אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אבן העזר › סימן צ

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן צ

סימן פט

תרל"ה. כבוד ידי"נ הרב הגדול וכו' מו"ה יהודה דוב הלוי נ"י.

אשר כתב יקירי לישב סתירת רש"י בכתובות מ"ט ע"ב שכתב דמתנה לבנו לא מיקרי משועבדים. ובדף נ"ד ע"ב פירש"י דהוי משועבדים. אשר נתקשו בזה ההפלאה ורעק"א בגה"ש. וע"ז כתב יקירי דבאמת מצינו לקמן ע"ט גבי מברחת דגם גבי בנו נפשיה עדיפא ליה. וא"כ גם גבי בנו צריך לסברא דאי לאו דעביד ניחא נפשיה. וכל זה רק במתנת כל הנכסים. אבל במתנה בשיור דליכא סברא נפשיה עדיפא ליה. אז אמרינן בבנו דיהיב ליה בלא ניחא נפשיה. ולזה בדף מ"ט שיש לו מזונות מן התקנה. א"כ הוי שיור וא"צ לסברא דניחא נפשיה. משא"כ בדף נ"ד דהוי מתנה בכולה. גם בבנו הוי מכר. עכת"ד:

והנה לדבריו דחוקה מאוד קושית הש"ס שם בכתובות מ"ט ע"ב. הוא ואשתו מיבעיא. כיון דעיקר הקושיא על אשתו הוא מכח תקנת אושא. וגם הא י"ל שזה כוונת ר"ל שתקנו באושא עליו. וממילא גם היא תיזון. ובאמת עיקר הפי' דהוא לאו דווקא נקיט הוא דוחק גדול. וגם הא קאמר ניטרח לדידיה ולדידה. ועו"ק דהא איצטריך תקנה לאשתו היכא שלא ידע התקנה שהוא ניזון מנכסיו. וא"כ נתן כל נכסיו לגמרי וא"כ מדינא אינה ניזונית. וגם מ"ש בהך דדף נ"ד דר"ל בעצמו לא ס"ל תקנת אושא. הדבר תמוה לומר כן שאף שבעצמו אמרה מ"מ לא ס"ל. וגם תקשה דהו"ל לאתויי הכא לפשוט דלית הילכתא כוותיה. ומזה ק"ל גם על ההפלאה שתלה זה בפלוגתא דר"י ור"ל. ומה שתמה עליו יקירי לא ידעתי למה כי באמת דבריו נכונים. אבל מ"ש קשה. ובסוגיא דידן באמת קשה מה הוכחה מהך דר"י דלית הילכתא הכי. כיון דר' אילעאי ור"ל ס"ל הכי ובאושא התקינוה. ומה בזה אם ר"י לא ס"ל הכי:

וגם בהך דדף נ"ד תמוה. דממ"נ אם נתנם במתנת בריא לבניו בשביל שהיה מצפה למות. א"כ לא שייך בזה לא שביק נפשיה כלל. כיון שהוא מצוה מחמת מיתה וכדאמרינן בב"ב קמ"ו ע"ב ע"ש. ולכאורה תיקשי דהא לא מהני שום קנין במצוה מ"מ כמ"ש הנ"י בפ' מי שמת בשם הר"י מיגש וש"פ וכן קיי"ל בסי' ר"נ. אך זה י"ל דלא איירי בהדיא במצוה מ"מ או שיש למצוא אופן קנין שיועיל. ובמק"א הארכתי בזה בס"ד. ועכ"פ אי איירי במתנת בריא גמור. א"כ מה עצה היא זו שיתן כל נכסיו לבניו ולעצמו לא ישייר כלום. וטוב לו שיזון אשתו וגם הוא יהנה מהם. וגם קשה ל"ל דניחד ארעא לה יתן הכל לבניו. וזה יש לדחות. ובאמת לשון רש"י שם. כמחלק נכסיו על פיו. אינו מורה על מתנת בריא כלל. רק שהכרח לפרש כן כמ"ש בהפלאה. גם דלפ"ז אין שום טעם לדר"ל למה ריבה לה מזונות. וכמו שהרגיש בזה בהפלאה. וע' בס' בית יעקב להנה"מ מ"ש בזה. וגם לא הבנתי לדבריו דגם שם הא שייר לנפשיה מזונות אלא שמת וא"צ לזה:

ועוד יש להעיר דהא כיון שהוא ניזון מתקנה. א"כ הדין שכל מה שיקח למזונות יתן לה כמבואר בסי' ע' ס"ד. ואין לדמות זה למקבל צדקה דאיתא במרדכי שלא ישלם מזה לב"ח. וע' חתם סופר חאהע"ז סי' קל"ב בענין זה. וא"כ שוב לא תוכל לטרוף מהמתנה כיון שיש לה בנ"ח. וא"כ ע"כ הוצרכו לתקנה שתזון גם היא. ולדידי לק"מ דבאמת לא מצינו כלל חידוש דין זה שיהא חילוק בדין מתנה בין בן לאחר. וכבר הרגיש בזה במהר"מ שיף. וע' סי' צ"ג ס"כ ובאחרונים שם שחילקו לענין מטלטלים. אבל לענין בע"ח לא מצינו בסי' קי"א שום חילוק בפוסקים שתגבה ממתנה בע"ח במלוה ע"פ. וע' אהע"ז ר"ס ק' וע' בשו"ת רעק"א סי' קכ"ט בענין זה ושתפס שם דלמסקנא לא ס"ל כלל הסברא דבנו שאני. ושם בדף נ"ד איירי לפי המסקנא. ובאמת צריך להבין מאי קאמר ה"א נטרח לדידיה ולדידה. כיון דמהוא לא הקשה כלל. ועל אשתו לא תירץ כלל. דשפיר גובה ממתנה לבנו. ומצאתי בבית יעקב שהרגיש בזה ע"ש מ"ש בזה:

והנה אם אמרנו לעשות חילוקים בזה הייתי אומר בפשיטות. דהנה בדף נ"ד דקדק רש"י לפרש במחלק נכסיו ע"פ. שזה נראה להדיא שהוא מתנת שכ"מ. והוא תמוה דהא מפורש בב"ב קל"ג שגובה ממתנת שכ"מ וכבר הרגיש בזה בהפלאה והקדימו במרדכי שם ע"ש. ומ"ש ההפלאה דאיירי במתנת בריא. לשון רש"י אינו מורה כן. ולענ"ד ניחא בפשיטות דהא יש שיטות הרבה ראשונים דמתנת שכ"מ הוי משועבדים ואף לענין מזונות וכמ"ש במרדכי ס"פ נערה ובפ' י"נ שיטת הר"ש מבונבורק ועפי"ט מה' אישות בראב"ד שם. וע' אהע"ז סי' צ"ג ס"כ ור"ס ק' ובב"ש וח"מ שם ובח"מ סי' קי"א ובקצה"ח שם ס"ק א' ב'. ובשער משפט שם באורך ובסי' רנ"ג בקצה"ח סק"ה. אלא שנדחקו הרבה בהך דב"ב קל"ג שאינו אלא דחיה בעלמא. וקצת פוסקים חילקו בין מזון לשאר חוב ע"ש בקצה"ח סי' רנ"ג סק"ה בשם הרשב"א וסותר למ"ש השער משפט בשם הרשב"א בסי' קי"א. וע' במ"מ פי"ט מה"א בשמו ואקצר:

והנה לדברי הסוברים לחלק בין בנו לאחר י"ל בפשיטות. דשם לא מקשה מיגרע גרעא רק על בבא דראוי ליורשו שזהו עיקר החידוש שם ונכון בס"ד. אלא שא"צ לזה דשם בשטמ"ק מביא גירסת הראשונים בהך דב"ב קל"ג דמקשה להיפוך דאף בראוי ליורשו לא תיזון ע"ש. וא"כ א"ש בפשיטות. וא"כ מבואר שרש"י ס"ל כשיטת הפוסקים הנ"ל. אלא שמ"מ תיקשי למה דקדק בלשונו במחלק נכסיו ע"פ. לזה נראה שכיון שחילק נכסיו ע"פ א"א שלא ריבה לאחד ומיעט לאחד. ועכ"פ איכא קפידא ברוחות וכדומה. וא"כ שפיר הוה כמכר דע"כ לא אמרינן בבנו סברא דניחא נפשיה רק לגבי נפשיה או לגבי אחר. אבל כשמחלק לבניו א"כ למה העדיף לאחד יותר מחבירו וכדומה מה שיש חילוקים לעניין גביית בע"ח וש"ד אם לא דעביד ליה ניחא נפשיה. ואף לזה שהמעיט מ"מ איכא סברא זו והוא חילוק נכון בס"ד. ויש לי עוד להאריך בזה אלא שלדעתי א"צ לחילוקים כלל בזה. דהנה באמת קשה טובא מאי קאמר נטרח לדידיה ולדידה. כיון שיסוד הקושיא היא מצד שמתנה לבנו הויא כבני חורין א"כ מה מועיל האי סברא. כיון שעכ"פ אין לה מה לגבות למזונותיה. וגם הוא אינו מחויב להשכיר א"ע וע' אהע"ז סי' ע'. וזה קשה לכל הפירושים וכבר הזכרנו זה. ועוד קשה מה שנתקשו כל הראשונים בשטמ"ק שם מאי מייתי מהא דרבין. דשם הסברא דשויוהו כיורש. ותירץ בשם הרא"ה דסוגיא דהכא ס"ל בטעמא דרבנן משום דהחמירו בתקנת מזונות ע"ש. והובא בשו"ת רעק"א סי' קכ"ט. ולכאורה אין לזה טעם. גם דברש"י אין מבואר כן:

והנראה בזה דבאמת פשוט דמע"פ אינו גובה אף מבנו וכן דעת רוב הפוסקים ואף ממתנת שכ"מ. והטעם משום דלא פלוג רבנן וכמ"ש השער משפט בסי' קי"א בשם הרשב"א. וכ"כ בתומים סי' קט"ו סק"ח כעין זה. ולזה גבי הך דרבין דהבעל הוי ג"כ כלוקח רק דלא יהיב זוזי. והטעם שנקרא לוקח הוא ג"כ רק משום לא פלוג. וע' באהע"ז סי' ק' בזה ובחו"מ ר"ס קי"א לענין מתנה לבעל ולאשה. ורק משום פסידא דמזונות האלמנה שויוה כיורש כמבואר בב"ב ס"פ י"נ. והכוונה בזה ס"ל לסוגיא דהכא כיון שעיקר מה שאין מוציאין מנכסים משועבדים הוא מפני תיקון העולם וגם לא פלוג בתקנתם. אבל משום פסידא העמידוה על דינו ושפיר גובה ממשעבדי. ואף לפירש"י בגיטין נ"א דלמ"ד שאין קצובין לית ליה מפני תיקון העולם. מ"מ הא ר"ל ור"י ס"ל התם שאין כתובין וע"ש בתו' ואכמ"ל בזה. ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' בב"מ צ"ו ע"ב ול"ה ע"א שהקשו דנעבדיה שם כיורש. ולפמ"ש י"ל דבאמת הוא מן הדין לוקח. רק במזונות אוקמוה אדינא. וע' תוס' ב"ב קל"ט ע"ב ואקצר. וא"כ שפיר מקשה הש"ס בכתובות מ"ט דכיון דחזינן בבעל משום פסידא דמזונות אוקמוה אדינא. ה"נ בבנו נמי אוקמא אדינא ולא נימא לא פלוג [דבשלמא אי הוי מדינא כמשועבדים ממש ומעיקר התקנה. יש מקום לומר שלא רצו לבטל התקנה. אבל כאן שאינו רק משום לא פלוג שפיר נימא הכי. ונראה דהיינו גדולה מזו דקאמר דבעל מיקרי לוקח מעיקר התקנה ומ"מ העמידוה אדינא. ומכ"ש דהכא דהוי רק לא פלוג וכנ"ל] ולזה משני דה"א דדווקא התם דליכא דטרח אוקמוה אדינא אבל הכא דאיכא דטרח לא אוקמוה אדינא ונשאר בתקנה משום לא פלוג ורק באושא תקנו שתיזון. וע"ש ברש"י ותמצא מדוקדק כן בס"ד. וא"כ שפיר לדידן דלית לן תקנת אושא. א"כ תקנת תיקון העולם במקומה עומדת ולא פלוג כנ"ל. ולזה פירש"י שפיר בדף נ"ד דהוי משועבדים ואף במתנת שכ"מ דל"פ רבנן. וי"ל שפיר דר"י ור"ל ס"ל תקנת אושא. ורק שם דהוי שיור הקרקע שהניח לה ליתא תקנת אושא. וכ"כ בס' בית יעקב להדיא. רק בחנם השיג מזה על ההפלאה שם דהא איכא במרדכי מאן דס"ל דכל לאו דווקא ע"ש. והדברים ברורים בס"ד:

ועפמ"ש מבואר מה דמייתי מעובדא דר"ח ור' יונתן דליתא לתקנת אושא. דמה הכרעה היא זו דהא באושא היו תנאים וע' ב"ב כ"ח. וביותר נפלא מה דמיבעיא ליה אם הלכה כוותייהו דמהיכי תיתי שלא יהא הלכה כן כיון שלא ידע עדיין חולק ע"ז [ואדרבא מקודם מקשה גדולה מזו אמרו. וכה"ג הקשו התוס' בכ"מ]. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד. דלמ"ד שאין כתובין דהוי מפני תיקון העולם א"ש בפשיטות תקנת אושא שהעמידו על הדין וכנ"ל. אבל למ"ד שאין קצובין לפירש"י בגיטין נ' שהוא מדינא. א"כ צ"ל דתקנת אושא היא תקנה חדשה והוא חידוש גדול. ובגיטין נ"א איכא פלוגתא דתנאי בהא ע"ש. ולזה מיבעיא אי באושא ס"ל שאין כתובין ולזה תקנו כן להעמיד על הדין. ור"ל דקאמר לה. לטעמיה אזיל דס"ל בגיטין נ' ע"ב שאין כתובין ע"ש. אבל למ"ד שאין קצובין לא היו מחדשים תקנה זו כיון שהוא מדינא כן. או דילמא אף למ"ד שאין קצובין תקנו כן. וידוע שהרמב"ם פוסק כמ"ד שאין קצובין וע' בסי' ס' בח"מ ובאחרונים שם:

ולזה שפיר פשיט מהא דר"ח ור"י דאינהו ס"ל שאין קצובין ולזה לא ס"ל תקנת אושא. וכן מבואר בגיטין נ' דס"ל לר' חנינא שאין קצובין. ובירושלמי דכתובות פ' נערה ס"ל דלא כתקנת אושא ולטעמיה אזיל כנ"ל. ור' יונתן ג"כ נלע"ד דהיינו ר' נתן דגיטין נ"א ע"א לפי' התוס' שם דס"ל שאין קצובין ע"ש. דבירושלמי פ' הנזקין מייתי לה בשם ר' יוחנן. והוא תמוה דהא ר"י ס"ל בש"ס דילן שם שאין כתובים ודוחק לומר שיחלוקו אף שמצינו כה"ג ע' תוס' כתובות ק"ב ע"ב. וע"ש בש"ק שהרגיש בזה. ולזה נלע"ד דגרסינן בירושלמי ר' יונתן. והא דאיתא בש"ס דילן ר' נתן. מצוי הוא שיתחלפו. ע' כתובות נ"ה ע"א דאיתא ר' נתן והוא ר' יונתן ע"ש בסוגיא. וע' חולין ע"ה ומנחות ל"א. וגם ר' יונתן הוא סוף תנאים ונזכר לפעמים בברייתא ופעמים בגמרא. ע' סוטה כ"ד ובתוס' שם וקדושין ל"א וברכות י"ח וידוע זה לכל יודע סוגיות הש"ס. ולזה שפיר פשיט דמ"ד קצובין כיון דהוי מן הדין לא שייך זה. וכעין זה מצאתי בתומים סי' קט"ו סק"ח שכתב לשיטת רש"י דלמ"ד שאין כתובין אמרינן לא פלוג. משא"כ למ"ד אין קצובין דהוי מדינא ע"ש. והך דדף נ"ד בעובדא דר"י ור"ל צ"ל הטעם כמש"ל בשם הבי"ע דהוי בשיור כנ"ל ולא שייכא תקנת אושא. ועפי"ז מבואר פירש"י בדף נ"ד ע"ב אף לשיטות הפוסקים דמזונות גבי ממתנת שכ"מ כדאיתא בב"ב קל"ג. דרק הכא לר"י ולר"ל דס"ל שאין כתובין בגיטין שם. וא"כ הוי מפני תיקון העולם ואמרינן לא פלוג כנ"ל. ולזה אף במתנת שכ"מ אמרינן כן משום לא פלוג. משא"כ בהך דדף קל"ג בב"ב דשם איירינן אליבא דהילכתא דטעמא משום שאין קצובין. שפיר י"ל דגובה כיון דמוקמינן אדינא. ומדינא שפיר גובה ממתנת שכ"מ שאינה חלה רק לאח"מ עיי"ש ברי"ף שהסביר זה. וע' בשטמ"ק בשם הראב"ד שהקשה מהך דכתובות נ"ד להיפוך ודבריו צריכים בירור ובאשר כי חסר שם בסוף אקצר. ומיושב ג"כ מה שנתקשו הפוסקים לדידן דפסקינן כרבנן. ושם קאמר גדולה מזו יעו"ש במרדכי. דבאמת לדידן אינו דומה כלל. דשם אין הטעם שהעמידוהו על הדין. רק שמעיקר התקנה שויוהו כיורש וכמ"ש הרא"ה והראב"ד בשטמ"ק בכתובות שם. והכא אזלא אליבא דמ"ד שאין כתובין וכמש"ל. ויש להאריך בזה:

ועפ"ז נראה ליישב דברי התוס' בסוטה כ"א ע"ב שכתבו דהא דאין מוציאין למזון מנכסים משועבדים זה רק ממה ששעבד האב בחייו. אבל לא ממה ששעבדו אחין ע"ש שכ"כ לחד תירוצא. והוא תמוה מאוד דכל הפוסקים ס"ל דלא שנא. וכן הוא בסוגיא דכתובות ס"ח ס"ט. וכבר תמה עליהם הבית מאיר ס"ס קי"ב סי"ד ונשאר בצ"ע. וכן בס' קרן אורה בסוטה שם. ויותר מפורש הוא בב"ב קל"ט גבי הא דרבין דאם הוי הבעל לוקח לא היתה נזונית. וכן מפורש להדיא בירושלמי דגיטין פ' הנזקין ע"ש בהל"ג להדיא דל"ש שעבדו אחין ול"ש שעבד אב. ואדרבא בשעבד אב לא איירי מתניתין דאין מוציאין כלל ע"ש. וכ"כ התוס' בפשיטות בכתובות מ"ט ע"ב וממש אין חולק ע"ז. והוא צע"ג. ולפמ"ש י"ל דהתוס' שם אזלי בשיטת רש"י בגיטין נ"א דלמ"ד מפני שאין קצובין א"צ לתיקון העולם ע"ש וכנ"ל. וא"כ י"ל דתלי זה בזה. דלמ"ד שאין קצובין וא"כ מן הדין אין מוציאין למזונות ממשועבדים. א"כ ל"ש שעבד אב ל"ש שעבדו אחין. אבל למ"ד שאין כתובין והוי רק מפני תיקון העולם. א"כ סברא גדולה לומר דע"כ לא שייך תיקון העולם רק גבי אב. לפי שאין לך אדם שאין עליו מזון אשה ולא ימצא מי שיקנה קרקע מחבירו. וכפירש"י להדיא בגיטין ד"נ סוף ע"ב ע"ש ומדוקדק בזה מה שפירש כן שם. ולא פירש כן מקודם במשנה ע"ש]. אבל באחין ששעבדו שפיר לא שייך זה. דאטו הכל יש להם אלמנות לזון. וגם דהא אין לה שעבוד רק על נכסי בעלה ולא על נכסי עצמן. ואין בזה משום תיקון העולם וכמובן. והיא סברא ברורה בס"ד למבין. ולזה בסוטה שם איירי התוס' אליבא דר' יוחנן. ור"י ס"ל בגיטין נ' שאין כתובין. לזה כתבו שאפשר לומר כן דשעבדו אחין שפיר מוציא. וכל הסוגיא דב"ב קל"ט אזלא למ"ד שאין קצובין וכן סוגיא דכתובות ס"ח ס"ט. ובכתובות מ"ט ע"ב לבד שי"ל שמפרשים כמו שכתב בשטמ"ק שם מצד אומדנא. אלא שגם לפמ"ש י"ל דהכי מקשה. דגדולה מזו מצינו בהא דרבין דס"ל שאין קצובין מדלא מוציא משיעבוד אחין כנ"ל. וא"כ מדינא אין מוציאין כנ"ל. ומ"מ תקנו לעשותו כיורש משום פסידא דמזונות. וכ"ש כאן לר"ל דס"ל שאין כתובין ואין הטעם רק משום תיקון העולם ומשום לא פלוג כנ"ל. וא"ש בס"ד. וכן ירושלמי דגיטין פ' הנזקין ה"ג אזיל למ"ד שאין קצובין וכ"מ שם להדיא בירושלמי דכל הסוגיא אזלא אליביה ע"ש:

וגם בהא דרבין י"ל דהיינו טעמיה משום דס"ל שעבדי אחין מוציאין. רק שהש"ס בב"ב מפרש לה אליבא דהילכתא. וקצת יש לבאר כן בירושלמי דפ' הנזקין הל"ג. אלא שדחוק לומר כן ויותר נראה כנ"ל. ומ"מ תירצו התוס' בסוטה שם עוד תירוץ כי היכי שיהא מיושב גם לשאר שיטות הפוסקים ולשיטת התוס' בגיטין נ"א ע"א. וגם שנוכל לומר אף למ"ד שאין כתובין דמ"מ אין מוציאין אף ששעבדו אחין. וירושלמי דגיטין פ' הנזקין הל"ג שהזכרנו נראה שלא ראהו האבני מלואים ע"ש בסי' צ"ג סקכ"ז שכתב בזה מדעתו ופלפל הרבה. ובאמת גם לשיטת התוס' בגיטין נ"א ע"א דלמ"ד אין קצובין הוי ג"כ מפני תיקון העולם. מ"מ מסתבר שתקנו אף בשעבדו אחין. כיון שבאמת יש להם רשות לשעבד כיון שהוא שלהם. רק שהאשה ובנות יש להם שעבוד על הנכסים. וא"כ כיון שאין קצובים א"כ הוי פסידא דלקוחות ותקנו שלא יגבו. משא"כ למ"ד אין כתובים דלא חשו משום פסידא דלקוחות רק משום פסידא של עצמו שלא יוכל למכור. א"כ באחין לא שייך זה דמה בכך שלא ימכרו וכמש"ל. ומ"מ במזון הבנות מה שמכרו מכרו כמ"ש התוס' בסוטה שם משום דלא משתעבד להו מחיים יעו"ש:

ועוד היה נראה בישוב דברי התוס' דסוטה הנ"ל. דבאמת נראה דהא דשעבדו אחין אין מוציאה האשה מהם. זה רק לאנשי יהודה שיכולים לסלקה בכל שעה וא"כ הנכסים בחזקתן. אבל לאנשי גליל דהנכסים בחזקת האשה וכמבואר בכתובות צ"ו נראה דבוודאי שפיר מוציאה מלקוחות. וא"כ י"ל דההיא דס"פ יש נוחלין אתיא כאנשי יהודה וכמ"ש באבני מלואים בסי' צ' סק"א לדעת הר"מ מרוטנבורג יעו"ש באורך. משא"כ הכא דס"ל כאנשי גליל דאיירי אליבא דר' יוחנן. ור"י ס"ל הכי בכתובות נ"ד כאנשי גליל ע"ש. ובכתובות ס"ט דקאמר רב שעבדו אחין אין מוציהין למזונות. לטעמיה דס"ל בדף נ"ד שם כאנשי יהודה. וע' בית מאיר סי' צ"ד ס"א וס"ד וסי' קי"ב סי"ד [ועפמש"ל בהך דאין קצובין. יש ליישב קושיית התוס' בב"מ ט"ו ע"ש ואקצר]. וכ"כ הבעה"מ ס"פ נערה דההיא דב"ב אתיא כאנשי יהודה. רק הרי"ף ף והרמב"ן כתבו שם דאתיא כאנשי גליל דווקא ע"ש באורך במלחמות. עוד רציתי לומר בישוב דברי התוס' דסוטה הנ"ל דהא יש לפרש הך דרבין שנשאת בחייו. והו"ל כאלו שעבדו מחיים ואקצר. כ"ז כתבתי בלי עיון ובמשקל ראשון:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה