואין שייכות אז אמירת הקדיש. ונראה ראיה לדבריו מהא דאונן אינו מברך ומתפלל ולא קורא בתורה. שמבואר בספרים שנוח לנשמתו כשבנו לומד ומברך כידוע במעשה דר' עקיבא. וע"כ צ"ל דקודם קבורה לא שייך זה. אך יש לומר דעיקר טעם משום כבודו של מת הוא. שאם נתיר לו לעשות שארי מצות יסיח דעתו מן האנינות ויהיה כאלו אין המת חשוב בעיניו כמוש"ל בשם השטמ"ק פמ"ש וכ"כ הרא"ש בפ' אלו מגלחין סי' ק"א. ולזה אף שיש תועלת בלימודו למת. מ"מ אסרו משום שיבוא להסיח דעת. ומ"מ י"ל דכ"ז בשארי מצות שאינו ניכר שהוא לצורך המת. אבל אמירת קדיש שניכר שהוא לטובת המת שאין דרך לומר קדיש בלא אבילות. אין לחוש שיסיח דעתו מקבורה בשביל זה. כי מעשיו יזכירוהו שאומר קדיש בשבילו. וה"ז דומה להא דפסחים י"א דבבדיקת חמץ ל"ג שמא יאכלנו. כיון שהוא בעצמו מחזר עליו לשורפו ע"ש. ומיושב שפיר דעת הט"ז הנ"ל. ומ"מ לירד לפני התיבה וודאי אסור אף ביש מתעסקים. ואף שמנהגינו שאבל יורד לפני התיבה. מ"מ אין גוף התפלה מוכחת על מתו ורק מצד המנהג שאבילים מתפללים. משא"כ קדיש שגוף ענינו ואמירתו מוכחת על זה. ולפ"ז גם בחליצה יש לומר שלא שייך לומר שיסיחו דעת כיון שעיקר מצוה זו באה בשביל מיתת המת. וגם לתיקון נפשו לדעת הזוהר ושרי באנינות. ולדעת הנה"כ יהא אסור. ובאמת דברי הנה"כ אינו נלענ"ד. דוודאי יש נחת רוח למת תיכף בכל דבר מצוה שעושים כיון שכבר נפשו מופשט מחומריותו. וגם ידוע אמרם בכתובות ק"ג שיוצאים מלאכים נגד צדיק ומלאכי חבלה נגד רשע. אכן נראה לפמ"ש שפטרוהו ממצות כדי שלא יסיח דעתו. י"ל שיש חילוק בין צער המת של קודם קבורה לצערו אח"כ. שהרי הקרבה אונן אסור ואבל מותר. וכן בשר ויין אבל מותר. וא"כ י"ל שצריך שלא יסיח דעת מצער אנינות ולא סגי בצער אבילות. ולזה צריך דווקא שיתעסק בצורכי המת שהם יזכירוהו צער אנינות וכהא דיושב ומצדיק עליו את הדין משא"כ בענינים שיש נ"ר לנשמתו שזה אינו מוכיח על אנינות כי שייכים גם באבילות וכל י"ב חודש. ולזה בחליצה שאינה שייכת כלל לאבילות ואנינות וגם כי יש עוד תכלית בזה להתירה לשוק שפיר אסור שיש לחוש להיסח דעת מאנינות. ועפי"ז יש לדחות סברת הט"ז לענין קדיש דכיון ששייך כל יב"ח אסור באנינות וכמו שאסור בכל המצות אף שיש נ"ר לנשמתו משום חשש היסח דעת ורק בשבת יאמר קדיש כי בשבת אינו נוהג דין אנינות כלל. ועכ"פ קושית הח"צ מיושבת עפ"ז דכיון דאם נאמר שאסור לחלוץ באנינות תהא יבמה שאינה ראויה בשעת נפילה ושוב הר' היא כאשת אח שיש לה בנים ותבטל לגמרי מצות חליצה וא"כ החליצה היא ככל ההתעסקות שלצורך המת השייכים קודם קבורה לכבודו ולא אח"כ דשרי לאונן כמוש"ל. דכיון שאם נאסור לחלוץ קודם הקבורה תבטל לגמרי כנ"ל וע"כ דשרי. וכ"ז באוננת על בעלה אבל באוננת על אחר שפיר אסר ראנ"ח. ויש לדחות שאם תפטר מחליצה שוב אין בזה נ"ר להמת:

אות כא

.

והנה הרא"ש ר"פ מ"ש הביא בשם מהר"מ שאונן ששמע הבדלה מאחר לא יצא וצריך לחזור ולברך לבד בשמים ומאור ויש גדולים שהיו אומרים לאחר להבדיל ונפטר האבל ואינו נראה לו יעו"ש וכ"כ המג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז לענין מגילה דלא יצא וכ"כ הנוב"י סי' כ"ז לענין ספה"ע ולפמ"ש דאיסורו במצות הוא רק דרבנן צ"ע ל"ל יצא בדיעבד. והנה במצוה דאוריתא נראה שתלוי בזה אי דבר שאסור מדרבנן אי יצא מה"ת וכבר האריכו בזה האחרונים וע' שעה"מ פ"ח מה' לולב ובארצה"ח סי"ג וע"ל סי' ל"א מ"ש בזה. אכן בדרבנן לכאורה תלוי אי באיסור דרבנן אמרינן אי עביד מהני ולכאורה הוא ש"ס מפורש בכתובות פ"א דאמרינן אי אמור רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוי זביני. אכן בשוה"ע כלל י"ט הביא בשם שו"ת ש"א בשם מהרח"ג דבדרבנן אי עביד מהני וקשה מהא דכתובות. וצ"ל דבממון שאני דהפקר ב"ד הפקר ושוב הוי מה"ת ממונו וכמו"ש הרי"ו הובא בב"י אה"ע סי' כ"ח. ובמק"א הארכתי בזה בס"ד וכן ראיתי בשו"ת רעק"א סי' קע"ד שכ' דבדרבנן אי עביד מהני והך דכתובות כתב דאלמוה לכח הבעל ע"ש והיינו כמו"ש דממון שאני:

אות כב

.והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מה' ק"ש דהקורא בד"א של מת לא יצא והראב"ד חולק וס"ל דיצא. ולכאורה מחלקותם הוא בזה אי בדיעבד מהני בדרבנן דהא איסור ד"א של מת הוא רק דרבנן והוי כלועג לרש. ומצאתי בפרמ"ג בא"א באו"ח סי' ע"א שכ"כ בטעמם ויקשה על האחרונים שהזכרנו. אבל באמת א"א לומר כן דהא כבר כתב המהרי"ט ושאר אחרונים לחלק בין דבר שאיסורו מצד עצמו לאיסור מצד אחר דבצד אחר כמו בשוחט בשבת שהאיסור מצד שבת ולא בגוף השחיטה שפיר מהני לכ"ע וא"כ הכא נמי אין האיסור מצד הק"ש רק שהאיסור משום שלועג לרש. ובכ"מ כתב טעם הרמב"ם משום קנס וקשה מנ"ל להרמב"ם זה ובאמת זה קשה ג"כ בהא דקרא ק"ש במקום צואה שחוזר וקורא וכן בתפלה בברכות כ"ב ע"ב ושם לא שייך לומר משום לא מהני דבזה לא יתוקן האיסור כלל דהא גם ד"ת אסור לקרות שם. אך שם י"ל דתקנת חכמים הוא שהקורא במקום מטונף תפלתו תועבה. ונראה טעם הרמב"ם משום דהוי מהב"ע כמו שכתב השעה"מ פ"ח מה' לולב דאף בדרבנן שייך זה וכיון שלא עשה כתקנת חכמים שהם אסרו לקרות בד"א של מת לא יצא י"ח ול"ד לקורע בשבת דאיתא בירושלמי שיצא ולא הוי מהב"ע משום שהאיסור אינו בגוף הקריעה רק משום שבת. שאני התם דכל מלאכות אסורות בשבת. אבל קשה דגם הכא כל ד"ת אסורים בד"א של מת. ונראה דהרמב"ם יליף לה מקריאת שמע ותפלה במקום צואה דשם ע"כ אין הטעם שכך היתה התקנה כמוש"ל דהא אם קרא בשוגג במקום שאין ראוי להסתפק שפיר יצא וכמו"ש הלח"מ פ"ד מה"ת לדעת הרמב"ם וע"כ הא דחוזר וקורא אם קרא במקום שהו"ל להסתפק הוא מצד שעבר על תקנתם ואף שלא יתוקן האיסור עי"ז וא"כ ה"ה ה"נ בד"א של מת ג"כ לא יצא [וי"ל ג"כ דבק"ש ותפלה החמירו וכעין מ"ש התוס' בב"ק ס"ז גבי גזל סאה דאף דבעלמא לא הוי מהב"ע מ"מ לענין ברכה החמירו ע"ש ואף שיש לחלק מ"מ י"ל כן]:

אות כג

ולזה נראה דהא דאונן אי יצא במצוה שעשה תלוי ג"כ במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בד"א של מת. ויש להוכיח כן מסוגיא דברכות י"ח דפריך מתו ומשמרו אין מהלך לא והתניא דמהלך בביה"ק לא יקרא וכו' וקשה לדעת הראב"ד דבדיעבד יצא במהלך בביה"ק דלישני דמתו חמיר דאף דיעבד לא יצא וע"כ דגם באונן יצא. ולהרמב"ם מוכח להיפוך דהו"ל לאקשויי דאונן יצא בדיעבד והכא לא יצא וע"כ דגם הכא באונן לא יצא דהא משמע להדיא בש"ס דמדמי להו אהדדי וא"כ תלוי זה בזה. אבל באמת ז"א דהא הרמב"ם ס"ל דרשאי להחמיר על עצמו כמוש"ל וכ"כ הב"י סי' שמ"א בדעת הרמב"ם וכן בראב"ד פ"ד מהק"ש נראה שמסכים לדבריו ומיקל עוד ע"ש וא"כ וודאי דאם קרא ק"ש יצא ותיקשי בלא"ה דלישני דהתם אסור והכא פטור ועכצ"ל דלא נחית להכי משום דבברייתא לא נזכר הא דלא יצא רק הפטור וכבר ישבנו באות ב' קושיא זו יעו"ש. וגם דהא נקיט משמרו דוודאי יצא בדיעבד כדין כל עוסק במצוה שאם עשה אחרת באמצע יצא כמוש"ל [וע' ט"ז סי' שמ"א סק"ד שהביא הדרישה שדימה עוסק בצרכי ציבור לאונן לענין תשלומין והט"ז חולק עליו והנה"כ השיג על הט"ז ע"ש אכן לדעת הפוסקים דאונן בדיעבד לא יצא יש חילוק גדול דעוסק בצר"צ בדיעבד אם הפסיק ועשה מצוה יצא בה כנ"ל וגם בלא"ה יש חילוק דשם אך פטור משא"כ באונן דאסור מצד תקנ"ח כנ"ל ועט"ז סי' ק"ח בזה]:

אות כד

ונראה דעת מהר"מ דכיון דהבדלה דרבנן והם אמרו דאונן פטור וגם אסור וא"כ ע"כ דלא יצא ידי הבדלה כיון שבשעה זו פטרוהו וגם אסרו עליו לגמרי וה"ז דומה למי שהבדיל בשבת קודם פלג המנחה שלא יצא כלל כי אינו זמן חיובא. והחולקים ס"ל דמ"מ המצוה נתקיימה כיון דעיקר תקנת חז"ל הוא מטעם דהוי כעוסק במצוה כנ"ל ודיו לבא מה"ד וכו' דשם ג"כ יצא כמש"ל [ועוי"ל דגם מהר"מ לא פסק כן רק דבשמיעה לא יצא כיון שלא עשה כלום ורק חז"ל תקנו שיוצא בשמיעה ג"כ דשומע כעונה וכיון שהשמיעה היא באיסור אינו יוצא בה ודעת הגדולים שהתירו לכתחילה לשמוע מאחר צ"ע דהא אסור לו להסיח דעתו וגם אמן אסור לענות ואקצר] ובמצוה דאורייתא כבר האריכו האחרונים כמוש"ל. ובאמת מצינו בסוכה י"ד הישן תחת הנסר לא יצא י"ח ואיתא שם דהיינו דרבנן משום גזירת תקרה ועכ"ז איתא שם דבשעת הסכנה סככו בנסרים לרבנן אלמא דמ"מ יוצאים בדיעבד וכן גבי ראשו ורובו בסוכה שא"ל לא קיימת מצות סוכה מימיך וכתבו התו' סוכה ג' ע"א דמדאורייתא לא קיים אף דהוי רק גזירה דרבנן. אכן הר"ן כתב שם דלאו דווקא רק דהוי כאלו לא קיים והביא מהא דפע"פ כל שלא אמר ג' דברים הללו בפסח לא יצא י"ח ונראה דגם התוס' ע"כ מודו דמה"ת יצא דמה סברא היא זו רק כוונתם לומר דאף דעיקר המצוה מה"ת מ"מ תיקנו חז"ל שיהא כאלו לא יצא. ונראה דעתם שבמקום שאפשר לחזור ולעשות המצוה חייב לעשות ודלא כהר"ן ולזה אף דבסוכה שם לא שייך זה דהא א"ל לא קיימת מימיך מ"מ שייך שפיר לשון זה. אבל נראה דכ"ז רק בכה"ג שחיסר תקנת חז"ל בגוף המצוה כגון הכא שתקנת חז"ל שיהא שולחנו בסוכה. וכן גבי נסרים דהוי תקנתם בפרטי המצוה משא"כ הכא באוננים שאין זה לענין גוף המצוה רק מצד אנינותו דשפיר בדיעבד יצא והא דאיסור שאינו ראוי מדרבנן לא שייך לכאן ואין רצוני להאריך בדבר שהלכו בו הנמושות. וכגון בהא דסוכה כ"ג בסוכה ע"ג בהמה דכיון דבעינן סוכה ראויה לשבעה ס"ל לר"מ דכיון דלדידן אינה ראויה לשבעה מצד גזירה דרבנן שוב לא מיקרי ראויה לז'. וכן בכ"מ שיש בש"ס כעין זה יש לחלק כן. משא"כ הכא שעושה גוף המצוה באופן שמה"ת יצא רק חז"ל החמירו וכן חילק המגיה בט"ז אה"ע רס"י ט"ו ע"ש. וע' רמב"ם פ"ז מה' לולב לענין נטלו בקדירה שלא יצא י"ח ובלח"מ כ' שם דהוי דרבנן. ובמק"א הקשיתי על הלח"מ מצד אחר רק שי"ל דלא יצא לאו דווקא וכמו"ש הר"ן כנ"ל:

אות כה

ודברי הרא"ש ר"פ מי שמתו סי"ב צ"ע שכתב שם שאם שמע הבדלה לא יצא שמעתי שיש גדולים שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל. ואין נראה לי כלל אלא כדפרישית יעו"ש. ונראה דעתו דגם הנהו גדולים ס"ל שאונן אסור במצות ורק בדיעבד ס"ל שיצא וע"ז חולק עליהם דבהא שקיל וטרי שם. אבל א"כ תיקשי למה עשו כן לכתחילה דמ"מ אסור לעשות מצוה וע"כ צ"ל דס"ל כשיטת רש"י שהביא הרא"ש שם סי' א' שרשאי להחמיר על עצמו וא"כ קשה מה מייתי הרא"ש הכא דעתם לחלוק עליהם דהו"ל להביא דעתם בסי' א' וכבר חלק שם על רש"י ואינו שייך כאן כלל. דהא י"ל שפיר דהנהו גדולים מודו דבמקום שאסור לא יצא אף בדיעבד. ונראה דעת הרא"ש דאף לדעת רש"י דרשאי להחמיר מ"מ כיון דמדינא פטור ממילא לא יצא כלל י"ח הבדלה דלא עשה בזמן החיוב. וכ"נ לשונו שם שעיקר סברתו שם דלאו בר חיובא הוא. ורש"י לא כתב שרשאי להחמיר רק בברכה דאח"כ אינו חיוב עליו רק בשעת אכילה משא"כ גבי הבדלה. אבל בדעת הרמב"ם א"א לומר כן שכלל חתן ואונן בהדדי שרשאים להחמיר ולקרות ק"ש וכמו"ש הב"י סי' ע"א בדעתו אלמא דיצא ידי ק"ש. ומשמע אף שנשאר לו עת אחר הקבורה לקרות ק"ש. וכ"נ עיקר גם בדעת רש"י כיון שעיקר הטעם הוא שכיון שאפשר לו ליתובי דעתיה ולקיים שניהם שפיר רשאי וא"כ הו"ל עושה מצוה כתקנה וכשמיישב דעתו ממילא מחויב בה וא"כ מבואר שדעת הגדולים כדעת רש"י ורמב"ם כנ"ל. וצ"ל דהוקשה להרא"ש דא"כ למה צוו דווקא לאחר להבדיל ולא הבדילו בעצמם אי ס"ל דרשאי להחמיר. וע"ז כתב דל"נ לו כלל דעתם. פי' שא"נ לו שיש חילוק בין מבדיל בעצמו לשומע מאחר ואי ס"ל דאסור בעצמו אסור ג"כ לשמוע מאחר. כ"נ ביאור דברי הרא"ש. ובדעת הגדולים נראה שלא הבדילו בעצמם משום שאסורים בשתיית יין באנינות. או אפשר דס"ל דרק במעשה אסור משום דמיחזי שאין המת חשוב עליו כמו"ש בתהר"י וש"פ אבל בשמיעה לא מיחזי כ"כ ודחוק. ושפיר תמה הרא"ש עליהם וע' מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז שכ"כ דלהסוברים דרשאי להחמיר שפיר יצא דממילא מחויב בזה יעו"ש. ואף כי יש לפקפק בדבריו שם דכיון דס"ל דפטור ממגילה א"כ אף דרשאי להחמיר מ"מ אינו חייב להחמיר וכמו בק"ש ותפלה ובהמ"ז שאינו חייב להחמיר ואכמ"ל בזה אבל בזה הדבר נכון שאם שמע המגילה יצא וכמוש"ל וכ"ז רק כשיש לו מי שישא משאו אבל כשאין לו פשיטא שאסור להפסיק מעסק קבורת המת ולעשות מצוה אחרת דאין מעבירין על המצות והא דרשאי הוא רק שרשאי ליתוביה דעתיה מטרדתו ולקרות ק"ש וכמו בחתן שאינו מפסיק בגוף המצוה רק מטרדת המצוה וכ"ז ברור:

אות כו

ועכ"פ בנ"ד הנה לדעת רש"י והרמב"ם והראב"ד דרשאי אונן להחמיר על עצמו א"כ וודאי יצא י"ח בדיעבד. ולדעת התוס' והרא"ש וש"פ דס"ל דאסור לקיים שום מצוה. מ"מ הא יש דעת גדולים שהביא הרא"ש דבדיעבד יצא וכמוש"ל שכן עיקר דבדרבנן אי עביד מהני וכמוש"ל שכיון שהאיסור הוא מצד אחר ולא תקנה בגוף המצוה מודו כ"ע בזה דיצא. ולזה בנ"ד ששמע תקיעות ביו"ט ב' דר"ה שאז שייך אנינות ואף דהוי רק דרבנן מ"מ שפיר יצא ואף לדעת מהר"מ דס"ל דבדיעבד לא יצא מ"מ בנ"ד י"ל דכיון שהיה בביהכ"נ בשעת תקיעות נראה מזה שדחו הקבורה עד לאחר התפלה וממילא חייב בתפלה ותקיעות כמו"ש המג"א סי' תקכ"ו ס"ק כ"א שאם אין דעתו לקוברו עד אחר התפלה חייב בתפלה. אבל בסי' תקמ"ח סק"ח כ' המג"א שפטור אף אם אין דעתו לקוברו וצ"ל דבסי' תקכ"ו כ"כ לדעת המ"ב ע"ש. ונראה עיקר כמו"ש המג"א בסי' תקמ"ח דבכה"ג לא מיקרי נתייאש לקוברו בשביל שממתין עד אחר התפלה כי עכ"פ מוטל עליו לזרזם שתיכף אחר התפלה או אכילה יתעסקו בו ובמג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז כתב דכיון שצריך לקרוא מגילה ממילא פטור אותה שעה מקבורה ואינו אונן כלל וחייב אף בק"ש ואח"כ מסיק דמ"מ פטור משאר מצות ולא יצא אם קרא ק"ש ע"ש. והיינו כמו"ש דמ"מ מחויב להזדרז אחר מקרא מגילה כנ"ל. אך דמ"מ שם י"ל דשאני כיון שמן הדין פטור מקבורה עד אחר המגילה ממילא אין עליו חיוב כלל להזדרז בקבורה וחייב בכל המצות כמוש"ל אית י"ג אבל בנ"ד שמעצמם דחו הקבורה עד אחר תפלה וודאי דפטור מכל המצות דלא כמ"ש בסי' תקכ"ו ולא דמי ללילה דסי' תקמ"ח דלילה חלוק מיום טפי וכדאיתא חילוק זה בתו' זבחים נ"ז ע"ב ע"ש:

אות כז

ועכ"פ רק לדעת מהר"מ ודעימי' לא יצא י"ח בתקיעות. ולזה נלענ"ד שצריך לחזור ולתקוע לו לצאת ידי כולם כי מה הפסד בזה כי התקיעה מותרת ביו"ט ורק יתקע בלא ברכה כמוש"ל שלרוב הפוסקים יצא י"ח וגם בקורא ק"ש בד"א של מת שדעת הרמב"ם שלא יצא י"ח. כתב הפרמ"ג דבברכות ותפלה לא יחזור ויברך יעו"ש. ואף דבק"ש כתב בשם הפר"ח דקורא עם ברכותיה כי כך נתקן וכדקיי"ל בסי' ס"ז מ"מ בנ"ד נראה שאינו מברך כיון דלרוב הפוסקים יצא כנ"ל ולמעט בברכות עדיף. וראיתי בברכי יוסף סי' שמ"א שהביא בשם הפמ"א ח"ב סי' קס"ט שאונן ששמע הבדלה א"צ לחזור ולהבדיל. ותמה עליו דהא הרא"ש כתב דלא יצא. ולפמ"ש דינו א"ש כיון דהוי ספק בברכות יש להקל כנ"ל. וגם דשם יש עוד סברא שהביא הרא"ש שם דפטור משום דהוי כחיגר ונתפשט ובפרט לדידן שיש חבורה מיוחדת לקבורת המת וודאי יש להקל בזה וכמו"ש הראבי"ה הובא במרדכי וכן כתבו האחרונים בכ"מ שיש לסמוך על החבורה ואין ספר פמ"א ת"י לידע בירור טעמו. אכן בנ"ד צריך לידע אם כיון האונן לצאת. כי לפי מכתבו נראה שנכנס לביהכ"נ במקרה ואולי מצד שידע שהוא פטור לא כיון כלל לצאת. וגם יש לדון דהא התוקע ברבים דעתו סתם להוציא כל הרוצה לצאת בתקיעתו. וי"ל דלאונן לא ניחא ליה שיצא בתקיעתו כיון שאסור ולא ניחא ליה לגרום לו איסור וכהא דב"מ צ"ו ע"ב דלא ניחא ליה למיקני איסורא וכן היא אינה מקנה ע"ש. והא דהבדלה שהובא ברא"ש י"ל דאיירי שכיון בפירוש להוציאו:

אות כח

והנה הוא בעצמו מה שכיון לצאת מצד שסבור שמותר וודאי דלא שייך לומר דהוי כוונה בטעות. ואף דגבי קנין אמרינן הכי בבכורות ל' ובחו"מ סי' רל"ד וע' קידושין נ"ג ע"ב. שם הטעם כמו"ש התוס' בקידושין מ"ט ובכמה דוכתי דדברים שאומדן דעת הוא לכל העולם הוי כאלו התנה בפירוש יעו"ש. וה"נ הוי כאלו התנה שהוא דבר המותר. וכ"ז שייך בדבר ששייך תנאי אבל בנ"ד דוודאי לא שייך תנאי בכוונת המצוה. דהא א"א לעשות שמיעת השופר ע"י שליח. כדאיתא בכתובות ע"ד ויבמות נ"ג דכל דליתיה ע"י שליח ליתנהו בתנאי. וממילא גם טעותו אינו בטל. ואף לפמ"ש השטמ"ק בנזיר הובא בשעה"מ ספ"ו מה' אישות דבדבר שהוא רק דיבור א"צ אפשר ע"י שליח. וגם למ"ש הרמב"ן בב"ב קכ"ו דבדבר שהוא בינו לבין עצמו א"צ שיהא אפשר ע"י שליח. א"כ גם בנ"ד א"צ אפשר ע"י שליח ושפיר מהני תנאי. וגם לפמ"ש התוס' בנזיר י"א דכיון שאפשר להביא קרבנותיו ע"י שליח מיקרי אפשר בשליח. וא"כ כ"ש הכא כיון שגוף התקיעה אפשר ע"י שליח. וע' נוב"י מה"ת חיו"ד סי' קמ"ז. מ"מ נראה דלא שייך לומר שתהא שמיעתו בטילה מצד שהי' סבור שמותר דא"כ האיך הוי פיגול בשוגג בגיטין נ"ג דהא הוי רק דיבור וגם מיקרי אפשר ע"י שליח בגוף הקרבן וא"כ תיבטיל מחשבת פיגולו. וע"כ צ"ל דרק בדבר הרשות שתלוי רק בדעתו ורצונו שפיר אמרינן דכיון דאיכא אומדן דעת שאם היה יודע שהוא דבר איסור לא היה קונה אותו וכן בשאר דברים ממילא בטל הקנין והדבר ההוא דהו"ל כאלו הי' אנוס בשעת מעשה מצד חסרון ידיעתו ואין זה רצון גמור. משא"כ במצוה ועבירה דאף אם כפאוהו לאכול מצה וכפאוהו ג"כ לכווין לצאת בו י"ח וכיון כראוי שפיר יצא לכ"ע אף למ"ד מצות צריכות כוונה ורק בלא כיון פליגי בר"ה כ"ח יעו"ש. ואף שלא כיון ברצונו הטוב. וה"ה בפיגול כיון שהתורה אסרה הקרבן שחשבו עליו בפגול נאסר תיכף אף שהי' בשוגג ובפרט דאומר מותר אינו אנוס רק שוגג כמו"ש התוס' בשבת ס"ח ע"ב ד"ה אבל. ועכ"פ בשעת מעשה היו פיו ולבו שווים. ואף דבע"ז נ"ד ע"א איתא שאם אנסוהו נכרים להשתחוות לבהמה אם היה מותר לעשות כן מצד אונסו היתה הבהמה מותרת יעו"ש היינו מצד שאין מעשיו וכוונת לבו שווים. ולזה כיון שעושה בהיתר לא מיקרי נעבד כלל דלא מיקרי עבודה משא"כ בגוונא שהזכרנו שדעתו בשעת מעשה לצאת בו וודאי יצא. ובנדרים ושבועות דנדרי שגגות מותרים כדאיתא פ"ג דנדרים היינו משום דאינה מצוה רק שתלוי בדעתו לגמרי. ובתרומה שיש בה מצוה בהפרשתה מ"מ בטעות ושוגג לא הוי תרומה. היינו משום דגם שם תלתה התורה בדעתו וכנדר הוי דהא מועיל התרה כל זמן שלא בא ליד כהן ולזה בתרומה בטעות לא הוי תרומה וע' תו' יבמות פ"ט ע"א ד"ה קישות. והא דבתורם מטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה במס' תרומות פ"ב הא מוקי לה הש"ס בפסחים ל"ג שהיה לה שעת הכושר וכתבו התוס' ביבמות פ"ט דהוי רק דרבנן משום הפסד כהן. וכן במעשר בשבת בשוגג דהוי מעשר כדאיתא בפ"ב דתרומות והובא בגיטין נ"ד היינו ג"כ דהוי רק איסור דרבנן וכמו"ש הנתיבות בחו"מ סי' רל"ד דאיסור דרבנן כשעשאו בשוגג א"צ כפרה כלל יעו"ש דמייתי ראיה ע"ז מהא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. וא"כ כיון שעשה בשוגג אינו מתחרט כלל על מעשיו כיון שא"צ כפרה כלל כנ"ל דלהכי פסק הש"ך ביו"ד קי"ט שצריך לשלם כל דמי הדבר שקנאו ואכלו אם איסורו מדרבנן ולא הוי מקח טעות כיון שאכלו בשוגג וכנ"ל וע"ל סי' ע"ו מ"ש בזה בס"ד:

אות כט

עכ"פ בנ"ד הנה לענין השומע. וודאי דלא שייך לומר שלא יצא מצד שלא ידע שאסור וכמו"ש. ובפרט שבאונן ביארנו דהוי רק איסור דרבנן ובדרבנן בשוגג א"צ כפרה כמוש"ל. אכן במשמיע שהוא כיון סתם ולא במפורש להוציאו. י"ל שפיר דלא ניחא ליה למיספי ליה איסורא וכהא דב"מ צ"ו כמוש"ל. אכן בנ"ד באיסור דרבנן י"ל דכיון שבשוגג א"צ כפרה א"כ שוב שפיר ניחא ליה להוציאו כיון שאינו איסור כלל וכנ"ל. ובדבר תורה צ"ע בכה"ג:

אות ל

ולכאורה י"ל למאי דמשמע בכתובות ק' דחייבי לאוין בלא הכיר בה מכל מקום צריכה גט ונראה מזה דלא הוי קידושי טעות אף דהוי איסור דאורייתא וע' בר"ן שם שכתב הטעם שיש לה כתובה משום דהא שלא הודיעה אותו מפני שהיתה סבורה שיערב עליו המקח ויתרצה יעו"ש. הרי דבאיסור יש לומר שיתרצה וא"כ גם בנ"ד שפיר אף באיסור י"ל דניחא ליה. ולפי זה צ"ע טובא מהא דבכורות ל' ובחו"מ סי' רל"ד. דקיי"ל דבמוכר דבר איסור אף דרבנן בטל המקח אם לא שכבר נאכל אזי יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן. וגם הדעת נותנת שאין לך מקח טעות גדול מזה. והנלע"ד בזה דאשה שאני דדרך הנושא אשה לבדוק הרבה אחריה וגם לגבי מומין איתא בכתובות ע"ה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ומכ"ש לגבי איסור וכדאיתא כה"ג בקידושין ע"ו שהנושא אשה יבדוק בד' אמהות. ואף למ"ד כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות מ"מ מודו שדרך בנ"א לבדוק הרבה קודם נישואין יותר ממה שבודק מקח בעלמא וכה"ג איתא דאשה דייקא ומינסבא. עכ"פ איש זה שאירע לו שנשא חייבי לאוין בשוגג נראה שלא דקדק היטיב דאלו היה בודק היה נודע לו דכל כה"ג אית לה קלא ולזה כיון שלא דקדק הרבה אח"ז ניכר שאינו מקפיד כ"כ ע"ז ולזה באיש כזה שפיר י"ל שמא נתרצה וצריכה גט. והיינו טעמא של הרמב"ם שפוסק באיילונית שצריכה גט בלא הכיר בה (וע' אהע"ז סי' מ"ד) משום דכיון דלא בדק היטיב ניכר שלא הקפיד ע"ז וכ"כ הר"ן שם דלהכי יש לה תוספת דכיון שלא חשש שמא תמצא איילונית רצה ליזוק בנכסיו עיי"ש. וכ"כ בנוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ח בטעמו יעו"ש. והראב"ד וש"פ ס"ל דבאיילונית לא שייך זה דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה כ"כ בדבר שאינו מצוי אבל באיסור כ"ע מודו לסברא זו. והיינו שכ' הר"ן שלזה לא הודיעה לו. הכוונה שכיון שראתה שאינו מדקדק כ"כ בזה שוב סמכה ע"ז ולא הודיעה לו וה"ז דומה לאמרם ז"ל מים ראשונים האכילו בשר חזיר. והא דמומין ונדרים דנקט הר"ן שם היינו כיון שהתנה בפירוש ע"מ שאין עליה מומין ונדרים וגם בלא"ה י"ל דבאיסור צריך לדקדק יותר. וכה"ג אמרינן ביבמות צ"א שקנסוה משום שלא דקדקה היטיב בנישואיה וכן דהו"ל לאקרויי גיטא יעו"ש אף שהם חששות רחוקות וכן דאיבעי לה לאמתוני שמא תמצא צרתה איילונית יעו"ש. הרי להדיא דבאיסור בנישואין צריך להעלות על הדעת אף בחשש רחוק ואכמ"ל בזה. וא"כ בנ"ד וודאי דלא שייך זה וגם דהא כל עצמו בא לקיים מצוה ואיך נאמר שהיה מתרצה שיעשה המצוה באיסור וכעין הא דפסחים י"א הוא בעצמו מחזר לשורפו וכו'. וכן בגיטין נ"ד גבי מעשר ומטביל כליו בשבת דכיון דלמצוה מכווין לא שייך לקנסו בשוגג אטו מזיד יעו"ש. וע"ל סי' פ"ו מ"ש בענין זה באורך בס"ד וע' נוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ז:

אות לא

אכן בנ"ד נראה דבלא"ה לא שייך כ"ז דע"כ לא שייך לומר לא ניחא ליה באיסור והוי בטעות רק היכא שאם נאמר שיבטל הדבר יתוקן האיסור וימולא חפצו. וכהא דב"מ צ"ו שאם לא יקנה החפץ של הקדש לא ימעול. משא"כ בנ"ד שעיקר האיסור הוא היסח הדעת מן האנינות וכמש"ל וא"כ ה"ה דבר הרשות אסור ג"כ להסיח דעתו וכמו"ש הח"ס סי' שכ"ד וא"כ בנ"ד אף אם נאמר שלא יצא בשמיעתו מ"מ עשה איסור במה שהסיח דעתו מאנינות וכיון דעתו לצאת בשמיעת שופר וכדומה וכיון דאיסורא דעבד עבד וודאי דשפיר יצא דוודאי ניחא לו שיצא כיון דעכ"פ עביד האיסור. וכעין זה כתבו האחרונים לענין אי עביד לא מהני שאם לא יתוקן האיסור בביטול הדבר שפיר אי עביד מהני וע' שו"ת רעק"א סי' קע"ד בזה. וממילא הכא גם במשמיע שפיר דעתו להוציא ג"ז האונן כיון שאף אם לא יכווין להוציאו לא יצילנו מן האיסור דהא מ"מ איהו יהיב דעתי' לשמוע ומסיח דעת מן האנינות כנ"ל ולזה שפיר יצא האונן בשמיעתו וכמוש"ל. ורק לצאת ידי דעת הר"מ ודעימיה יחזור וישמע תקיעות בלא ברכה כנ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה