שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן יא
אם הגיע זמנה של מצוה אחת אי רשאי להתחיל אחרת:
אות יב
הנה הפרט הזה אם הגיע זמנה של מצוה אחת אי רשאי לעשות אחרת. באמת הוא ש"ס מפורש בזבחים ק' לעניין מי שמת לו מת בערב הפסח. דאביי מוקי שם דקודם חצות מטמא למת משום דאכתי לא הגיע זמן חיוב הפסח ואחר חצות אסור לטמא. ורבא קאמר שם לאחר ששחטו וזרקו יעו"ש. ובסוכה כ"ה ב' ובתוס' שם משמע דפליגי בזה אביי ורבא. אבל באמת לא פליגי בזה (ע"ל סי' כ"ב מ"ש בזה באורך בע"ה כי שם מקומו). ועיין ברכות י"ח דאין מוציאין המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין יע"ש משמע ג"כ דאם התחיל לא יפסיק אף אם התחיל שלא ברשות. וגדר ההתחלה נראה כל שמתחיל לעסוק בצרכי המצוה אף שלא התחיל לקיים גוף המצוה וכעין שכ' הב"י באו"ח סי' כ"ה בשם מהרי"א ומהריב"ח דבלקח תש"ר בידו לתקנם כבר איכא אין מעבירין עהמ"צ. אף שהתש"י ג"כ לפניו ואף שעדיין לא התחיל להניח התש"ר רק תקנם. ורציתי ליישב בזה קו' התוס' בברכות כ' שכתבו דלהכי אינו מטמא לקרובים משום דפסח הוי עשה דכרת. יע"ש שתירצו בזה דלהכי פשיטא לתנא שם דהולך לשחוט פסחו איננו מטמא לקרובים. ולפמ"ש י"ל דכיון שהתחיל לעסוק בפסח והולך לשחטו פטור ממצות לה יטמא שמזה נלמד טומאת קרובים. אבל במת מצוה יליף שם מולאחותו שיפסיק באמצע עסקו ויעסוק במ"מ. ומדוקדק לשון הברייתא הולך לשחוט את פסחו. אבל באמת זה אינו דא"כ מאי מקשה הש"ס בזבחים ק' מהא דטמאו את יוסף הכהן בע"פ שמתה אשתו נימא דשם לא התחיל בעסק דפסח. ועכצ"ל דזה אינו והולך נקט לאורחא דמילתא שמכין את עצמו לעסק הפסח. וכהא דאיתא ג"כ בפסחים מ"ט דלאו דוקא הולך. אבל באמת לא מקרי זה התחלה כלל כיון שאין הפסח לפניו וצריך שיהיה עכ"פ גוף המצוה לפניו כמו בתש"ר שעוסק בגוף המצוה וכן דם הזריקה שבידו כמוש"ל ושם עדיף שהתחיל בעשיית המצוה כנ"ל ועמ"ש לקמן בזה. ומ"מ בס"ת אם גלל נראה דלא מקרי התחלה כיון שכל הס"ת לפניו. וכ"מ בפוסקים סי' ק"מ ותרפ"ד. אבל אם בירך נראה דהוי התחלה גמורה וכ"נ דעת המג"א ס"ס ק"מ יעו"ש. ובפרמ"ג שם נסתפק אם בירך על תפילין של ראש אם צריך להפסיק להניח תפילין של יד קודם. ולענ"ד נראה דבאמת יכול להפסיק ומכל מקום לא יצטרך לברך שנית דהא הנחת תפילין של יד הוא מעסק תפש"ר כיון שאסור להניחו קודם תפילין של יד ואכ"מ. ועי' שו"ת ח"צ סי' מ"ה שביאר מה מקרי התחלה במצוה והכנה: