שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן פו
כבוד ידידי הרב הג' כו' מו"ה אריה ליב נ"י רב דק' יענדזאווא:
ע"ד אשר דרש כת"ר באחד שדעתו קלושה ואינו מבין דבר לאישורו. ואמרה לו אשתו איך שנודע כי היו נישואיהם בלי רשיון הממשלה ויוכלו שניהם ליענש עי"ז. והעצה לזה שיגרשה בווארשא וכאשר יראו להממשלה הגט שוב לא יהי להם עונש. והגט לא יהיה גט ממש רק כדי להראות להממשלה. והפתי האמין לה ועשה כן וגירשה בווארשא ולא הגידו שם מאומה להמ"צ דשם. רק עשו גט סתם כד"ת. והאשה עצמה מודה כעת ע"ז. ועתה דן מעכ"ת אם יש ממש בגט זה והאריך בדברי חכמה. ומטרדותי העצומות לא אוכל להאריך כראוי. ורק אמרתי לברר ולשקול במאזני צדק הלכה למעשה בנדון זה. וה' יהי בעזרנו:
אות א
ולכאורה יש לדון מצד שאינו מבין דבר לאישורו. הרי הוא בכלל הפתאים ביותר שכתב הרמב"ם פ"ט מה"ע שדינם כשוטה. ואף שהמהרי"ט כתב בחאהע"ז סי' ט"ז דזה רק לענין עדות. לענ"ד ז"א דכיון שכתב שהם בכלל שוטים א"כ ה"ה לכל דיני התורה. ומ"ש המהרי"ט ראיה מב"ב קנ"ה ע"ב דאיתא שם דכיון דמסברו ליה וסבר זביניה זביני אף דשדא קשייתא בי רבא ואינו בר דעת גמור. וה"ה לגיטין וקדושין. ורק בעדות שדנין על העבר. אפשר אז לא הבין הדבר כיון שאינו בר דעת גמור. לענ"ד אינה ראיה דלדבריו קשה מה ראיה ממה שעכשיו מסברו וסבר על המכירה. כיון שגם שם אנו דנין על המכירה שהיתה מכבר. וא"ל משום דחזקה על העדים שעשו השטר כהוגן וראו שמבין היטיב. דא"כ הו"ל לרבא מתחילה להעמיד על חזקה זו. ולדון הא דשדא קשייתא משום חוצפא כדאמר אח"כ שם. וע"כ צ"ל או שלא היו עדים בזה רק שהודה במכירתו. או שנעשה בקנין חזקה לפני עדים. או די"ל שהעדים לא ידעו כלל שצריך לבדקו אם הוא מבין הדבר לשיטת התוס' שם דאיירי בהגיע לכלל שנותיו ע"ש בתוס' ד"ה איתמר. דלפירוש רשב"ם בלא"ה אין שייך ענין זה לדין שוטה. דשם צריך שיבין יותר משאר אנשים פחותים מבן כ' כדי שימכור בנכסי אביו ע"ש. ועו"ק לדעת מהרי"ט ל"ל כלל טעמא דחוצפא יתירה אהא דשדא קשייתא. תיפוק ליה דכיון דמסברו ליה וסבר אינו בכלל שוטה אף שעושה דבר פתיות. וע"כ צ"ל הכוונה שמוכיח רבא דכיון דמסברו ליה וסבר אינו בכלל הפתאים ביותר. ודשדא קשייתא ע"כ הוא משום חוצפא יתירה. ומה שלא תלה מקודם בחוצפא. נראה שהיה ידוע שהאיש הזה אינו חכם כראוי ואיתרע קצת חזקת פקחותו. ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. לזה תלה יותר בשטות דאיתרע כבר קצת חזקתו מלהחזיקו ברשע וחצוף. אבל כשראה שאינו שוטה ע"כ צ"ל שהוא משום חוצפא:
ועוי"ל שתלה מקודם בשטות לפי שהחזקה שאינו שוטה לא נתבררה כלל. כי אם היה שוטה כפי שהיו מחזיקים אותו כנ"ל היה כן מנעוריו. ואף דא"כ גם חזקת כשרות לא נתבררה דבשוטה לא שייך חזקת כשרות. ז"א דהא אי נימא שאינו שוטה שפיר יש לו חזקת כשרות. שלא ראינו בו שיעבור על מצות התורה ולא הוחזק בכך. ובחגיגה ג' ע"ב דתלינן לר"ה הלן בבית הקברות דעביד כדי שתשרה עליו רוח הטומאה ולא מיקרי שוטה ע"ש. וקשה דמ"מ ליהוי ספק שוטה. דנהי דבעינן לאוקמא בחזקת פיקח. מ"מ הא איכא ג"כ חזקת כשרות דהיינו דורש אל המתים בסנהדרין ס"ה ע"ב. וי"ל דחזקת הגוף עדיפא מחזקת כשרות וכדאיתא בכתובות ע"ה ע"ב תוד"ה אבל וע' מהרי"ט חח"מ סי' כ'. ויש להאריך בסוגיא שם אך אכ"מ. ועכ"פ נראה עיקר דפתאים ביותר שאין מבינים דברים הסותרים הם כשוטים לכל דבר. וא"כ בנ"ד לא הוי גט. וכ"כ הח"ס חאה"ע ח"ב סי' ב' דגם בגו"ק הוי כשוטה:
אות ב
אבל באמת ז"א דהא מבואר בסוגיא דב"ב דאם מסברו ליה וסבר הוי כפיקח. וא"כ ה"ה בגט אם מבין היטיב ענין הגט וטיבו שפיר הוי כפיקח לענין זה. וכ"כ הרי"ו הובא בב"י סי' מ"ד וקכ"א שמי שדעתו קלושה קדושיו קדושי ודאי. וביאר בשם הרמ"ה דהיינו כשמבין ומשיג הדברים על בוריין ע"ש. והיינו כמ"ש דמסברו ליה וסבר. והרמ"א כתב שם שחוששים לקדושיו. ותמהו המפרשים שם דהא ברי"ו איתא דהוי קדושי ודאי. ולפמ"ש א"ש דהרמ"א איירי שלא נבדק בשעת קדושין אם הבין כראוי וא"כ יש לחוש לקדושיו. ועמ"ש בזה בסי' ע"ח בס"ד דדברי הרי"ו הם לדעת הרמב"ם דפתאים ביותר הם בכלל שוטים. ומוכח מזה דלא כמהרי"ט הנ"ל. ועכ"פ מבואר שאם מבין טיב גט שפיר הוי כפיקח וכ"כ הגט פשוט סי' קכ"א. וכ"נ לשון הרמב"ם שכתב שאינו מבין דברים הסותרים זא"ז. ומצאתי בס' עונג יו"ט סי' קנ"ג שכתב ג"כ כמ"ש בס"ד. ובנ"ד מבואר מדברי כת"ר שיודע היטיב טיב גירושין ורק שהערימה להגיד לו שקר שיהא מוכרח לגרשה:
אות ג
ויש עוד מקום לפקפק על גט זה מצד שהפחידה אותו וכבר כתב הרמב"ם פ"י מה' מכירה ובח"מ סי' ר"ה דהפחדה הוי אונס. ואף הפוסקים דס"ל שם דהפחדה לאו אונס הנה טעמם שם דעביד אינש דגזים ולא עביד וזה לא שייך הכא דהיא לא אמרה שהיא תמסרנו למלכות שיחשוב שלא תעשה זאת. ורק אמרה לו שכבר נודע לממשלה וא"א לינצל מעונש רק ע"י גט. וא"כ לכ"ע הוי אונס בכה"ג וכיון שהיא מודה בכך הו"ל כגט מעושה דלא מהני ביטול מודעא. אבל באמת ז"א דהפחדה כבר כתבו הפוסקים דבעי בדבר שאונסו ברור וכדאמרינן בגיטין נ"ח דהיכא דאיכא בי דואר אחולי אחיל כיון שיכול להציל א"ע מן האנס ולא הציל. וע' במשכנות יעקב חאה"ע סי' ל"ח בזה בארוכה דעכ"פ בעי שההצלה אינה ברורה ושצריך טורח רב ע"ש. והכא הו"ל עכ"פ לדבר עם שום אדם בזה או לשאול ליודע דת ודין אם באמת העונש גדול ואולי יש הצלה בלא גט. ואף שאפשר שהיה ירא לגלות לשום אדם. מ"מ הרי הגידה לו שכבר נודע לממשלה והיה יכול לשאול ע"ז איזה עצה יש לזה ושלא להזכיר דבר הגט. וגם אין לתלות מצד שאינו חכם כראוי לא עלה על דעתו לעשות כן דא"כ כל אדם יאמר שלא עלה ע"ד לעשות כן ונתת דבריך לשיעורין. וע"כ מדלא חקר מאומה בזה גמר ומגרש וכעין דאמרינן בגיטין מ"ו דאם גירש מחמת נדרים ולא דרש אולי אפשר להתיר הנדרים אמרינן דגמר ומגרש ע"ש. וה"נ גירש ברצון וכמו שאמר בנוסח סידור הגט שמגרש בלא שום אונס:
אות ד
ועוד הרי כתבו הפוסקים שאם האונס אינו על הגירושין רק על ענין אחר וע"י הגט ניצול מאותו אונס לא מיקרי אנוס על הגט. ע' אהע"ז סי' קל"ד וה"נ לא א"ל שמוכרח הוא לגרש. ורק אמרה שיענשו בשביל נישואיהם שלא כחוק הקיר"ה והעצה לזה שיגרשנה וא"כ אינו אנוס על הגט ושפיר גמר ומגרש. ולא דמי למי שהתחייב ליתן קנס אם לא יגרשנה שכתבו קצת פוסקים דמיקרי אונס ע' אה"ע סי' קל"ד דשם הקנס הוא בשביל שאינו מגרש. והכא העונש בשביל הנשואין ורק שנותן הגט להנצל מן העונש. ועוד נראה דדמי לתלוהו וזבין דהא נהנה בגיטו שניצול מן העונש. ואף לדעת האחרונים שכתבו דבנתנה לו מעות שיגרשנה לא מיקרי תלוהו וזבין. לפי שאין דרך לגרש בעד כסף כמו שדרך למכור קרקע. מ"מ בכה"ג כ"ע מודו דוודאי דרך בנ"א לגרש במקום שיהי להם עי"ז הצלת נפש וע' במשכנות יעקב סי' ל"ח בענין נתינת מעות בעד גט. וכ"כ בריב"ש סי' קכ"ז שאם יש לו אונס ונותן גט שעי"ז יפטור מן האונס אין זה אונס. ע"ש שמביא ראיות לזה וכן קיי"ל להלכה באה"ע סי' קנ"ד סכ"א [וע"ש בריב"ש שכ' ג"כ שאם הפחידוהו בדבר שיכול להנצל אין זה אונס]. ואף דמש"ל דהוי גט מפני שקיבל הנאה שניצול מעונש נראה לדחות דהא באמת לא ניצל עי"ז. אבל מ"ש מצד שלא אנסוהו על הגט וכמ"ש הריב"ש הנ"ל זה ברור. וכן מ"ש מצד שהיה יכול לדרוש ולהנצל. ויש להאריך בזה. ובנ"ד עדיף טובא כי אונסו אינו מצד שום אדם ורק מצד שעשה שלא כחוק מגיע לו עונש ומגרשה שיפטר מזה ועדיף מסיקריקון דשם הוא בעצמו הרוצה להרגו והמקבל השדה. וה"נ אם אמרה לו שהיא תמסרנו למלכות ועי"ז גירשה ליפטר מעונש אפשר דהוי אונס אבל לא בנ"ד:
אות ה
והנה כת"ר דן במכתבו לבטל הגט מצד שהטעתו. ולא נתן הגט רק בשביל שא"ל שצריך לגרש שלא יענש מהממשלה. וכמ"ש הר"ן פ"ג דקדושין דל"צ תנאי כפול בגילוי דעת ואם הטעתו בטלו הקדושין. והקשה כת"ר דכיון דמהני גילוי דעת ל"ל שהטעתו אף בלא הטעתו יבטלו הקדושין. ותירץ ע"פ סוגיא דכריתות כ"ד דמחלק אביי שם בין הביא אשם תלוי ע"פ עצמו ונודע לו שלא חטא ובין מביא ע"פ עדים והוזמו. דבמביא ע"פ עדים יצא לחולין וע"פ עצמו גמר ומקדיש. הרי דהטעוהו אחרים הוי כתנאי גמור. וה"ה הכא עכ"ד. הנה ככל החזיון הזה מבואר בשו"ת עונג יו"ט סי' קנ"ד לחלק בזה מהא דכריתות. והנה אם כי עצום כוחו של הגאון המחבר זצלה"ה וחביבים עלי דבריו מאוד. בכ"ז במקום הזה יש לדון בדבריו. כי לענ"ד א"א לומר דשם הטעם משום דע"פ עדים ניכר טפי דהוי כתנאי וע"פ עצמו לא הוי כתנאי. דהא חזינן שם דבאשם ודאי אף ע"פ עצמו אם נודע שלא חטא יצא לחולין לכ"ע. ועיקר הסברא מפורש בש"ס שם דמשום דלבו נוקפו גמר ומקדיש והכוונה דכיון דעיקר א"ת הוא בא על הספק להגן מן היסורים ניחא ליה שיתכפר על שהכניס א"ע לבית הספק כי הו"ל להזהר שלא יבוא לידי ספק כלל. ומכ"ש למאי דקיי"ל דבעי חתיכה משני חתיכות וכן ס"ל לרב בדף י"ח שם ודאי הו"ל להזהר שלא יפול לו שום ספק אח"כ. ולזה אף שמתברר אח"כ שאכל שומן ולא חטא מ"מ מתחילה ניחא ליה להקדיש לגמרי לכפר על הכנסתו א"ע לספק. וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' פסה"מ מפני שלבו של אדם דוה על עונותיו והואיל והפרישו על הספק גמר ומקדיש עכ"ל הרי הסברא כמ"ש. וכן אמרינן בש"ס שם שאם הפריש ב' אשמות לאחריות גם ר"מ מודה דגמר ומקדיש דהא חזינן שלבו נוקפו. ופירש"י דחזינן שחושש לספיקו כ"כ עד שחושש שמא יאבד. הרי שזוהי עיקר הסברא דגמר ומקדיש. וכעין זה כתבו הרמב"ן והריטב"א בחי' ביבמות ס"ה שאם גירש בשביל שלא ילדה עשר שנים ונשאת לאחר וילדה לא מצי לקלקלה לומר שאם היה יודע שתלד לא היה מגרשה משום שבשעה שגירשה לא היה ודאי שאינה מולדת ובשביל הספק שמא לא תלד נתרצה לגרשה. משא"כ באיילונית שהוכר בה קצת סימני איילונית והו"ל כנתברר לו כן ולזה כשא"ל שמשום זה מוציאה יכול לקלקלה לכשתלד. וכן במוציא משום ש"ר ונדרים הוגד לו בבירור דבר מכוער עליה ושנדרה עכ"ד. והיינו כנ"ל דהיכא שעושה מעשה מפני שלבו נוקפו לא איכפת לו על עיקר המעשה איך הוא ובא"ת עדיף טפי. שע"ז שמתנהג בלי השגחה ע"ע עד שנופל לו ספיקות באו"ה ניחא ליה שיתכפר אף שמתברר אח"כ שלא חטא. וכ"נ ביבמות צ"א ע"ב דקנסינן לה דהו"ל לאקרויי ועוד טובא שם. הרי חזינן עד כמה צריך להזהר שלא לבוא לידי ספק איסור ובמק"א הארכתי בזה. ובהביא ע"פ עדים פליגי בכריתות דרב ור"א ס"ל שם דכיון שבעצמו אינו יודע כלל שאכל ספק איסור ורק שהעדים מעידים כן. אין לבו נוקפו כלל כי חושב שאפשר שהעדים מעידים שקר ובפרט לפירש"י שם דאיירי שיודע בעצמו שלא אכל כלל. רק ע"כ צ"ל דלאו דווקא כמבואר בדף י"ב בכריתות וכ"כ המפרשים שם ואיירי שאומר שאינו יודע או ששותק וכ"ה לשון הש"ס שם להדיא דע"פ עדים אין סומך עליהם ואין לבו נוקפו ע"ש. אבל בעלמא ודאי אין חילוק בין טעה ע"פ עצמו או ע"פ אחרים. ולדבריו לא הו"ל להר"ן לומר דדווקא הטעתו והול"ל שהטעוהו אחרים וע"כ שאין זה עיקר טעמו. וכן מוכח משוה"נ שם דקאמר שאם הוזמו עדיו הוי הפקר. וכבר הרגיש בעויו"ט שם בזה ותירוצו דחוק ע"ש. ומש"ש להוכיח דמדמה לה למנחת קנאות דלא הוי כלל לכפרה. לענ"ד י"ל דבמנחת קנאות ס"ל לר"א שיש ג"כ כפרה כדמשמע בירושלמי רפ"ב דסוטה וע"ש בש"ק שכ"כ להדיא וכ"נ בתוס' סוטה כ"ג ד"ה הקומץ וע' רש"י שם ו' ע"ב ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נראה שיש בזה קצת כפרה. ור"י מדחה שעיקרה באה לברר עון. וגם כי המקדיש הוא הבעל והוא מייתי לה רק לברר עון. כי על חטא אשתו אין לבו נוקפו. ור"א ס"ל דגם על אשתו גמר ומקדיש כ"ז כתבתי לפי מה שהבין ז"ל דמייתי ממנחת קנאות לראיה. אבל לענ"ד אין הכוונה שם לראיה רק דאר"א שם דדמי למנחת קנאות דכמו דשם יצא לחולין משום דלא שייך לבו נוקפו ה"נ בא"ת בעדים לא שייך לבו נוקפו. ור"י קאמר דאף בעדים שייך לבו נוקפו ועיקר ראיית ר"א שהטעם משום לבו נוקפו. ולהכי במנחת סוטה יוצא לחולין
ובלא"ה ג"כ לא דמי להא דכריתות דשם כיון ששני עדים מעידים ב"ד מחייבים אותו להביא אשם תלוי א"כ שפיר י"ל שהוא לא גמר ומקדיש לפי שאינו מאמין בבירור להם אך מה יעשה כיון שב"ד מחייבים אותו להביא קרבן ומחויב לשמוע דברי חכמים. אבל גבי גירושין אף שהוגד לו שנדרה נדרים או שיצא ש"ר עליה מ"מ הא אין כופין אותו לגרשה והו"ל לחקור היטיב ומדלא הקפיד לדקדק ע"ז אמרינן דגמר ומגרש עכ"פ. וכן בקידושין כיון שלא חקר היטיב אם היא כהנת אמרינן שלא הקפיד ע"ז כי הלא לא היה מחויב לקדשה:
אות ו
וביאור דברי הר"ן נראה דבאמת גילוי דעת לחוד לא מהני וכמ"ש המהרי"ט בחי' לקדושין בדעת הר"ן בלשון שני שם דהא דתנן כסבור שהיא כהנת מקודשת מפני שלא הטעתו היינו אף שגילה דעתו שסבור שהיא כהנת ע"ש. וכ"כ התוס' והרא"ש בגיטין מ"ו וש"פ דמוציא משום שם רע ונדרים א"י לקלקלה אף שגילה דעתו שמגרשה בשביל זה. ואף רש"י דס"ל שם דמצי לקלקלה היינו משום שאומר בפירוש בשעת הגירושין שמגרשה בשביל כך כדאיתא ברש"י שם מ"ה ע"ב ובתוס' שם וכ"כ התוס' ביבמות ס"ה ע"א באיילונית מדגירשה ולא בדק בסימני איילונית גמר ומגרש:
ומ"ש הר"ן דבהטעתו ואמרה לו שהיא כהנת או עשירה בטלו הקדושין. נראה הטעם דהנה קיי"ל בח"מ סי' רל"ב במוכר לחבירו חפץ ונמצא בו מום. אם הוא דבר שהיה להבחינו תיכף בשעת קנייה אמרינן מדלא הבחין סבר וקביל ע"ש שכ"ד הרבה פוסקים. וכ"ז במוכר סתם אבל א"ל המוכר בפירוש שאין בו מום בטל המקח דאמרינן שלזה לא הבחינו שסמך על המוכר שהגיד לו שאין בו מום וכ"כ המ"מ להדיא פט"ו מה' מכירה. והטעם שחושב שבוודאי לא ישקר המוכר שיש לו לידע שאם ימצא המום יבטל המקח משא"כ בסתם י"ל שחושב המוכר שהלוקח אם יקפיד ע"ז יבחין אותו. ולפ"ז ה"ה הכא אם גילה דעתו שסבור שהיא כהנת מ"מ מקודשת דאמרינן שאם הוא מקפיד באמת הו"ל לחקור היטיב והיו מודיעים לו שאינה כהנת והו"ל כדבר שיכול להבחינו. אבל אם היא הטעתו בזה הקדושין בטלים כי שוב אין לו לחקור ע"ז עוד כנ"ל. והא דבעי הר"ן שיגלה דעתו שהוא סבור שהיא כהנת. היינו דבסתמא אף שאמרה לו שהיא כהנת או עשירה אין הקדושין בטלים בהטעתו כי אין זה מום במקח כלל ואטו נשים עניות או ישראלית אינן נישאות. ויש שרוצים דווקא ליקח בלא כסף. ומום במקח מיקרי רק דבר שדרך רוב בנ"א להקפיד כדאיתא בכתובות ע"ב ובאה"ע סי' ל"ט. ולזה כתב הר"ן שאם גילה דעתו שחפץ בכהנת או עשירה והיא הטעתו בזה אז הקדושין בטלים. ואח"כ ראיתי בחי' מהרי"ט בקדושין שכתב קצת סברא זו שבהטעתו אמרינן שהאמין לה. ובדברינו נתבאר יותר בס"ד וביסוד נכון מהא דמום במקח כנ"ל:
אות ז
[ועפ"ז נראה ליישב הא דאלמנה לכה"ג אף שלא הכיר בה הוי קדושין כדאיתא בכתובות ק"א ובאה"ע סי' קט"ז וקשה טובא דהא הוי מום במקח. והר"ן כתב שסבורה שיערב עליו המקח ע"ש. ומ"מ קשה דאין לך מום גדול מזה שא"א כלל שיתרצה בזה לחומר איסור שבה. וע' נו"ב מ"ת סי' נ' שכתב באמת לצדד שהוא ספק קדושין ורק לחומרא וע"ש בסי' פ' שכתב דהוי קדושין גמורים ולא כתב שום טעם ע"ז. ומש"ש מהר"ן אינה ראיה לע"ד דהר"ן כתב רק שיש לה כתובה מפני שסבורה שיערב עליו המקח. וכמה פרוצים איכא בשוקא. אבל כשהוא מקפיד ודאי שקפידתו קפידא. ובאמת גם סברת הר"ן טעמא בעי ועמש"ל סי' כ"ד בזה. והנראה דהא גם גבי מומין קיי"ל בכתובות ע"ה שמומין שאפשר לבקרם קודם נישואים א"י לטעון אח"כ כי היה לו לבדוק אחריהם ע"ש במשנה. ולזה גם באיסור אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן. כיון שהוא כהן יש לו לדקדק שלא יכשל באיסור וצריך לו לחקור אם היא גרושה או אלמנה. וכדאמרינן ביבמות צ"א ע"ב דהו"ל לשיולה והו"ל לאקרויי. הרי חזינן עד כמה מחויבים לדקדק שלא להכשל באיסור וכשלא דקדקה קנסינן לה שם כמזידה ע"ש. ובאמת צ"ע שם מהא דיבמות ל"ה ע"ב ע"ש בתוס' ואכמ"ל בזה. עכ"פ הכא הו"ל כדבר שאפשר להבחינו. ומדלא חקר ע"ז מוכח שלא הקפיד ונתרצה איך שיהיה ולזה קדושיו קדושין. ונראה שאף שיודעת שהוא כהן בכ"ז מחויב לדרוש אם היא גרושה. ואף דאמרינן בנדה י"ב ע"א דשרי לבוא על אשתו בלי שאלה דאם היא טמאה בוודאי תודיענו ע"ש. וכן מפורש בטהרות פ"ה מ"ח. י"ל דהכא יש לו לחוש שאינה יודעת הדין דגרושה אסורה לכהן או שלא עלה על לבה משא"כ שם כל אשה יודעת איסור נדה ויודע שיודעת. וגם דשם מכיר בה שאינה חשודה ע"ז משא"כ הכא. ואף דאיכא חזקה כשרות. מ"מ חזינן ביבמות צ"א שמוטל עליה לחשוש שהחליף הסופר הגט ע"ש. ונראה שזוהי סברת הר"ן שכתב שסבורה שיערב עליו המקח. כי כיון שראתה שלא חקר הרבה סברה שאינו מקפיד ע"ז ויערב עליו המקח:
אות ח
ולפ"ז נראה שאם שאלה וא"ל בפירוש שהיא אלמנה והגיד לה ששואל לה בשביל שהוא כהן ואסור בגרושה ודאי שאינה מקודשת שאין לך קפידא גדולה מזה והטעתו כמש"ל. רק אם לא הגיד לה שהוא כהן או שעכ"פ מקפיד ע"ז י"ל שמקודשת כי היה לו לחשוב שאפשר שמשקרת כל זמן שאינה יודעת שהוא מקפיד ע"ז וכמש"ל בדעת הר"ן וע' בפ"ת סי' ל"ט סק"ה בשם גליא מסכת בכעין זה ואין הספר ת"י. אבל בשואלה ודאי אין מקודשת דהא אף בסבור שהיא כהנת דעת הר"ן שא"מ בהטעתו וכמש"ל. והא דאיתא בכתובות ק"א ע"ב דר"ה אמר אלמנה אשה גמורה דאף בלא הכיר בה יש לה כתובה. ופריך מדתניא כנסה בחזקת שהיא כן ונמצא שכן יש לה כתובה הא כנסה סתם אין לה. ומדחה הא כנסה בחזקת שאינה כן אין לה ופירש"י שהטעתו ואמרה שלא נתקדשה מעולם. הרי מבואר דעכ"פ הוי קדושין בכה"ג. ז"א די"ל דשם איירי שלא הגיד לה ששואלה בשביל שהוא כהן ורק לפי תומה אמרה לו כן ובזה שפיר מקודשת כמש"ל דהו"ל לחשוב שאולי משקרת בשביל שאינה יודעת שמקפיד ע"ז. ומ"מ כתובה אין לה לרב הונא כיון דעכ"פ הטעתו. ועוי"ל דס"ד דהש"ס שם לרב הונא דאף כשאמרה לו שאין בה המום. מ"מ אם יכול להבחין שפיר מקודשת דמחיל ודלא כהמ"מ שהזכרנו. וקצת ראיה לזה מדקאמר רב בכתובות ע"ב ע"ב דמתניתין איירי בקידשה על תנאי וכמ"ש התוס' שם ע"ה ע"ב. ומ"מ אמרינן שם עלה שמומין שאפשר לבדקה אמרינן שנתרצה ע"ש. וא"א שותה בכוס אא"כ בודקו. הרי שאף שידעה שמקפיד ע"ז מ"מ אמרינן דהו"ל לבדוק. ור"ה תלמידיה דרב וכדאמרינן בשבת קכ"ח ובכמה דוכתי דר"ה ס"ל כרב בכל מילי [אך י"ל דאף שקידשה ע"ת מ"מ לא אמרה בפירוש שאין בה. ועוד י"ל] אבל למסקנא דאיתותב רב הונא שם נשארה הסברא על מקומה שאם אמרה לו אינה מקודשת אף בדבר שאפשר להבחין ולהתברר. ובפשוטו נראה דלק"מ דהא בברייתא קתני שם כנסה בחזקת שהיא כן. והש"ס דייק דסתם אין לה כתובה ומקשה אר"ה. ודחי לה דהדיוק ממעט כנסה בחזקת שאינה כן. ובאמת גם הקדושין בטלים בכה"ג. רק דנקיט בדיוקו שאין לה כתובה משום דבברייתא קתני יש לה כתובה. וקצת מוכח כן שם. דאלת"ה קשה ל"ל אר"ה באלמנה ג"כ אשה ואינה אשה. והיינו באמרה לו שהיא בתולה דמודה שאין לה כתובה. וע"כ צ"ל דבכה"ג אינה מקודשת כמש"ל. ולא שייך כלל לומר אינה אשה שהכוונה אינה אשה גמורה כפירש"י שם וכמו באיילונית. וזו אינה אשתו כלל. ובאשר שאכ"מ אקצר]:
אות ט
עכ"פ מבואר דעת הר"ן שאף שגילה דעתו שחפץ בכהנת וסבור שהיא כהנת מ"מ מקודשת. דכיון שלא חקר היטיב ע"ז ש"מ שאין זה מעכב אצלו וכמ"ש התו' ביבמות ס"ה גבי איילונית מדלא בדקה כמש"ל. רק בהטעתו שאני כנ"ל. וא"כ בנ"ד שאף שהטעתו מ"מ אין זה דומה להא דמום במקח דהכא אין הדבר נוגע אליה רק ששיקרה לו בענין צדדי ובכל כה"ג לא שייך לומר שהאמינה כמו במום והו"ל לחקור ולדרוש ע"ז. וגם כי לו יהי שהאמינה בכ"ז היה לו לגלות עכ"פ לאחד מאוהביו להתיישב אולי יש עצה אחרת זולת גירושין כי הוא אינו יודע דת ודין בדיניהם ואולי יגידו לו שאין עונש כלל ע"ז. וע"כ מוכח דגמר ומגרש כמו במגרש משום ש"ר ונדרים ואיילונית שהזכרנו ואף לרש"י איירי שם שהגיד לה בשעת הגט שבשביל זה מגרשה משא"כ בנ"ד שבשעת הגט לא הזכירו כלל מזה. וכ"כ בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' ע"ח דהיכא שהטעוהו בגט באיזה דבר כיון שלא אמר בשעת גירושין שבשביל זה מגרשה אמרינן דגמר ומגרש בכל ענין ולא הוי גט מוטעה. וע' יש"ש פ"ק דקדושין סי' מ"ג שכתב דדווקא אם גילה דעתו לפני אותם עדים שחותמים על הגט או השטר ואם לא גילה לפניהם גמר ומקני. ואף כי דבריו צ"ע עדיין לדינא ואכמ"ל בזה. דעכ"פ אם לא גילה דעת כלל קודם הגט כ"ע מודו דהוי גט גמור. וכ"כ בתשב"ץ ח"א סי' ק"ל וע' שעה"מ פ"ו מה"א בזה:
אות י
והנה לפמ"ש הר"ן דכסבור שהיא כהנת היינו שגילה דעתו נראה לבאר הירושלמי פ"ג דקדושין ה"ד דאיתא שם אהא דסבור שהיא כהנת אר"א מקודשת אפילו בעדים ור"ז אמר מקודשת לחומרא. ופי' הק"ע שגילה דעת בשעת קדושין בעדים שמקדשה בשביל שסבור שהיא כהנת. ולזה ס"ל לר"ז דהוי קדושי ספק. והקשה בש"ק שם דלמה לא הביאו הפוסקים דין דר"ז וגם מ"ש משאר גילוי דעת דמהני כדקיי"ל בח"מ סי' ר"ז ופי' הפ"מ שם דחוק מאוד ע"ש. ולפמ"ש נראה הכוונה דקאמר ר"א שיש עדים שסבור שהיא כהנת ובכ"ז מקודשת והוצרך לזה דבלא"ה מנ"ל כלל שסבור כן ומנ"ל להאמינו כלל ע"ז ול"ל במשנה שם טעמא שלא הטעתו. וע"כ צ"ל דאיירי בעדים ומ"מ מקודשת כמש"ל דבכה"ג גילוי דעתא לאו מילתא. וגם דהא כבר כתבו התו' בגיטין ל"ב וקדושין מ"ט דבגילוי דעת בעינן שיהא אומדנא גלויה לכל העולם שמקפיד ע"ז וא"כ בהא דכהנת לא הוי אומדנא דמוכח כי רוב בנ"א אין מקפידים ע"ז כמש"ל. [ונראה שבסברא זו נחלקו רש"י ותו' בגיטין מ"ו גבי מוציא משום ש"ר אי מצי לקלקלה. דרש"י ס"ל דהוי אומדנא גלויה לכל העולם שדווקא בשביל כך מגרשה. והתו' ס"ל שאינו גלוי לכל העולם ואכמ"ל בזה] ור"ז ס"ל דמ"מ מקודשת לחומרא דס"ל כאביי דמדחה בקדושין נ' ע"א דשפיר דברים שבלב הוי דברים וא"צ שיהא גלוי לכל העולם ומקודשת הוא רק לחומרא ע"ש. וה"נ ס"ל לר"ז בירושלמי. ולזה שפיר פסקינן כר"א דהא קיי"ל דברים שבלב אינן דברים ובעי גלוי לכל כמ"ש התו' בגיטין ל"ב ע"א ע"ש וכמסקנת הש"ס בקדושין שם:
אות יא
ועפ"ז מיושב מה שהקשה השעה"מ פ"ו מה"א על המהרי"ט שפירש דעת הר"ן דאף שגילה דעתו שסבור שהיא כהנת הוי קדושין דא"כ מאי מייתי הש"ס בדף נ' מהא דסבור שהיא כהנת ראיה דדברים שבלב לא הויין דברים דשאני התם שאף שגילה דעתו בפירוש לא מהני משום שהטעה א"ע ולא הטעתו. ולפמ"ש לק"מ דבאמת עיקר הטעם דלא מהני גילוי דעת הוא מפני שאין זה אומדנא גלויה לכל העולם ולזה אף שאומר שחשב בפירוש כן בשעת הקדושין שע"מ כן מקדשה מ"מ הוי זה רק דברים שבלב ולא מהני. וכמ"ש התו' בקדושין מ"ט וכתובות צ"ז וגיטין ל"ב ע"א סברא זו וע' מהרי"ט סי' מ"ה בזה. וא"כ שפיר מוכיח הש"ס מהכא דדברים שבלב לא הוי דברים. ואדרבא מוכח מהכא דאיירי שגילה דעתו. דאלת"ה דלא הוי דברים דילמא הטעם הוא מפני שכיון שקידש סתם אין מאמינים אותו שחשב על תנאי וע"כ צ"ל שגילה דעתו לפני עדים כדאיתא בירושלמי כנ"ל וכמ"ש הר"ן וכיון שיש קצת הוכחה לזה ראוי להאמינו שחשב כן בשעת מעשה אי נימא דבלב הוי דברים. ויש כמה ראיות לזה ואין להאריך כיון שהוא רק אליבא דס"ד דהש"ס. ולזה מוכיח שפיר דלא הוי דברים. ומוכח מזה כהר"ן והמהרי"ט הנ"ל:
אות יב
והרשב"א וריטב"א ותוס' רי"ד הקשו שם באמת כן על הש"ס דדילמא הטעם משום שאין מאמינים אותו ותירצו דמשמע להש"ס שמקודשת ודאי. ואי דברים שבלב הוי דברים הול"ל מקודשת מספק שמא חשב על תנאי זה. ונראה מזה שהם לא פירשו כהר"ן הנ"ל רק בסתמא בלא גילוי דעת. אבל באמת ז"א דלכאורה קשה טובא על דבריהם דע"כ לא נחוש שחישב בלבו תנאי. דאם ניחוש לה א"כ בכל קידושין ניחוש כן שמא חשב בלבו איזה תנאי או כיון לשחוק. וגם דא"כ הוי קדושין בלא עדים דאף שהוא מודה אח"כ שלא חשב מאומה מ"מ כיון שהוא תלוי באמירתו ואין העדים יודעים מה בלבו א"כ הקדושין הם על פיו. וכעין זה איתא בכריתות י"ב ע"ב שכיון שיכול לומר לא נתכוונתי או מזיד הייתי אין הדבר נגמר ע"פ העדים ע"ש. וענו"ב מ"ק חאהע"ז סי' נ"א אי מיקרי עדות כשצריכים להודאת בע"ד. וכ"כ באב"מ סי' כ"ז סק"ו בכה"ג שאם א"י לעדים שכיון לקדושין הו"ל קדושין בלא עדים. וצריך לדחוק דכיון שראו כ"מ שאפשר להם לראות סגי וכמבואר באחרונים כסברא זו. אבל הוא דחוק כאן דזה שייך רק כשראו מעשה גמור משא"כ הכא שאם חשב בלבו איזה דברים אין המעשה כלום. וע"כ צ"ל שבאמת אין לנו לחוש שחשב איזה תנאי נגד דיבורו שאומר בפירוש ואין מאמינים לו כלל ורק דאיירי שגילה דעתו כמ"ש הר"ן ולזה יש לחוש כמש"ל. וכעין דאמרינן במדבר על עסקי קדושין ונתן קדושין סתם דמסתמא נתן לשם קדושין. וכן רצה הרשב"א לומר שאם שידך בתו אחת ואח"כ קידש סתם אמרינן שקידש אותה ששידך ורק שדחה זה דמ"מ הא קידש סתם ושבלב לא הוי דברים. אבל השתא דנימא דהוי דברים שפיר נאמינו והוי כאלו שמעו העדים התנאי וכמו בספק קרוב לה דהוי ספק קדושין דכיון שראו העדים מקום הספק שבקדושיו הו"ל קדושין בעדים כמבואר בש"ס ופוסקים וענו"ב מ"ק סי' נ"ט. וע"ז מקשים הרשב"א וריטב"א ותורי"ד דמ"מ כיון שאינו גלוי לכל העולם וקדש סתם א"כ הוי מחשבתו נגד דיבורו וכמ"ש הרשב"א שם גבי שידך בתו וא"כ לא נאמינו כלל שחשב התנאי. ותירצו דמ"מ אי שבלב הוי דברים הו"ל לחוש לחומרא כיון שיש עדים שגילה דעתו שחפץ בכהנת. וא"כ גם הם ס"ל כהר"ן הנ"ל. אך לשון הרשב"א משמע להדיא שלא גילה דעתו כלל יעו"ש. ועכ"פ דברי הר"ן נכונו:
אות יג
ונראה שזה מוכרח. דאלת"ה ל"ל להוכיח הא דדברים שבלב מגט מעושה כדין. הו"ל להוכיח מכל גיטין שאין אנו יודעין אם כיון לגרשה בעת נתינה לפמ"ש האחרונים דבעי כוונה וכוונת הקנאה עכ"פ בעי. וכן בכל קנינים לא יועילו עדים כי יוכל לומר שכיון לשחוק או הרהר איזה תנאי. ועוק"ל דבמילי דבעי כוונה ותלוי במחשבתו כגון במצות תיקשי האיך יוצאים בשופר שמא לא כיון להוציא וזה יש לדחות. וכן איך לוקה אם אחד מדיר את חבירו להפוסקים שמודר לוקה וכן בתרומה והקדש. דהא הו"ל ספק שמא חשב איזה דבר בלבו הנודר ומקדיש. ואף שי"ל דאיירי בהוחזק וכדאיתא בירושלמי רפ"ח דנדרים אבל דוחק לומר כן. וכן מצינו בשחיטת מין דהוי סתם לע"ז בחולין י"ג ומשמע ברמב"ם דלוקה משום זבחי מתים וקשה מנ"ל דילמא שוחט סתם. וכן קיי"ל ס"ת שכתבו מין ישרף ול"א שמא כתבו סתם. וכן משתחוה לע"ז נהרג ול"א שמא כיון לשמים. ע' סנהדרין ס"א ע"ב בתו' וע' שבת ע"ב ע"ב תד"ה רבא. והנראה בכ"ז שכ"מ שמעשיו מורים מה שעושה ושחושב לקיום המעשה אנן סהדי שחשב כן. ואף אי דברים שבלב הוי דברים א"נ לומר שחשב להיפוך. וכן במשתחוה לע"ז ומקבל ע"ע התראה. אנן סהדי שחושב לע"ז. וכמו עדים בערוה דסגי שיראו כדרך המנאפים משום דאנן סהדי שגמר הדבר. וכן מין אנן סהדי ששוחט לע"ז וכותב ס"ת לע"ז. וכן בחולין ל"ט ע"ב למ"ד הוכיח סופו על תחילתו הוי ודאי זבחי מתים. משום דאנן סהדי שחשב גם בשחיטה. וכן בקדשים גבי פיגול בעי דיבור עתו' ב"מ מ"ג ע"ב. ולזה בקדושין נ' מוכיח מגט מעושה דדברים שבלב א"ד ולא מגיטין דעלמא משום דהכא לא שייך לומר אנן סהדי שנתן ברצון דאדרבא אומדנא קרובה יש שלא נתן ברצון במחשבתו כיון שאנסוהו. ולזה משני דמשום דמצוה לשמוע דברי חכמים אמדינן דעתיה שרוצה באמת וידוע סברת הרמב"ם בזה. ולפז"ק מה מייתי מסבור שהיא כהנת דהא מקדש סתם ומחשבה שסותרת דבריו לגמרי ודאי לא מהימנינן ליה אף לעשות ספק כמש"ל דאנן סהדי וע"כ צ"ל דאיירי שגילה דעתו קצת שמקדש בשביל שהיא כהנת וכמש"ל. ודמייתי מהא דבלבי היה להתקדש י"ל דשם הוא אמר ע"מ שאני כהן ולא היא והיא לא אמרה כלום ושפיר אין מחשבה זו סותרת מעשיה וכן איתא בב"מ ס"ו ע"א דכשהמוכר מתנה טובת הלוקח הוי פטומי מילי בעלמא. ובכ"ז הכא הוי קדושין מפני שאמר זה בתנאי גמור בשעת קדושין ואכמ"ל בזה. אבל עכ"פ אי שבלב הוי דברים שפיר יכולה לומר בלבי היה להתקדש. והאב"מ סי' כ"ז סק"ו נתקשה בזה דהא ליכא עדים על מחשבתה ולפמ"ש לק"מ דקבלתה סתם ולא התנתה מוכח קצת שלא הקפידה ע"ז:
וכן מפורש אח"כ דמייתי מהא דמעילה ודחי שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קאתי. וקשה מה בכך מ"מ איך נאמר לו להביא חולין לעזרה שמא האמת אתו וע"כ צ"ל הכוונה כמ"ש כיון דאנן סהדי שנתחייב קרבן לפנינו לאו כל כמיניה ואיירי שהיה בעדים ומדחה דהו"ל להאמינו במגו דנזכרתי. ואף דבעלמא ל"א מיגו במקום אנן סהדי. מ"מ הכא מאמינים אותו וכדאמרינן בכריתות י"ב דנאמן במגו במקום עדים לענין קרבן ואף לרבנן במקום שיכול לתרץ דבריו שבלבו היה כך. ולא מיבעיא לפירש"י בקדושין ותו' במעילה כ"א וריטב"א בחי' בקדושין שיש שם שני כיסים או שני חלונות ע"ש. שפשוט דהוי מתרץ דבריו וכמובן. אלא אף לרמב"ם רפ"ז מה' מעילה שכתב שהטעות היה מחלון למגדל מ"מ י"ל שמתרץ דיבורו שנכשל בלשונו דכ"ע מודים בזה כמ"ש התו' בפסחים ס"ג ע"א והר"ן קדושין נ'. ולבד זה גם על המחשבה עצמה מיקרי מתרץ וגם האי אנן סהדי אינו כמו דעלמא ושפיר מוכיח דדברים שבלב לא הויין דברים ויש לי אריכות בזה אך אין העת מסכמת לזה:
עכ"פ בנ"ד שלא גילה דעתו קודם הגט לפני העדים ולא לשום אדם ולא חקר ודרש כלל ע"ז אמרינן שגמר ומגרש ואין לבטל הגט בשביל זה:
אות יד
ולכאורה יש לדון בזה מצד מ"ש הח"צ סי' א' דבעי כוונה לגרש ולא סגי במה שיודע שניתרת בגט וחולק על המהרי"ט שם. וא"כ בנ"ד לא כיון לגרשה וכבר הרגיש כת"ר ג"כ בדברי הח"צ. אבל באמת ז"א דא"כ בכל גיטין מנ"ל שכיוונו לשם גירושין. וגם דהא אין עדים על כוונתם ואין דבר שבערוה פחות משנים וכמש"ל שאין הודאתו מועלת בזה. וע"כ צ"ל שאין לנו רק מה שאנו רואים מה שהוא עושה. וכ"כ בעונג יו"ט סי' קנ"ג שהאריך שם לבאר דגט צריך כוונה. ומ"מ כתב דכיון שאמר ה"ז גיטך אין לך כוונה גדולה מזו. וה"ז כדין תנאי שהזכרנו שצריך עכ"פ שיגלה דעתו לפני עדים שבכוונה זו נותן הגט. ואם נתן סתם אמרינן שנתן בכוונה כפי מעשיו ודיבורו שלפנינו כנ"ל. ודברים שבלב לא הויין דברים. דהא בקדושין משמע שאין לחוש אף לעצמו אם יודע בעצמו שהקפיד דווקא על כהנת וקידשה אחר מ"מ מותרת לו דדברים שבלב לא הוי דברים כלל וה"ה הכא אף שאומר הבעל שלא כיון לגירושין בכ"ז אין לחוש כלל כ"ז שלא גילה זה לפני העדים. ובפרט לפמ"ש התו' בב"מ מ"ג ע"ב ובכמה דוכתי דמחשבה היינו דיבור ע"ש א"כ ה"נ אין לנו רק מה שמגיד בפיו וכן קיי"ל סתם מחשבת כותי לע"ז וכן במין ומומר והוי ודאו זבחי מתים. וכן בחולין ל"ט למ"ד הוכיח סופו על תחלתו הוי ודאי ואין שם ספק שמא חשב באופן אחר דכ"ז הוי כאנן סהדי כמש"ל וה"ה הכא כיון שגירשה סתם אין לנו לומר שחשב בלבו וכמבואר למעלה בס"ד:
אות טו
ובאמת גוף דברי הח"צ צל"ע דלענ"ד העיקר כמ"ש המהרי"ט בסי' ט"ז שא"צ כוונה בגט וחליצה רק בעינן רצון לעשות מעשה הגט ורצון להתירה בזה אבל שיכוין בשעת מעשה בפירוש להתירה אין לנו. וכ"ה פשטות לשון המשנה ביבמות קי"ב ע"ב שלזה חרש ושוטה אין מגרשים שאיש אינו מוציא אלא לרצונו ולא קאמר מפני שאינו בר כונה ורק משום שאינו בר רצון כי דעתו דעת קלישתא וכמו במו"מ שאין דעתו דעת שלם. וכן איתא בגיטין נ"ה באומר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי ואח"כ א"ל כנסי שט"ח זה דהוי גט ומשום כיסופא אמר לה. וקשה דהו"ל למיחש שמא לא כיון לשם גירושין. כיון דעכ"פ הוציא בפיו שט"ח. והו"ל עכ"פ לספוקי וכמש"ל בשם הרשב"א וריטב"א ותורי"ד דאי נימא דברים שבלב הוי דברים הו"ל עכ"פ לספוקי בזה. ולפמש"ל היינו אם גילה דעתו קצת. וה"נ הרי אמר כנסי שט"ח זה. ועכצ"ל דרק רצון בעינן. והרי הם עדים שנתרצה לגרשה ולזה לא איכפת לן אף שלא כיון אז בפירוש להתירה. דסתמא לשמה קאי אף שהרהר בשעת נתינה דברים אחרים וכמ"ש המהרי"ט שם. ומכ"ש אי נימא דברי הרשב"א והריטב"א ותורי"ד הנ"ל כפשוטם שלא גילה דעתו כלל ודאי דמוכח מזה שיש לחוש עכ"פ בכה"ג שמא לא כיון:
אות טז
ובאמת שיש לדון כן בכל גט דדווקא לענין לחוש אם חשב בלבו היפוך מעשה שעושה כגון לבטל הגט או להטיל בו תנאי שפיר נימא שאין לנו לחוש אף אי נימא דדברים שבלב ניהוי דברים שאין לנו רק מה שרואים שעושה. אבל אי נימא שצריך כוונה א"כ לא סגי בעשייתו סתם רק שצריך שנדע שמכוין בפירוש להתירה בשעת נתינה וע"ז אין עדים כלל והו"ל כמגרש בלא עדים וגם אנן סהדי נראה דלא שייך בזה. ואף שאומר ה"ז גיטיך. דהא חזינן רוב בנ"א קורים ומתפללים ולבם בל עמם כי המחשבה מרחפת תמיד וקשה להחזיקה בענין אחד. וכבר הועד בירושלמי הובא בתו' ב"ב קס"ד ע"ב גם על האמוראים שהתאוננו ע"ז שאין יכולים לכוין בתפלתם. וא"כ עכ"פ יש לנו לחוש שלא כיון בשעת נתינה ממש כראוי או שנצריך לו עכ"פ שיאמר בפירוש שמכוין בלבו לזה וכמו הסופר והעדים שצ"ל בפירוש שמכוין לשמה ולשם גירושין וכבר האריכו האחרונים לענין אי צריך לומר בפירוש שמכוין לשמה בדבר שצריך כוונה. וענו"ב מ"ק חיו"ד סי' צ"ג בזה ובתשובה מבעהמ"ח ספר סידורו של שבת ונדפס בראש ס' שער התפלה ע"ש ואכמ"ל בזה. ולזה נלע"ד עיקר כהמהרי"ט שא"צ כוונה רק רצון וענין זה דורש אריכות ואכ"מ כי בנ"ד בלא"ה אין לחוש יותר מבכל גיטין כמש"ל:
אות יז
והנראה מה שיש לפקפק בנ"ד דאין כאן רצון כלל שהרי לא נתרצה לגרשה כלל והוי כמו בחליצה שאומרים לו בכך אתה כונסה שאינו כלום כדאיתא ביבמות ק"ז. וכתבו ונתנו רק לפנחיא בעלמא להראות לממשלה לפי טעותו ולא גרע גט משאר שטרות שפשוט אם נתן לו שטר מכר באמנה שאינו כלום וכמפורש בש"ס בכ"מ ואף אם עידי השטר לא ידעו מזה כלל ורק שהבע"ד מודים ע"ז. וכדאיתא ג"כ בב"ק ק"ב בכותב שטרו על שם ר"ג לפנחיא בעלמא ושם איתא שצריך להודיע לעדים לפי שר"ג א"י מזה כלל אבל הכא יודעים שניהם מזה ודמי לנותן גט לאשה לשם פקדון שפשוט שאינה מגורשת וכמ"ש הר"ן בפ' מי שאחזו. וכן איתא בגיטין כ"ד בנותן גט לאשתו בתורת שליח להולכה אינה מתגרשת בנתינתו ע"ש. והכא גרע טפי דגם צוואתו על כתיבת הגט היה ג"כ רק לפנחיא בלי רצון לגט גמור וגרע מגט מעושה דשם י"ל אגב אונסא גמר ומגרש שהרי כופים אותו לגרשה כדין משא"כ הכא הרי נדברו ביניהם בפירוש שלא יהי זה לשם גירושין כלל. וכעין זה כתבו הפוסקים דאף למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא והכא עדיף טפי דהא בעי רצון כמש"ל והוא לא נתרצה כלל ואף שלא הזכירו זה בשעת הגט מ"מ כיון שנדברו כן ביניהם שבשביל זה יעשו הגט ודאי שע"ד כן נעשה. וכן כתב המבי"ט ח"ב סי' ל"ז שאם נדברו ביניהם שיהי הגט על זמן אמרינן שכותב ונותן על דעת מה שנגמר ביניהם מקודם ע"ש והכא עדיף טפי דשם י"ל דהו"ל להתנות כיון דהוי גט גמור והכא שאין דעתו לשם גט כלל בגוף הכתיבה וכמש"ל ורק לא הזכיר בשעת מעשה שהיה ירא שיתוודע רמאותו לפי טעותו. ולפ"ז אין זה גט מוטעה שאין כאן טעות כלל רק שמתחילה עשהו לגט אמנה ולפנחיא. ומ"ש הרשב"ם בב"ב מ' ע"ב שאם אמר מקודם שהגט שיתן יהי בטל בכ"ז אם נתן הוא קיים היינו כדקאמר שם הטעם שכיון שאינו אנוס. למה ליה ליתן ולבטל לא יתננו כלל וע"כ שנתנו ברצון. אבל בנ"ד דאיכא טעמא שלזה נתנו שפיר בטל. וכן קיי"ל בענין קידושין באהע"ז סי' כ"ז וסי' מ"ב שאם כיונו לשחוק לא הוי קידושין כלל רק שאם קידשה סתם א"נ שכיונו לשחוק ועני"ב מ"ק סי' נ"ט בזה. ובחי' ליבמות הקשיתי בזה על פירש"י שם ל"ז ע"א שפירש דלהכי הכותים ספק ממזרים משום דס"ל שאין מקדשין בכסף ושטר. והקדושין חושבים שאינן קדושין וכ"כ הנ"י שם. וקשה דכיון שחושבים שאינם קדושין א"כ באמת אינם קדושין שהרי גלוי לכל שלא כיונו בזה להתקדש לגמרי כיון שכן דעת הכותים. וכעין זה איתא בב"מ ק"ד באנשי אלכסנדריא שלא היו חושבים קדושיהם לקדושין גמורים לפי שהיה דרכם לכתוב בכתוביתיהם לכשתכנסי לחופה תיהוי לי לאנתו. ואיתא שם בשטמ"ק שאף שלא נכתב בכתובה הוי כנכתב כיון שדרכם כן ע"ש. וכ"ש בכותים דס"ל שע"פ דין אין ממש בקדושי כסף ושטר. והו"ל לפרש כפשוטו שב"ד שלהם טועים באיזה פרט בגו"ק ודנין שלא כדין ועי"ז הוו ממזרים. וצ"ל בדעת רש"י והנ"י דמ"מ היו קצת מהם שסברו דהוי קדושין וע' יומא י"ט שנהגו הצדוקים כהפרושים. וע' נדה ל"ג וגיטין י' בכותי חבר ועדיין צ"ע בזה. ועכ"פ מוכח ג"כ מהא דב"מ ק"ד דהיכא שלא כוונו לקדושין גמורים אינו כלום אף שלא גילו דעת בשעת קדושין:
אות יח
ונראה דאף דבעלמא בעי תנאי גמור או שיגלה דעתו עכ"פ בשעת הגט לפני עדים כמש"ל היינו כשנותן גט גמור רק שמטיל איזה תנאי בזה. וכן אם הוא חפץ דווקא בגילוי דעת זה ולא היא. אבל היכא שאומר מתחילה שאינו נותן הגט כלל בתורת גט גמור ונדברו שניהם ביניהם כך לאיזה סיבה ודאי שא"צ כל דיני תנאי כלל בזה ואין בגט ממש. והסברא בזה דהא כתבו התוס' בכתובות נ"ו ושאר פוסקים הטעם דבעי בתנאי כל דיני תנאי דב"ג וב"ר משום דמסברא לא הוי אמרינן שהתנאי יבטל המעשה שעושה ואין מעשה לחצאין. ורק חידוש הוא שאנו למדין מב"ג וב"ר דמהני תנאי ואין לך בו אלא חידושו ע"ש. ולזה בגילוי דעת לחוד ומכ"ש אם לא גילה דעתו בשעת מעשה ממש ודאי שהמעשה קיים. וכ"ז שייך רק בעושה המעשה כראוי רק שמטיל תנאי בזה ורוצה שתהי המעשה בפרט אחד קיים ובפרט אחד בטל. אבל היכא שאומר מתחילה שאינו חפץ כלל שתתקיים המעשה ועושה זה רק מעשה קוף בעלמא ודאי שא"צ שום דיני תנאי כלל כי זה א"צ ללמוד מב"ג וב"ר דוודאי כל שעושה רק לאמנה ופנחיא אין בו ממש. וע' תוספתא פ"ב דקדושין הובאה ברי"ף פ"ק דקדושין דאמרינן דקידשה על דעת דבריהם הקודמים וה"ה בגט:
אות יט
ובזה מיושב מה שקשה לכאורה דקיי"ל גט מעושה שפסול רק אי מעושה כדין ע"י ב"ד אמרינן דמסתמא ניחא ליה לשמוע דברי חכמים וכהסבר הרמב"ם שהנפש רוצה לקיים המצוה. וקשה תיפוק ליה שאין כאן דיני תנאי וגילוי דעתא לאו כלום הוא. ומצאתי בחי' הרשב"א קדושין נ' שהקשה כן ותירץ שזה הוי כדברים שבלב הגלוים לכל העולם. והוא דוחק לכאורה דהא יש מקום לומר דאגב אונסא גמר ומגרש. וכדאמרינן בב"ב מ"ח ובפרט בגט מעושה כדין ע"י עוע"ז שפסול כדאיתא בגיטין פ"ח דרב משרשיא בדותא היא ע"ש. ובזה בוודאי אין גלוי לכל העולם. דאפשר מתרצה באמת באשר יודע כי בסוף יכפוהו ע"י ב"ד. אבל לפמ"ש א"ש דכיון שאינו נותן הגט ברצון כלל. בזה א"צ דיני תנאי וסגי בגילוי דעת בעלמא כנ"ל. והא דגילוי דעתא בגט דגיטין ל"ד אינו שייכות לכאן יעו"ש בסוגיא. ועפ"ז יש ליישב דעת הרמב"ם פ"ב מה"ג שפסק כר"מ דגט מעושה כדין ע"י א"י כשר מן התורה. והקשו כל הפוסקים עליו דהא אמרינן בגיטין פ"ח בדותא היא. ולפמ"ש א"ש דס"ל להרמב"ם דכיון שהוא כדין אינו גלוי לכל העולם כנ"ל. וגילוי דעתו שמקודם ס"ל דלא חשיב גילוי דעת כלל כיון שלא אמר זה בשעת הגט אמרינן שנתרצה לקיים כדין וכמבואר ברמב"ם שם הסברא. ודקאמרינן בגיטין דר"מ בדותא י"ל דהיינו משום דלשון שמואל שם דקאמר פסול ופוסל משמע דהוי רק דרבנן וכדאמר שמואל בדף כ"ד ע"ב דכל פסול הוי הכי וקמ"ל הכא בלשון ופוסל דהוי רק ריח הגט וכדאמר בשלא כדין אפילו ריח הגט אין בו. ולר"מ הוי גט גמור מדאורייתא. וסברא דפליג ר"נ א"ר על ר"מ י"ל דר"נ לטעמיה בכתובות צ"ז לפירש"י שם דס"ל זבין ולא איצטריך זוזי הוי זבינא מעליא ורק בקאי ארבי בעקולי בטל מקח ע"ש. ובאשר זה דורש קצת אריכות לבאר זה ואכ"מ. לזאת אקצר בזה. ובאמת לר"מ יש לתרץ קושיית הש"ס דשלא כדין יהא פוסל לכהונה. דא"כ ישוב חשש שתהא תולה א"ע בעכו"ם ומפקעת א"ע מבעלה אם בעלה כהן דכיון שתפסל עליו ממילא יגרשנה אח"כ. אבל בישראל אין לחוש לזה כי לא נחשדו ישראל על כך לכוף שלא כדין וכדאמרינן בכתובות ל"ו אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו וע' גיטין ס"ז שמא תשכור עדים ואכמ"ל בזה. ועכ"פ ודאי אם דיבר מקודם עם אחד שיתן לו שטר חיוב או מכר רק בתורת אמנה לאיזה טעם שיש לו בזה. ואח"כ נתן לו השטר סתם בפני עדים ודאי דהוי חספא בעלמא בלי שום ספק וה"ה בקדושין וגט הדין כן וכנ"ל:
אות כ
ולזה בנ"ד כיון ששניהם מודים שהגט נעשה רק לפנחיא בעלמא ודאי שאינו כלום. רק כיון שאין עדים בזה ודאי אם קבלה קדושין מאחר חוששין לקדושיו וכן אם בעלה כהן אסורה לו כגרושה גמורה אבל היא שויא נפשה חד"א שהודית שאין בגיטה ממש וה"ז דומה למי שביטל הגט לפני אשתו בלא עדים שצריכה גט אחר כיון שהיא מודה ע"ז עס"י קמ"א ס' ס' בזה. וה"ה הכא עדיין היא א"א לפי דבריה ואסורה עד שתקבל ג"פ אחר מבעלה ואם אינו כהן תחזור לו. ויש מקום לדון להתיר גם לכהן כי באיסור נאמן אדם ע"ע וע' נו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ח נ"ט בזה. אך לדינא צ"ע וכ"כ הב"ש בסי' קמ"א שם גבי ביטול. ומטרדותי ההכרח לקצר באשר בנ"ד אין נ"מ כי מדברי כת"ר נראה שאינו כהן. ונראה שא"צ קדושין אחרים דכיון שידורו יחדיו נאמנים ע"ע שלא יעברו על איסור פנויה במקום שיש להם מיגו דבידם שיקדש אותה. ובפרט שיש מקום לומר שיהיו נאמנים לגמרי ע"ז כמש"ל. ויש להאריך בזה. ובכ"ז ראוי להחמיר שיקדשנה בלי ברכה. אבל להנשא לאחר בלא גט אחר ודאי אסורה. וכן ראוי לשבר מתלעות עושי עול. ולהעמיד האמת ומשפט על מכונו:
שוב ראיתי בשו"ת רעק"א מהדו"ת שנדפס מחדש שכתב להדיא בס"ס נ"ה לענין קדושין בכעין זה דנ"ד דלא הוי קדושין כלל ע"ש: