שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן ג
נשאלתי במעשה שאירע באחד שנעשה בנו בר מצוה ורצה לעשות סעודה כמנהג. ואך שנזדמן צער ר"ל באותו יום אשר נמנע מלעשותו. והגיע נפשו לשאול אם יש בזה מצוה אם ידחה הסעודה איזה ימים אף שהנער כבר החל להניח תפילין. כי רצונו לזכות בסעודת מצוה וגם הנער רצונו לדרוש קצת בשעת סעודה:
אות א
והנה ביש"ש פ' מרובה כתב כמתרעם על העושין סעודת בר מצוה שלא בזמנה דלשמחה מה זו עושה כיון שכבר הגיע הזמן ואינו דומה לסעודת מילה ופדה"ב שאף שעבר זמנם מיקרי סעודת מצוה. דהתם כל יומא חיוב הוא שלא לאחר המצוה משא"כ הכא אם מצד חזקה שהביא ב' שערות א"כ כבר עבר זמנו והו"ל לחנכו מיד ולעשות סעודה. ואם מצד הבאת ב"ש אפשר שעדיין לא הגיע זמנו רק אם דורש הנער לא גרע מסעודת חינוך הבית והוי מצוה עכת"ד. ונראה מדבריו שאף כשדורש זה רק כשהתאחר מלהניח תפילין ולחנכו אבל אם כבר חנכו מקודם א"כ עתה אינה שעת שמחה. וכמו חינוך הבית שבוודאי לא שייך שיעשה אח"כ. ואף דבחתונה מצינו שנמשכה השמחה אח"כ הרבה ולדינא דש"ס עד תריסר ירחי שתא כדאיתא בפ"ק דכתובות זה רק בחתונה אבל לא בכדומה ולא עדיף מאלמן לאלמנה דלא הויא רק שלשה ימים לענין ברכת שמחה במעונו. ובמג"א סי' רכ"ה הביא סתם בשם יש"ש שאף שלא בזמנו מיקרי סעודת מצוה. ולא היה לו לסתום דבריו כי יש חילוק בין אם נתחנך מקודם או לא כנ"ל:
ומקור סעודה זו כתב היש"ש שהוא מהא דקאמר רב יוסף בקידושין ל"א דמ"ד לי אין הלכה כר"י עבידנא יו"ט לרבנן דגדול המצוה ועושה. אלמא שראוי בשביל זה לעשות סעודה. ולכאורה מזה תמוה טובא על היש"ש הנ"ל שכתב דשלא בזמנו לא הוי סעודת מצוה רק כשידרוש הנער דהא רב יוסף אמר דעביד יו"ט לרבנן אף שכבר הוא מצווה ועומד רק שנתודע לו עתה. ומכ"ש בזה דמה לו שהיה מצווה מקודם כיון שלא עשה ואין לך שמחה גדולה מזו ולא גרע מסעודת חנוכת ביהמ"ק שמשם כל עיקר לימוד סעודת מצוה והיינו שהתחילו לעבוד העבודה בביהמ"ק. ונראה להביא ראיה ממ"ק ט' ע"א דקאמר דילפינן דאין מערבין שמחה בשמחה משלמה שעשה ז' ימים לחנוכת הבית וז' ימים לסוכות ולא עשה יחד. ואי איתא דמערבין איבעי ליה למינטר. הרי לך מפורש שאף שכבר נגמר מלאכת ביהמ"ק מ"מ יכול לעשות חנוכתו אחר כמה ימים. ודוחק לחלק בין בר מצוה שכבר נתחייב לגמר בהמ"ק דהא גם בבית המקדש כיון שכבר נבנה נאסרו הבמות ונתחייבו להקריב בו קרבנות. ועיקר השמחה היתה חנוכת הבית בהבאת הארון והשראת השכינה והקרבת הקרבנות וכמפורש בכתוב ולא השלמת הבנין. וכבר כתבנו בזה בס"ד במקמ"א דברים נכונים שחלקתי בין גמר מצוה שהיא בעצמה התכלית ובין מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת:
אות ב
ולכאורה היה נראה לומר דכ"ז שלא הכניסו הארון לא נתקדש הביהמ"ק וכמ"ש בס"ד בהלכות לוים של סי' ג' ע"ש באורך בזה. וכן לא נתקדשו כל הכלים וכדקיי"ל בשבועות ט"ו ובכ"מ דעבודתן מחנכתן. ולזה עדיין לא נאסרו הבמות ולא חל החיוב להקריב בבית הבחירה. אבל אין נראה כן דכיון שנצטוו ע"ז לבנות ביה"מ אחר מניית מלך. ורק בימי דוד צוה ד' שלא יבנה אבל על שלמה הוטל החיוב תיכף. וכיון שנבנה היו חייבים להכניס הארון ולהקריב קרבנות. ואיך יאחרו בשביל ביטול מלאכה כפי' התו' במ"ק שם וחביבה מצוה בשעתה עד שדוחה שבת כדאיתא במס' מנחות ע"ב ובפסחים ס"ח דיליף מהקטר חלבים ואברים ע"ש. ונראה ראיה לזה דקאמר ודילמא מינטר לא נטרינן וכי מיתרמי עבדינן ופריך דנשייר פורתא. ואי לא היו יכולים להקריב עדיין כ"ז שלא הכניסו הארון וגם עיקר השמחה היתה בשביל התחלת העבודה כמש"ל. א"כ זהו בעצמו השיור שלא הכניסו הארון ולא נתקדש. ומה לי אם שיירו בבנין ואם שיירו בגמר הענין:
ונראה בביאור הא דקאמר איבע"ל למינטר דבאמת תמוה לענ"ד פי' התוס' שם דמשום ביטול מלאכה יפסיקו בבנין ביה"מ. אבל לענ"ד נראה שעיקר הקושיא היתה שנרויח הא שלא יצטרכו לאכול ביה"כ כמו שאכלו כדאיתא בש"ס שם. ואין להקשות דא"כ אף למ"ד אין מערבין מ"מ הו"ל להניח עד אחר יוה"כ דהא קאמר התם שמותר לישא בערב הרגל. אך ז"א דבאמת גם לפי' התוס' יקשה זה דהו"ל להניח עד ערב הרגל משום ביטול מלאכה. אבל נראה דהא דקאמר שם מותר לישא ערב הרגל היינו משום דעיקר שמחה חד יומא ע"ש. אבל שמחת ביהמ"ק אלים טובא דהוי כל ז' שמחה שלימה ולזה ההכרח להקדים מקודם ז' ימים קודם החג וכונת המקשה הוא כך. בשלמא לדידי לא קשה שידחה עד אחר יו"כ כיון דאין מערבין כנ"ל אבל לדידך קשה. ובזה נראה לדחות מ"ש החוות יאיר סי' ע' שסיום מסכת מצוה לשמוח כמה ימים כיון שעיקר הלימוד שעושין סעודה לגמרה של תורה הוא משלמה והוא שמח שבעה ימים. ולפמ"ש אין ראיה דאלימא טובא שמחת ביהמ"ק טפי משמחת נשואין כנ"ל משא"כ סיום מסכת שכבר הסכים רש"ל ביש"ש פרק מרובה שאף שמחה במעונו אין לברך. אך בלא"ה השגתי עליו בדרושים שלי דעיקר הלימוד הוא ממשתה שעשה בעת שנתן לו ד' חכמה כדאיתא ריש מדרש קהלת וע' ב"י סס"י תרס"ט ולא מחנוכת הבית ושם לא נזכר ז' ימים ושאני הכא שהמצוה היא ההתחלה כמ"ש ובזה שייך לשמוח הרבה כי היא מצוה נמשכת. ולזה במילה ופדה"ב נתחבטו האחרונים בסי' תק"נ ובסי' תקס"ח בתענית אם לעשות הסעודה בלילה משום שכבר נעשית המצוה ואינה מצוה נמשכת בזמן וזה חילוק נכון בס"ד:
אות ג
ולכאורה קשה דהא לקמן יליף דדחי יוה"כ ק"ו ממשכן ע"ש והכא הא אפשר לקיים שניהם לדחות עד אחר יו"כ. ואי משום אין מערבין אטו בשביל שמחת יו"ט נדחה יו"כ הא ע"ז לא מהני האי ק"ו ושאני במשכן שע"כ בא השבת באמצע. ואין לומר דהיא גופא ילפינן ממשכן שלא הפסיקו בשמחתן והיה להם לעשות ששה ימים בשבוע א' וששה בשבוע ב' ז"א דא"כ מאי פריך איבעי' לי' למינטר דהא יליף ממשכן דלא נטרינן אלא ע"כ דזה לא שייך להפסיק באמצע השמחה. אבל באמת נראה דלק"מ דהכוונה להיפוך כיון ששמחת ביהמ"ק חמורה משמחת יו"ט א"כ אדרבא היתה שמחת ביהמ"ק מעורבת משמחת יו"ט ולא היתה שלימה ולזה הוכרחו להקדים. ולכאורה ראייתינו אינה כלום דהא באמת משני נטורי לא נטרינן והיינו שאין יכולים לדחות השמחה על זמן אחר. אבל ז"א דהא פירש"י שם הכוונה דנטורי לא נטרינן על יו"ט וכמו כן בנישואין אין דוחין לכתחילה על רגל ע"ש. ובאמת פירש"י שם צ"ע לכאו' למה לא פירש כפשוטו כנ"ל משום חביבה מצוה בשעתה שמצינו שדוחה שבת וכמש"ל. אך נראה שפירש כמש"ל שקושיית הש"ס מכח יה"כ ולזה אין מספיק האי תירוצא דהא דחביבה מצוה כבר אמרו במנחות ע"ב שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת עי"ש משא"כ הכא ולזה פירש"י באופן זה. והתוס' נראה שפירשו באמת כפשוטו כי נראה להם דוחק לחלק בין נטורי לאיתרמי כיון שאין לנו טעם עירוב שמחה ולזה פירשו הטעם משום ביטול מלאכה דאי משום יו"כ לא הוי משני מידי. ואין להקשות דמ"מ תיקשי דלנטורי משום יו"כ י"ל דלא אסיק אכתי הכא בס"ד האי שדחו יוה"כ עד לבסוף הסוגיא יע"ש. אך עדיין קשה דמ"מ ל"ל קרא דז' ימים וז' ימים. הא הוי ידעינן מהא דלא נטרו בשביל יה"כ לפי האמת:
אות ד
ואפשר לומר דבאמת גם הכא שייך חביבה מצוה בשעתה לדחות יו"כ. ומה שהקשינו דהתם דחתה שחיטה את השבת. הא גם הכא כבר דחתה לענין צרכי גבוה כדאיתא בש"ס. ואף אם נדחה איזה ימים מ"מ שבת היה דוחה עכ"פ דהוי עבדינן רצופים כדילפינן ממשכן שלא הפסיקו בשבת וא"כ שפיר י"ל דנטורי לא נטרינן. אך להתוס' הוקשה דקארי לה מאי קארי לה כיון דעיקר הלימוד ממשכן ושם ג"כ לא דחו בשביל שבת. וגם אם התירוץ הוא בשביל שגם כאן דחתה לענין צרכי גבוה. כל כי האי הו"ל לפרש. ולזה פי' משום ביטול מלאכה שמצינו בזה פלוגתא בקידושין ל"ב וחולין נ"ד אי מבטלינן מלאכה בשביל חביבה מצוה בשעתה יעו"ש דקאמר ר"י בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שבעלי אומניות עומדין מפניהם ודחי משום שלא יכשילום לע"ל. ולזה הכא מעיקרא ס"ד דלא מבטלין בשביל חביבה מצוה כדיחויא דהתם. ודחי דילמא לא נטרינן וכדר' יוסי בר אבין. ובפרט שאף לדיחויא דהתם יש לחלק דהתם הכוונה שלא יכשילום לע"ל ולא יעלו בזמנה מפני הטורח כפירש"י שם רק יעכבום עד שיעלו לרגל ולא תהיה המצוה בשעתה ודוק כי נכון הוא (ובפשוטו יש לחלק דהתם גם אם לא יקומו בפניהם לא היו בטלים מן המצוה משא"כ הכא):
אות ה
ועדיין קשה לפירש"י למה לא פי' כפשוטו דלא נטרינן הכוונה משום שאח"כ לא תהיה מצוה כלל בעשיית השמחה וכן על התוס' יקשה דהו"ל לפרש כפשוטו והוי א"ש גם על יוה"כ. ורש"י נראה שדחקו לשון הש"ס דמסיק איתרמי עבדינן שהוא כמיותר. ונראה שגם התוס' הוכיחו זה מלשון הש"ס דקאמר נטורי לא נטרינן. ואי כדפרישית הו"ל למימר להדיא דלבתר הכי יעבור זמן. אבל לשון לא נטרינן משמע שהוא רק משום חביבה מצוה בשעתה. אך עדיין קשה לפמ"ש דכ"ז שלא נתקדשו הכלים והכניסו הארון לא נאסרו הבמות. ורק שהיה עליהם מצות בנין ביהמ"ק והעבודה בו וכמש"ל אות ב' לא שייך בזה מצוה בשעתה כיון שמחוסר מעשה דאי שייך גם בזה בשעתה א"כ מאי פריך ולשייר פורתא. דהא מ"מ מוטל עליהם לבנות ביהמ"ק ולגמרו וחביבה מצוה בשעתה. אלא ע"כ היכי שעדיין מחוסר מעשה לא שייך זה והרי זה דומה למה שלא עשו כל ישראל במלאכת ביהמ"ק כדי שיבנה בפחות מז' שנים שנבנה אלא משום שכ"א היה עסוק במלאכתו ופונה לדרכו. וכן כאן כיון שיניחו בשביל ביטול מלאכה לא שייך זה, ויש לחלק:
אות ו
לזה נראה דבאמת יש כאן ב' שמחות שמחה שנשלם מלאכת ביהמ"ק דבוודאי שמחה גדולה היא שזכו לקיים מצוה גדולה כזו ולא גרע מסיום כתיבת ס"ת שאנו עושים שמחה אף שגם היא הכנה אל הלימוד בה. (ועי' טוי"ד סי' ע"ר ובש"ך שם ובשאגת ארי' סי' ל"ו) וגם שמחת חינוך בהמ"ק בהשראת השכינה והקרבת קרבנות והם עשו ב' השמחות ביחד. וכ"ה מפורש במדרש תנחומא פ' בראשית שענין שבת הוא שעשה הקב"ה כביכול כמו יו"ט על גמר מלאכת העולם וכמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה ועביד יו"ט כדאמרי אינשי כילול בתי דכתיב ויכל אלקים וגו'. והוא לשון השאילתות בשאילתא ראשונה ג"כ ע"ש ושם הגירסא הילול בתי. ובהעמק שאלה שם הרגיש בשינוי הגירסא. ונראה דל"פ ותרווייהו אמת וכמ"ש שיש ב' שמחות השמחה שנשלמה המלאכה. והב' שנכנס לדור בבית ולהשתמש בו. וע"ז נקראו ב' השמות כלול בתי יהלול בתי וכמובן. ובשבת נכללו ג"כ ב' הענינים וזהו אמרו. ויברך ד' את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. פי' שלזה קדשו גם לעתיד וברכו בכל טוב לפי שנעשו בו שני ענינים ששבת ממלאכתו וגם החלה הנהגת העולם להתנהג אז בכל שלמות וצביונם. וכמו שפי' המפרשים בתיבת לעשות ויש להאריך בזה ואכ"מ. והיה נראה לגרוס כליל והלול בתי. וכליל הכוונה התחלת השימוש וכמו שמעטר את הבית בדבר שמחה בראשיתה. והיינו דמייתי לראי' קרא דויכל אלקים וגו'. דמפרש ויכל שעטר מלאכתו בהתחלת הנהגה ולא כמו שכ' המפרשים הנ"ל שהכל על סיום המלאכה. והלול קאי על הסיום. וזהו ענין זכור ושמור כי זכור הוא על מ"ע להתענג בו. וזהו ענין התחלת המלאכה שזהו מה שאנחנו רואים בכל עת ובכל שעה שמחדש בטובו בכ"י מע"ב. והשביתה ממלאכה שהוא שמור שכל שמירה הוא ל"ת כדאי' בעירובין צ"ו ובכ"מ. והוא מורה על גמר המלאכה:
אות ז
והנה ענין זכר השביתה הוא להורות על חידוש העולם שהקב"ה הוא בורא העולם ברצונו הפשוט כביכול. וזכר הנהגת העולם הוא להורות כי באמת קושית החוקרים קמה גם נצבה איך יצא דבר גשמי כזה מפועל כזה בב"ת. וההכרח לומר שהתכלית הוא התורה כמ"ש בראשית בשביל התורה. וכמ"ש בס"ד בדרושים שלי דברים נכונים. ולזה כשניתן להם השבת במרה לא ניתן להם רק ענין השביתה ממלאכה להורות על חידוש העולם. אבל לא המ"ע זכור של שבת מפני שלא קיבלו עדיין התורה. ולזה במצות שמור נאמר כאשר צוך ד' אלקיך ודרשו ז"ל בסנהדרין נ"ו במרה. ולא נאמר זה גבי זכור. ואקצר כי כבר יצאנו מענינינו. ובדרושים לסיום ס"ת כתבתי באופן אחר בביאור זה דברים נאותים בס"ד. ובזה יש לבאר ענין אמרם ב"נ ששבת חייב וכו' ובמרה זכו לקבל מצות שבת. וגם ענין שכפה עליהם הר כגיגית. כי נראה שב"נ אף שמצוה על ע"ז מ"מ יכול להאמין בקדמות העולם כדעת החוקרים שא"א שיצא דבר בעל תכלית מבלתי ב"ת. ומ"מ מקיים ז' מצות מצד צווי הבב"ת ית"ש. ובפרט לשיטת הסוברים שב"נ אין מצוה על השיתוף. ואדרבא ההכרח שיאמינו בקדמות מצד קושיא הנ"ל כי לשיטתינו שאנחנו מאמינים שתכלית העולם הוא התורה ושלע"ל יהפוך אל כל העמים שפה ברורה וכמ"ש בחידושי מיושבת הקושיא שפיר וכמש"ש שהתכלית הוא קידוש שמו הגדול שהוא ג"כ בלתי ב"ת. משא"כ הם שאינם מאמינים בתורה וא"כ הקושיא קמה וגם נצבה. (ואף שכבר נצטוה נח ע"ז ואז לא היה זמן קבלת התורה. י"ל שבאמת עיקר מצוה זו לא התחילה עד אח"כ. או שכל מי שהיה מקבל על זרעו לקבל התורה היה יכול לשבות. ובזה י"ל קושיית המפרשים על מה שאברהם קיים כה"ת שאיך קיים מצות שבת. ולפמ"ש א"ש דהוא באמת קיים כה"ת ומותר לו לשבות. ויש לבאר בזה קרא כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'). ולזה עכו"ם ששבת שזה מורה שמאמין בחידוש העולם חייב. שאם אינו מאמין בתורה כיון שאין מקבלה. א"כ נותן מגרעת בחוקו ח"ו שיצא מידו דבר שאינו מתוקן לערך פועלו כביכול. (ואם הוא מאמין בתורה יש לו לקבלה וב"נ נהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד כדאי' במכות ט'. ויש להסביר בזה אמרם עכו"ם העוסק בתורה חייב וכו'). ולזה ישראל אחר שהראה להם ניסים במצרים ועל הים והראם לדעת שהוא משדד מערכות הטבע. וא"כ ע"כ יאמינו בחידוש העולם ולזה נתן להם במרה את השבת כיון שהוכרחו להאמין בחה"ע ממראית עיניהם. וממילא הוכרחו אח"כ לקבל ג"כ את התורה כי בל"ז היו חייבים מיתה כנ"ל. וזהו ענין שכפה עליהם ההר כגיגית. שהיו מוכרחים גדולים לזה מצד הקושיא העצומה מצד חה"ע שלא יהי' חסרון בחוקו ח"ו. ויש להאריך בזה:
אות ח
נשוב לענינינו שעכ"פ יש שמחה גם על השלמת הבנין וביש"ש פ' מרובה סל"ז תמה על חינוך הבית שעושים וכתב שאינו רק דרך ריעות. ובמחכ"ת נעלם ממנו שאילתות הנ"ל ומדרש תנחומא הנ"ל. ודוחק לומר שגם המדרש לא הביא רק ממנהג העולם. ולזה גם בחינוך ביהמ"ק היו ב' השמחות. וכיון שנשלם הבנין כבר באה השעה לשמוח בשמחת השלמתו אף שלא הכניסו הארון עדיין. ולזה קאמר נטורי לא נטרינן. ופריך דלשייר קצת מהבנין שאז לא שייך חביבה מצוה בשעתה כיון שמחוסר מעשה עדיין וכמש"ל. ותירץ הש"ס דלא משיירינן בביהמ"ק צ"ל שכך היתה להם בקבלה הל"מ. או משום פשיעותא כדאיתא ריש ב"ב ע"ש. אבל לשיטת רש"י צ"ע הא דקאמר מינטר לא נטרינן ופירש"י דניליף לענין נישואין. דהא לא דמי דשמחת ההשלמה כבר הגיעה ולזה לא נטרינן. משא"כ שמחת נשואין שעדיין לא נשא שפיר דחינן. ונראה שדעת רש"י באמת כמ"ש מקודם שבבית המקדש לא היתה עיקר השמחה רק חינוכו בשכינה. מפני שהוקשה לו איך שייך לומר לנטורי בשמחה כיון שכבר נשלם א"כ השמחה כבר באה. ועיקר שמחה בלב ואיך שייך לדחות זה. ולזה פי' שעיקר הקושיא על חינוכו ושפיר יליף לנשואין. וי"ל שגם רש"י ס"ל שיש שמחה בהשלמה כדאיתא בתנחומא הנ"ל רק שאין לנו מקום לדחות בשביל זה יו"כ. כי ממשכן לא נלמוד על שמחת השראת השכינה. וגם י"ל שעל ההשלמה היה די ביום א' לבד ולא בז' ימים. ולזה פירש"י לא נטרינן בשביל הרגל כנ"ל. אבל התוס' לא ס"ל סברא זו. ואפשר שפיר לדחות אי לא דחביבה מצוה בשעתה:
ולפ"ז מוכח לשיטת התוס' דאף היכא שכבר הגיעה השמחה מ"מ אפשר להניח הסעודה למספר ימים. וה"נ אף שכבר הניח תפילין מ"מ יכול לעשות הסעודה אח"כ. אך מ"מ יש לחלק דהתם כ"ז שלא נשתמשו בביהמ"ק אף שכבר נשלמה המלאכה. מ"מ עיקר השמחה הגיעה בשעת הכנסת הארון שהוא תכלית בנינו. וכמו שעושין חנוכת הבית בשעת הכניסה לחנכו. משא"כ כאן אף שהמצוה נמשכת מ"מ עיקר השמחה בהתחלתה כבר עברה. והנה גם בבר מצוה נראה שיש ב' שמחות אחת שנפטר האב מעונשו וכדאיתא במ"ר ר"פ תולדות שצריך לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה. והשנית מצד עצמו שנעשה מצווה ועושה וכמש"ל. אך עדיין יש מקום לחלק דהתם השמחה נמשכה ז' ימים וכמש"ל ולזה היו יכולים לדחות עד סוף ז' ימים. וכיון שהיתה מתחלת בתוך ז' ימים היתה נמשכת עוד. אבל לדידן שהשמחה נמשכת רק אותו יום בלבד אפשר ל"ש זה. ואף שהחוות יאיר כתב דגם שמחת סיום נמשך הרבה כבר כתבנו שראייתו אינה ראיה. ובוודאי לא עדיפא ממילה שהשמחה חד יומא. וכמש"ל:
אות ט
וקושית הש"ס מאמה כליא עורב צריך ביאור. דממ"נ אם היא מעכבת בנין בהמ"ק א"כ הא כבר אמר דלא משיירינן. ואי אינה מעכבת א"כ מ"מ הא נשלמה המלאכה. וגם תירוץ הש"ס דצורך בנין הבית הוא אינו מובן וכבר דבר בזה בהפלאה שבערכין אוף כף ערך כל. וצ"ל דכליא עורב באמת אינו מעיקר הבנין. רק מ"מ אין שייך לשמוח על השלמת המלאכה רק כשנשלם הכל בשלימות. וכדכתיב וכל צבאם ודרשינן בכל צביונם. רק זה א"ש לפי' התוס' שעיקר השמחה מהשלמת הבנין ומזה עיקר הקושיא וכמש"ל. אבל לשיטת רש"י עדיין קשה. וצ"ל שכיון שהוא לעכב הטומאה. א"כ א"א להתחיל להקריב בו מקודם שנעשה שמא יארע איזה טומאה. ותירוץ הש"ס אפשר לכוין כמ"ש בהפלאה שבערכין שם בין לפירש"י בין לשיטת התוס' אף שיש חילוק ביניהם ע"ש ודוק ואקצר בזה. מש"ל בפי' הש"ס דפריך איבעי ליה למינטר היינו משום יוה"כ מצאתי אחרי כותבי בחי' אגדות במקומו שפי' כן אבל לא ירד לכל מש"ל. וש"ס זה נעלם מהמהרש"א ז"ל בתענית כ"ו ע"ב בח"א שכתב שלא ידע היכן מצאנו שחינוך ביהמ"ק היה ביוה"כ ע"ש והוא מפורש כאן וכנ"ל]. עכ"פ זה בוודאי מוכח מסוגיא דמ"ק הנ"ל דהיכא שלא התחיל עדיין להניח תפילין עד עתה בוודאי מיקרי סעודת מצוה וכנ"ל. ובאמת ראייתם מרב יוסף אינה ראיה. דהא גם להיפוך אמר מעיקרא דמ"ד ליה הלכה כר"י הוי עבידנא יו"ט דלא מפקידנא ועבידנא. אך העיקר כל מה שעושה האדם משמחתו מהתפעלות הנפש לכבוד בורא ית' הכל נקרא סעודת מצוה. והעיקר הוא בעת ההתפעלות הנפש שאז עיקר השמחה. ובאמת פשטות הש"ס נראה שהכוונה כך שהיה עושה סעודה לשכר האומר לו ההלכה. וכמו דאמר בעלמא מאן דמוקי לי חביות אליבא דחד תנא מובילנא ליה מאני לבי מסותא וכדומה נמצא הרבה וכן זה. וכן מורה לשון מאן דאמר לי. ולא אמר אלו הוו אמרו לי וכדומה:
אות י
ולענין מש"ל במה שעושין סעודה לסיום ס"ת כתבתי בדרושים שלי בדרך צחות במה שהמנהג שקורין ממעונה אלהי קדם עד סוף התורה בשעת הסיום. וצריך טעם למה זה. ואמרתי דהא קיי"ל שהסופר בשעה שכותב צריך להוציא מפיו כל תיבה וכדאמרינן בב"ב י"ד שמשה היה אומר וכותב. וא"כ למד הסופר כל התורה רק השמונה פסוקים האחרונים איתא בב"ב שם שהקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. וא"כ גם הסופר א"צ להוציא בשפתיו. ולזה רצונינו עתה לעשות סיום על מה שלמד הסופר כה"ת. רק שחסר ח' פסוקים האחרונים לזה קוראים אותם עתה. וכדי שלא להתחיל בפורענות במיתת מרע"ה מתחילין בפ' מעונה. ולפ"ז צריך שיקרא אותם הסופר. ואין המנהג כן. [ואפשר שהסופר מכווין לשמוע ולומר בלחש]. וראיתי בשו"ת יד אליהו סי' נ"ד שהביא הא דירושלמי פ"ג דביכורים דאר"י בר בון גדול כחן של עושי מצוה שעומדים מפניהם. ומביא בשם הי"מ שכ' ע"ז דבש"ס דילן דחי לה מפני שאתה מכשילן לע"ל. והקשה שם הי"א דהא ר"י בר אבין איהו דקאמר לה התם בקידושין. ודבריו תמוהים שהי"מ לא כתב רק שבירושלמי לא נזכר הדיחוי שבש"ס דילן. וגם מה שפירש הי"א שם הא דקאמר בירושלמי שם דפריך והא בעינן הידור שאין בו חסרון כיס ומשני שאני הכא שהיה אחד לקיצין. ופי' הי"א דהיינו סברת הש"ס מפני שאתה מכשילן ודבריו תמוהים. וגם הא בירושלמי מייתי עלה הך דר"י בר בון ע"ש בהל"ג. אבל הכוונה לקיצין שיש לה זמן וחביבה מצוה בשעתה. וגם מה שנתקשה הי"א שם למה פסקינן כריב"א כיון דדחי לה הש"ס. לפמש"ל אות ד' בפי' הש"ס א"ש דגם להדיחוי הסברא במקומה דחביבה מצוה בשעתה וממילא אזדו ראיותיו שם דהלכה כמ"ד חביבה מצוה בשעתה ע"ש. גם מ"ש דבחולין נ"ד מייתי להא דריב"א ולא דחי לה. דבריו תמוהים דגם בחולין איתא האי דחויא שם ע"ש. וגם מה שהביא ראיה דהלכה כמ"ד חביבה מצוה בשעתה מהא דר"ש בפסחים ס"ח גבי הקטר חלבים ואברים. דבריו נפלאים דשם חביבה לענין שלא תדחה לזמן אחר. אבל לא לענין שהמצוה יקרה ממצוה אחרת שאין לה זמן לענין כיבוד. וגם מ"ש דבמנחות ע"ב פליגי תנאי בהא דר"ש. דבריו תמוהים דהא כ"ע ס"ל כר"ש. רק לענין דיחוי שבת פליגי בסלקא דעתין. ובמסקנא לכ"ע קאמר שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת. ולשון הי"א הני תנאי כהני תנאי תמוה דהכא אמוראי נינהו. ומש"ש ליישב בזה פירש"י בקדושין כ"ט דלזה פדיון בנו קודם. מפני שחביבה מצוה בשעתה. ותמה על הרמב"ם והש"ע שפסקו בסי' ש"ה דהוא קודם לבנו דהא י"ל שכשיש לו מעות לשניהם הבן קודם ורק באין לו לשניהם הוא קודם. וכן תמה על הראב"ח הובא בש"ך שם ס"ק י"ב שמילה קודמת לפדיון הבן. דהא פדה"ב מצוה בשעתה יעו"ש. לענ"ד דבריו צ"ע דהא מפורש בש"ס קידושין כ"ט לרבנן דמצוה דגופיה עדיפא. ואפשר דעתו כהא שכ' התוס' שבת כ"ג ע"ב ד"ה הדר דבמקום שאפשר לקיים שניהם תדיר קודם. ואם א"א לקיים שניהם פרסומי ניסא עדיף ע"ש. וה"ה הכא לרבנן דאפשר לקיים שניהם מצוה דגופיה עדיפא. ולר"י דאפשר לקיים שניהם עדיפא מצות בנו משום דחביבה בשעתה. ולגבות מן הלקוחות יעבור זמן גדול עד שיעלה בידו. ויעבור זמן מצוה בשעתה. אבל באמת ז"א דלא שייך לומר מצוה בשעתה רק על דבר שיש לו זמן מוגבל. וכמו בהבאת קרבן שזמן הקרבתו הוא ביומו ממש. רק אם נשארו אברים ופדרים בלילה מותר להקריבם בלילה. וכן הבאת ביכורים יש להם זמן עד אחר החג להביא ולקרוא כדתנן במס' ביכורים פ"ב. ואף קודם החג כיון שמצות ביכורים הוא להביא תיכף כשמתבכר הפרי. א"כ כל שמקדים להביא עדיף טפי. אבל פדיון בכור אין לה זמן קבוע. ורק עד אחר ל' יום אין מוטל החיוב לפדותו ואחר ל' מתחיל החיוב ונמשך תמיד עד שיפדנו. ואין בזה שום מצוה להקדימו רק מצד שאין להשהות המצוה. ומילה בשמיני מיקרי מצוה בשעתה. ולאחר ח' שוב החיוב בשוה תמיד. ואין שום חילוק בין מילה שלא בזמנה לפדיון בכור. ושניהם מצוה להקדים כ"מ שאפשר וכדקיי"ל שהויי מצוה לא משהינן ועמש"ל בסי' י"ז ובחנם השיג הי"א על הראנ"ח. וממילא נתבאר שגם בפירש"י דקדושין א"א לומר כן. דל"ש בזה כלל חביבה מצוה בשעתה. ומכ"ש דלק"מ מזה על רמב"ם וש"ע כנ"ל. ומטרדותי ההכרח לקצר: