אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אבן העזר › סימן פח

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן פח

סימן פז

כבוד ידי"נ הרה"ג וכו' מוה' אפרים ליב נ"י מו"צ כק"ק פאריז יע"א

אות א

ע"ד אשר כתב כת"ר כי א"א להשיג גט רק באופן שיצוה בכתב ידו לסופר ועדים ולשליח לעשות גט וליתנו לאשתו. הנה באשר הוא שעה"ד גדול מאוד. אני מסכים להקל לעשות כן וכמו שהורה כבר הג"פ סי' ק"כ והמהרי"מ סי' ל"ג למעשה בכה"ג. רק שיאמר כן גם בפיו לפני עדים וכמ"ש המהרי"מ שם. ולא אאריך בגוף הענין אחרי כי סוף דבר יש לסמוך ע"ז כאמור. וראיתי בעונג יו"ט סי' קנ"ח שפקפק בזה לחוש שמא יבטל. דעיקר הטעם שלא חשו לזה הוא מפני שצריך ביטול בפני שנים ואסור שלא בפניו. וכ"ז רק כשכבר נגמר מעשה השליחות. אבל בכה"ג כ"ז שלא הגיע המכתב לשליח לא נעשה שליח. וסגי בגילוי דעת לחוד לבטל הגט ע"ש בדבריו. ולענ"ד לביטול בינו לבין עצמו אין לחוש. דמוקמינן ליה בחזקת כשרות שלא יגרום קלקול שיבטל והיא תנשא שם ע"י גט זה. וכ"כ התו' גיטין ב' ע"ב ד"ה דאתיוה שאינו חשוד לקלקלה וכ"ה בירושלמי פ"ק דגיטין. ושיבטל בפני שנים כתב שם בעצמו שאין לחוש דגם בזה איכא תקנת חז"ל שלא לבטל. דזיל בתר טעמא שאפשר לצאת מזה קלקול וה"ה הכא וכן קיי"ל בסי' קמ"א סנ"ט שאין לחוש לביטול רק במומר. וגם עיקר סכרתו שם צ"ע דבאמת מועיל בכל גוונא ביטולו שמבטל אף בנעשה מעשה השליחות וכמבואר בש"ס ופוסקים שאם אמר לשליח הוי ביטול בלא עדים אבל אין לנו לחוש לזה כ"ז שלא ידענו מזה ע"פ עדים. וכן מצאתי במשכנות יעקב סי' ל"ח שכתב ג"כ שהעדים בביטול עיקר הטעם רק משום סהדי דבעצמו אינו נאמן ורק הר"ן כתב משום דבר שבערוה ע"ש באורך. והא שהביא שם מדחיישינן שמא פייס וביטל. נלע"ד דהיינו שמודיע לה בעצמה ולהכי נקיט לשון פייס ולא ביטל. וכן מוכח בתוס' בגיטין י"ח ע"ב ורש"י כ"ט ע"ב שכתבו בגט הבא ממדה"י שניחוש שמא בא ופייס ופירש"י דמספקא לא עקר נפשיה. הרי שלא חשו רק שמא יבוא בעצמו ויתפייס עמה אבל שיבטל מרחוק אין חשש. ואף למ"ש הרשב"א בחידושיו דף י"ח לחלוק על רש"י ולחוש שמא ביטל במקומו ע"ש. הרי כתב שם דזה רק כשמגרשה לטובתה אבל במגרש מחמת קטטה אם איתא דפייס קלא אית לה ע"ש. ואף דהתוס' ורשב"א כתבו שם דלהכי חייש ר"ל שמא פייס גבי מכאן ועד עשרה ימים משום דכ"ז שלא נחתם הגט חיישינן טפי לביטול וליכא קלא וזה עיקר יסוד העונג יו"ט שם. ולענ"ד הא ר"י פליג שם וס"ל דאיכא קלא גם בכה"ג ור"י ור"ל הלכה כר"י. וא"כ בנ"ד שכבר עיגנה ארבעה שנים מחמת קטטה וחפץ מאוד לגרשה אין לחוש לפיוס וביטול שלא בפניה כנ"ל. ונראה ראיה מהא דאיתא בגיטין ע"ו ע"ב וע"ז ע"א במצוה לכתוב גט לאחר שנה או כמה שנים כותבין אותו בזמן שצוה. וכ"ה בטוש"ע סי' קמ"ד. וכן איתא ברמב"ם פ"א מה"ג וטוש"ע סי' קכ"ז ס"ו שאם אחרו כמה שנים מלכתוב הגט כשר. וקשה ניחוש שמא חזר בו וביטל השליחות כיון שעדיין לא נכתב הגט. וא"ל דאיירי באומר נאמנת עלי. דז"א דכל כה"ג הו"ל לפרושי וגם דכיון דהחשש שיבטל בינו לבין עצמו א"כ אין שייך להאמינה ע"ז וע"כ צ"ל כמ"ש דלא חיישינן לזה דקיי"ל כר' יוחנן וכמש"ל. ור"ל צ"ל דס"ל באמת שהאמינה נגדו ואין חשש של ר"ל רק שיפייסה בפניה אבל לביטול שלא בפניה אין לנו לחוש כלל אף שלא נכתב הגט:

אות ב

ומש"ש בעונג יו"ט מהתו' גיטין ל"ב שכתבו שאם מוכח ממעשיו שרוצה בביטול הגט ועשה כ"מ שאפשר מה"ת בטל הגט ורק רבנן אפקיעו לקידושין. וא"כ לא מצינו שיפקיעו רק בשכבר נמסר הגט לשליח. אבל לא כשעדיין לא נכתב. ותמהני דהתם איירי התו' שרואים שהוא אנוס ואינו חפץ בגט ועשה כ"מ שאפשר לעשות וכ"כ הפוסקים באמת דביש רגלים לדבר נאמן לומר שביטל הגט. וע' במשכנות יעקב סי' ל"ח שהאריך בזה. אבל בנ"ד שאין שום גילוי דעת שאינו רוצה בגט מהיכי תיתי לחוש לביטול הגט. ובגוף דברי התו' הנה במסקנת דבריהם שם העלו דהוי גט גמור וכ"כ כל הראשונים שם דהוי גט גמור ע' רשב"א ור"ן וריטב"א. ובעיקר חידוש דבריו וסברתו יש לי להאריך אי סגי גילוי דעת בדבר שלא נגמר עדיין אך אכ"מ כי בנ"ד ליכא שום גילוי דעת כנ"ל:

ולזאת יש לסמוך על הגאונים שהתירו בשעה"ד וכמש"ל. ובפרט לפמש"ל בשם רש"י דאין חשש רק שיבוא ויפייס ולא שיבטל מרחוק והיינו כלישנא קמא דבגיטין ע"ו ע"ב דל"ח לפיוס רק כשהוא עמה בעיר וכ"פ הרמב"ם פ"ט מה"ג ה"ט ובש"ע סי' קמ"ד ס"ז. ואף להראב"ד והרא"ש דס"ל כלישנא בתרא שם היינו שחוששים שבא בסתר ע"ש ובר"ן ובטור וב"י סי' קמ"ד דלא כהרשב"א שהזכרנו. ועב"ש שם סקי"ד שכ"כ ונראה שם שלא ראה דברי הרשב"א בחידושיו. ובנ"ד שיושב בבה"א על חמשה שנים. ודאי דלא חיישינן שיבוא למקומה ויפייס ואף בהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים איתא בפסחים צ"א דחיישינן שלא יקיימו הבטחתם וכ"ש בנ"ד שיש לו זמן קצוב. ולחוש שמא תבוא היא אליו להתפייס עמו הנה זה אפשר לתקן כי יעידו עדים שהיתה בביתה כל המשך. ולבד זה נראה בש"ס דרק עליו שמשלח הגט חיישינן שיתיישב בדעתו שלא לגרשה ויקדים לפייסה. אבל היא לא תעלה על דעתה כלל לעשות זאת. ולזה לא מצינו בש"ס ופוסקים רק החשש שהוא יבוא ולא שהיא תבוא אליו. וליתר עז יש להשביעו וכן במכתבו יקבל ע"ע באו"ש שלא יבטל השליחות וציווי הסופר והעדים דבכה"ג משמע בפוסקים דוודאי אין לחוש לביטול. עאה"ע סי' קמ"א סנ"ט וע"ל אות כ"א מ"ש עוד מזה:

אות ג

אבל מה שצ"ע בזה שבפה אין מי שיכיר כתב יד המגרש ואף שכת"ר מכיר כת"י ויוכל לקיימו הרי מבואר בתורת גיטין סי' ק"כ סקי"ג דבכה"ג צריך קיום גמור ולא סגי בעד אחד או קרוב. ורק בהכרת שם המגרש סגי באשה וקרוב דעבידא לאגלויי דכשהוחזק בעיר שלשים יום הכל יודעים משא"כ הכרת כתב. תדע דבקיום בעינן תמיד שני עדים עכ"ל. וא"כ לא מהני עדות כת"ר על כתב ידו. וגם כת"י כת"ר אין ניכר פה רק לי לבדי. וגם על גוף הכרת המגרש אין שם עדים רק שהגיד כן לפני כת"ר שהוא מפה ושיש לו אשה ששמה כך ובפאריז הוחזק לפני כת"ר יותר משלשים יום בשם זה ושהוא מפ"ק ושיש לו אשה מפ"ק. ובאשר יש כאן חשש עיגון גדול והאשה ילדה בשנים ודלת המצב מוטל עלינו להתירה מכבלי העיגון. ולזאת אמרתי לעורר דלענ"ד אין דברי התו"ג מוכרחים ומטרדותי לא ארשום רק קוטב הדברים הנוגע לדינא ולא אאריך בפלפולים:

אות ד

והנה בגוף מה שנוהגין לשלוח גט ממרחקים אף באין שם מי שמכיר אם הוא האיש אשר יש לו אשה שם כבר כתב הב"ח בתשובות החדשות סי' צ"ב ושאר אחרונים דהוי כשעת הסכנה דקיי"ל שכותבים אעפ"י שאין מכירים וכן פירש"י להדיא ביבמות קכ"ב דלאו דווקא סכנה רק במקום שיש חשש עיגון. ואף שכתב הרמב"ם במושלך לבור שצריך שידעו בו העדים. כוונתו שצריך שיגיד שמו שהוא פב"פ או שיכירוהו ע"י טב"ע דקלא ועג"פ סי' ק"כ שכן עיקר בכוונת הרמב"ם. וכ"נ להדיא ביבמות קכ"ב דמייתי הא דכותבים אף שאין מכירין אהא דמשיאין ע"פ בת קול. הרי דבזה דמי דין גט לעדות מיתה ובמיתה ודאי שא"צ שום הכרה וגם הרמב"ם לא הזכיר שם שידעו אותו והיינו משום דקתני להדיא דקאמר אני פב"ב נשכני נחש וכו':

ולכאורה צ"ע בזה דמנ"ל להקל בזה דאפשר לא הקילו רק כשהוא אנוס כגון מושלך לבור ונשכו נחש דהוי חשש עיגון ואין שום עצה אחרת רק לכתוב תיכף הגט. אבל במקום שהבעל במדה"י הלא בידו לבוא למקום שמכירים אותו ולגרשה ואם הוא רוצה לעגנה מה נוכל לעשות לזה ואטו אם ירצה דווקא ליתן לה גט פסול נתיר אותה בגט פסול. והא שנהגו לשלוח גיטין ממרחק י"ל דהא כתבו הרבה פוסקים שא"צ שיכירו שזה האיש וזה אשתו רק דסגי שידעו שזה האיש שמו כך וזו האשה שמה כך שאין לחוש שיגרש אשה אחרת שאינה שלו. וכדמוכח בב"ב קס"ז ע"ב דפריך וליחוש לשני יב"ש ואם צריך שיכירו שזו אשתו למה צריך זה בפני זה הא סגי שיתן לפנינו לאשתו. וכן מדפריך שם דאזיל למתא אחריתי ומחזיק לשמיה יב"ש ע"ש. ואם צריך שיכירו שזו אשתו לק"מ וע' באחרונים בסי' ק"כ ס"ג ובג"פ שם וכ"כ התוס' בגיטין כ"ד ע"ב ד"ה בעידי מסירה ע"ש להדיא כן. וא"כ הכא במקום שכותב הגט הוחזק בשמו כך ובמקום הנתינה יודעים שפיר שם האשה ג"כ ויודעים שיש לה בעל ששמו כך לזה שרי לשלוח הגט. ואם לא הוחזק בשמו במקום כתיבה באמת אסור אי ליכא שם מי שיעיד עליו דבזה ליכא סכנה במה שיחזיק א"ע שלשים יום. וכ"כ התו"ג סי' ק"כ סקי"ט אם שניהם יחד והוא רוצה לילך למרחוק אין זה סכנה כי יכולים להשתהות ל' יום. וא"כ ה"ה בדידיה בלחודיה. וענו"ב מ"ת סי' קכ"ג שפקפק בכה"ג מצד דהסופר צריך להכיר שזו אשתו. והנה כבר כתב הג"פ שהעיקר שא"צ הסופר להכיר. וגם מה דמשמע מדבריו שצריך לידע שזוהי אשתו מבואר בפוסקים שא"צ רק לידע שמותם וכמש"ל מתו' גיטין כ"ד ע"ב:

אות ה

אכן נראה דעת הב"ח הנ"ל נכונה דהא מצינו בגיטין ג' ע"א שהאמינו לשליח דמשום עיגונא אקילו בה רבנן הרי דאף שאפשר לבעל לבוא ולתת לה בפני שנים וכמ"ש התו' שם ד"ה האי מ"מ אקילו בה רבנן. וכן איתא בדף י"ט ע"ב שהתירו בגט לחתום עדים שאין יודעים לקרות שלא יהו בנות ישראל עגונות. וכן אמרינן בדף כ"ו ע"ב בדין דלא לכתוב טופס ומשום זמנין דבעי למיזל למדה"י ושביק לה ומעגנה התירו ע"ש הרי שאף שהבעל פושע התירו. וכן איתא בדף ל"ג ע"א דאר"ל דלהכי תיקן ר"ג שלא יבטל גט שלא בפניה דמעגנה ויתבא. הרי אף שתיעגן כדין מ"מ חשו חז"ל לתקנתה וכ"כ התו' שם ד"ה ושמעה הביאו ראיה ג"כ מהא דטופסי גיטין שהזכרנו שחשו לעיגון אף שיהא כדין. וגבי ביטול הוי רבותא טפי דלרשב"ג ס"ל שם ביטלו אינו מבוטל דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ע"ש. הרי שחשו כ"כ לתק"ע עד שהפקיעו הקדושין ואף שהבעל פושע בדבר וכן בכתובות ג' ע"א אפקיעו לקדושין משום חשש עיגון ע"ש. וכן אמרינן בב"ב קס"ח שדיוה אאשה דלא לשהיה וע"ש ברשב"ם שלא יעגנה. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דחזינן שהקילו משום עיגונא לכתוב בלא הכרה. שוב אין חילוק בין אם הבעל פושע בזה או לא. והך הכרה כבר כתבו הפוסקים דהוי רק מדרבנן דמדאורייתא א"צ הכרה שאין אדם חוטא ולא לו. וכדאיתא בקדושין ס"ג ע"ב שאם אמרה נתקדשתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיך נאמן לגרשה משום שאין חוטא ולא לו. וכ"כ התוספות והרמב"ן ורשב"א ונ"י ביבמות ק"ו ע"ב ע"ש ועג"פ. ולהכי בדרבנן הקילו משום עיגונא וכמו בטופס ובנאמנות השליח שהזכרנו. ולפ"ז יש לדון דאף אם שניהם לפנינו והבעל רוצה להרחיק נדוד ויש חשש עיגון מותר לכתוב גט אף בלא הוחזקו שלשים יום דלא כהתו"ג שהזכרנו ורק שב"ד יאמרו להבעל שמחויב לשהות ל' יום. אבל אם לא ירצה ויחפוץ לעגנה. נלע"ד דשרי לכתוב גט וכמו שהוכחנו שחשו לתקנתה אף במקום שהבעל פושע. אם לא שנראה לב"ד שיש איזה ערמה בדבר. ומצאתי בנודע בשערים בחידושיו להלכות גיטין סי' ק"כ שפקפק מסברא בדברי התו"ג והביא בשם המכתב מאליהו כדברי התו"ג והביא ג"כ בשם שו"ת בית אפרים ששולחים גט ממרחקים משום דכותבין אף שא"מ. והנה אין ס' מכתב מאליהו ובית אפרים ת"י לידע טעמם ולענ"ד עיקר כמ"ש בס"ד ודברי הב"א הם דברי הב"ח כמש"ל:

ולפ"ז בנ"ד דמי ממש לשעת הסכנה. דהכא אינו פושע כלל כיון שהוא בבית האסורים על חמש שנים ומי יודע מה יהיה ממנו שם. והאשה לא תוכל ליסע אליו כי היא דלה ואביונה וגם מה בצע בנסיעתה כי אין מי שיכירם שם. ושיוחזק שם ל' יום בחזקת איש ואשתו. נראה דלא שייך כיון שהיא תהי לבדה והוא לבדו בבה"א. ורק שאפשר שיוחזק שמה שם ל' יום אבל היא דלת המצב ולזה אין חשש כלל במה שאין מכירים אשתו שם וגם כי נראה שהוחזק שם ל' יום בשמו וא"ש לכ"ע כמש"ל. ונאמן כת"ר לבדו עליו ג"כ דסגי בע"א כמש"ל:

אות ו

ומ"ש התו"ג דלא האמינו אשה וקרוב רק בהוחזק ל' יום שידוע לכל. לכאורה צ"ע דבהוחזקו א"צ שוב עדות ועיקר רבותא הוא שנאמנים אף בלא הוחזק. ואח"כ הראו לי שחלק עליו בזה הנודע בשערים בה' גיטין סי' ק"כ. והנראה שכוונת התו"ג הוא שהקרוב שמעיד שיודע ששמו כך הוא ע"י שמכיר אותו מאיזה עיר שהוחזק שם שמו כך ל' יום. וא"כ הוי עביד לאגלויי כי בעיר ההיא ידוע זה וזה נכון לדינא. כ"א לא הוחזק בשום מקום א"כ איך יעיד הקרוב עליו. וגם הנוב"ש שם כתב כן שהעד יעיד ע"י החזקתו. רק שכתב שאין חוקרין אותו איך יודע זאת. וזה צ"ע דבאמת צריך לחקור אותו. דלאו כ"ע דינא גמירי ואפשר שמע שקורין אותו ג' או ד' ימים בשם זה ולזה הוא סבור שיכול להעיד כן בב"ד. וכן מצינו בהלכות עדות שצריך לחקור אותו איך הוא יודע אולי שמע עד מפי עד וכדומה. ע' סנהדרין כ"ט ובח"מ סי' כ"ח ס"ח. וא"כ א"ש דברי התו"ג שהעד מעיד ע"פ מה שהוחזק שמו ל' יום. אבל עדיין קשים דברי התו"ג דהא אפשר שמעיד שזוכר שקראו לו שם זה בעת לידתו או שהיה עמו בדרך משך ל' יום והוחזק אצלו בשם זה ושאר אנשים לא היו עמו. אך נראה דבכה"ג באמת אינו נאמן דכיון שהוחזק רק לו לבדו א"כ לא הוי עביד לאגלויי דהא כתבו הרשב"ם והנ"י הטעם דבמשך ל' יום א"א שלא יודע הדבר וזה שלא היה כלל בין אנשים לא שייך זה ולזה דקדק הש"ס שהוחזק בעיר וא"כ מיושבים דברי התו"ג. וא"כ בנ"ד אף להתו"ג ואף אי נימא דלא הוי מקום סכנה שפיר סגי בעדות כת"ר עליו שיודע שהוחזק בפאריז בשם זה. ולפמ"ש דהוי כמקום סכנה א"צ אף לזה וכמו שנתבאר:

אות ז

והנה מה שאין מכירים חתימתו פה לכאורה נראה דהא איתא בירושלמי סוף יבמות שאם מצאו בשטר שפלוני מת משיאין אותה וכ"ה בגיטין ע"א דבעדות אשה משיאין ע"פ כתבם וכ"פ בש"ע סי' י"ז סי"א שכיון שידוע שהוא כתב ישראל משיאין אותה ולדעת הרבה פוסקים א"צ שום קיום ועכ"פ קיום בע"א סגי יעו"ש באחרונים. וכתבו שם הרמב"ן והרשב"א דרק במת הבעל הקילו ולא בגט דהא בגט הצריכו שיאמר בפ"נ ובפ"נ ובתשב"ץ ח"ג סי' ט"ז הבין בנו הרשב"ש בהגהתו שם דס"ל שא"צ קיום כלל ושאם נמצא בשטר שנתגרשה תהא מגורשת ולזה הקשה עליו. ובאמת כוונת הרשב"ץ שם רק להביא ראיה שיש להקל שלא להצריך קיום על מעשה ב"ד ורק בעידי הגט החמירו ע"ש בדבריו:

אות ח

ונלע"ד שכ"ז הוא רק בגט שחתום עליו עדים שהחמירו חז"ל כיון דמה"ת אין נאמנים רק שני עדים כשירים ויכול הבעל לערער ולומר מזויף. אאא לזה הצריכו שיאמר השליח בפ"נ כדאיתא בגיטין ג' דהיינו אאא חשש ערעור דבעל אבל כשהוא כותב בכתב ידו שפיר א"ל קיום. דכמו שמה"ת א"צ הכרה בגט משום דאין אדם חוטא ולא לו כמ"ש התו' ורמב"ן ורשב"א ונ"י ביבמות ק"ו מהא דקדושין ס"ג וכמש"ל. א"כ ה"ה בכתב יד הבעל ג"כ נימא הכי דאין אדם חוטא ולא לו שיכתוב שהוא בעלה של האשה ושמצוה לסופר ועדים ושליח לגרשה וכי מה בין כתיבה לדיבור והיינו ממש כהא דקדושין ס"ג שנאמן לפטור. ונראה דאף לשיטת הש"ך והב"ח בח"מ סי' מ"ו וסי' ס"ט דחת"י הלוה בעי קיום מדאורייתא ע"ש. מ"מ הכא מודו שמה"ת שרי לסמוך על כתב ידו אף בלא קיום דאין אדם חוטא ולא לו. ורק גבי מת פלוני הוצרכו לקולא דדייקא ומינסבא. משום שאינו רק עד ובעד לא אמרינן סברא דאין אדם חוטא ולא לו. והנה הפנ"י בקדושין ס"ג נתקשה בזה ל"ל נאמין גם עד אחד מהאי טעמא וכן כמה אחרונים נתקשו בזה. ונראה הסברא כדאמרינן ביבמות קט"ו ע"א דיש לחוש שיאמר בדדמי וע"ש בתוד"ה טעמא וכ"כ בתשב"ץ ח"א באורך בסימן ע"ז עד סי' פ"ב וביאר שם שבע"א יש חשש בדדמי. אבל בבעל דבר לא שייך זה. ועוד י"ל דשם איכא עוד סברא דמירתת שיתפס בשקרו ע' קדושין ס"ג וברש"י שם וברשב"א ונ"י יבמות ק"ו ע"ב והיינו רק באומר שהוא בעלה שלא יוכל לומר שטעה באיזה דבר כי כל בעל מכיר אשתו היטיב. אבל כשמעיד בתורת עדות יש לחוש למשקר ג"כ כדאיתא ביבמות קט"ו משום שיכול להשתמט שטעה באיזה דבר וכמובן שאם אומר שהוא בעלה בעצמו מירתת טפי. וא"כ ה"ה בכתב יד כיון שכותב כן בפני אנשים ויודעים שהוא כתב מירתת ג"כ. אך לפ"ז אין להקל רק בכותב לפני אנשים כמ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ו סק"ט דבשטר הנמצא חיישינן לזיופא מדאורייתא ע"ש ובקצה"ח שם סק"ד ובאה"ע סי' מ"ב ס"ד. אכן בלא"ה ע"כ איירי שהכתב מסר בעצמו לסופר ועדים או ששלחו להם בעדים וכמו שיתבאר אי"ה. וא"כ שפיר מבואר דבין לטעם דאין חוטא ולא לו ובין לטעם דמירתת א"צ הכרה שהוא כתב יד הבעל במקום נתינת הגט ורק סגי שיראו עדים מי שכתבו לכתב זה. ובאמת עיקר הטעם הוא משום א"א חוטא ולא לו כדאיתא בקדושין ס"ג ובכל הראשונים ורק לענין שיהא נאמן לכנוס בעי שם גם טעם מירתת ע"ש וא"כ א"צ כלל שיראו עדים מי שכתב זה דכיון שכתבו ישראל איכא חזקה שא"ח ולא לו כנ"ל:

וא"כ נהי דלכתחילה בעינן הכרה והיינו שיעידו עדים שזה האיש שכתב הכתב הוחזק להם בשם זה ל' יום וכמש"ל וג"כ נצטרך להכיר חתימת העדים אבל במקום עיגון שא"צ הכרה כמש"ל שפיר א"צ כלל שיכירו חת"י העדים כיון שכותבין אף שאין מכירין וא"צ עדים כלל שיעידו ע"ז וסגי בכתב ידו לחוד וכמש"ל ודלא כהתורת גיטין שהזכרנו. ומה שהביא התו"ג ראיה מקיום שטרות דעלמא. לא דמי כלל כמש"ל דשם ליכא חזקה דא"ח ולא לו משא"כ הכא והוא בעצמו הביא שם בסקי"ד דהכרה בעינן רק מדרבנן. והתו"ג הביא שם שרצו להקל בכת"י ע"פ אשה וקרוב והוא דחה דבריהם מקיום שטרות דעלמא. ולפמ"ש אדרבא אף אשה וקרוב א"צ במקום סכנה ועיגון וכל היכא שמקילים בכתב ידו בע"כ הוא מקום עיגון ושעה"ד גדול דבלא זה אין מקילים בזה כמ"ש הפוסקים וממילא א"צ הכרה כנ"ל:

אות ט

ובגוף דין אם אשה וקרוב יהו נאמנים על כתב ידו. נראה ג"כ דהוי מילתא דעבידא לאגלויי דלא כהתו"ג. והנה בגוף דין מילתא דעל"ג אם נבוא לבררו צריך אריכות גדול ואין הפנאי מסכים לזה. רק אעיר בפרט אחד מה שנ"ל לחדש בזה בס"ד השייך לנ"ד. דהנה הריב"ש סי' קנ"ה והתשב"ץ סי' פ"ג חילקו בענין זה חילוקים. וסברותיהם דחוקים שם לענ"ד יעו"ש. ולענד"נ שיש מילתא דעל"ג שאם נחפוץ לחקור אחר הדבר בנקל בידינו לבררו אם העיד באמת או לא וכעין הא דבכורות ל"ו שהכהן אומר שפלוני ישראל נתנו לו במומו וביבמות ע"ז גבי שמואל וב"ד קיים פירש"י משום מילתא דעל"ג ובדמאי פ"ד מ"ה באומר מאיש פלוני לקחתי נאמן. ובחולין ס"ג ע"ב באומר מעוף פלוני טהור נאמן ופירש"י שיכול להבחין ולברר וכדומה הרבה בש"ס שהוא מפני שנוכל לחקור ולהתודע זה ולזה ירא מלשקר. ויש מילתא דעל"ג שע"פ רוב יתברר הדבר מאליו וכמו בר"ה כ"א גבי קידוש החודש שלבסוף ע"כ יתברר הדבר מתי קידשו החודש כי ידעו סדר המועדות בישראל וכן בב"ב קס"ז ע"ב שמאמינים אשה וקרוב על המלוה והלוה וכתב הרא"ש וש"פ משום דהוי מילתא דעל"ג היינו מפני שדבר זה יתברר ממילא שכשיבא לתבוע מהלוה יצווח הלוה שהוא לא היה כלל ובשביל שיחפוץ להפטר מן החוב יחקור ויתברר שקרו וכהא דרב ירמיה ב"א בב"ב שם שנתברר השקר עי"ז ע"ש. וכן בגט אם יגרש אשה אחרת ע"פ רוב יתברר שקרו כי הבעל יבוא וידרוש אחר אשתו לקרב או לרחק ויתברר השקר ואף שאפשר שלא יבוא או שימות. וכן בשט"ח אפשר שימות הלוה ויורשיו לא ידעו להכחיש בכ"ז כיון שע"פ רוב יתברר הדבר מירתת לשקר ובכה"ג נאמנים בכל דבר ואף לענין ממון. אבל באופן הראשון אינו נאמן לענין ממון ורק בדבר איסור היכא שהוא רק חשד שאומר שקר וכגון בהא דיבמות ע"ז וחולין ס"ג ודמאי פ"ד ובכורות ל"ו דמן הדין היה לנו להאמינם. רק שכאן ראו חז"ל שיש לחשדם למשקרים. לזה בכה"ג לא חשדינן להו. אבל במקום שצריך עדות גמורה לא האמינו רק בגוונא שע"פ רוב יתברר ממילא ואדרבא בדבר שאפשר לברר אמרינן בקדושין ס"ו שלח ואחוי ע"ש וגרע טפי:

אות י

ועפ"ז מיושב מה שקשה טובא דביבמות ל"ט אמרינן שנאמן אשה וקרוב לומר אחוה דמיתנא הוא משום דגילוי מילתא הוא. וכתב הרמב"ם פ"ד מה' יבום דבעביד לגלויי נאמן ע"א לכל דבר ואף בממון. ובב"ב קל"ה אמרינן באומר שזה אחי אינו נאמן נגד שאר אחיו שאין יודעים אותו ולא ראיתי בכל האחרונים שדיברו בענין זה שיתרצו קושיא זו. אבל לפמ"ש א"ש דביבום איכא תרי טעמי חדא שההכרה לחליצה וגט אינו רק מדרבנן כמש"ל בשם כמה ראשונים ובדרבנן הקילו אף בדבר שאפשר להתברר ע"י חקירה. ועוד דהכא קרוב שיתברר ממילא. כי כשיתוודע לאחי המת ממיתת אחיו יחקור אחר אשתו כי יחפוץ לקיים מצות יבום וחליצה וכן אודות ירושתו וממילא יתברר הדבר ואף שאפשר שלא יתוודע או שימות מ"מ מירתת לשקר כיון שע"פ רוב יתברר כנ"ל. אבל באומר זה אחי כיון שהם אין יודעים כלל ממנו א"א שיתברר הדבר. ואף אם יודעים שיש להם אח באיזה מקום בכ"ז י"ל שאולי יודע זה שאותו האח כבר מת ואינו ירא לשקר אבל גבי חליצה אם יודע שכבר מת אחי המת א"כ היא מותרת בלא חליצה ואין כאן מכשול כלל וזו סברא ברורה בס"ד:

אות יא

והקצה"ח סי' מ"ט סק"ב הקשה מהא דסמכינן בשטר על אשה וקרוב על מ"ש הרמ"א בס"ס ל' כהריב"ש דבממון א"נ ע"א במילתא דעל"ג ותירץ דרק בהכרת האיש סומכים על אשה וקרוב משום דגוף ההכרה הוי רק מדרבנן דהא גבי גט כותבין בשעת הסכנה אף שאין מכירין אבל בכל עדות בעי שני עדים אף אי על"ג עכ"ד. ובמחכ"ת דבריו תמוהים דהא כתבו הרשב"א והנ"י ביבמות ק"ו טעמא דלא בעי הכרה מדאורייתא משום דאין אדם חוטא ולא לו ע"ש וזה שייך רק בגט וחליצה אבל לא בממון כמובן וא"כ בשט"ח ודאי דבעי הכרה מדאורייתא ורק הא דמאמינים לאשה וקרוב בשטרות הוא משום מילתא דעל"ג כמ"ש הרא"ש והנ"י פג"פ. וא"כ קשה על הרמ"א כנ"ל. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דמ"ש הרמ"א ס"ס ל' דבממון לא מהני סברא דעל"ג היינו היכא שאפשר לברר ע"י חקירה. והא דנאמנים אשה וקרוב היינו בשט"ח שיבורר ממילא כמש"ל בס"ד. והא דמייתו הרא"ש ונ"י פג"פ ראיה מיבמות ל"ט דאמרינן סברא דמילתא דעל"ג אף דשם ההכרה מה"ת כמש"ל. נראה דביבמות איירי בכל גוונא ואף כשהאח בעצמו אינו יודע שזה שמת היה אחיו וכגון שיצא משם בילדותו רק שהאשה וקרוב אומרים שזהו האח וא"כ לא שייך בזה סברא דאין חוטא ולא לו כמש"ל שזה שייך רק אם אומר שהוא האח או הבעל בעצמו ולא בעד וא"כ צריך הכרה מדאורייתא ובכ"ז נאמנים האשה וקרוב משום דעל"ג ושפיר מוכח מזה דאף בשט"ח נאמנים אשה וקרוב משום דעל"ג. וכ"ז ליישב דברי הרמ"א אבל על הריב"ש תיקשי דהריב"ש כתב בסי' קנ"ה לחלק בין עדות שהוא אח המת לעדות שמת בעלה דבמת בעלה אפשר שלא יתברר כלל כגון שלא יבוא בעלה כלל או שימות אבל באחוה דמיתנא הכל יודעים אותו במקום שדר שם ואפשר לברר ע"י חקירה. ולזה במת בעלה דנאמן הוא משום דבעגונה הקילו ומשום דייקא ומינסבא. ולסברתו גם בממון אפשר שימות האיש ההוא ולא אפשר לברר שהיה אחר והיכי נאמן אשה וקרוב וכקושיית הקצה"ח הנ"ל בשם הבני שמואל. וגם גוף סברת הריב"ש צ"ע דהא אפשר שגם האח ימות ולא יוכל להתברר ועכצ"ל כמש"ל בס"ד:

אות יב

ולפ"ז נראה עיקר כדעת התשב"ץ ח"א סי' פ"ג פ"ד דעדות שמת הבעל נאמנים אשה וקרוב מדאורייתא דהוי עביד לאגלויי ממילא שיבוא הבעל וידרוש אחר אשתו ואף שאפשר שלא יבוא מ"מ ע"פ רוב דברנו וכמש"ל וכ"כ הנוב"י סי' ל"ג דנאמן ע"א מה"ת רק שלא נחית לסברתינו הנ"ל. ומצאתי בריב"ש סי' קפ"ב שהרגיש בקושייתינו מהא דזה אחי אינו נאמן וכתב דא"נ לומר שהוא אח המת רק קודם המעשה שאין זה נ"מ להחליצה רק ממילא כיון שמחזיקים אותו לאח שפיר חולץ ע"ש. ודבריו צ"ע לענ"ד דהא מפורש בב"ב קס"ז גבי ההוא תברא דבשעת מעשה כתיבת השטר נאמנים אשה וקרוב וכ"פ כל הפוסקים בח"מ סי' מ"ט ואה"ע סי' קס"ט ס"ח וכ"כ הב"י להדיא שם ר"ס קנ"ז שנאמנים אף בשעת מעשה ודלא כהריב"ש. וכן החליט הג"פ סי' ק"כ סקי"ד ע"ש והביא שם שכ"ד הראב"ד ורמב"ן וכל הראשונים שנאמנים בשעת מעשה. וגם ראיית הריב"ש מהרי"ף דחה שם דהרי"ף קמ"ל רבותא דאף שהעדים מעידים מפי אשה וקרוב והוי מפי עד מ"מ נאמנים אבל באמת נאמנים אף בשעת מעשה. ואף שדבריו צ"ע דכיון שעיקר הטעם משום דעל"ג וזה לא שייך בעמפ"ע כמובן וכ"כ הריב"ש סי' קנ"ה ותשב"ץ סי' פ"ג פ"ד דבעמפ"ע לא שייך זה. אבל הכוונה שהעדים שמעו מהאשה וקרוב ושפיר הוי כאלו הגידו לפני ב"ד דהעדים נאמנים. ומ"ש הרי"ף סהדא הכוונה על כל עד ועד וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' צ"ב דבכה"ג לא מיקרי עמפ"ע רק לא הביא דברי הרי"ף. ושם השיג על הב"ש סי' קנ"ז סק"ב שהחליט דנאמן יע"ש מ"ש בשם הראנ"ח ואין הס' ת"י לזה לא אאריך בזה וגם בענין עמפ"ע יש לצדד אך אכ"מ. והא דע"פ ע"א אין יורדים לנחלה כבר האריכו בזה התשב"ץ והנו"ב שם:

אות יג

ושיטת הרשב"א והריב"ש וסייעתם דס"ל ע"א באשה נאמן מדרבנן נראה טעמם דע"כ לא האמינו בעל"ג רק במקום שאינו מעיד נגד החזקה. ואף שאח"כ ע"י איזה מעשה מפקיע החזקה שפיר מהני וכדאיתא בירושלמי פ"ח דנזיר שאם ע"א העיד שהוא חלב ואח"כ אכלו אחד לוקה כיון שהוחזק בחלב וכ"פ הרמב"ם וכן קיי"ל בקדושין פ' לענין עריות ועאה"ע סי' י"ט בזה וכ"ה דעת הר"ן בקדושין ס"ג דלהכי נאמן לומר שהוא קידשה משום שאינו מוציאה מחזקתה דהא היא בחזקת מקודשת רק שאח"כ פוטרה בגט וכ"נ בירושלמי שם הובא בר"ן שם. ובאמת קשה הא דאיתא שם שאין סוקלין על ידו דהא חזקה בכה"ג מהני ומצאתי בפנ"י שדיבר בזה ואכמ"ל בזה. ולזה לענין חליצה נאמנים דהא ההפקעה מזיקה באה לא ע"י דיבורו רק ע"י החליצה שאח"כ. ולפ"ז י"ל שאחר מעשה א"נ ורק אם הוא הגיד בעצמו שהוא אח המת והוי ההכרה רק מדרבנן כמ"ש הרשב"א וש"פ הובאו למעלה אפשר דנאמנים אף אח"כ. וי"ל שזהו כוונת הרי"ף שדקדק שאין מעידים לפטרה. עכ"פ לפ"ז במעיד שמת בעלה שמעיד להוציא מחזקתה א"נ מה"ת וכן בממון אין יורדים לנחלה או באומר זה אחי שמעיד להוציא מרשות זה לרשות זה ובפרט דחזקת ממון עדיפא טובא אף מרוב. והא דנאמנים גבי שט"ח שזהו הלוה נראה משום דשם לע"ע אין מוציאין ממון ואדרבא אם הוא שקר ברוב פעמים יתברר הדבר כמש"ל. ולחוש למיעוט דלא שכיח שלא יתברר אין לחוש כיון דלע"ע לא מפקי מידי עי"ז. ובשטר מכירה שקונה תיכף הנה גוף הקנין עושה המוכר ע"י מסירת השטר או ע"י הקנין שעושה עם הלוקח והעדים חותמים לראיה ואח"כ כשיבוא המוכר האמיתי והלוקח לא יתן לו שדהו אין לחוש שזה יהי ע"י העדאת העדים כמש"ל כיון שבשעת חתימתם על השטר אינם מוציאים ולחוש לאח"כ אין לחוש דע"פ רוב יתברר הדבר כנ"ל:

אות יד

ועפ"ז נראה לישב לשיטת הרמב"ם ותשב"ץ ונו"ב דס"ל דע"א נאמן מדאורייתא בעל"ג. הא דפשטות הש"ס משמע דע"פ ע"א אין יורדים לנחלה ודברי התשב"ץ ונו"ב בזה דחוקים מאוד ואין העת מסכים לברר דבריהם. והנראה דהא קיי"ל בכל דוכתא דחזקת ממון עדיפא מרובא. והנה סברא דנאמנין בעל"ג כתבנו משום שרוב פעמים יתברר הדבר. וזה שייך רק באיסור דאזלינן בתר רובא. אבל היכא שבא להוציא ממון כגון בנחלה וכדומה בזה יכול לטעון שחושש למיעוט [וכעין זה בארתי מכבר הא דבסימנים מחזירים אבידה ואין מוציאים בסימנים מיד המוחזק והיינו משום דסימנים הוי כרוב ולזה באבידה שאין שום אדם מוחזק אזלינן בתר רובא משא"כ כשיש מוחזק. ועפ"ז ישבתי הקושיא שבנו"ב מ"ת סי' ס"ו מחולין צ"ו דלא קטלינן על סימנים והחליט שם דבסימנים מובהקים באמת קטלינן וכ"כ במ"ק סי' נ"א. ולענ"ד צ"ע דהש"ס סתמא קאמר שם. ולפמ"ש א"ש דסימנים הוי רק רוב ובכל הורג נפש הוי מדין רוב דילמא טריפה הוי כדאיתא בחולין י"א וא"כ תרי מיעוטי מצטרפי והו"ל פלגא ופלגא כדאיתא בקדושין ע"ג וכ"כ הרשב"א בחי' והנ"י ר"פ בתרא דיבמות ע"ש ובמק"א הארכתי בזה בס"ד וישבתי מה שקשה ע"ז מסנהדרין ס"ט] והא דגבי שט"ח שמאמינים אשה וקרוב. הטעם ג"כ כמש"ל דבשעת חתימת השטר אין כאן הוצאת ממון. ובזה מבואר הא דהוצרך הש"ס לומר דמשום עגונא הקילו להאמין בע"א ומשום דייקא ומנסבא. ובתשב"ץ ונו"ב נדחקו בזה ולפמ"ש י"ל הטעם משום דבא"א החמירו אף ברוב בכמה דברים וכמו במים שאין להם סוף ועתו' ב"מ כ' ע"ב. וה"נ הו"ל להחמיר רק משום עיגונא ודייקא הקילו ויש בזה להאריך הרבה ואין הפנאי מסכים. אחרי כותבי כ"ז מצאתי בתומים סי' ל' ס"ק י"ח שכתב ג"כ דהא דנאמנים בשטר היינו משום שעדיין אינו ממון ודבריו סתומים ונראה כוונתו כמש"ל שעתה אינו מוציא עדיין. ובסי' מ"ט סק"ד באורים כתב ג"כ הסברא שכתבנו שאח"כ יצווח הלוה ויתברר. רק שקיצר מאוד ולא ביאר כל הצורך ע"ש. ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. וכעין סברתינו דעל"ג ע"י שהבעל ידרוש אשתו וכדומה מצינו בתו' ב"ב ל"ח ד"ה מחאה שכתבו שחזקה נשמעת טפי לפי שבעל השדה דורש אחר שדהו משא"כ מחאה אינה נשמעת לפי שהמחזיק אינו דורש אולי מחה. ושם בד"ה דסתם כתבו ג"כ דשכיח קיום מפני שהאשה מחזרת ע"ז אבל אין דרך העדים לומר בעיר אנחנו חתמנו על גט פלוני ע"ש. מבואר מזה שכל דבר שיש לו דורש ותובע מתברר יותר בנקל:

אות טו

וראיתי בנו"ב מ"ק סי' כ"ז כ"ח שכתב ג"כ לצדד דבאתחזק איסורא לא יהא נאמן בעל"ג. והביא ראיה מיבמות מ"ז שאם אומר נתגיירה בב"ד של פלוני צריך להביא עדים. וקשה דהא הוי על"ג. וצ"ל דכיון דאיירי שמוחזק לנו בנכרי הרי אתחזק איסורא ע"ש שהאריך. ודבריו תמוהים לענ"ד דהא כיון שמוחזק לנו לכותי א"כ פסול לעדות. ואף במקום שהאמינו בעל"ג מ"מ לא האמינו לכותי. ואף באשה שהקילו הרבה מ"מ צריך מסל"ת. אח"כ הוגד לי שתמה עליו כן בהגהות ר"ב פרענקל זצ"ל ואינם ת"י. וגם קשה עוד דאף בעל"ג א"נ הבע"ד בעצמו והכא הוא מעיד ע"ע וזה אפשר לכלול בדבריו שם בסי' כ"ח ע"ש. ובלא"ה אין זה ראיה לפמש"ל לחלק דבכה"ג שצריך לחקור ולא יתברר ממילא א"נ רק בדרבנן ולא מה"ת. א"כ א"ש דשם הגילוי הוא אם יחקור. ואף לסברתו של הריב"ש סי' קנ"ה ג"כ האי על"ג לא אלים כולי האי כיון שא"י בזה רק ב"ד ע"ש וגם דלדבריו יקשה דא"כ למה האמינו בגט וחליצה אשה וקרוב ולפמש"ל הכל מיושב בע"ה אבל עכ"פ סברתו נוטה ג"כ לסברתינו לחלק בין אתחזק ללא אתחזק:

אות טז

עכ"פ נתבאר לנו שנאמן אשה וקרוב בעל"ג אף בממון במקום שיתברר ממילא עי"ז שיצווח הנתבע ולשיטת הרשב"א והריב"ש היינו דווקא היכא שאין באים עתה להוציא ממון. והנה בקיום שטר כתב הנתיבות סי' מ"ו סק"ה הטעם שהקילו דהוי מילתא דעל"ג וחידש עפ"ז דין חדש שאם אין יודעים מאיזה מקום העדים א"כ לא על"ג אז הוי הקיום מה"ת ע"ש. והנה זה הוי על"ג גרוע וכמש"ל כי ממילא לא יתברר זה ורק כשיחקורו אחריהם. ואף שהנתבע יטעון שלא לוה וממילא ישתדל לחקור אחר העדים ויתברר זיופו מ"מ הא יכול לחתום עדים שאינם בעולם כלל ויאמר שהיו אז אורחים באותו מקום וחתמו ואח"כ אזלו לעלמא. ודברי הנתיבות שכתב דבכה"ג בעי קיום מה"ת תמוהים לענ"ד. ולדבריו מה נתקשו התו' בכתובות כ"ח וריש גיטין וש"פ דא"כ יזייף כ"א שטר ע"ש והו"ל לומר משום דעל"ג. ועוד דהא מלא בש"ס ופוסקים דקיום שטרות דרבנן ואי טעמא משום על"ג א"כ עכ"פ צריך אשה או קרוב שיעידו כי הבע"ד א"נ אף בעל"ג. וא"ל שזה בעצמו הוא מדרבנן. ז"א דא"כ למה להרשב"א ורמב"ן וש"פ לומר הטעם שההכרה בגט דרבנן משום אא"ח ולא לו תיפוק להו דעל"ג. וע"כ כמ"ש דבע"ד א"נ מה"ת אף בעל"ג וכ"כ הנו"ב מ"ק סי' כ"ז דבע"ד א"נ מה"ת אף בעל"ג. וכ"נ מדברי הפוסקים גבי מצאו בשטר שמת פלוני שפסקו שנשאת על פיו אף שאינו מקוים ואף שאין ידוע העדים מי הם משום דקיום שטרות דרבנן. עאה"ע סי' י"ז סי"א ובאחרונים שם שמפורש כן וכ"כ התו' ריש גיטין ורש"י שם ג' ע"א הטעם דלא חציף לזויפי שיתבע מחבירו ע"ש שלזה כתבו שם דמיתומים הוי קיום מה"ת דלא שייך סברא דלא חציף ואי משום דעל"ג א"כ אין חילוק וכ"כ הקצה"ח סי' מ"ו סק"ה. וכ"כ הח"ס חאה"ע סי' מ"ג ומ"ט דהך דלא חציף הוי רוב אלים דמהני אף בממון והקשה שם למה מהני בעדות אשה דשם ליכא חזקה דלא חציף ע"ש מ"ש בזה ואכמ"ל בדבריו. והתשב"ץ סי' פ"ג כתב הטעם משום דהוי גילוי מילתא ונדחק לומר דלהרמב"ם באמת א"צ גדול עמו. והוא תמוה כמ"ש הריב"ש סי' קפ"ב דוודאי לכ"ע בעי גדול עמו. אבל לענ"ד אין הטעם משום על"ג דהכא לא הוי על"ג כנ"ל ורק הטעם דמה"ת א"צ קיום דלא חציף ועש"ך ח"מ סי' מ"ו סק"ט וקצה"ח שם. וכ"כ הרמב"ם פי"ד מה"ע דלהכי נאמן בקיום זה כת"י של אבא וכן מה שראה בקטנו משום דמה"ת א"צ קיום. והתשב"ץ כ"כ לפמש"ש הפירוש בגילוי מילתא אבל באמת פירושו שם צ"ע לענ"ד ואדרבא בקיום הוי עדות גמורה דעל מנה שבשטר הן מעידין. ויש לי אריכות בזה ובהא שנאמן לומר שיצאה בהינומא ומטרדותי ההכרח להיות מקצר ועולה:

אות יז

ולפ"ז היה נראה דאף שבקיום שטר בעינן שני עדים היינו משום דלא על"ג כ"כ כמ"ש. אבל בחתימת הלוה ודאי עביד לאגלויי ושפיר תסגי באשה וקרוב. ולא מיבעיא לשיטת הסמ"ע וכן הכריע הקצה"ח סימן מ"ו סק"ה דאף בחת"י הלוה הוי ג"כ הקיום דרבנן. אלא אף לדעת הב"ח וש"ך דהוי דאורייתא מ"מ מהני אשה וקרוב דהוי על"ג ע"י שיצווח הלוה. ובאמת מפורש בפוסקים שצריך עדים כמו בחת"י עדים והטעם פשוט דממ"נ אם הלוה צווח באמת שהוא מזויף א"כ הרי הבירור לפנינו ומה יתברר עוד ואיך נוציא ממון ע"י האשה וקרוב כיון שטוען שהוא שקר. ומתי יתגלה יותר מזה ובודאי מה שיוכלו ב"ד לעשות לברר לדמות חתימתו וכדומה בודאי יבררו. וזה לא דמי לעדות אשה אם יבוא אחד ויאמר שהוא בעלה שבוודאי א"נ אחר שהותרה בב"ד ע"פ ע"א דשם אין יודעים אם הוא הבעל כלל ואינו בע"ד כלל משא"כ בלוה שהוא בע"ד ובוודאי לא נוציא ממון בלא בירור. ואין זה שייך להא דקדושין ס"ג דהכא צווחת שהוא אינו בעלה וי"ל ואכ"מ. והנה כ"ז בממון. אבל בשטר שליחות על גט וכדומה שפיר נאמנים אשה וקרוב על חת"י דהוי על"ג ע"י הבעל שיבוא ויצווח כמש"ל וע"פ רוב יתברר כנ"ל. ואף אי נימא דסוברים דהכרה בגט מה"ת ואתחזק איסורא צריך להאמינם כיון שממילא יתברר כמש"ל ובפרט שהעיקר הוא דהכרה בגט הוא מדרבנן. וגם אתחזק איסורא לא שייך הכא כמש"ל בשם הר"ן בקדושין ס"ג דכיון שאומרים עליו שזהו בעלה קודם הגט ולא מפקי לה מחזקת א"א רק אח"כ ע"י הגט לא מיקרי זה העדות נגד החזקה. ומיושב שפיר קושיית התו"ג למה בקיום שטרות לא סגי באשה או קרוב לחוד דשם לא הוי על"ג כמש"ל דאפשר שיחתום המזייף שמות אנשים שאינם בעולם כלל וממילא לא פלוג בתקנתם ובפרט שהגילוי הוא רק ע"י חקירה ולא ממילא כמש"ל. ומה שהקילו קצת בקיום שטרות הוא משום דלא חציף כמש"ל והוי דרבנן. אבל בכת"י כהא דנ"ד שפיר הוי על"ג ממילא ומהמני אשה וקרוב ולא דמי לכת"י הלוה. ואם כבר מת הלוה והאשה או קרוב העידו בעודו בחיים. נראה דמ"מ לא מהמני לגבי יתומים אף שבעת הקיום הוי על"ג משום שי"ל שבעהש"ט עשה השטר מזויף וחשב שלא יוציאנו עד לאחר מיתה והוא הגיד להם מזה. ולזה לא חששו להא דעל"ג כי המלוה לא יוציא השטר בחייו כי יודע שלא יזכה בו. וכעין סברא זו איתא בפרישה בח"מ סי' מ"ו ס"ג ע"ש. משא"כ בכתב שליחות על גט או שהוא אחיו של מת למאי ניחוש לה. דאי נימא שיודעים היכן הבעל וכבר מת. א"כ היא פטורה בלא"ה. ואף אם יש לה יבם ונימא דכוונתו לפטרה בגט מחליצה בכ"ז לחשש רחוק כזה לא חיישינן ונעמיד הבעל בחזקת חיים ולזה שפיר הוי על"ג וסגי בע"א על קיום הכתב:

אות יח

העולה מהמקובץ דבנ"ד שיש לחשבו כמקום סכנה כמש"ל יש לצדד דסגי אף בכתב ידו לחוד בלי שום קיום רק שחלילה לי להורות קולא בדבר כזה. ובפרט שא"צ לענינינו. רק אם ע"א מקיימו שמכיר חת"י נראה דסגי דאף באשה וקרוב סגי בכה"ג כמש"ל ובקיום שטרות סגי ע"פ כתבם כדאיתא בח"מ סי' מ"ו ס"ז. ואם יחתמו שנים אף שאין מכירים חת"י השני ודאי דיש להקל. ובפרט אם יחתמו שלשה ויכירו חת"י אחד ודאי שיש להקל בלי פקפוק. ומש"ל שא"צ קיום דהכרה היינו מדרבנן היינו על שם האיש שכתב הכתב. אבל על השליחות לכאורה צריך עדים כדין שליח. ובאמת יש לצדד דל"צ כיון שאנו רואים הכתב שלו לפנינו הרי כאלו מצוהו בפנינו. ול"מ להרמב"ם דשליח הולכה א"צ עדים שהגט שבידו מוכיח וא"כ ה"ה הכא הכתב מוכיח. אלא אף להראב"ד י"ל דהוי כעדים כנ"ל וכמ"ש התוס' גיטין ע"א ד"ה אמר דבגט לא בעי הגדה בפה רק שמתרצה בזה ע"ש והכתב שפיר מוכיח לעדים שמתרצה. שוב מצאתי להדיא ברד"ך בית י"ט ובג"פ סי' ק"כ סקכ"ו שא"צ שיכתוב לפני עדים ורק כיון שהסופר ועדים מכירים כת"י ה"ז כאלו שומעים מפיו שאומר להם ע"ש. והנה לברר זה דרוש אריכות ובנ"ד א"צ לזה כיון שהוא מקוים בחת"י שלשה ומבואר בסי' קמ"א סכ"ד דסגי בהכרת חת"י אחד מהם ע"ש. וגם יש לצרף דעת התשב"ץ ח"ג סי' כ"ב דשטר שליחות קבלה במקום עיגון כשר אף בלא שום קיום וכהא דאמרינן במצאו כתוב בשטר שמת פלוני שנישאת עפ"ז אף בלא קיום. ואף דהצריכו לשליח לומר בפ"נ אין לך אלא מה שתקנו חז"ל בגוף הגט דחייש לערעור דבעל אבל לא בשטר שליחות ע"ש שכתב ג"כ משום דעל"ג וכן שם סי' ס"ו כתב ג"כ סברא זו ע"ש וראיתי שם שכתב לגבי עדים סברא דאין חוטא ולא לו. ותמוה דגבי עדים אין זה שייך כמש"ל. ויש לתרץ ואקצר] וא"כ ה"ה בנ"ד. ובדברי התשב"ץ יש להאריך אך אכ"מ דבנ"ד בלא"ה א"ש מכל הני טעמים שכתבנו וענו"ב סי' קל"ו בזה ועבנוב"ש סי' ס"ב שכתב ג"כ למעשה לסמוך בהכרת כתב דיין אחד בעדותם שהיא אשת המת ע"ש:

אות יט

ולזאת יוכל כת"ר לעשות השליחות שיכתוב בכתב ידו וכת"ר עם עוד שנים יקיימו חתימתו וגם יגיד בע"פ כל הדברים וכמ"ש במהרי"מ סי' ל"ג שמצרף לזה שיטת המכשירים באומר אמרו ע"ש. ונראה שהכתב יכתוב בלשון נוכח שהוא כמדבר עם השליח וסופר ועדים ומצוה אותם. וכ"ה לשון רש"י בגיטין דף ע"א ע"ש. ומה שיגיד בע"פ יגיד בלשון נסתר שממנה אותם לפניהם לסופר ועדים לשליח ומבקש אותם שיודיעו זה להם שיקיימו ציוויו דהיינו אומר אמרו. וכן ממנה אותם שלא בפניהם דיש שיטות פוסקים דמהני בכה"ג ולא באומר אמרו. וי"א דאומר אמרו עדיף עב"י סי' ק"כ ורד"ך בית י"ט. ובכה"ג יוצא ידי כולם. ואם כתב ג"כ בלשון נסתר נראה דכשר דהא גם האומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי מהני כדאיתא בגיטין ס"ו אף שאומר בלשון נסתר כיון ששומע קולו וה"ה הכא כיון שרואה כתבו הוי כשומע קולו וכ"כ הרד"ך בית י"ט להדיא דמהני בכותב בלשון נסתר. ואף שי"ל דשם לא ייחד אנשים רק כל המכיר כתב ידו ע"ש מ"מ נראה עיקר שאין חילוק. ולזה יכולים לעשות כפי שירצו או לשון נוכח או נסתר. ורש"י שם איירי בכותב בפני העדים:

אות כ

וצל"ע אם כתב אחר והוא חתם אי מהני ופשטות לשון הש"ס ופוסקים הוא הכל שכתב בעצמו בכתב ידו. ונראה לצדד דמהני בכה"ג כיון שכתבו התו' בגיטין דף ע"א דל"צ בגט הגדה בפה רק לידע שמתרצה ורק דכתב מיקרי הגדה ע"ש. וא"כ בחתימתו נהי דנימא דלא הוי כהגדה אבל עכ"פ ידעינן שמתרצה בזה ובפרט דבכה"ת כולה חתימת ידו סגי לכל דבר לחיוב ופטור וקנין ושליחות וה"ה הכא. ובפרט להפוסקים דס"ל דכתב הוי כהרכנה בראשו א"כ החתימה ג"כ לא גרע מהרכנה ובשעה"ד הקילו אף בפיקח בהרכנה כמ"ש הג"פ סי' ק"כ ס"ק כ"ח ול"א ע"ש לזה נלע"ד דסגי בחתימתו בשעה"ד היכא דלא אפשר. והצעתי זה לפני הגאבד"ק קאוונא שליט"א והשיב לי בקוצר שמסכים עמדי לעשות מעשה לגרש ע"י כתב ואף ע"י חתימתו לחוד והקיום סגי במה שניכר רק חתימת אחד כהא דנ"ד וכמש"ל. ומחולשתו לא היה יכול להאריך. ונראה לי עוד להעיר בזה דבחת"י אפשר שלא קרא כלל וחתם עליו. ואף דבכל שטרות מהני בכה"ג וכדקיי"ל בח"מ סי' מ"ה משום דמסתמא קיבל על עצמו כל מה שכתוב שם אבל בגט לא שייך זה דבגט בעינן שיתרצה בפירוש שיכתבו ויתנו גט לאשתו ולזאת צריך שיעידו העדים שהיו בשעת חתימתו שקרא או שקראו לפניו כל מה שכתוב שם וע"ז חתם. ואף לפמש"ל לצדד שאם לא כתב לפני עדים ג"כ מהני זה רק דכתב ידו אבל בחתימה לחוד צריך שיהיו עדים בשעת חתימתו בבלא"ה יש לחוש שלא קרא מה שחתם כנ"ל ואין הכתב הוכחה שמתרצה כלל בגט. וכעין זה כתב הקצה"ח סי' ר"ז סק"י שאם חתם על כתב שבועה השבועה חלה עליו. אבל אם עדים מעידים שלא קראו ולא ידע שיש שם שבועה אינו חל עליו. ול"ד להא דסי' מ"ה ס"ג דשם הוא מצד נאמנות וחיוב ממון אבל באיסור לא שייך זה וחלק שם על הנו"ב חח"מ סי' ל' ע"ש. ונראה דאף הנו"ב שמחמיר בשבועה שם בחתם ולא קרא מ"מ מודה דבגט לא מהני זה כלל אם לא ידע מה כתוב שם. ובאמת נראה דכוונת הנו"ב שם ג"כ רק לענין חיוב ממון שקיבל ע"ע בחתימתו לקיים הכתב כאלו נשבע בפו"מ אבל לא לענין איסור השבועה בדיני שמים יעו"ש בדבריו ובחנם השיג הקצה"ח עליו ואכמ"ל בזה. וממילא דבגט ודאי לא מהני בכה"ג. ול"ד למי שהשליש בידו הגט דאמרינן שהאמינו כל מה שיאמר כדאיתא בגיטין ס"ד דשם יודע הבעל שנותן לו גט כשר. אבל כשלא ידע כלל שהוא גט ודאי לא מהני וה"ה הכא בחותם וא"י מה כתוב שם וז"ב לענ"ד:

אות כא

וכבר כתבנו בתחילת דברינו שיקבל ע"ע בשבועה שלא יבטל הגט והשליחות כדי לצאת ידי החשש שמא יבטל. ובשעה זו מצאתי במבי"ט ח"ב סי' קנ"ה שכתב ג"כ בקוצר שבפיקח בכתב יש לחוש שישתנה דעתו כ"ז שלא נכתב ולזה צריך לקבל בשבועה ותו לא חיישינן לזה ע"ש. אבל ברד"ך בית י"ט כתב שאף מומר מותר לעשות שליח בכתב ע"ש שלא הזכיר שם כלל קבלת שבועה וגם דבמומר לא מהני שבועה כדאיתא בסי' קמ"א סנ"ט. אבל באמת כ"ז הוא להחמיר לכתחילה אבל בשעה"ד כשר אף במומר שעשה שליח להולכה לחוד כמ"ש בשו"ת הב"ח סי' ק"ב ובשו"ת גאוני בתראי סי' מ"ד ולא חיישינן לביטול. ובכ"ז בנ"ד שאפשר בשבועה צריך לעשות כן. ובשבות יעקב ח"א סי' קי"ד ראיתי מכבר שכתב דבמומר לא מהני בכתב כי יש לחוש שיבטלנו דלא אפשר להשביעו ולא ראה דברי הרד"ך שהזכרנו ואין כעת ת"י ס' שבו"י לראות בירור טעמו שם:

אות כב

ומה שנ"ל עוד להעיר בזה דכיון ששולחים הכתב ע"י פאסט יש לחוש שמא כתבו ונמלך שלא לשלחו ומצאו אחר ושלחו ע"י פאסט. ואף למאי דקיי"ל בסי' קמ"א סכ"ד ששליח נאמן לומר שעשאו שליח אף בלא הרשאה כיון שהגט בידו וה"נ הרי הכתב לפנינו. מ"מ לא דמי דהתם אומר השליח ברי שנתן לו הבעל ועשאו שליח משא"כ הכא שהשליח בעצמו א"י מי שלח על פאסט לא מהני וה"ז דומה לשטר שנמצא בשוק דקיי"ל דלא יחזיר שמא אבדו הלוה וכן בב"מ י"ח חיישינן שמא נמלך ע"ש. וע' אה"ע סי' מ"ב לענין שטר קדושין שנמצא ובש"ך ח"מ סי' מ"ו סק"ט. ופאסט נראה דדמי לנמצא ואף דליכא ריעותא דנפילה מ"מ יש לחוש כנ"ל. וכן ראיתי בפ"ת באה"ע סי' י"ז סקנ"ב שהביא משו"ת פני אריה סי' כ' שחשש ג"כ במכתב שבא ע"י פאסט דשמא יש איזה זיוף בשליחותו. ושם איירי לענין מיתה דקיל טפי וכ"ש בנ"ד ואין הס' ת"י. ומצאתי בשו"ת עמודי אש שהאריך בתשובתו נידון גט ע"י פאסט לבאר שמן השליחות ע"י פאסט אין בזה שום הוכחה שנשלח מהבעל ע"ש וכתב ג"כ דדמי לנמצא בשוק. רק שהוא כתב שם לענין קיום ולפמ"ש יש לחוש לעיקר השליחות ויש לתרץ ואקצר ע"ש [ושם ראיתי שכתב ג"כ בטעם שא"צ קיום מה"ת משום דהוי מיעוט דל"ש שיזייפו ולהכי ל"ח לה אף בממון והיינו כמש"ל בשם הח"ס. וכן האריך שם בדברי התשב"ץ סי' כ"ב שהזכרנו למעלה ע"ש] ועוד דכ"ז שלא ידעינן שהוא שלח הכתב הו"ל כשליחות בלא עדים כיון שלא ידענו איך הגיע ע"י פאסט ומי שלחו. ולזאת צריך שיבקש את העדים שישלחו מכתבו ע"י פאסט לידם או ליד אחר שהוא ימסור לידם והעדים יעידו כן בקיומם שביקש זאת מהם. ואם יניח בעצמו על פאסט יותר טוב אך בנ"ד א"א כיון שיושב בבה"א. שוב מצאתי ברד"ך בית י"ט בסוף דבריו שכתב במסר כתבו לאחד שימסרנו לסופר ועדים שצריך שימסרנו לאותו האיש לפני עדים כי שמא כתבו ונמלך שלא לשלחו ע"ש. הרי דאף בשליח גמור חשש לזה ומכ"ש ע"י פאסט. איברא דדבריו לחוש בכה"ג שמא נמלך צ"ע לענ"ד דבכה"ג שפיר הכתב מוכיח כמו בשליח דגט כמש"ל ורק שיש לחוש דלא הוי שליחות בעדים. ולא אאריך בזה כיון דבנ"ד אין נ"מ דע"י פאסט ודאי יש לחוש כנ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה