שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן כא
ע"ד שנתקשה בביצה כ"ה דפליגי ר"ע וחכמים במסוכנת דת"ק ס"ל ישחטנה ביו"ט אלא א"כ יש שהות לאכול ממנה כזית צלי ור"ע אומר אפילו חי מבית טביחתה. והקשה דהא הר"ן בחולין ל"ג מוכיח דשיעור יציאת הנפש יותר מכדי מליחה או צלי מדקאמר הש"ס שם מולחו יפה וממתין עד שתצא נפשה יעו"ש. א"כ מה הוסיף ר"ע על ת"ק דהא עכ"פ צריך להמתין עד שתצא נפשה ולדעת הרמב"ם הוא דאורייתא:
אות א
הנה יפה נתעורר בזה. אבל באמת לק"מ כי אין שיעור קצוב לזמן יציאת הנפש כי זה לפי חוזק בריאות הבהמה וכפי עוצם כחות נפשה. וכמו"ש בשו"ת חכם צבי סי' ע"ז בשם ס' שער השמים שפעמים יארך זמן יציאת הנפש בע"ח עד י"ב שעות ולפעמים ימעט הכל לפי מה שהוא. ומצינו מסוכנת שיציאת נפשה הוא רק ע"י פירכוס קל כדאיתא בחולין ל"ח וכבר האריכו בזה האחרונים אי בעינן הפירכוס שיהא דוקא תיכף אחר השחיטה אי לא. ולזה הש"ס בחולין ל"ג נקיט לדינא שאף אחר המליחה צריך לעיין אם יצאה נפשה כי לפעמים נמשך הרבה כנ"ל. אבל בביצה שם איירי במסוכנת דזוטר חיותה ואין נמשך הרבה זמן חיותה רק בפרכוס קל תיכף אחר השחיטה ושפיר ר"ע מיקל דסגי בכזית חי. ואף לפמ"ש השאגת ארי' סי' ס"ד דלא איירי במסוכנת ממש מ"מ כתב שם דאיירי בנוטה למות וזוטר חיותה וגם הרבה אחרונים חלקו עליו וכתבו דאיירי במסוכנת ממש וע' קהלת יעקב בזה וזה ברור:
אות ב
ובאמת קשה על הר"ן בחולין שם שמוכיח דאיירי לצלי. דאי לבישול בעי לה וודאי שכבר יצאה נפשה. ואיך פשוט לו כ"כ כיון שמצינו שאפשר לפעמים לחיות י"ב שעות כמו"ש הח"צ שם. וכ"מ בגיטין ע"א גבי שחט בו שנים ואמר כתבו גט לאשתי דמשמע ששוהה הרבה עד שתצא נפשו ושפיר איירי בבישול ומ"מ צריך אח"כ לראות שמא עוד לא יצאה נפשה. וצ"ל דמשמע להר"ן דלישנא דממתין לה עד שתצא נפשה משמע שרוב בהמות בריאות נמשך חיותם כל כך ולא בדרך האפשר הרחוק שאין נופל ע"ז לשון ממתין רק הול"ל בודק אם יצאה נפשה. ולזה קאמר הר"ן דבכדי מליחה ובישול לא שכיח שיומשך חיותה אבל כדי צלי שפיר שכיח ושייך לומר ממתין שכן הוא סתמא דמילתא כנ"ל אבל מ"מ בהך דביצה שפיר קמ"ל ר"ע דסגי בכזית חי וכגון שיצאה נפשה תיכף וכדאיירי שם במסוכנת כנ"ל:
אות ג
ובזה מיושב מה שהקשה למאי דדייק הש"ס בביצה שם מדר"ע שא"צ להמתין על בדיקת הריאה דכיון שכתבו התוס' וש"פ דבשר שחותך קודם שתצא נפשה בעי מליחה אף לצלי או לאומצא א"כ יש שהות לבדוק הריאה. דהא כבר כתב הש"ך סי' ס"ז דאם חתך אחר שתצא נפשה אף מבית השחיטה א"צ מליחה יעו"ש וא"כ לפמ"ש דהכא במסוכנת יוצאת נפשה תיכף אחר השחיטה בפרכוס קל ושפיר חותך לאחר שתצא נפשה וא"צ מליחה. ואף להט"ז שם דס"ל דאף לאחר שתצא נפשה צריך מליחה בבית השחיטה מ"מ הא סגי בקליפה כמבואר שם:
אות ד
ואשר הקשה עוד לדעת הרמב"ם דבעי מליחה לאומצא א"כ מאי קאמר ר"ע כזית חי דהא בעי מליחה וא"כ היינו ת"ק דהא מליחה וצלייה שיעורם שוה. הנה כבר הקשה זה השטמ"ק בביצה שם ומוכיח באמת דלא כהרמב"ם בזה ע"ש. והנה לפמ"ש הקהלת יעקב בחי' לביצה והרעק"א במערכה ז' דר"ע לטעמיה בביצה כ"א דאף לנפש בהמה מותר לשחוט ביו"ט. וסגי בכזית חי הראוי לכלבים יעו"ש באורך. א"כ לק"מ דר"ע איירי לכלבים דלא בעי מליחה ומיושבים ג"כ קושיותיו הקודמות שא"צ כלל להמתין עד שתצא נפשה ולא בעי מליחה כלל וכנ"ל.
אות ה
ועפי"ז מיושב ג"כ מה שדקדק יקירי לפי ס"ד דהש"ס בביצה שם. דבית טביחתה היינו מקום שטובחת אכילתה ובאמת בעי בדיקה ע"ש. ודקדק למה נקיט בהאי לישנא ולא נקיט קרביים או בני מעיים. אף כי באמת אינו דקדוק כלל דמסתמא היה דרכם אז לקרוא בני מעיים בית טביחה על שם שחותך המאכל. ומה דנקיט כל עיקר בני מעיים נראה ג"כ מפני שהם רבים ויותר ראוים לאכלם חיים. וגם דרכם היה בכך כדאיתא בפסחים ק"ז ע"ב. השמש מטביל בבני מעים ע"ש (ובמפרשים משמע דנקיט ב"מ שזה מורה שכבר נבדקה הבהמה ודוחק) כ"נ עיקר. אך כיון שדקדק בזה יש ליתן טעם דבאמת קשה טובא דהא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים והיכי קשרי לשחוט בשביל ליתנם לפני כלבים וכבר הקשה כן הצל"ח והרגיש בזה הרעק"א במערכה ז' יעו"ש. וגם ק' טובא דא"כ מה דייק הש"ס מדר"ע דלא בעי בדיקה. כיון דאיירי לכלבים והקה"י והרעק"א הרגישו בזה ותירצו דדייק מת"ק דמסתמא איירי בחד גוונא עם ר"ע. ולענ"ד הוא דוחק גדול כמובן וע' בצל"ח שהקשה זה גם כן:
אות ו
אבל נראה דמיושב חדא בחברתה. דבאמת להכי מדקדק הש"ס בביצה שם מתחילה מדר"ע דלא בעי בדיקה. דהא ע"כ איירי שיאכלנו בעצמו דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וע"ז מדחה הש"ס דבית טביחתה היינו בני מעיים שטובחת אכילתה. ואמרינן בעלמא דקרביים אוכליהון לאו בר אינש. וכתבו התוס' במעילה כ' שסתם בני מעים אין ראוין רק לכלבים ואם מכרם סרוחים אין זה מקח טעות יעו"ש. וא"כ הו"ל שפיר מעיקרא מוכנים לכלבים ולא לאדם ושפיר איירי ר"ע שיאכיל הכזית לכלבים וממילא מדחה הש"ס מזה הראיה דא"צ בדיקה דלכלבים בלא"ה לא צריך בדיקה. וע' י"ד סי' ע"ה בט"ז וש"ך ואחרונים דעיקר מה שנאמר דאוכליהון לאו בר אינש הוא על הכרס ודקין ע"ש. והנה הרא"ש והר"ן כתבו פא"ט גבי מקיפין בבני מעים בשם רבינו יונה דבלשון המשנה הוי אף לב וכבד וריאה בכלל בני מעים וא"כ אי הוי נקט ר"ע בני מעים ה"א דאף כל הנהו בכלל והנהו הם מוכנים רק לאדם לזה אמר ממקום שטובחת אכילתה דהיינו כרס ודקין כנ"ל ומיושב הכל בס"ד. (ומ"ש יקירי דלהכי נקיט בית טביחתה משום שאין מחזיקין דם בבני מעים. אף שראיתי בישוע"י שכ"כ מ"מ ז"א דהא הכרס וכנתא גיפא ובית הכוסות המאכל מתחתך בהם. ודעת הרבה פוסקים שהם מוחזקין בדם ע' יו"ד סי' ע"ה ואחרונים שם ואקצר) אלא דלפ"ז תשוב הקושיא על הרמב"ם שהזכרנו דכיון דאליבא דמסקנא איירי ר"ע לאדם וא"כ בעי מליחה. אך כבר כתבנו דכ"ז הוא רק לפלפולא בעלמא:
אות ז
ולכאורה קשה על תוס' דמעילה כ' מסוגיא דשבת קמ"ב ע"ב דפריך למימרא דרבא כר"י ס"ל והאמר רבא לשמעיה טווי לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא התם כיון דמסרח דעתיה עילויה מאתמול. משמע דאי לא מסרח ראוי לאדם וכפרש"י ותוס' שם דעד אורתא מסרח יעו"ש. ונראה דתו' דמעילה יפרשו סוגיא דשבת דהכי קאמר כיון דמסרח. פי' כיון שהם מוסרחים מחמת הפרש שבהם ונמאסים מאתמול. דעתיה עליהו לשונרא. וכ"נ דלמה יסרחו הבני מעים כ"כ מהרה יותר משאר הבשר וגם דשמא דעתו הי' שיאכלם תיכף אחר השחיטה (ובפרש"י נראה הטעם שאין דרך לאוכלם ביו"ט רק בחול. וכבר הקשה ע"ז הרשב"א בחידושיו ע"ש) וע"כ צ"ל כמו"ש. וא"כ אדרבה קצת ראיה מזה לתוס' דמעילה (אך הרשב"א בחי' יישב זה כמו"ש התו' בשבת כ"ט ע"ש. וע' תוס' ביצה ל"ג ד"ה ושדי שכתבו ג"כ דביו"ט אין דרך לאכול מעים רק בחול וע"ש בדבריהם) אבל זה מבואר עכ"פ דרש"י ותו' שבת פליגי עלה דמעילה וס"ל שמיוחדים לאדם בסתמא. וע' פסחים ק"ז ע"ב ברשב"ם שפי' שדרכם הי' שהשמש אכל הבני מעים ע"ש. ועפי"ז מיושב מה שהקשה הקצה"ח סי' רל"ב סק"א על הריב"ש מתוס' מעילה הנ"ל ותירץ בדוחק יעו"ש. אבל לפמ"ש פשוט דס"ל כרש"י ותוס' ורשב"ם שהזכרנו וכ"כ התוס' בשבת כ"ט ע"א ד"ה אכלן וכ"כ הרשב"א והריטב"א בחי' דף קמ"ב ע"ב ע"ש בזה שהרגיש במש"ל וגם יש ליישב דברי התוס' דמעילה מהא דשבת באופן אחר ואקצר כי אכ"מ:
אות ח
אבל באמת א"א לומר כן דפשטות המשנה משמע דר"ע איירי לאדם וכמו"ש הצל"ח והרעק"א בעצמו שם וגם הסוגיא דמוכיח דלא בעי בדיקה מוכחת כן בפשטות וכמש"ל בזה. וקושייתם מהא דביצה כ"ח צ"ל כמו"ש הצל"ח דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וכמוש"ל בזה:
אות ט
ונראה בישוב דברי הרמב"ם מקושיית השטמ"ק הנ"ל. דהנה קשה על הרמב"ם שכתב דבעי מליחה לאומצא. מהא דחולין קי"ג דבשובר מפרקתה בעי מליחה לאומצא משמע דבעלמא לא בעי. אבל כבר הרגיש בזה הרמב"ם בעצמו בפ"ו מהמ"א וכתב דאיירי שם בגוונא שא"צ מליחה בעלמא. כגון בחליטה דבכל אומצא א"צ מליחה ובשובר מפרקתה בעי מליחה ע"ש ובב"י סי' ס"ז שביאר הדברים. הרי מבואר דעת הרמב"ם דאף דבש"ס נקיט סתמא מכל מקום אמרינן דדחיק אנפשיה ומוקמינן דאיירי בחליטה דשוב א"צ מליחה. וא"כ ה"נ בהך דביצה כ"ה סתים ר"ע כזית חי ואיירי בחליטה שא"צ מליחה או דצמית לה בחומץ כדאיתא פ' כל הבשר:
אות י
ועפי"ז נלענ"ד ליישב כל קושיות הראשונים על שיטה זו שהקשו מהא דשבת קכ"ח דמטלטלין בשר חי משום דחזי לאומצא אלמא שא"צ מליחה ע"ש בתוס' שכ"כ. וכן הוכיחו התוס' בחולין י"ד ג"כ דמשמע שם דשרי לאכול אומצא בשבת אף שאסור למלוח בשבת והוכיחו מזה דא"צ מליחה לאומצא ע"ש. וכ"נ מוכח מהא דפסחים ע"א ומנחות צ"ט דאיתא שאכלו השעיר בשר חי בשבת ע"ש וכ"ז קשה על הרמב"ם. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דכולהו איירי ע"י חליטה בחומץ צונן שנראה דזה שרי אף בשבת דמה מלאכה היא זו. ואף שי"ל דהוי אכשורי אוכלא ותקוני מנא קצת. מ"מ נראה דוודאי שרי והרי למלוח דאסור משום חשש עיבוד מ"מ להטביל במלח שרי כדאיתא בשבת ק"ח. וה"נ הכא שרי כדאיתא בשבת ק"ח וה"נ הכא שרי לשפוך עליו חומץ. ובפרט דהא כבר הסכימו הפוסקים דהדחה לאומצא שרי וכדמוכח מהא דחולין י"ד דעכ"פ צריך להדיח הבשר. וא"כ אפשר להדיח בחומץ וממילא יוצאת דמו שבתוכו ודם שע"ג יודח. ונראה ראיה דשרי מהא דפסחים מ"ו ע"א במפריש חלה בטומאה ביו"ט דבן בתירא אמר שתטיל לצונן שלא תחמיץ. וע"ש בתוס' דכ"ע מודו ליה בהכי יע"ש. הרי דשרי להטיל בי"ט וה"ה הכא להטיל לחומץ צונן. שוב ראיתי שכ"כ המג"א להדיא בסי' שכ"א סק"ז דשרי להצמית הבשר בחומץ בשבת יעו"ש ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה. וגם מה שאסר להטיל מים בבשר שעבר ג' ימים פקפקו האחרונים וע' נוב"י מה"ת חאו"ח סי' כ"ז ואכ"מ. עכ"פ מיושבים דברי הרמב"ם בס"ד ועוד יש מקום בראש ליישב דבריו אך אכ"מ. ומ"ש נראה ברור ופשוט. ובסוגיא דביצה הנ"ל ע' בכרו"פ סי' ל"ט ובמשכנות יעקב חי"ד סי' ט"ו באריכות וע' יש"ש בביצה ואין העת מסכמת להאריך בדבריהם כעת: