אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אורח חיים › סימן ו

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן ו

סימן ה

נבאר בזה הא דעשה דוחה ל"ת אם גם פרטי המצוה דוחים. וניישב דברי הרמב"ם פ"ז מה' תו"מ שפסק בעומר נקצר ביום כשר. וגם דקצירת עומר דוחה שבת. וכבר תמהו הלח"מ והש"ך י"ד סי' רס"ב שזה נגד הש"ס במנחות ע"ב. ויבואר עוד כמה קושיות בס"ד:

אות א

בב"מ נ"ח ע"א בתד"ה לשמור הקשו אהא דתניא ששוכרים איש לשמור הזרעים לעומר בשביעית. והא משומר אסור בשביעית. וא"כ פסול לעומר דקיי"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכדאיתא במנחות ו' ובכ"מ. ותירצו שלא היו רק מודיעין שהוא מיוחד לעומר אבל לא מנעום מליקח. ולכאורה רציתי לתרץ קושייתם באופן אחר דהא במנחות פ"ד ע"א פריך דהא כתיב לאכלה ולא לשריפה והעומר קומצו נשרף ומשני דכתיב לדורותיכם. ורק הכא שפיר מקשו התוס' דהא אפשר במופקר וכמ"ש התו' שם להדיא כן. אבל י"ל שבאמת אם היה מופקר באיזה מקום היו לוקחים מן המופקר. רק שמרו את אלו הזרעים אשר אולי לא ימצאו מן המופקר ואז תיבטל מצות עומר לגמרי וממילא יהא מותר ליקח אף מן המשומר דהא לדורותיכם כתיב שלא יבטל וכנ"ל. וכן נראה בירושלמי פ"ד דשקלים הל"א דקאמר דהך מתניתין דשומרי ספיחים אתיא רק כמ"ד דעומר אינו בא כ"א מן הארץ. ושוב מדחה דאף למ"ד שבא מחו"ל מ"מ הוצרכו לספיחים כשלא מצאו בחו"ל. ופי' שם בק"ע בשנת בצורת ע"ש. אבל הוא בפשוטו שלא מצאו תבואה ראוי' לקוצרה אז. ועכ"פ הרי מפרש הירושלמי שהיו שומרים הספיחים על הספק שמא לא ימצאו בחו"ל. וה"נ י"ל שחששו שמא לא ימצא מופקר בא"י וכנ"ל ובתוס' מנחות פ"ד ד"ה כרמל הקשו התוס' לריב"י דאמר דבא מחו"ל נייתי מחו"ל ושמא הך ברייתא לא אתיא כוותיה עכ"ל. ותמיהני דהא היינו קושיית הירושלמי שם וכנ"ל. וגם מ"ש ברייתא תמוה דהא מתניתין היא בשקלים רפ"ד:

אות ב

אבל אחר ההסתכלות הוא טעות לכאורה דהא דלדורותיכם אינו רק ראיה שע"כ יבוא העומר מידי שנה בשנה ואף שביעית בכלל. וא"כ ע"כ מותר לשרוף העומר אף שהוא מפירות שביעית וא"א בענין אחר. משא"כ לענין משומר כיון דאפשר במופקר א"כ שפיר מיקיים קרא דלדורותיכם ואף אם אין לנו מופקר דאטו אם אין לנו קרבן לתמיד וכדומה רק טריפה נקריב טריפה בשביל זה. וכן כתבו תוס' סברא זו במנחות פ"ד ע"א ד"ה רחמנא במה שהקשו מבכורות י"ב דניליף מינה בהמת שביעית שתהא חייבת בבכורה וכדקאמר שם בבכורות דניליף מחלה ומשני דהתם עיקרה לאכילה ואכתי ליליף מעומר ותירצו משום דעומר א"א בע"א וה"נ הכא:

אך לפ"ז קשה טובא בירושלמי הנ"ל שתירץ דאיירי בדליכא בחו"ל דהא תיקשי קושיית הש"ס לאכלה ולא לשריפה ואי לדורותיכם הא אפשר לקיימה בתבואת חו"ל. ונראה שזו היא ג"כ קושיית התו' במנחות שם ד"ה כרמל שהזכרנו למעלה. וכן ק"ל שם בירושלמי דבעי אם אין ספיחים אם מותר לזרוע בתחילה בשביעית וקשה כנ"ל. אך זה י"ל דזה לא הוי רק בגדר דחייה. וראיתי שם שם שהרגיש בזה כבר בש"ק דהא אסור באכילה ע"ש. וקשה שלא הקשה כן בתחילה וכנ"ל. ונראה שהירושלמי אזיל אליבא דמ"ד דספיחים אסורים. וא"כ ממ"נ יש כאן איסור שביעית ומיושב קושיית הש"ק הנ"ל. אבל קושייתינו תקשה:

אות ג

ונראה דהנה באמת תמוה בש"ס מאי דפריך לאכלה ולא לשרפה דהא אין זה פסול בגוף רק איסור בעלמא וליתי עשה דעומר ולידחי ליה. ולא מיבעיא לשיטת הרשב"א הובאה במל"מ פ"א מה' נערה (ובמק"א בארתי באורך בס"ד בזה) שכ' דלאו הבא מכלל עשה שפיר נדחה מפני עשה גמורה וא"כ בוודאי דחי הכא. אלא אף בלא"ה קשה דהא הוי עשה דרבים ודוחה שאר עשה. וכדאיתא בברכות מ"ז ובמ"ק י"ד ע"ב וע"ש בתו' וברא"ש. וכן בפסחים נ"ט גבי עשה דהשלמה וע"ש בתו'. וע' מג"א סי' תמ"ו סק"ב בשם הש"ל. וגם תירוץ הש"ס דכרמל בעינן קשה דהא קיי"ל לא מצא לח יביא מן היבש וכדתנן במנחות דף ע"א. ואף אי נימא דלמ"ד שם דף ע"ב דנקצר שלא כמצותו פסול ה"ה דס"ל נמי דכרמל דווקא דאלת"ה א"כ למה ידחה שבת יביא מן הישן וגם הך סוגיא אזלא אליביה. אבל לא משמע הכי כאן ובדף ע"ב וגם תיקשי לשיטת הרמב"ם שפוסק דמביא מן הישן ופוסק הך דשומרי ספיחים בפ"ד מה' שקלים ועפ"ז מה' תמידין ומוספין:

אות ד

ונראה לתרץ חדא בחבירתה דבאמת זהו קושיית הש"ס מתחילה הא כתיב לאכלה ולא לשריפה. וא"ל שנדחה מפני עשה דעומר. הא אפשר לקיים שניהם להביא מן הישן. ואף דמצוה מן המובחר לכתחילה מכרמל. מ"מ מיקרי אפשר לקיים וכדקאמר ביבמות כ' גבי יבום וחליצה רק דלר"ל קאמר שם דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. וכן בשבת ד' קל"ג קאמר אי איכא אחר ליעבד אחר וכו' אף דמצוה בו יותר מבשלוחו. וע' ש"ך וקצה"ח סי' שפ"ב. ומשני דלדורותיכם כתיב וכוונת התרצן דכיון דבתורה כתיב כרמל וע"ז קאי לדורותיכם אלמא שאין לנו שנה שלא יהא במציאות עומר מן כרמל וממילא מוכח דאף דהוי רק לכתחילה מ"מ דחי הך עשה רק שהמקשן לא הבין עדיין תירוצו ופריך מי קאמינא תיבטל לייתי מדאישתקד ומדוקדק לשונו שזה היתה עיקר קושייתו מתחילה דליתי מדאישתקד דאל"ה לק"מ וכנ"ל. ומשני כרמל כתיב פי' ואהא קאי לדורותיכם. ומיושב בזה מה שיש לתמוה לכאורה אהא דמשני כרמל כתיב וכי לא ידע דלכתחילה צריך להביא מן החדש ומן הלח. והרי משנה שלימה היא ומקרא מפורש. אבל לפמ"ש א"ש כמובן ודו"ק:

אות ה

ובזה מיושבים מאוד דברי הירושלמי הנ"ל דאיהו מוקי לה למ"ד שמותר להביא אף מחו"ל. וא"כ אין הוכחה מלדורותיכם ע"ז. ואף אם נאמר דלכתחילה מצוה מן המובחר להביא מא"י מ"מ כיון דלא כתיב התם בקרא להדיא א"כ לא קאי אהכי קרא דלדורותיכם רק בלא"ה משמע במנחות פ"ד דלדידיה א"י וח"ל שוין ע"ש ולזה שפיר מוקי הירושלמי דליכא תבואה בח"ל רק בא"י. וממילא אתיא עשה דעומר ודחיא עשה דלאכלה ולא לשרפה כיון דא"א לקיים בתבואת ח"ל דליכא התם. ולדידיה צ"ל נמי דליכא מן דאשתקד ג"כ. דהא לדידיה אין ראיה מקרא דלדורותיכם דהא אפשר בכרמל דחו"ל וכמובן. רק דלש"ס דילן דחיקא לאוקמא בכה"ג דליכא דאשתקד. ואפשר לומר שזה כוונת התוס' שהקשו שם מהך דריב"י דכיון דבש"ס דילן נראה לדוחק הך תירוצא דליכא דאשתקד. א"כ ע"כ צ"ל דאתיא דלא כריב"י ודלא כהירושלמי ושפיר לא נעלם מהם הירושלמי הנ"ל:

אות ו

[ועפמש"ל באות ד' מהך דשבת קל"ג נתיישב לי מה שקשה טובא מהתם על הש"ך סי' שפ"ב בח"מ שכתב שם דהאב אם יכול למול בעצמו אסור לו לכבד לאחר ומבטל עשה ע"ש דהא הכא מפורש להדיא דמיקרי העשה אפשר לקיים ע"י אחר ואח"כ מצאתי שהקדימוני בקושיא זו בתב"ש סי' כ"ח סקי"ד ובשו"ת יד אליהו סי' נ"א ע"ש באורך. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת עיקר המצוה מוטל על האב שימול אותו איך שיהיה וזו היא עיקר המצוה שנדחה שבת וצרעת בשבילה. ורק מפרטי המצוה הוא שימול האב בעצמו וזהו לכתחילה ומצוה מן המובחר אבל לא בשביל זה תדחה הל"ת כיון שאינו רק חד פרט מפרטי המצוה וכמש"ל וכמו כרמל נבי עומר וכנ"ל ואין כוונת הש"ך שמבטל העשה לגמרי רק שמצוה זו הוא מבטל. אבל אינו כ"א הכשר מצוה. ובזה סרו דברי הקצה"ח שם לענין שליחות דבזה אין שייך שליחות כיון שזהו המצוה שימול האב בעצמו והכוונה שביטל המ"ע ממנו. וזהו סברת הש"ס ביומא ו' ע"ב לענין טומאה אי דחויה היא שלוקחין כהנים מבית אב אחר דבכה"ג מיקרי אפשר לקיים את שניהם ולא דחי אף שהמצוה מוטלת על בית אב ההוא כי כ"ז נעשה עפ"י הדיבור ביד נביאיו כידוע והוא מבואר בכתוב בעניני חלוקתם ע' שילהי סוכה וב"ק ק"ט. וראיית היד אליהו מכהן שהרשות בידו לתת קרבנו למי שירצה היינו משום שבו אין המצוה רק משום מצוה בו יותר מבשלוחו משא"כ באנשי משמר ואכמ"ל. ועפמ"ש נראה שזוהי כוונת הש"ס ביבמות ו' ע"א שכן הכשר מצוה. הכוונה שאינו רק הכשר מצוה שעיקר המצוה שיהי' לאביו מה לאכול וכדומה וזה אפשר ע"י אחר וע"ש ברש"י ותוס' ובתוס' כתובות מ' ע"א ובחי' הארכתי בזה ואכמ"ל. וע' יבמות ה' ע"ב תוד"ה כולה מ"ש משריפת קדשים ובת כהן. ועוד יש להביא ראיה מדברי התו' בשבועות ג' ע"א ד"ה ועל שהקשו גבי גילוח מצורע דאפשר באשה וקטן דהא גילוח הויא מ"ע ויותר טוב לקיימה בגדול. אבל הדבר כמ"ש שאין זה אלא פרט מפרטי המ"ע והעיקר מצד המתגלח]:

אות ז

ועפ"ז נראה לבאר דברי תוס' במנחות מ' ע"א ד"ה כיון שכתבו דכלאים בציצית אינה בתורת דחיה רק בהיתר גמור. ואפילו במקום שאפשר לקיים את שניהם ורק מדרבנן אסור ע"ש. והוא תמוה מאוד דהא ביבמות כ' ע"ב ובנזיר נ"ח ע"א פריך מהא דאפשר לקיים את שניהם אדאורייתא ע"ש. וגם מ"ש דהיתר גמור הוא קשה דהא בטומאה נחלקו אי דחויה אי הותרה וכן בשבת משמע דבשאר עשה דוחה ל"ת פשוט לכ"ע דהוי רק בגדר דחיה. וגם לפ"ז יהא מותר בערב יו"כ לאכול נבילה וטריפה דדוחה עשה ל"ת אף דאפשר לקיים שניהם (ואין שייך בזה הא דבכורות ל"ד דאכילת טריפה לאו מידי היא דזה רק לענין תשלומין וע' חו"מ סי' רל"ד) וכן בשבת ויו"ט אי הוי מ"ע באכילה וכן עשה דפו"ר תדחה כל ל"ת וע' ב"ב י"ג בתו' ואין להאריך בזה כי מובן לכל שא"א לאומרו. והנלע"ד בזה דהא התו' ביבמות ה' ע"ב ד"ה כולה הקשו דניליף דחיית ל"ת משריפת קדשים ותירצו דסוגיא אזלא אליבא דמ"ד נו"נ קריבים ביו"ט. וה"א דשאני יו"ט שהותר אוכל נפש עי"ש. ולכאורה קשה טובא למ"ד אין קריבין ל"ל קרא דשעטנז. וע' נזיר נ"ח ע"ב וביבמות ה' ע"א תוד"ה מה ללאו. ונראה דלדידיה ס"ל דקרא דשעטנז איצטריך להורות שכלאים הותרה בציצית ולא בגדר דחייה משא"כ לאידך מ"ד. ומ"מ בעלמא ילפינן משריפת קדשים דהיכא דאפשר לאחר לא דחי. ולמ"ד נו"נ קריבין ילפינן מכלאים בציצית דדחיא ומשריפת קדשים היכא דאפשר לקיים שניהם. רק שלפ"ז עדיין קשה טובא מסוגיא דנזיר נ"ח דמאי פריך דילמא הא גופא אשמועינן קרא דהותרה וכמו בכלאים. אכן ז"א דהא רבא איירי התם ואיהו ס"ל נו"נ קריבים ביו"ט כמו"ש התוס' בשבת כ"ה ע"א. וא"כ לדידיה גם בכלאים לא הותרה ולא מצינן סברא זו ככל:

אות ח

אך עדיין ק"ל על התו' הנ"ל דמאי מקשו דתיפוק מהתם דעשה דוחה ל"ת דאי מהתם ה"א דדחי אף דאפשר לקיים שניהם כיון דלא אתיא רק מדאיצטריך קרא דלא דחי והתם הוי אפשר לקיים כנ"ל ומנ"ל לחלק בזה. עיק"ל טובא דהא התו' בדף ד' הקשו דאימא איפכא דאף במקום גדילים ל"ת שעטנז ותירצו דא"כ ל"ל קרא כלל. והק' המהרש"ל דמ"מ בתר הכי דבעי למילף מקראי אחריני דעשה דוחה ל"ת א"כ נימא הכא איפכא. ותירץ דמ"מ מסברא לא הוי אמרינן דדחי בציצית משום דאפשר במינן (ולכאורה הדבר תמוה דהא קרא איצטריך להיכא דא"א לקיים במינן דהיכא דאפשר בלא"ה לא דחי כדאיתא במנחות מ' וצ"ל דכוונתו דאפשר בבגד של צמר. וצ"ל דפשטא דקרא בכלאים משמע דאיירי אף כשיש לו בגד צמר וכדומה) ולפ"ז קשה טובא השתא למ"ד נו"נ אין קריבים ויליף משריפת קדשים וכנ"ל. וא"כ ניליף דאף היכא דאפשר לקיים דחי כנ"ל ולזה איצטריך בציצית דלא דחי ושפיר נימא איפכא כנ"ל והדרא קושיית התוס' ומהרש"ל לדוכתא (ולכאורה קשה עוד על תי' המהרש"ל דהא מ"מ נימא איפכא. ואשמועינן דלא דחי אף היכא דלא אפשר. ונראה דז"א קושיא דהא כל עיקר קושיית התוס' דנימא איפכא הוא מכח דלחומרא מקשינן ע"ש ולזה לא מיקרי חומרא רק היכא שאפשר לקיים שניהם. אבל במקום שאי אפשר אדרבה קולא היא שלא יעשה ציצית בבגדו. דהא לא ילך ערום דגדול כבוד הבריות כדאיתא בברכות כ' וכדקיי"ל באו"ח ס"ס י"ג ע"ש):

אות ט

אבל הנראה בזה דבאמת יש חילוק בין היכא דאפשר לקיים המצוה כתיקונה וכמו גבי ציצית שהכל אחד אם יעשה כלאים או לא. ובין היכא שא"א לקיים המצוה כתיקונה רק כשתדחה העשה וכמו בשריפת קדשים דקיי"ל בכל דוכתא שהוי מצוה לא משהינן וכדאיתא ביבמות ל"ט דאף דמצוה בגדול ליבם מ"מ אין ממתינין עליו. וכדאמרינן בפסחים ס"ח ובכ"מ חביבה מצוה בשעתה. וכן גבי מילה שמצוה יותר שימול האב בעצמו וכמש"ל. ולזה למ"ד נו"נ אין קריבין ויליף דעשה דוחה ל"ת מדאיצטריך קרא בשריפת קדשים אלמא דבעלמא דחי ממילא ילפינן מינה דאף היכא דאפשר לקיים שניהם מ"מ כיון שלא תהיה המצוה כתיקונה עי"ז שפיר דוחה. וקרא דציצית איצטריך לאשמועינן אף בגוונא דאפשר בלי שום צורך המצוה וכנ"ל. וכמ"ש התו' במנחות מ' וממילא ל"ק מ"ש דנימא איפכא דהא בלי שום צורך מצוה לא הוי ידעינן כלל. וג"כ שפיר מקשו התו' דניליף משריפת קדשים דהא לא נילף רק לצורך המצוה כנ"ל. וזה גם הסברא נותנת כן. אבל למ"ד נו"נ קריבין א"כ ליכא למילף משריפת קדשים וע"כ ס"ל דילפינן מכלאים בציצית וכדומה. וע"כ איירי באופן שא"א לקיים שניהם שכן הסברא נותנת. ומשריפת קדשים ניליף דהיכא דאפשר לקיים שניהם אף שיש בזה קצת צורך המצוה מ"מ אינו דוחה. ובאמת קשה על התו' שהוצרכו לסברת שהותרה אוכל נפש דהול"ל דאשמועינן דלא דחי היכא דאפשר כנ"ל. אך י"ל דאי לאו סברתם הנ"ל הו"א איפכא דניליף מדאיצטריך קרא דדחי אף היכי דאפשר שהסברא נותנת יותר לדרוש כן וכמש"ל למ"ד נו"נ אין קריבין:

אות י

והנה עפ"י דברי מהרש"ל הנ"ל אמרתי ליישב דברי המהרש"א ביבמות ד' ע"א. שהקשה על התוס' שהקשו דא"כ ליפטרו נשים מכלאים והוכיחו מביצה דחייבים. והקשה המהרש"א דלוכח מגופא דשמעתא. דא"כ הו"ל לאו שאין שוה בכל ונפקא מראשו ע"ש שתירץ דבעי למילף באם אינו ענין. והנה לבד שהסוגיא אינו מורה כן דהו"ל לדחות בזה האי ולבתר הכי לאתויי קרא דראשו. קשיא לי דנימא איפכא דל"ת שעטנז אף במקום גדילים וכנ"ל. אבל לפמ"ש מהרש"ל א"ש. אך דא דא"כ מנ"ל למילף לעלמא באא"ע דהא איצטריך לגופיה. וגם דדברי מהרש"ל הם נגד התו' בדף ו' וכמו שהרגיש בעצמו המהרש"ל שם שהקשו התו' שם ל"ל קרא בציצית ותירצו לכדרבא וגם תירצו דה"א דציצית גרע דאינו שוה בכל ע"ש. ובאמת הוא תמוה לענ"ד בין דברי מהרש"ל בין דברי התו' הנ"ל מסוגיא דנזיר נ"ח דפריך שם למאן דיליף עשה דוחה ל"ת מראשו מ"ט לא נפקא ליה מגדילים ומשני דאיצטריך לכדרבא ע"ש והיא תמיהה גדולה לענ"ד ואף דסוגיא דידן חולקת על סוגיא זו וכמ"ש התו' ביבמות ה' ע"א ד"ה מה מ"מ בזה לא מצינו דפליגי ושפיר יש לדחות כן. ואפשר דאם נאמר דסוגיא דידן ס"ל דלרבא לא מייתר קרא א"כ מנ"ל באמת דעשה דוחה ל"ת וע"כ דסוגיא דידן חולקת וכמפורש באמת בסוגיא ביבמות הכי ועל התו' נ"ל דתירוצם הראשון הוא באמת כוונת הש"ס בנזיר שם עכ"פ קשים עדיין דברי מהרש"א הנ"ל ובנזיר א"א לומר סברת רש"ל דא"כ ל"ל קרא דראשו וכמובן:

וביותר קשה לי עליו דהא לכאורה קשה על התו' שם שכ' דאי איפכא ל"ל קרא כלל. דהא י"ל דאיצטריך קרא כדי למילף מינה דבעלמא שפיר, דחי וכדאמר כה"ג בסוגיא לקמן וכמ"ש גבי שריפת קדשים. וע"כ צ"ל דיותר סברא לאוקמא קרא לגופיה וממילא ניליף לעלמא מלאוקמא דלגופיה לא איצטריך רק לדיוקא. וא"כ ממילא הכי טפי מסתבר למידרש איפכא ולגופיה דלא דחי מלמידרש באם אינו ענין ולגופיה לא איצטריך כלל. והנה יש עוד מקום לדבר בזה בענין מ"ש התו' בפסחים מ"ג ושבועות כ"א דמסתברא דסיפא מפרשא לרישא. אך הנלע"ד דבאמת קושייתינו על המהרש"א וגם עיקר קושיית מהרש"ל לק"מ וניישב ג"כ מה שהקשיתי על תירוץ התו' דל"ל קרא כלל דדילמא איצטריך למילף הא גופה מדאיצטריך וכנ"ל. ותירוצינו דחוק ובפרט דהא לחומרא מקשינן ואף לפמש"ל אות ח' דלא מיקרי חומרא. מ"מ הא מסתברא דסיפא מפרשא לרישא וכמו שהקשו בשבועות כ"א להדיא קושיא כזו מכח סברא זו ע"ש. אבל העיקר דהא מסיק הש"ס דצמר ופשתים מיותר ואי לאו צו"פ ה"א כדרבא דכנף מין כנף והוא דיוקא מקרא דדווקא מין כנף ע"ש בתו' וצמר לצמר ופשתים לפשתים וממילא ה"א אף דבעלמא עשה דחי ל"ת הכא לא דחי דלא בעי רק מין כנף ובפרט דהא באמת קיי"ל התכלת אינה מעכבת את הלבן ורק דבתכלת הויא המצוה כתיקונה וזה תלוי במש"ל ולזה איצטריך קרא דדחי. ואפשר שזהו ג"כ כוונת הש"ס בנזיר נ"ח דקאמר דאיצטריך לכדרבא היינו לאפוקי מדרבא וכנ"ל רק שקשה דא"כ ל"ל ראשו וכמש"ל לדעת רש"ל. אך י"ל דמציצית לא גמר דשאני תכלת שכן מצוותו בכך כיון דאפקא מדרבא. וסוגיא דיבמות ס"ל דאף לבן במשמע עכ"פ אי לאו צו"פ הוי משמע קרא דכנף דלא דחי אף אי בעלמא דחי וממילא סרו כל הקושיות הנ"ל וזהו כוונת התוס' ג"כ בתירוצם. ומ"ש המהרש"א דיליף באם אינו ענין היינו מראשו דקרא דציצית איצטריך לגופיה לאפוקי מכנף וכנ"ל. (א"נ בנזיר י"ל שאני כלאים שהותר מכללן וכמ"ש התו' בדף ה' ע"ב ד"ה כולה אך יהא עיקר חסר מן הספר):

אות יא

והנה בנזיר נ"ח דקאמר רבא דאיצטריך קרא היכא דמקיף ובתר הכי מגלח ופריך דהא אפשר לקיים שניהם. ולכאורה תמוה מאי ס"ד דרבא בזה דאיך נאמר לו לגלח בחנם בדרך איסור. ונראה דעיקר הדקדוק הוא דכיון דכתיב כל שערו א"כ הכל בכלל ול"ל תו ראשו וכפירש"י ביבמות ה' ע"א ונזיר מ"א ע"א ע"ש. ולזה ס"ד דרבא דקרא קפיד על סדר הגילוח שמקודם יגלח כל שערו ואף פיאות הראש בכלל ואח"כ ראשו והויא המצוה כך שיגלח כסדר הזה. אך זה כ"ע מודו שאין הסדר מעכב דהא בעי שנה הכתוב לעכב ולזה פריך שפיר לרבא דס"ל נו"נ קריבים ביו"ט כמ"ש התו' בשבת כ"ה וא"כ ע"כ ס"ל דאף שהוא צורך המצוה לכתחילה מ"מ לא דחי ל"ת היכי דאפשר וכמש"ל וא"כ למה נימא דהכא דחי (ואלת"ה אדרבא ניליף מהכא דלידחי ור"ל סתמא קאמר בכל גוונא אף שי"ל דשאני הכא דמצותו בכך. אך נראה שכיון שאינו מעכב לא שייך לומר מצותו בכך) וכן ביבמות כ' פריך שפיר לרבא דס"ל נו"נ קריבים ביו"ט וכנ"ל. וכן במנחות מ' ע"א מ"ש התו' דבכלאים הותרה הוא רק שם דמיבעיא ליה אליבא דשמואל ע"ש שע"ז נתקשו התו' שם. ושמואל ס"ל בנזיר נ"ז הקפת כל הראש שמה הקפה ואיתא בנזיר מ"א דיליף לה מקרא דראשו ע"ש. וכ"כ התו' ביבמות ה' ע"א ד"ה מה ללאו בסה"ד וקשה מנ"ל דילמא אתא לנזיר. וצ"ל דס"ל כתנא דנזיר נ"ח דיליף מינה עשה דוחה ל"ת ע"ש בסוגיא. אבל עיקר קרא איצטריך להקפה ועשה דוחה ל"ת נפקא מציצית. רק שקשה דילמא כדרבא בנזיר נ"ח. ואף דדחי לדרבא מ"מ כי היכי דלא נחדש דבר כזה טפי נוקמא דבאמת דחי לצורך מצוה וצ"ל דאיהו יליף עשה דוחה ל"ת מקרא דשריפת קדשים וכמש"ל. וא"כ אי אמרת קרא להכי דדחי אף בכה"ג. א"כ קשה ל"ל קרא גבי שריפת קדשים. ואי לאשמועינן דבעלמא לא דחי א"כ מאי שנא הכא. וטפי מסתברא לאוקמא קרא להקפה וממילא ע"כ מוקי קרא דציצית לענין דהוי היתר גמור אף היכי דאפשר וכמש"ל. וכן רב אדא בר אהבה דס"ל בנזיר נ"ז ג"כ הקפת כל הראש שמה הקפה לטעמיה בביצה י"ט דנו"נ אין קריבין וכן רב הונא שם לטעמיה בביצה כ"א ע"ש והוא קצת רחוק ואקצר. (ולפמש"ל אות ל"א אליבא דר"י ע"ש ובמנחות ל"ז ע"ב פוסק שמואל כר"י י"ל ג"כ דשמואל לטעמיה ודו"ק):

והך דשבת קל"ג אף דקאי על אביי. מ"מ פריך מהא דר"ל משום דבעי לאוקמא אליבא דכ"ע הך דר' יאשיה. וראיה דהא הומ"ל דר"ש ס"ל כר' יונתן דגם לדידיה קשה ל"ל קרא והתוס' שם נדחקו בזה. אבל פשטות הסוגיא כמ"ש דבעי לאוקמא אליבא דכ"ע (ובלא"ה י"ל דר"ש לטעמיה דס"ל חביבה מצוה בשעתה שהקטרת אימורים דוחה שבת אף שאפשר בלילה. אך הא קאמר במנחות ע"ב דשאני התם שכבר דחתה שחיטה) וכ"ז דחוק. אבל נראה עפמ"ש המהרש"א שם בשבת קל"ב ע"ב שהקשה לרב אשי דקאמר טעמא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה י"ט דהוי עשה ול"ת הא חזינן דצרעת דחיא אף דהוי עשה ול"ת ותירץ שאני יו"ט שאפשר למחר ע"ש. והנה אביי ממעט י"ט מעולת שבת בשבתו ע"ש. מ"מ מוכח דמילה אינה דוחה עשה ול"ת היכא דאפשר למחר וממילא גם הכא דאפשר באחר לא לידחי. איברא דהיא גופא קשיא מנ"ל לאביי דמילה אינה דוחה יו"ט דילמא דווקא שריפת קדשים וכנ"ל. ובפרט דאיהו ס"ל נו"נ אין קריבין ביו"ט כמ"ש התו' בשבת כ"ד ע"ב. ונראה דהש"ס מסתברא ליה לחלק בזה בין נותר ומילה למידי אחרינא דהכא עיקר המצוה היה לה זמן קבוע ורק שנדחית מאיזה סיבה וכמו נותר שזמנו היה לאכלו בזמנו כדין ורק שניתותר וכן מילה זמנה בשמיני ולזה לא שייך בזה כ"כ לומר שהויי מצוה לא משהינן כיון שכבר נשתהא הענין ונדחה מזמנו. משא"כ במצוה הקבוע לה זמן בוודאי לא אמרינן הכי וכ"נ בפירש"י שם ע"ש. וא"כ קשה עדיין מאי פריך ליעביד אחר דהא בזה לא שייך לומר שעבר זמנו דלעולם המצוה על האב וכמש"ל. ועמש"ל סי' ג' בזה:

אות יב

אבל נראה דשאני הכא דהא אינו תלוי דחיית הל"ת בהעשה כיון דאפשר שלא יתכוין לקצוץ הבהרת ויהא מותר רק שבאב הוא א"א דע"כ הוא רוצה בכך. וא"כ הסברא נותנת דליעבד אחר כיון שהמניעה היא מצד רצונו ולא מצד המצוה וה"ז דומה לעשה דפשיעה שכתבו התו' בעירובין ק' דלא דחיא והיא סברא נכונה בס"ד. (ובאמת בלא"ה לק"מ לפמ"ש דמסברא ה"א דאף שהוא צורך המצוה מ"מ לא דחי ורק דילפינן משריפת קדשים כנ"ל. ומ"ש התו' ביבמות ה' ד"ה כולה דאי לאו קרא הו"א דדחי לא כתבו זה רק בתחילה. אבל בתר הכי שתירצו דלמ"ד נו"נ אין קריבין יליף מהתם שפיר י"ל לדידיה דמסברא לא דחי. וא"כ הכא בעשה ול"ת דצרעת אף דגלי קרא דדחי מ"מ היכא דאפשר לקיים לא שמעינן. אך ז"א נראה כ"כ ובאמת לולא דברי התו' בשבת כ"ד ע"ב היה אפשר לומר דאביי שפיר ס"ל נו"נ קרבים ביו"ט. ומה שהקשו דהא בשבת איירי הא אמרינן ביבמות ז' מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. וכ"נ בתו' שם ה' ע"ב ד"ה כולה שהקשו דניליף שריפת קדשים משריפת בת כהן אף דהתם הוי שבת וע"כ צ"ל דל"ש וכנ"ל. רק לשון התו' שם צ"ע וקרוב לומר שהוא ט"ס וצ"ל דניליף משריפת קדשים שלא תדחה ושפיר ניליף בק"ו):

אות יג

ובעיקר הדבר נראה דבאמת לכאורה קשה מנ"ל דדחי כלאים דילמא באמת לכדרבא וצמר ופשתים כ"א במינו וכמ"ש. אך נראה דהא תכלת עמרא הוא וכיון דקאמר שיעשו ציצית בין בצמר בין בפשתים ממילא מוכח שדוחה כלאים. אך כ"ז לרבי דס"ל במנחות ל"ח שהתכלת מעכבת את הלבן אבל לרבנן קשה. וצ"ל דמ"מ מצותו שיהי' תכלת ג"כ וממילא קאי קרא כפי מצותו. וממילא מוכח דכל שהוא צורך המצוה שפיר דחי אף דאפשר בלא זה. משא"כ לרבי אין שום הוכחה לזה וכנ"ל רק למ"ד נו"נ אין קריבין ויליף לה משריפת קדשים מדאיצטריך קרא כנ"ל. אבל זהו רק לאמוראי דילפי לה בשבת כ"ד מקראי אבל לרב אשי דקאמר התם טעמא משום עשה ול"ת שפיר ע"כ ילפינן עשה דוחה ל"ת מכלאים. ומ"ד נו"נ קריבין ויליף לה מקראי עכצ"ל דס"ל כרבי דתכלת מעכבת והיכא דאפשר לא דחי אף שיש צורך מצוה וכדילפינן מכלאים:

ומש"ל ליישב קושיית התוס' ודאביי ס"ל נו"נ קריבין אח"כ מצאתי בחי' הרשב"א וחי' הרמב"ן בשבת שם שכ' ג"כ שם לישב דיליף מיתורא דקרא עיי"ש ושפיר אתיא אליבא דכ"ע וכן הסברא נותנת שדוחק לומר דאביי מוקי לה כר"ע דאכתי תיקשי לר' ישמעאל וגם הא ר' ישמעאל איירי במתניתין שם ומשמע דלא פליג ארישא דשמן שריפה ע"ש. [ואליבא דהתו' יש לישב זה דאביי לטעמיה דמוקי בשבת כ"ג ע"ב טעמא דמתניתין משום גזירה ע"ש בתוד"ה גזירה ונראה לפרש וכו' ע"ש] ומש"ל דרבא ס"ל נו"נ קרבין מתוס' שבת כ"ה אף דשם כתבו זה לסברתם אם נאמר דס"ל די"ט עשה ול"ת וא"כ אין להוכיח משם לעלמא אך תירוצם זה דחו הראשונים עי' בחי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א ועיקר כתירוצם הקודם. ורק יש להוכיח מדל"ק כאביי ע"כ ס"ל נו"נ קרבין וא"ש דאליביה פליגי אביי ורבא. ואף דבביצה כ' ע"ב קאמר רבא אליבא דמ"ד נו"נ אין קרבין ע"ש בעבר ושחט. י"ל דליה לא ס"ל יעו"ש בסוגיא וע' פסחים נ"ט ע"ב ד"ה ולא עולת:

אות יד

ובעיקר הענין מה שחדשתי בחילוק באפשר לקיים כשיש צורך מצוה ראיתי בחי' הרשב"א ורמב"ן בשבת כ"ד דלא מיקרי אפשר לקיים כשאפשר לקיים למחר וליומא אוחרא ולכאורה מה סברא היא זו. ואף שיש להסביר ענין אפשר לקיים כמו דשלי"מ דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והרי שם דחינן עד למחר. וכבר עלה ע"ד קצת ראשונים דדשלי"מ הוי מה"ת ועיין תו' מעילה כ"א ע"ב ד"ה פרוטה לפי גירסת הכ"מ פ"ז מה' מעילה ה"ו ע"ש ובמל"מ שם. ואף לסברת הצל"ח והנו"ב דבטילטול לא שייך דישל"מ כידוע מ"מ הכא לא שייך זה ורק במצות ציצית וכדומה י"ל דאף שלמחר יהיה לו ציצית מ"מ הרי עכשיו לא יהא לו מצוה זו וכן י"ל גבי מילה דאף שאפשר למול למחר מ"מ הרי היום לא יהא נימול וכבר דעת הראב"ד בזה שעובר על איסור כרת בכל שעה ושעה ואף לדעת הרמב"ם כל ששוהא ערל איכא איסורא מיהא משא"כ בשריפת קדשים ובזה נדחי דברי המהרש"א בשבת קל"ב שהבאתי באות י"א וי"ל קצת. ולפמ"ש המל"מ בפ"י מ"ה טו"צ דס"ל לרב אשי דצרעת הוי רק ל"ת בלא"ה א"ש. וכבר כתבתי בענין זה בארוכה במק"א בס"ד ועכ"פ נראים דברי הרמב"ן הנ"ל מסכימים לסברתינו בזה:

ובאמת צל"ע טובא ביבמות כ' ע"ב דמסיק טעמא דלא דחי ל"ת משום אפשר לקיים בחליצה. דא"כ היכי שא"א כגון בגידמים וכדומה שפיר לידחי וגם לוקי בהכי ההיא דבעלו קנו. אך י"ל משום דקתני ברישא דברייתא שחלצו ע"ש ויש ליישב בזה קושיית התוס' שם ד"ה מיתיבי וע"ש מ"ד ע"א ד"ה כל העולה ואכמ"ל בזה. וגם יש להעיר בזה מהך דפסחים ה' ע"א דיליף דיום הראשון הוא י"ד דהא בי"ט אסור לשרוף וכבר התעוררו בזה ע' סי' תמ"ו במג"א ואחרונים וע' פנ"י וישועות יעקב סי' תק"ו ומ"ש די"ט עשה ול"ת עדיין היקשי לאביי אליבא דר"ע לדעת התו' דהוי ל"ת לחודא ואכמ"ל בזה:

אות טו

וע' בחי' הר"ן בשבת קל"ג שכתב בשם הרא"ה דמאי דמקשה מר"ל לאו לדידן מקשי דהא אפשר לומר דהותרה לגמרי וכמו בסדין בציצית. אלא טעמא דקרא הוא דקשיא לן כיון שאפשר אותה מילה בעצמה באחר. משא"כ בציצית התירה תורה ציצית של כל דבר ע"ש. ודבריו חסרים מובן לכאורה. ונראה שהבין ענין אפשר לקיים כמש"ל עד שתאכלנו באיסור וכו'. וידוע שיטת הנו"ב דבטלטול לא שייך זה כיון שיטלטל עכשיו ואח"כ יחזור ויטלטל פעם אחר ועכ"פ אין נעשה רצונו. וכן דחו בזה שיטת הרי"ף בהך דפת שאפאה עם צלי. דלא שייך בזה שיכול לאכלה עם בשר וכידוע. וה"נ בציצית כיון שרוצה ללבוש טלית פשתן ולהטיל בו ציצית צמר או להיפוך. וא"כ כשנאמר דהא אפשר במינו א"כ לא נעשה רצונו מה שחפץ ולא שייך בזה אפשר לקיים וילפינן לה מהתירא דתכלת בבגד פשתן אף שאפשר לו ללבוש בגד צמר והיינו כמש"ל בישוב קושייתינו על תו' מנחות מ' ע"א. וכ"כ הרשב"א ורמב"ן בשבת קל"ב ע"ב דסדין בציצית לא שייך לומר בזה עשה דוחה ל"ת דשם הותר לגמרי אף דאפשר במינו והוא מטעם היקש ע"ש וכ"כ בחי' הר"ן שם. והוא תמוה לכאורה דהא ביבמות יליף מינה עשה דוחה ל"ת וע"כ צ"ל כמש"ל דלמאן דיליף עשה דוחה ל"ת מקרא אחרינא אייתר קרא דכלאים בציצית להכי וצ"ל דס"ל כסוגיא דנזיר נ"ח דנפקא לן מראשו דהא רב אשי דאיירי התם ס"ל די"ט הוי עשה ול"ת וא"כ משריפת קדשים ליכא למילף עשה דוחה ל"ת ועדיין צ"ע בדבריהם בזה. ואפשר משום דרב אשי קאי התם ארבא ורבא ס"ל הכי בנזיר נ"ח וכמש"ל. ובתו' כתובות מ' ע"א כתבו להדיא סברא זו דמה שאפשר ע"י שילבש טלית אחר לא מיקרי אפשר לקיים וע"ש בדבריהם באורך וקצת נוטים שם מדברינו למעלה. ולפ"ז צ"ל דס"ל להרא"ה דאין שום יתרון כשהאב מל בעצמו ודלא כהש"ך בח"מ סי' שפ"ב שהבאתי לעיל וי"ל קצת עפמש"ל בזה [ואגב אזכיר מה שראיתי בחי' הר"ן שם כ"ד ע"ב שהקשה דלישרפה בלילה והביא הירושלמי ע"ז שנשרף בין ביום ובין בלילה. ותמיהני שלא הביא ש"ס ערוך ביבמות ע"ב ע"ב דקדשים שאני דדרשינן וי"ו ה"א ע"ש ופליגא על הירושלמי וע' שעה"מ פי"ט מה' פסוה"מ הל"ה באורך בזה ובפנ"י בשבת שם] ולכאורה לדברי הרא"ה יש לעיין בתרומה דקיי"ל שעולה בא' ומאה ול"א דהוי דשיל"מ שאפשר שיאכלנה כהן כיון דס"ל להרא"ה דאם אפשר ע"י אחר מיקרי אפשר לקיים וכנ"ל אך ז"א מכמה טעמים:

אות טז

ועפמ"ש נראה לישב דברי הרמב"ם בפ"ז מה' תמידין ומוספין שפוסק נקצר ביום כשר וגם פוסק שקצירת העומר דוחה שבת. והוא תמוה דהא בש"ס במנחות ע"ב ע"א תלי לה זה בזה דאם נקצר ביום כשר לא דחי שבת דהא אפשר לקצרו ביום וממילא קשה ג"כ דהא אמרינן לא מצא מן הקמה יביא מן העמרים ויבש וכ"פ הרמב"ם שם. וכבר נתקשה בזה הלח"מ ובש"ך יו"ד סי' רס"ב ונשארו בקושיא וע' בכנסת יחזקאל סי' מ"ב שכ' ליישב זה והוא דחוק וגם תמוה מ"ש דלראב"ש מודה מ"מ דלא מצא קמה יביא מן העומרים דא"כ היינו נקצר ביום וכל המעיין שם ישפוט בצדק שאין לדבריו יסוד כלל והקושיא נצבה כמו נד:

אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דזה תלוי בפלוגתא שהזכרנו אם במקום שנדחה ל"ת מפני עשה אם נדחה גם בשביל פרטי המצוה אף שאינו מעכב או לא ולזה קאמר בסוגיא דלרבי כיון דס"ל נקצר ביום כשר ממילא ע"כ לא דחי שבת כיון דס"ל דתכלת מעכב את הלבן א"כ ליכא למילף דהיכא דאינו מעכב נמי דוחה רק מ"מ י"ל דס"ל די"ט הוי ל"ת לחודה וס"ל נו"נ אין קריבין ויליף לה משריפת קדשים וכמש"ל ולזה פלפל בש"ס שם אליביה ומ"מ מסיק הכי משום דאליבא דאמת קיי"ל כרב אשי דהוי עשה ול"ת בי"ט וכמש"ל. וזהו ספק הש"ס שם בדעת ר"ש שם. ועל ראב"ש דקאמר שם דס"ל הכי איהו לטעמיה בפ"ק דביצה דס"ל נו"נ קריבין ביו"ט ומוכח לה מגופא דברייתא מדאיצטריך לטעמא דנקצר שלא במצותו פסול ולא אמר בפשיטות דמשום מצוה שאינה מעכבת דחיא שפיר. ואף דביומא ז' קאמר דאף למ"ד הותרה מ"מ צריך להביא אחרת משום שירים שאינם נאכלים ע"ש. וא"כ י"ל דלהכי צריך טעמא דשלא כמצותו פסול:

אות יז

ואם נפרש כן הוי א"ש קצת מה שיש להקשות בסוגיא שם ביומא. דמאי מקשה דהא רבי ס"ל בהדיא בפסחים פ"ד ע"א דטומאה דחויה עיי"ש בפירש"י רע"ב ורבי לטעמיה אבל לפמ"ש י"ל אף דמקשה שם מרבי. מ"מ עיקר סמיך אראב"ש מדאיצטריך לטעמא דפסול. וא"ש ג"כ מה שיש להקשות מאי מייתי רב ששת ראיה כיון דפלוגתא דתנאי היא. אך לפמ"ש א"ש. אך ז"א סתירה לענינינו. דל"ק ר"נ רק כיון דשירים נאכלין מודה דהוי דחויה. וכמ"ש התוס' במנחות ט"ו ע"א ד"ה ר"י. ושם ג"כ ר' יוחנן קאמר לה. וכן במנחות ע"ב קאמר לה ר"י וא"כ מ"מ לא צריך לטעמא דפסול אם נאמר דס"ל דדחי בשביל צורך מצוה אף שאינו מעכב. אך עדיין יש לדחות קצת דמ"מ שוקלין כנגד זה דצריך לקצור בלילה מה שהשרים לא יאכלו. ונרויח גם איסור טומאה. אבל מ"מ אין אנו צריכים לזה כ"כ. ומההיא דפסחים פ"ד באמת אינה ראיה כ"כ. די"ל דגם למ"ד הותרה מיקרי פסול. ופירש"י הוא רק אליבא דהילכתא. [וגם לדעת התו' במנחות ס"ו הנ"ל נדחה זה בלא"ה כמובן]. וגם י"ל דלא נחית ר"נ להאי תירוצא רק מעיקרא. אבל לבסוף דמסיק תנאי היא לא איצטריך לזה כלל. ויש להאריך בזה אך אכ"מ. וע' נוב"י מ"ת חא"ח סי' פ"ו:

אות יח

ומאי דמייתי מהא דר' ישמעאל דקציר מצוה דוחה שבת. היינו משום דלא מסתבר ליה דהיכי דאפשר לקיים שתדחה שבת וכמש"ל בשם חי' הר"ן בשם הרא"ה בשבת קל"ג בקושיית הש"ס. ולזה טפי עדיף להוכיח מזה דקצירה בלילה מעכבת. משא"כ למאן דס"ל תכלת אינה מעכבת ויליף מציצית דגם מה שאינו מעכב ג"כ דוחה. וא"ל דתכלת הוי עיקר מצוה כמו לבן דהא גם לבן אינו מעכב את התכלת. ז"א דהא תכלת נמי לבן הוא דאטו בלבן יש צבע מיוחד וכידוע. ומראה הלובן אינו מה"ת כמבואר בפוסקים. וע' מנחות מ"ד ראה מצוה זו וכו' ובתו' שם ובברכות ט' ע"ב ואכ"מ. וע' בסה"מ שורש י"א דמייתי ממכילתא דתכלת ולבן מצוה אחת הוי ע"ש. [ובמצוה י"ד מייתי לה מספרי ע"ש ולע"ע לא מצאתי בספרי זה]:

אבל הרמב"ם שפוסק להדיא דתכלת אינו מעכב את הלבן. וגם פוסק דנו"נ אין קריבין ביו"ט. וי"ט הוי ל"ת ועשה כמבואר בפ"א מה' מילה ובכ"מ. וא"כ ע"כ ס"ל דכל צרכי המצוה דוחים אף שאינו מעכב וכנ"ל. ולזה הכא פוסק דדוחה שבת אף דאפשר לקצור ביום ולהביא מן העמרים וכנ"ל. מ"מ כיון דגלי קרא דקציר עומר דוחה שבת דוחה בכל גוונא. ועפ"ז יש ליישב מה שקשה טובא שלא הביא הרמב"ם הך דינא דברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת העומר. דכיון שפוסק דנקצר ביום כשר כרבי א"כ הו"ל לפסוק גם כאן כרבי שיביא אחרת. אבל לפמ"ש א"ש דלשיטתו שפיר קצירה דחי טומאה וכמש"ל ופוסק כראב"ש ולא מטעמיה. ולזה לא מייתי לה כלל כיון שאינו פוסק לא כזה ולא כזה. סמך על הפשיטות שכיון שדוחה שבת מכ"ש שדוחה את הטומאה וכמובן. וצ"ל דס"ל כמש"ל אות י"ז בענין שיריים:

אות יט

ובזה יש לישב ג"כ מה שהקשה בטעם המלך רפ"א מה' שמיטה ויובל על הרמב"ם דמייתי שם קרא דבחריש ובקציר תשבות לענין שביעית. והא בפ"ז דתמידין ומוספין פוסק דקצירת עומר דוחה שבת. וא"כ ס"ל כר' ישמעאל דמוקי ליה למעוטי קציר עומר ונשאר בקושיא. וכמדומה לי שגם אני הקשיתי כן זה מכבר. ולפמ"ש א"ש דהא הרמב"ם לא כתב שם הטעם מבחריש ובקציר. והיינו משום דהא התם במנחות ע"ב ע"ב ובפסחים ע"ז ע"א יליף לעומר דדחי שבת מקרא אחרינא מוידבר משה את מועדי ד'. ירק דבמנחות ע"ב ע"ב מוקי לה להקרבה ולא לקצירה. אבל ז"א שייך רק לרבי דאיירי אליביה התם. דס"ל דכל שאינו עיכוב במצוה אינו דוחה. אבל לשיטת הרמב"ם ממילא ידעינן כיון דאיכא קרא דהקרבת העומר דוחה שבת דכל פרטי מצות הקרבתו דוחה שבת. ובכלל זה ג"כ שיקצר דווקא באור יום הנף. ורק לראב"ש קאמר דס"ל כר' ישמעאל. דא"כ איכא קרא מיותר לזה וע"כ נימא נקצר שלא כמצותו פסול דאלת"ה מנא ידע דפסול דהא לא שנה הכתוב לעכב דבקדשים בעינן שנה לעכב כידוע [ואפשר לומר דתלי בהא דאי בעינן קרא כדכתיב ע' סנהדרין מ"ה אך אין רצוני להאריך עוד] ולזה הוצרך לומר דס"ל כר' ישמעאל וקשה לו קושיית הש"ס דשבת קל"ג וכפי' הרא"ה שהבאתי באות ט"ו וע"כ צ"ל דמעכב. ובפרט לפמש"ל דמוכח מגופא מדאיצטריך לטעמא דפסול [ואף שי"ל דאיצטריך קרא היכי דליכא קצור ועומד. אך זה בלתי אפשרות שלא יהא כלל קצור ועומד בכל א"י. וגם הא כבר הקדים הך דר"ע דכיון דאפשר מאתמול אינו דוחה כלל אף שלא עשהו אתמול ואקצר] ועיקר לימוד הרמב"ם הוא מקרא דוידבר משה ולא מבחריש ובקציר. ולענ"ד הוא האמת כן בדעת הרמב"ם. והנה יש לי דרך בזה עפ"י סוגיא דיומא מ"ו בסוף תמיד אי דוחה שבת ולענין אם שבת אצל ציבור הותרה או דחויה אך אקצר בזה:

אות כ

ואפשר לומר דר' ישמעאל לטעמיה אזיל דקאמר במנחות פ' הקומץ דד' ציצית הן ארבע מצות ורבנן ס"ל מצוה אחת וצריך להבין במאי פליגי. ובר"פ התכלת קאמר טעמא דרבי דתכלת מעכב וראיתם אותו ורבנן דרשי אותו האי לחודיה ע"ש. והנה בספרי פ' שלח מייתי פלוגתא דר"י ורבנן ורק הגירסא משובשת והגר"א מגיה דפליגי בקרא דוהיו לכם לציצית ע"ש. אבל בסה"מ שורש י"א ובמ"ע י"ד הביא מספרי דדריש מוהיו לכם לציצית שתכלת ולבן הם מצוה אחת ע"ש [ובשורש י"א כתב שהוא ממכילתא ואפשר להספרי קרי מכילתא] הרי שהרמב"ם היה גורס בספרי דרשא זו על פ' זה. ונראה דבספרי שם קאי דרשה דד' ציצית אקרא דוראיתם אותו. וכן נראה בספרי שם דבתר דדריש לשון תכלת דריש קרא דוראיתם אותו. ולהגהת הגר"א אין לו מובן. ולפמש"ל להגיה א"ש בס"ד. וכ"נ לנכון הגירסא שם. דבאמת מוהיו לכם לציצית לא שייך למילף על ד' ציצית דהא ציצית הוא שם דבר. עכ"פ הרי לפניך דרבנן ילפי מוראיתם אותו לענין שארבע ציציות הם מצוה אחת. ותכלת שאינו מעכב ל"צ קרא לזה. משום דס"ל שזה אינו רק לכתחילה ולא לעכוב וכמש"ל. אבל לר' ישמעאל דס"ל דד' ציציות הם ארבע מצות. ע"כ מוקי וראיתם אותו לכדרבי. וא"כ ע"כ ס"ל כרבי דתכלת מעכב וא"כ היכי דאינו מעכב ע"כ אינו דוחה וכמש"ל. וגם ראב"ש משמע שם דס"ל דתכלת מעכב דדרש על שם שכלו המצרים. והיינו להורות שזהו עיקר מצותו שנזכור ע"י יצ"מ. וכמ"ש הב"ח בסי' ח' באו"ח שבציצית הוא עיקר המצוה ע"ש. ומבואר הא דדריש אח"כ ר"מ וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו ע"ש. [והנה ראיתי בס' מעין החכמה במצות ציצית ד"ה ובענין שכתב. שמ"ש החינוך דלבן אינו מעכב את התכלת ויכול לעשות כולו תכלת. חולק בזה על הרמב"ם בפ"א מה' ציצית שמפרש לה לענין גרדומין. וכדאיתא בש"ס דף ל"ח ע"ב וע"ש. ונראה ששגה בזה דאיך שייך לפרש בזה המשנה. דאטו לבן הוא דווקא שאינו רשאי לצבעו. הא רק אינו מחויב לצבעו וכמ"ש הרמב"ם להדיא רפ"א מה' ציצית. אבל בוודאי יכול לצבעו באיזה צבע שירצה וכמש"ל אות י"ז. וגם החינוך צ"ל שאינו רוצה לפרש המשנה בזה. ורק בא להציע לפנינו פרטי הדין. וז"ב]:

אות כא

ועפ"ז נראה לבאר דברי הירושלמי רפ"ד דשקלים מדקאמר תמן תנינן ר' ישמעאל אומר כו' יצא קציר העומר שהוא מצוה. ר"י כדעתיה דר"י דאמר אין העומר בא מן הסוריא מדעתיה דאמר יצא קציר העומר שהו"מ. מאן תנא דשומרי ספיחים וכו' ר"י א"ר יוסה דברי הכל היא לא מצאו בסוריא מביאין אותן מספיחין שבא"י. והוא תמוה דמה תלי הך דקציר מצוה בהא דעומר מן הסוריא וע' במפרשים מ"ש בזה ודבריהם דחוקים. והנראה בזה ומקודם נבאר סוגיא דמנחות פ"ד ועמש"ל אות ד' באופן אחר. והיותר נראה דרמב"ח הוי ס"ל דאף דמאן דקאמר נקצר ביום פסול מ"מ בהא דתנן לא מצא מן הלח יביא מן היבש מודו כ"ע וכמו שהבין הכנ"י באמת בסי' מ"ב ולזה מקשי שפיר הא כתיב לאכלה ולא לשריפה וס"ל דהיכא דאינו מעכב לא דחי ולזה משני ליה רב חסדא לדורותיכם כתיב ואת אמרת תיבטל אלא ע"כ צ"ל דהך דכרמל הוי דווקא ג"כ. והוא לא הבין תירוצו ומקשי ליתי מאשתקד ומשני ליה דכרמל לעיכובא וכמש"ל גבי הך דקציר מצוה. ולזה שפיר מקשי התו' שם דליתי מחו"ל ולא לידחי עשה דלא לשריפה. וע"כ צ"ל דאין מביאים מחו"ל וזהו בעצמו דברי הירושלמי הנ"ל. דכיון דמוכח מר' ישמעאל דס"ל דהיכא דלא מעכב לא דחי וכמש"ל באורך א"כ ע"כ ס"ל דאין מביאין מחו"ל ולזה משני דאיירי בדליכא מחו"ל ויש לבארו עוד באופן אחר ואקצר והמבין יבין:

אות כב

ועפמש"ל נראה לישב דברי הרמב"ם בפ"ה מה' בכורות הל"ט שכתב דהלוקח בהמה מפירות שביעית פטורה מן הבכורה שנ' לאכלה ולא לסחורה ואם תהיה חייבת בבכורה ה"ז משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית. והוא נפלא דבש"ס בבכורות י"ב קאמר רב חסדא להדיא טעמא משום לאכלה ולא לשריפה. וכבר תמה עליו הראב"ד שם בזה. והכ"מ כתב שם שהיה לו הגירסא כן. והוא דחוק מאוד. ובפרט דבש"ס מקשי עלה מעיסת שביעית ושקיל וטרי. ע"ש אף דראשית הסוגיא מראים הדברים שיותר נוח היה לגרוס ולא לסחורה ע"ש. וגם מה דמסיק וחייב במתנות הוי א"ש יותר. אבל סוף הסוגיא מבואר להיפוך. דקאמר התם מעיקרא לאכילה. וגם להרמב"ם יקשה דגם בחלה הוי לסחורה ובזה לא שייך לומר מעיקרא לאכילה ותיקשי נגמר מינה:

והנה התוס' הקשו שם דמ"מ נגמר מעומר דהוי מעיקרא לשריפה ותירצו דשם א"א לקיים מצותו בע"א ע"ש. ולכאורה קשה דמ"מ הו"ל להש"ס לאתויי הא. ונראה דבאמת יש להקשות דתבוא עשה דבכור וחלה ותדחה לאו דולא לשריפה וכמש"ל אות ג' דבכה"ג מיקרי לאו ולא עשה. אבל נראה די"ל כיון דשביעית הוא צריך להיות הפקר ואפקעתא דמלכא היא. רק שהתירה התורה להכניס קצת לביתו לצרכו וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' שמיטה הל' כ"ד והוא מתוספתא. אבל לשריפה לא זיכתה אותו והו"ל לענין זה כאלו אינו ברשותו כלל. ובהמת המדבר והפקר פטורה מן הבכורה וכדתניא בתוספתא פ"ב וכ"כ בעבודת הגרשוני סי' כ"ה ובח"ס סי' שט"ז שי"ז ע"ש והוא ברור. וכן עיסת הפקר פטורה מן החלה כשהיה הגלגול בפטור (והא דתנן ריש חלה דהפקר חייב בחלה. היינו כשזכה בתבואה או קמח והגלגול היה ברשותו ע"ש בירושלמי ובירושלמי פ"ג דמעשרות) וכאן ה"ז דומה להפקר כיון שאדעתא דהכי לא ניתן לנו. ולזה היתה סברא פשוטה לפטרה. אבל בעומר לא שייך זה כיון דעכ"פ צריך להביא עומר איך שיהיה. ואף דהתבואה תהיה הפקר מ"מ יזכו בשעת קצירה וכדאיתא בב"מ קי"ח ע"א ומיקרי שפיר קצירכם. ומכ"ש לפמ"ש התוס' בב"מ נ"ח שהיה משומר גמור ודלא כהטורי אבן בר"ה י"ג שהקשה דלימעוט מקצירכם ע"ש. ורק דמ"מ מקשה מולאכלה ולא לשריפה. דאדעתא דהכי אין לנו זכות בו ומייתי שפיר מלדורותיכם וכן כאן גבי חלה:

ולזה פריך שפיר ונגמר מינה. שלכאורה הוא תמוה דמה שייך ללמוד דשאני התם דגלי קרא. אבל הכוונה דנלמוד הסברא דאף שנאסרה לנו שריפה. מ"מ במקום מצוה הותרה לנו ושפיר יש לנו זכות בזה. ומשני דהתם עיקרו לאכילה ורק שאח"כ מזדמן לשריפה. ואז כבר חל עליה שם חלה ויצאת מתורת שביעית. ומיושב שפיר בזה מה שיש להקשות לשיטת הרמב"ם לפמ"ש ל"ל קרא דלדורותיהם גבי עומר והשתא א"ש וכמובן. אבל אכתי קשה דהא בחלה נדחה גם העשה דולא לסחורה. ונראה דבאמת הא קי"ל בשביעית שאוכלין בטובה. וגם הא קי"ל טובת הנאה לאו ממון. ולזה תמוהים לי דברי הכ"מ שכ' הטעם משום טובת הנאה ע"ש. אבל נראה דעיקר הסחורה הוא במה שנעשה הקדש וכבר יצא מרשותו ומדוקדק בזה לשון הרמב"ם ג"כ שדקדק. שיצא מתורת פירות שביעית. משא"כ בחלה שעדיין לא יצאה מרשותו ורק שיש עליו מצות נתינה לכהן. ובעומר נראה ג"כ דלא שייך לסחורה אף שצריך להקדיש. כיון דהם של צבור וכל ההקדשות הם משל צבור. לזה אין זה יציאה מרשותם כ"כ משא"כ בבכור וכמובן:

אות כג

והנה בש"ס לכאורה צריך להבין דפריך ליתי מדאשתקד דא"כ תיקשי ל"ל לדורתיכם. ונראה דרמב"ח הקשה לו מולאכלה ולא לשריפה. וכוונתי היתה בתורת דחיה שלא תדחי כיון דאפשר לקיימו בדאשתקד ורב חסדא סבר שקושייתו מצד שלא ניתנה שביעית לזה כלל וכמש"ל ולזה מייתי לה מקרא דלדורותיכם ופריך דאכתי לא אמינא דתיבטל. ובשלמא היכי דליכא אחריני רק של שביעית בוודאי שרי. אבל הא מתניתין דשומרי ספיחים בסתמא איירי אף בדאיכא מדאשתקד וקשה אמאי דחי דמ"מ איסורא איכא. ומשני דכרמל בעינן וס"ל דמעכב וכדדריש תקריב שיהא כרמל בשעת הקרבה. ולא כדדריש בדף ע"ב תקריב מ"מ ע"ש. רק י"ל דהתם תקריב אחרינא הוא ע"ש. וא"כ לר"ח שפסול בענין אחר רק כרמל. שפיר אין להקשות שנלמוד בכור וכן חלה מעומר. די"ל כתי' התוס' דשאני התם שא"א בענין אחר. משא"כ לשיטת הרמב"ם שפוסק דשפיר מייתי מדאשתקד בדליכא אחרינא א"כ שפיר יש ללמוד גם לבכור מקרא דלדורותיכם דגבי עומר וכן לגבי חלה ורק דגבי חלה יש לדחות דשאני עומר דהוי צורך גבוה משא"כ שריפה דחלה כשנטמאת שהוא דרך פסול. אבל בכור שפיר איכא למילף. ולזה לא הזכיר הרמב"ם טעמא דולא לשריפה. רק ולא לסחורה דבזה לא אשכחן דדחי כלל. וגם כי זה בעיקר חלות קדושת הבכור שלא יחול. ושאני משריפה שבאה אח"כ וכמש"ל. אבל רב חסדא לטעמיה במנחות שם קאמר טעמא משום שריפה וקמ"ל רבותא דלא ניליף מחלה ועומר לדידיה. ואפשר היה לומר דיש נ"מ ג"כ לענין אם הבכור של כהן. אך קשה עלי לחדש דבר חדש להלכה:

אות כד

עוד עלה על רעיוני בזה דלכאורה קשה דקאמר ולא לשריפה גבי בכור שמקריבים האימורים כפרש"י. הא קי"ל בשביעית שאין מחויב לאכול דבר שאינו ראוי לאכול. וקרביים קי"ל דאוכליהון לא בר אינש כדאיתא בנדרים וריש ביצה וע' י"ד סי' ע"ה בזה. וגם החלב שקרב הוא חלב אסור. וכמ"ש התו' בחולין צ"ב ע"ב דכל הקרב אסור ע"ש ולא מצינו רק בכבש שקרב האליה וחלב שהיא מותרת כדאיתא בחולין קי"ז. ולזה י"ל דנקיט הרמב"ם ולא לסחורה שהוא כולל כל מיני בהמות אבל רב חסדא נקיט ולא לשריפה י"ל דהנה מה שהביאו התוס' מת"כ דכל חלב הקרב אסור הוא מכח דכתיבא גבי פרשת קרבנות ובכריתות ד' ע"א איכא פלוגתא בזה דר' ישמעאל יליף לה ורבנן לא ילפי. וא"כ י"ל דר"ח ס"ל כרבנן בזה וא"כ אין ראיה. ורק הרמב"ם פוסק בסברא זו כר"י דילפינן מהדדי דקי"ל ביבמות פ"ב וקי"ט ע"א דמה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת. ועמל"מ פ"א מה' יו"ט וגם סוגיין דת"כ ובחולין מ"ט אזלא אליביה בזה. אף דבלאו שבכללות פסק כרבנן שאינו לוקה. וגם י"ל דהרמב"ם פוסק כאבע"א התם. ודפריך ל"ל עז. י"ל דמה להנך שכן יש בהן צד ריבוי ע"ש בסוגיא. והסוגיא באמת צ"ע בזה ועכצ"ל דהשתא ס"ל דלאו פירכא היא. וכמו צד חמור דלא פרכינן אבל באמת אינו דומה לצד חמור וכמובן. וגם דכ"ז לא שייך רק אי ילפינן מהקרבה אל שייך למיפרך הכי. אבל ר"ח ס"ל הכי:

אות כה

[ובדברי הירושלמי שהזכרנו דתלי הך דר' ישמעאל דקציר מצוה בהא דאין בא העומר מחו"ל. יש לפרש בפשיטות שהירושלמי לא היה מפרש כש"ס דילן דקאי אשבת. רק דגם לר"י קאי אשביעית כמו לר"ע. וקמ"ל שמותר לקצור בשביעית לצורך העומר. דהא בעלמא אסור בדרך קצירה כמבואר. וע' רמב"ם ה' שמיטה פ"ד הל"א ותוס' ב"מ נ"ח ומנחות פ"ד ע"א. ולזה הוכיח שאין להביא מח"ל. דאי שרי להביא א"כ למה יתיר שביעית כיון דאפשר בח"ל. וכמו דמדייק בש"ס דילן במנחות ע"ב לענין שבת. (וגם בש"ס דילן אפשר לפרש כן. רק שלא רציתי להאריך וע' שבת ע') דע"כ שלא כמצותו פסול. והשתא א"ש מאוד דמייתי לה אמתניתין דשומרי ספיחים לאוקמא כר' ישמעאל דיליף לה מקרא. ויש להאריך בזה ודוק. ושוב ראיתי בק"ע בשקלים שם שפי' ג"כ דקאי אשביעית ע"ש. ומש"ש דה"ה בשבת תמוה ע"ש].

אות כו

ובדברי הרא"ה שהזכרנו באות ט"ו יש להקשות לכאורה מנזיר מ"א ונ"ח דמשוי לה אפשר לקיים. אך שם יש לדחות. אבל מיבמות כ' קשה טובא דקרי לחליצה אפשר לקיים. אף שהוא חלוק הרבה מיבום ועדיף טפי מכלאים בציצית. ודוחק לומר דס"ל דהיינו דמשני חליצה במקום יבום לאו כלום היא שז"א כמובן. ונראה עפמש"ל דבאמת בעלמא מיקרי אפשר לקיים בכל ענין. רק בציצית גלי קרא. ורק גם בציצית לא ידעינן רק בכה"ג. אבל בגוונא שאין לו שום נ"מ אין סברא לרבות. ולזה שפיר מקשי לפמש"ל בשם הרא"ה שקושיית הש"ס מצד שאין סברא להרבות כזה ע"ש בחי' הר"ן בשמו. והשתא א"ש דבאמת בעלמא מיקרי אפשר לקיים בכל גוונא. רק הכא אף דאיכא ריבויא מקרא דבשר מ"מ אין סברא להרבות יותר מדמרבינן גבי כלאים בציצית ודוק. ומש"ל אות י"ד בשם הרמב"ן ורשב"א שכ' דמה דאפשר למחר לא מיקרי אפשר הביא הרמב"ן שם ראיה מבנין ביהמ"ק דאף דאפשר לבנותו למחר מ"מ ס"ד דלידחי ל"ת דשבת. ולענ"ד ראיה זו קשה. לבד די"ל דבאמת מהכא ניליף דאף באפשר לקיים דלידחי מדאיצטריך קרא וכמש"ל בזה. הנה אינו דומה כלל דהתם כל עוד שיבנו הביהמ"ק מקודם יקריבו קרבנות וכל צורכי הביהמ"ק. וא"כ אותו יום הוא פסידא דלא הדר ושפיר א"א לקיים. וה"ז דומה לסברת הנו"ב גבי טלטול דלא מיקרי דשיל"מ שהזכרנו:

אות כז

ובענין תכלת ולבן שהזכרנו למעלה. ע' בחי' הרשב"א במנחות ר"פ התכלת שפלפל הרבה בסוגיא דרבי ורבנן. ושכתב שם שגם למצוה מן המובחר אינו. הכוונה שעיקר מצות לבן אין בה חסרון וע"ש שיש לפלפל בכל דבריו עפמש"ל. וכן ע"ש ס"פ הקומץ מ"ש בהא דר' ישמעאל ורבנן. ושם כתב דלר"י הוי ד' מצות ממש. וזה דלא כהרמב"ן בסה"מ שורש תשיעי ע"ש. אך אקצר כי אכ"מ. וכן ע"ש בחי' בדף מ' גבי הא דאפשר לקיים שניהם:

ולענין מש"ל בהא דלדורותיכם. אזכיר מה שתמיהני על הנו"ב במ"ת חא"ח סי' פ"ז שנדחקו הוא והגרי"ב בקראי דכתיב לדורותיכם. והביא שם גם קרא דעומר. ולא הרגישו שהוא ש"ס מפורש במנחות פ"ד לענין שביעית. וכן לדורותיכם דגבי שתי הלחם יש לדרשו ג"כ לזה אם נאמר שזה מיקרי לסחורה. וגם י"ל באופן שלא יהיה רק שיצטרכו ליזרע וכדאוקים בירושלמי דשקלים הנ"ל ועוד י"ל בזה. ומזה תמהני על הר"ש בפ"ח דשביעית מ"ו שפי' הטעם דאין מבשלין ירק של שביעת בשמן תרומה משום הפסד תרומה. ולא פי' כפשוטו משום שביעית דלאכלה ולא לשריפה וכדאיתא הכא גבי חלה. וכן פי' הרמב"ם והרע"ב באמת שם. וכן קשה על פירש"י בזבחים ע"ה ע"ב שפי' ג"כ כהר"ש. וכ"נ שזה טעם הא דתנן התם במ"ט שאין לוקחים משביעית חטאות ואשמות וכו'. דהיינו ג"כ משום לאכלה ולא לשריפה וכדאמרינן הכא גבי בכור ודלא כמ"ש התי"ט שם משום שאין בא אלא מן החולין כמו במעשר שני דאטו שביעית לאו חולין הוא. ובפרט לפמ"ש הרמב"ם דהקדש מיקרי סחורה וכמש"ל. אך דברי רש"י והר"ש הנ"ל נראה ליישב דס"ל כיון דמקשה הש"ס בבכורות ניגמר מינה ומשני דשאני התם דעיקרו לאכילה. אלמא דבכה"ג שפיר גמרינן דלא חיישינן לחשש טומאה. והרמב"ם ס"ל דשאני גבי חלה שיש בזה קיום מצוה משא"כ כאן. גם כי לדעת הרמב"ם יש ללמוד מעומר אף בעיקרו לשריפה וכמש"ל וע"כ צ"ל דרק בצורך מצוה מקילינן. ועתוי"ט ספ"ט דשביעית ובתו"ח שם ואקצר:

אות כח

והנה ראיתי עתה בס' צאן קדשים כתב במנחות ע"ב על התוד"ה הבא דלהכי כ' דמשני אף למ"ד הותרה דלמ"ד דחויה י"ל דלעולם ס"ל גם לרבי דנקצר שלא כמצותו פסול. מ"מ הכא מביאין אחרת. משום דהשתא נמי הוי שלא כמצותו דהרי נטמאת. ודבריו תמוהים דכיון דשלא כמצותו פסול. א"כ איך נאמר הבא אחרת כיון שהוא פסול ואינו עומר כלל. משא"כ בטומאה דמ"מ נדחית וכמובן וז"ב. וע' תוס' רעק"א בגליון משניות פסחים פ"ד אות י"ג אם עשה דוחה ל"ת שבגופו. אבל אינו שייך כאן כמובן. ודקדוקו למה הוצרכו התו' כאן אף שאינו דקדוק. אבל מיושב הוא עפמש"ל אות י"ז. גם מ"ש לישב דברי הרמב"ם. ותלה הך דדחתה שחיטה את השבת בהא דר"פ ר' ישמעאל דהעומר בא מג' סאין וקאמר שם דלר' יוסי ס"ל דניתנה שבת לדחות שאני. ואפילו רבנן אי ס"ל סברא דניתנה שבת לדחות הול"ל מה' סאין וע"כ דלא ס"ל וכדי שלא לשנות ס"ל דגם בחול הוי מג' סאין. ע"ש. ודבריו תמוהים לבד דעיקר הדבר תמוה דאינן דומות הסברות כלל אבל הלא בש"ס קאמר שם להדיא דלרבנן ס"ל דמובחר אתי מג' סאין ולא משום שלא לשנות וגם א"כ ר' יוסי שם לא כרבנן ולא כר"י. רק עפמ"ש בחי' בזה יש לישב בזה ע"ש ואקצר:

אות כט

נחזור לענינינו בקושית התוס' דב"מ נ"ח דא"א לומר דשביעית תדחה ל"ת דמשומר כיון דלא הוי ממשקה ישראל הוי פסולו בגופו. ולא שייך למילף זה מלדורותיכם וכמש"ל. אבל עדיין קשה לי דהא הא דמשומר אסור ע"כ הכוונה כשהבעל השדה שומר תבואתו ופירותיו ואינו רוצה להפקירן אבל אטו כשיעמוד אחד אצל שדה חבירו ולא יניח לשום אדם ליקח. וכי בשביל זה יאסר משום משומר כיון דלא קני לה. כדקיי"ל הבטה בהפקר לא קניא. ורק דאריה הוא דרביע עלה שאינו מניח ליקח לאחרים וכ"נ ברור. וע' רמב"ם פ"ד מה"ש הכ"ד כל הנועל כרמו או סג שדהו בטל מ"ע וע"ש. ושם ספ"ד פוסק והוא מתוספתא פ"ד דשביעית דעיירות שעל הספר מושיבין עליהן נאמן שלא יבוזו עכו"ם פירות שביעית. ולכאורה קשה איך מושיבין שומר דהא אסור לשמור אבל הדבר כמ"ש כיון שאין בעל השדה שומר בשביל עצמו. רק שהנאמן שומר בשביל אחרים לא שייך זה כיון שאינו זוכה בשמירה זו. ועיקר הזכיה היתה כשהיו קוצרים. וכן הוא מפורש בב"מ קי"ח ע"א דקאמר דר"י ורבנן פליגי בחיישינן לבעלי זרועות. והיינו שיטלום משום שהם עדיין הפקר. כי לא זכו עדיין בהם ציבור. ומיושב מאוד מה שתמוה שם בסוגיא. דאי משום בעלי זרועות. יעשו חזקה בקרקע או יקנו בקנין כסף התבואה. ויהיה של הקדש ממש. ולא יצטרכו לתת ד' זוזי לשומרים. דהכא ע"כ לגזלנים לא חיישינן. דא"כ לא יחושו גם לדמי השמירה. וע"כ הסברא שיטלו משום שעדיין הפקר. אבל עפמ"ש א"ש דבאמת אסור לזכות מקודם קצירה דהא הוי משומר. וע"ש בשטמ"ק. וכן קאמר התם בהדיא וכי אזלי ציבור ומייתי השתא הוא דזכו ביה ע"ש:

אות ל

וכן מבואר בירושלמי פ"ד דשקלים סוף הל"א דקאמר שמביאין מעות מן השולחני ונותן לקוצרים ולשומרין עד שלא יקרב העומר. ומביא מעות מתרומת הלשכה ומחללין עליו ע"ש. והוא כמו הא דבונין בחול ואח"כ מקדישין וכדמייתי התם. הרי להדיא שאח"כ היו מקדישין. וממילא לא היו קונין כלל מקודם. ומזה קשה לי דברי התו' במנחות פ"ד ע"א ד"ה שומרי שכתבו בחד תירוצא דקצירך כתיב ולא קציר הקדש. ומהאי טעמא שריא נמי קצירה ע"ש. והוא תמוה דהא לא היו מקדישין רק אח"כ וכירושלמי הנ"ל. אבל לשון השטמ"ק בב"מ קי"ח מתוקן בזה שכתב שכיון שהוא משומר לצורך גבוה ולא לצורך בנ"א לא מיקרי משומר בקצירך ע"ש. וזה יש לישב אבל הוא דחוק מאוד. דמנ"ל זה שהשימור יהא דווקא לצורך אכילה. וגם כיון דמ"מ אסור באכילה א"כ לא הוי ממשקה ישראל. וזה בוודאי דחוק לומר שכיון שהוא משומר לצורך הקדש שרי אף באכילה. ולכאורה קשה על מש"ל מהא דב"מ נ"ח דמייתי מהא דלשמור את הפרה והזרעים דש"ש חייב בהקדש. והא הכא אכתי אינו הקדש. וגם לפמ"ש דעדיין היה הפקר. א"כ אין שייך כלל חיוב שמירה בזה. דהא לא אפסדיה מידי ולמאן לישלם. וגם שכר פעולה אין חייבים לו כלל כדאיתא בב"מ קי"ח להדיא בהא. אך י"ל דהפירוש באמת כפי' ראשון ברש"י שם דף נ"ח דלא איירי בשביעית כלל. רק בשאר שנים היו ג"כ שומרים. ואז היו זוכים שפיר מעיקרא בכל השדה. והא דקאמר בירושלמי שלא היו מקדישים זה היה רק בשביעית שלא יכלו לזכות וכמש"ל דלא ליהוי משומר והשתא א"ש דקאמר לה בירושלמי אמתניתין דשומרי ספיחים. ואין להקשות על פירש"י הנ"ל דא"כ למאי נקיט רק שומרי ספיחים נוטלים שכרן מתרומת הלשכה ולא כל שומרי השדה לצורך עומר ושתי הלחם. אשר זה נראה שדחק לרש"י בפי' השני וכן להתו' לפרש באמת דהך דלשמור את הזרעים קאי אשביעית. אך ז"א דהיינו משום דבשביעית תקנו ע"כ שיטלו שכר מתרומת הלשכה משום בעלי זרועות. וכדאיתא בב"מ קי"ח כנ"ל ואין מקבלים מהן בחנם כלל. ושייך פלוגתא דר' יוסי ורבנן בזה כיון דתקנה הוא וכדאיתא בב"מ שם. משא"כ בשאר שנים שפיר היו מקבלים אף בחנם כיון דהשדה כבר קנו אותה לצורך הקדש וכנ"ל. ורק דבברייתא תנא לאשמועינן דינא אם לא השיגו שומר בחנם והוצרכו לשכור לצורך זה. אבל בשביעית לא איירי כלל. ולפ"ז אין התחלה לקושיית התו' ואפשר באו התו' ליישב לפי פי' השני דרש"י דמוכח לפ"ז מסוגיא דהתם דס"ל שכבר היה הקדש וצ"ע בזה:

אות לא

ולכאורה קשה דהא באמת קיי"ל בר"ה י"ג דבעי שיכנס שליש ביד ישראל דכתיב קצירכם ולא של עכו"ם. וא"כ ה"ה דממועט הפקר וכדדריש בפסחים כ"ג להדיא קצירכם של כל ישראל וא"כ ע"כ צריך לזכות בו קודם שיעשה שליש לצורך צבור כדי שיקרא קצירכם וכבר הרגיש בזה בט"א בר"ה שם. והנה מש"ש דהפקר לא ממעט ומייתי ראיה מבכורה הנה ראייתו תמוה דמי הגיד לו דהפקר חייב בבכורה וכבר תמה עליו בח"ס חיו"ד סי' שט"ז מתוספתא מפורשת דפטור מבכורה והמיעוט הוא מצאנך או מצאנכם (עי' חולין קל"ה ע"ב וקל"ו ע"א) וכמו תרומה דפטורה בשל הפקר ודריש לה בהדיא בירושלמי פ"ק דמעשרות הל"א מדגנך ולא של הפקר ע"ש. וע' חולין קל"ה ע"ב וז"ב. ומה שנתקשה בט"א שם דהא איצטריך קרא לקציר מצוה ושיהא שלכם ונשאר בקושיא. לענ"ד לק"מ דקציר נכרי והפקר ושל מצוה הכל ממעיטו בהדדי. ואידך מיעוטא הוא שיהא משלכם להיתר הנאה או שיהא של כל ישראל. עכ"פ קושיא הנ"ל קמה וגם נצבה. והיינו יכולים לתרץ שהיו זוכים בה מקודם. אבל לפמש"ל שלא היו זוכים קשה. ובטו"א שם תירץ עוד ע"ז דכיון דילפינן במנחות פ"ד מלדורותיכם דאתי עומר בשביעית. א"כ ממילא גם זה נתרבה שמותר להביא ולא יבטל עומר בשביעית. והיינו יכולים לומר דילפינן מזה שנקדיש מקודם באמת אף בשביעית כדי שיהא קצירכם. ויהיו מיושבים ממילא גם דברי התו'. אבל יקשה לן טובא מסוגיא דב"מ קי"ח שהזכרנו. וכן מירושלמי דשקלים (ומירוש' אין קושיא כ"כ שי"ל שהיו זוכים באמת בשביל כל ישראל. רק שלא היו מקדישים עדיין) ואפשר לומר שהיו זוכים רגע אחת קודם הקצירה בשביל כל ישראל. ולא מיקרי משומר בכה"ג כיון שדעתו לקוצרה תיכף. אך ז"א דהא בעי שיכניס שליש ברשותם כדאיתא בר"ה י"ג. ואף דקאמר התם ארץ צבי כתיב בה. מ"מ צריך שהות קצת עד שיתבשלו לגמרי וע"ש ובתו' שם:

לזה הנלע"ד בזה דכיון דקיי"ל דאם לא מצא קמה יביא מן העמרים. וקצירה לא מעכבא. א"כ ממילא גם קצירכם אינו מעכב. ואין לנו בזה אם הוא קציר של ישראל או לא. כיון דבשביעית א"א. דאם יהא קצירכם יהיה משומר ויהא אסור באכילה והוי פסול לגמרי דהא בעינן ממשקה ישראל. ועפ"ז י"ל מה דקאמר במנחות פ"ד כדפריך ליתי כרמל דאשתקד לימא דהא בעינן מצות קצירה. אבל לפמ"ש א"ש דקצירה בלא"ה לא מיקיימא כדינה. אך בלא"ה לק"מ דמגופא משני ליה. ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה דאיצטריך לשיטת הרמב"ם קרא דלדורותיכם כיון דס"ל דכל צורך מצוה דוחה ל"ת. וא"כ לידחי לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לשריפה וכמש"ל וכבר כתבנו בס"ד לישב זה. אבל עפמ"ש א"ש דהכא ה"א כיון דבשביעית א"א כלל שתקויים המצוה כהלכתה דהא קצירכם א"א שיהא. וה"א דליתי מדאשתקד וקמ"ל קרא דמ"מ כל דאפשר לקיים כדינה צריך לקיים ולדורותיכם קאי על כל פרטי המצוה וכמש"ל אות ד' בזה. רק לפ"ז תיקשי שיזכו באמת לצורך כל ישראל. ואי משום משומר נימא כיון דמצותו בכך שאני וכמ"ש התוס' במנחות פ"ד שם אליבא דר"ע דס"ל דספיחים אסורים ע"ש. ויש לחלק בזה:

אות לב

ובאמת צ"ע עדיין בזה. כי לאחר עיון לא מצאתי ברמב"ם כלל דין דקצירכם ולא של נכרי שצריך שיביא שליש ביד ישראל. ורק בפ"ז מה' תמידין ומוספין הל"ה כתב אין מביאין מנחה זו אלא מא"י שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם מצותו לבוא מן הקרוב לא בא מן הקרוב מביאין מ"מ מא"י עכ"ל. הרי שלא הזכיר רק שצריך א"י ולא יותר. אף שבהשקפה י"ל שכוונתו ארץ ישראל היינו ארץ של ישראל לאפוקי נכרי. והראיה ע"ז דמייתי קרא דקצירכם ואי א"י ממש הו"ל לאתויי קרא דוכי תבואו אל הארץ ומצאתי שהרגיש בזה בלח"מ וכתב דסמיך ארישא דקרא והא דחוק דטפי הו"ל לאתוי רישא דקרא גופיה ולמה שבקיה. ובפ"ח מהתו"מ גבי שתי הלחם כתב אינן באין אלא מן הארץ ולא מא"י. שינה בלשונו י"ל להוראה הנ"ל. אלא שקשה לי לחדש דבר כזה וגם כי לפ"ז לא נתבאר היטיב עיקר הדין שדווקא מן הארץ. וכמו גבי שתי הלחם שביאר זה. ולזה ע"כ צ"ל דא"י ממש כוונתו:

וכן לא מצינו שיביא הרמב"ם הא דחדש מותר בהנאה דדייק לה הש"ס פסחים כ"ג ממשנה דקוצר לשחת ומאכיל לבהמה וע"ש בפירש"י. אבל הוא פסק בפ"ז מה' תו"מ כר' יהודה במנחות ע"א דלא שרי רק כשלא הביאה שליש שאז עדיין אינו נקרא קציר (וגם כי אינו ראוי לעומר כלל והוי כמו בית השלחין). אך ז"א דהא קוצר לאדם אסור אף בלא הביאה שליש. אלמא דמיקרי קצירה ע"ש בלח"מ. וא"כ ממילא מבואר דשרי בהנאה. ובאמת צ"ע ראיית הש"ס מהא דמאכיל לבהמה. דהא י"ל שקוצר להאכיל לבהמה אחר העומר אך לפירש"י שם א"ש ע"ש ובתוס'. אך קשה למה לא הביא הרמב"ם דרשא דקצירכם וכמו דמסיק שם קצירכם ולא של מצוה ע"ש (וצ"ע שלא הביא דמתחיל בשלא הביא שליש. אבל גומר אף אח"כ. ומ"ש המפרשים שם ע' ברש"י ורע"ב שם וצ"ל דס"ל להרמב"ם דמתחיל לאו דווקא ודחוק. אח"כ מצאתי במה"פ רפ"ב דפיאה שכ"כ. ועי' בחי' הרשב"א במנחות ע"א באורך):

אות לג

ולכאורה רציתי לומר דהרמב"ם ס"ל כהירושלמי בפסחים שם שתירץ על קושיית הש"ס מחדש דיש היתר לאיסורו שקבע לה זמן ע"ש ולא מקרא. וניחא ליה טפי שתתישב קושית התו' בפסחים שם דדרשינן דרשות טובא מקצירכם. וגם דבמנחות ממעט קציר מצוה דריש לה על קציר שאר תבואות ולא על העומר. וה"נ גבי היתר הנאה. ובר"ה ממעט קציר נכרי דקאי על העומר גופיה. ואף שי"ל דהעומר בעי שיהא ראשית מקצירכם. אבל הוא דוחק וגם הא ממעט קציר מצוה והעומר מיקרי קציר מצוה. ולזה י"ל דהרמב"ם ס"ל דבאמת מאן דממעט קציר מצוה. לא דריש הך דולא של נכרי. א"נ דרי"ש ממעט רק שמותר לקצור של נכרי קודם העומר. אבל לא שיהא אסור לקנות לעומר משל נכרי:

אות לד

[ועפ"ז י"ל מה שהקשו על הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ שכתב דחצי שיעור בחמץ אסור דכתיב לא יאכל. והקשו דהא בכל האיסורים שבתורה אסור חצי שיעור. והנראה דהנה ידוע שיטת הרא"ם דסתם אכילה בכ"ש ורק הילכתא אפיקתא לחיוב בכזית דווקא. ולזה מ"מ ח"ש אסור כפשטא דקרא. והנה ידוע שיטת המ"מ דהנאה הוא כמו חצי שיעור שאינו לוקה ע' בפ"ח מהמ"א הל' ט"ז. וא"כ י"ל כיון שהרמב"ם פוסק כר"ש דמה"ת חמץ לאחר הפסח מותר. וא"כ לא ידעינן ממשמעות לא יאכל דאסור בהנאה. וכמ"ש הירושלמי הנ"ל לענין חדש וע' בצל"ח בזה. וממילא גם ח"ש לא נדע דהא בהא תליא. ומיושב ג"כ מה דמייתי הרמב"ם לימוד דחזקיה על איסור הנאה בחמץ בפ"א מה' חו"מ. ועי' בצל"ח מ"ש בזה בפסחים כ"ג ובחי' הארכתי בזה. וי"ל דהרמב"ם והירושלמי לטעמייהו אזלי ואקצר]:

וסוגיא דר"ה י"ג אזלא אליבא דחזקיה דמוקי לקצירכם של של כל ישראל. ואין הכוונה על כלל תבואות ישראל. דמאי קמ"ל בזה רק על תבואת העומר שיהא של כל ישראל בשעת קצירה וכמש"ל. וכן צ"ל מה שקשה שם לפמש"ל אות ל"א דלמ"ד דקצירה לא מעכבא שפיר גם מקציר הפקר ונכרי מייתי. א"כ קשה מאי מקשה הש"ס בר"ה שם. כיון דלא הי' להם באופן אחר. אבל בלא"ה קשה לפמ"ש הריטב"א בחי' שם דהא היו יכולים להקריב מתבואת בני גד וראובן שהביאו עמהם. ותי' דהא מצוה להביא מן הקמה. ועדיין קשה דהא אם לא מצא מן הקמה תנן דיביא מן העומרים וכנ"ל. (ובאמת עיקר דבריו צ"ע בשיטת הפוסקים אי עבר הירדן מיקרי א"י ואכמ"ל בזה וגם צ"ע אי מיקרי כי תבואו אל הארץ וע' קידושין ל"ז). וע"כ צ"ל דאזיל אליבא דמ"ד דקצירה מעכבא כראב"ש במנחות ע"ב וכנ"ל. ובלא"ה הא אין קושיא זו למ"ד לאחר יירושה ושיבה. וכדאיתא בקידושין ל"ח דמוקי לה בע"א ע"ש. אלא משום דבלא"ה דחי לה שפיר. וגם י"ל דשם בר"ה אזלא אליבא דר' יוחנן. ובירושלמי ר"פ כל שעה משמע דס"ל לר"י כחזקיה. וע"ש בש"ס דילן כ"ג ע"א בדעת ריה"ג בזה ושם מטו בה משום דריה"ג בר"ה י"ב ע"ב:

אות לה

ועפמש"ל י"ל מה שהקשו המפרשים בפסחים שם בדף כ"ח דקאמר ריה"ג תמה על עצמך. מהו לשון על עצמך. ולפמ"ש א"ש דהצל"ח כתב דתירוץ הירושלמי שלא קבע זמן לא א"ש רק על סברת ר' יהודה דיליף איסור הנאה מאותו דס"ל דברים ככתבן ע"ש. וריה"ג קאי שם על ר' יהודה ע"ש כ"ח ע"ב דקאמר אתאן לת"ק. ולזה שפיר קאמר תמה על על עצמך. דהא חמץ קבע לה זמן. והיינו לדברי עצמו דס"ל דלאחר הפסח שרי. ועוי"ל דקאי שם על ר"ש ע"ש דס"ל בדף כ"ב כר' אבהו. וגם ס"ל שם דלאחר הפסח מותר ושפיר מקשה כנ"ל. והרמב"ם פוסק ג"כ דדברים ככתבן בפ"י מה' עכו"ם. עוד הי' נ"ל לומר דקצירכם מיקרי שפיר אף של הפקר. ולא דמי לדגנך דמשמע דווקא המיוחד משא"כ קצירכם. ויש להעיר בזה מסוגיא דחולין קל"ו ואכמ"ל בזה:

אות לו

ובעיקר דברי הרמב"ם שהזכרנו באות כ"ד שנתקשו כולם בהא דקצירת עומר דוחה שבת. קשה שלא נזכרו האחרונים מדברי הירושלמי פ"ק דר"ה הל"ח ופ"ב דמגילה הל"ז שמפורש שם שדוחה אף למ"ד נקצר ביום כשר יעו"ש. דבעי ר"ל אי קצירת היום דחי שבת וע"ש כל הסוגיא. ומצאתי שכבר הרגישו שם בש"ק ומה"פ לישב דברי הרמב"ם בירושלמי זה. רק מש"ש במה"פ דלר' ישמעאל דחי מ"מ והרמב"ם פוסק כר"י בזה. דבריו תמוהים וכמש"ל באורך. וכדמוכח ריש הל' שמיטה ויובל דלא פסק כר' ישמעאל. גם ביתר דבריו יש לעיין אך עת לקצר כי כבר הארכתי הרבה:

וכעת מצאתי בטורי אבן בר"ה דף ל' שנתקשה על מש"ש התו' דעשה דרבים דוחה עשה דהשלמה. מהא דמנחות דתידחי עשה דלאכלה ולא לשריפה ע"ש שנשאר בקושיא. ולפמ"ש א"ש בס"ד. גם מש"ש דהוי מצותו בכך דא"א להביא מן הישן. נפלא לכאורה דאי הוי מצותו בכך ל"ל קרא כלל. אך ז"א ואקצר כי כבר בארנו בזה בס"ד:

אות לז

והנה ידידי הרב הה"ג וכו' מהר"מ נ"י כתב לי להקשות מפיאה דתלי העיקר בקצירה ולא בהבאת שליש ושם מימעט נמי מקצירך. וגם עומר תלי בהבאת שליש. והשבתי לו הנה באמת לא מקצירך מימעיט רק מובקוצרכם כדאיתא בת"כ פ' קדושים. ומקצירך דריש שם דרשא אחרינא. וע' ירושלמי דפיאה הל"ג פ"א. והכא נמי מידרש וקצרתם שיקצרו בעצמם שהיא מצוה בפ"ע דאי לאו הכי למה דוחה שבת יקצרוהו ע"י עכו"ם. וקצירכם מידרש שיהא של כל ישראל כדאיתא בפסחים כ"ג. וקאמר שצריך שיהא הבאת שליש ביד ישראל. דאי רק למעוטי שלא יהא של עכו"ם בשעת קצירה שפיר מימעט מוקצרתם קצירה. וכדממעט גבי פיאה שקוצרין לעצמם. ורק בעומר מימעטו אף בקוצרים לצורך ישראל. מדאיצטריך בתו"כ שם דרשא דלא בעי כהן בקצירה ע"ש. גם דבלא"ה א"צ קרא בעומר למעט בקוצר העכו"ם לצורך עצמו כמו בפיאה. דא"כ אין קוצרים כלל לשם העומר והו"ל כמביא מן התלוש. וע"כ כיון דמוקצרתם כבר ממעיט בקוצר עכו"ם לצורך העומר ממילא מקצירכם ממעט שלא יהא של עכו"ם. וע"כ צ"ל בשעת הבאת שליש. כיון דבשעת קצירה ע"כ שנותנו לישראל כמש"ל. ודוחק לומר דממעט כשהוא של עכו"ם בשעת קצירה והישראל קוצרו לעומר. ובאמת בספרי פ' כי תצא דריש מקצירך למעט קצרוהו עכו"ם וע"ש בהגהות הגר"א. רק שם איירי לענין שכחה ובפ' קדושים איירי לענין פיאה. ובפ' אמור נכפל פ' דפיאה וע"ש בת"כ ובהתוה"מ פ' קדושים. וע' ירושלמי פ"ה דפיאה ה"ג ודו"ק:

ובאמת בירושלמי דפאה פ"ד הל"ד איתא בחלה למירוח ובפיאה לשליש. וע"ש בפ"מ ומה"פ שמפרש כפשוטו דבפיאה אזלינן בתר הבאת שליש. ולר"ע אם הביאה שליש ביד עכו"ם פטורה כל השדה ע"ש בפ"מ. אבל פירושו תמוה דלא נזכר ברמב"ם ושמ"פ כלל דבפיאה ניזיל בתר הבאת שליש. וגם דא"כ למה איצטריך שם במשנה בהל"ג למיתני שנתגייר אחר קצירה. נימא שנתגייר קודם כיון שהביאה שליש בידו כשהיה עכו"ם. ואולי משום דאז יש לו שכחת קמה. ותני הכי משום פלוגתא דר"י ורבנן שם. אבל ז"א דאם בפיאה דממעט מובקוצרכם תלי בשליש. ה"נ בשכחה ג"כ דממעיט מקצירך כנ"ל. אבל העיקר כמ"ש הגר"א בשנ"א שם בביאור הירושלמי ע"ש. וגם בפ"ה דמעשרות ה"ב מבואר דהך דר"ע לא איירי לפיאה רק למעשרות. וכ"ה להדיא בתוספתא פ"ג דמעשרות וז"ב:

אות לח

ומה שרצה לפרש דהלימוד מכי תבואו כמו בערלה. ה"נ יליף דעומר בעי שיהא הבאת שליש ביד ישראל. תמיהני דשם כתיב ונטעתם משמעותו שיביא שליש ביד ישראל. א"כ אין ללמוד מכאן רק שיקצרו אחר ביאתם. ובת"כ מידרש כי תבואו לדרשא למעט עבר הירדן ע"ש. ורק בזה מיושב דלא תיקשי בר"ה י"ג דילמא שלחו אחד לפניהם מקודם וקנה שם קרקע מעכו"ם. ולפמ"ש י"ל דבעי שיהא קצירכם אחר ביאת כולם לארץ. וע' ירושלמי פ"ב דחלה דבעי ר"י בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה כשהיא לחה אם אסורה משום חדש. ומסיק אף חטים שבעליה. וכבר האריכו האחרונים בזה הירושלמי. (ובמשכנות יעקב כתב דמושב דחדש אתי לאתויי עבר הירדן דבא משם עומר ואסור בחדש ע"ש. וצ"ע דבת"כ מימעיט מכי תבואו כנ"ל וכמש"ש בעצמו שכ"ה בכ"מ בת"כ. ולולא דבריו הייתי מפרש כוונת הת"כ דאחר ביאתם לארץ. שוב מותר להביא אף מעבר הירדן). והנה הפנ"י ושאר אחרונים הוכיחו מירושלמי זה. דלמ"ד דשל ח"ל אסור בחדש. ס"ל דבשל עכו"ם מותר. דהיינו שינויא דירושלמי ממה שתגרי עכו"ם מוכרים להם ע"ש שפי' הפנ"י שהם ב' תירוצים בירושלמי. ולענ"ד י"ל כוונת הירושלמי דעיקר איסור חדש חל אחר ביאתם לארץ. ואז חל אף על חטים שבעליה אבל קודם ביאתם לארץ לא נאסר כלל. ומה שתגרי עכו"ם מכרו להם היינו בעודם במדבר. והיינו דומיא דהא דחולין י"ז גבי בעיא דאברי נחירה. ולהירושלמי פשיטא ליה דכיון שהיה כבר בידם בהיתר כבר הותר. אבל מה שהיה עדיין ביד העכו"ם לא נקרא עליו שם היתר. ויתר דבריו ראיתי שדקדק הרבה בדברי האחרונים ואין פנאי לחטט כ"כ. ובפרט בענין חדש שלא הניחו זוית שלא נתחבטו בה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה