אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אורח חיים › סימן יז

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן יז

סימן טז

אי חובת היום קדים.

אות ל

הנה באו"ח סי' תקפ"ד קיי"ל דמילה קודם לתקיעת שופר. וציין שם הגר"א הטעם משום דמילה תדיר כדאיתא בזבחים צ"א. וע"ז עורר ידידי דהא שופר הוי חובת היום. וקיי"ל בסוכה נ"ו דסוכה קודם לזמן משום דחובת היום עדיפא מתדיר. ושוב כתב דלפמ"ש התוס' שם דלה"פ מקרי ג"כ חובת היום כיון שצריך עתה לאוכלו ע"ש. י"ל דה"נ מילה הוי חובת היום. והנה לבד כי יש לחלק דלה"פ זמן אכילתו תמיד בשבת. אבל מילה תלוי בשמיני. ואי נימא דמילה מקרי חובת היום. א"כ ה"נ זמן הוי חובת היום דמצותו לברך בעת שמתחדש הרגל. ועכצ"ל דבעי שיהיה היום קבוע. אלא דבלא"ה לענ"ד דבריהם דחוקים שם. דהא מעיקרא פריך הש"ס בפשיטות מדקתני הילך מצה הילך חמץ. דאף דחמץ עיקר והוי חובת היום דהיינו שתי הלחם שבאים דוקא בעצרת ומצה טפל דלה"פ הוא מונח משבת שעברה. מ"מ לה"פ קדים דהוא תדיר ע"ש ברש"י. ומשני תנאי היא דאבא שאול ס"ל דחמץ קודם. אלמא דלא אשכח שום סברא לאוקמא סתמא דמתניתין אליביה דרב. והיכי נימא דבתר הכי קאמר הש"ס בפשיטות דהילכתא כרב דסוכה ואח"כ זמן ויסמוך על מה שי"ל דלה"פ הוי נמי חובת היום כמו"ש התוס' והוא דוחק גדול לפי ענ"ד. ובכמה דוכתי מפרש הש"ס תיובתא והלכתא ומשני לה. וה"נ אמרינן תיובתא דרב. משמע דמתניתין ודאי לא אתיא כוותיה. ומצאתי במהרש"א שנדחק גם כן בדבריהם יעויין שם:

והנלע"ד בזה דהנה הרמב"ם לא הזכיר כלל הך דינא דעצרת שחל להיות בשבת אומרים הילך מצה הילך חמץ והוא פלא. ואח"כ מצאתי שעמד בזה המל"מ פ"ד מה' כה"מ הל"ה ונשאר בקושיא. ובפי' המשנה כתב הרמב"ם חמץ תחילה ואח"כ מצה ע"ש. וכ"ה בחי' הרשב"א להדיא. ובירושלמי שם איתא באמת דאית תנא דתנא הילך חמץ הילך מצה. ומשמע דקתני הכי במתניתין ע"ש. והנראה דזה תלוי בפלוגתא אי מוספין קודמין לבזיכין וא"כ שתי הלחם והכבשים שעמם קרבים עם המוספים. והם שייכים לכל המשמרות יחד להקריבם שהם אימורי הרגלים כדאיתא התם. וא"כ שאר המשמרות גמרו עבודתם. ורק משמר הקבוע נשאר להקטיר הבזיכין ולהקריב תמיד של בה"ע. שזה שייך למשמר הקבוע כמו"ש התוס' בסוכה שם נ"ה ב'. וא"כ כיון שהקריבו הכבשים והותרו שתי הלחם באכילה. אין משהים חלוקתם עד שיקריב המשמר את הבזיכין. דשהויי מצוה לא משהינן. כיון דכל המשמרות פנויים ויכולים לאכול תיכף. וממילא ע"כ מחלקים חמץ קודם. כיון שלא הותר עדיין לה"פ כלל. ומבואר שפיר דאבא שאול דאמר שם הילך חמץ הילך מצה. לטעמיה ביומא ל"ד דס"ל מוספים קודמין. ואין כוונתו לומר דמחלקים חמץ ומצה בב"א. רק שאומר שאין החלוקה כדברי ת"ק רק שמחלקים מקודם החמץ. אבל הקטרת הבזיכין מפסיק ביניהם כנ"ל. אכן מ"ד בזיכין קודמין וא"כ הלה"פ ניתר תיכף אחר הקטרת הבזיכים. ומ"מ א"א לחלקו תיכף דהא. כל המשמרות טרודים בהקרבת המוספין וכבשים ששייך לכלם כנ"ל. וגם בלא"ה לא היו אוכלים קודם הקרבת המוספין כדאמר ר"י בן חנניא בסוכה נ"ג א' ע"ש. ולזה משהים חלוקת לה"פ עד אחר הקרבת הכבשים שאז פנויים כולם. וממילא כבר הותרו אז גם שתי הלחם ומגיע זמן חלוקתם כאחד. אבל כבר קיי"ל בזבחים צ' ב' כל הקודם בהקרבתו קודם באכילתו. ולזה מחלקים לה"פ קודם שתי הלחם. והכי קאמר הש"ס אמר לך רב תנאי היא פי' שאין הדבר כדס"ד דמקשה בטעמא דמתניתין משום דתדיר קודם. אבל הטעם משום כל הקודם בהקרבה קודם באכילה כנ"ל. מדחזינן דאבא שאול פליג עלה משום דס"ל דמוספים קודמים וקדמה הקרבת מתירי חמץ להקרבת מתירי מצה. ומיושב שפיר דפליגי שם רבב"ח ורב בסוכה וזמן. ולא קאמרי מר הלכה כת"ק ומר הלכה כאבא שאול. וכה"ג מקשה הש"ס בכמה דוכתי. אבל לפמ"ש א"ש דלרב לא פליגי כלל ת"ק ואב"ש בסברא זו כנ"ל. וממילא מיושב דעת הרמב"ם דלא מייתי דין זה. דאנן קיי"ל דמוספין קודמין לבזיכין כמו"ש הרמב"ם ספ"ו מ"ה תו"מ. וגם כתב בפ"ט מה' תו"מ דכל הקודם בהקרבה קודם באכילה. וא"כ פשיטא שמחלקים תיכף את שתי הלחם. ואחר הקטרת בזיכים מחלקים לה"פ. וגם אבא שאול לא הוצרך לומר זה רק לחלוק על ת"ק ולהוכיח דמוספים קודמין. ולזה נקט הרמב"ם וכן הרשב"א חמץ קודם כתנא דתני הכי בירושלמי. משום דהכי הלכתא כנ"ל:

וממילא מיושב שפיר קושיית התוס' דשפיר פסיק הלכתא כרב. ומתניתין לא קשה לרב. דאין הטעם כלל משום תדיר כנ"ל. וא"כ אין אנו צריכים לומר דלה"פ הוי חובת היום וא"כ מילה ג"כ אינה חובת היום. וכ"נ להוכיח ממ"ש התו' לתרץ דלהכי בעי קרא דתמידין קדמי למוספין. דלא נימא דמוספין הוי חובת היום ועדיפי טפי. ועיין תוס' ישנים יומא ל"ד בזה. ומבואר דעתם דתמידים לא מקרי חובת היום. ואף דאמרינן בזבחים צ"א דאהני קדושת יו"ט ושבת גם לתמידין זהו רק לענין דמקרי מקודש אבל לא לענין חובת היום. וצ"ל דחובת היום מיקרי רק דבר שאם יעבור זמנה צריך להמתין עליה זמן גדול עד שישוב זמן חיובה וחביבה מצוה בשעתה. וכן קרי לה בירושלמי פ' החליל חביב יעו"ש. וא"כ לפי"ז מילה ודאי לא עדיפא מתמידין ולא מקרי חובת היום. ועפי"ז מבואר מנהגינו שמקדימין בשבת ויו"ט תפילת מוסף למילה. דלכאורה קשה דהא מדינא זריזין מקדימין למצוות מצפרא כדאיתא בפסחים ו'. ורק תפלת שחרית מקדימין משום שזמנה עובר דק"ש מצוה להקדים כל מה שאפשר. ושוב סומך גאולה לתפלה. וגם י"ל דיאוחר דבר שנאמר בו ביום היינו מילה דכתיב ביום השמיני. לדבר שנאמר בו בבוקר דהיינו תפלת שחרית וק"ש. אבל מוסף קשה למה מקדימין. דהא מילה תדיר לגבי מוסף כנ"ל. וגם דמילה דאורייתא ותפלה דרבנן. ודאורייתא קדמה בשוים כמוש"ל. וגם דמילה שקולה כנגד כל המצוות כמ"ש טעם זה בב"י סי' כ"ה דציצית קודם לתפילין יעו"ש. אבל לפמ"ש א"ש דמוסף דהוי חובת היום עדיפא ממילה כנ"ל. ולפ"ז קמה גם נצבה קושיית כבודו דיקדימו שופר דהוי ג"כ חובת היום למילה:

אות לא

אכן בלא"ה קשה טובא לפ"ז מהא דמנחות מ"ט. דאיבעיא להו במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר איזה קודם. ותיפוק לי' דמוספין הוי חובת היום. וצ"ל דכיון דילפינן מקרא דתמידין קדמי אף דמוספין חובת היום א"כ ה"ה תמידין דלמחר. אלא דלפ"ז תקשה דהיא גופא נילף דתדיר קודם לחובת היום. ואמאי קיי"ל סוכה ואח"כ זמן כנ"ל. ויש לדחות קצת עפמש"ל ואקצר. ועוד קשה אמאי קיי"ל מתפלל מוסף ואח"כ מנחה בברכות כ"ח. הא הוי חובת היום לגבי תמידין כנ"ל וקודם לתדיר. וא"ל דגלי קרא לתמיד שיקדים למוסף כנ"ל. דזהו בשל שחרית ולא בשל בה"ע:

ולהכי נראה דבאמת חובת היום קרי. כל דבר שעיקר חובתו היום ויש לו זמן. ולזה תמידין ומנחה ומילה כולהו הוי חובת היום שפיר. ושכתבו התוס' ישנים ביומא ל"ד דמוסף הו' חובת היום לגבי תמיד. היינו דאי לאו קרא הו"א הכי דמוסף הוי טפי חובת היום והיינו דחביב טפי שבא לפרקים. וכעין זה איתא סוף שקלים שאברי ר"ח הניחו למעלה מן התמיד לפרסם שהוא ר"ח יעו"ש. ומשו"ה בעי בירושלמי שם למימר שיהא קודם בהקרבה ג"כ קודם מוסף שבת ע"ש. ובפרט לגירסא שלפנינו שם דשל מוסף שבת במערב ושל תמיד במזרח. דמערב חשוב ממזרח כידוע. ורק התוס' בסוכה נ"ד ב' גורסים להיפך ע"ש ועכ"פ הו"א הכי. אבל השתא דכתיב קרא דתמיד קודם למוספין. שפיר אמרינן דגם תמיד מקרי חובת היום כמו מוסף. ומיושב שפיר דלא גמרינן מינה להקדים זמן לסוכה. ונראה יותר כוונת התו"י הנ"ל דבלאו קרא ה"א דמוסף הוי חובת היום. פי' דהוי מקודש טפי מתמיד וכס"ד בזבחים צ"א באמת. יעו"ש דבעי למיפשט מהכא דתדיר קודם למקודש. וקרי לה חובת היום שלזה מקרי מקודש יותר. שקדושת שבת גרמה להקריב מוסף. ולזה צריך קרא דתמיד קודם וממילא נדע דאהני קדושת היום גם לתמיד. וכדמשני הש"ס בזבחים שם יעו"ש. וזה נכון בכוונתם בס"ד. ולהכי שפיר מקדמינן מנחה למוסף. וגם בהא דמנחות מ"ט מוספין לתמידין דלמחר. ואף שעדיין לא הגיע זמנן בכ"ז למחר יהיה חובת היום. והיינו דמבע"ל שם וע"ש בפירש"י בלשון שני שזהו כוונתו דקרי מקודש לחובת היום. ובש"א סי' ס"ב הקשה על פירש"י דבזבחים צ"א קרי מקודש אף כששניהם קרבים ביום אחד ולפמ"ש א"ש. וכוונת רש"י ליישב קושית התוס' במנחות שם וכן בזבחים צ"א. שהקשו דהא ה"נ מבע"ל בזבחים צ"א תדיר ומקודש הי קדים. ולמה לא מייתי הנהו פשיטותא דבזבחים גם במנחות וכן להיפך ע"ש. אבל לפמ"ש לרש"י א"ש דהך דמנחות לא שייכי כלל להך דזבחים. ואיירי דרך משל בחוה"מ שקדושת שני הימים שוים אף לגבי תמיד. כדאיתא בזבחים שם דאהני קדושת היום לתמיד ג"כ. ומ"מ מבע"ל דמוספין דהיום מקרי מקודש טפי מצד שהוא חובת היום כהא דסוכה ואח"כ זמן. ואף למ"ד שם זמן קודם היינו משום דמ"מ חייב עתה לברך זמן משא"כ הכא בתמידין דלמחר. או דילמא כיון דלמחר הוויין חובת היום כנ"ל תדיר עדיף וכ"נ שהבינו התוס' במנחות שם בדעת רש"י שהביאו שם מקודם לשון ראשון שברש"י דקרי מקודש בשביל שיום שבת ויו"ט קדוש טפי. והקשו ל"ל מייתי הנך דזבחים כנ"ל. ואח"כ הביאו לשון שני שברש"י. משמע להדיא דללשון שני ניחא להו קושייתם יעו"ש וזה ברור [ועיין שו"ת רעק"א סי' ט' שכתב דפשיטא דלא דחינן מצוה דהאידנא משום מצוה שיהא חיובה למחר אף דתדירה. ולענ"ד במחכ"ת הוא ש"ס מפורש במנחות מ"ט דאיבעיא להו כנ"ל. וגם מש"ש דתדיר קודם אף אי ליכא רק חדא והשני ידחה. והוצרך להביא מהרא"ש והמג"א. והרי הוא מפורש במנחות שם יעו"ש]:

אות לב

ודקאמרינן בסוכה נ"ו דסוכה הוי חובת היום לגבי זמן. היינו כפירש"י שם שבדין צריך לברך זמן בשעת עשיית הסוכה ורק שם איירי כשלא בירך. ולזה לא מקרי חובת היום כיון שעיקר חיובו מקודם. ואף אם היתה סוכתו מוכנת בכ"ז כיון שאפשר לברכה מקודם א"כ אין חיובה האידנא דוקא. והיינו נמי דקרי שתי הלחם עיקר ולה"פ טפל. כדפירש"י שם שעיקר סידורו בשבת שעברה. וכיון שהשולחן מקדשו בשעת הנחתו בשבת ראשונה ועתה הוא שעת אכילתו. וגם דאם נשאר הלחם עד שבת שלישית קרב אז. כדאיתא במנחות ק' וברמב"ם פ"ד מהתו"מ הי"ג. הרי שאין זמנו קבוע כלל. משא"כ שתי הלחם דעבר זמנו בטל קרבנו. ושפיר מדמה לה"פ לזמן. לפי שעיקר קדושתו ומצותו הוא בשבת שעברה כנ"ל וז"ב. ומבואר בפירש"י בסוכה שם. וכן יין דהתם אם היה שותהו קודם שבת ג"כ היה מברך עליו:

וממילא מבואר דמילה הוי ג"כ חובת היום. ושפיר קדמה לשופר בשביל שהיא תדירה. ואף שיש לדון דשופר הוי שמצותו מחמת יו"ט של ראש השנה. משא"כ מילה דודאי לא שייך לומר דאהני קדושת יו"ט למילה כמו בתמיד דשם בא התמיד מחיובא דיומא. מ"מ י"ל דלהכי אהני אינך טעמי די"ג בריתות במילה וכה"ג. וכדאמרינן בזבחים צ"א דלהכי עדיפא מפסח אף דפסח מקודש [אך י"ל דפסח אינו מקודש שקרב בע"פ. ומיושב בזה דלאידך שינויא דמילה תדיר הוי לא פשיט דתדיר עדיף ממקודש אך זה יש ליישב בלאה"כ] וגם דשקולה כנגד כל המצוות וכמו בציצית ותפילין כמוש"ל. והא דמקדמינן מוסף למילה נראה עיקר הטעם דהא מצות מילה מוטלת רק על אבי הבן. ואין לנו להטריח כל הצבור למול קודם מוסף בשבילו. וממילא שרי לדחותה עד אחר המוסף כדי שיתפלל אבי הבן בצבור דהוי מצוה עוברת. וגם שימול בעשרה דהוי ברוב עם הדרת מלך. ורק בראש השנה מקדימים מילה למוסף כדי להסמיכה לשופר. וגם מפני שמאריכים הרבה בתפלה ויזדמן למולו אחר חצות. וזה אינו נכון דהא זריזין מקדימין למצות. וכן מפורש הטעם בס' א"ז סוף ה' ר"ה יעו"ש. וגם יומא קגרים להרבות במצוות להוסיף זכיות. ולזה לא חשו לטרחא דציבורא:

אות לג

ובזה מיושב ג"כ מה שעורר כבודו. דכיון דהשופר לפנינו והתינוק אינו לפנינו א"כ מוטל קודם לתקוע ומדמה לה להא דקדם ושחט את האינו תדיר דזבחים צ"א. וכבר ביארנו דשם טעמא אחרינא. אבל מ"מ קשה שפיר משום אין מעבירין אם באמת השופר מזומן לפני התוקע ממש. אבל הרי כתב באור זרוע סוף ה' ר"ה בשם הגאונים טעם דמילה קודם לשופר. משום דברית אברהם קודם לעקידת יצחק. וגם דהיא גורמת לכל המצוות כמ"ש אם לא בריתי וכו'. וגם דאם יתקעו מקודם יצטרכו לאחרה עד אחר מוסף. ויתאחר הרבה והוי ביזוי מצוה. יעו"ש באורך בשם הרבה גאונים. וכיון דאיכא טעמא שוב אין זה בזיון כלל למצות שופר ושפיר ליכא אין מעבירין בזה. וטעמא דגורמת לכל המצות. יש לדמות להא דאמרינן שהיין גורם לקידוש שתאמר בברכות נ"ב ובסוכה נ"ו יעו"ש. וכן פי' הרא"ש בסוכה שם גבי סוכה וזמן. דסוכה גורם לזמן להכי קדמה יעו"ש בפ"ד ובק"נ אות י"ח. וטעם שיתאחר יש לדמות לסברת רש"י בזבחים צ' ב' בשלמים של אמש שיתקלקל הבשר כמו"ש התוס' שם דהוי בזוי טפי וכמוש"ל. ואף דשם קיי"ל כחכמים. בכ"ז הכא מצטרף לאינך טעמים. ועוד נראה דאף שהשופר מזומן לפני התוקע. בכ"ז אין לו רשות לתקוע עד שיתנו לו הצבור רשות. והוא לעצמו ודאי עדיף טפי להמתין לתקוע בצבור. כי ברוב עם הדרת מלך. וגם כדאמרינן בריש ע"ז דלא ליצלי מוסף בר"ה ביחיד בג' שעות יעו"ש. וה"ה לתקיעות יותר טוב בצבור. וכבר בארנו דבזמן מועט עדיף להמתין לעשות המצוה באופן מובחר. אך אם כל הצבור יודעים שהשופר כבר ביד התוקע ושהוא מוכן כבר לתקוע י"ל ודאי דאיכא בזה משום אין מעבירין. אבל גם בזה ח"ו לעשות מעשה נגד הגאונים מה שלא מצינו בפירוש. ונאמר דכיון שקבלנו מהגאונים דעדיף להקדים מצות מילה בשביל להקדים ברית אברהם. א"כ ה"ז כממתין לעשות מצות שופר באופן יותר מובחר דשפיר שרי כמוש"ל ובפרט למנהגינו לערב מצות מילה בשופר וכמ"ש המג"א:

אות לד

ומ"ש הגר"א הטעם משום דמילה תדיר. הוא לאו דוקא. דהא איכא בזבחים צ"א תרי לישני אי מילה מקרי תדיר. ובפרט לפמ"ש דשופר ומוסף מיקרי מקודש א"כ ודאי עדיף להקדים מוסף דהא תדיר ומקודש איבעיא הוא וגם איכא חד לישנא דלא מקרי תדיר כלל וכעין זה כתב הרעק"א בשו"ת סי' ט' יעו"ש. אך עיקר הטעם כמוש"ל בשם הגאונים ורק שדרך הגר"א לציין איזה מקור בש"ס מפורש. ובתה"ד סי' רס"ו כתב ג"כ דמוכח מסוגיא דזבחים הנ"ל דמילה לא מקרי תדיר גבי פסח יעו"ש דמסיק כן. ושם כ' ג"כ דעיקר טעם דמילה קדמה לשופר הוא משום שכך הסדר ברית אברהם ועקידת יצחק יעו"ש. [ועיין או"ח סי' תרצ"ג דפסק דמילה קודם למגילה משום ששון זה מילה וע' בהגר"א שתמה ע"ז וכ"ה בתה"ד סי' רס"ו. ובאמת צ"ע דאטו אחר המגילה לא מקיימה ששון זו מילה] וזה ברור בס"ד. ועוד דאין בזה אין מעבירין רק שהויי מצוה שהרי הצבור אין עושים רק המוהלים העוסקים בזה. וכבר ביארנו כי שהויי מצוה זמן מועט שפיר דמי בשביל צורך מצוה מן המובחר [ובפרט לפמ"ש הש"א דאף מצוה דרבנן מקרי רשות לגבי דאורייתא ושרי להקדימה ע"ש סי' י"ט. וה"ה הכא דהציבור אין עושים מצוה. אבל כבר כתבנו כי לענ"ד ז"א] ואף אם התוקע הוא המוהל. כבר כתבנו שהרי אין לו לתקוע בלי רשות הצבור כנ"ל:

אות לה

ועפמ"ש לבאר דחובת היום קדים למצוה שעיקר מצותה היה מקודם יש להעיר במ"ש הש"ך י"ד סי' ש"ה סקי"ב בשם שו"ת ראנ"ח דמילה ופדיון הבן מילה קודמת שלא לפדותו ערל. ולכאורה פדיון הבן עדיף דהוי חובת היום משא"כ מילה שנתחייב מאז. וי"ל דבנדון דידיה שם איירי שלא נתרפא עד יום ל"א ע"ש וא"כ השתא חל חיובו ושפיר מקרי חובת היום כמש"ל. וא"כ יש לדון דאם בפשיעה לא מל אותו עד יום ל"א פדיון קודם. ואי משום שלא לפדותו ערל כבר הקשה ע"ז בשו"ת צ"צ סי' קכ"ח וע' שו"ת שיבת ציון סי' נ"ד באורך בזה [ובצ"צ ושיבת ציון שם כתבו דלהכי מילה קדמה דילפינן לה מקרא דוישכם אברהם בבוקר יעו"ש. ותמוה דאטו האי קרא כתיב במילה הא האי קרא כתיב גבי עקידה וילפינן מינה בפסחים דף ד' לבדיקת חמץ ולכל המצוות יעו"ש דזריזין מקדימין מצפרא. וא"כ ה"ה לפדיון הבן וז"ב]. ועוד דמ"מ נ"מ אם יש שני תינוקת בבית אחד. אחד למול מילה שלא בזמנה שנדחה בפשיעה. ואחד לפדות די"ל דפדיון קודם דהוי חובת היום:

אות לו

אבל באמת יש לחלק בין מילה לפדיון. דמילה חובתה ביום השמיני והיא מצוה מיוחדת למול בזמנה. רק אם לא מל בזמנו מוטל עליו למול אח"כ אבל מ"ע דמילת שמיני אזדא מיניה. אכן בפדיון המ"ע שוה. אם יפדה ביום ל' או אח"כ. ורק שנקרא משהה המצוה ומחמיצה. אבל לא ביטל מ"ע [והחילוק דבמילה ידעינן מדכתיב בן שמונת ימים שאז מתחיל זמן חיוב מילה. וקרא דוביום השמיני ימול אתי למ"ע מיוחדת. וכן איתא להדיא בשבת קל"ב א'. אבל בפדיון דכתיב מבן חדש תפדה הוא רק הגבלת זמן שעד חודש אסור לפדותו וז"ב]. (ועיין בבכורות מ"ט א' בפירש"י ותוס' וב"ק י"א בתוס' ובמקו"א דברנו בזה בס"ד). ולזה לא שייך לקרוא לפדה"ב חובת היום כיון שזמנה נמשך תמיד. והרי זה דומה להא דסוכה ואח"כ זמן אם לא ישב בסוכה ביום ראשון דודאי בכניסתו ביום שני יברך סוכה ואח"כ זמן. ואף שהתחילה המצוה מאתמול. ואף שיש לחלק דשם צריך לישב בסוכה בשני הימים משא"כ בפדיון שאינו רק פעם אחת. בכ"ז הסברא ברורה כמובן וכיון דפדה"ב לא הוי חובת היום ממילא מילה קודמת דהוי תדירה לגבי פדה"ב וגם תדירה במצוות בי"ג בריתות כמו דאיתא בזבחים שם וגם היא בכרת ושקולה כנגד כל המצוות וכמוש"ל. ואף אם נתפוס דפדה"ב מקרי חובת היום. יש מקום להקדים מילה כמו דמקדמין לשופר. משום כל הני טעמי שכתבו הגאונים. וכהא דמקדימין ציצית לתפילין כמוש"ל. ועיין שו"ת יד אליהו סי' מ"א שדן שם לענין מילה בזמנה אי קודמת לשלא בזמנה וכתב דכיון דזמנה קבוע מקרי מקודש. ולא נזכר מהא דסוכה נ"ו שהזכרנו דחובת היום עדיפא. ובאמת יש מקום לומר דגם מילה לא הויא חובת היום כיון שאין היום גורם רק מספר הימים ללידת התינוק וכמובן. ומ"מ קדמה לשופר מכל הנהו טעמי שכתבו הגאונים כמוש"ל. וגם דהא הציבור אין עושים כלום והוי רק שהויי מצוה כמש"ל אות ל"ד בס"ד וכן עשיתי מעשה בב' תינוקת אחד מילה שלא בזמנה וא' פדה"ב באיש אחד תאומים והקדמנו המילה לפדה"ב. שוב ראיתי בשו"ת יד אליהו סי' נ"ד שהקשה על שו"ת ראנ"ח דהא פדה"ב הוא מצוה בשעתה וקודמת. ויישב בזה פירש"י קדושין כ"ט דבנו קודם משום בשעתה. ותמה על הא דקיי"ל בסי' ש"ה ס"ט דפודה עצמו תחילה דהא חביבה מצוה בשעתה ע"ש. והנה מ"ש בדינו של הראנ"ח כבר נתבאר בס"ד דלא שייך בזה מצוה בשעתה. וגם לא הזכיר הא דסוכה נ"ו שהזכרנו. ובסברתינו נדחה ג"כ מ"ש מהא דבנו קודם ג"כ. ומ"ש שם עוד בענין זה ע"ל סי' ג' מ"ש בזה בס"ד:

אות לז

והנה כבודו הזכיר ס' נשמת אדם. ועיינתי בו וראיתי כי לא כיון יפה בקצת דברים. ואמרתי להזכירם הנה. מה שהקשה שם בה' זהירת המצות בשבת כ"ג. דנר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף משום שלום בית. תיפוק ליה משום דהחיוב דנר הוא קודם ואין מעבירין על המצות. וז"א דכבר ביארנו באות ז' דא"מ לא תלי במה שחל החיוב רק אם המצוה מזומנת לפניו והכא שאין לו רק מעות לקידוש או לנר. אם יקנה בהם יין שוב פטור מן הנר לפי שאין לו מעות. ואם יש לו נר מוכן ובזמן הדלקתן שפיר שייך א"מ. אבל כשיש לו יין נראה דצריך למוכרו וליקח נר משום שלום בית וליכא בזה אין מעבירין. כיון שקודם הלילה לא חל עליו עדיין חובת קידוש כלל. ואף דשרי לקדש מבעו"י. מ"מ עיקר החיוב אינו חל עד לילה. ומה שהקשה ממגילה ומ"מ. ע' מג"א סי' תרפ"ז. ומ"ש מהא דמנחות מ"ט דהא א"מ עה"מ. כבר ישבנו זה בס"ד באות ז'. ומ"ש מתוס' יומא ל"ג דלא שייך א"מ רק באפשר לעשות שתיהן. במחכ"ת אין זה כוונת התוס' וכמוש"ל אות י"ד. ומש"ש דלפי המסקנא שניהם שוים כדתנן שם התמידים אין מעכבים המוספים וכמ"ש הרמב"ם שאיזה שירצה יקדים. הוא תמוה דליכא שם מסקנא כלל והאיבעיא לא נפשטה. ומתניתין דאין התמידים מעכבים מוקי שם לענין ליקדם ודאית ליה ע"ש. והרמב"ם פסק איזה שירצה משום ספק וכמו שפסק ג"כ בהנהו בעיא דבזבחים ר"פ כל התדיר יעו"ש ומ"ש דאין מעבירין לא שייך רק בשניהם שוים. כבר ביארנו באות א' בס"ד שז"א. וגם איך לא הרגיש בתכ"ד שהתוס' דיומא כתבו היפך זה שהביאם שם מקודם. גם מ"ש שהח"צ לא ראה דברי התוס' דיומא וכן הרדב"ז. כבר ביארנו שאין הפי' כן בדברי התוס'. ומה שהקשה על הרדב"ז שכ' דא"מ הוא מדרבנן. ע"ל אות כ"ט מ"ש ליישב זה. ומ"ש על הח"צ בהא דמ"ק ע"ל אות י"ד בזה. ומ"ש להוכיח דאין משהין מצוה אף זמן מועט מהא דמו"ק ט' דלא משהינן בנין בהמ"ק אף איזה ימים. לא דמי כלל דשם יש בטול מצוות הקרבנות כדינם בכל יום וכידוע שיש הרבה חילוקים בין במה לבהמ"ק וא"כ לא מקרי זה שהיה רק ביטול מצוה ובמקו"א הארכנו בזה. ומש"ש להוכיח מס' חסידים סי' תתע"ח שלא לשהות זמן מועט. הוא תמוה שהרי כתב בפירוש שלא ימתין על סופר שלא יבא כ"כ בקרוב אבל אם יבא בקרוב ימתין. והנ"א הרגיש בזה ודחה זה בקש ורוצה לדחות בזה דברי התה"ד. ומ"ש בטלית שלא יאמר אמתין עד שיבא לידי טלית יפה. היינו ג"כ לפי שאינו יודע בבירור שבזמן מועט יבא לידו טלית יפה רק שחושב שבהמשך הזמן יזדמן לו אבל זמן מועט שפיר שרי כנ"ל וז"ב בכוונת הס"ח ע"ש. ולפלא שחלק שם על התה"ד בלי ראיה ברורה אשר כל דבריו מובאים בשו"ע להלכה. ומה שנראה שם מדבריו שצריך להוציא כל ממונו כדי להתפלל ולקרוא ק"ש. תמוה דהא מפורש בש"ך סי' קנ"ז דעל מ"ע א"צ לבזבז כל ממונו וכ"כ בעצמו שם בח"א כלל ס"ח אות י"ט. ובפרט מש"ש שצריך לבזבז על קדימת מקודש לאינו מקודש דתפילת שבת מקודשת ודאי תמוה ועיין סי' ק"ח ס"ח שאין לבטל זמן תפלה בשביל הפסד ממון צ"ל דאיירי רק בחומש נכסיו. שוב ראיתי שכ"כ הפרמ"ג שם ואפשר לחלק בין לבזבז ממונו ובין שעי"ז נאבד ממונו וכהא דתה"ד סי' ה' שהוא מקור דין הנ"ל. אך אין כאן מקומו להאריך בזה. וכן מש"ש שמחוייב להחליף על יום השבת אף שלמחר יצטרך לחלל שבת באיסור דרבנן ומביא ראיה מהא דסי' רמ"ח שמותר להפליג על דבר מצוה אף שיצטרך לחלל שבת בדרבנן. ולדעתי אינה ראיה דשם הטעם משום עוסק במצוה ע"ש. והיינו שעודנו עוסק אבל לא הכא שלמחר לא יעסוק בה. וגם דהא שם קיי"ל שגם לסחורה מקרי דבר מצוה יעו"ש ואיך כתב כאן שיבזבז ממונו בשביל זה אבל באמת לא דמי לענ"ד דשם אינו ברור שיעשה מלאכה רק שדרך ההולכים בספינה שע"פ רוב מזדמן איזה סיבה שיצטרכו לחלל שבת משום פקו"נ אבל להניח א"ע על המים לשוט בע"ש באופן שבשבת יהיה מוכרח מפני הסכנה כי יגיע באמצע הנהר זה בודאי אסור. וה"נ בנ"ד שמבקש בעצמו להנכרי שיחליף מלאכתו על יום השבת אין לך רצון גמור מזה ויש לדון בזה ואקצר כי אכ"מ. ובזה נדחו כל דברי הנ"א שם בענין הזה וביתר דבריו דלא שייכי להכא לא הזכרתים:

אות לח

היוצא מכל זה. א) אין מעבירין הוא גם בתדיר ואינו תדיר וכדומה. ב) א"מ לא שייך רק כשהמצוה מוכנת לפניו בלי שום תיקון. ג) אם התחיל בשאינו תדיר גומר ולא יפסיק בשביל עשיית התדיר. ד) אם פגע במצוה ועבר עליה ופגע באחרת מחוייב לעשות המצוה השנית שעומד בה ה) מצוה שחובתה היום ומצוה למחר איזה שירצה יקדים אם א"א לעשות רק אחת. רק בתנאי שלא יעבור על אין מעבירין כמבואר בפנים ועיין אות ז'. ו) א"מ שייך אף בא"א לעשות רק מצוה אחת משני מצות. ז) להשהות מצוה כדי לעשותה מן המובחר מותר זמן מועט אבל לא זמן מרובה ח) מצוה עוברת ומצוה שזמנה נמשך אם הזמן דחוק צריך להקדים העוברת. ואם יש זמן גדול עושה החשובה או זו שפגע בה. ט) אם פגע במצוה ושוב באה לפניו מצוה אחרת ושניהם מזומנים לפניו. צריך לעשות החשובה קודם אף שבאה באחרונה. י) אם חדא דאורייתא וחדא דרבנן ותרווייהו שוות. הדאורייתא קדים להדרבנן. אבל אם אחת תדירה או מקודשת היא קודמת. יא) אין מעבירין על המצוות. הוא איסור דאורייתא. יב) מצוה שחובתה היום קודמת למצוה שנמשך חיובה מכבר ועתה הוא כעין תשלומין ופרטי דין זה מבואר בפנים. יג) לעשות דבר הרשות קודם מצוה. אם באופן שמניח המצוה ועושה הרשות הוי בזיון למצוה אסור. אבל אם אינו מניחה כשהיא לפניו רק מצד שאפשר לעשותה וממשיך זמנה קצת דאין זה בזיון להמצוה שרי רק דבלא"ה זריזין מקדימין למצוות:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה