שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן כ
בעז"ה עלה ברעיוני ליל שבועות תרמ"ה. המג"א בסי' תצ"ד וכמה אחרונים הקשו. למה דקיי"ל ביו"ד סי' קצ"ו דשיעור פולטת הוא שש עונות כחכמים בשבת פ"ו ע"ב. ושם פירש"י דס"ל כר' יוסי דבז' בסיון ניתנה תורה. ואנחנו אומרים בששה בסיון זמן מתן תורתינו וזה כרבנן דר"י. והיא קושיא עצומה מאוד. ועוד הקשה שם דהא מתן תורה היה ביום נ"א לספירה. כדאיתא בש"ס שם שר"ח ניסן הי' ביום ה'. ובאמת לק"מ כמו"ש הח"י דכ"ז הוא לר' יוסי. אבל לרבנן שפיר הי' ר"ח ניסן ביום ו'. ומ"ת ביום נ' לספירה ע"ש. אבל כיון דקיי"ל כר' יוסי א"כ הדר קשה כנ"ל:
אות א
והנראה בזה דהנה בש"ס שם פ"ז ע"א איתא בג' אמר הגבלה ובד' פרישה. ופירש"י וכ"כ בתוס' דאף דפרישה נאמרה קודם ההגבלה מ"מ כיון דג' ויאמר כתיבי ובאמצעי לא נזכר מה היתה שליחותו לישראל. ולזה שדינן עלה מצות הגבלה ולא פרישה. משום דמיד אחר אמירה אחרונה כתיב מצות פרישה. ולפי"ז צ"ל דאף שכתוב פרישה קודם הגבלה. אין מוקדם ומאוחר בתורה. וקשה דהא בפסחים ו' ע"ב אר"פ דה"מ בתרי עניני אבל בחד ענינא יש מו"מ. דאלת"ה כלל ופרט היכי דרשינן ע"ש. והכא חד ענינא הוא. והתוס' הקשו שם מסנהדרין מ"ה דקיי"ל דחיה קודם לסקילה. אף דבקרא כתיב סקול יסקל מקמי ירה יירה ותירצו דשם מוכח מקרא דכתיב וסקלתם באבנים ומתו. שסקילה סמוכה למיתה. ולפ"ז א"ש גם הכא דכיון דמוכח מקרא דויאמר אמצעי כנ"ל שפיר אמרינן אף בחד ענינא אין מו"מ. ולדבריהם א"ש הא דאמרינן בב"ק ס"ד ובכ"מ דשני כללות הסמוכים זל"ז הטל פרט ביניהם. והיינו משום דמוכח מיתור שני הכללות דאין מו"מ והפרט שייך באמצע. ובפס' שם מיירי רק מכלל ופרט אבל מכו"פ וכלל אין ראיה דשם ע"כ כסדרן הוא דאל"ה תרי כללי ל"ל:
אות ב
אבל באמת דבריהם צ"ע לענ"ד דא"כ שם בב"ק ס"ד ע"ב מה הוכחה יש מזה מאם המצא תמצא דהא מצי למידרש ליה לכדרבא בר אהילאי כדאיתא התם למ"ד חד בגנב עצמו יעו"ש וגם איצטריך שם לגגו חצירו וקרפיפו יעו"ש. ואף דקאמר שם א"כ לכתוב המצא המצא מ"מ ליכא הוכחה רק לחד כללא ולא לתרי להטיל הפרט באמצע. ועוד דהא פירש"י בחולין ס"ז דמ"ד בעלמא כלל ופרט דריש בכללות סמוכים ריבוי ומיעוט מדשני הסדר וממילא מ"ד ריבוי ומיעוט בעלמא ס"ל הכא כלל ופרט. ואי אין מו"מ א"כ ליכא למידרש מזה כלל משינוי הסדר. כדמוכח בפסחים ו' ע"ב דפריך ונכתוב ברישא דחודש ראשון והדר דחודש שני ומשני ז"א אין מו"מ בתורה. וקשה דמ"מ טעמא בעי. וע"כ צ"ל שלא הקפידה תורה כלל ע"ז וכפירש"י שם להדיא. ודאמרינן בשבת קי"ו דפ' ויהי בנסוע אינה במקומה ונכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לשני'. לאו משום שלא נכתב כסדר הזמנים רק משום דלא איירי הכא במסעות כפירש"י שם דזה וודאי שכל ענין ראוי שיבוא אצל ענין ששייך אליו ולזה דרשו בכמה דוכתי למה נסמכה פרשה זו לפרשה זו וע' מ"ק כ"ח ובכמה דוכתי. לפי שאף שהתורה לא הקפידה על סדר זמנים בכ"ז ראוי להקפיד על סדר הענינים. והא דב' כללות הסמוכים זל"ז אינו מטעם אין מו"מ רק שכן ניתן מסיני בי"ג מדות שהתורה נדרשת שמדת כלל ופרט ידרש באופן זה. וכן מפורש בתוס' שבועות ה' ע"א שהקשו לר' ישמעאל הוי טפי מי"ג מדות דב' כללות סמוכים דנין בריבוי ומיעוט. הרי מפורש דעתם שג"ז בכלל המדות שנאמרו מסיני. ובישוב קושייתם י"ל שהוא נכלל במדה אחת. כלל ופרט וכלל ממעט כעין הפרט ובכללות הסמוכים מיעט הפרט רק דבר אחד ואכמ"ל בזה:
אות ג
ועוד קשה לדבריהם היכא שנמצא הוכחה נדרוש כלל ופרט להיפוך כפרט וכלל וזה לא מצינו ויש להוכיח היפוך זה מכמה דוכתי. וגם עיקר תירוצם מדסמיך וסקלתם למיתה צ"ע דה"נ סמיך לוהוצאת אל שעריך משמע שתיכף להוצאה סקילה. וטפי הו"ל לאתויי מפ' ראה וסקלתו באבנים ומת שהוא מוקדם לזה ושם נזכר הריגה מקודם יעו"ש. ועו"ק דכיון דקיי"ל בסנהדרין מ"ה שאם מת בדחיה לבד א"צ סקילה ע"ש. וא"כ אי נימא דסקילה קדים כסדר הכתוב ה"נ נימא דאם מת בסקילה לחוד סגי דיליף לה שם מאו לחלק. וא"כ י"ל דלהכי נקיט קרא סקילה משום שא"א לו למות בלי סקילה אבל בלא דחיה אפשר כגון אם מת בסקילה לבד. אבל אי נימא שדחיה קודמת קשה למה נקיט סקילה לחוד דהא אפשר שימות בדחיה לחוד בלא סקילה וא"כ מוכח להיפוך דסקילה קודם:
אות ד
וביישוב קושיית התוס' למה אמרינן שדחיה קודמת שלא כסדר הכתוב נלענ"ד דבסנהדרין מ"ה איתא מנין שבסקילה ובדחייה ת"ל סקל יסקל או ירה יירה ומנין שאם מת בדחיה יצא ת"ל או ירה יירה. ופי' רש"י שהלימוד שבשניהם הוא מדלא כתיב סקל או ירה ומכפל סקל יסקל מרבה תרווייהו. ונראה שכפל ירה יירה צריך דלא נימא שאם סקל מקודם צריך דחיה ג"כ אבל אם דחהו א"צ סקילה לזה כפל בתרוייהו. וענין הלימוד כי באמת סקל וירה שניהם ענין השלכה רק שסקל הוא על השלכת האבן וירה הוא השלכת האדם או כל דבר הנדחה למרחוק ולזה בכפל סקל יסקל יש לדרוש ג"כ על דחיה בגדר השאלה שמשליך האדם על האבן או על הארץ. ובאמת ק"ל ל"ל כפל דסקל יסקל ומש"ל דחוק דמהיכא תיתי שידחה אחר הסקילה וגם דכבר כתב בחי' רבינו יונה דאין שייך להצריך דחיה אחר סקילה ולהכי הקדימו דחיה לסקילה ע"ש. ולזה נלע"ד דעיקר ילפותא הוא מכפל ירה יירה ובכלל לשון יריה הוא ג"כ השלכת אבן וכמו שכתב לשון יריה על חץ וכדומה. ולשון יירה מפורש היטיב כמשליכים אבן על האדם כמובן ליודע משפטי הלשון וכפל יסקל נדרש אח"כ בברייתא לענין לדורות כדמסיק שם מנין שאף לדורות כן ת"ל סקל יסקל ע"ש וז"ב לענ"ד. ומה דדריש דסגי בדחיה לחוד ולא בסקילה לחוד הוא מדכתיב או. ומ"ש רבינו יונה דאין שייך דחיה בתר סקילה הוא דוחק. וגם דמ"מ י"ל דסקילה לחוד סגי ודחיה לחוד אם לא מת בעי סקילה נמי ונראה דהכי מפרש הפסוק או ירה יירה שלפעמים סגי בדחיה לחוד ורק ע"פ רוב צריך סקילה ג"כ. וע"כ היינו כשדחיה קודמת אז אם מת בדחיה סגי בהכי. אבל אי הוי כתב או סקל לבסוף א"כ הו"א דאשמיענן דבסקילה לחוד סגי וא"כ הו"א דסקילה קודמת. ושפיר מיושב קושיית התוס' דהתם אין הש"ס מהפך הסדר כלל ורק הכי מפרש קרא שהנוגע בהר לפעמים יסקל ג"כ ולפעמים סגי בדחיה לחוד. ולפמש"ל דדרשינן דבעינן תרווייהו מירה יירה דיירה קאי על סקילה א"כ מפורש להדיא שדחיה קודמת.
אות ה
עכ"פ כיון שביארנו דבחד ענינא שפיר יש מוקדם ומאוחר אף שיש איזה הוכחה א"כ קשה כנ"ל היכי אמרינן דהגבלה קדמה למצות פרישה וגם דמסתבר טפי שיצוה פרישה קודם שצריכים לפרוש תיכף משא"ש הגבלה הוא ביום מתן תורה:
אות ו
אכן באמת דבר זה שנוי במחלוקת ר"מ ור"י בירושלמי פ"ו דשקלים ה"א ופ"ח דסוטה ה"ג. דאיתא שם דר"מ דס"ל אמת כלים בת ששה טפחים היתה וס"ת היתה מונחת בארון מייתי ראיה מקרא דונתת את הכפורת וגו'. ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. הרי מבואר שהס"ת מונחת בארון דאי קאי על הלוחות א"כ הול"ל מקודם שיתן העדות ואח"כ הכפורת כי הלוחות כבר היו מוכנים ועומדים. ור' יהודא ס"ל אמת כלים באמת ה' טפחים ובארון לא היו רק הלוחות ועדות קאי על הלוחות ודלא כתיב מקודם אין מוקדם ומאוחר בתורה (כ"ה גי' הגר"א בשקלים שם וכ"פ הק"ע יעו"ש וכן נכון דלא כהפ"מ) וא"כ מבואר דלר"י שפיר אין מו"מ אף בחד ענינא והטעם שלא נכתב כסדר עיין במדרש תהילים:
אות ז
ונראה שזה תלוי בפלוגתא דבגיטין ס' ע"א אי תורה מגילה מגילה ניתנה או חתומה ניתנה ופירש"י דלמ"ד מגילה מגילה ניתנה היינו שכל פרשה שנאמרה למשה כתבה מגילה בפ"ע ואח"כ כשנאמרה כל התורה תפרן בגידין ומ"ד חתומה ניתנה כתבו התוס' שם שאף שהפרשיות נאמרו למשה כסדר זמנם בכ"ז נצטוה שלא לכתוב אותה עד שתאמר לו הפרשה המאוחרת ויקדימנה בכתב התורה במקום שהמאוחר מוקדם בתורה והכל עפ"י ד'. ונראה דגם למ"ד מגילה מגילה ניתנה וודאי דאין מו"מ בתורה. רק החילוק דלמ"ד מגילה מגילה כל פרשה נאמרה מהקב"ה כפי שנכתבה בלי שינוי. וסדר הפרשיות תפר משה המגילות שלא עפ"י ד' ולא הקפיד על סדרן וכפירש"י בפסחים ו' ע"ב. אבל למ"ד חתומה ניתנה שפיר י"ל אף בחד ענינא אין מו"מ דאפשר נאמר מפי הקב"ה פסוק אחד קודם הב' או תיבה קודם לחברתה. ורק בכתיבה נצטווה משה לכתוב כפי שהוא לפנינו שלא כסדר אמירתן ולהכי שפיר דרשינן כלל ופרט. אף שאין מו"מ. כיון שסדר הכתיבה הוא עפ"י ד' א"כ מזה גופא יש ללמוד ממה שציווה הקב"ה לכתוב בסדר זה ע"כ היינו לדרוש כן. ולפ"ז יש מקום לומר דאף בתרי עניני נדרוש כלל ופרט המרוחקין זמ"ז מדסדרם הקב"ה כן. ובפסחים ו' דקאמר רק בחד ענינא היינו למ"ד שם דבחד ענינא יש מו"מ וכמ"ד מגילה מגילה ניתנה וכל פרשה נכתבה כפי שנאמרה ולדידיה סדר הפרשיות אינם עפ"י ד' כמש"ל. אבל למ"ד חתומה ניתנה שפיר דנין אף במרוחקין זמ"ז. וע' מנחות נ"ה ע"ב דר"א בר אהבה ס"ל אף בתרי עניני דנין ע"ש בתו'. וקשה דהא אין מו"מ. ולפמ"ש א"ש דס"ל חתומה ניתנה כנ"ל:
אות ח
ומבואר לפ"ז שפיר דר' יוחנן דאמר מגילה מגילה לטעמיה אזיל דס"ל בירושלמי שקלים שם כר"מ דאמת כלים בת ו' טפחים. וס"ל דבחד ענינא יש מו"מ כנ"ל. ור"ל דאמר חתומה ניתנה לטעמיה בירושלמי שם. דס"ל כר"י דבאמה בת ה' טפחים. וס"ל אין מו"מ אף בחד ענינא רק על סדר הכתיבה יש איזה דרש אחר. ובזה מיושב מה שפסק הרמב"ם פ"ג מה' כלי המקדש שהשולחן הי' באמה בת ששה טפחים כר"מ במנחות צ"ח והא קי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י וכבר הרגיש בזה בכ"מ שם ע"ש. ולפמ"ש א"ש בפשיטות כיון דר"י ור"ל פליגי בזה בירושלמי ובבבלי פסק כר"י לגבי ר"ל. ובנוב"י מה"ת חאו"ח סי' קכ"ב ובשאילת שמואל סי' ט"ז נדחקו בזה:
אות ט
ולפ"ז י"ל דסוגיא דשבת פ"ז דמוקי דהגבלה נאמרה קודם פרושה אזלא למ"ד תורה חתומה ניתנה ואין מו"מ אף בחד ענינא כר' יהודה בירושלמי הנ"ל. ורבא דקאמר לה שם בשבת. לטעמיה דס"ל בנדה ל"ג כו"פ המרוחקים דנין בכו"פ וס"ל דאף בתרי עניני דנין. וא"ש בזה מה שהקשו התוס' במנחות נ"ה על רש"י פסחים ו' שציין מ"ד דנין למנחות נ"ה וב"ק פ"ה. והו"ל לציין לנדה ל"ג דרבא אמר דנין. ולפמ"ש א"ש דכיון דמצינו בשבת פ"ו ע"ב ס"ל לרבא דאין מו"מ בחד ענינא וע"כ ס"ל חתומה ניתנה כנ"ל וא"כ שפיר דנין כו"פ אף בתרי עניני כנ"ל מסדר כתיבתן. ועיקר כוונת רש"י לב"ק פ"ה דשם הוי חד ענינא ולא למנחות דשם מ"ד דנין היינו אף בתרי ענינא כנ"ל ודמייתי הך דמנחות קודם להך דב"ק היינו משום דהמקשה שם בפסחים ממ"ד דנין ס"ד אף בתרי עניני והיינו כר"א בר אהבה במנחות שם. והש"ס דמשני דרק בחד ענינא כהא דב"ק פ"ה. והא דר"א ב"א במנחות דחי לה הש"ס במנחות שם. או די"ל דאיהו ס"ל כמ"ד אף בחד ענינא אין מו"מ וחתומה ניתנה כנ"ל:
ואף דרבא פסק ביבמות ל"ו בכ"מ כר"י לגבי ר"ל שאני הכא דר"י קא"ל בגיטין ס' משמיה דר' בנאה וכעין שכתבו התוס' בב"מ מ"ח ע"א ד"ה נתנה יעו"ש. וראיתי בתו' ב"ק פ"ה ע"א שהקשו מסנהדרין מ"ו דדרשינן שם כו"פ המרוחקין בריבוי ומיעוט וכתבו שאם נחשבנו כתרי עניני אתיא ככ"ע ואי כחד ענינא אתיא כמ"ד אין דנין. וצ"ע דהא דאין דנין בתרי עניני הוא משום דאין מו"מ כדאיתא בפסחים ו' ואפשר שהפרט קודם לכלל וא"כ היכי דריש לה בריבוי ומיעוט. אבל התו' במנחות נ"ה ע"ב תירצו באופן אחר ע"ש ואכמ"ל בזה:
אות י
אבל למ"ד מגילה מגילה ניתנה וס"ל דיש מו"מ בחד ענינא. ס"ל דנאמר מקודם פרישה ואח"כ הגבלה כסדר הכתוב או דס"ל דפרישה נאמרה בג' לחודש והגבלה בד'. או דס"ל דתרווייהו בג' ואמירה אמצעית ס"ל שהיתה ביום שנאמר לו ממלכת כהנים. וכפל לשון וישב ויגד איתא בסוגיא דשבת פ"ז דריב"י אמר דהיינו הגבלה. ורבי אמר שאחד קאי על עונשן ואחד על מתן שכרן. וא"ד בתחילה מתן שכרן ואח"כ עונשן. ומבואר דרבי ס"ל דהגבלה ופרישה נאמרו ביחד כסדר הכתוב וא"כ עונשן ומתן שכרן וודאי נאמרו ביום אחד. דהא קאמר להו תיכף ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. ואפשר נרמז העונש במ"ש אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים והיינו שמעניש עוברי רצונו. וכ"נ מתחילה שם כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. דקאי על עונשן ומתן שכרן כדדריש לשון הגדה שם בל"ב קשה כגידין ובל"ק כאגדה. ורש"י פי' שם שלישי למאי לכדתניא דהיינו כרבי וצ"ע דמאי עדיפא דרבי מדריב"י דקאי אהגבלה. וקצת מפרשים הבינו בדעת רש"י שביום ראשון התחיל להמשיך לבם לתורה. וז"א דהא הש"ס סתמא קאמר דלא אמר להו ביומא קמא ולא מידי וע' בגור ארי' בחידושיו מה שנדחק בזה וגם מנ"ל לחדש דבר כזה. אבל העיקר נלענ"ד דקאי רק אריב"י להגבלה והכוונה דמקשה לענין מה קאמר שלישי שנעשה בו איזה דבר ומשני שנאמרה בו הגבלה. וכן מפרש במכילתא על כל דבר איזה יום הוא יעו"ש. אבל בשלישי שלא נאמר בו דבר הוכרח לתרץ לענין חנייתן או מסען יעו"ש:
אות יא
ולפ"ז מיושב שפיר קושיית המפרשים למה אנו אומרים בו' בסיון זמן מ"ת. דשפיר פסקינן כרבנן דר"י. והא דקאמר ר"י דחכמים ס"ל שש עונות שלימות היינו דר"י לשיטתו דס"ל מגילה מגילה ניתנה ויש מו"מ בחד ענינא וא"כ ע"כ נאמר פרישה קודם הגבלה או ביום אחד כנ"ל והיינו ביום ג' בחודש שהוא ד' בשבת ושפיר איכא שש עונות שלימות עד שבת בבוקר וחכמים היינו ר"מ דס"ל אמת כלים ששה טפחים וכן ס"ל אבא שאול במנחות צ"ו ורבי בדף ס"ב ע"ב ולהכי פסקינן בזה כחכמים כמוש"ל דקיי"ל בזה כר"מ. ושפיר רבי לטעמיה דס"ל דלא נאמר הגבלה בשלישי קודם פרישה כמש"ל ופליג אריב"י. וא"ש דקי"ל כרבנן שבששה בסיון ניתנה תורה ומ"מ שיעור פולטת שש עונות כנ"ל:
אות יב
ואחרי כותבי מצאתי בפנ"י בשבת פ"ו שהתעורר קצת בזה לומר דאפשר לומר שפרישה נאמרה קודם הגבלה אך לא ירד למ"ש ביסוד הסברא מהא דמוקדם ומאוחר בחד ענינא. ושם ראיתי בפנ"י שהקשה על רש"י בחומש שכתב על קרא דויגד משה את דברי העם דקאי על מה שאמרו ישראל רצונם לשמוע הדברות מפי הקב"ה. ותמה דבש"ס שם מפרש לה למילתא אחריתי ונדחק לומר דהיינו הך דהגבלה שכיון שאמרו שרוצים לשמוע מפי הקב"ה הוצרך להגבילם. ובמחכ"ת לא ראה שדברי רש"י הנ"ל מפורש במכילתא פ' יתרו ורבי קאמר לה התם ופליג שם אריה"ג דאמר דקאי אהגבלה וכן על ר"א בן פרטא דמפרש שם דקאי על עונשן ומתן שכרן. וכן דרך רש"י בחומש לתפוס דבר היותר קרוב לפשוטו של מקרא. ולכאורה דברי המכילתא סותרים ש"ס דילן דרבי אמר דקאי על עונשן ושכרן. אבל בילקוט פ' יתרו מייתי סוגיא דשבת וגריס ר' יהודה במקום רבי וברישא גריס ר' יוסי ולא ריב"י וזו גירסא נכונה. וא"ש לפמש"ל דהש"ס מייתי מת"ק דקאי על ההגבלה והיינו ר' יוסי דמוקי לברייתא דשלישי כר' יוסי. ואף דר' יהודה ס"ל אין מו"מ אף בחד ענינא מ"מ הכא ס"ל שנאמרו פרישה והגבלה ביחד כדכתיב כיון דדריש ויגד משה לעונשן ומתן שכרן כנ"ל:
אות יג
ובאמת גם הא דיומא קמא לא אמר משום חולשא דאורחא צריך ביאור מהיכא פשוט להם זה. וצ"ל משום דע"כ מצות פרישה לא היתה קודם יום ד' דכתיב היום ומחר. וא"כ צ"ל שביום ג' לא נאמר כלום ולזה עדיף טפי לומר שביום א' לא נאמר כלום שיש טעם משום חולשא דאורחא. אבל ביום ג' אין טעם למה הפסיק. וגם דמקראי משמע שהיו הדברים זאח"ז. ולפ"ז לרבנן שפיר יש לומר דבתרי בשבתא א"ל ממלכת כהנים ובג' הגבלה ובד' פרישה וא"ש ששה עונות כחכמים וכרבנן. ורבא דקאמר גם לרבנן דל"א כלום ביומא קמא. היינו משום דבעי לאוקמי כתנאי דדף פ"ו דס"ל ג' או ד' עונות. ולפ"ז י"ל ג"כ דפרישה נאמרה בג' כנ"ל למ"ד יש מו"מ בחד ענינא ויום ג' אינו בחשבון שאינו שלם כי שהה בעלי' וירידה ובפרט אי נימא דירידה לא הי' בהשכמה ושפיר נשלמו ששה עונות:
אות יד
ועפי"ז מיושב מה שקשה לכאורה על חכמים לפי פירש"י דס"ל כר' יוסי דששה עונות נשלמו שבת בבוקר דא"כ יהיו הללו הולכים לטבול והללו לקבל תורה. ובש"ס פ"ו ע"א משמע דכ"ע ס"ל דאין סברא לומר כן. ולפמ"ש א"ש שפיר ס"ל כרבנן דבתרי בשבתא הוי ר"ח וס"ל דיש מו"מ בחד ענינא כנ"ל וס"ל דממלכת כהנים נאמר ביום ר"ח. וא"כ נאמר פרישה בב' בחודש ג' בשבת ושפיר נשלמו ששה עונות ביום עש"ק וטבלו אז ובלילה לא ניתנה תורה משום לא מראש בסתר דברתי:
אות טו
והנה למ"ד דף פ"ז ששי למסען שבר"ח נסעו מרפידים ובאו למדבר סיני א"כ פשוט דל"א מידי להם בר"ח דהא עליות היו בהשכמה. ורבא דאמר משום חולשא דאורחא לטעמיה שם דס"ל ששי לחנייתן ונסעו מרפידים בשבת וא"כ י"ל שבאו בערב למדבר סיני או בר"ח ולזה איצטריך לטעמא דלחולשא דאורחא וההכרח לקצר מטרדותי: