אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אבן העזר › סימן פה

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן פה

סימן פד

אות א

אכן כיון שדעת הב"י כדעת הרמב"ם דמהני דברים אחדים בכל גוונא וכ"ד הב"ח שיכול לפרש דבריו אחר נתינה וגם שיש לחוש לדעת הרשב"ם בב"ב שכתב דהא דבגט ליכא דין דתכ"ד אינו רק מדרבנן. ועוד יש להעיר בזה דבנ"ד הוגד שהתפאר מקודם לפני אנשים שיהי לה עוד עג"נ וא"כ נימא בזה הוכיח סופו על תחלתו ועדיף מתכ"ד. וכדאמרינן בגיטין ס"ו גבי אומר כתבו ונפל מן הגג וכ"פ באה"ע סי' קמ"א סט"ז וכבר כתב הב"י וב"ש שם דל"צ שיפול לאלתר וכ"ה בירושלמי ותוספתא שם ועלח"מ פ"ב מה"ג הי"ג בזה ואכמ"ל בזה. א"כ יש לחוש בנ"ד. ואף שיש לחלק מ"מ לצאת כל הדיעות הצרכתי גט אחר. ונברר בע"ה דאף להרא"ש שהובא באה"ע סי' קמ"ג סט"ז שמצריך בכה"ג לקדש מחדש מודה דבנ"ד מהני גט השני:

והנה כל האחרונים נתקשו בסתירת דברי הרא"ש שכתב בכלל מ"ה שצריך לקדש מחדש ואין מועיל שיבטל התנאי או שיגרש שנית. ובכלל מ"ו כתב גבי תנאי דאם לא יבוא שמועיל ביטול התנאי דאתי דיבור ומבטל דיבור וכן הביא המבי"ט ח"ב סי' א' שגם הרי"ף בתשובה סותר א"ע בדין זה וע' ט"ז וב"ש סי' קמ"ג ובמח"א ה"ג ומהרי"ט סי' מ"ט וסי' נ' מ"ש בזה:

אות ב

והנה הרמב"ם פסק בפ"ו מה' אישות דיכול לבטל התנאי גבי קדושין שיחולו הקדושין. והראב"ד כתב שם דאף עדים א"צ ומקורם מהא דכתובות ע"ג דקדשה ע"ת וכנס סתם דאחולי אחיל לתנאה הרי שיכול למחול התנאי ולבטלו. אולם הר"ן הביא בשם הרשב"א שחולק ע"ז וס"ל דא"י לבטל רק בתנאי שבממון שיכול לומר כאלו התקבלתי ומפרש הסוגיא דבועל לשם קדושין ע"ש בר"ן והר"ן גופי' נראה דס"ל כהרמב"ם והראב"ד ע"ש. ובדעת רש"י ראיתי בשטמ"ק בכתובות כ' כדעת הרשב"א והביא שם כן בשם הריטב"א. אולם צדקו דברי הטיב קדושין סי' ל"ח או"נ דברש"י יבמות ק"ז מפורש כדעת הרמב"ם שפירש דכיון דאחיל חיילי קדושין קמאי. [ומש"ש להקשות על הרשב"א מיבמות ק"ז תמהני שלא ראה דברי התו' במקומם דמפרשי דלא שכיח וכ"כ הרשב"א ביבמות צ"ד ע"ב. וע' ברשב"א יבמות ק"ז דמפרש באופן אחר דתלה ברצון אם ירצו אח"כ דודאי הוי בעילת זנות. ונראה כוונתו דלתנאי אחר לא חיישינן שמא יאמרו דהכל רואין שאין עליה נדרים ומומין ושלא נתבטלו הנישואין רק ע"י שלא רצתה אלא שיאמרו שתלה הקדושין ברצונה אח"כ. משא"כ לעיל צ"ה שלא נתבטל לפניהם רק שמעצמו קדש אחותה כשהלכה למד"ה ע"ש. ונעלם ממנו במחכ"ת דברי רשב"א אלו] וראיתי במהרי"מ סי' מ"ו שכ' ג"כ לדייק דעת רש"י כן מגיטין ע"ו שפירש דבע"מ ומסר לה הגט לא מצי לאתנויי תנאי אחרינא. ול"ל פי' דאף לבטל תנאי הקודם אינו יכול. ולענ"ד אין משם ראיה דזהו כוונת רש"י ג"כ לדייק מרישא דמתנה תנאי אחר ומבטל תנאי הקודם. אכן פשטות ל' רש"י משמע כמ"ש המהרי"מ. וכ"נ דעת התוס' ביבמות ק"י ד"ה בההיא. וכן הר"ן הבין שם להדיא מפירש"י שא"י לבטל התנאי דלא כמ"ש המהרי"מ. ואף הרא"ש בתשובה כלל מ"ו לא כתב רק שאין ראיה מפירש"י הנ"ל שא"י לבטל. אבל לא הביא ראיה מפירש"י שיוכל לבטל. ע"ש בלשונו. ובכתובות ע"ג שפי' דאף בלא בעל אחיל לתנאה וחלו קידושי כסף. וכ"כ הר"ן בשם הרי"ף והרמב"ן בגיטין ס"פ מי שאחזו גבי שמא פייס שיכול לבטל התנאי. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"ו סי' ב' שיכול לבטל התנאי דאתי דיבור ומבטל דיבור וכהא דקדושין נ"ט:

אות ג

אלא שעדיין אין ראיה מדעת איזה פוסקים הנ"ל לפמ"ש הר"ן בכתובות פ' המדיר בטעם הא שיכול לבטל התנאי. לפי שכוונתו היה לכשיהיה נדרים ויקפיד עליהם ע"ש. וא"כ משמע דדווקא שם שי"ל כן. אבל בשארי תנאים דלא שייך סברא זו. שפיר לא מצי לבטל התנאי. וכן מוכח ממ"ש הר"ן בההיא דקדושין מ"ט ע"ב דסבורה היתה להתקדש דאינה מקודשת. דהיינו משום שכיון שמודה שלא הקפידה ע"ז ולא אמרה תנאי זה מפני קפידתה. א"כ א"א לומר שתלתה בעת מעשה בקפידתה. ובאמת דברי הר"ן קשים לכאורה בלא"ה. דלבד שי"ל דאין ביטול התנאי תלוי רק בהאשה אלא גם בבעלה. ואף דהתנאי הוי לטובתה וכמו הדין במום במקח ואונאה שיכול המוכר ג"כ לחזור בו. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"ו דבקדושין תלוי ביטול התנאי בדעת שניהם כמו הקדושין עצמם. אכן בל"ז נראה דביטול התנאי שייך רק קודם שנתברר הדבר ונתבטל המעשה וכגון הא דכתובות שעדיין לא ידע שיש עליה נדרים ומומין. דאי ידע וכנסה ודאי אחיל לתנאה. אבל אם כבר נתבטל הדבר ודאי לא שייך לומר שיבטלו התנאי. [דא"כ כל קדושי תנאי יצטרכו גט שמא יבטלו אח"כ התנאי. וזה ל"ק דלקום ועשה לא חיישינן כדאיתא בגיטין פ"ד] דאטו לעולם יהא בידם זה. וא"צ להאריך בזה כי הוא פשוט. וא"כ שפיר התם בקדושין שכבר נמצא שהוא לוי או כהן ואינך ונתברר הדבר ונתבטלו הקדושין שוב אין מועיל ביטול התנאי. ומדוקדק לשון המשנה שמקודם נמצא שהוא כהן וכו' ואח"כ אמרה שהיה בלבה להתקדש. וא"כ אדרבא יש קצת דקדוק מן המשנה דיכולים לבטל. עכ"פ מהר"ן מוכח שא"י לבטל ולטעמיה בגיטין ס"פ מי שאחזו שכ' ג"כ דדווקא בתנאי שלטובתה יכולה לומר כאלו כבר קבלה הנאתה. אבל לא בתנאי דעלמא. וכן מהתו' אין ראיה ג"כ דהא הקשו בכתובות ע"ג איך יכול לבטל התנאי דבמה תתקדש. ותירצו דבדעתו היה שאם יכנסנה יבטל התנאי ע"ש. וא"כ נראה דדווקא בההיא שייך זה. אבל בשאר דברים ודאי ליכא למימר דדעתו היה שיוכל לבטל התנאי דרק גבי קדושין שייך לומר שלפעמים כונסה סתם ואינו משגיח על התנאי. ולפ"ז אין ראיה גם מפירש"י דיבמות ק"ז. שי"ל כמ"ש התו' או הר"ן. וכן מרש"י דפ' מי שאחזו אין ראיה כמש"ל. וגם מתשובת הרי"ף שהביא הר"ן אין ראיה כמ"ש הר"ן שם דשם הוי רק לטובתה ע"ש:

אות ד

וכ"נ בכתובות ע"ה גבי הא דהלכה לחכם והתירה. שכ' התו' וש"פ דדווקא שהתירה קודם שנודע לבעל אבל אחר שנודע לא מהני. והיינו משום שכבר בטלו הקדושין. ואף למ"ד בירושלמי שם שלא תנשא בלא גט שמא יתירנה חכם. דווקא התם שמעקר למפרע ממילא ע"י התרה. אבל למחול התנאי בודאי אינו יכול. וכ"כ הב"ש להדיא בסי' ל"ט סק"ה דלא מהני המחילה אחר שכבר הקפיד. אך עדיין י"ל כיון דבקפידא תליא מילתא. א"כ הכא אף שכבר ידעה מ"מ כיון שאינה מקפדת א"כ שפיר בטל התנאי. דאטו צריך דווקא לבטל קודם שנודע ולא בשעת מעשה. אבל באמת לפמ"ש א"צ כלל לכאורה לסברא דקפידא. ורק בגוף התנאי שיכול לבטל. ובירושלמי דקדושין מפרש שם כולהו דאיכא קפידא. וצ"ל דהיינו שנאמר דלהכי הוי תנאי. ובאמת ק"ל על הר"ן דכיון דדברים שבלב אינם דברים א"כ איך נאמין אותה במה שאמרה שלא הקפידה. וצ"ל משום הפה שאסר וכו' דאי לא אמרה בלבי היה להתקדש ממילא היו בטלים הקדושין. אבל באמת הא בטל מצד תנאו דהא כבר הקשה הב"י בסי' ל"ח על הרמ"ה שכ' שאם אמרה בשעת קדושין שבדעתה להתקדש עכ"פ הוי קדושין. ומקשה הב"י דהא הוא התנה מ"מ. ותירץ דכיון ששתק על מה שאמרה ודאי נתרצה ע"ש. אבל הכא שלא אמרה כלום ודאי בטל מצד תנאו. ולכאורה קשה מזה על פירש"י קדושין נ' שפי' דכיון דל"א דניחא לה לאו כל כמינה. תיפוק ליה כפשוטו משום תנאה דידיה וע' בט"ק שהעיר בזה. ונראה דבאמת התנאי היה בודאי רק לידע אם ע"ז. דהא הוא בודאי יודע בעצמו אם הוא עשיר או עני כהן או לוי וכדומה וא"כ הו"ל רק כמשטה בה. אבל כוונתו היה כשדיבר עמה על עסקי קדושין לגלות לה דעתו לקדשה. ורק שמתנה תנאי זה כאלו היא מתנה תנאי זה ורצה שתשיב לו שרצונה בכל גוונא. וכיון שלא השיבה כן היה דעתו שאין ממש בקדושין אלו. ומבואר היטיב כוונת רש"י בזה דאם היה יודע אז כוונתה בלבה ודאי הוו קדושין. ומיושב ג"כ דברי הרמ"ה הנ"ל דסגי בשתיקתו. דבעלמא לא מצינו כה"ג דתיסגי בשתיקה לחוד. אבל למ"ש א"ש דזה הוי עיקר כוונתו לידע מה בלבה. וא"כ ממילא מבואר שאין תלוי כלל בקפידתה אח"כ רק בקפידתה בעת מעשה דהא הוא ידע תיכף אם הוא כהן או לוי כמש"ל. וכיון ששתקה בשעת התנאי א"כ כבר בטלו הקדושין. שהוא כבר לא חשבם כלל לקדושין כיון שידע בעצמו כנ"ל. ויש ליישב דברי הר"ן דס"ל דסבר דתלי גם בקפידתה בשעת שתתודע מזה. וראיה לזה מהא דנדרים ומומין שהא יודעת ג"כ ומ"מ שפיר תלינן בקפידא דבתר הכי ולא בטלו תיכף הקדושין:

אות ה

אכן עדיין י"ל דבאמת דעת התו' והר"ן שם דבעלמא יכול לבטל התנאי בתנאי דלהבא. ושאני הכא דהתנאי הוא בדבר שכבר מבורר באותה שעה. ואי לאו סברא דקפידא א"כ לא שייך כלל לומר שיבטל אח"כ התנאי. דהא אין שום מקום חלות לקדושיו כיון שאינו כהן או שיש עליה נדרים ומומים בשעת הקדושין. ולזה הוצרכו לסברא דקפידא. אבל בעלמא שפיר יכול לבטל התנאי היכא שהתנה להבא שלא תנשא לפלוני וכדומה. אלא שלפ"ז אין ראיה מדברי התו' ורש"י ור"ן הללו. דאכתי י"ל דדווקא שם דתלי בקפידא יכול למחול משא"כ בשארי תנאים ובפרט הר"ן שכ' בהדיא בגיטין ס"פ מ"ש דא"י לבטל וכמש"ל. ורק בתנאי דלטובתה יכולה לומר כן:

[והנה בכתובות ע"ה תנן אם משנכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה. וקאמר שם דאף דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאי ראה ונפייס הוא. מ"מ חזקה אין אדם מתפייס במומין. וק"ל דהא רב מוקי לה בקדשה על תנאי כמ"ש התו' שם ד"ה אבל. וא"כ איכא חזקת פנויה ג"כ. ול"ל עד שלא נתארסה לימא אף משנתארסה לפמ"ש התו' דף ע"ו דלהכי לא מהני כאן נמצא וכאן היה משום דליכא חזקת ממון לאיצטרופי. נצטרף הכא חזקת פנויה. שוב ראיתי בהפלאה שהרגיש בזה ותירץ דכיון דכנסה סתם ובעי גט ליכא חזקת פנויה. ובאמת דברי התו' צ"ע דבירושלמי מוקי לה בהדיא בקדשה סתם ע"ש דמוכח לה מסיפא. והיינו אליבא דרשב"ל שם דס"ל כרב ע"ש]:

אות ו

אולם גם הרשב"א כ' בגיטין ע"ד גבי ע"מ שתתן מאתים זוז. דאף דמחולין לך לא מהני. מ"מ אם אמר לה ליהוי גיטא בלא שום תנאי שפיר מגורשת ע"ש. ולכאורה סותר דברי עצמו שכ' בכתובות שם דלא מהני ביטול. וראיתי באחרונים שנתקשו בזה ע' אבני מלואים ס"ס ל"ח ומהרי"מ סי' מ"ו וג"מ סי' ב' שדימו זל"ז. אבל לענ"ד ברור כמש"ל שעיקר טעם הרשב"א שם מפני שהוא תנאי בדבר שכבר הוא מבורר. משא"כ הכא דאגידא ביה בתנאי שעוד אפשר לקיימו או שלא לקיימו. ואף דנדרים אפשר להתירן מ"מ זה לא מיקרי ביטול התנאי. דמ"מ השתא כבר מבורר עיקר התנאי וכמש"ל. וממילא אין אנו צריכים למה שחידשו האחרונים לחלק בין אם ביטל לאומר ליהוי גיטא. שבאמת הכל אחד הוא דשפיר י"ל דמהני גם להרשב"א ביטול התנאי וכמש"ל. אלא דל' הרשב"א שהביא הר"ן שכ' דלא מהני ביטול רק בדבר שבממון שיכול לומר כאלו התקבלתי. משמע דקאי גם על תנאי דלהבא. וצ"ל דכוונתו ג"כ שהתנה שתתן לו תיכף וכמ"ש מהרש"ל [ע' ב"ש סי' ל"ח ס"ק ל"ז] דתנאי הוא שיקויים תיכף. ולזה קאמר שאף שכבר נתברר בכ"ז יכול לומר כאלו התקבלתי. ואף שכבר תבעה ולא נתנה כמ"ש המהרש"ל שם דתלי בתביעה:

אות ז

והנה האחרונים פלפלו בדעת הפוסקים אם די בביטול התנאי או שצריך לומר ליהוי גיטא. ואנחנו לא נבוא לדבר בזה דבנ"ד אין נ"מ. שהרי גירשה מחדש בפירוש בלי שום תנאי. ואין לנו רק לדון על דברי תשובת הרא"ש כלל מ"ה שהזכרנו. וליישב סתירת דבריו לכלל ל"ה וכלל מ"ו שהזכרנו. וראיתי בב"ש ושאר אחרונים שחילקו בין תנאי דלצעורה או לא ועוד שארי חילוקים. ותמהני דהא הרא"ש כ' שם כללא דטעמא דאתי דיבור ומבטל דיבור ע"ש. וא"כ אין נ"מ כלל בין לצעורה או לא. ואף דכ' מתחילה החילוק בין לצעורה או לא. היינו רק לענין מחולים דלא מהני. אבל ביטול מהני כמש"ש להדיא אח"כ מדברי הרמב"ם דמהני ביטול אף בתנאי דלצעורה וכ"כ במהרי"ט בדעת הרא"ש שם. ובמהרי"מ ראיתי בסי' מ"ו שתמה למה נתחבטו האחרונים בישוב ד' הרא"ש הא מפורש ברא"ש החילוק בין לצעורה או לא. ולענ"ד נראה להיפוך וכנ"ל וכמ"ש המהרי"ט כיון דתלי לה באתי דיבור ומבטל דיבור כנ"ל. וכ"נ ממש"כ שם הרא"ש בדעת רש"י בהא דדף ע"ו דע"מ שתתן מאתים זוז דמשמע דמבטל התנאי שפיר ע"ש להדיא. והא במאתים זוז קיי"ל דלצעורה קא מכוין ולא מהני מחולין וכבר כתב הרשב"א בחי' דף ע"ד דאף לרשב"ג ס"ל לצעורה קא מכוין ע"ש מ"ש בזה. ולא שייך כאן כלל סברת הרשב"א דתנאי ממון שאני שיכול לומר התקבלתי דזה שייך דווקא בקדושין ולא בגט דלצעורה קא מכוין כנ"ל אלא ע"כ דאין שום נ"מ בזה. ולזה תמוהין דברי הב"ח וב"ש שכ' שהחילוק הוא בין לצעורה או לא והמח"א ושמ"פ חילקו בין שלא תנשאי שבידה הוא ובין אם לא יבוא שבידו הוא וכ"כ הט"ז וב"ש. וצ"ע דהא הרא"ש מייתי ראיה מהא דכתובות ע"ג ושם אין בידו ובידה אם יש עליה מומין וע"כ דלא שנא והעיקר דאתי דיבור ומבטל דיבור כנ"ל. וע' מהרי"ט סי' מ"ט וסי' נ' ומבי"ט ח"ב סי' א' עוד חילוקים בזה וכולם צ"ע כמ"ש המהרי"ט שם. ובפרט מ"ש המבי"ט שם דתנאי דלא תנשאי גרע דהוי כאומר חוץ מפלוני תמהני דא"כ יועיל עכ"פ שיגרשה עתה מחדש ולא יצטרך לקדשה שנית. וכן מה שהביא שם דעת הסוברים דע"מ אסור כמו חוץ מה שייכות הוא לזה לדידן דלא ס"ל הכי ומנ"ל לחדש לחלק בין תנאי זה לשארי תנאים:

אות ח

והנראה דבאמת צריך להבין איך מהני מה שאומר לה ליהוי גיטא בלי תנאי או גירושין חדשים. כיון שכבר מגורשת היא ולאו איתתיה היא וכמ"ש הרא"ש באמת כן. ורק שי"ל שמועיל דכשתעבור אח"כ על תנאה יהא בטל גט ראשון למפרע ויחול גט שני וכמ"ש המהרי"ט שם. והנלע"ד בישוב סתירת הרא"ש בזה דלא שייך לומר שיוכלו לבטל התנאי רק דווקא בדבר שבידה לעבור על התנאי בלי שום איסור. ולזה אנו אומרים שכיון שמסכמת בדעתה לעבור על תנאה כאלו עברה. וכמ"ש המפרשים בזה. אבל כאן שאסורה לינשא לפלוני משום איסור א"א וא"א לה לעבור על תנאה כלל. וס"ל דנשואין היינו ביאה ג"כ [דלא כמ"ש הרשב"א דרק כניסה לחופה סגי] וכיון שאסורה לעבור על תנאה. א"כ לא שייך כלל לגרש שנית שיחול הגירושין שתוכל לינשא לפלוני כיון שבשעה שבאה לינשא לו אסורה מצד איסור א"א כנ"ל. ואם נאמר שתהא מותר מצד שכיון שיובטל גט ראשון יחול גט השני ומגורשת ממנ"פ ז"א. דכיון שאינה יכולה לעשות זה רק מצד גט שני ואותו לא נוכל לקרוא בשם גט טרם תעבור על תנאה ויובטל גט ראשון כנ"ל ולזה באיסורה קיימא לינשא לאותו פלוני. וכעין הא דירושלמי פ' המגרש הובא ברשב"א דמגרש ע"מ שתבעל לפלוני מגורשת אם נבעלה לו. רק שאסורה לכתחילה ליבעל לו משום איסור א"א והיינו משום דמ"מ בתחילת הביאה בא"א פגע אף שאח"כ מתברר דהוי גט למפרע וה"נ הכא. ואף שיש לחלק דהכא כיון שגירשה ע"מ שלא תנשא לפלוני הוי גט גמור לכ"ע וכ"נ מדברי מהרי"ט בסי' נ' שם אבל יותר נראה כמש"ל ושפיר מיושבים דברי הרא"ש הנ"ל. ועפ"ז מיושב ג"כ קושיית הגר"א באהע"ז סי' קמ"ג על הרא"ש מתוספתא דגיטין דמפורש דמהני לגרש שנית בתנאי דמאתים זוז והובאה ברשב"א ג"כ ועפמ"ש א"ש בס"ד. [ובאמת גם לפי חילוקי האחרונים בין תנאי דבידה ובקום ועשה לתנאי לשוא"ת ושאינה בידה שהזכרנו למעלה מהמבי"ט וט"ז וב"ש ומח"א ג"כ לק"מ]:

וממילא בנ"ד שאמר לה שלא יהי לה חתונה כמש"ל. ולשון חתונה ודאי מורה על חופה לחוד בלי ביאה כידוע. שפיר שרי לה לעשות חופה עם אחד. וממילא יובטל התנאי ושפיר חייל גט שני כנ"ל [וע' מהרי"ט ובא"מ בשם מכתב אליהו דתירץ משום דלדעת התוס' אין מועיל מה שתנשא בחייו וכבר דחה לה בא"מ שם. וע' מהרי"ט שם אבל למ"ש א"ש]:

אות ט

ולכאורה עדיין קשה לפמ"ש הב"י דהרא"ש ס"ל כהעיטור שיכול לבטל הגט ולזה כ' שיכול להוסיף על התנאי ג"כ מפני שדומה כמבטל גירושין הקודמים ומגרש מחדש. וכבר נתקשה המהרי"מ סי' מ"ו דמנ"ל דהרא"ש ס"ל כן שיכול להוסיף על התנאי ולבטל הגט. ולא ראה שכבר הקדימוהו הר"מ אלשקר סי' ל"א ורשד"ם סי' צ"א ע"ש. ובאמת מפורש בתשו' הרא"ש כלל מ"ו שא"י להוסיף על תנאו בתנאי דמעכשיו שכבר זכתה בו ע"ש. אבל צ"ע דבכלל ל"ה סי' ח' מפורש גבי קדושין שיכול להוסיף על התנאי ג"כ וכ"ה בש"ע סי' ל"ח סל"ז בהג"ה ויליף לה מהא דגיטין פ"ג ע"ש. ובכלל מ"ו מביא הך דגיטין ונראה שמדחה הראיה משם ע"ש. ודבריו סותרים זא"ז. ורציתי להגיה קצת אבל לשון התשובה שם מבואר שא"י להוסיף ולבטל הגט. ולפי הסברא המבוארת בכלל ל"ה משום שעדיין תלוי בקיום התנאי ולא נתבררו הקדושין. אפשר לחלק דדווקא שם דאיירי בתנאי דקום. ועשה שפיר לא נתקיימו עדיין הקדושין אבל בתנאי דשוא"ת א"י להוסיף ולבטל גוף הדבר שכבר נעשה מעשה. וכ"נ דעיקר סברא דכתב הרא"ש בכלל מ"ו שיכול לבטל התנאי משום דחידוש הוא שהתנאי יבטל המעשה ולזה אתי דיבור ומבטל דיבור ע"ש וממילא דא"י לבטל הגט ומעשהו. אלא שלפ"ז צ"ע מש"ש גבי ע"מ שתתני מאתים זוז שא"י להוסיף על התנאי דהא הוי בקום ועשה וזה דחוק לחלק בין תנאי שתלוי בו לתלוי בה מכמה טעמים:

ונראה דבאמת א"י לבטל המעשה וכ"נ שם בסוף דברי הרא"ש שכ' דאריכות הזמן הוי כביטול התנאי ומקודשת לאלתר עיי"ש הרי שלבטל המעשה ולקדש מחדש א"א. ולזה נראה דרק שם שאם מוסיף על הזמן ממילא תתחזק המעשה שגם אם יבוא אחר י"ב חודש ג"כ יהיו קדושין. אבל לבטל המעשה ודאי אינו יכול. שוב ראיתי בב"ש ס"ס קמ"ד ס"ק ט"ו שהרגיש בדברי הרא"ש ותירץ כמ"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו הק' והמהרי"מ נראה שלא ראה דברי הב"ש שהזכרנו. אכן נתקשה עוד הב"ש שם ממ"ש הרא"ש שיכול לגרוע בתנאי ונדחק בזה. ולענ"ד כוונת הרא"ש לגרוע הוא להקל בתנאי כגון שהתנה שיתן מאתים וגרע על מאה או שהתנה שיבוא למקומה תוך יב"ח וגרע שיבוא למקום שקרוב למקומה אבל הכל באופן לקיים המעשה וכמש"ל:

אות י

נשוב לנ"ד דאם נתפוס כמ"ש האחרונים הנ"ל דלא ס"ל להרא"ש כהעיטור ודאי דלק"מ. אלא דאף לפמ"ש הב"י בדעת הטור דס"ל כהעיטור. הא כבר כתב הרמב"ן הובא בר"ן וש"פ דכ"ז דווקא בתנאי שתלוי בשניהם לבטל הגט אבל כשאינו תלוי בהם לא מצי לבטלו אף להעיטור ע"ש. וה"נ בע"מ שלא תנשאי לפלוני אינו תלוי בה רק באותו פלוני. שאם לא ירצה לישאנה ע"כ יתקיים הגט. ושפיר א"י לבטל אף להעיטור. אלא שעדיין קשה טובא למה לא יבטל התנאי וכמ"ש הרא"ש בהדיא. ורציתי לומר לכאורה דסברת ביטול התנאי הוא ג"כ דכיון דמבטל התנאי הוי כאומר ה"ז גיטיך בלא תנאי וכמש"ל. וכ"נ בכלל ל"ה שכ' הטעם שיכול לבטל להוסיף ולגרוע אף שנתאכלו הקדושין משום דמ"מ דידיה נינהו ולא הוי מלוה ע"ש. הרי שאם היה מקדשה בשטר ונתקרע לא יכול לבטל התנאי. כיון שא"י עתה לקדשה באותם קדושין. אבל צ"ע דבכלל מ"ו מבואר שחל הגט למפרע בביטול התנאי וכן בכלל ל"ה כתב שהקדושין חלין למפרע ע"ש:

אות יא

ועיקר דבר זה צריך ביאור מ"ש הרא"ש דאתי דיבור ומבטל דיבור דדווקא בקדושין נ"ט שקידשה שיחולו לאחר ל' להכי חוזרת אבל כאן עשה המעשה שיחול מעכשיו ע"מ כן. ומה דמיון הוא זה שלמד הרא"ש משם. ונראה לפמ"ש הרא"ש שם דבאמת המעשה אלים טובא רק שחידשה תורה שיכול להטיל תנאי במעשה שאם לא יקיים התנאי שיובטל מעשה הקדושין. וא"כ אף שהמעשה כבר נעשה אבל הדיבור והתנאי שמתנגד למעשה עיקרו אח"כ כשיתברר הדבר. וא"כ ה"ז דומה ממש לקידשה לאחר ל' שכיון שהקדושין יחולו אח"כ יכול לבטל. כ"ש כאן דהוי דיבור לחוד והדיבור ג"כ יחול קיומו אח"כ. דוודאי יכול לבטלו ולומר שאף שיתברר היפוך תנאו לא יגרום לבטל המעשה. וממילא המעשה קיים. ולזה נראה דדיו לבא מה"ד להיות כנדון. דעיקר הסברא גבי קדושין נראה דאף שנתקדשה לו לאח"כ. מ"מ כיון דאם קדשה אחר תפסו בה קדושי שני כדתנן במתניתין אלמא דמהני בה מעשה אף שאין המעשה מתנגד בעצם לקדושין הראשונים רק שממילא אין להם מקום לחול. וע"כ דלא אלים מעשה הקדושין כיון שיחולו אח"כ ושפיר אתי דיבור ומבטל ליה. אבל במקום דגם מעשה לא מהני לבטולי. ודאי וכ"ש דדיבור לא מהני. ולהכי ה"נ אי מועיל כשיגרשה מחדש או בקדושין שיקדשה מחדש. שפיר יכול לבטל התנאי ג"כ דדיבור מועיל כמעשה כנ"ל. אבל אם לא היה יכול לגרשה או לקדשה אינו יכול ג"כ לבטל התנאי. וממילא מיושב דברי הרא"ש שהזכרנו. שכיון שאין יכול לגרשה מחדש שיחולו בה הגירושין לפי שכבר נתגרשה ממנו. ואם מצד שכשתעבור על תנאה ויחולו למפרע. כבר בארנו שכיון שיש כנגדה איסור א"א אין שייך זה ולזה ג"כ אין מועיל ביטול התנאי דלא עדיף ממעשה גירושין מחדש. אבל כשמקדשה מחדש מועיל עכ"פ גט שני השתא לקדושין שניים וממילא מועיל גם אח"כ כשתנשא לו ויובטל גט ראשון דעכ"פ תנשא עכשיו לזה בהיתר:

אות יב

ובהא דהרא"ש צ"ע איך יכול לגרשה מחדש דהויא לה כאשה דעלמא וכבר התעוררו בזה במהרי"מ סי' מ"ו. ונעלם מהם שכבר העיר זה במל"מ פ"ו מה"ג ונסתפק בזה. ע"ש שהביא ג"כ הך דר"פ החולץ ומהנ"י דשם. ולענ"ד ראיה ברורה מירושלמי פ' המדיר דאית דתני שאם נמצאו עליה נדרים צריכה גט שמא תלך לחכם ויתיר לה ותהא מקודשת למפרע ע"ש. וע' אה"ע סי' ל"ט. הרי להדיא דמהני לה גט בכה"ג. וזה ראיה ברורה לענ"ד. ואף שיש ליישב עפמ"ש המבי"ט דנדר שניתר בפתח הו"ל כנדר טעות וא"צ התרה רק מדרבנן. וא"כ יש לומר דחיישינן שמא ימצא החכם פתח וא"כ הו"ל מדאורייתא נדר טעות בלא התרה כלל גם עכשיו אם היינו יודעים עכשיו מפתח שלה. אבל צ"ע דנראה דאף אם נמצאו עליה נדרים דרבנן אינן קדושין ואכמ"ל בזה. שוב ראיתי בשעה"מ פ"ו מה"ג שהאריך ג"כ בזה והביא ראיה הנ"ל ופסק כן שיכול לגרש רק בדחיה הנ"ל לא הרגיש ובאמת שאין בה כדי לדחות ראיה מפורשת כזו:

אות יג

עכ"פ בנ"ד לא מיבעיא לדעת הפוסקים רובם ככולם דס"ל דמהני ביטול. ומכ"ש גט מחדש או דאמר ליהוי גיטא דה"נ בנ"ד שפיר מהני גט השני. אלא אף לדעת הרא"ש בתשובה יש מקום לחלק דרק שם בלא תנשאי בעי שיקדשנה ויגרשנה. משא"כ הכא שאמר שלא יהי לה חתונה כנ"ל. וכבר חלק המהרי"ט לגמרי על הרא"ש כמש"ל. וגם למש"ש הר"מ קאשטלאץ בטעם הרא"ש לפי שאם יבוטל הגט ממילא לא מיקרי נשואין ע"ש. וא"כ בנ"ד לא שייך האי טעמא דלשון חתונה ודאי גם התוס' מודו דשייך אף שממילא יבוטלו הנישואין מ"מ עשתה מעשה החתונה שאינו רק לשון חיתון. ובלשון בנ"א נקרא זה רק מעשה החופה כידוע. וגם כבר סמך במהרי"מ סי' מ"ו למעשה בכגון זה ממש ע"ש. וגם למ"ש האבני מלואים סי' קמ"ג בישוב הרא"ש ע"פ דברי הר"ן שהגט חל עכ"פ ברגע הנישואין עם פלוני ע"ש. ה"נ יש לחלק בין נישואין לחתונה כמש"ל דבזה א"צ לומר כלל שיחולו אז הגירושין דבלא"ה מיקיים תנאיה אף שיבוטלו הנשואין כמש"ל. ולזה בנ"ד האשה מגורשת בלי שום פקפוק כלל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה