שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן יב
היכא דאי אפשר לקיים רק אחת מהן אי שייך אין מעבירין:
אות יג
הנה הא דאין מעבירין עהמ"צ נ"ל דשייך ג"כ אף היכא דא"א לקיים רק מצוה אחת משתיהן. דעושה איזה שפגע תחילה אף שעי"ז לא יוכל לעשות השנית. וראיה מהא דאיתא בסוכה כ"ה דאי כתיבא פרשת טמאים הו"א משום דלא מטא זמן חיובא ע"ש. והיינו דשרי לטמאות אף שעי"ז יתבטלו אח"כ ממצות פסח ורק דהו"א דוקא דלא מטא זמן חיובא ויליף מחתן אף במטא זמנא ואכמ"ל בסוגיא דהתם. וה"ה בשני מצות לפניו אזלינן בתר החשוב או התדיר וכמו"ש התוס' בפשיטות בכ"מ וכמפורש במנחות מ"ט דאם אין לו אלא אחד קדמי תמידים למוספים. ורק בתמידין דלמחר מבעיא התם. וכן איתא בירושלמי דברכות פ"ד דאף באין שהות ביום מתפלל מנחה ואח"כ של מוסף. וכן פסק הרדב"ז סי' ק"ו בתפוס בבית האסורים ונתנו לו רשות להתפלל תפלה אחת יתפלל תפלה הפוגעת בו ולא ימתין על ר"ה ויוה"כ וכדומה דאין מעבירין עהמ"צ והיינו כמו"ש. וכן הסכים הח"צ סי' ק"ו להרדב"ז ע"ש ורק נתקשה שם מהא דמנחות במוספים דהיום ותמידין דלמחר הי קדמי אף דמוספין מחוייב בהן תיכף. ותירץ דקרבנות הוי כחדא מצוה וגם בחד בהמה נינהו. והנה מ"ש דהוי כחד מצוה דחוק מאד. וגם אינו כדמוכח בר"פ כל התדיר שמבואר כל דיני קדימה בקרבנות וגם קרא איירי בהו ומהתם גמרינן לשאר מצות ולא אמרינן דשאני התם דהוי חדא מצוה ולהכי החשובה עדיפא. ומ"ש בחד בהמה לכאורה אין לו מובן. אבל נראה כוונתו כמוש"ל אות ז' דכיון דהכבשים נאמר שמיוחדים לתמידים דלמחר ממילא אין מוכנים המוספים לפניו ולא שייך אין מעבירין בזה כלל יעוי"ש:
אות יד
והנה הח"צ שם הביא ראיה להרדב"ז מהא דמו"ק ט' דרמי קראי כתיב פן תפלס וכתיב פלס מעגל וגו'. כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים. ופרש"י דבאפשר ע"י אחרים יעשה הוא הגדולה והחשובה והאחרים הקטנה. ובא"א ע"י אחרים יעשה איזה שבאה לידו גדולה או קטנה. הרי מפורש דבא"א עושה ראשונה משום אין מעבירין. אכן המהרש"א בח"א הקשה דהא אשכחן דגדולה קודמת כמו בפסח ומילה שהם בכרת שקודמין לשאר המצות. ומת מצוה קודם אף לפסח ומילה. ולכן פי' להיפך דבאפשר ע"י אחרים יעשה איזה שבאה לידו ובא"א עי"א יעשה הגדולה והחשובה. וא"כ זה היפך מדברי הרדב"ז. אבל באמת דברי המהרש"א תמוהים דהא רש"י דקדק וכתב הבא לידך והיינו שפגע בה תחילה ומחוייב לעשותה משום אין מעבירין עהמ"צ. ואולי ס"ל להמהרש"א כדעת הטו"א שהזכרנו דלא שייך אין מעבירין רק במצות שוות. אבל כבר בארנו בס"ד שזה אינו. אלא שקשה על מה שפרש"י באפשר עי"א שעושה הגדולה דהא אשכחן במזבח ומנורה שהם ע"י ב' כהנים. ומ"מ שייך בזה אין מעבירין וכמוש"ל בזה. ונראה דדוקא שם שאין נעשים בבת אחת רק בזאח"ז שייך שפיר אין מעבירין. אבל כאן כוונת רש"י שהאחרים יעשו המצוה האחרת תיכף בזמן אחד ובשעה שהוא עושה הגדולה. וא"כ אין בזה בזיון להמצוה שפגע הוא בה. ואף שכן צ"ל בדעת רש"י מ"מ הוא דחוק דהא סוף כל סוף הוי בזיון לזו. וגם דלא משמע כן בר"פ כל התדיר דהא אפשר שיעשוהו שני כהנים. וע"כ דכיון שפגע בה נתחייב בה. ולזה נראה כוונה רש"י דמיירי בב' מצות מוכנות לפניו בשוה וקאמר דבאפשר עי"א פי' אותה מצוה שרוצה להניחה אז יעשה הוא הגדולה דתדיר קודם או מקודש קודם ויניח השנית לאחרים. אולם אם א"א עי"א פי' אותה מצוה שרוצה להניחה ורק אותה שרוצה לעשותה אפשר ע"י אחר. אז יעשה אותה שבאה לידו פ' אותה שמיוחדת לו שא"ח עי"א בין גדולה בין קטנה כדי שיתקיימו שתיהם. כנלענ"ד ברור בדברי רש"י ומדוקדק לשון הגמרא כאן במצוה וכו' כאן במצוה וכו' לשון יחיד משום דעיקר קאי על אותה מצוה שרוצה להניחה כנ"ל. ולפי"ז אין כאן מקום לקו' המהרש"א כלל דהא דפסח ומילה קודמות משום דא"א ע"י אחר וממילא אזדא לה ראיית הח"צ מפירש"י להא דהרדב"ז דרש"י לא מיירי כלל בפוגע באחת תחילה וכנ"ל. ומ"ש הבא לידך היינו מיוחדת לו כנ"ל. ולכאורה קשה ע"ז דהא כתבו התוס' ביומא ל"ג שהקשו ל"ל קרא ליסוד מערבי תיפוק ליה דכשיוצא עם הדם פגע ביה ברישא וא"מ עהמ"צ ותירצו דלא שייך א"מ רק היכא דבעינן למיעבד תרווייהו שיש להקדים ההיא דפגע בה ברישא. אבל היכא דלא עבדינן אלא חד לא גמרינן מינה ונעביד לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר עכ"ד. הרי מפורש דבחדא תדיר קודם. אבל באמת זה אינו שייך כלל לנ"ד דבאמת כשיש ב' מצות וא"א לעשות רק אחת מהן ודאי שייך אין מעבירין וכמו"ש. ורק התוס' ביארו דבמצוה אחת שיש לפניו ואפשר לעשותה עכשיו ורק אם יאחר אותה קצת לעשותה בזמן או במקום אחר תעשה המצוה באופן חשוב יותר או במקום תדיר יותר עדיף טפי לאחר המצוה לעשותה במקום תדיר כיון שמאחרה לכבוד המצוה לעשותה באופן היותר נאות. ואף דקיי"ל ביבמות ל"ט ומ"ז דשהויי מצוה לא משהינן אף שיעשנה ביתרון הכשר וכהא דדף ל"ט דיחלוץ הגדול וכהא דדף מ"ז דמלין אותו מיד. פריך דיותר טוב להשהות קצת אולי יחזור בו וכמו שמדקדקין עליו מקודם כדאיתא התם. ומשני דמ"מ לא משהינן המצוה כיון שכבר דקדקו עליו כפי הראוי ואין לדבר שיעור עד מתי להשהותו. מ"מ כבר כתב התה"ד סי' ל"ה לחלק דזה דוקא לזמן מרובה שיש לחוש שתיבטל המצוה לגמרי. אבל לזמן מועט שפיר משהינן המצוה כדי לעשות אותה ביתרון הכשר. ודייק לה התם מדנקט ביבמות ל"ט שם עד שיבוא הגדול ממדינת הים ע"ש וכן הסכימו האחרונים. ועיין אהע"ז סי' קס"א בב"ש ובח"מ שם ובשו"ת ח"צ סי' קכ"ז ובשו"ת עבוה"ג סי' י"ב מ"ש בזה. ולפימ"ש הוא מוכרח ומפורש בתוס' יומא הנ"ל דמשהינן לה כדי ליתן על יסוד דרומי שהוא תדיר. כיון שאינו רק זמן מועט מאד. וכעין זה קיי"ל שמותר להשהות המת לכבודו כדי להביא לו ארון ותכריכין וע' מו"ק כ"ג ע"א: