שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן צא
ואגב אזכיר מה שנ"ל דרך לימודי ביבמות י"ח ע"ב בתוד"ה אומרים שהקשו למה בקידש שרי לקיימה ובר"פ ד' אחדן איתא דקדמו וכנסו יוציאו. ותירצו לחלק דשם לא אתיא לכלל היתר משא"כ הכא תהא מותרת כשיעשה אחיו מעשה ע"ש. וקשה למה הוצרכו לחילוק זה דהא לקמן כ"ג ע"ב בתד"ה קדמו חילק ר"י עצמו בין קדושין לכניסה שבביאה עשה עבירה משא"כ בקידושין ע"ש. והתם איירי נמי בגוונא דאתיא לכלל היתר אם היה יודע איזה היא היבמה ע"ש. ואפשר הוצרכו זה לשיטת רש"י שם כ"ג ע"ב שהזכירו בד"ה ומ"ש דפריך מהא דקדמו וכנסו ולא משני דהתם הוי ודאי איסור. וע"כ צ"ל דלא ס"ל האי סברא רק הסברא משום שנאסרה שעה אחת ע"ש בפירש"י ודוחק. ועמ"ש שם בחידושי בס"ד. אבל מפירש"י שם נראה שהבין תירוץ הש"ס שם באופן אחר. דבאמת לתירוץ התוס' אין מבואר תירוץ זה בש"ס שם. וצ"ל דאף דהוי שם רק יבמה אחת מ"מ כיון שהיא בספק א"כ השניה לא תבוא לכלל היתר לעולם:
ומפירש"י שם נראה שפי' אף למ"ד אין זיקה האיסור הוא משום שנאסרה שעה אחת. והוא צ"ע לכאורה דלדידיה לא ס"ל האי סברא כלל וכמ"ש התוס' ד"ה אי למ"ד. ונראה ביאור סברא זו ע"פ מה דאיתא בירושלמי דפירקין הל"ח בטעם שאסור ליבם תחילה משום שמא ימות אחיו ותהיה זקוקה לו ונמצא כבא על אחות יבמתו. והוא תמוה לכאורה דלמה אצטריך להכי דתיפוק ליה שבא עתה על אחות זקוקתו. ויפה כתב בזה בנוע"י שם שכיון שחלץ פקעה זיקה למפרע ע"ש. רק שכתב שהבבלי חולק ע"ז ותלה זה בהא דאי מיתה מפקעת זיקה. ולענ"ד מפורש בפירש"י כ"ג ע"ב שהזיקה נפקעת למפרע ע"ש. ונראה שזהו החילוק בין נכרית לשתי יבמות. דבשתי אחיות יבמות אף שעשה מעשה ונפקע זיקתה. מ"מ הלא היתה זקוקה בעצם מצד עצמה ומכ"ש בשתי צרות. משא"כ היכא שיש לה אחות נכרית דשפיר נפקע למפרע. ודקאמר בש"ס דקפגע באחות זקוקתו. ג"כ הכוונה דקודם שחלץ השני אכתי קיימא באיסור אחות זקוקה. וסברת הבבלי וש"ס דירושלמי בזה אחת היא:
ובזה מובן חילוק רש"י שם בביאור תירוץ הש"ס כ"ג ע"ב. דדווקא התם ששתיהן יבמות וכל אחת נאסרה ליבם שמא ימות אחיו ע"ש. וא"כ היתה בזה גזירת חז"ל ותקנתם שלא יתיבמו כלל. וא"כ בשעת מעשה עבר בשאט נפש על תקנתם וגם עתה עומדת באיסור כיון שהיתה תקנתם שלא תתיבם כלל ושוב אין לו היתר בה. וכבר כתב הנ"י בשמעתין דהיכא שעומדת כל ימיו עליו באיסור יוציא ע"ש. אבל הכא דאחת אינה יבמתו ומותרת לו אח"כ עכ"פ. וא"כ לא אסרוה חז"ל כלל עליו. ושפיר כל חד קאמר דידי אתרמיא לי. הכוונה שזוהי שהייתי לוקחה אחר חליצה בהיתר. וא"כ לא נאסרה. ואי משום אחות זקוקה. הלא נפקעה הזיקה ביבום חבירתה כנ"ל. ומדוקדק מאוד פירש"י דף כ"ד ע"א ד"ה אי למ"ד שכתב דעומדת היא באיסור א"א שלא נראית ליבום מתחילה. אבל הכא לאו יבמה היא. וכי פקע איסור אחות זקוקה מותרת ועומדת היא ע"ש. והדברים ברורים בס"ד. ודברי התוס' צ"ע לעת הפנאי:
ואזכיר מה שק"ל כעת בתוס' נדה ע"א ע"ב ד"ה ר"י שכתבו להוכיח מיבמות פ"ב דמב"מ בדרבנן בטל לר"י. וצ"ע דשם מוכח להיפוך. וכ"כ התוס' שם בד"ה בטומאת משקין. וכן מוכח בזבחים ע"ט ע"א דמוקי רבא שם בדלי שתוכו טהור דהוי רק מדרבנן ואפ"ה צריך שם לטעם דסגי בכל שהוא ע"ש ובר"ש. ועי' נו"ב מ"ת חיו"ד סי' ס"א שהביא בשם הרשב"א ג"כ כתוס' הנ"ל. ולפלא שלא הביא התוס' ושלא הרגיש בקושיתינו. ואין העת מסכים להאריך בזה: