אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אורח חיים › סימן ז

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן ז

סימן ו

ראיתי בנודע בשערים ח"א סי' ו' שנסתפק במערב עירובי חצירות בין השמשות. אי צריך לברך. דהא הוי ספק ברכה. ופשט ממ"ש הח"צ סי' ק"ל דמערבין בדגים מלוחים. ואף דהוי ספיקא דדינא מ"מ ספיקא לקולא. ופסק שלא יברך מספק. וה"ה במערב בה"ש. ולענ"ד דבריו צ"ע דהא מפורש בשבת כ"ג דלרבא מברכין על תקנת חז"ל שבאה מצד ספק. ורק דמאי שאני דרוב מעשרין. וה"נ כיון דמפורש בש"ס שמערבין ביה"ש והקילו חז"ל בזה. ועיקר תקנת ע"ח נעשה כן. א"כ שפיר מברכין. משא"כ בספיקא דדינא דאין מברכים. כיון שזה רק ספק במקרה ולא תקנה קבועה וכמ"ש בסי' ל"ב בדעת הרמב"ן והרשב"א. ואף להרמב"ם שפוסק כאביי שאין מברכין על הספק. נראה שזה רק במצוה שמחייבים אותו לעשות מספק כמו י"ט שני ודמאי. שאם אינו יו"ט או שהוא מעושר הוא פטור מלעשות זאת. ולזה גם הברכה בספק ואין מברכין. אבל בע"ח הרי הטלטול הוא איסור גמור. ורק חז"ל המציאו תקנה לזה שיעשה ע"ח. ומברך על תקנה זו. וע"כ כיון שהקילו בתקנתם לעשות ע"ח אף בה"ש שפיר צריך לברך. כיון שעכ"פ קיים תקנתם לתקן איסור הטלטול. כיון שמפורש זה בש"ס לערב ע"ח בין השמשות והיא קולא בע"ח. דהא תחומין הוי ג"כ דרבנן. ומ"מ אסור לערב בה"ש. וכבר בארנו בס"ד בסי' ז' שכן היתה עיקר התקנה שיקנה העירוב בה"ש. משא"כ בעירובי תחומין אף לשיטת הפוסקים דמהני ביה"ש בדיעבד אף בע"ת היינו רק מצד דספק דרבנן לקולא. אבל לא מעיקר הדין ולזה אסור לכתחילה. אבל ע"ח הוא מעיקר התקנה ולזה מותר אף לכתחילה. ושפיר מברכין אף ביה"ש. וכן מוכח ממ"ש הט"ז בסי' רס"א סק"ב שמותר לכתחילה שלא לערב ביום. ולסמוך על שיערב ביה"ש ע"ש ובפמ"ג שם שהבין כן בדעתו. וע"ש מ"ש בדעת הב"ח בזה. ואי נימא שאין מברכין בוודאי אסור לעשות כן לכתחילה. והא קיי"ל ערום לא יתרום וכן לא ישחוט בשביל שאין יכול לברך. וכן פשטות כל הפוסקים שסתמו שמותר לכתחילה לערב ע"ח בה"ש. ולא הזכירו שום חילוק מבואר שמברכים כמו ביום. וראיה ברורה נראה מסוגיא דשבת ל"ד ע"א דמקשה הש"ס. למה תנן דעם חשיכה אומר ערבתם הא גם בספק חשיכה תנן דמערבין. ומשני כאן בע"ת כאן בע"ח. ואי נימא דביה"ש אין מברכין. א"כ נימא דאידי ואידי בע"ח. ורק חייבוהו לשאול עם חשיכה ערבתם כדי שלא יפסידו הברכה. ועכצ"ל דמברכין אף ביה"ש וז"ב:

ומה שיש להעיר בזה. כיון דמצינו שיטת רש"י לגירסת התוס' והרא"ש ס"פ הדר דע"ח חמירי טפי ואין מערבין ביה"ש ועירובי תחומין מערבין. וכ"כ התוס' בשבת ל"ד ע"א בשם ר"ת וכן פירש"י להדיא בגיטין ו' ע"ב דערבתם היינו ע"ח. א"כ נהי דמקילינן לערב ביה"ש כשאר פוסקים וגם כפירש"י בשבת ל"ד. מ"מ יש מקום להחמיר שלא לברך דהוי כספיקא דדינא. ומה שדחה הרא"ש שם שיטה זו משום דאמרינן בעירובין מ"ו ע"ב. דהו"א ה"מ דהלכה כדברי המיקל היינו בע"ח אבל לא בע"ת קמ"ל ריב"ל דהלכה כריב"נ. הרי דמסתבר להקל בע"ח. לענ"ד אינה ראיה. ואדרבא יש לדקדק קצת להיפוך דהא פריך שם ומנא תימרא דשני לן בין ע"ח לע"ת. ומייתי מהא דמערבין ע"ח שלא לדעתו ולא ע"ת. וקשה האי מקשה הכא ומנא תימרא ולא מקשה בשבת ל"ד. ועו"ק דל"ל לאתויי מהא דשלא מדעתו שהראיה דחוקה מאוד כמ"ש התוס' שם. הול"ל מהא דשבת ל"ד דע"ח מערבין לכתחילה ביה"ש ולא ע"ת. אבל אי נימא דבשבת ל"ד מחמרינן בע"ח טפי מבע"ת א"ש. דמקשה בעירובין ומנא תימרא שיש חומר בע"ת יותר מבע"ח. דהא בשבת ל"ד מצינו להיפוך. ומשני מהא דשלא מדעתו (והנה התוס' נדחקו שם מה ראיית הש"ס מזה דע"ת יש להקל. ותירוצם אין לו ביאור כלל עיי"ש. ולענד"נ דלא מייתי מהכא דע"ת יש להחמיר בהם יותר בכ"מ. ורק מייתי כיון שמצינו שאסור לערב ע"ת שלא מדעתו. א"כ הו"א דאין הלכה כריב"נ בהא דישן קונה שביתה במקומו. ואף דהכא לא שייך טעמא דאין חבין מ"מ יש מקום לגזור דאי נימא דישן קונה יאמרו שע"ת א"צ דעת בעלים ויטעו לערב שלא מדעתו. אבל ע"ח מצינו שמותר אף בלא הנחה בכוונה. כדאיתא בעירובין ע"א ע"א בבעה"ב שהיה שותף לשכניו. והיינו משום דגם שלא לדעתו מערבין. וממילא מיושב קושית הרא"ש הנ"ל על רש"י דהכא לאו משום חומרא דע"ת מייתי לה וכנ"ל. ודקאמר ה"מ בע"ח לא קאי אקולא דעירוב. רק על סברא שיקנה שלא מדעתו או על ד' אמות שקונה בישן לכ"ע וכדתנן במשנה שם. והיכא דאוושי דיורין יש בכה"ג דין חצירות ע"ש מ"ח ע"א בסוגיא ואקצר):

ועוי"ל דלכאורה תמוה דבירושלמי פ"ב דשבת מפורש דע"ח מערבין לכתחילה. ולא ע"ת דדבר תורה הן ע"ש. ועו"ק מעירובין י"ז ע"ב שמפורש שם אהא דתנן שבמחנה פטורים מלערב. אמרי דבי ר' ינאי ל"ש אלא ע"ח אבל ע"ת חייבין דתני ר"ח לוקין על ע"ת ד"ת. הרי מפורש שע"ת חמירי טפי. אבל באמת מכ"ז נראה עוד ראיה לשיטת רש"י ור"ת הנ"ל. דהא קשה דל"ל למימר בעירובין י"ז הטעם משום דלוקין על תחומין. הא אף אי תחומין דרבנן מ"מ חמירי מע"ח. וכפירש"י בשבת ל"ד וכן שיטת הרמב"ם והרא"ש דע"ח הוי חומרא בעלמא משא"כ ע"ת. וכן בירושלמי הנ"ל דדייק שדבר תורה הן. משמע דאי הוי מדרבנן הו"א דע"ח חמירי טפי וקשה כנ"ל. ואין לומר שהכוונה מפני שיש בע"ת אסמכתא כפירש"י בשבת ל"ד דדבר תורה משמע ממש מן התורה כמבואר בש"ס בכמה דוכתי. וכ"כ בהליכות עולם שער ב' פ"א:

אבל הכוונה הוא דנראה סברת רש"י ור"ת דע"ח חמירי טפי. משום שטעם שגזרו על טלטול חצירות הוא משום גזירה מר"ה לרה"י כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' עירובין. וכמפורש בעירובין כ"א ע"ב ע"ש בפירש"י. אבל ע"ת למ"ד דאף י"ב מיל הוי דרבנן. אין לו עיקר מה"ת כלל ורק תקנת חז"ל הוא. וידוע דמה שיש לו עיקר מה"ת חמיר טפי. וכדאיתא בעירובין ל"ו ע"א דמחמירים בספיקו ע"ש. ולזה ע"ח חמירי טפי אף בשגזירה רחוקה היא. אבל למ"ד תחומין דאורייתא ע"ת חמירי טפי. ולהכי מדקדק הירושלמי שפיר דדבר תורה הוא. וכן הש"ס בעירובין י"ז ע"ב דייק ג"כ בטעם שהחמירו בע"ת משום שלוקין עליו. אבל רש"י ור"ת ס"ל דתחומין דרבנן לזה פרשו דע"ח חמירי טפי. ורק בשבת ל"ד פירש"י באופן אחר. וכבר כתבו התוס' בגיטין ו' ע"ב דרש"י דשבת סותר פירושו שבגיטין שם. ונראה שבגיטין חזר בו מפירושו בשבת ופירושו בגיטין עיקר. ובפרט דכן משמע בפירש"י עירובין ע"ו ע"א וכמ"ש התוס' שם ע"ש במהרש"א. וגם כי בשבת ל"ד אמרה רב. ורב משמע בביצה ל"ח ע"ב דס"ל דתחומין דרבנן מדשתיק לר"כ ור"א ע"ש וברא"ש שם:

ולפ"ז מיושב שפיר קושיית הרא"ש מעירובין מ"ו ע"ב. דשם אזלא למ"ד תחומין דאורייתא ולזה ס"ד להחמיר בע"ת טפי. וע' עירובין נ"א ע"א דאר"פ כזה יהיו כל שובתי שבת ע"ש משמע שם דס"ל ג"ש דמקום ממקום ותחומין דאורייתא ושפיר ר"פ לטעמיה בעירובין מ"ו. אבל ז"א די"ל דר"פ מפרש אל יצא איש ממקומו לענין הוצאה כדאיתא בעירובין י"ז ע"ב וע"ש בתו' ויליף מקום ממקום לענין זה דבעי פיאות אבל לא לתחומין. ודקאמר שם מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מניסה וכו' לאו דווקא רק הכוונה דערי הלוים הם היו ערי מקלט ושפיר ילפינן מקום דגבי שבת ממקום דגבי ערי מקלט שהם ערי הלוים. וכן מוכח דהא קיי"ל תחומין דרבנן ומ"מ פסקינן כר"פ דד' אמות בעי פיאות. אבל בלא"ה י"ל דבעירובין מ"ו מיישב ר"פ דברי ריב"ל אליבא דמ"ד תחומין דאורייתא וס"ל הכי לריב"ל:

עכ"פ כיון שישבנו שיטת רש"י ור"ת ובארנו שיש עוד ראיות לזה. א"כ נהי דבדרבנן מקילינן כדעת המתירים לערב ע"ח ביה"ש. מ"מ יש להחמיר שלא לברך דהוי ספיקא דדינא. וזה דומה להא דהח"צ סי' ק"ל במערב בדגים מלוחים שהזכרנו:

אבל באמת נראה כיון שכל הפוסקים הכריעו שמערבין ע"ח ביה"ש וכפירש"י בשבת ל"ד. ולא הזכירו כלל שיטת רש"י בגיטין ועירובין הנ"ל. אין לנו לחוש לזה וצריך לברך כיון שהוא דעת יחיד. ועוד י"ל דהוי ס"ס לקולא. דשמא ביה"ש זה היא יום ואף אם אינו יום שמא הלכה כהסוברים שמערבים ביה"ש. וכבר כתב הפמ"ג לאו"ח בפתיחה כוללת לה' ברכות השחר ולה' ברכות אות ד' דמברכין בס"ס. אך זה יש לדחות דאם נחליט שביה"ש הוי לילה. אין מי שיסבור שיערבו בו ויש להאריך בזה ואכ"מ. אבל העיקר כנ"ל כיון שתפסו כל הפוסקים לעיקר שיטה זו. ויותר מזה איתא בעירובין ע"ב ע"א דרי"א נהגו העם כר"מ. והקשו התו' דהא נהגו היינו דאי עבדי לא מחינן בידייהו כדאיתא בתענית כ"ו. והכא לא שייך זה דר"מ מחמיר לעשות עירוב ושיתוף. ותירצו שהיו מברכים ולא הוי ברכה לבטלה. הרי אף שעיקר הדין שלא לערב. מ"מ אם נהגו לערב שפיר מברכים. ואף שיש לדחות דשם הסברא דכיון שנהגו להחמיר כר"מ שפיר מברכים על המנהג וכמ"ש התוס' בברכות י"ד ע"א ד"ה ימים דעל מנהג של מצוה שפיר מברכים ועח"ס חי"ד סי' קצ"א באורך שביאר שכל מה שנהגו חומרא בדין כגון בהלכות נדה וכדומה שפיר מברכים ע"ז ע"ש. וה"נ כוונת התוס' כן. אבל בנ"ד לא שייך מנהג של מצוה. כי המנהג הוא להקל שתפסו שיטות המקילים. מ"מ נראה עיקר שיברך מכל הני טעמי שבארנו. וגם דעכ"פ מצוה קעביד:

ויש מקום לפ"ז להקל בשעת הדחק לערב ע"ת ביה"ש לסמוך על שיטת רש"י ור"ת הנ"ל. ובפרט דהרבה פוסקים ס"ל תחומין דרבנן. ובירושלמי ספ"ב דשבת מפורש הטעם שאין מערבין ע"ת ביה"ש משום דהוא דבר תורה. ממילא להסוברים דהוי דרבנן שפיר יש להקל. וידוע דבדרבנן מקילים בשעה"ד אף כדעת יחיד כדאיתא בנדה ט'. ועש"ך י"ד סי' רמ"ב וע"ל סי' כ"ח מ"ש בזה. ואם נחליט שיש להקל בשעה"ד כנ"ל. נראה שיש לברך ג"כ. דאף ששיטה זו לא נזכרה בפוסקים. מ"מ נראה כיון שעכ"פ מתוקן עפ"ז. האיסור ואנו מתירים לו לערב. ובדיעבד הוי עירוב אף לרש"י בשבת ל"ד ולהרמב"ם ולש"פ שמותר לו לילך למחר שפיר מברך. דהא איסור הטלטול בחצירות וההליכה חוץ לתחום הוא איסור וודאי. וע"י עירוב זה אנו מתירים לו. א"כ שפיר צריך לברך. ודין זה בעירובי תחומין צריך עוד בירור ומטרדותי ההכרח לקצר:

ועוד נראה דר"פ קאמר לה לטעמיה דריב"ל שם. וריב"ל יש להוכיח קצת דס"ל דתחומין דאורייתא. דבשבת פ"ח ע"ב אריב"ל שעל כל דיבור חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל. ושיעור י"ב מיל צריך להבין. ורש"י פי' שם שהראשון חזר עד סוף המחנה שהיתה י"ב מיל. ועדיין קשה דא"כ ע"כ גם האחרונים זזו ממקומם שיעור י"ב מיל. וכמה הוא השיעור. ונראה דריב"ל ס"ל תחומין מה"ת עד י"ב מיל כדאיתא בירושלמי פ"ג דעירובין. ואיתא בשבת פ"ו ע"ב דכ"ע בשבת ניתנה תורה. ולזה נקיט ריב"ל השיעור היותר גדול שאפשר הי' שיחזרו לאחוריהם. וגזירת אלפים לא נגזר אז עדיין. ואף שהראשונים במחנה היו יכולים לחזור יותר. כי המחנה אינה נמדדת כדאיתא בעירובין נ"ה ע"ב. מ"מ האחרונים לא יכלו לחזור יותר. דאשבת איפקוד במרה. וס"ל דגם אתחומין איפקוד כדאיתא בדף פ"ז ע"ב וע"ש בתוס' בזה. וגם בדיבור של שבת שבעשרת הדברות נכללו אז כל איסורי שבת. ולזה קאמר ר"פ דתחומין חמירי מע"ח לריב"ל. מפני שיש להם עיקר מה"ת. ואף דגם ע"ח הוא גזירה אטו דאורייתא כמש"ל מהרמב"ם ורש"י. מ"מ שם הוא רשויות של היתר לגמרי והיא גזירה רחוקה מאוד. וכפירש"י בשבת ל"ד דהוי חומרא בעלמא. משא"כ ע"ת שהגזירה היא בגוף ההילוך שלא ילך י"ב מיל רק מיל אחד. (ואפשר דלמ"ד י"ב מיל היינו משני צדדיו ששה מיל לכל צד. כיון שנלמד מקרא דאל יצא איש ממקומו כמחנה ישראל. ונראה דתלי בפלוגתא דד' אמות בעירובין מ"ה ומ"ח ע"א. דלחכמים דס"ל שם שיש לו ד"א לכל צד. אף דיליף לה מתחתיו ע"ש דף מ"ח ע"א ונ"א ע"א. כ"ש דה"נ גבי י"ב מיל דדריש ממקומו ואכמ"ל בזה). וענו"ב מ"ק חאה"ע סי' ב' בענין זה אי תחומין מיקרי יש לו עיקר מה"ת. (ובהך דריב"ל הנ"ל בפשוטו נראה. דידודון משמע ליה שנדה ונעקרה כל המחנה ממקומה. וכעין דאמר ר"א בב"ב ע"ה ע"ב עד שתהלך מלוא קומתה. וע' שבת צ"א ע"ב אי עקירה במקצת הויא עקירה. ולזה מפרש שכל המחנה חזרה לאחוריה י"ב מיל. ומקום הראשון שעמדה המחנה עליו נשאר פנוי ונעקרה כל המחנה. ולהכי נקיט י"ב מיל):

אך לפ"ז צ"ע טובא דלמ"ד תחומין דאורייתא. הו"ל למיפסק בהא דמי שישן בדרך כרבנן לחומרא. דכיון דלרבנן אינו קונה שביתה כלל ואסור לילך לשום צד. א"כ הו"ל זה מדאורייתא. ובדאורייתא וודאי הלכה כרבים לגבי יחיד. וצ"ל דנהי שדין איסור י"ב מיל הוי דאורייתא. אבל כל פרטי דיני קניית שביתה אינם רק מדרבנן. ומדאורייתא שרי לילך בכל גוונא אף בישן. או דנימא דטעם ישן הוא מפני שאין יודעים חפצו לאיזה צד לקנות. ואולי אם הי' ער היה מכיר אילן או גדר והיה אומר שביתתו תחתיו וכדומה. ולא אמרינן אח"כ הוברר הדבר למפרע לרבנן. אך דא"כ הו"ל להש"ס למימר בפשיטות הטעם דס"ל אין ברירה אף בדרבנן. או דיש לומר תחומין דאורייתא. ואנן קיי"ל בתחומין אין ברירה בביצה ל"ט ע"ב. ויש להאריך בזה ואכמ"ל. ובסברא זו דמדאורייתא ליכא דיני קניית שביתה ועירוב יש ליישב הרבה קושיות וההכרח לקצר:

ובסי' תקכ"ז גבי עירובי תבשילין על תנאי. כתב המג"א בס"ק כ"ה בשם השלט"ג שצריך לברך. והוא נפלא דהא הוי רק ספק ומצאתי בחי' רעק"א שם ובברכ"י ובא"א שם שכתבו בשם שו"ת ל"ס ורש"ג שא"צ לברך. אך אין ס' הנ"ל ת"י לידע טעמו. וגם כתב בברכ"י שם שאין נמצא זה בשלט"ג שלפנינו כלל. ונראה טעם המג"א דכיון שכך תקנו חז"ל שיעשו ע"ת אף ביט"ר. כדי שיהא זכור של שבת. הרי הוא מקיים תקנת חז"ל וצריך לברך כיון שעי"ז מותר לו לבשל לשבת. ונהי דשם מסתבר שא"צ לברך כי אין זה מעיקר התקנה רק דמ"מ מותר לבשל וכמובן. אבל בנ"ד שמותר לערב לכתחילה ביה"ש. אף דאי נימא שהוא לילה אין עירובו עירוב. ועכצ"ל כמש"ל שזהו מעיקר התקנה להקל לכתחילה בביה"ש. וא"כ וודאי מברכין לכ"ע. ובאמת גם דברי הח"צ צ"ע כיון שמתיר לכתחילה לערב בדג"מ שפיר היה צריך לברך. ואקצר:

ואגב אזכיר מה שנתחדש לי בר"ה י"ט ע"ב תוד"ה מימות עזרא וכו' ע"ש שהוכיחו מדלא גזרו אז תענית ביום כ"ג תשרי רק כתיב ביום כ"ד. שהיו ב' ימים ר"ה. וצ"ל דכ"ד למילתיה וע' במהרש"א בזה. והקשה הפנ"י בשם גדול אחד דהא מפורש בביצה ט"ו ע"ב דדריש מקרא דאין נכון לו דאיירי בעירובי תבשילין שישלחו למי שלא הניח ע"ת ע"ש. וא"כ ע"כ צ"ל שהיה אז ר"ה ביום ו'. וא"כ היה כ"ג בחודש שבת. ולא יכלו לזה לגזור תענית בשבת. וע' פנ"י בביצה שם שנדחק הרבה בזה. ולענד"נ דהא פליגי תנאי בסוכה נ"ד אי מעברין החודש דלא ליקלעו תרי שבי בהדדי או לא ע"ש. והנה אי הוי ר"ה ביום ו' א"כ הוי יו"כ ביום א' והוי תרי שבי בהדדי. ותקשה על מ"ד דמעברינן בשביל זה שלא יזדמן כן וא"כ האיך הניח עזרא שיהיה כן. וע"כ צ"ל דבאמת ס"ל דלא הוי הכי. וקרא דשלחו מנות לאין נכון לו דריש כפשטיה שיתנו למי שלא הכין על יו"ט. ור"א דדריש לה שם בביצה על ע"ת ס"ל כאחרים בסוכה שם דאפשר דהוי תרי שבי ע"ש. וא"כ מיושבים דברי התוס'. דמ"מ מוכח זה מהנהו תנאי דקיי"ל כוותייהו שא"א שיהיו תרי שבי בהדדי כנ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה