שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן יג
אי שייך אין מעבירין במצוה אחת שרוצה לאחרה:
אות טו
הנה התוס' במגילה ו' ב' הביאו החילוק דתוס' יומא הנ"ל דלא שייך א"מ רק בב' מצות. והקשו מסוגיא דהתם דאיתא שם דבשנה מעוברת יקראו המגילה באדר ראשון משום אין מעבירין. אלמא דאף במצוה אחת שייך א"מ. ולכאורה קשה דדוקא שם ביסוד דהוי דרומי תדיר כמו"ש התוס' ביומא לכן ליכא משום א"מ כנ"ל כיון שהוא לכבוד המצוה. אבל במגילה ליכא שום שבח ויתרון אם יקראנה באדר השני. ואפשר דקושייתם הוא למאי דקאמר שם טעמא דרשב"ג דס"ל דקורין באדר השני משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף. ומשמע להו דודאי ר"א ב"ר יוסי ס"ל ג"כ הך סברא רק דאין מעבירין עדיף ליה. וא"כ מבואר דאין מעבירין שייך אף באם מאחרה כדי לעשתה באופן היותר נאות כנ"ל. אלא דאכתי קשה לפימ"ש בשם התה"ד לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט. א"כ מה מקשו ממגילה דהא התם חדש שלם זמן מרובה הוא. וע' ח"ס חאהע"ז ח"ב סי' פ"א שהאריך בזה מה נקרא זמן מרובה וכתב שם ה' או ז' ימים יעו"ש. ובמק"א הארכתי בזה. ואפשר לומר דהא עיקר הטעם דזמן מרובה לא משהינן. כתב התה"ד שם הטעם דשמא תבטל המצוה ועיין ח"צ סי' ק"ו בזה. וזה אינו שייך רק במצוה שעל היחיד. אבל מגילה של רבים לא שייך לחוש לזה שתבטל המצוה. ואם ימותו קצתם יגדלו אחרים שיהיו בני חיובא באדר השני. ולהכי מסתבר ליה למילף מקרא דכל שנה ושנה על אדר ראשון. וממילא גם ביחיד דינא הכי במגילה. כיון דדריש הכי מקרא:
אות טז
ועוד נראה דהתוס' במגילה לא ס"ל כלל דמקרי תדיר יסוד דרומי שהרי לא הזכירו זה כלל שם. וטעמם נראה דהא הא דנתנין על יסוד דרומי ילפינן בזבחים נ"ג מחטאות הפנימיות שנותנם ביציאתו בסמוך לו אף בירידתו מן הכבש בסמוך לו ע"ש. וא"כ אי לא הוי כתב קרא דפתח אוהל מועד בפנימים. ממילא לא הוה ידעינן חצונים בדרומי וא"כ לא שייך לומר דהו"א שילך לדרומי משום תדיר. וצ"ל בדעת התוס' יומא הנ"ל דמ"מ היו החצונים נתנים על יסוד דרומי משום אין מעבירין ולהכי קרי ליה תדיר. ולתוספת דמגילה משמע דכיון שאין מצות נתינה בעצמותה על דרומי רק מצד אין מעבירין זה לא מקרי תדיר שנדחה בשביל זה אין מעבירין גבי יסוד מערבי כיון שעיקר תדירתו בא לו מצד אין מעבירין. והיותר נראה בדעת התוס' מגילה דבאמת קראו התוס' דיומא לדרומי תדיר משום התמיד שהוא עולה ושיריו נתן לדרומי וגם כל הקרבנות שלמים וחטאת חצון ואשם הכל לדרומי. והנה לכאורה קשה בשלמא בחטאת שפיר יליף דרומי מהקישא לפי שהוא סמוך לירידתו מן הכבש דזריקת חטאת הוא למעלה מחוט הסקרא וצריך לעלות בכבש כדתנן בזבחים נ"ג ע"א וע"ש בפירש"י. אבל עולה ושאר קרבנות שמתן דמם הוא למטה מחוט הסקרא. א"כ צריך לעמוד על הרצפה ולזרוק וכדפירש"י שם להדיא. ומתן דמו של תמיד ושאר עולות וקרבנות הוא ב' מתנות על קרן מזרחית צפונית ומערבית דרומית כדתנן במס' תמיד ועיין יומא ט"ו ע"ב בטעמא דמילתא. וא"כ כשזורק באחרונה על קרן מערבית דרומית הרי בידו לשפוך על יסוד מערבי שגם הוא סמוך לו. וא"כ יותר טוב לשפוך על מערבי. דבלא"ה איכא תנא בזבחים נ"ג דיליף סתום מן המפורש ויתן גם בחטאת חצונה למערבי ע"ש וא"כ בעולה יש לקיים שניהם ללמוד מן המפורש ויהיה סמוך כנ"ל. ודוחק לומר דמ"מ ימינו לצד דרום בשעת זריקה דבכ"ז סמוך מקרי וגם הא ר"ע ס"ל ביומא נ"ט דבהקפה ביד א"צ דרך ימין. וה"נ א"צ לעקור ממקומו כלל רק בעמידתו יטה ימינו למערב וישפוך ובפרט לפמ"ש הירושלמי ביומא פ"ה דכשמזה על קרן מערבית אינו עומד אחוריו להיכל. רק משמע שם שצריך לעמוד פניו לדרום ולזרוק על קרן מערבית דרומית וע"ש בה"ה. א"כ הוא עומד כלו בצד מערב] אבל טעם הדבר כדאיתא בזבחים נ"א ע"א דיליף מדכתיב בשעיר נשיא על יסוד מזבח העולה שצריך ליתן שירי עולה ושאר קרבנות ליסוד יעו"ש בפרש"י. וממילא מבואר שנותנם באותו מקום שנותן של שעיר נשיא שהוא חטאת חצונה וניתן על יסוד דרומי. אבל אי לא כתב פתח אוהל מועד וא"כ לא הוי ידעינן מערבית בפנימי ודרומית בחיצון רק משום א"מ. וא"כ בעולה נמי ה"א דניתן על מערבי משום אין מעבירין וממילא שוב לא הוי יסוד דרומי תדיר וא"ש. ומ"מ גם דברי תוס' דיומא א"ש דס"ל דמ"מ משמע דעולה וחיצון בחד יסוד נינהו. ועיין רש"י יומא ט"ו ע"ב ואקצר:
אות יז
עכ"פ שמענו דשפיר שייך אין מעבירין אף במצוה אחת. והיינו הך דשהויי מצוה לא משהינן דשניהם נלמדים מושמרתם את המצות כפירש"י שם יעו"ש להדיא וחדא סברא הוא משום כבוד המצוה ודלא כהטו"א במגילה שם שרוצה לחלק בזה דברישא מפורש להיפך כנ"ל וגם דעת התוס' כן וכמוש"ש הוא בעצמו. רק בזמן מועט ואפשר לעשות המצוה מן המובחר שרי להשהות ולהעביר במצוה אחת שזהו כבודה. ובמנחות ס"ד דפריך למה מביאין מן הקרוב צ"ל דהכוונה למה דוקא מן הקרוב ומספקא ליה אי אף בשיש ברחוק תבואה מובחרת (והא דמכניס וזטחא אלפא לסולת במנחות פ"ג צ"ל דהוי רחיק טובא והכא צריך לקצור בלילה ולא יגיע לשם כלל) ומשני אבע"א משום כרמל ואבע"א משום אין מעבירין. ולכאורה קשה למה לי טעמא דכרמל כיון דאיכא אין מעבירין. אבל באמת נ"מ לדינא בין אלה הב' טעמים דאי משום כרמל אף אם תבואה מובחרת ברחוק מ"מ יקצור בקרוב שיהא כרמל. אבל אי משום א"מ אם יש מובחרת ברחוק שפיר יכול לעבור על הקרוב ולקצור ברחוק כנ"ל. ונראה דשני הטעמים אמת. ואם אינו רחוק כ"כ עד שלא יהא כרמל אז שייך א"מ דא"מ שייך אף בפסיעה אחת ואם ברחיק מובחרת צריך לטעם דכרמל. ודינו דהרדב"ז מבואר מאד כמו"ש דבשני מצות ודאי אין מעבירין אף שהשנית חשובה כנ"ל. ואף אי נימא דתפילה מקרי מצוה אחת שבארנו דזמן מועט ראוי להמתין לעשותה ביתרון הכשר. מ"מ הכא בתפוס יש לחוש שיחזרו בהם ולא יניחוהו וכדאיתא בפסחים צ"א דחיישינן דילמא הדרי בהו. אבל יותר נראה דתפלה הוי ב' מצות וכל יום חיוב בפ"ע. ועיין שו"ת ח"צ סי' מ"ה שביאר שמותר להפסיק אם התחיל במצוה כדי לעשותה ביתרון הכשר. ואין בזה משום בזיון והעברה והיינו כמו"ש. ועיין מל"מ פ"א מה' מגילה מ"ש בדברי הר"ן שפסק בספק מוקף חומה מימות יב"נ קוראין בי"ד שלא להחמיץ המצוה. ודבריו ש"ס מפורש במגילה ו' ע"ב וכמוש"ל. והקשה המל"מ מהא דמנחות מ"ט וחילק בין ב' מצות למצוה אחת. וכתב המגיה שעפ"ז מיושב קו' הח"צ על הרדב"ז. ומבואר דס"ל דתפלה מקרי מצוה אחת ולענ"ד כמוש"ל. ובעיקר קו' המל"מ לענ"ד לא דמי דשם יש סברא דהמצוה האחרונה עדיפא משא"כ הכא דשניהם שוים. ואדרבא רוב העולם קורין בי"ד ואכמ"ל בזה:
אות יח
ונראה דמ"מ יש חילוק בין שהויי מצוה ובין אין מעבירין לפמש"ל אות ז' דא"מ לא שייך רק כשהמצוה מוכנת לפניו ולא בהגעת זמן. אבל שהויי מצוה שייך אף שאינה מזומנת לפניו ממש (ובזה יש ליישב דברי הטו"א במגילה ו' שכתב דשם לא שייך כ"כ א"מ דהא שם אין המגילה מוכנת לפניו. ודחוק דרש"י ותוס' לא פירשו כן וכמש"ל) ואף שהטעם אחד מ"מ לא שייך בזה לשון העברה וזריזין מקדימין הוא לענין להקדים ביותר. אבל שהויי מצוה מקרי כשהוא כבר פנוי ובידו לעשותה ומשהה אותה. ומיושב קו' הטו"א שם מהא דזריזין. ועפ"ז מבואר דברי הרמ"א או"ח סי' כ"ה ס"א שכתב שם המחבר שיניחו ציצית ואח"כ תפילין ולזה יזהרו שלא יפגעו בתפילין קודם כי אז יצטרכו להקדים תפילין לציצית שלא לעבור על המצוה. וכ' ע"ז הרמ"א מיהו אם תפילין מזומנים לפניו בידו ואין לו ציצית. א"צ להמתין על ציצית רק יניח תפילין וכשמביאין טלית מעטפו עכ"ד. והוא נפלא מה חידש הרמ"א שהרי מפורש זה גם במחבר. ובמג"א שם סק"ב כתב בטעם הרמ"א דשהויי מצוה לא משהינן אף שיעשנה בדרך מובחר ע"ש דמייתי מהא דמנחות ע"ב חביבה מצוה בשעתה. ותמוה דל"ל לחדש טעם ומי סני טעם המחבר משום אין מעבירין. אבל כוונת הרמ"א נראה דלאו דוקא נקט בידו. רק שהם מזומנים ברשתו ובביתו וציצית צריך עוד להביא ולא שייך בזה א"מ כיון דלא פגע בתפילין. מ"מ כיון שהם מוכנים ברשותו יניחם ולא ימתין על הטלית. ומבוארים דברי המג"א שפי' הטעם משום שהויי מצוה דבזה שייך רק שהויי מצוה כנ"ל. ומ"ש המג"א דאין משהין לעשותה מן המובחר אף שבארנו דבזמן מועט משהין. זה שייך במצוה אחת כמוש"ל הטעם שהוא כבוד המצוה. אבל בשתי מצות לא שייך זה. דמ"מ איכא קמת שהיה במצות תפילין. ורק ראיית המג"א מהא דחביבה מצוה בשעתה צ"ע. דשם עיקר זמן הקטרה הוא בו ביום רק שמותר להקטיר גם בלילה. ועוד דשם לא תיעשה גוף המצוה מן המובחר. רק שלא יצטרך לדחות שבת. ולפי מ"ש א"ש דה"נ לא יהי מעלה בגוף מצות תפילין. עכ"פ מבואר הרמ"א ומג"א. רק בד"מ לא משמע כוונתו כן יעו"ש ואקצר (ועיין ש"א ס"ס כ"ח שכתב טעם שציצית קודמין לתפילין. משום דציצית הוי כדבר הרשות. ודיני קדימה לא שייך רק בשתי מצות אבל רשות שרי להקדים ע"ש. וע' טו"א מגילה ו' ב' שכתב להדיא שאין להקדים דבר הרשות למצוה. והוכיח מפסחים ס"ד ע"ש. והעיקר נראה דאם הוא בדרך בזיון להמצוה שנדחית מפני רשות ודאי אסור. אבל אם הוא עוסק כדרכו ואין ניכר כלל שרי וכעין שכתבו התוס' ברכות כ"ח ע"א שאם מתפלל מוסף ודעתו להתפלל מנחה בסוף היום שפיר דמי. והיינו דליכא בזיון בזה כלל למנחה שמאחרה. וכעין זה הא דאם התחילו אין מפסיקין בשבת ט' ובכ"מ ואקצר):