אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אבן העזר › סימן פא

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן פא

סימן פ

כבוד ידי"נ החריף וכו' מהו' יצחק מארים נ"י טאלאצקי מ"ח תרל"ו:

אות א

ע"ד אשר הקשה על פי' הרא"ש סוף נדרים שפי' אהא דהיא גופא אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע וז"ל וטועה היא וסבורה היא שאין הבעל מרגיש ביורה כחץ עכ"ל. והקשה יקירי דהא מפורש ביבמות ס"ה דאיהו לא קים ליה באמת בזה. והיא תמיהה עצומה לכאורה. אף כי באמת לשון הש"ס מורה כפירושו. דלמה האריך הש"ס בלשון היא גופה אמרה נהי וכו' לימא בפשיטות ביורה כחץ לא קים ליה. ולאינך פירושי קשה לשון זה. ובפרט דהא המקשן תופס בפשיטות שהבעל יודע ביורה כחץ וכן פירש"י שם להדיא ע"ש. וא"כ הו"ל לשנויי דהבעל לא ידע בזה. וגם קשה לומר שיטעה המקשן במציאות וגם דהא מעיקרא דקאמר תיובתא דרבא ומשני דלא סגיא דל"א אין יורה כחץ וכו' משמע נמי דמעיקרא משמע ליה משום דאינה מעיזה וגם התרצן סובר כן דהבעל ידע רק שטעם נאמנותה הוא משום דלא מחצפא נפשה כמ"ש הר"ן ורש"י שם והוא נפלא איך יטעו במציאות ובמה שפשוט לו לרבי אמי ביבמות שם. ולפי' הרא"ש הנ"ל א"ש דגם במסקנא ס"ל דהבעל ידע וכ"נ בפירש"י ג"כ ע"ש. אבל תיקשי מהא דיבמות כקושיית כת"ר:

וראיתי בריטב"א ונ"י שעל הרמב"ן הל' נדרים שהרגישו בזה ופירשו שבאמת גם בס"ד ידעו מזה רק דס"ד שהיא סוברת דהבעל יודע ומרגיש בזה. ודלא כפי' הר"ן ושם התבארו שני הפירושים. [ובתו' נראה שגירסתם בש"ס הוא קסבר רב המנונא נהי דבביאה ידע וכו' ע"ש. וזה כפי' הר"ן וא"ש הלשון בפשיטות רק שקשה לומר שיטעה במציאות כמש"ל] רק לשון הש"ס דידעה היא דבעלה ידע בה לא משמע כן. דהול"ל דסברה היא וכו'. ונראה שט"ס הוא בדברי הרא"ש וצ"ל שסבורה שהבעל מרגיש וקאי על המקשן וכפי' הריטב"א הנ"ל וגם הציון ברא"ש ט"ס הוא. כן נלע"ד לכאורה ולשונו כמעט ממש לשון הריטב"א ונ"י שם ע"ש:

אות ב

ועפ"ז נראה ליישב דברי הגאון שהובא ברי"ף ס"פ הבע"י והוא דברי הבה"ג בהל' מיאון שכ' דהך דר' אמי הוא אליבא דמשנה ראשונה ע"ש. ואכתי קשה דהא בנדרים אמרינן לרב המנונא טעמא משום דאין מעיזה פניה. ולרבא משום דלא מחצפא נפשה לומר דבר של גנאי אבל האי טעמא לא נזכר כלל. וביותר דביבמות שם משמע דרבא ס"ל הא דר' אמי דבסיפא פליג בהא דנושא אשה על אשתו ולא ברישא ע"ש וא"כ הומ"ל בנדרים שם בפשיטות דמשום דאיהו לא קים ליה נאמנת. והכי משמע דהוי היפוך סברת רב המנונא דאי ס"ל לרבי אמי כדר"ה א"כ ל"ל טעמא דלא קים ליה הא אי קים ליה כ"ש דנאמנת דאינה מעיזה. ולפמ"ש הרא"ש שילהי נדרים הסברא באומרת גרשתני דלא מקלקלא נפשה ע"ש י"ל דס"ל כדרב המנונא רק בגרשתני ולא בשאר דברים. ומה דמקשה בנדרים שם ממשנה אחרונה לר"ה היינו למאי דבעי מעיקרא למיפשטה מהא דטמאה אני לך וכבר האריכו האחרונים בזה. וגם מ"ש למה לא משני רבא בנדרים משום דלא קים ליה י"ל דה"נ איכא לאקשויי שם למה לא משני גבי טמאה אני לך משום דלא קים ליה ואיצטריך לטעמא דלא מבזיא נפשה. וע"כ צ"ל דבאמת בהא לחודה לא סגי דמה סברא היא זו להאמינה בשביל שהוא אינו יודע והוא מוחזק בזה וגם איכא רוב אנשים בריאים דמסייע ליה. אלא עיקר הסברא דלא מחצפא נפשה רק מ"מ לא סגי בהא אי הוי טעין ברי וכן בהא דלא מבזיא אבל כיון דאיהו לא ידע שפיר מהימנא בחזקה זו. וממילא מיושב מה שהקשינו דבאמת טעמא דיבמות ודנדרים חדא מילתא היא:

אות ג

ובזה מבואר מאוד סוגיא דנדרים דפשיט רב המנונא מטמאה אני לך והוא תמוה לכאורה כיון דשם באמת לא מהימנא וגם שם אין יודע הבעל כלל. וא"כ מה פשיטות היא זו כיון שכאן עיקר הסברא משום דאינה מעיזה. אבל לפמ"ש י"ל דגם מעיקרא שפיר ידע סברא דלא מבזיא נפשה ולא מחצפא נפשה. וזהו עיקר טעם דמשנה ראשונה. ולזה פשיט דכי היכי דנאמנת בהאי חזקה ה"נ מהימנא בחזקה דאינה מעיזה. ואף שהתו' כתבו בב"ב ה' ובכ"מ שאין מדמים החזקות זל"ז ועש"ך סי' פ"ב מ"מ הש"ס שפיר מדמה ופשיט לה אף למ"א. דהתם למשנה אחרונה אינה נאמנת משום דלא ידע בה אבל הכא מסתבר שתהא נאמנת גם למ"א. ודחי רבא דהתם חזקה דלא מבזיא נפשה עדיפא מחזקה דאינה מעיזה. ולהכי מסיק אבל הכא זימנין דתקיף לה מן גברא מעיזה ומעיזה. שלכאורה קשה דהא סגי במה שחידש דלא מבזיא. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דמחלק בין החזקות כנ"ל. ועפ"ז מיושב קושית הראשונים בר"ן בנדרים שם האיך הפקיעו הקידושין כיון דמן הדין נאמנת. ולפמ"ש א"ש דבאמת מעיקרא האמינוה מטעם חזקה כנ"ל רק אח"כ שראו שנתקלקו הדורות ומבזיא ומחצפא נפשה בשביל שנותנת עיניה באחר לזה אמרו דמן הדין אינה נאמנת דאיתרע חזקתייהו. ואפשר לומר שזהו כוונת התירוץ האחרון שבר"ן במשנה שם ע"ש. ומצאתי בישועות יעקב סי' קנ"ד שהקשה קושייתינו על פשיטות דר"ה יעו"ש ולפמ"ש א"ש בס"ד:

נשוב לענינינו דעפמ"ש יש ליישב דברי הגאון הנ"ל דהא משמע דר"א ל"ל דר"ה כמש"ל. וא"כ טעמא דנאמנת כדרבא דלא מחצפא כנ"ל. ומשמע דלרבא כשהוא טוען ברי להיפוך לא מהניא הך חזקה לגבי ברי דידיה וכמו בגרשתני כנ"ל. והנה לרבא אין הכרח לומר דאינו יודע ביורה כחץ די"ל שפיר דלפעמים יודע בבירור שהוא יוכ"ח רק הכא איירי שטוען שמא. ולזה הכא ביבמות דהוא קאמר מינה וטוען ברי ה"א דאינה נאמנת נגדו ולזה קמ"ל דאיהו לא קים ליה כלל בזה וברי שלו אינו כלום. אבל לפמ"ש א"צ לזה דהא קמ"ל דכשהוא טוען ברי מינה היא טועה ואומרת שיודע ביו"כ מדטוען ברי ולזה נאמנת וס"ל לר"א כר"ה. ורבא דאיירי בתר הכי היינו משום דלדידיה מטעמא אחרינא נאמנת דלא מחצפא נפשה וקמ"ל ר"א דלמשנה ראשונה אינה נאמנת רק בכה"ג דקאמר מקודם מינה ויש לה מקום לטעות כנ"ל. משא"כ כשהיא אומרת מקודם ויש מקום לומר שכבר יודעת מזה שהוא אינו יודע וכנ"ל. ובלא"ה דברי הבה"ג צ"ע דבהל' כתובות העתיק לשון השאלתות פ' תולדות ממש כלשונו שמיישב דר"א גם למשנה אחרונה עיי"ש וי"ל ואכמ"ל בזה:

אות ד

שוב ראיתי במכתב כבודו שהתעורר מעצמו לפרש כפי' ריטב"א ונ"י הנ"ל ולעשות ט"ס בהרא"ש כנ"ל. רק לא נחה דעתו עדיין בזה ובאמת קשה לעשות ט"ס גדול כזה. והיותר נראה בעיני שכוונת הרא"ש למ"ש הרשב"א בחי' שם לפרש דהשמים ביני לבינך הוא שטוענת שאינו בא עליה. וכפי' הירושלמי שם. רק שמעיזה מצד שסוברת שהוא יסבור שכוונתה שאינו יו"כ דאיהו לא קים ליה בזה כיון שאומרת סתם השמים ביני לבינך יעו"ש. וזהו שיטת הרמב"ם בפי"ד מה"א. ע"ש שנתקשה הלח"מ בזה דכיון דפסק כרב המנונא א"כ תהא נאמנת גם בזה כמבואר בסוגיא דנדרים ע"ש. ונעלם ממנו במחכ"ת דברי הרשב"א הנ"ל שמפרש דלהכי אינה נאמנת מפני שסבורה שהוא יפרש על יורה כחץ. ושוב מצאתי בישועות יעקב סי' קנ"ד שהביא ג"כ ליישב זה כנ"ל. אבל באמת על הרמב"ם א"א לומר כן דבלשון הרמב"ם מפורש שם שאומרת בפירוש שהוא מורד בתשמיש ע"ש. עכ"פ הרשב"א כתב כן בשיטתו יע"ש:

ולזה נראה שגם הרא"ש בפי' כוונתו לזה. וכן צ"ל וסבורה היא שטועה הוא שהבעל אין מרגיש ביורה כחץ. ויותר נראה שהוא שני דיבורים היא גופא אמרה נהי דבביאה ידע וסבורה היא שטועה הוא. ואח"כ הוא דיבור בפ"ע ביורה כחץ מי ידע שאין הבעל מרגיש ביוכ"ח. וכ"נ דעת הרא"ש שכ' סוף נדרים בטעמא דר"ה שאינה מקלקלת עצמה. וא"כ ס"ל דביוכ"ח אינה נאמנת. וכבר נתקשו בזה האחרונים מסוגיא דנדרים דפריך ממתניתין אדר"ה ולא מחלק כנ"ל ותירצו דסוגיין אזלא אליבא מאי דפשיט ר"ה מטמאה אני לך וא"כ לא מחלק כנ"ל וכמש"ל והרא"ש איירי אליבא דדינא. אבל עדיין קשה מי הכריחו לזה וצ"ל משום דמפרש טענתם במשנה בתשמיש וכהירושלמי שם וכמש"ל. ולזה שפיר לטעמיה מפרש כנ"ל. אלא שלשון הרא"ש במשנה שם משמע שמפרש שביורה כחץ עיקר טענתם ע"ש וצ"ע:

[וראיתי בישועות יעקב סי' קנ"ד שכתב לבאר שיטת הרא"ש ושיטת הרמב"ם הנ"ל כאחד יעו"ש והביא דברי הרשב"א הנ"ל. ותמיהני דלהרא"ש שמחלק בין מקלקלת עצמה לשארי העזות ל"צ כלל לטעמא דביוכ"ח לא ידע ושסבורה שיסבור שטוענת ביוכ"ח. והנה כ' הישוע"י שם שאף שאומרת אח"כ מפורש שאינו בא עליה וכדומה זה רק לחזק דבריה ואין בזה חזקה דאינה מעיזה ע"ש. והוכרח לזה כדי ליישב דברי הרמב"ם ואינך שפסקו שאף בברי וברי אינה נאמנת. ולדבריו שס"ל כדעת הרא"ש לא הוצרך לזה כלל יעו"ש שדבריו תמוהים. ואפשר כ"כ בשביל שהרגיש שברמב"ם מפורש דאיירי שטוענת מתחילה שמורד מתשמיש וכמש"ל אבל דבריו אינם מבוררין כן עיי"ש שפתח בדברי הרשב"א וסיים בדברי הרא"ש. אבל לפמ"ש א"ש דגם הרא"ש צריך לסברת הרשב"א לתרוצי סוגיין. וא"צ כלל לדוחק של הישוע"י שאף שמפרשת אח"כ הוא לחזק דבריה. וגם מ"ש שברור לו כן בכוונת הרשב"א. לענ"ד הרואה שם יראה מפורש להיפוך שהקשה על פי' הנ"ל דא"כ למה נאמר שהיא טוענת שאינו נזקק לה נפרש באמת שטוענת שאינו יוכ"ח ע"ש שנשאר בקושיא. ולדברי הישוע"י לק"מ דהא אח"כ מפרשת בהדיא כן. גם מש"ש הישוע"י דדעת הרשב"א נוטה לדעת הרמב"ם וכפי' הנ"ל. במחכ"ת הרי הרשב"א דוחה זה כנ"ל ומסיק כפי' קמא כיון דהאי אידחי ונראה שלא ראה סוף דברי רשב"א אלו]:

אות ה

ולזה נלע"ד בישוב דברי הרא"ש בלי ט"ס דהנה ביבמות שם ברא"ש לא הביא רק אר"א דברים שבינו לבינה נאמנת ולא הביא סוף דברי הש"ס איהי קים לה וכו' ולזה אפשר לומר שכן היתה גירסתו בש"ס שם אף שקשה לומר כן משום דפשוט ליה שם דאיירי ביוכ"ח ע"ש. אך בריטב"א סוף נדרים משמע להדיא שגירסתו בהך דיבמות איהי קים לה ביוכ"ח איהו לא קים ליה ולא יותר ע"ש. וא"כ שפיר י"ל שגם הרא"ש גורס כן. ומפרש דהא דקאמר הוא מינה הוי רק שמא דהא לא קים ליה בדבר ברור שממנה המניעה בלידה. אבל איהי טוענת ברי שאינו יוכ"ח. והוא אף שטוען ברי שיוכ"ח מ"מ זה אינו ברי שממנה המניעה:

וברא"ש ביבמות שם הביא שיטת הרי"ף שטענתם שם לענין כתובה לאחר עשר שנים ותמה דהא איהו טוען טענת שמא עליה. וכ' שע"כ נפרש לשיטתו דאיירי שטוען ברי שהמניעה ממנה כגון שמפלטת ש"ז ע"ש. הרי להדיא שפשטות הענין מורה דאיירי בשמא ורק שלפי' הר"א ע"כ איירי בכה"ג והיינו לגירסת הרי"ף שם דמסיק להדיא איהו לא קי"ל ביוכ"ח ע"ש ואף לגי' הריטב"א הנ"ל י"ל דמפרש הכי דקאי על יוכ"ח. אבל הרא"ש מפרש כפשטיה כנ"ל. ולזה מאי דמסיק הרא"ש שם דהוא לא קי"ל ביוכ"ח היינו לשיטת הרי"ף כנ"ל ולדבריו וליה לא ס"ל וכ"נ שמקודם לא הזכיר סברא זו כלל עיי"ש:

ועפ"י גירסא הנ"ל יש מקום ליישב קושית הראשונים שם מהא דיבמות להא דנדרים בפשיטות דכיון דמסיק בנדרים שם עיקר טעמא דאינה נאמנת למשנה אחרונה ולא מוקמינן אחזקה דאינה מעיזה משום שסבורה היא שהוא אינו מרגיש ביוכ"ח כפי' הרא"ש ולכך מעיזה. לזה הכא ביבמות דמעיקרא אמר איהו מינה וטוען ברי שהוא יוכ"ח רק שממנה המניעה א"כ בזה שפיר אינה מעיזה ולזה נאמנת רק דהא מ"מ גם היא אינה ראויה כמו שטוען הוא. ולזה קאמר דאיהו לא קים ליה שהוא טוען בזה שמא וכמש"ל רק שתולה בה כיון שיודע בעצמו שאין מניעה ממנו כלל:

אבל באמת בשיטת הרא"ש קשה לומר כן דמסקנת הרא"ש שם בפ' הבע"י משמע כתירוץ הרמב"ן ע"ש דמסיק דאף אי טוען הוא ברי נאמנת וא"כ ע"כ מפרש דלא קי"ל קאי איוכ"ח. ועוד דבתשובת הרא"ש כלל מ"ג סי"א מייתי שם ש"ס דיבמות הנ"ל ומפורש שם הגירסא כדאיתא לפנינו איהו לא קים ליה ביורה כחץ ע"ש. ואף שיש מקום לומר שחזר בו מפירושו לתשובותיו וכמבואר באחרונים שכמה מקומות סותר א"ע מפסקיו לתשובותיו וע' בהקדמת פרמ"ג ליו"ד מ"ש בענין זה. אבל מ"מ הוא דוחק לומר שחזר בו בדבר שתלוי בגירסת הש"ס. ובפרט שכן הגירסא בכל הראשונים רי"ף ובה"ג ושאילתות פ' תולדות וברמב"ן הל' נדרים ולזה צ"ל שהרא"ש קיצר בלשונו בהעתקת לשון הש"ס וכן הריטב"א הנ"ל. ואף דבריטב"א לא משמע כן ע"ש. אבל הא קאי על הרמב"ן וברמב"ן מפורש כן הגי' ע"ש:

אות ו

והנראה עוד בישוב זה בלי שום שינוי גירסא וט"ס. דהנה הרא"ש כתב סוף נדרים בטעמא דנאמנת לומר גרשתני דלא מקלקלא נפשה והקשו האחרונים דא"כ מאי פשיט הש"ס מטמאה אני לך ואינך. והנה כבר הקשיתי לעיל אות ג' דמאי פשיט ר"ה מטמאה אני לך. ותרצתי דידע מחזקה דלא מבזיא נפשה ע"ש. ואך לפ"ז תקשה מאי מקשה תו רב משרשיא מהשמים ביני לבינך. ואי ידע ג"כ מסברא דלא מחצפא וכמש"ל. א"כ ה"נ הו"ל לאסוקי אדעתיה דרבא יחלק בין חזקה זו לחזקה דגרשתני כמו דמחלק לעיל דמאי שנא. וגם בתירוץ רבא משמע עיקר החידוש דלא סגיא ליה וכו' ולא מצד חילוק החזקות. מדלא מסיק אבל הכא זמנין וכו' כדמסיק לעיל:

וע"כ צ"ל כמש"ל אות א' דבקושיין בודאי משמע ליה דהבעל ידע ביוכ"ח. ושפיר פשיט כר"ה דטעמא משום אינה מעיזה. ורבא מדחה דטעמא משום דלא מחצפא. אבל ז"א לומר דס"ד דאומרת אינו יכול וכדומה כפי' הירושלמי והרמב"ם שהזכרנו ורבא משני דאיירי ביוכ"ח. ז"א דא"כ מאי קאמר רבא כיון דלא סגיא דלא אמרה הו"ל למימר הכא במאי עסקינן באומרת ביוכ"ח ובפרט דגם לר"ה וש"פ איירי ביוכ"ח דאל"ה תיקשי ממשנה אחרונה אם לא שנפרש כפי' הרשב"א בחידושיו שהזכרנו. וכבר בארנו שהרא"ש נראה דלא ס"ל הכי וע"כ צ"ל כמ"ש [וע' בריטב"א ונ"י על הל' נדרים ואינו כעת ת"י וע' במאירי שם שהביא גירסא דסגיא דאמרה ומפרש כשיטת הסוברים דאמרה שאינו נזקק לה כהירושלמי ומפרש הש"ס כפי' הרשב"א שהזכרנו ע"ש ואקצר בזה] וא"כ קשה מה שהקשינו לעיל באות א כיון דמעיקרא ס"ל דקים ליה ביוכ"ח הול"ל בתר הכי קסבר ר"ה איהו לא קי"ל ביוכ"ח כיון שזה עיקר החידוש וכנ"ל. ומזה מוכרח לפרש כפי' הרא"ש הנ"ל דגם בתירוץ הש"ס ס"ל דהוא קים ליה רק שהיא טועה וסבורה שאינו מרגיש:

אות ז

והנה הישוע"י תירץ בסי' קנ"ד על קושיית האחרונים על הרא"ש הנ"ל דהש"ס מקשה ממשנה אחרונה לטעמיה דר"ה דפשיט מטמאה אני לך וא"כ לא ס"ל טעמא דמקלקלא נפשה אבל הרא"ש כ"כ למסקנא אליבא דהילכתא וע"ש שכ"כ ג"כ בשם מהרש"ך דלמסקנא י"ל כן. והנה לבד שאין לזה טעם דמ"מ מהיכן הוכיח הרא"ש סברא זו כיון דבש"ס מפורש דעת רב המנונא עצמו להיפוך. הנה לפמש"ל נסתר תירוץ זה דהא מה שהוכיח ר"ה מטמאה אני לך היינו ג"כ ע"כ מכח דמדמה חזקה דלא מבזיא לחזקה דאינה מעיזה וא"כ שפיר י"ל ג"כ דמדמה חזקה דלא מבזיא לחזקה דלא מקלקלה וא"כ אכתי תקשה מה מקשה בתר הכי ממשנה אחרונה דהשמים ביני לבינך דשם הקושיא מכח חזקה דאינה מעיזה כמש"ל וע"כ צ"ל דאין הטעם משום דלא מקלקלא נפשה. והיה עוד מקום ליישב ולומר דבעי תרי חזקות דאינה מעיזה ולא מקלקלא והראיה דהא שלא בפניו אינה נאמנת. וכן היכא דאיכא עדים דמסייעי לה כדאיתא בכתובות כ"ג. ואמאי הא אכתי איכא חזקה דלא מקלקלא וע"כ צ"ל דבעי תרווייהו כנ"ל וא"כ עדיין יש מקום לומר דהמקשה שפיר ידע מסברא דלא מחצפא רק דבעי תרווייהו והיינו דמשני ביוכ"ח מי ידע. וא"ש דבמשנה ראשונה סברו דסגי בחזקה דלא מחצפא ודלא מבזיא לחוד וא"כ ה"נ סגי בסברא דלא מקלקלא ובמשנה אחרונה ראו דלא סגי עד שתהא גם חזקה דאינה מעיזה כנ"ל. ובזה מבואר סברת מחלוקת ר' אושעיא ורבה בר אבין בכתובות כ"ג דפליגי אי כדר"ה אף שלא בפניו או לא ע"ש והיינו דפליגי אי סגי בסברא דלא מקלקלא לחוד. ומ"ד דאף שלא בפניו מהימנא ס"ל דעדיפא מחזקה דלא מבזיא ולא מחצפא דשם למשנה אחרונה אינה נאמנת והכא נאמנת:

אות ח

ועפ"ז היה אפשר ליישב דברי התו' ביבמות קט"ז ע"ב ד"ה באותה שהקשו למ"ד דמהימנא שלא בפניו נהימנא לומר מת במיגו דגרשתני. והוא נפלא דתיקשי להו דתהא נאמנת במת לחוד ואי דאינה העזה א"כ לא שייך להימנה במיגו. ומצאתי במהרש"א שתמה כבר וכבר הרגישו באחרונים ג"כ וכמדומה לי שכן הקשה ג"כ בט"ז באה"ע עכ"פ הוא תמוה וע' שעה"מ פ"ז מה' אישות ה"י ושם פי"א מה"א שהאריך בענין זה והביא מחלוקת האחרונים בזה. ובאמת העיקר שהעזה זו אינו דומה לשארי העזות דבשארי העזות לא מהימנו והכא מהימנא ותמוהים דברי האחרונים שהביא שם בפ"ז דמדמו לה לשארי העזות:

אבל לפמ"ש י"ל דבאמת קשה דהא איכא חזקת א"א כמו שהקשו האחרונים וע"כ צ"ל כמש"ל דאיכא הכא תרי חזקות חזקה דמעיזה ודלא מקלקלא. אבל למ"ד דאף שלא בפניו וסגי בלא מקלקלא צ"ל דלא מקלקלא עדיפא והוי כמו רוב כמ"ש התה"ד סי' ר"ז ע' ישוע"י ר"ס י"ז ושו"מ מ"ק ח"ב סי' קפ"ב ועדיין קשה דא"כ גם במת נהימנא משום חזקה דלא מקלקלא. ונראה דבאמת הא במת יש שני חזקות חזקת חי וחזקת אשת איש. וכבר כתב הריב"ש דשני חזקות עדיפא מרוב וא"כ כ"ש דעדיף כחזקה דלא מקלקלא לחודה. ולזה הוצרכו התו' להקשות דליהמנה במיגו דגרשתני דשם ליכא רק חזקת א"א לחודה. [ומה שהקשה בשו"מ מ"ק ח"ב סי' קפ"ב בשם רימ"ס דרוב אנשים אינם מגרשים. ז"א כלל דזה הוי רוב התלוי במעשה ואכמ"ל בזה]. וא"ל דהוי מיגו במקום חזקה. דלבד שאין מדמין החזקות זה לזה כמ"ש הש"ך סי' פ"ב. תיקשי דא"כ נפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דאיבעיא לן בכמה דוכתי. ולזה שפיר תירצו התו' בתירוצם בתרא דלא אמר דמהימנא שלא בפניו רק באומרת א"א הייתי וכו' ולכאורה צ"ע מה סברא היא זו דמ"ש כיון דבפניו מהימנא אף בבאו עדים מקודם שאשת איש היא לדעת התו' דלא כשיטת הא"ח הובא באחרונים באהע"ז סי' י"ז ע"ש ח"מ וב"ש א"כ שלא בפניו נמי כיון דס"ל דלא מעיזה. אבל לפמ"ש א"ש דתירצו דבאמת בעי שני חזקות דאינה מעיזה ודלא מקלקלא נגד חזקת א"א. רק היכא דליכא עדים וא"כ אין לה חזקת א"א אז נאמנת אף שלא בפניו דסגי בחזקה דלא מקלקלא לחוד ואף שבאו אח"כ עדים מ"מ כבר יצאה מחזקת א"א כמ"ש התו' בכתובות כ"ו ע"ב בשם הר"י ב"ר ברוך ע"ש וע' מהרי"ק שורש ע"ב בענין זה בארוכה. שוב מצאתי בישוע"י סי' י"ז סק"א שכ' ג"כ בישוב דברי התוס' ונהניתי שכיוונתי לדעתו הק':

ובאמת קשה לי על התו' הנ"ל דהא אמרינן בב"ב קל"ד דלא מהימן לומר גרשתי במיגו דמגרשה עכשיו משום דאי גירשה קלא הוי למילתא ע"ש ברשב"ם ובתו' שם רק מ"מ באומרת גרשתני נאמנת אף נגד הקול אבל מיגו במקום קול לא אמרינן וכדקיי"ל בח"מ סי' ק"נ דמיגו במקום קול לא אמרינן. ומ"מ כשטוען נגד הקול נאמן ובמק"א בארתי בזה בס"ד אכ"מ עכ"פ דבריהם תמוהים דהא הוי מיגו במקום קול וע' בכללי מיגו בתומים סי' ל"ה ל"ו. וצ"ל דכאן שאין הקול סותר להמיגו רק מניעת שפיר הוי מיגו ואין להאריך בזה לפי שבדעת הרא"ש א"א לומר כוונתו כנ"ל דבפסקיו סוף נדרים מבואר כוונתו שמוכיח מזה דהלכה כרב המנונא ולא דקאמר טעמא דר"ה יעו"ש:

אות ט

והנראה דהנה כל הפוסקים נתחבטו למה פסקו כדר"ה כיון דרבא פליג עליה התם בנדרים שם וזהו כל פלפול הרא"ש שם ע"ש. והנה המפרשים הקשו דבכתובות כ"ב ע"ב משמע דרבא ס"ל שפיר דרב המנונא דפריך מינה עליה ע"ש וע' בפנ"י והפלאה שם. ובאמת קשה דפשטות הש"ס בכ"מ כדר"ה וליכא מאן דפליג עלה. ולזה נלע"ד לומר דגם רבא ס"ל להא דרב המנונא אבל לא מטעמיה. דרב המנונא פשיט לה מטמאה אני לך ומכ"ש דהכא אינה מעיזה וא"כ משמע דעיקר טעמו משום חזקה דאינה מעיזה וכדקאמר בהדיא דחזקה אין אשה מעיזה וכו' וע"ז קאמר רבא דאינה ראיה דזמנין דתקיף לה מבעלה וכו' ועיקר החזקה ע"כ צ"ל משום דלא מקלקלא נפשה ובהא מודה רבא נמי דהא משום חזקה דלא מבזיא היו מאמינים אותה אי לא משום חשש דעיניה נתנה באחר אבל היכא דמקלקלא נפשה אין חשש לעיניה נתנה באחר ותהיה באיסור א"א כל ימיה וזהו כל עיקר הויכוח בינם בסוגיא דנדרים. והיינו דקאמר הרא"ש שם אחר שהאריך להוכיח דהלכה כר"ה לגבי רבא כתב ועוד נראה דהלכה כר"ה בזה משום דלא מקלקלא והיינו דאף רבא מודה בזה ע"ש וכמ"ש בס"ד. וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם שפסק בפי"ד מה"א דבטוענת אינו נזקק לי יעשו דרך בקשה ובגרשתני פסק כר"ה ונתקשה שם בלח"מ וכמש"ל ולפמ"ש א"ש בס"ד. ומ"מ הרא"ש בעצמו לא ס"ל הכי לדינא דעיקר ס"ל כמש"ש מקודם דהלכה כר"ה לגבי רבא ועיקר הטעם משום דלא מעיזה וכמ"ש בתשובה כלל מ"ג להדיא דבטוענת דבר שהוא יודע שפיר נאמנת יעו"ש:

אות י

והנה מש"ל דלר"ה ס"ל טעמא דהשמים ביני לבינך למשנה ראשונה משום אינה מעיזה קשה לכאורה דהא עיקר חידוש מ"א הוא משום שעיניה נתנה באחר אבל לא לחדש דטועה היא וסוברת שאינו מרגיש. וא"ל דגם ר"ה למסקנא ס"ל דלא מחצפא דכל כה"ג הו"ל לפרש וגם הו"ל לרבא להוכיח זה מסיפא והנה עפמש"ל כבר מיושבים דברי הרא"ש הנ"ל דכ"ז לר"ה ע"כ צ"ל דבאמת מרגיש ביוכ"ח שלא יחלוקו משנה ראשונה ומשנה אחרונה במציאות. אבל לרבא דעיקר טעמא משום דלא מחצפא א"כ א"צ כלל לטעמא דלא מעיזה ואדרבא תקשה דא"כ איכא הכא ג"כ שני חזקות כנ"ל ולזה מוקי בפשיטות דלא קי"ל ביוכ"ח ולזה שפיר מעיזה וא"צ לדחוק דטועה היא כמו לר"ה כנ"ל. ולזה סוגיא דיבמות איירי אליבא דהילכתא וגם רבא איירי בה ע"ש ולזה קאמר דלא קים ליה ביוכ"ח ולזה הקדים הוא אמר מינה לאשמועינן דאף דאומר ברי מ"מ אינו כלום דלא קי"ל כנ"ל]:

אות יא

והנראה דהנה הח"מ סי' י"ז סק"ג הביא שהרשב"א הוכיח דלא עבידא לאחזוקי דבריה במקום דאינה מעיזה מכתובות כ"ב ע"ב דפריך ארבא דקאמר יכולה מכחשתו בגירושין מהא דר"ה אף דעתה הוי שלא בפניו. ותיתי לי שכוונתי מעצמי לראיה זו. אבל באמת אינה ראיה דשם כיון דידעה שסופה להגיד כן בפני בעלה מעיקרא לא משקרא ואף למ"ד דשלא בפניו לא מהימנא מ"מ מעיקרא דייקא שפיר וכ"כ בישועות יעקב סי' י"ז וסי' קנ"ד ע"ש. והנה בח"מ סי' ל"ג סי"ב הובא בשם העיטור שכשנפסק הדין ע"פ קרוב ופסלוהו מעדות ואח"כ נתרחק אין חוזר ומעיד וכתב הש"ך הטעם משום דמחזיק דיבוריה ע"ש. וצ"ע לכאורה מדברי הרשב"א הנ"ל. אך הנה באמת כבר תמהו שם התומים וקצה"ח ושער המשפט דהא קיי"ל בסי' מ"ה דאם חתמו עם פסולים מ"מ יכולים לחזור להעיד וביותר דבסי' כ"ח שם פסק הרמ"א בעצמו בסט"ו דאם העיד שלא בפניו חוזר ומגיד בפניו ע"ש ובט"ז שם הביא בשם רש"ל ובן לב באמת דלא מהני דעבידי לאחזוקי ע"ש. ובנתיבות ר"ס ל"ג כתב דהיכא שדיבורם אינו כלום לא שייך אחזוקי כי לא יהיו נחשדים בשביל זה והוא דוחק גדול גם כי אכתי תקשה להרש"ל ובן לב דס"ל גם גבי שלא בפניו דלא מהני כנ"ל וע' בתומים ובח"ס חאה"ע ח"ב סי' ס"ז מ"ש בזה ג"כ:

ועוד קשה ממ"ש הש"ך סי' י"ז סק"ט שחכם שגילה דעתו בדין שוב מיקרי נוגע להחזיק דבריו ע"ש וכ"ה דעת הטור באה"ע סי' קנ"ב באומרת נתגרשה דמחזקת דבריה והובא בש"ע שם סי' י"ז ס"ב בשם יש מי שאומר ע"ש וכן אמרינן בכתובות כ"א בג' שישבו ונמצא אחד פסול שפירש"י שנוגעים הם לפי שגנאי להם שישבו עם פסול וכו' ע"ש והכל הולך אל מקום אחד. ובברכי יוסף סי' י"ז הביא בשם מהריב"ל דס"ל דאף שגילה דעתו יכול לדון. וצ"ע שסותר דברי עצמו בהא דעדות שלא בפניו וכמש"ל מ"ש הט"ז בשמו וצריך לחלק בין עד לדיין. ובקדושין ס"ג ע"ב איתא אמר רב נאמן לפטור וא"נ לכנוס ופי' שם הר"ן והרמב"ן בחי' דאף שמתחילה היתה כוונתו לכנוס מ"מ אח"כ אינו חוטא ולא לו ע"ש. הרי להדיא שאין מחזיק דיבורו. וע' בשעה"מ פ"ט מה"א הי"ב שהביא כן בשם הריטב"א בחי' ולא ראה שכ"כ הר"ן במקומו וכן הרמב"ן הנ"ל וכן יש להביא מהא דדף ס"ד שם יש לי אחים וכו' ע"ש בראשונים ובבעה"מ שם דג"כ מבואר דלא מחזיק בשעת מיתה דבריו שאמר בשעת קדושין ויש לחלק:

אות יב

והנראה ביסוד סברא זו דהיכא שבשעה שאומר פעם ראשון יודע שעתיד להגיד פעם שני וכמו באומרת גרשתני שלא בפניו שיודעת שעתיד לבוא ותצטרך לומר בפניו אז אמרינן דבוודאי תדקדק בפעם א' כדי שלא תצטרך להעיז אח"כ. אלא דמ"מ יש חשש דיצרה תקפה ועיניה נתנה באחר ומשקרת עכשיו. ממילא אמרינן דאח"כ בוודאי תחזיק דיבורה. משא"כ היכא שאינו יודע שאח"כ יבוא לידי כך שיצטרך עוד פעם להגיד וכמו בקרוב ונתרחק וכ"ה סברת התומים שם סי' ל"ג ע"ש וכ"כ בח"ס שם. ובשעה"מ שם ביאר הסברא דבמקום שנוגע הדבר לו כמו כשאומרת גרשתני שיש חשש שרוצה לישא אחר אז שפיר מחזקת דיבורה משא"כ כשחוטא ולא לו בשביל דבר זה עצמו להחזיק דיבורו לא מיקרי נוגע וע' מהרי"ט ח"א סי' ע"ט מ"ש לענין דיין ג"כ דלא מיקרי נוגע רק בדבר שבממון ע"ש והיינו י"ל כסברא הנ"ל ועפ"ז יש ליישב כל הנ"ל ואקצר בזה לקוצר הפנאי:

והנה הכא כשאומרת מקודם השמים ביני לבינך וסבורה שטועה הבעל שאינו מרגיש ביוכ"ח כפי' הרא"ש הנ"ל עדיין קשה דמה בכך מ"מ אח"כ כשאומר שהוא יוכ"ח נהימנה בחזקה דאינה מעיזה. דאי מודה לה בוודאי יוציא ויתן כתובה וצ"ל דאח"כ אינה נאמנת משום דמחזקת דבריה. והיינו שחידשה משנה אחרונה. דלמשנה ראשונה שלא חששו לעיניה נתנה באחר א"כ אינה נוגעת בדבר ולזה לא אמרינן דעבידא לאחזוקי כמש"ל משא"כ למ"א שחששו לעיניה נתנה באחר לזה אמרו דעבידא לאחזוקי דיבורה. והוא נכון בס"ד:

אות יג

ובזה נ"ל לבאר פלוגתא דבכתובות כ"ג אי אמר ר"ה אף שלא בפניו או דווקא בפניו והיינו אי חיישינן לעיניה נתנה באחר עבידא לאחזוקי אח"כ וממילא גם עתה אינה נאמנת ואי לא לא חיישינן לזה כיון שיודעת שע"כ תצטרך אח"כ להגיד בפניו. והנה בהא דזימנין דתקיף לה מבעלה בנדרים שם פירש"י בחד פי' שתקיף יצרה לאדם אחר עיי"ש והיינו עיניה נתנה באחר. וקשה לכאורה דא"כ למשנה ראשונה שלא חששו לזה תהא נאמנת והא רבא מדחה לה אף למשנה ראשונה. ונראה דרש"י מפרש דמאי דפשיט ר"ה מטמאה אני לך דהבעל אינו יודע מזה וכמש"ל היינו משום דבעי למימר שתהא נאמנת אף שלא בפניו וכר"א בכתובות כ"ג וס"ל דאף למ"א נאמנת כאן כיון שיודעת דע"כ אח"כ תצטרך לומר בפניו וכנ"ל. ולזה קאמר רבא דזימנין דתקיף לה וכו' ולזה עבידא לאחזוקי דיבורה וכנ"ל ואף למשנה ראשונה דלא חיישינן לעיניה נתנה באחר היינו לגבי חזקה דלא מבזיא. אבל בגרשתני שלא בפניו דליכא שום חזקה שפיר חיישינן שתחזיק אח"כ דיבורה בשביל דתקיף לה וכו' כנ"ל. ובזה מיושב הך דכתובות כ"ב ע"ב דשפיר ס"ל לרבא דר"ה לענין בפניו וגם הא דפסקינן הילכתא כר"ה ולא כרבא:

אות יד

וא"כ לרבא א"א לפרש המשנה שטועה וסבורה שאינו מרגיש. דהא לרבא ע"כ עיקר הטעם משום דלא מחצפא. דאי משום אינה מעיזה אח"כ הא לדידיה אף למשנה ראשונה מחזקת דיבורה בכה"ג וכמש"ל. וא"כ ע"כ צ"ל שנתחדש במ"א דאף בחזקה דלא מחצפא מ"מ חיישינן לעיניה נתנה באחר. ולכאורה קשה דהא קיי"ל בכתובות דבחזקת הגוף נאמנת לומר לכשר נבעלתי אף שי"ל שנתנה עיניה לישא כשר וגם דנוגעת היא שלא לפסול עצמה. וצ"ל דחזקת הגוף עדיפא דהא אף ממון מוציאה ועדיפא מרובא כדאיתא בכתובות י"ג ע"ב וע' תו' שם ט"ז ע"א ד"ה כיון שכתבו דברובא וחזקה מוציאין ממון לכ"ע אף לשמואל וזהו שיטת בעה"מ ג"כ ובמק"א דברתי בזה בס"ד. עכ"פ הא ידוע מ"ש הריב"ש הובא בנוב"י דשני חזקות עדיפי מרוב וא"כ קשה דהכא איכא שני חזקות דאינה מעיזה ודלא מחצפא ולמה ניחוש לעיניה נתנה באחר דלא גרע מחזקת הגוף וכמש"ל. ובפרט דהא כתבו הפוסקים דאיירי שאינה תובעת כתובתה רק להתגרש והוי כמילתא דאיסורא וניזיל בתר רובא וכ"ש בתר שני חזקות. רק שבזה י"ל דמ"מ הוי דבר שבממון משום מעשה ידיה וכדומה אך ז"א. ויש לדבר בפרט זה היכא שעיקרו איסור ואגב בא לדבר שבממון ג"כ אי אזלינן בתר רובא ואכמ"ל עכ"פ תיקשי כנ"ל. בשלמא לר"ה ניחא דלא ס"ל כלל חזקה דלא מחצפא [ועפ"ז י"ל דברי הרא"ש שהוצרך לחזקה דלא מקלקלא נפשה כדי שתהא נאמנת. ולא ניחוש לעיניה נתנה באחר כמו דחיישינן בחדא חזקה דלא מבזיא ולא מחצפא ואקצר]:

ולזה ע"כ צ"ל דרבא ס"ל דאיהו לא קים ליה כלל ביוכ"ח באמת ואין כאן חזקה דאינה מעיזה כלל רק דלא מחצפא וגריעא מחזקת הגוף כידוע דחזקת הגוף עדיפא טפי ולזה חיישינן במ"א לעיניה נתנה באחר. ולזה בהא דיבמות ס"ה ס"ל לרב אמי כרבא בהא וגם רבא איירי בה וכמש"ל ולזה ע"כ ס"ל דלא קים ליה ביוכ"ח וכנ"ל. והיינו דהא כתבו הרמב"ן והרא"ש שם בישוב הקושיא מנדרים דשם תובעת להתגרש אבל כאן הוא בא להוציאה בלא כתובה ע"ש. וא"כ הא קיי"ל בגרשתני דבתובעת כתובתה שפיר מעיזה דבדבר שבממון ליכא חזקה דהעזה להאמינו לגמרי כמבואר בכ"מ ועיין שעה"מ פ"ז מה"א באורך ואכמ"ל. ולזה אי הו"א דקי"ל ביוכ"ח א"כ הוי ברי וברי וליכא רק חזקה דלא מחצפא ול"א דאינה מעיזה דבממון שפיר מעיזה. וא"כ ודאי אינה נאמנת ולזה הוצרך לטעמא דלא קים ליה ביוכ"ח והוי ברי ושמא ושפיר מהניא לה חזקה דלא מחצפא לחייבו בכתובתה. ואף לר' יהושע בכתובות דלא מהימנה לומר משארסתני נאנסתי היינו התם שהרי שור שחוט לפניך כדאיתא בכתובות ט"ז ע"א והיינו דאיכא ריעותא בגופה ע"ש בפירש"י ותו' משא"כ כאן ליכא ריעותא בה יותר מבגופו מה שאין להם בנים. וע"ש ברא"ש פ' הבע"י שכ' דאף בטוען ברי מינה ואינה ראויה לילד מ"מ איהי מהימנא היינו לפי דמ"מ כיון שגם הוא אינו יוכ"ח ואינו ראוי לילד שפיר חייב בכתובה וכמ"ש הרא"ש מקודם ובזה נאמנת דלא קי"ל כנ"ל:

[ובאמת צל"ע בסברת הרא"ש הנ"ל דהא טעמא דאי לאו בת אולודי היא מוציא שלא בכתובה דהוי מקח טעות בלא הכיר בה כמ"ש התו' והפוסקים והכוונה שלא נתחייב לה אדעתא דהכי. וא"כ מה בכך שהוא אינו יוכ"ח הא הוא לא ידע בזה וא"כ לא נתחייב אדעתא דהכי. ואפשר לומר שהטעם שלא נתחייב אדעתא שיצטרך להוציאה בשבילה ועכשיו הוא מוציאה בשבילה. ולזה טוענת דא"צ להוציאה כלל דבלא"ה לא יוליד. אך ג"ז צ"ע דלדינא נראה לענין איסורא דפו"ר מחויב להוציאה ולא לסמוך על דיבורה שאינו יוכ"ח ואף במקום שפסולים נאמנים וע"א נאמן באיסורים מ"מ נוגע בדבר אינו נאמן בכ"מ. ואפשר משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי כשישא אחרת כדאמר איזיל ואבדוק נפשאי אבל ג"ז אינו דתוכל לומר דבתר הכי הבריא ובשלמא לרבא דנושא על אשתו א"ש אבל לר' אמי תיקשי ואקצר בזה כי אכ"מ]:

אות טו

עכ"פ נתיישבו דברי פי' הרא"ש בס"ד דשם אזיל לרב המנונא וע"כ הוצרך לפרש טעמא משום דטועה היא דבזה פליגי מ"ר ומ"א כיון דלא ס"ל סברא דלא מחצפא. אבל סוגיא דיבמות אזלא אליבא דרבא ורב אמי דלא ס"ל כר"ה בסברא זו ומפרשי טעמא משום לא מחצפא וכמבואר הכל באורך בס"ד ולהלכה קיי"ל כסוגיא דיבמות וכמש"ל בס"ד [ולענין סוגיא דיבמות נ"ל עוד דשם לא שייך כלל סברא דלא מחצפא כיון שהוא התחיל ואמר מינה ולא שייך זה רק כשהיא מתחלת בדברים הללו כהא דנדרים דהכא עיקר נאמנותה לענין כתובה]:

ולרבא הדבר מוכח מעיקרו דבנדרים ע"כ צ"ל דלא קים ליה דאלת"ה הוי ב' חזקות אינה מעיזה ולא מחצפא ותיקשי ממשנה אחרונה וכמש"ל. וביבמות ע"כ ס"ל כרבא ודלא קים ליה דאי ס"ל כר"ה וא"כ ע"כ קים ליה ולא ס"ל סברא דלא מחצפא. כנ"ל וא"כ כיון דשם איירי לענין כתובה כמ"ש הרמב"ן והרא"ש בשמו וכמש"ל וא"כ קשה למה נאמנת. דבכתובה ליכא חזקה דאינה מעיזה כמש"ל וע' שעה"מ פ"ז מה' אישות באורך ע"כ צ"ל דס"ל כרבא דס"ל חזקה דלא מחצפא. אבל אכתי תקשה דהא הוי ברי וברי ולא מהני חזקה דלא מחצפא. כיון דאינה מעיזה ליכא הכא כנ"ל. ולזה קאמר הטעם דלא קים ליה והוי ברי ושמא כנ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה