שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן ה
כבוד ידידי הרב הגדול וכו' מו"ה יצחק מארים נ"י טאלאצקי. ע"ד שכתב לי קושיא אחת מחכם אחד מפפ"ד. אם כי העת טרודה אך שמחתי כי נמצא עוד בפפ"ד איש עוסק בתורה בעיון כענבים במדבר מצאתיו. לזאת אצלתי לי עת להשיב בקוצר מה שנ"ל בהשקפה בישוב קושיתו. ויוכל כבודו לשלוח דברי אל חכם הנ"ל. ואם יבואו דברי החכם הלז אלי כבד אכבדנו אי"ה כראוי לחבב בעתים הללו הוגי תורה במקומות ההם. והנה הקשה על מ"ש המחצית השקל סי' ש"ח ס"ק ע"א בשם הא"ר להקשות על התוס' שבת ק"ל שהקשו שיביא התינוק אל הסכין למה לא תירצו דקטן כבהמה כמ"ש בדף צ"ד בתוד"ה אבל וס"ל לר"א כרבנן דר"נ בשבת שם דמחייבי בבהמה והביא שם שהרשב"א בחי' תירץ כן באמת. וע"ז הקשה לשאול דהא מבואר בפסחים ס"ו דר"א ס"ל דהרכבת הפסח על עצמו הוי שבות וכר' נתן וכדדייק מינה בעירובין ק"ג ע"א וכן הקשה על מ"ש מהרש"ל להגיה בתוס' בשבת צ"ד דבפ' נוטל איירי בקטן בן יומו. וע"כ כתב כן כדי ליישב קושייתו בדף ק"ל דקושיית התוס' בדף צ"ד סגי כשיאמרו דלא ס"ל כרש"י בדף קכ"ח. או דס"ל דרק בנוטל אחת ומניח אחת מודו רבנן דנושא א"ע וא"כ קשה ג"כ ל"ל לדחוק כן דהא ר"א ס"ל כר' נתן כנ"ל ע"כ תוכן דבריו:
אות א
והנה טרם כל שיח אודיעו אשר קושייתו אינה על הרשב"א כאשר חשב. כי מה שכתב המה"ש בשם הרשב"א שכתב דלר"א קטן הוי כבהמה. אף שגם הרעק"א בתשובה סי' כ"ח הביא ג"כ כן בשם הרשב"א. במחכתה"ק לא העתיקו יפה דברי הרשב"א. דהרשב"א כתב שם דקטן הוי ככפות ואף לר"נ חייבים עליו. כ"כ בר"פ ר"א דמילה וכ"כ ג"כ ר"פ נוטל. ומבאר שם שיש ג' דינים בקטן. נוטל אחת ומניח אחת לכ"ע דינו כגדול כהא דדף קכ"ח. ובגורר הוי כבהמה כהא דר"פ נוטל. ובבן ח' או חודש וכיוצא הוי ככפות וחייבים עליו לכ"ע וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם. והבעה"מ הוסיף שם לומר דאף בגורר הוי ככפות יע"ש. ולפ"ז לק"מ קושיית כבודו על הרשב"א. והתוס' לא ס"ל האי סברא דקטן ליהוי ככפות. דא"כ הו"ל למימר בר"פ נוטל על רבא הב"ע בגורר רגליו. ועוד דכיון דצ"ל דלא איירי רבא בכל קטנים א"כ טפי הו"ל לאוקמא בנוטל אחת ומניח אחת דהוי לכ"ע כגדול כמ"ש הרשב"א והריטב"א. וע"כ צ"ל דהש"ס מקשה שם בר"פ נוטל דליחייב אתינוק משום דמשמע להו דרבא איירי בכל גווני תינוק אף בקטן מאוד דאמורא צריך לפרש דבריו. ולזה משני דס"ל כר' נתן. ומוכח דאף בן יומו לא הוי ככפות. ושפיר הקשו ר"פ ר"א דמילה. ומ"ש בדף צ"ד דבר"פ נוטל איירי בתינוק בן יומו כפי שהגיה המהרש"ל [ואינו דברי מהרש"ל מדעתו כפי שנראה שהבין כבודו שכתב כן ליישב דברי תוס' דף ק"ל. רק הם דברי תוס' שמצא מהרש"ל כן בנוסחות ישינות וז"ב] פשוט דלאו דווקא בן יומו כמו שהבין המה"ש בשם תוספת שבת. דמה סברא הוא לחלק בין יום אחד לח' ימים. אבל כוונתם כל עוד שאינו יכול להציג רגלו על הארץ קצת. וכמו"ש הרשב"א בחידושיו בן ח' או בן חודש וכיוצא בו. וכוונת התוס' לבאר דמשמע להש"ס דרבא איירי בכל גוונא תינוק וכמש"ל. אחר כותבי כ"ז מצאתי בחי' הרמב"ן ר"פ נוטל שכתב כמ"ש הרשב"א הנ"ל. והקשה דלוקמי בתינוק גדול ותירץ דאין דרך ליתן כיס בצואר תינוק גדול. ולפ"ז א"ש ג"כ דלא איירי בבן יומו שג"כ אין דרך לתלות כיס בצוארו:
אות ב
והרמב"ם פי"ח מה' שבת העתיק מימרא דרבא ר"פ נוטל. וקשה דהא פוסק כרבנן דר"נ שם וא"כ ליחייב אתינוק. וא"ל שסמך על מש"ש מקודם דאשה מדדה רק בנוטל אחת ומניח אחת וגורר אסור. ז"א דשם אין מפורש הטעם משום דהוי כבהמה בגורר. רק י"ל כפי' רש"י והר"ן דגורר הוי נושאת ממש ואסור עכ"פ מדרבנן כדאיתא בדף צ"ד וע' בשו"ת רעק"א סי' כ"ח. וגם ידוע דדרך הרמב"ם לפרש דבריו. ונראה דעתו דהש"ס בר"פ נוטל מוקי להא דרבא אף למאי דס"ד בדף צ"ד דרבנן פליגי אר"נ אף באדם אבל אליבא דמסקנא שפיר אתיא דרבא ככ"ע. ושוב מצאתי במאירי בשבת דצ"ד שכ"כ ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. וכ"נ מדמקשה בפשיטות וליחייב אתינוק ולא נזכר כלל עדיין מפורש דקטן ליהוי כבהמה דמהא דדף קכ"ח יש לדחות כמש"ל דמדרבנן אסור [והב"י ס"ס ש"ח הביא דעת הר"ן שכתב דגורר הוי כבהמה וע"ז כתב וכ"כ רבינו ירוחם. משמע שהר"ן והרי"ו שיטה אחת להם. ותמוה דהא מסיק הרי"ו שם והביאו הב"י שם דבגורר אף דחי נושא א"ע מ"מ אסור מדרבנן כיון שנושאתו בגרירה יעו"ש והר"ן ס"ל דאסור מה"ת] ולפמ"ש א"ש דהמקשן ס"ל דאדם הוי כבהמה וכדס"ד בדף צ"ד. ובתו' רי"ד וגי' הר"ן בשם הרא"ה כתבו דמשום דסברא דחי נושא א"ע לא נזכר רק בדברי ר"נ נקיט הש"ס דס"ל כר"נ אבל באמת גם רבנן מודו באדם. ולזה גם הרמב"ם ס"ל הכי ואין חילוק כלל בין קטן לגדול כנלע"ד בדעת הרמב"ם. אחר כותבי מצאתי בשעה"מ פכ"א מה' שבת ה"ט שכ"כ בדעת הרמב"ם ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ודברינו מבוארים יותר קצת. ומש"ש להקשות למה פסקו כרבנן דר"נ. כיון דרבא ס"ל כר"נ וכן בן בתירא. גם אני נתקשיתי בזה וישבתי משום דסתם משנה כרבנן ד"צ ע"ב במוציא חגב חי וצפורת כרמים חיה שחייב. והיינו כרבנן דר"נ דוודאי לא איירי בחגב כפות. וזה נכון בס"ד:
ועכ"פ נתבאר דעת הרמב"ם ורבינו ירוחם דגם קטן נושא א"ע לכ"ע. ורק מדרבנן אסור. ונראה שזהו שיטת רש"י ג"כ שנתקשו התוס' בדף צ"ד וס"ל לרש"י כמש"ל לדעת הרמב"ם דבר"פ נוטל נקט לה לפום ס"ד. כמ"ש המאירי ובשעה"מ בשם ריטב"א כ"י. או כמש"ל בשם תוס' רי"ד ורא"ה. ונראה שגם התוס' דף ק"ל לזה לא תירצו דר"א ס"ל כרבנן דר"נ דאכתי תקשה לשיטת רש"י כנ"ל. [וכ"נ דעת ר"י בשבת צ"ד בתוד"ה שהחי שכתב שבמשכן לא נשאו חי והחלזון פוצעין אותו מיד וכו'. וקשה דהא חלזון הוי מין דג כדאיתא במנחות מ"ד. וע' רש"י מגילה ו' ולא עדיף דג מקטן. ועכצ"ל דכמו לר"נ הוי דג כשאר בע"ח ה"ה לרבנן הוי קטן כגדול ויש לדחות]. ולפלא על המג"א שלא הביא דעת פוסקים הנ"ל:
אות ג
ומה שהקשה על הא"ר ומה"ש שכתבו ליישב קושית תוס' דר"א ס"ל כרבנן דר' נתן מפסחים ס"ה. יפה הקשה ואף שא"צ לבקש תירוצים גדולים ע"ז. כיון שעי"ז דברי התוס' על מכונם. בכ"ז כדי דלא לישווי' להגאונים הללו כטועים אמינא בה מילתא דלק"מ. דהא איתא בעירובין ו' ע"ב וק"א דירושלים אינה ר"ה רק כרמלית קודם שנפרצו בה פרצות. והכא איירי בירושלים דהוי כרמלית והוי רק שבות. וכ"נ מדסתם במשנה ואמר הרכבתו ול"א דרך ר"ה. וכן מפורש בירושלמי פ' אלו דברים הרכבתו והבאתו חוץ לתחום לא אמר אלא חוץ לירושלים הא חוץ לעזרה מותר משום שבות שהתירו במקדש. ופירשו הק"ע והפ"מ משום דירושלים כרמלית הוא. רק דש"ס דילן ס"ל שלא התירו שבות בירושלים אף שהוא צורך מקדש. והירושלמי ס"ל דירושלים מיקרי מקדש ג"כ לענין זה כהא דרפ"ד דר"ה כ"ט ע"ב. ועתוי"ט שם ופ"ק דשקלים מ"ג בענין זה אי ירושלים מיקרי מקדש. ולזה ס"ל דאיירי חוץ לירושלים:
אות ד
ובאמת לדעתי שגו שם הק"ע והפ"מ במחכ"ת בפירוש הירושלמי שכתבו שחוץ לירושלים הוי מה"ת דהא ר"א קאמר שהם שבות כדאיתא בדף ק"ג בעירובין. ובש"ק שם הרגיש בזה ונדחק הרבה ואין לו טעם ע"ש. (ובמה"פ שם פי' ג"כ דהרכבתו הוא מה"ת. ולא ראה הש"ס דעירובין ק"ג. ומה שתמה על מ"ש רש"י דקיי"ל חי נושא א"ע. ואנן פסקינן כרבנן דר"נ. נראה דרש"י ס"ל דהלכה כר"נ דרבא ס"ל כוותיה בר"פ נוטל וגם סתם סוגיא דיומא ס"ו ע"ב כוותיה. וכ"כ המאירי בשבת פ' המצניע ופ' נוטל דיש פוסקים כר' נתן יעו"ש) וצ"ל דאלו משום שבות דקאמר ר"א לאו דווקא ולבר מהרכבתו קאמר. אבל פי' הירושלמי נראה. שמקודם איתא שם אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. תנינן חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן ואת אמר הכין לשילשולו לתנור להרכבתו וכו'. ופירושו דמקשה מדתנן שצלייתו אינו דוחה שבת. ובשבת תנן משלשלין את הפסח עם חשיכה. ומשני שע"כ לא אסרו הרכבה והבאה רק חוץ לירושלים אבל בירושלים מותר דאין שבות במקדש וס"ל דמקדש הוא ירושלים כמש"ל. וה"נ הותר שלשול הפסח בשביל זה. ויותר נכון היה לגרוס. לשלשולו של תנור משום שבות שהתירו במקדש. והוא תירוץ על קושייתו. ואח"כ אמר להרכבתו והבאתו מחוץ לתחום לא אמר אלא חוץ לירושלים אבל חוץ לעזרה מותר. והיינו דמקשה מהרכבה שאסרו שבות בירושלים ומשני דאיירי חוץ לירושלים וסבירא ליה להירושלמי הכא כדס"ד בש"ס בבלי עירובין ק"ג שלזה משלשלין הפסח משום שאין שבות במקדש ורק דשם נדחק רב יוסף לומר בני חבורה זריזין משום שהוצרך שם לומר דיש שבות בירושלים כדי לתרץ קושיית הש"ס שם מחתיכת יבלת. אבל הירושלמי משני הכא הך קושיא בתירוצים אחרים לזה ס"ל כפשוטו שאין שבות דמקדש בירושלים וכדמוכיח הש"ס בעירובין שם ג"כ מכמה דוכתי. ולפ"ז א"צ לומר משום דירושלים הוי כרמלית רק כפשוטו כפירש"י משום חי נושא א"ע:
אות ה
וכן מוכח בפסחים ס"ו שהתיר ליתן הסכין בצמרו דהוי כלאחר יד וקשה דמ"מ אסור מדרבנן. אבל לפמ"ש א"ש דאין שבות בכה"ג וכדאיתא בש"ס ס"ו ע"ב להדיא, ובתוס' שם ד"ה הנח נתקשו בזה. ולפמ"ש א"ש דאיירי חוץ לירושלים וגם יש חילוק בין שבות לשבות כמו"ש התוס' בתירוצם שם וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' ק"פ הי"ט (ודברי הלח"מ שם הי"ח תמוהים מאוד. דפשוט היכא שאין שבות במקדש שרי אף היכא שאפשר לעשות מאתמול ואקצר) ובתוס' שם הקשו דהא ירושלים לאו רה"י היא. וקשה דהא מ"מ כרמלית היא. ועי' במהרש"א שהרגיש בזה מהא דחשיכה יצאו וצלו פסחיהם. ופשוט לפמ"ש לקמן דלענין צלי לא נדחה שבות דאפשר משחשיכה. וצ"ל ג"כ כוונתם דאין שבות במקדש כנ"ל. ואף דהרכבה בר"ה ג"כ הוי שבות לר"נ וכדאיתא בעירובין ק"ג. הא כבר כתבו התוס' בעירובין ק"ב ע"ב ששבות חמור לא התירו במקדש וה"ה הכא. וכ"ה בירושלמי פ"י דעירובין הי"א שלא כל שבות התירו במקדש. ומשמע להתוס' דהוצאה לחצר שאינה מעורבת התירו טפי כמו שמצינו שהתירו בשבת קט"ז גבי ספרים להציל לחצר שא"מ. ובעירובין ק"ג ע"א מדמה ספר למקדש יעו"ש. אבל הירושלמי ס"ל דבאמת ס"ל כרבנן דר"נ ואיירי בכרמלית וחוץ לירושלים או דס"ל דכמו שהותר כלאחר יד כן הותר לר"נ במשא בע"ח שנושא א"ע ולזה אוקמא חוץ לירושלים. וא"כ אין ראי' מכאן למש"ל שהשבות הוא משום כרמלית:
אבל מ"מ בלא"ה י"ל כן דהשבות הוא לאו משום חי נושא א"ע רק משום כרמלית כנ"ל. ואף אי נימא דאיירי חוץ לירושלים מ"מ איירי גם שם בכרמלית ואף דבעירובין ק"ג משמע דלא נחית לזה, י"ל משום דהא חי נושא א"ע פשוט יותר דא"צ לחלק בין חוץ לפנים כמש"ל. וגם בין קודם שנפרצו פרצות לאחר שנפרצו. אבל מ"מ אין כאן הוכחה דר"א ס"ל כר' נתן. ושפיר כתבו הא"ר ומחה"ש שי"ל דר"א ס"ל כרבנן דר"נ. לבד מה שי"ל דר"א דקאמר משום שבות. היינו לבר הרכבה כמש"ל לדעת הש"ק. וכעין זה איתא בירושלמי שם גבי חתיכת יבלתו בשם ריב"ח ע"ש. ובש"ק שם ד"ה אר"א נתקשה דהא ריב"ח לעיל לא תני חתיכת יבלתו. והבין שאינו גורס כלל וז"א. רק הכוונה דס"ל דשבות שמזכיר ר"א לא קאי על חתיכת יבלתו. וזה ברור:
אות ו
ובירושלמי הלז בלא"ה פי' הק"ע ופ"מ תמוה מאוד ודחוק. ובפרט מה שפירשו שם שמקשה דאם נטל אחר הוי שבות אף בכלי הוא תמוה. דרק ביד יש חילוק אבל לא בכלי כדאיתא ברש"י שבת צ"ד ע"ב. וכ"נ ברמב"ם פ"ט מה"ש ובמג"א ר"ס ש"מ [וגם מש"ש הק"ע בקושיא דהבאתו חוץ לתחום שבות והא אין שבות במקדש תמוה. דהא כבר אוקי לה חוץ לירושלים. ולדבריו צ"ל דמקודם לא משני רק אהרכבו. ועיקר כפי' הפ"מ שם ע"ש]:
ונראה פירוש הירושלמי. וז"ל לשון הירושלמי שם. חתיכת יבלתו בכלי שבות. א"ר אבהו לא תני ריב"ח אלא הרכבתו והבאתו הא חתיכת יבלתו לא מן בגין דו סבר בכלי הא אין לא סבר בכלי שבות לא כן אר"א בשם ריב"ח מה פליגין כשנטלן הוא אבל אם נטלן אחר מאוסין הן והדין זבח כאחר הוא אר"י שנייא היא הכא דכתיב זבח ע"כ. והפירוש דמקשה היכי קרי חתיכה בכלי שבות דהא הוי מלאכה גמורה. וקשה לריב"ח דמוק' לה לעיל בכלי. ומשני דריב"ח באמת לא תני אלא הרכבה והבאה. פי' כמש"ל דאלו משום שבות דר"א לא קאי על חתיכת יבלתו. ופריך על המקשן. מן בגין דו סבר בכלי הא אין לא סבר בכלי שבות. פי' בתמיה אטו אם לא נוקים למשנתינו בכלי א"ש דהוי שבות. הא ר"א גופיה ס"ל בשבת צ"ד דאף נוטל בידו חייב. ויותר נראה דבניחותא קאמר לה ומפרש דריב"ח אזיל לטעמיה דמפרש לה בכלי. אבל אי לא נוקמא בכלי שפיר הוי רק שבות. ואף דר"א ס"ל דנוטל בידיו חייב. לא כן אר"א בשם ריב"ח מה פליגין כשנטלן הוא אבל אם נטלן אחר מאוסין הן והדין זבח כאחר הוא. פי' כדאיתא בש"ס דילן ג"כ צ"ד ע"ב דלאחרים ר"א מודה שפטור בנוטל ביד. שאין יכול לאמן ידו שמאוס הוא לו. ולזה דווקא אי נוקמא בכלי צ"ל דלא קאי ר"א אחתיכת יבלתו. אבל ביד הוי שבות אף לר"א. ומדחה ר' יוסי שנייא היא הכא דכתיב זבח. פירש דהכא כיון שדבר מצוה הוא להביא זבח כשר ותמים שראוי להקרבה אינו מאוס לו ומאמן היטיב ידו כדי שלא ישאר כלום מן היבלת ומחביבות המצוה וזהירותה שכתובה בתורה אינו מאוס אצלו וא"כ אף למ"ד ביד צ"ל דלא קאי ר"א על חתיכת יבלת:
אות ז
ושם בירושלמי מקודם דקאמר רשב"ל כב"ק וריב"ח כר' יוחנן נדחקו הק"ע ופ"מ כאן ובעירובין פ"י הי"ב. ונראה הכוונה דמשמע לירושלמי דאף דלר"א י"ל דשבות לא קאי אכולהו. אבל ת"ק איירי רק בשבות דכולהו דמו אהדדי. וכמפורש ג"כ בש"ס דילן בעירובין ק"ג דכולהו איירי בחד גוונא. ולזה קאמר דריב"ח ס"ל כר' יוחנן דבעי צריך לדם. ולזה בא"צ לדם אף בחותך בכלי הוי שבות דהו"ל מלאכה שאצל"ג. ושפיר מוקי לה בכלי ושבות כזה לא הותר במקדש כדאיתא בירושלמי וברש"י ותוס' עירובין ק"ב שלא כל שבות הותר במקדש. ומ"מ אח"כ קאמר דשבות דר"א לא קאי על יבלת משום דר"א ס"ל שחייב במשאצל"ג וכמו"ש התוס' בשבת צ"ד ע"ב ד"ה אבל. ורשב"ל ס"ל כבר קפרא שחייב אף בא"צ לדם. ולהכי לא מוקי לה בכלי דא"כ הוי דאורייתא. והכא איירי בשבות דומיא דהרכבה והבאה חוץ לתחום כמוש"ל. לזה מוקי ביד וזה נכון:
ולפמש"ל דירושלים כרמלית ולהירושלמי הותר שבות זה לצורך מקדש. לא תיקשי מהא דס"פ תמיד נשחט שבשבת לא נשאו פסחיהם לביתם. י"ל דשאני התם שיש שהות משחשיכה להוליכו לביתם ולצלותו. ויש מקום לפרש עפ"ז קושית הירושלמי דתני חשיכה יצאו וצלו ולא יצאו מקודם. אלמא שלא הותר שבות בצלי. והכא בשלשול הותר שבות. ומשני בפ"ק דשבת בני חבורה זריזין הן ול"ג שמא יחתה. אבל כרמלית אין שייך זריזות. ושבות לא הותר רק לצורך הקרבת קרבן שהוא במקדש. ולא לצורך אכילתו ששוב א"צ למקדש. ובפסחים חסר התירוץ דב"ח זריזין וכמ"ש הק"ע יע"ש. ומפרש אח"כ דגבי הרכבתו שהוא צורך הקרבתו שפיר הותר איסור כרמלית ורק לצלי נאסר. או שהכל בכלל הקושיא דבשלמא מהרכבה והבאה ל"ק לשלשול בתנור דשם איירי חוץ לירושלים. אבל מהא דיצאו וצלו קשה דדוקא משחשיכה יצאו. ואף דברישא במשנה שם מפורש דעמדו בהר הבית וכו' מ"מ מדקדק מסיפא דאיירי בצלי. וכעין זה כתבו התוס' בשבת מ"ו ע"ב ד"ה כבתה שכן דרך הש"ס לדקדק לפעמים מסיפא אף שמפורש ברישא. והתירוץ דב"ח זריזין לא מסיק שסומן א"ע על הא דפ"ק דשבת. וכידוע דרך הירושלמי בכמה דוכתי שסומך על סוגיא אחרת. ועיקר כפירוש הקודם שכתבתי:
אות ח
ובעברי בזה ראיתי בחי' ריטב"א שבת צ"ד שהביא פירש"י סוס מיוחד לעופות הניצודין שקושרין אותם. ותמה דבכפות אף ר"נ מודה. ובאמת ברש"י לפנינו אינו מפורש כן. ואולי לפניו היתה כן הגירסא ברש"י. ובכ"מ מצינו שהראשונים היתה לפניהם גירסא אחרת ברש"י. ונראה בישוב פירש"י דאיתא בחולין נ"ג דאף שנדבקו רגלי העוף מ"מ נושאת א"ע בכנפי'. ושפיר פירש"י דאף בקשורים פליג ר"נ. ולדעת רש"י שלפנינו ותוס' וריטב"א צ"ל דרק שם שהעוף נופל מתחזק בכנפיו. אבל כאן שמונח על הסוס אינו מתחזק כלל. וגם דמשמע בע"ז י"ט ע"א שדרך הציידים לשבר כנפיהם ע"ש. עוד נראה דהא אסור לטלטל בע"ח בשבת משום מוקצה כדאיתא בשבת קכ"ח. ואף דמקריבים אותו בשבת א"כ אינו מוקצה. נראה שזה רק הקרבנות שהקדישו או הכינו מאתמול ולא הקצה דעתו מהם. אבל מי ששכח ולא הקדיש והכין או שאירע לו שנפסל קרבנו וכדומה. וודאי הוו כל הכבשים מוקצה. ואף ביו"ט שצריך לשחוט לשמחת יו"ט בעי בביצה י' ע"א שיאמר זה וזה אני נוטל. ומכ"ש הכא דלא שכיח והוי כמי שיש לו חולה שנחלה בשבת דהוי מוקצה כדאיתא בחולין ט"י ע"ב. ומ"מ שרי להקריב בפסח כי בירושלים א"צ לטלטלו רק להקדישו דשרי כדאיתא בשבת קמ"ח ע"ב ופסחים ס"ו ע"ב. ובעזרה שמטלטלו שם אין שבות במקדש. אבל להרכיבו בירושלים אסור משום מוקצה אף שאינו ר"ה. ואיירי אף ברשות היחיד. וא"ש דלא קאמר בהדיא הרכבתו בר"ה. ואף דבש"ס עירובין ק"ג מבואר דמפרשי לה בר"ה ומשום הוצאה מ"מ הוכחה אין כאן לומר דר"א ס"ל כר"נ דאפשר לפרש הרכבתו ברה"י ומשום מוקצה כנ"ל. ואף שכתבו המפרשים בסי' תצ"ח דבאווזים ותרנגולים ודגים ובהמות א"צ זימון משום דיודע היטיב טיבם מע"ש וגם דמכין כולם וליכא חשש טילטול שלא לצורך שלזה צריך זימון כדאיתא בביצה י' ע"ב. מ"מ הכא שכבר הכינו קרבנותיהם מע"ש וודאי הוי מוקצה ולא גרע מבהמות הלנות חוץ לעיר בי"ט דהוי מוקצה כדאיתא סוף ביצה. ובפרט דהכא צריך ביקור ממום ושארי פסולים ובוודאי אינו בקי מקודם בעדו אם יש בו מום או לא וצריך זימון בכה"ג. וכדאיתא בב"ק צ"ח בצורם אוזן בהמה שפטור דסתם בהמה לא קאי לקרבן ע"ש בתוס'. הנה כ"ז כתבתי לפום ריהטא העולה על רעיוני בזה מאשר העת טרודה: