שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן פז
כבוד ידידי הרב המאוה"ג וכו' מו"ה משה נ"י רב דק' יעדוואבנא:
ע"ד אשר דרש כת"ר נידון גט שהגיע מנויארק על פאסט. ומצאו בו כתמים בכמה מקומות. וניכר שנעשו מחמת לחלוחית ונראה שהוא מצד שעבר דרך ים ונעשה מלחלוחית האויר. והנה מזה נעשה הפסק באות וי"ו בתיבת יומא הפסק הנראה להדיא. ומלמעלה מן ההפסק הוא כמו יוד בגדלו ורק לא בצורתו כפי שראיתי הגט ששלחו לי כת"ר. וגם בהמ"ם ראיתי הפסק באמצע קו התחתון. וכתב כת"ר שהוא שעה"ד וחשש עיגון. וביקש לדעת דעתי בזה אם ליתן הגט. ובאשר אני טרוד מאוד והמוכ"ז עומד עלי להשיבנו דבר כי לדבריו נחוץ הדבר לשעה. לזאת אכתוב בקוצר דעתי בזה:
אות א
והנה גוף לשון מן יומא דנן ולעלם איתא בגיטין פ"ה ע"ב דאתקין רבא בגט לאפוקי מדר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ותיקן לפרש שמגרש מעכשיו. והנה ידוע שהרבה פוסקים פסקו כר"י. ע' אה"ע סי' קמ"ג קמ"ד וח"מ סי' רנ"ח. וכוונת לאפוקי כבר פירש"י שם ובתוס' ע"ב ע"א דהיינו רק לשופרא דשטרא שלא יהא שום גמגום. ואף לרבנן דר"י כבר פירש"י שם דהיינו רק משום גזירה אטו גט שכ"מ כדי שיהיו הסופרים רגילים בו ע"ש. וא"כ אינו תורף כלל רק תקנת רבא לכתוב כן. וא"כ ודאי שאינו מן התורף. והמהריב"ל בס"ג סי' ס"ט כתב דכל מילתא דהוי רק לשופרא דשטרא כשר אם לא כתבו. אבל דבר שהוא תקנה בשביל איזה חשש לדינא אף שאינו מן התורף וכמו מן יומא דנן ולעלם פסול. ורק אם נתגרשה בו תנשא. והיינו אם לא נשתנה עי"ז משמעות לשון הגט. ואם נשתנה המשמעות לא תנשא והאריך שם בזה. ובגט פשוט סי' קכ"ו ס"ק צ"ה כתב. שאם לא כתב מן יומא דנן ולעלם לא תנשא בגט זה. ולפ"ז לדעת הפוסקים דאינו רק לשופרא כמש"ל כשר לגמרי אם דילגו. ואף לדעת הסוברים לאפוקי מדר"י הוי רק טופס כנ"ל. וכבר כתבו הפוסקים דבמקום עיגון הוי כדיעבד ומקילים בטופס לתקנו אף ע"י סופר אחר בלי רשות הבעל. וגם הא כבר כתב המ"מ וש"פ דאף הרמב"ם לא פסל רק בדבר שנשתנה משמעותו כגון ווין נראים כיודין. אבל לא במילתא אחריתי ע"ש שדעתם עיקר:
אות ב
ועוד נראה דאף הרמב"ם פ"ד מה"ג וסייעתו שהחמירו אף בטעה באיזה דבר בטופס שפסול. מודו בנ"ד דהנה הרמב"ן והר"ן וריטב"א פ"ב דגיטין ושאר ראשונים נתקשו למה גבי מחובר מקילינן בטופס אף לכתחילה. ובחש"ו הכשירו בטופס רק בדיעבד. ובכותב טופסי גיטין פסול אף בדיעבד. דאי גזרינן טופס אטו תורף ניגזור בכולהו. ותירצו דמחובר הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן. וחש"ו שכיח ולא שכיח לזה גזרו רק לכתחילה. וסופר שיכתוב טופסי גיטין שכיח טובא לזה גזרו אף דיעבד. ולפ"ז נראה דנהי בטעה באיזה דבר בטופס ס"ל לרמב"ם שפסול דגזרינן אטו תורף. היינו משום דשכיח טובא שיטעה הסופר באיזה דבר. אבל שיתקלקל אח"כ ויופסקו האותיות הוא מילתא דלא שכיחא. ובכה"ג מודו כ"ע דלא גזרו. וגם הא הרבה פוסקים ס"ל דבטופס יכול לתקן בכל גוונא. ורק כשהבעל מערער או שכתב בעצמו אין לתקן. אבל בנ"ד שניכר שנעשה אחר הכתיבה שרי לתקן לכו"ע:
ועוי"ל עפמש"ל דהוי מילתא דלא שכיחא. דלא חמירא הא דמן יומא דנן מגוף הזמן. דאמרינן בגיטין י"ח ע"א גבי תקנת זמן בגט כתביה ואנחיה בכיסתיה מאי. פירש"י ואח"כ גירשה בו א"כ הו"ל מוקדם ומה מועיל הזמן הכתוב בגט. ומשני לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה. ופי' הרמב"ן בב"ב קס"ז וכ"כ הג"פ סי' ק"כ סק"י בשם בעל ההשלמה והכלבו וביאר שם שכן דעת הרמב"ם גם כן וכן כתב הנ"י פ"ק דב"מ וכן פירש הבעה"ע במאמר זמן דהוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו רבנן. וע"ש ברש"י שם שנראה ג"כ כן וע' ריטב"א שם [וע' מל"מ פ"ד מה' מלוה ה"ד אי אמרינן זה גם בתקנה. ויש לדון מהכא ואכ"מ] הרי מפורש בש"ס דאף לענין זמן גופיה שנתקלקל אח"כ עי"ז שעכב הגט אצלו. והו"ל כאלו לא נכתב ועוד גרוע מלא נכתב דהו"ל מוקדם. מ"מ כשר דל"ג במילתא דל"ש. וכ"ש בנ"ד שנכתב בהכשר גמור ורק נתקלקל בדרך באופן שאינו שכיח כלל. ודאי שכשר בלי פקפוק. ואף הראשונים שמפרשים הש"ס שם באופן אחר שינויא דלא מקדים מ"מ בגוף הסברא י"ל דלא פליגי וכמ"ש הרמב"ם ור"ח גבי חתך הזמן ויבואר להלן:
אות ג
ומה שיש להעיר בזה דלכאורה קשה למה כותבין בגט שע"י שליח מיומא דנן. דהא עיקר הטעם מבואר בש"ס גיטין פ"ה שבא להורות שמתגרשת תיכף מיום הכתוב בגט וכפירש"י שם. וא"כ בגט ע"י שליח שאינו נותן ביום הכתיבה. א"כ לא שייך כלל לכתוב אותו. ואדרבא מיחזי כשיקרא. ומצאתי בפ"ת סי' קכ"ו שהביא בשם שו"ת הלק"ט סי' ל"ב שאף ע"י שליח צריך לכותבו. נראה שהרגיש בהערתינו בזה. אבל אין הספר הזה אתנו לדעת טעמו ונימוקו בזה. והנראה בזה שמה שאנו נוהגים לכתבו אף ע"י שליח. הוא עפמ"ש הרשב"ם בב"ב קע"ב ע"ב דמיומא דנן ולעלם שבגט הוא כמו שכתוב בגט גרשתיך היום דאיתא שם דכשר. מפני שכוונתו שמגרשה מיום שבא לידה. וכ"כ הבעה"ע במאמר זמן ורק שכתב שם שאין זה זמן. אבל הרמב"ם פ"א מה' גירושין וש"פ כתבו דגרשתיך היום הוי כזמן שכוונתו ביום יציאתו. וכ"כ הבע"ה במאמר זמן בשם ר"י מיג"ש ורבינו אפרים. וכ"כ הרמ"ה בחי' בב"ב שם וכ"כ הרמב"ן. ובשטמ"ק בשם ר"י ורא"מ. ועב"י סי' קכ"ז שנסתפק לכתוב כן לכתחילה. הרי שזה הוי כזמן גמור. ולזה כותבים אותו בגט ע"י שליח דהו"ל כזמן. כיון שגוף הזמן אינו כלום לפי שנכתב הרבה קודם הנתינה:
ולפ"ז אין כותבים אותו בשביל תקנת רבא לאפוקי מדר"י. דהכא לא שייך זה כיון שהזמן מוקדם. ורק שנהגו לכתבו משום דלהוי כגרשתי היום כנ"ל. ומדינא א"צ לזה כדקיי"ל בגיטין י"ח ובשו"ע סי' קכ"ז דבגט ע"י שליח כשר מוקדם. והוי רק מנהגא לשופרא דשטרא. ושפיר מותר לתקן איזה מחק וטשטוש כמש"ל בשם מהריב"ל. ונראה שזהו כוונת הרשב"ם שהזכרנו שפירש כוונת מן יומא דנן כמו היום ע"ש. וקשה דהא בכל גט כותבים זמן וא"כ פירושו פשוט מן יום שנזכר בגט. אבל כוונת הרשב"ם לפרש מה שכותבים כן בכל גיטין אף שהוא מוקדם. כגון שניתן ע"י שליח או ע"י עידי מסירה כמבואר ברא"ש פ"ב דגיטין שכשר אף שנכתב קודם המסירה. וכ"כ שם רשב"ם והתוס' והבעה"ע בשם ר"י מיג"ש ורא"פ דלר"א דע"מ כרתי כשר בלא זמן וה"ה למוקדם וכ"כ הרבה פוסקים ועג"פ סי' קכ"ז סק"ד שהכריע כן להלכה בשעה"ד. ומ"מ כותבים בהם לשון זה דמן יומא דנן. וע"כ פירושו דהוי כהיום כנ"ל. וא"כ אינו אלא שופרא דשטרי כנ"ל. אך י"ל דנהי שהפירוש הוא כנ"ל. בכ"ז עיקר כתיבתו הוא מצד תקנת רבא שיהו הסופרים רגילים בו כפירש"י בגיטין פ"ה ע"ב:
אות ד
ועוי"ל דהא דעת הרמב"ם פ"א מה"ג והובא בש"ע סי' קכ"ז והכריע כן בג"פ שם להלכה שאם חתך הזמן אחר הכתיבה הוא כשר אף לכתחילה וכ"ד הר"ח הובא בכ"מ וב"י שם. ומבואר שם הטעם דלרמאי לא חיישינן. פירוש והוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בכה"ג ע"ש. ולפ"ז ה"ה בנ"ד דהוי מילתא דל"ש לא גזרו. ולא גרע מאלו חתך כל הזמן. וגם דלפמש"ל דגרשתיך היום הוי כזמן. א"כ ע"כ צ"ל דהא דגזייה לזמן דבש"ס דף י"ז ע"ב איירי שחתך גם תיבות מיומא דנן. דאלת"ה ל"ל לשנויי לרמאי ל"ח. תיפוק ליה שיש בו זמן דהיינו מיומא דנן כנ"ל. וע"כ דאיירי שגם מיומא דנן אין בו. ויש להוכיח קצת מכאן שכשר אם לא כתב מיומא דנן. דנהי דמן הש"ס אין להוכיח זה. דבש"ס שם קאמר לה אביי לרב יוסף ואז לא נהגו עוד לכתבו. דתקנת רבא היא בדף פ"ה. אבל יש להוכיח זה מהרמב"ם וש"פ שכתבו דין זה. ולהתוס' בגיטין ע"ב ע"א ד"ה הכי דגרסי בדף פ"ה רב יש להוכיח זה גם מהש"ס כנ"ל. דהא אביי הוא דקאמר בב"ב קע"ב דאבא שאול ס"ל כרבנן. וא"כ ס"ל דהיום היינו זמן דידיה כמ"ש הבעה"ע והרמ"ה שהזכרנו. וע"כ צ"ל דאיירי הכא שלא כתב מיומא דנן. כי לומר דאיירי שחתכו ג"כ. הוא דוחק דכל כה"ג הו"ל לפרושי ועכ"פ הפוסקים הו"ל לפרש זה. וא"ל דאיירי בלא עידי מסירה לפמ"ש הבעה"ע דבלא ע"מ לא הוי היום כזמן ע"ש במאמר זמן. אבל הרמ"ה כתב דאף בלא ע"מ הוי כזמן ע"ש. וא"כ מוכח שפיר מזה כנ"ל. וכן מוכח מגוף דברי הרמ"ה שכתב שם דבע"מ א"צ זמן וכמש"ל. ומוכח דבע"מ כשר אף בלא מיומא דנן. דאי כתוב בו מיומא דנן א"כ יש בו זמן:
הרי מוכח שכשר בלא מיומא דנן בע"מ. וכן יש להוכיח מכל הפוסקים שכתבו דבע"מ כשר בלא זמן. אם נתפוס דיומא דנן הוי זמן. א"כ ע"כ דאיירי שלא נכתב בו מיומא דנן. אלמא דכשר בכה"ג. שוב אחרי כותבי כ"ז ראיתי בתו"ג ס"ס קכיו ור"ס קכ"ז שכתב דבזמן אין להחמיר בטעות ונפסקים או דבוקות. יעו"ש טעמו מדמצינו כמה דברים שכשר בטעות בזמן מפני שהוא טעות דמוכח. ולפ"ז גם ביומא דנן הדין כן דלא עדיף מתקנת זמן וכמש"ל. ולפמש"ל בלא"ה אינו מן התורף לענין זה:
אות ה
ובאמת קרוב בעיני לומר שלא תיקן רבא מיומא דנן רק בגט שכתוב בו יום הכתיבה על דעת ליתנו בו ביום. אבל בגט שאין בו זמן או שרוצה לשלחו ע"י שליח שהזמן אינו יום הנתינה לא שייך כלל מיומא דנן. רק שנוהגים שלא לשנות נוסח הגט. וכמו שכתבו האחרונים בכמה דברים שלא לשנות נוסח כתיבת הגיטין. ואפשר שזהו טעם הלבוש שהובא בג"פ שכתב דמיומא דנן הוי רק מנהג. והיינו לפי שאצלינו אין נותנים גט בלא ע"מ. ואומרים הנוסח בפירוש שתהא מגורשת מעכשיו א"כ זה עדיף מיומא דנן. כי הזמן בגט אינו ברור שניתן בו ביום. ובפרט לפי דעת רוב הפוסקים דבע"מ א"צ זמן כמש"ל ומיושב שפיר לפ"ז קושייתינו. דבגזייה לזמן או בע"מ שא"צ זמן א"צ לכתוב כלל מיומא דנן לפי שאין נ"מ בזה. וממילא מבואר דבגט ע"י שליח אינו רק לשופרא דשטרא ומנהג בעלמא. ובוודאי אין פסול אם נולד בזה איזה נפסק או מחק. ורק באשר הוא דבר חדש שלא ראיתי עוד בראשונים סמך לזה. ואין העת פנויה לזאת אינני קובע עוד מסמרות בזה. אף כי הוא דבר המסתבר מאוד בע"ה:
אות ו
ובאמת בגוף דין זמן צ"ע טובא שתפסו כל הפוסקים שהוא מן התורף בגט. והא אינו רק תקנת חז"ל משום בת אחותו כדאיתא בגיטין י"ז. והא דתנן בגיטין כ"ו בכותב טופסי גיטין שיניח הזמן. הא מפורש בש"ס שם הטעם כדי שלא יהא מוקדם. ומקשה שם למה יניח מקום הזמן בגט ארוסה ע"ש. הרי מבואר שאין זה משום דבעי לשמה. ומצאתי בב"י סי' קכ"ה שהתעורר בזה בקוצר דהא הוי דרבנן. ותירץ דאלמוה לתקנת חז"ל בזה דליהוי כתורף. ותמהני דמנ"ל להפוסקים לחדש זה כיון שלא נזכר בש"ס דליהוי כתורף. וממשנה דדף כ"ו אין ראיה כמש"ל. ונראה ראיה מירושלמי פ"ג דגיטין ה"ב דלא הוי כתורף לענין לשמה ומחובר וכדומה. דאיתא שם כתב כולו לשמה ושם האיש והאשה שלא לשמה פסול. כתב כולו שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר. הרי שלא הזכיר בזה זמן כלל. והיינו כמ"ש דלענין זה לא הוי זמן כתורף כלל. וכ"כ הריטב"א בגיטין פ"ו שתקנת זמן אינה תקנה קבועה ע"ש. ועוד דהא בשינה שמו ושמה פסול לכ"ע בלי שום הכשר. וגט מוקדם כשר ע"י שליח לדעת הרבה פוסקים עס"י קכ"ז. וכן בדיעבד לדעת כמה פוסקים כשר. ואין בו זמן אם נשאת לא תצא הרי שאינו כתורף. וכ"נ בגיטין פ"ו דקרי שם לזמן טופס ע"ש. ומפורש שם דל"צ בזמן לשמה. מדסגי בזמן אחד לכולם. ומבואר שם בסוגיא פ"ז ע"א דאחד לכולם לא מיקרי לשמה ע"ש. ויש להאריך בזה אך אכ"מ וגם אין העת מסכמת לזה:
אות ז
ועכ"פ בנ"ד הרי דעת האחרונים בסי' קכ"ה סט"ז ובסי' קכ"ו סמ"ט ובסדרי גיטין שבטופס כשר בלי שום פקפוק. ובפרט לפמ"ש דלא ליהוי אף כטופס בזה. ובג"פ סי' קכ"ו ס"ק צ"ה הביא בשם הלבוש שכתב דכתיבת מן יומא דנן אינו אלא מנהג. ותמה עליו. ונראה דעתו כהפוסקים כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו. והוי רק לשופרא דשטרא כמש"ל. ועוי"ל בזה. רק באשר אין הלבוש ת"י לא אאריך בזה. וא"ל דבנ"ד נשתנה הענין כי יש לקרוא מן יימא. והוי לשון אמירה בלשון ארמי כידוע או שנפרש כמו מאן יימא. וכמו מי יאמר. חדא דהא במה שנשאר מלמעלה אין בו צורת יוד כפי שראיתי הגט. ועוד נראה דבלא"ה אין לחוש. דקצה הויו שנשאר תחת ההפסק מורה לכל שהיה ויו רק שנפסק. ולא יטעו לומר שהוא יוד מתחילה. וכעין זה איתא בא"ח סי' ל"ב סכ"ה שכתבו הפוסקים שם שצדיק שנפרד היוד מלמעלה פסול מפני שיש לו צורת אות יוד ונון. אבל אלף או שין שנפרד יוד שלהם כשר כי אף שיש לו צורת יוד. מ"מ מה שנשאר מן האלף או השין מוכיח עליו שאינו יוד בפ"ע ע"ש. וה"ה הכא. וכעין זה תנן בכלאים פ"ב מ"ז בראש תור חטים נכנס בתוך של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו. והיינו שמצרפים אותם לערוגה ההיא של חיטים. וכן איתא שם עוד בפ"ג מ"ג ע"ש. וכה"ג עוד בפיאה פ"ו מ"ג ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. פי' שאם שכח עומר והוא בראש שורה אחרת אינו שכחה. לפי שמצטרפין אותה לשורה ההיא שעדיין לא עימר אותה וע"ש בר"ש מ"ד בזה. וה"ה הכא נצרף היוד לקצה הנשאר לויו. ולא לחשבו אות בפ"ע ולפסלו והקצה ישאר בלי שום הוראה. וכה"ג איכא טובא בש"ס דהיכא דאיכא הוכחה לא חיישינן לטעות ואקצר. ועוד דהא קיי"ל בא"ח סי' ל"ב סט"ז וסכ"ה ובב"י סי' ל"ו שם מבואר מדברי מהרי"ק וריב"ש דאף שנפסק להדיא. מ"מ שם אות עליו לענין שנקרא כסדרן. הרי ששם אות עליו. ואף שמבואר שם דמ"מ צריך לתקנו ולא מהני קריאת תינוק דלא חכים ולא טיפש. היינו רק שם דבעינן צורת אות אשורית. אבל בגט בעי רק שיקראוהו כראוי באיזה כתב שהוא בטופס. שפיר סגי במה שניכר לכל שהוא ויו עם הצירוף שמתחתיו. וכעין המבואר בסי' קכ"ה סט"ז אם נכתב האלף למד מישראל ביחד שרי. כיון שהתינוק קוראו כראוי והוא מן הטופס כשר אף בלי עיגון ובתורף אף במקום עיגון. ע' יש"ש גיטין פ"ט סי' כ"ג שכ"כ הטעם משום שתינוק קורא כשר בגט אף שאינו כדין כתב אשורי כראוי. וכן בנפסקים שם מכשירים בטופס יעו"ש. ועב"ש סי' קכ"ו סק"מ דאף בנשתנה כוונת המלה אם לא נשתנה כוונת הגט כשר וע"ש בח"מ. ומבואר שם בסמ"ז דכשר נפסק אף בתורף במקום עיגון וע"ש בב"ש. ובנ"ד הוי מקום עיגון ושעה"ד. ודעת המאירי הובא בב"י א"ח סי' ל"ב ס"ט והד"מ כ' שם שכ"ה דעת הטור שאות שנפסק מראים אותו לתינוק ואם קוראו כראוי אף בצירוף מה שתחת ההפסק כשר. ואין פסול רק כשההפסק גדול כ"כ עד שאין התינוק מצרף יחד התחתון עם העליון. וכ"כ הב"ח שם שהפסק כשר כל שנעשה אחר הכתיבה. ושפיר שם אות עליו. עי' חי' רעק"א שם שכ"כ בדעת הב"ח:
אות ח
וע"ד הנפסק שבאות מם. הנה מכל מה שבארנו להכשיר הויו. ממנו נלמד להכשיר המם. ועוד עדיף טפי דהכא אין בו צורת אות אחר כלל. ולבד זה נראה שכשר. כי מי שם מדה וקצב לתחתית המם. ונהי שנתבאר בב"י א"ח סי' ל"ו מהברוך שאמר שמם הוא כמו כף ויו ושלא יהא הפסק גדול בין הויו לקו התחתון בכ"ז אינו לעיכובא ואין שיעור לזה. והט"ז סי' ל"ב סקי"ז כתב צורת המם נון ויו ע"ש. ואף דמדברי המחבר שם אין ראיה כי י"ל כוונתו שצריך לגרור קצת מהכף ג"כ. כי אם ימחוק רק עד הכף יש חשש שימחוק מקודם רק הסתימה ויהי חק תוכות ע"ש. אבל פשטות הדברים הם כמ"ש הט"ז ומנ"ל לחוש לכך וגם בב"י לא נזכר חשש זה. וכיון שגרר כל הוי"ו הו"ל חק יריכות. וא"כ קשה על המחבר וט"ז דהא מבואר בב"י דמם הוי כף ויו ועכצ"ל שאין קפידא בזה אם הוא רחב או קצר ובכל ענין צורת מם עליו. ועוד דגם אות כף עצמו אם תחתיתו אינו רחב כ"כ אין חשש כל שתינוק קוראו כף וז"ב:
אות ט
היוצא מדברינו שמעיקר הדין כשר גט זה אף בלא תיקון כיון שהוא מקום עיגון ושעה"ד. ומכ"ש שאפשר לתקנו. רק שיש לחוש לשיטת הפוסקים דס"ל שלא יתקן רק אותו הסופר שהבעל צוה לו לכתוב הגט ובנ"ד אין הסופר לפנינו. לזאת יתן השליח הגט להאשה כמות שהוא ואח"כ יטלנו ממנה ויתקנו הנפסקים ויחזור ויתננו לה וכן הובא באחרונים לעשות כן במקום שצריך איזה תיקון. ולכאורה יש לדון בזה ובכ"מ שנזכר כן בפוסקים דכיון שכבר הקנה לה הגט א"כ כבר הוא שלה והגט בעינן שיהא של בעל ומה בצע מה שישוב השליח לקחתו ממנה הא כבר נפסקה שליחותו ונגמרו מעשיו וכדאיתא בפוסקים ס"ס קכ"ב שאם מסר הבעל הגט לשליח לא עשאו שליח רק על גט זה ע"ש. והא דאיתא כעין זה בש"ס גיטין ע"ח ופ"ב ופ"ד. היינו בבעל עצמו שכיון שנותנת לו הגט בחזרה שוב הוו גט כשר. והלא גם מתחילה אמרינן בגיטין כ' ע"ב האשה כותבת גיטה ומקנה אותו לבעל ע"ש ובתוס' שם. אבל בשליח לא שייך זה. וכן אמרינן בדף פ"ד שכיון שקנאתו לפסול מכהונה צריך ליטלו ממנה ע"ש ובשליח לא שייך זה. והא דאיתא בגיטין ה' ופ"ו בשליח שלא אמר בפ"נ ובפ"נ יחזור ויטלנו ויאמר היינו משום שבאמת הגירושין שפיר חלים כראוי בנתינתו ראשונה רק שתקנו חז"ל לחוש על קיום הגט עד שיאמר בפ"נ ובפ"נ ותקנו שלא להאמין השליח רק בשעת נתינה כמ"ש התוס' שם. לזה תקנו שתחזיר לו הגט וכיון שהוא בידו וחוזר ונותנו לה נאמן וכך היתה תקנת חז"ל. וכ"כ התוס' בדף פ"ד ע"ב וכ"ה בירושלמי פ"א ה"א ע"ש שזהו כוונת הירושלמי שם. אבל במקום שיש פסול בגוף הגט מנ"ל לעשות כן. וצ"ל דבאמת אם הגט פסול לא קנאתו כלל. כי אדעתא דהכי לא שלחו להקנות לה הגט באופן שלא תתגרש בו. ויכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ולזה שפיר מחזרת הגט כ"א הוא פסול לא קנאתו כלל כנ"ל ועיקר הנתינה הוא אחר התיקון. ורק בבעל עצמו אמרינן בדף פ"ד שקנאתו לפסול מכהונה. ורבי דקאמר בדף ע"ח בכנסי שט"ח זה שיכול לומר אח"כ ה"ז גיטיך. צ"ל דס"ל שלא הקנה אותו כלל לה. דלשון כנסי הוי כפקדון וכ"כ הר"ן שם דהוי כפקדון. ומבואר בטוש"ע ס"ס קל"ח דבאמת אם א"ל זכי שט"ח זה צריכה לחזור ולהקנות לו ע"ש:
אות י
ובאמת בגט שיכול לגרש בע"כ י"ל שכשר אף שלא קנאתו לגמרי כגון שאינה חפיצה לקנותו דנהי שגזה"כ הוא שמתגרשת בע"כ אבל הנייר אינה קונה בע"כ וצריך רק שהבעל יסלק א"ע מהנייר כדאיתא בגיטין כ' שא"י להתנות שתשיב לו הגט אבל הקנין שלה אינו מעכב. ולהכי איתא שם שכתבו על אה"נ כשר דל"צ קנינה לגירושין וכן איתא בחידושי הרשב"א גיטין ע"ה שא"צ שתקנה האשה הגט ע"ש. ולפ"ז יש עצה שנאמר לה שתכוין שאינה רוצה לקנות הגט אף שתתגרש בו. וכ"נ בגיטין פ"ו בחמשה שכתבו גיטיהם על נייר אחד שיתננו כאו"א לאשתו ע"ש. וקשה דהא כבר קנתה אותו ראשונה. וא"ל שהיא תשוב להקנות הגט להשני וכן כסדר או שהראשון יתן לה ע"מ להחזיר דאיתא בגיטין כ' דכשר בכה"ג. ז"א דכל כה"ג הו"ל לפרושי בש"ס ועכ"פ בפוסקים. אבל העיקר דאיירי שאינה מכוונת לקנות הגט ובפרט בימיהם שהיו מגרשים בע"כ א"כ לא היה צריך לשאלה ולדבר עמה כלל אודות זה ולזה לא נחתו בש"ס ופוסקים לבאר זה כיון שמעיקר הדין א"צ כלל שתקנהו האשה כנ"ל. ולפ"ז י"ל דבהא דכנסי שט"ח זה וכן בדף פ"ב בחוץ לפלוני. א"צ להחזיר ולהקנות לו אם לא כיוונה כלל לקנותו. והא דאמרינן פ"ד ע"ב שקנאתו לפסול מכהונה. הוא לאו דוקא קנין דאי נתכוונה לקנות גוף הגט והוא נתכוין להקנותה אף חזקיה דהתם מודה דלכ"ע צריכה לחזור ולהקנות לו וכדאיתא בטוש"ע ס"ס קל"ח באומר זכי שט"ח זה דאף לרבי צריכה לחזור ולהקנות [ואף אי נימא שיש חולקים שם על הרמ"ה י"ל דהיינו משום דאמר שט"ח זה בטל כל דיבורו דהוי כשחוק בעלמא משא"כ בנ"ד כ"ע מודו]. וע"כ צ"ל דאיירי שלא כיונה לקנותו כלל. ואחרי כותבי מצאתי בגט מקושר אות רכ"ד שכתב ג"כ דבאומר חוץ מפלוני שצריך לחזור ולהקנות משום דקנאתו לפסול מכהונה. והקשה דהא בהא דכנסי שט"ח ושלפתו מאחוריו א"צ להקנות דהא לרבי מהני באמירת הא גיטך לחוד וא"כ היכי מדמה להו הש"ס להדדי שם ונשאר בצ"ע. ולפמ"ש א"ש בס"ד דבתרווייהו ל"צ לחזור ולקנות אם לא קנתה הנייר וכגון שלא כיונה או שגירשה בע"כ או שהיה אה"נ וכמש"ל וע"ל סי' פ' אות כ"א מ"ש בזה בס"ד:
אות יא
והרשב"א בחי' בגיטין פ"ד הקשה דכיון שקנאתו לפסול לכהונה איך חוזר ומגרש בו דא"א לגרש שני פעמים בגט אחד ונשאר בקושיא לדעת הסוברים דריח הגט פוסל לכהונה מה"ת ע"ש. ולענ"ד כיון שאין כאן שום גירושין א"כ הוי גט גמור. ורק התורה עשתה מעלה בכהונה שנפסלה בכך ובאמת אין לה שום זכות בגט זה. ואף אם כיוונה לקנותו יכולה לחזור ולהקנות כמש"ל. ומה שפירש"י שם שזכתה נראה דלאו דווקא הוא וכוונתו שעשה הגט איזה פעולה וכמש"ל. ועפ"ז יש לפרש הירושלמי פ"ט דגיטין ה"ג דפליגי רב כהנא ור"א דר"כ דייק ממשנה שם שלא חשו לריח הגט. ור"א דייק שחשו ע"ש. והפ"מ וק"ע נדחקו מאוד ופירושם צ"ע ע"ש. ולפמש"כ א"ש דר"כ דייק כהרשב"א דאי קנאתו לפסול שוב לא יוכל לגרש עוד הפעם. ור"א ס"ל כש"ס דילן דאי לא קנאתו לפסול א"צ לחזור וליטלו כלל יעו"ש וההכרח לקצר ועאה"ע סי' קמ"א סנ"א לענין אומר לשלוחו טול חפץ ותן לה הגט והוא עשה שליח אחר במקומו והשני נתן לה הגט שצריך הראשון לחזור וליטלו לפי ששינה משליחותו ע"ש. נראה דבזה בטל הגט לגמרי ולא קנאתו כלל וכעין מש"ל דהיכא ששינה בשליחותו בטל הקנין ויכול לחזור וליטלו. ועבמח"א ה"ג מה שתמה בזה ואכמ"ל בזה. ולפ"ז נראה דהא דאיכא ריח הגט לכהונה היינו כשעשה כן בעצמו או השליח בפקודתו. אבל אם השליח שינה בשליחותו הגט בטל וכשירה לכהונה והנ"ל. ואקצר בזה כי בנ"ד א"צ לכל זה כי מעיקר הדין הוא כשר גמור אף בלא תיקון וסגי כשתחזור ותשיב לו הגט ויתקנוהו. והוא ימסרנו לה עוד הפעם. וזה שכתבתי להגיד לה שלא תכוין לקנותו אין כדאי להכניס א"ע בזה כי לא נתברר לי הדבר עדיין כל צרכו ובנ"ד א"צ לזה כנ"ל: