שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן פד
אות א
אכן אף אי כיון לתנאי מ"מ נראה דבנ"ד לא מהני. דהא קיי"ל בב"ב קכ"ט ונדרים פ"ז דבקדושין וגרושין ל"א תכ"ד כדיבור דמי. ובנ"ד אמר התנאי אחר שכבר הניח הגט לידה. ואף דרשב"ם פי' בב"ב שם שזה רק מדרבנן ולחומרא. אבל כל הפוסקים חולקים עליו וכ"ה באהע"ז סי' ל"ח ומ"ט וקמ"ג. וזה ודאי שכמו שא"י לחזור בכל הגט כן א"י להטיל בו תנאי. ודאמרינן בקדושין נ"ט באומר מעכשיו ולאחר שלשים דליהוי חזרה. היינו כשהגיד זה קודם נתינת הקידושין. וכ"נ ברש"י ור"ן בגיטין ע"ו ע"א גבי מתנה שני תנאים. שכ' שאיירי שמסר הגט אחר תנאי השני דווקא ע"ש. ולא פירשו דאיירי שהתנה תכ"ד אחר המסירה. והיינו משום דלא מהני תנאי בגט אחר הנתינה כנ"ל. ושוב ראיתי בישועות יעקב סי' מ' שכתב דרק לחזור אינו יכול בתכ"ד אבל להתנות יכול והביא ראיה מקידושין נ"ט מהא דלאחר ל' יום. והוא תמוה כמש"ל דשם איירי שאמר קודם הנתינה:
אות ב
ולכאורה תליא באשלי רברבי דהרמב"ם כתב בפ"ו מה"א דמעשה קודם לתנאי לא מהני התנאי כגון כשאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זו ונתן הדינר לידה ואח"כ השלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת ואם לא תתני לא תהי' מקודשת התנאי בטל מפני שנתן בידה קודם שהתנה ומעשה קודם לתנאי. וע"ז חלק הטאה"ע סי' ל"ח וכתב ע"ז דמילתא דפשיטא הוא כיון שנתן לה בלי שום תנאי. ומעשה קודם לתנאי היינו שהגיד המעשה קודם לתנאי. והב"י כתב שם כדעת הרמב"ם דכיון שאמרם המקדש בדברים אחדים. אמרינן שלא נתן רק על תנאי זה שהתנאי שהתנה אח"כ הוא תשלום דבריו הקודמין וכלשון הרמב"ם והשלים. ולזה צריך לטעם דמעשה קודם לתנאי. והב"ח כתב שם דאף שא"י לחזור בו מ"מ יכול לפרש דבריו לאחר נתינה וכ"כ הפנ"י בב"ק סי' ע"ג ולא ראה שכ"כ הב"ח. הרי שדעת הרמב"ם שיכול להתנות אחר נתינה אם הוא כדברים אחדים וכ"ה דעת הב"י. והטור ס"ל דלא מהני בכה"ג. ונראה סברת הרמב"ם בזה כמ"ש הר"ן בנדרים פ"ז דלהכי במקדש ומגרש ומגדף וע"ז לא הוי תכ"ד כדיבור משום דכל הני אינו עושה רק בהסכמה גמורה ע"ש. וא"כ היכי דחזינן שמדבר בדברים אחדים והמשך אחד כל דבריו. רק שבאמצע דבריו עשה מעשה הקידושין והגירושין. הרי חזינן שלא עשה בהסכמה גמורה שהרי היה דעתו לגמור התנאי אחר הנתינה וע"ד זה נתן. ולזה הוי תכ"ד כדיבור בכה"ג. וא"כ גם הר"ן ס"ל כהרמב"ם בזה. וכ"נ דעתו בקידושין פרק האומר שחלק על הרמב"ם בפירוש מעשה קודם לתנאי ופירש דהיינו שהקדים בדיבור. ולא הקשה עליו מצד דבגט תכ"ד לאו כדיבור. והיינו משום דס"ל שלפרש או להתנות יכול גם אח"כ. וכן מוכח דעת הראב"ד בהשגות פ"ו מה"א שכתב דאפי' התנה קודם נתינה ג"כ תנאו בטל כיון שאמר מעשה קודם לתנאי. מבואר מזה דבגוף דין תנאי אחר הנתינה ס"ל כהרמב"ם שבמקום שא"צ דיני תנאי שפיר מהני ודלא כהטור. ואף שי"ל דלא נחית לזה מ"מ פשטות לשונו שם מורה כן. וכ"כ התוס' בב"ק ע"ג ע"ב דאף אי תכ"ד לאו כדיבור מ"מ יכול לפרש דבריו. וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה' מעה"ק דאף דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור מ"מ אם נתכוין מתחילה לכך דבריו קיימין. הרי דבכה"ג הוי כמו שהגיד זה בפירוש מקודם. וכן מבואר בתמורה כ"ה ע"ב דקאמר בתכ"ד בהקדש מהו דתימא עיונא קא מעיין קמ"ל דהוי נמלך. הרי מבואר דאי באמת עיוני מעיין ומפרש דבריו שפיר מהני. הרי שדעת הרמב"ם והראב"ד והתוס' והר"ן והב"י והב"ח שיכול להתנות אחר נתינת הגט:
אות ג
אבל באמת צ"ע דהא אמרינן בביצה כ' באומר הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה שמביא ואינו יוצא. ופירש"י הטעם דכיון דאמר הרי עלי תודה הוי כמסירה לגבוה ותו לא מהני תנאי וכ"כ שם התוס'. הרי מפורש דעת רש"י ותוס' דלא מהני בכה"ג. וזהו דעת הרמב"ם רפט"ו מה' מעה"ק דלא מהני תכ"ד בהקדש וע"ש במל"מ שהביא ג"כ דעת רש"י ותו' מנחות פ"א דס"ל בזה כהרמב"ם. עכ"פ מבואר דעתם דלא מהני בכה"ג. וא"ל שכוונת רש"י ותוס' משום דהוי מעשה קודם לתנאי וכמש"ש הבעה"מ. דא"כ למה הוצרך רש"י לסברא דהוי כמסירה תיפוק ליה דמעשה קודם לתנאי. דהא רש"י פי' בגיטין ע"ה דמעשה קודם לתנאי היינו בדיבור ולא במעשה וכהראב"ד ושאר ראשונים דלא כהרמב"ם. וע"כ שהכוונה מפני דבהקדש לא מהני תכ"ד ואף כשאומר בדברים אחדים:
אות ד
וכן מוכח מהא דאהע"ז סי' ל"ז סט"ז שאחר שאמר בתך מקודשת לי שוב א"י יכול לפרש בתך פלונית אף בתכ"ד. וכ"ה דעת רב סעדיה גאון וראבי"ה ומהר"מ ומרדכי ע"ש בב"י ובמרדכי ריש קדושין. הרי מפורש דלא מהני לפרש בתכ"ד בקידושין. ודוחק לומר דאיירי בהפסק קצת שלא היו כדברים אחדים. ובפרט לפמ"ש הב"ח שיכול לפרש ודאי קשה. והט"ז הקשה שם סי' ל"ז ס"כ באומר קדשתי בתי ולא ידע למי ותכ"ד אמר שמכירו שנאמן והקשה דהא בקדושין לא מהני תכ"ד כהא דבתך פלונית דבסט"ז. וכתב ליישב דבדברים אחדים ממש שפיר מהני אף בקדושין. וכ"כ עוד שם בסעיף כ"ז. ודבריו דחוקים לענ"ד דשם לא איירי בדברים אחדים דאף שאינו מכירו ותכ"ד הכיר אותו נראה ג"כ שנאמן וע"ש בח"מ סקל"ח ובב"ש שם. ועוד דהא הט"ז עצמו כתב ר"ס ל"ח דלא מהני דברים אחדים אף להרמב"ם עי"ש. אבל באמת לק"מ דהא כבר כתב הריב"ש סי' רס"ו דרק לענין גוף הקדושין אמרינן דלא אמרינן תכ"ד כדיבור אבל לענין עדות על הקדושין שפיר תכ"ד כדיבור וא"כ ה"נ האב אינו רק עד על הקדושין ולזה נאמן בתכ"ד. ושוב ראיתי בח"מ סי' מ"ט שהביא ג"כ דברי הריב"ש ויישב בזה הא דסי' מ"ז באומרת א"א הייתי ופנויה אני ע"ש ועב"ש סי' ל"ז ס"ק נ"א וסי' מ"ז סק"ז ואקצר:
אות ה
ועפ"ז י"ל מה שקשה טובא מהא דנדרים ו' ובאהע"ז סי' ל"ו ס"ט גבי אם קיבלה שתי פרוטות בקדושין בשליחות חבירתה ואח"כ אמר ואת דמהני בתכ"ד אחר נתינה. וכתב שם הב"י בב"ה לדעת הטור דלהכי מהני ולא הוי חזרה דהוי כדברים אחדים וגומר דבריו הראשונים. הרי מפורש דמהני בכה"ג בקדושין. וקשה טובא דהא הטור ס"ל בסי' ל"ח דלא מהני דברים אחדים כמש"ל. ועפמש"ל נראה לומר דהא דלא מהני תכ"ד הוא רק בדבר הנוגע להקדושין עצמם. אבל מה שנוגע לענין אחר שפיר מצי אף לחזור. והכא נוגע רק לענין קנין השתי פרוטות כי הקדושין הראשונים קיימים. רק שבא לומר ולפרש שכוונתו היתה לקדש ראשונה באחת ופרוטה שנית על השנית בזה שפיר מצי לפרש. ומ"מ בעינן שם סברא דדברים אחדים. דאי הויא חזרה גמורה א"כ הוא ביטול הקדושין כיון שנתינה ראשונה אנו מבטלים אותה מפני חזרתו. ולזה ממילא כיון שנוגע לגוף הקדושין א"י לחזור תכ"ד. אבל במפרש שהקדושין בתקפם שפיר יכול לפרש מה שנוגע לענין ממון. ואין שייך לומר שראשונה תאמר שלא נתרצית להתקדש רק בב' פרוטות דהא הכא היא רק שליח. וכיון שהיא מקבלת קדושין עבורה בפרוטה סגי:
אות ו
[ובקדושין י"ג גבי קדיש בציפתא וא"ל הא לית בה ש"פ ואמר תקדוש בד' זוזי דאית בה. וכתב הרמב"ם דהוי קדושי ספק שמא ש"פ במדי. והרא"ש כתב שאינה מקודשת דהא חזר מקידושי גוף הציפתא וגם היא לא נתרצית. והובאו דבריהם באה"ע סי' כ"ח ס"ה ע"ש באחרונים. וקשה להרא"ש איך יכול לחזור בו דבקדושין ליכא דין דתכ"ד. ועוד דהא הכא הוי לאחר כדי דיבור. רק זה י"ל דכיון דהוי מענינו לא הוי הפסק כמ"ש התוס' בכתובות ל"ג ד"ה וניתרו ובב"י ח"מ סי' כ"ט וצ"ל דהוי כמפרש דבריו. וקשה דהא הרמב"ם ס"ל דמהני פירוש כמש"ל. והנראה בזה דהרא"ש סמך העיקר על מה שהיא לא נתרצית וממילא מהני חזרתו. שאם היתה מתרצית לא מהני חזרתו. ולפ"ז הרמב"ם והרא"ש לא פליגי כלל. דבהרמב"ם והרי"ף שם הגירסא אמרו לו. פי' שאמרו אחרים. וא"כ אפשר שהיא נתרצית אף בגוף הציפתא. לזה כתבו דהוי ספק קידושין לפי שא"י לחזור בו. והרא"ש גורס אמרה לו. שהיא אמרה ולא נתרצית לזה שפיר כתב דלא הוי קידושין. והב"י סי' כ"ח ושאר אחרונים שם כתבו דהרמב"ם והרא"ש פליגי ע"ש בח"מ וב"ש וט"ז והגר"א. ולענ"ד עיקר כמ"ש דלא פליגי כלל ואכמ"ל בזה]:
אות ז
עכ"פ שמענו דעת רש"י ותוס' ורב סעדיה וראבי"ה ומהר"מ ומרדכי והטור דלא מהני דברים אחדים. וכ"ד הדרישה בסי' ל"ח אף לדעת הרמב"ם וכ"כ הט"ז ר"ס ל"ח לדעת הרמב"ם ולשון הראב"ד והר"ן שהזכרנו למעלה יש לדחות כמש"ל. וכ"כ התוס' בגיטין ל"ב ע"א שאף שתיכף אחר שהגיע הגט לידה ביטלו לא מהני. ואף שגילה דעתו מקודם גילוי דעתא לאו מילתא היא. ול"א איגלאי מילתא למפרע. וא' שכתבו שם מתחילה דהוי רק מדרבנן. מ"מ אח"כ כתבו דהוי דאורייתא וכ"ד כל הפוסקים ולמש"ש דהוי דרבנן הוא רק בגוונא דהתם שעשה מקודם ג"כ מה שהיה יכול לעשות להורות שאינו רוצה בגט ע"ש. ומש"ל ראיה מהרמב"ם רפט"ו מה' מעה"ק שכתב שם שאף בהקדש דלא מהני תכ"ד מ"מ יכול לפרש דבריו וכן מהתוס' בב"ק ע"ג ע"ב. נראה ג"כ דאין ראיה דשם הוי דיבור ולזה ע"כ צ"ל שיכול לפרש דבריו. שכן ההכרח לדבר מקודם דבר אחד ואח"כ הדבר השני או פירושו. וכ"ה מפורש במשנה בתמורה כ"ו שאם נתכוין מתחילה לכך דבריו קיימין שא"א לקרות שני שמות כאחד. הרי מפורש דאי לאו טעמא דא"א לקרות ב"ש כאחד לא היה יכול לפרש דבריו. והיינו כהרמב"ם דלא מהני תכ"ד ומ"מ מהני משום שא"א לקרות בב"א. ואף שאפשר לו להגיד דבריו בלשון אחר יותר נכון וכהא דתמורה שם שיכול לומר תמורת עולה ושלמים כדאיתא בתמורה שם כ"ו ע"א. מ"מ אין כל אדם בקי בדינים איך לסדר לשונו. ולזה הולכים אחר לשון בנ"א שמדברים ומפרשים בתכ"ד דבריהם. אבל בקדושין וגירושין שעושה מעשה שפיר אמרינן שאם היה דעתו להתנות או לפרש הו"ל לגמור דבריו ואח"כ לעשות המעשה. שכן דרך בנ"א לברר דבריהם קודם המעשה. וע"כ צ"ל שעשה המעשה בכל גוונא ואח"כ נמלך להוסיף פירוש. או שהגיד אח"כ שיותר רוצה באופן כזה אבל לא לעכובא. ואף לפמ"ש הר"ן הטעם משום שעושה בהסכמה גמורה. י"ל ג"כ אף שאומר בדברים אחדים מ"מ כיון שעשה המעשה קודם שגמר דבריו ניכר שעשה המעשה עכ"פ ואין חפצו שהתנאי יעכב המעשה. וכ"כ הדרישה בסי' ל"ח. וזהו סברת התוס' בגיטין ל"ב דהוי דברים שבלב כיון שעשה המעשה סתם. ולפמ"ש מוכח ממשנה דתמורה דא"י לפרש דבריו במעשה אף בתכ"ד. ורק בהקדש דהוי דיבור. במתכוין דבריו קיימים משום שא"א בב"א. ואי נימא דאף במעשה יכול לפרש א"כ ל"ל טעמא דא"א בב"א. וכ"כ הב"ש סי' מ"ז סק"ז בשם פרישה וב"ח לחלק בין מעשה לדיבור כעין זה [ובתוס' תמורה כ"ו הקשו לר' יוחנן מ"ט דר"מ בהך דהיא שלמים וולדה עולה דשם לא שייך לומר דלימא תמורת עולה ושלמים. וק"ל דהוי מצי למימר איפכא וולדה עולה והיא שלמים וכדתני שם ברישא דמתניתין. ואף שיש לחלק דגבי תמורה הוי יתור לשון משא"כ גבי וולד דרך בנ"א לדבר כן מ"מ נראה בישוב קושיית התוס' כמ"ש שאין דרך בנ"א לדקדק בלשונם כ"כ וכמש"ל. והתוס' בב"ק ע"ג ע"ב ד"ה תרי תכ"ד כתבו דבתכ"ד גדול א"י לפרש ובתכ"ד קטן אף בנמלך הוי כמתכוין מתחילה לכך. ותמיהני דא"כ ל"ל טעמא דא"א בב"א]:
אות ח
ובגוף ענין תכ"ד נראה ליישב ג"כ דברי הרמב"ם פט"ו מה' מעה"ק שכתב דבהקדש ליכא דין תכ"ד. ותמה שם במל"מ ובש"ך סי' רנ"ה מסוגיא דב"ק ע"ג דמדמה שם הקדש לעדות לענין תכ"ד. דבאמת מ"ש הר"ן בנדרים פ"ז הטעם דמקדש ומגרש משום שעושה בהסכמה גמורה קשה טובא. דא"כ למה אמרינן תכ"ד כדיבור גבי קריעה בנדרים שם וגבי עדות בב"ק ע"ג ובשאר דוכתי. וצ"ל דלא פלוג כמ"ש התו' בב"ב קכ"ט ע"ב וא"כ הוי רק מדרבנן אבל כל הפוסקים ס"ל דהוי דאורייתא וכ"כ הר"ן בנדרים שם. וגם דא"כ בכל דבר מצוה יוכל לחזור בתכ"ד לבטל המצוה שעשה. ובשטמ"ק נתקשו מבועלי ערוה ומחללי שבת. ולענ"ד זה לק"מ דהא מכל מקום העבירה נעשית. אך אפשר כוונתם דמ"מ ליהוי כשוגג אם חזר בו תכ"ד וכן קשה בזורק חפץ בשבת וקודם שהגיע לסוף ד"א חזר בו יפטור ממיתה. וזה ודאי אינו ול"ד לנזכר דבשבת ק"ב ע"א:
אות ט
והנראה בזה דזה הוי הל"מ שכל הדברים שנאמרו בתכ"ד הוי כאלו אמרם בבת אחת וככל שיעורים דהוי הל"מ ביומא פ'. וכעין שכתבו התו' בב"ב ק"ה ובשאר דוכתי לר' יוסי שאם אפשר לקיים שניהם יתקיימו ואם לאו ביטל אחד את השני. וזהו כדיבור. כאילו נאמרו בדיבור אחד. ונראה שזוהי שיטת הפוסקים והובאו בח"מ סי' קצ"ה ע"ש בב"י דבמסירה ומשיכה א"י לחזור בתכ"ד. והטעם דרק כדיבור נאמרה ההל"מ ולא כמעשה ולזה במעשה אין כח לבטלה בדיבורו בתכ"ד וכעין שאמרו בקדושין נ"ט לא אתי דיבור ומבטל מעשה וכ"כ בשטמ"ק בנדרים פ"ז בשם הרא"מ דתכ"ד אמרינן בדיבור ולא במעשה [ולדעת הנהו פוסקים צ"ל דלא חשיב להו בנדרים פ"ז משום דהוי בכלל מקדש ומגרש שטעמם ג"כ משום דקעביד מעשה וכעין זה כתבו התו' בב"ב קכ"ט ע"ב ור"ן נדרים פ"ז ע"ש] וזהו טעם הרמב"ם שכתב דבהקדש ליכא דין תכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכ"כ התו' במנחות פ"א וכ"כ רש"י ותו' בביצה כ' ע"א ומסירה כמעשה. ונראה ראיה לדבריהם מנדרים כ"ט ע"ב דמבואר שם דלהכי לא מהני בהקדש באומר לאחר ל' יום משום דהוי כמסירה להדיוט. וע"ש בר"ן שנדחק בזה. ועפ"ז מיושב מה שנתקשו המל"מ וש"ך מב"ק ע"ג. דבנדרים שם מבואר דאביי לא ס"ל הא סברא. ובב"ק שם מקשה אליבא דאביי לזה שפיר מקשה מהקדש דלאביי לא ס"ל סברא דבהקדש ליהוי כמעשה לענין זה. וראיתי בקצה"ח סי' רנ"ה שהקשה דהא קיי"ל בסי' קצ"ה דמועיל תכ"ד במסירה ומשיכה. ותמיהני דגברא אגברא קרמית. די"ל דהתו' והרמב"ם ס"ל כהפוסקים שאין חוזר בתכ"ד והובאו בנ"י פי"נ ובב"י סי' קצ"ה. וכ"נ בזבחים ב' ע"ב שהוצרך שם לסברא דעושה ע"ד ראשונה והוכיח סופו על תחילתו. ולא אמרו משום תכ"ד לפירש"י שם דאיירי בחדא עבודה. וע"כ דבהקדש לאו כדיבור. והתב"ש סי' ד' כתב דמהני תכ"ד לענין מחשבה בקדשים ונדחק בכמה סוגיות שמבואר להיפוך בזבחים ט"ו ופסחים ס"ג. ולענ"ד כמ"ש. וגם כתב שם דבמחשבת שחיטה לע"ז אמרינן תכ"ד. ותמיהני דא"כ מה מקשה בחולין משוחט חטאת לע"ז בחוץ נימא שחשב אחר שחיטה בתכ"ד. וכן בב"ק ע"א פריך מכי שחיט פורתא אסרה נימא דחשיב תכ"ד. וע"כ צ"ל דבמעשה לא מהני מחשבה או דיבור שאח"כ וע' עוד גיטין נ"ד ע"ב דפריך ודילמא לבתר הכי קאמר ואקצר. ומהא דבע"ז ליכא דין דתכ"ד לא קשה עליו דהיינו רק לחזור מעבודת ע"ז וכמו במגדף וכ"כ האחרונים גבי קידושין דלקיים הקדושין אמרינן תכ"ד כדיבור ולזה גם בדבר מצוה כיון שכבר נעשה המצוה אין דיבור מבטל מעשה אף תכ"ד. ובמצות התלוים בדיבור כגון בהמ"ז וכדומה הנה למ"ד מצות א"צ כוונה ודאי לא שייך זה דמ"מ הרי בירך. ורק אי צריך כוונה וא"כ נימא דליהני חזרה בתכ"ד. י"ל דאפשר באמת מהני בכה"ג אך באמת לא דמי דהכא שעשה דבר שהוא מחויב לא שייך כלל שיחזור בו וחזרה בתכ"ד שייך רק בדבר שעושה מרצונו הטוב וז"ב. ומקדש אשה אף דהוי מצוה מ"מ אינו מחויב דוקא לקדש אשה זו ודבר עבירה שתלוי בדיבור נתמעט ממגדף ועוע"ז דלא מהני חזרה בתכ"ד:
אות י
ונראה ראיה לשיטה זו מהא דקיי"ל בקדושין י"ג ע"א שאם נתן לה לשם פרעון וחזר ואמר לשם קדושין אף שנתרצית אינה מקודשת ומשמע להדיא אף תכ"ד דלאחר כדי דיבור פשיטא ומאי קמ"ל וכן סתמו הפוסקים. וקשה הא בכה"ת תכ"ד כדיבור. וראיתי בשו"ת רעק"א סי' קצ"ז שכתב באמת דאיירי לאחר כדי דיבור ולענ"ד קשה לומר כן כנ"ל. אבל לשיטת הפוסקים דבמעשה ל"א תכ"ד כדיבור דמי א"ש. ורק עדיין קשה דהא בש"ע ח"מ סי' קצ"ה פסק דמהני תכ"ד במסירה ומשיכה ובאה"ע סי' כ"ח סתם דאינה מקודשת. וצ"ל דשאני פרעון חוב דהוי שלה ממש ואין יכולה לחזור בה ולעשות ממה שהוא שלה אינו שלה וכמו בגזל שלה ולא דמי למתנה. והא חזינן דבפרעון חוב תלוי רק בדעת המלוה. דהא אף כשתפס המלוה מעות הלוה שלא מדעתו שפיר יכול להפרע מהן. וכן קיי"ל בח"מ סי' נ"ח גבי סטראי נינהו שאף שאומר בפירוש שנותנו בפירוש על חוב זה מ"מ יכול המלוה לומר על חוב אחר. הרי שתלוי רק בדעת המלוה ולזה ל"א בזה תכ"ד כדיבור ואקצר:
אות יא
והנה בקידושין מ"ו תנן דהאומר התקדשי לי בזו ובזו מקודשת ואם אכלה ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא בא' ש"פ ופריך שם ואפילו בקמייתא הא מלוה היא ופירש"י דכיון דלא נגמרו הקדושין עד שתקבלם כולם והיא כבר אכלה קודם שתקנם בקדושיה הו"ל מלוה גבה ע"ש. נראה מזה להדיא דאף שיש בראשונה ש"פ ואמר התקדשי לי בזו ונתן לה מ"מ יכול לומר אח"כ עוד ובזו וממילא בטלו קדושין ראשונים ומזה ראיה לדעת הרמב"ם הנ"ל ושם נראה שאין ניכר כלל שרוצה לומר עוד דברים וא"ל דאיירי שאמר מקודם בזו ובזו ובזו ואח"כ נתן לה א' א' דלפ"ז תשאר קושית התו' שהקשו שם דהיכי הוי מלוה מ"ש ממקדש לאחר ל' דלקמן נ"ט ותירצו דשם נגמר הדיבור אבל כאן לא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הוי מלוה ע"ש. הרי שפי' שקודם שגמר דיבורו אכלה וכ"נ מדקרי לה הש"ס שם מלוה ופרוטה הרי דאמר ובזו אחר שכבר נעשה מלוה וכן מפורש בברייתא שם דף מ"ז דנטלתו ואכלתו ואח"כ אמר ובזו ע"ש להדיא כן:
אות יב
ועדיין י"ל דמתניתין איירי כשאמר כל הדיבור מקודם שנתן לה ואח"כ נתן לה א' א' ואכלה ושפיר קאמר דהוי מלוה. וקושית התו' לא תקשה דשאני התם שכבר נגמר הדיבור עם הנתינה משא"כ כאן שעדיין לא נגמר הנתינה ועדיין יכול לחזור בו והמעות יהיו חוזרין וכמש"ש התו' ד"ה וש"מ ואף דגם התם יכול לחזור בו כדלקמן נ"ט אבל הקדושין יהו מתנה אם הוא יחזור בו כמ"ש הר"ן שם ע"ש משא"כ הכא דחוזרין כדאיתא בש"ס. ונראה שכ"ה ג"כ כוונת התו' בתירוצם בד"ה ואפילו שכתבו שלא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ולא כתבו שנגמרו בדיבור האחרון. ומש"ש מקודם הדיבור נגמר קודם שנתאכלו. י"ל דקרי לה דיבור משום דלקמן נ"ט קרי להאי מעשה דיבור ע"ש אבל כוונתם שנגמר גם מעשה כל מסירת הקדושין. וראיה לזה שכ' בד"ה ש"מ דטעמא דרב ושמואל דס"ל דמעות מתנה כשחוזר בו בעוד שלא נגמרו הקדושין. ור"א ס"ל דמעות חוזרין ע"ש. ואי איירי באומר התקדשי בזו ומסרה לה איך אפשר לומר שיוכל לחזור בו הא תכ"ד לאו כדיבור דמי גבי קידושין לענין חזרה לכ"ע. ועכצ"ל דא"ל מקודם בזו ובזו ובזו ואח"כ מסר לה אחת וחזר בו וכמ"ש. וכ"נ לשון התו' שם שבראש דבריהם פי' אם א"ל התקדשי בפרוטה זו ובזו ובזו ובעוד שלא נגמרו וכו' ואח"כ מבואר שם להיפוך שכתבו ובעוד שלא גמר דיבורו אכלה הראשונה ושניה וכו'. ועדיין י"ל דאיירי שאמר התקדשי לי בזו ובזו ונתן לה ראשונה והוסיף לומר ובזו ונתן לה שניה וכן עוד. דכ"ז שלא נתן לה כל מה שאמר קודם הנתינה ודאי שיכול להוסיף לומר ובזו וכן לחזור בו וכדתניא בדף ח' ע"א דמקדש במנה ומונה והולך יכול לחזור אף בדינר אחרון ע"ש. אלא דתיקשי ל"ל לדחוקי לאוקמא בכה"ג. וי"ל דבעי לשנויי לישנא דמתניתין דאוכלת ראשונה ראשונה דנראה שמסר לה בעת אמירה. כי בלא"ה הו"ל למסור לה כולם יחד כיון שכבר גמר דבריו. אבל למ"ש א"ש שמוסר אחת אחת כדי שיוכל להוסיף לומר ובזו כמש"ל. ומדוקדק בזה ל' רש"י בד"ה והא מלוה שנראה דקאי רק על המסירה ולא על הדבור וכן בד"ה וש"מ פרוטה וכו' דהוצרך לדקדק דכללא ממנחת ע"ש. ומ"ש רש"י מ"ו ע"ב שם ד"ה וש"מ מעות וכו' גמר דבריו ע"ש. היינו המעשה כדבריו. וברייתא דדף מ"ז נמי לר"א איכא לאוקמא דקודם שנתן הראשונה אמר בזו ובזו:
אות יג
אבל ז"א דבברייתא מפורש דאמר בזו ונטלתו ואכלתו ע"ש. וגם במשנה דחוק לפרש כן. וגם דהא מפורש בש"ס שם דבאלו אם אכלה נמי מקודשת ורק בזו ובזו יש נ"מ ופירש"י שם דשם בשעת גמר דיבורו הוי כבר מלוה. ומפורש שיכול להוסיף אח"כ. ומש"ל מהתו' ד"ה ש"מ שכ' שיכול לחזור בו. היינו משום דכיון דיכול לומר ובזו א"כ כיון שאמר ובזו אינה מקודשת עד שיתן השניה וא"כ אח"כ אם חוזר בו ואינו נותן השניה שפיר בטלים הקדושין וה"ז דומה למתנה ע"מ שיתן ק' זוז ואח"כ לא נתן שבטלו הקדושין עי"ז שהוסיף. אלא שקשה למ"ש התו' דעיקר טעם דהוי מלוה משום דמעות חוזרין כשחוזר בו וא"כ ה"נ כשאמר באלו כ"ז שלא הגיעו לידה כל התמרים יכול לחזור בו כנ"ל. וא"כ ה"נ מעות חוזרים וליהוי מלוה. ובחי' הרשב"א כתב באמת דאף שגמר דבריו קודם הנתינה כשאמר בזו ובזו מ"מ הוי מלוה ורק באלו הדין כן אבל בזו ובזו גלי דעתיה דלא ניחא ליה שיחולו קדושין כלל עד גמר כולן ואינן בידה אלא פקדון אבל באלו כיון שכללן בדיבור א' י"ל דניחא ליה שיבואו תיכף בתורת קדושין ודמי להא דמקדש אחר ל' ע"ש. ולדבריו מדוקדק הא דמחלק בדף מ"ז באלו ובזו ובזו לתרי בבי ע"ש ברש"י ותו' שנדחקו בזה. ולמ"ש א"ש דבזו ובזו מהני אכלתו אף שגמר דיבורו אבל דעת התו' ורש"י אינו כן כמ"ש ותיקשי כנ"ל. ולדעת הרשב"א תיקשי למה לא קמ"ל בברייתא רבותא טפי אף בגמר דיבורו קודם שנתן לה. ובטור אה"ע הביא שני הדיעות שהזכרנו בשם הרמ"ה והר"י ע"ש וכן בש"ע שם סי' ל"א ס"ו ולא הזכירו האחרונים שגם דעת הרשב"א כהר"י. ומצאתי בהגר"א שם שהקשה כן מברייתא על שיטת הר"י ונשאר בקושיא. ולענ"ד בדעת הר"י והרשב"א דבזו ובזו הוי נטלתו ואכלתו בתוך הדיבור רבותא טפי דאף דנתן לה כשאמר בזו ואח"כ אמר ובזו וא"כ י"ל שדעתו שתקבל א' א' בתורת קדושין דאל"ה ל"ל למהר ליתן לה קודם גמר דיבורו לזה קמ"ל דמ"מ לא נתן לה רק בתורת פקדון כיון שיכול לחזור בו כמש"ל וזה נראה נכון. עכ"פ קושייתינו על שיטת רש"י ותו' והרמ"ה תיקשי. ושוב ראיתי בב"ח סי' ל"א שדקדק מהתו' ד"ה ואפילו בקמייתא כדעת הר"י והרשב"א כמו שדקדקתי לעיל וכ"כ בב"ש שם סקי"ד בשם התו'. ובמחכ"ת ז"א כמש"ל וכמפורש בתו' ד"ה ש"מ וגם מש"ש הב"ח לדקדק מרש"י כן אינו כמש"ל וכ"כ הב"י שם שדעת רש"י נראה כהרמ"ה:
אות יד
ושיטת הש"ג בשם ריא"ז באמת דאף באלו אם אכלה א' א' הוי מלוה ע"ש והיינו מטעם שהזכרנו שיכול לחזור בו ולא ס"ל סברת הרשב"א הנ"ל. אלא דקשה טובא דש"ס מפורש היא דאף אי אכלה מדידה קאכלה. ונראה דבחי' הרשב"א מייתי גירסא בדרבא אבל באלו אפילו בקמייתא וכ' הרשב"א דקאי אדר' אמי דאמר באחרונה לזה קאמר בקמייתא אבל באמת כולן מצטרפין ע"ש. וזה קשה טובא דעיקר רבותא דאפילו אוכלת מיקדשא לא הזכירו ואף דנשמע מכללא בכ"ז אין הלשון מדוקדק. ונראה דהש"ג גרס כגירסא שהובאה בתו' רי"ד שם דפריך לר' אמי מי ניחא כללי חשיב פרטי לא חשיב אלא אמר רבא רבי היא וכו' ע"ש מ"ש לפרש לפי גירסא זו. הרי דרבא בעצמו מסיק שאין ראיה כלל מהך ברייתא לדבריו דלא איירי כלל באוכלת בכללא בברייתא וס"ל להש"ג דהדר ביה רבא [והנה המהרש"ל הקשה דמשמע דאם מקודשת במלוה ניחא והא קשה דל"ל באחת הא כולן מצטרפות. ותירץ דכיון שכבר אכלה אין מצטרפות באמת והמהרש"א הקשה עליו ע"ש. ולענ"ד יש מקום לדברי מהרש"ל דאי ליכא בקמייתא ש"פ ואכלה אינה מחויבת לשלמו כלל דפחות משוה פרוטה לאו בר השבה כדאיתא בב"ק פ' הגוזל ובח"מ סי' ש"ס ובכה"ג ודאי אינה מקודשת במלוה דליתא בתורת פרעון כלל. ומדוקדק בזה הגירסא שהביא הרשב"א כנ"ל דאפילו בקמייתא שפיר קאמר דאי ליכא ש"פ בקמייתא אינה מצטרפת בכה"ג וגם בנותן לה ועודנה בעין צ"ע אלא שי"ל דכיון דחוזרין והוי בתורת פקדון בידה א"כ ברשותה דמרה קאי ועכ"פ דברי המהרש"ל נכונו. וי"ל ג"כ דמפרש כהירושלמי הובא ברשב"א דטעמא דרב ושמואל דס"ל דהוי קידושין אף בנתאכלו ולהכי לא קאי אסיפא וע"ז קאמר רבא דל"ש אלא בזו ובזו היינו ברישא אבל באלו כולן מצטרפות ודנקיט קמייתא היינו כמ"ש הרשב"א כנ"ל. ובפרט למה שהסברתי דבעי דווקא שיהא בראשונה ש"פ. אך שז"א דא"כ ה"נ נוקי למתניתין בכה"ג וקאי אקמייתא. ולפ"ז מוכח מרשב"א אליבא דירושלמי דלא כמהרש"ל דא"כ לוקמו רו"ש אסיפא ולהכי בעי בקמייתא ש"פ דלא מצטרפי כיון שכבר נאכלו. וע"ש שהרשב"א רוצה לפרש כן גם בש"ס דילן]:
אות טו
עכ"פ קשה מה שהקשינו לשיטת התו' ורש"י והרמ"ה וכ"נ דעת הר"ן ע"ש. ושוב ראיתי בתו' רי"ד שהקשה ג"כ מאלו על שיטת התו' שהזכרנו והוכיח מזה כדעת הר"י והרשב"א משום שכללן בדיבור אחד. ונראה דאף שכתב דכיון דאי הדר חוזרין הקדושין והוי רק פקדון. זה רק כשלא גמר דיבורו עדיין. וכ"ז שלא גמר דיבורו עיוני מעייני כדאיתא בתמורה כ"ה ולזה כיון שעדיין בדעתו לחזור ג"כ ולא גמר בדעתו לקדשה לגמרי לזה נותן רק בתורת פקדון משא"כ כשגמר דיבורו וא"כ גמר בדעתו לגמרי לקדשה שפיר מתחיל ליתן לה בתורת קדושין תיכף. והראיה לזה דבקידש לאחר ל' דג"כ יכול לחזור בו ומ"מ הוי בידה בתורת קדושין וע"כ משום דגמר דיבורו וכמ"ש התו' בלשונם בד"ה ואפילו בקמייתא. ועיקר הוצרכו לסברא דחזרה דשאם היה חוזר בו היו מעות מתנה אז טפי אמרינן שרצונו שיהא לה בתורת קדושין אבל מה שיכול לחזור בו אינו מכריח כלל שיהיו המעות פקדון כנ"ל ואכמ"ל בזה:
אות טז
עכ"פ מפורש בשיטות הראשונים שהזכרנו דאף שאמר לה התקדשי לי בזו ונטלתו ואכלתו. מ"מ יכול לומר אח"כ בתכ"ד ובזו ובזו באופן דלא מיקדשא בקמייתא. וזהו כדעת הרמב"ם שהזכרנו. ואף שתנאי א"י להתנות משום דהוי מעשה קודם לתנאי אבל בכה"ג שאינו רק מוסיף בקדושיו שפיר מהני ואף דהו"ל כחזרה אפשר לחלק כמ"ש הב"י דדברים אחדים שאני פי' שלא הפסיק כלל אף בתכ"ד רק שאמר כסדר הדיבור זה אח"ז ודלא כהב"ח סי' ל"ח שלא נראה לו זה ע"ש. אלא דק"ל מברייתא דמשמע דנטלתו ואכלתו בין דיבור לדיבור. ובד"מ וב"ש וח"מ הביאו דברי הרי"ו בשם הרמ"ה דאם הפסיק בין אמירתו בזו ובזו קצת עד שי"ל שהוא נמלך א"י לחזור בו אף תכ"ד משום דבקדושין לאו כדיבור דמי. והיינו משום דבעי שיהא ניכר שמתחילה היה דעתו לכך. וקשה מברייתא שהזכרנו. ולשון הרי"ו שם תמוה בלא"ה שכ' ה"מ וכו' אבל היכי דאפסיק בין חדא לחבירתה שיעור דאיכא למיחש לאימלוכי לא מיבעיא כדי דיבור דאיכא למיחש דמעיקרא היה בדעתו לקדשה לבד בראשונה ואח"כ נמלך. אלא אפילו לא הפסיק כ"ד הפסק הוא דקיי"ל בקידושין תכ"ד לאו כד"ד הילכך אם יש באחת ש"פ מקודשת עכ"ד. ותמהני דאחר כדי דיבור מי איכא למ"ד דבעינן דווקא נמלך וכמ"ש התו' בב"ק ע"ג ע"ב דלאחר כ"ד ודאי לא מהני נתכוין מתחילה לכך. ואפשר כוונתו בתכ"ד קטן וס"ל דלאחר כ"ד קטן בתכ"ד גדול מהני כשמפרש ודלא כמ"ש התו' שם ע"ג ע"ב. או שי"ל דלדידן דבעלמא תכ"ד גדול כד"ד אף התו' מודו דשם לא כ' רק למאי דקאמר שם דבכ"מ לאו כדיבור דמי. ועכ"פ צ"ע מ"ש דאינו אלא חשש לאימלוכי וכ"כ הב"ש להדיא הרי שא"צ אף שיהא משמעות דיבורו מוכיח ע"ז כיון דאפשר דנמלך. וזה צ"ע טובא דכיון דא"י לחזור בו א"כ היכי ניהמניה בכה"ג. ועכ"פ כשאומר דיבורו ביחד מהני לכ"ע וקשה טובא על הפוסקים שהזכרנו דס"ל דלא מהני דברים אחדים:
אות יז
ואפשר לומר בדעתם דאיתא בירושלמי פ"ב דקדושין אהא דתמרה. וכל מתניתין בשאמרה אי אפשי בזו אלא בזו א"א בזו אלא בזו. ופירשו המפרשים דקאי ארישא בהתקדשי לי ע"ש שפירושם דחוק וגם תמוה דא"כ למה סגי בש"פ באחת וע"ש בש"ק שנדחק בזה בעצמו וגם לשון וכל מתניתין לא א"ש דלדידהו רק ארישא. אבל לענ"ד בא הירושלמי ליישב קושיא הנ"ל איך אפשר להוסיף אחר הנתינה דברים שיוכלו לגרום ביטול הנתינה וקידושין ראשונים באם יאמר ובזו ושוב יחזור בו ולא יתן או היא תחזור וכנ"ל. ולזה מוקים לה דכולה איירי שאמרה אי אפשי רק בעוד אחת ועוד אחת והוא נתן לה על סדר דבריה ואמר בזו ובזו. ולזה ברישא דאמר התקדשי לי בכל אחת לזה צריך שיהא שו"פ באחת. כיון שדעתו היה לקדשה באחת לבד איזה שיהיה ורק שהיא רצתה הרבה. אבל עכ"פ נתן לה כל אחת בתורת קדושין ומתקדשת ממ"נ לדעתו באחת ולדעתה בכולן. ובסיפא שפיר מתקדשת לדעת שניהם בכולם כיון שהיא תיכף אמרה אי אפשי והוא הוסיף לה כדבריה. אבל אי לא אמרה אי אפשי י"ל שאין יכול להוסיף לומר ובזו. אך קשה שהפוסקים לא הזכירו זה כלל שתאמר שאינה חפיצה בזה:
אות יח
והנראה בזה ובדברי הרמב"ם פ"ו מה"א שתמה עליו הטור סימן ל"ח כמש"ל. כי כל תירוצי האחרונים דחוקים ע"ש וגם הא דדברים אחדים קשה כמש"ל. לזה נלע"ד שיש חילוק בין קדושין לגרושין דבקדושין אם תאמר האשה תיכף לאחר נתינה שאינה חפיצה בקדושין או שתזרוק מידה הקדושין אינה מקודשת ולזאת לא נגמר מעשה הקדושין עד שיעבור רגע אחר הנתינה ולא תערער האשה על הקדושין. ונראה שאף תכ"ד אחר הנתינה אם אמרה שאינה חפיצה בקדושין ג"כ בטלו הקדושין. דע"כ ל"א דליכא תכ"ד בקדושין רק היכא שכבר נגמר כל מעשה הקדושין שהוא אמר הרי את מקודשת לי והיא אמרה הן אבל כ"ז שלא נגמרו הקדושין שפיר יכולה למימר שאינה חפיצה בקדושין אלו בתכ"ד. ואף אם היא נמלכת י"ל שיכולה לחזור בה ג"כ כ"ז שלא נגמרו הקדושין דכ"ז שלא אמרה הן אין העדים יכולים להעיד שנתרצית בקדושין כיון שיכולה לומר שלא נתרצית בתכ"ד וקדושין בלא עדים לאו כלום הוא וממילא אין נגמרים הקדושין רק כששתקה עד אחר כדי דבור. ועמ"ש בזה בסי' פ"ו בס"ד ועי' באב"מ סי' כ"ז סק"ו בזה. שוב ראיתי מפורש בח"צ סי' קט"ו שכתב שם שאין הקדושין נגמרים עד אחר כדי דבור כשלא תזרקם ולא תאמר שאינה רוצית בהם והא דליכא בקדושין דין תכ"ד היינו כשאמרה הן או שאמרה מקודם לו תן לי ואתקדש לך ע"ש. רק שמשמע שם מדבריו שאם אומרת שבשעת קבלת הקדושין נתרצתה רק תכ"ד חזרה בה אין יכולה לבטל הקדושין רק כשאומרת תכ"ד שמתחילה לא נתרצתה. וזה צ"ע כמש"ל שכיון שתלוי באמירתה שוב אין עדים ע"ז וע' אהע"ז סי' כ"ז ס"ב לענין אם אמרה שאינה מבינה ובאחרונים שם ואכמ"ל בזה וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' צ"ז בפשיטות שיכולה לומר בתכ"ד שאינה רוצה ואף שנתרצתה בלבה בשעת נתינה ממש:
אות יט
וא"כ ממילא אם הוסיף הוא תיכף אחר הנתינה קודם שאמרה הן איזה תנאי או שקידשה בתמרה ואמר אח"כ ובזו והיא שתקה. הרי מוכח שנתרצתה על תנאי שהגיד אח"כ או על אמרו ובזו ובזו דאל"ה הוי לה להשיב לו שאינה רוצה בתנאי זה או שכבר נתרצתה ונתקדשה בתמרה ראשונה וע"כ שנתרצתה בתוספת וממילא לא נתרצתה בקדושין ראשונים ושפיר דבריו האחרונים קיימים. וי"ל שזהו כונת הירושלמי גבי תמרה שהזכרנו דלאו דווקא נקיט שאמרה בפירוש אי אפשי אלא בזו ובזו רק דהוי כאומרת כן וכמו שבארנו ואפשר דנגרוס בירושלמי כאמרה א"א ע"ש. ולזה לא מיבעיא אם אמר דברים אחדים ממש דוודאי יכול להוסיף אחר הנתינה אם האשה מסכמת אלא אף בהפסק קצת כיון שהוא תכ"ד יכול להוסיף כנ"ל כ"ז שלא אמרה הן. ונראה דלהכי כתב הרמ"ה שהובא בד"מ סי' ל"א דבנמלך לא מהני בתכ"ד דס"ל שגם היא אין יכולה לחזור בה רק כשאומרת שמתחילה לא נתרצית וכמש"ל בשם הח"צ. ולזה כשאומר באופן שניכר שחפץ עוד לגמור דבריו שפיר יכול לעשות כן לפי שכיון ששותקת היא סומכת על דבריו שיקדשה במה שחפץ ובאופן שחפץ כי הרי גם היא מכרת שחפץ להגיד עוד איזה דבר. אבל אם הוא בעצמו ג"כ נמלך ולא היה ניכר כלל מתחילה שחפץ להוסיף איזה דיבור א"כ אם נתרצתה לדיבור הקודם שוב אין יכולים שניהם לחזור אף תכ"ד. ונראה שזה דעת הטור סי' ל"ח ג"כ שהקשה על הרמב"ם. משום דס"ל שלחזור אינה יכולה בתכ"ד רק כשאומרת שלא נתרצתה מתחילה ולזה מקשה שם על הרמב"ם דודאי נתרצתה להתקדש תיכף אף כשלא תתן לו האשה כיון שהתנאי לטובתו. וא"כ ודאי שא"י להוסיף תנאי ואף שהסכימה על התנאי תכ"ד הוי חזרה וא"י לחזור. והרמב"ם ס"ל דכיון שאמר דברים אחדים וניכר היה שלא גמר דבריו סמכה מתחילה על כל מה שרצונו להתנות בקדושין או דס"ל כמש"ל שיכולה לחזור ג"כ בתכ"ד כ"ז שלא אמרה הן דהוי כקדושין בלא עדים:
אות כ
ועפ"ז מיושב בס"ד כל המקומות שהזכרנו. דהיכא שהסכימה על הקדושין א"י לחזור או להוסיף בתכ"ד משא"כ היכא שעדיין לא ידענו הסכמתה. וכ"ז שייך בקדושין. אבל בגירושין שא"צ דעתה כלל ודאי דלא מהני שום תנאי וחזרה אחר הנתינה כלל ואף בדברים אחדים ואף בגילוי דעת כמ"ש התו' בגיטין ל"ב וכמש"ל בס"ד. ונתברר בס"ד דבנ"ד לא הועיל כלום תנאי שלו שהתנה אחר הנתינה ומעיקר הדין א"צ גט אחר כלל: