שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן פ
כ' ידידי שב"ז הרב הג' בו' מוה' יהודה דוב הלוי נ"י מ"צ בגלאוונא
מכתבו הגיעני ערב החג. וע"ד אשר נזדמן לו למעשה בגט שאבי האשה שילם שכר הגט. וחשש לדברי התורת גיטין סי' ק"ב סק"ו דבכה"ג אינה מגורשת אף דיעבד ומכ"ש בנ"ד שנקל להשיג גט אחר. וחפץ לדעת דעתי הנקלה בזה. והנה אם כי לא בי היא לדון בעסקי גיטין אחר החלטת הגאון התו"ג. אולם בכ"ז אמרתי תורה היא וכו' ואברר הנ"ל בזה בעה"י. ובאשר כי ראיית התו"ג הוא מפירש"י גיטין כ' ונ"י פג"פ דלא תקנו רבנן לאקנויי לבעל רק אם האשה נותנת שכר. ולא כשאחר נותן. לזה נברר דעת רש"י ונ"י בזה בס"ד וממילא נבוא לדעת ש"פ בזה:
אות א
בב"ב קס"ז תנן דהבעל נותן שכר הגט ואמרינן עלה בש"ס דף קס"ח מ"ט דא"ק וכתב ונתן והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא נשהיה. ובגיטין כ' איתא א"ר חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכ' וכתב והכא איהי קא כתבה ליה ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן ואלא משום דכ' ונתן והכא לא יהיב לה מידי דילמא נתינת גט היא תדע דשלחו מתם כתבו על אה"נ כשר. ופירש"י איהי כתבה ליה נותנת שכר הסופר כדאמרינן בגמ' בג"פ משום תקנת עגונות עכ"ל. ודקדק התו"ג דלמה לא מייתי מתניתין דדף כ"ב דהאשה כותבת גיטה וע"כ משום דבש"ס כ"א ע"א משמע דאיירי שהאשה מקניא הגט לבעל אחר הכתיבה דפשיט שם מינה דאשה ידעה לאקנויי וא"כ מקנה גם שכר הכתיבה. אבל מב"ב מייתי שמעשים בכל יום שקלף של בעל ואשה נותנת שכר הסופר ובעי לפסול משום דבעינן וכתב ובעינן שיהא הבעל מכתיבו והוא ישלם שכר הסופר. ומשני דרבנן אקנו ליה וכ"כ הנ"י פג"פ דבעי שיהא הבעל מכתיבו וא"כ הרי לא הקנו רבנן רק כשהיא נותנת השכר ולא כשאחר נותן וצריך שיקנה בפירוש לבעל עכ"ד:
ותמהני שלא ראה דברי הרמב"ן הובאו בב"י ר"ס ק"כ וז"ל הרמב"ן שם שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו ואקנויי אקנו רבנן לבעל ולא כדברי הנקדנין שמקנין ממש לבעל אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואע"ג דלא משיך כלום כשר שהרי אומר אדם לשנים כתבו וכו' והולך למדה"י והמושלך בבור אומר כל השומע קולי כתוב גט לאשתי והם כותבים בלי שום הקנאה דמאי וכתב ע"י או ע"י שלוחו ולאפוקי איהי או שלוחה. הלכך מדאקנו ליה רבנן פשיטי דספרא לבעל ואין זה וכתבה כשר דנעשה שכירו ושלוחו של בעל בפשוט זה. ומיהו אם היה הכל של אשה אע"פ ששנינו האשה כותבת גיטה דילמא צריכה היא לאקנויי ממש הגט עצמו לבעל דלא תיקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר אבל דידה לא תקנו לבעל והיינו דדייקינן עלה לקמן אי ידעה איתתא לאקנויי או לא וכו' ומיהו כותבת בשלה ומקנה ול"צ לאקנויי מעיקרא דבכתיבה שליח הבעל הוא שאומר כתובו וכתב קרינן ביה ולגבי ונתן בעינן שלו והלכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו כך פירש"י ז"ל עכ"ל הרמב"ן. הרי מבואר שלזה לא הביא רש"י הא דאשה כותבת משום דשם ליכא תקנתא דאקנו רבנן כלל וכשהיא נותנת שכר הסופר עיקר הקפידא דנראה כשלוחה ומיקרי וכתבה וכדאקנו ליה ממילא לא מיקרי רק שלוחו כיון שא"ל כתובו. וא"כ שפיר כשנותנים אחרים א"צ כלל להקנות. דממילא מוכח שהם משלמים עבור הבעל והסופר כותב בשליחותו כי דווקא עליה הקפידה תורה ששייכת בגט אבל באחר לא שייך כלל לומר שיהא שלוחו של אחר ואין עולה כלל על דעת המשלם וע"ד הסופר שיהא שלוחו. והוי כשוכר פועל לעשות בשל חבירו ואומר שכרך עלי. דמ"מ אין לו שום חלק בפעולתם והכל של חבירו. וא"כ נתבאר שלדעת רש"י והרמב"ן וכ"כ הר"ן כהרמב"ן ורי"ו הובא בב"י שפיר דמי אם משלם אחר לדידן שגוף הנייר ודיו מקנה הסופר לבעל כנהוג:
אות ב
ובאמת בפירש"י לענ"ד בלא"ה א"ש דהא ר"ח אמר שיכול לפסול גיטי דעלמא. וע"ז הוצרך רש"י להביא מהא דב"ב דהמנהג כן אבל במשנה דאשה כותבת גיטה אינו רק דקמ"ל דשרי בכה"ג. אבל לא שמנהג כן ואדרבא תנן במשנה בב"ב קס"ז שהבעל נותן השכר. ורק הש"ס חידש שם דהאידנא נהגו שהאשה נותנת. והא דלא מקשה בב"ב שם ממשנה דכותבת גיטה היינו משום דבב"ב שם עיקר הענין לא נחתו רק לדין מי יתן שכר הסופר ולזה מקשה ממנהגינו שמטילים על האשה אבל מהמשנה ל"ק דשם לא אשמועינן רק דשרי לעשות כן אבל לא שמוטל עליה. ובזה מיושב ג"כ הא דמייתי הש"ס בדף כ"א מהא דהאשה כותבת גיטה דידעה לאקנויי ופירש"י שהקנתה הגט. וקשה דהא רבנן אקנו ליה וכמש"ל בשם הרמב"ן דגם הקלף ודיו נקנים לו עי"ז. ומ"ש הרמב"ן והר"ן בזה דלא אקנו ליה רק פשיטי דספרא אבל לא גוף הדבר שלה. דחוק לענ"ד דמנ"ל לחלק בזה ואטו אם נתנה חפץ להסופר בעד שכרו לא אקנו לבעל בכה"ג. והרשב"א בחי' תירץ דרבא דאמר דרבנן אקנו ליה לדבריו דר"ח קאמר וליה לא ס"ל רק שהיא מקנה לבעל בפירוש. וצל"ע דאם היה המנהג שמקנים הגט בפירוש לבעל א"כ היכי ס"ד דר"ח למיפסל גיטי דעלמא וכי לא ידע מתניתין דאשה כותבת גיטה וגם רבא למה הוצרך לומר לדבריו דבר שאינו ולא השיב לו האמת. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דבזמן המשנה לא היתה עדיין התקנה שהאשה תשלם שכר הסופר ורבנן הקנו לו וכדתנן בב"ב שבעל משלם שכר הסופר וא"כ ע"כ צ"ל דהא דכותבת גיטה שהקנתה לו הגט ושפיר דייק הש"ס מינה דידעה לאקנויי וז"ב בס"ד [ועפ"ז שפיר י"ל דאחר התקנה אקנו לו רבנן אף קלף שלה אם כותבת בעצמה. אך חלילה לי לחלוק על הראשונים בדין וגם כי יש עוד להעיר בזה אכ"מ רק עכ"פ מהכא אין שום הכרח לדינם לענ"ד. ומה שהביא הרמב"ן וש"פ עוד ראיה לדין הנ"ל מהא דגיטין כ' בטבלא שלה דאיתא שם דבעיא לאקנויי. וקשה דהא אקנו ליה רבנן ועכצ"ל דלא אקנו בדבר שהוא שלה. לענ"ד י"ל דלא הקנו רק שכר הכתיבה והקלף שהוא הכרחי לגט משום תקנת עגונות דלא לישהיה אבל כשכותבים הגט על טבלא וכדומה לא תקנו להקנות ליה בכה"ג הטבלא שאין בזה תק"ע שהרי אפשר לכתוב על קלף או נייר וגם דהוי מילתא דלא שכיחא ולא תקנו רבנן בכה"ג] וע"ל אות ד':
אות ג
והתו' כ' ע"ב ד"ה אשה הקשו וכי לא ידע מתניתין דאשה כותבת גיטה. ותירצו דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל אלא שנותנת שכר הכתיבה ורב אשי דפשיט מינה משמע ליה דאיירי בקלף שלה עכ"ל. ודבריהם צ"ע מ"ש שנותנת שכר הסופר דאם כוונתם מצד ששכר הסופר אקנו רבנן לבעל הא תקנה זו לא היתה בזמן המשנה כמש"ל וגם דהא עיקר המשנה קמ"ל דכשירה לכתוב בעצמה הגט וכדמסיק במשנה שם שאין קיום הגט אלא בחותמיו וא"כ למה הוצרכו לפרש דאיירי בנותנת שכר [והיה אפשר לומר דעת התו' דס"ד דהא דתנן האשה כותבת היינו חידוש התקנה דאקנו רבנן והאשה יכולה ליתן שכר הסופר וזהו כדעת הרא"ש הובא בב"י סי' ק"כ דס"ל דעיקר חיוב השכר גם עכשיו על הבעל רק דהתירו להאשה ליתן. ושפיר י"ל דהתקנה היתה בזמן המשנה רק בב"ב איירי מעיקר החיוב ועפ"ז יש ליישב שיטת הרא"ש הנ"ל ואקצר. כי באמת ז"א דסוגיא דבב"ב משמע להדיא שאח"כ נתקנה תקנה זו וגם לשון המשנה שאין קיום הגט אלא בחותמיו מורה דלא נחית לתקנה זו רק להורות היתר כתיבת האשה בעצמה כנ"ל] ומצאתי קצת במהר"מ שיף שהתעורר ונשאר בקושיא. ונראה כוונת התו' דס"ל דעיקר הקפידא הוא על הקלף ודיו שיהיו של בעל אבל שכר הסופר לא איכפת לן כיון שהבעל אומר לו כתוב הרי הוא שלוחו וכ"כ התו' כ"ב ע"ב ד"ה והא דהא דקאמר ר"ח למיפסיל גיטי. דעלמא משום דכתיב וכתב אונתן סמך דלאו מידי יהיב לה כיון שהוא שלה אבל וכתב שפיר מיקיים כיון שנכתב בציוויו יעו"ש. הרי להדיא שעיקר הקפידא הוא על הקלף. ודנקיט הש"ס בב"ב קס"ח גבי שכר הסופר משום דבעינן וכתב ונתן היינו משום שדרכם היה שהסופר היה מקבל שכר וכותב על קלף שלו וזה נכלל בשכרו וכדאשכחן בגיטין כ"ו בכותב טופסי גיטין שהסופר מכין הגט על קלף שלו. וכן הא דאמרינן בב"ב קס"ז בשטר שהלוה נותן שכר ג"כ נכלל בזה הנייר כדאיתא בב"מ י"ג שנייר של לוה וכ"כ הרמב"ן והר"ן שהקלף נכלל בשכר הסופר ולזה אמרו דאקנו ליה רבנן השכר כדי שיקנה הסופר הקלף לבעל כמ"ש הרמב"ן והר"ן כנ"ל. ולזה תנן אשה כותבת גיטה אף קודם התקנה בקלף שלו כי ממלאכת הכתיבה אין קפידא כיון שהקלף שלו. והא דנקטו התו' שנותנת שכר הסופר הוא לאו דווקא דהא המשנה איירי שם בכותבת בעצמה רק באו לפרש שעיקר רבותא דמתניתין היא ששכר הסופר א"צ להיות דוקא של בעל ושפיר איקיים וכתב בכה"ג וכמ"ש בדף כ"ב ע"ב דעיקר וכתב אסופר קאי יעו"ש וממילא ה"ה בכותבת בעצמה דחד טעמא הוא שאין קיום הגט אלא בחותמיו. ורב אשי ס"ל דאיירי בקלף שלה וע"כ צ"ל שהקנתו דהא עדיין לא היתה התקנה דאקנו רבנן כמש"ל:
אות ד
ומ"ש התו' מקודם בא"ד דלא אקנו ליה רק דמי כתיבת סופר מדידה. אבל טבלא דידה לא מקנו ליה ולכאורה כוונת דבריהם כדעת הרמב"ן והר"ן שהזכרנו דחפץ דידה לא הקנו לו רבנן. אבל כבר כתבנו שהוא דחוק לומר כן וגם דא"כ למה נקיט רמב"ח טבלא לינקט קלף או נייר דהא כתבו הרמב"ן והר"ן דגם קלף שלה לא אקנו ליה וכדפשיט רב אשי באמת מהא דכותבת גיטה דאיירי סתמא בקלף ונייר. לזה נלע"ד שכוונתם כמ"ש באות ב' דאף דהקנו קלף שלה אבל חפץ חשוב שלה לא אקנו ליה. ולהכי רמב"ח שהיה אחר התקנה נקיט טבלא דבכה"ג לא אקנו ליה וצריכה להקנותו. והיינו שכתבו התוס' דרק שכר הסופר הקנו לו לפי שהוא דבר הרגיל לשלם לסופר שכתב והוא נותן הקלף ודיו משלו כנ"ל. אבל טבלא שהוא חפץ חשוב ואינו הכרחי לצורך הגט לא אקנו ליה רבנן בכה"ג וצריך להקנות לו בפירוש. ורב אשי דפשיט מהא דכותבת גיטה משום דאז לא נתקן עדיין וצריכה להקנות לו גם קלף ונייר [שוב ראיתי בחי' הרשב"א בגיטין כ' ע"ב שכתב לחלק כמ"ש בין נייר לטבלא והבין כן בכוונת התו' רק שהוא דחה חילוק זה דמה לי נייר ומה לי טבלא. ולענ"ד דיחוי כזה חוזר ונראה לקיים דברי התו' וכמש"ל] ולפ"ז מבוארים שפיר דברי התו' כמ"ש דעיקר קפידא רק על הקלף שיהא של בעל ואשכר הסופר לא איכפת לן כלל וחולקים על הרמב"ן והר"ן שהזכרנו שנראה מדבריהם דגם שכר הסופר אין ראוי שיהא של האשה משום דמיחזי כשלוחה של אשה וכמש"ל. וממילא לדעת התו' ודאי אם יתן אחר שכר הסופר אין קפידא כיון שמנהגינו להקנות הנייר ודיו לבעל. ובדעת רש"י אין הכרע אי ס"ל כדעת הרמב"ן והר"ן או כדעת התו' שהזכרנו אבל עכ"פ אם אחר נותן שכר הסופר ש"ד וכמש"ל וע' בתו' גיטין כ"ט ע"א ד"ה משום:
אות ה
ועיקר ענין ההקנאה לדעת רמב"ן ור"ן ורי"ו צריך ביאור. דמ"מ ע"י מה קונה הבעל הקלף והדיו וגם מה תועלת במה שהקנו רבנן מעותיה לבעל. בשלמא למ"ד בב"ק ק"ב דדעת המוכר להקנות לבעל המעות אף שאינו יודע שהם מעותיו והכי קיי"ל עח"מ סי' קפ"ד. י"ל דה"נ הסופר כוונתו להקנות לבעל המעות וכיון שהקנו חז"ל המעות לבעל ממילא נקנה לו הכל. אבל למ"ד התם דכוונתו להקנות לקונה קשה דלאו כל ספרי גמירי דרבנן אקנו פשיטי דספרא לבעל. והרמב"ן בחי' לב"ב דף קס"ז ע"ב כתב תק"ח הוא שכך וכו' נעשה כא"ל הא לך זוזי והקנה שטר למוכר דספר מקנה בעינן וכו' אמרו שתהא כאומרת לו הא לך זוז והקנה הגט לבעל לפיכך א"צ להיות הקסת והדיו והקולמוס והקלף אלא של סופר והוא מוכר הכל באותו זוז עכ"ל. ועדיין צ"ע כמ"ש דהא הסופר אינו יודע מזה. ונראה דבאמת כיון שהבעל מצוה לסופר לכתוב. ודאי יודע הסופר שהוא עיקר המגרש ומכוין הכל להקנות לו ורק כיון שהאשה נותנת שכר הסופר ובזה נכלל הקלף כמש"ל הנה אם היתה מכוונת ליתן רק בעד הבעל הוי שפיר קנה הבעל מדין עבד כנעני כדאיתא בקדושין ז' ובח"מ סי' ק"צ. ואף דבעינן שיהא שליח הלוקח כדאיתא שם ה"נ הרי הוא שליח הבעל שאומר לו לכתוב. וכנ"ל שהסופר יודע שצריך להיות של בעל. אבל הא כבר איבעיא לרמב"ח בגיטין כ' אי אשה ידעה לאקנויי כשמקנה לבעל בפירוש משום דהגט חוזר לה אינה מקנתו באמת ע"ש ברש"י ותו'. ואף דפשיט שם דידעה. זה רק במקנתו בפירוש אבל הכא בסתמא ודאי י"ל שדעתה שיכתוב הגט עבורה בעד כספה כי לה ישאר אח"כ. וער"ן פ"ב דגיטין שרצה לפרש הא דלא ידעה לאקנויי שאינה יודעת שצריך להקנות יעו"ש. ולזה תקנו חז"ל שהאשה תתן השכר בעד הבעל פירש שבתקנתם הקנו מעותיה לבעל שתתן עבורו ולא מצד עצמה וממילא הו"ל כאומרת בפירוש שיקנה הסופר לבעל והסופר בלא"ה כוונתו להקנות לבעל כמש"ל. וכ"ז שייך באשה שעולה על דעתה לקנות הגט מצד שחוזר אליה כמש"ל אבל אחר כשנותן שכר הסופר ודאי אינו חושב לקנות כלל ורק נותן בעד הבעל וקנה מדין עבד כנעני כמש"ל ועוד יבואר אי"ה בזה:
אות ו
והנ"י בפ' ג"פ כתב וז"ל וכתב ונתן משמע שהבעל הנותנו הוא מכתיבו שפורע שכרו. והשתא שהאשה נותנת השכר כי היכי דלא נשהיה וכו' והא דכ' וכתב ונתן ל"ק דצוואת כתיבה קאמר עכ"ל. ומזה הביא התו"ג ראיה דבעי שיהא הבעל נותן השכר מדאורייתא ורק רבנן אקנו ליה של אשה. ועל סוף דברי הנ"י שכתב דל"צ רק צוואת כתיבה כתב התו"ג שכבר תמה עליו הג"פ. והוא תמוה לכאורה באמת דהא בש"ס מפורש וכן בדבריו שתקנ"ח הוא כי היכי דלא נשהיה וא"כ מאי קאמר דוכתב הוא צוואת כתיבה. ונראה דס"ל להנ"י כעין מ"ש הרשב"א בחי' בגיטין כ' דרבא לטעמיה דר"ח קאמר דאקנו רבנן וליה לא ס"ל רק שמפרש באופן אחר. דבאמת קשה למה לא הוזכר בפג"פ שם התקנה דאקנו רבנן רק סתמא שדיוה אאשה. ולזה מפרש דהש"ס מקשה מאי טעמא משום דבמשנה שם מתבאר דכל מי שמגיע לידו הטובה וההקנאה הוא נותן שכר כמו במכר נותן הלוקח ובמלוה נותן הלוה שעי"ז מלוה לו וע"ש מ"ש הנ"י לענין שובר ג"כ. וא"כ גם כאן היה להאשה לית השכר שהיא קונה א"ע ע"י הגט ורשות בידה לישא בעל אחר. משא"כ הבעל שרשות בידו לישא בלא"ה והוא רק מקנה. ואף שנפטר משאר כסו"ע מ"מ נקרא מקנה בגט וממילא נפטר וה"ז כעין מכר שמוכר מקבל דמים מ"מ מיקרי מקנה ואף במוכר שדהו מפני רעתה כדאיתא שם בב"ב. וע"ז משני דכתיב וכתב ונתן פי' דפשטות הכתוב משמע שאם רוצה לגרשה יכתוב גט ויתן לה על הוצאותיו ואף דעיקר קרא אתא לצוואת כתיבה מ"מ ממילא ש"מ דכיון דתלוי בדעתו ורצונו לבד ממילא יהא משלו דוודאי אם ירצה לגרשה לא נכוף אותה ליתן לו על הוצאות הגט. ודוקא בשאר שטרות שתלוי בדעת שניהם שייך לומר שמי שקונה יתן השכר משא"כ בגט שתלוי רק בדעתו וז"ב. וכ"כ הנ"י במשנה שם שהבעל נותן שכר משום שהוא זכותו ורצון נפשו עכ"ל. והוא נפלא לכאורה דהא הש"ס מפרש מקרא דוכתב ונתן וע"כ צ"ל כמ"ש דלאו ילפותא הוא מעיקר הדין רק דמייתי שתלוי הדבר בדעתו ורצונו. וע"ז אמרינן דהאידנא לא עבדינן הכי כי היכי דלא נשהייה פי' שכדי שלא תתעגן העמידו השכר עליה כעיקר הסברא שיתן מי שהוא טובתו ובפרט שלפעמים רודפת אחר הגט והוי לרצונה וע"ז כתב הנ"י דלא תקשה מקרא דוכתב דבאמת עיקר קרא דוכתב קאי על צוואת כתיבה רק דממילא נשמע שהשכר עליו כמש"ל. אבל אינו שייך כלל לכשרות הגט:
אות ז
וש"ס דגיטין ג"כ מפרש באופן אחר דבאמת קשה מאי קאמר ר"ח יכילנא למיפסל דממ"נ אם נראה לו שפסול כלום משוא פנים יש בדבר. לזה נראה דהוי כהא דאמר רשב"י משום ראב"ע בעירובין ס"ה יכולני לפטור כל העולם מן הדין דודאי אין כוונתו שיהא כן באמת ויהיה ח"ו עולם הפקר אבל הכוונה שיש מקום ללמד זכות על חטאת ישראל מפני צער השעבוד והגלות ע"ש. וה"נ אמר ר"ח שיש לו חשש ופקפוק בכל הגיטין משום דפשטיה דקרא משמע שהבעל יתן שכר. ואף שבאמת אינו פוסל הגט כמש"ל בכ"ז יותר ראוי לעשות ככתוב בלי שום חשש. וע"ז משני רבא דאקנו ליה רבנן דאין בזה שינוי כלל דהא י"ל דאקנו ליה השכר והיא נותנת בשבילו. אבל מעיקר הדין גם ר"ח מודה דכשר וגם לרבא אין כאן חידוש תקנה כלל רק הא דשדיוה אאשה ורק דלדבריו דר"ח אמר שאפשר שהקנו לו רבנן ולזה לא הוזכר זה בב"ב. ויותר נראה שמפרש הא דרבנן אקנו לאו בתורת הפקר ב"ד רק הכוונה שחז"ל צוו על האשה שתתן השכר בעד הבעל ולא מצד עצמה. ושפיר הסופר נשכר לבעל מדין עבד כנעני כמש"ל אות ה' והו"ל שפיר וכתב. ומ"מ פי' הנ"י בב"ב דוכתב הוא לצוואת כתיבה משום דפשטיה דש"ס שדיוה אאשה משמע לגמרי ובפרט לרמב"ח דמיבע"ל בגיטין כ' ע"ב אי אשה ידעה לאקנויי וכעין זה כ' הרשב"א ויבואר להלן אי"ה. ועפמ"ש מיושב לשון ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן דקאמר רבא דמאי ודילמא הא ע"כ צ"ל כן. אבל למ"ש א"ש דלא בא רק לדחות פקפוקו של ר"ח. אבל בדין אין הכרח לזה וז"ב בס"ד בדעת הנ"י. וממילא שמענו דעתו שאין קפידא כלל בשכר הסופר מי יתן ואף כשתתן האשה כשר ומכ"ש אם נתן אחר:
אות ח
והרשב"א בחי' בגיטין כ' ע"ב כתב להקשות דרבא פשיט שם דאשה ידעה לאקנויי א"כ ל"ל הא דאקנו רבנן ותירץ דלדבריו דר"ח קאמר דס"ל לר"ח דלא ידעה לאקנויי וליה לא ס"ל הכי רק ס"ל לרבא וכן לרב אשי דפשיט ג"כ מהא דאשה כותבת גיטה דידעה לאקנויי לבעל וע"ש שכ"כ בדעת רש"י. ולא רציתי להאריך בפרטי דבריו שם אף שיש לדקדק בהם אבל תוכן מסקנתו נראה שם שמפרש שלא הקנו לו רבנן כלל ואין כאן שום הקנאה ורק שהאשה נותנת עבור הבעל ויודעת שעיקר הכתיבה הוא בעד הבעל ורק שמשלמת עבורו וידעה לאקנויי וקנה הבעל מדין עבד כנעני כמש"ל וז"ב בדעתו יעו"ש. וא"כ ס"ל כדעת הנ"י שאין כאן הקנאה כלל ורק דהנ"י ס"ל שא"צ כלל לעיכובא שיהא של בעל. והרשב"א ס"ל דהוי לעיכובא ורק שבאמת האשה נותנת בעד הבעל כנ"ל. ועדיין י"ל דטעמו משום שהקלף נכלל בזה כמש"ל אות ג' ואקצר. אבל עכ"פ לדעתו כל שכן אם יתן אחר שכר הסופר ודאי אמרינן דידע לאקנויי ושפיר קנה הבעל מדין עבד כנעני כנ"ל [ושם בחי' הרשב"א נראה דמפרש הא דאשה כותבת גיטה הוא מצד תקנה דשדיוה אאשה ועמש"ל אות ב' ג' בזה]:
אות ט
והמרדכי פג"פ כתב בשם רבינו ברוך דשכר הסופר על הבעל משום דכתב ונתן ואם נתנה האשה כשר דתקינו דיהבה אם חפצה דלא לשהייה. וכדאמר רבא בגיטין דה"ט דיהבי רבנן משל אשה לבעל דהפקר ב"ד הפקר ומקיים שפיר וכתב ונתן אבל הקלף ודיו צ"ל משל בעל דהא כתיב ונתן דאפילו בטבלא של האשה שהגט כתוב עליה מספקא בגיטין אם צריך עדים שהקנתה להבעל עכ"ד. וכ"ה דעת ההג"מ פ"ד מה"ג והג"א בשם ר"ת ובה"ע וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש והטור שהתקנה הוא על שכר הסופר. וקלף ודיו צריך להקנות בפירוש. ולשון המרדכי צריך ביאור דמעיקרא כתב דע"י הפקר ב"ד מיקיים וכתב ונתן והדר כתב דקלף יהא של בעל דבעינן ונתן. ואפשר הא דנקיט מתחילה משום דכתב ונתן ט"ס וצ"ל וכתב ונתן וכמו דנקיט אח"כ בדבריו וכמו שהוא בש"ס לפנינו ועיקר כוונתו על וכתב דמיניה ניליף דהבעל מכתיבו ומן ונתן ניליף שיהא שלו וכן ע"כ צ"ל דעת הנ"י דמונתן יליף שיהא הקלף של בעל דהא מפורש בסוגיא דטבלא בגיטין כ' ע"ב דבעי שיהא שלו הקלף וע"כ דאף דס"ל להנ"י דשכר הסופר אינו מעכב דעיקר וכתב קאי על צוואת כתיבה כמש"ל מ"מ ונתן מעכב שיהא שלו. אבל בזה פליג הר"ב על נ"י דהר"ב ס"ל דגם וכתב הוי לעיכובא שבעל יתן שכר סופר מדכתב דלהכי מיקיים וכתב משום דהפקר ב"ד הפקר. אבל הוא דחוק בדעת הר"ב לעשות ט"ס בדבריו וגם כי הסמ"ג ובעה"ת והג"מ העומדים בשיטה זו כתבו בהדיא דהאשה נותנת שכר הסופר ושפיר מיקיים בהכי ונתן משום הפקר ב"ד יעו"ש הרי להדיא דגם שכר הסופר ילפי מן ונתן. וצ"ל כוונת הר"ב דשכר הסופר וגם הקלף ילפינן מונתן דיהו של בעל רק דבשכר אקנו רבנן לבעל ובקלף לא אקנו רבנן ואף שדחוק בלשונו אבל כ"נ כוונתו. וכן מפורש בבעה"ת הובא בב"י סי' ק"כ וכ"נ בסמ"ג והג"מ. ונראה דלשון בעה"ת שהובא בב"י הוא ספר התרומה שחברו רבינו ברוך וכ"נ באו"ז סי' תשט"ז שהביא בשם ר"ב בסה"ת יעו"ש וא"כ להדיא כמש"ל בכוונת רבינו ברוך שבמרדכי. וכן מצאתי בסה"ת להדיא ריש הלכות גיטין.
אות י
והא דדייק בגיטין כ' ע"א מקרא דוכתב כבר כתבו התו' כ"ב ע"ב דסמיך על ונתן. ובב"ב קס"ז דגרסינן מ"ט דא"ק וכתב ונתן פשוט לדעתם דלהכי מייתי ונתן דמינה עיקר ילפותא. והנה הרשב"ם כתב ה"ג מ"ט דא"ק וכתב ונתן עכ"ל מדכתב ה"ג נראה שהיתה לפניו גירסא אחרת ואפשר שהיה גירסא בש"ס מ"ט דכתב ונתן כמו שהוא הלשון במרדכי ועיקר ילפותא מונתן. וע"ז הגיה הרשב"ם שצ"ל א"ק וכתב ונתן והלימוד מוכתב וכהא דגיטין כ' וגי' הרא"ש ובאו"ז סי' תשט"ז מ"ט וכתב ונתן. אבל דחוק לומר שכוונת רשב"ם לאפוקי מגירסא זו להוסיף תיבות אמר קרא. ואף כי אפשר ליישב זה דאמר קרא משמע דרך לימוד טפי ולאפוקי מדעת הנ"י ואקצר:
והא דפריך הש"ס בגיטין מונתן והכא לא יהיב מידי. ופירש"י ובתו' ד"ה ודילמא דהקושיא מגט שאינו ש"פ. ואף דגם קושיא קמייתא הוא מונתן מ"מ בקמייתא דייק מדכתיב ונתן בתר וכתב שהקלף והכתיבה יהו של בעל דונתן קאי על גט כתוב. אבל הא דפמש"פ דייק ממשמעות לשון נתן שיהא כדי נתינה וע"ז דחי דאיצטריך ונתן לנתינת הגט פירש דבעי יציאה מרשותו ואף פמש"פ וכמ"ש התו' שם. והפנ"י הקשה דע"כ רוב גיטין ש"פ דאלת"ה מאי פשיט מאשה כותבת גיטה דידעה לאקנויי דפמש"פ ל"צ לאקנויי דלאו ממון הוא. ותמיהני דאטו פמש"פ לא בעי הקנאה והא קיי"ל דאסור לגזול פמש"פ ורק לאו בר השבה הוא עח"מ סי' שנ"ט. וגם בדין אם התחילו גומרים אף בפמש"פ כדאיתא בב"מ נ"ה. ובשטמ"ק בשם הריטב"א כ' שם דבכלי פמש"פ נזקקין בתחילה ועקצה"ח סי' פ"ח בשם הרשב"א וא"כ הכא ודאי בעי לאקנויי. ומה שהקשה עוד למה לא מייתי מעלה של זית. יש לדחות משום דשם י"ל דקאי באתרא דהוי ש"פ. ומ"ש עוד כיון דעיקר התירוץ דל"צ ש"פ בלשון נתינה א"כ עיקר חסר מן הספר. ולענ"ד הכוונה דהא כ' התו' דסתם נתינה קאי על נתינת הדבר ההוא ולא על שיעורו רק היכא דשינה הלשון מוכח דמצריך כדי נתינה יעו"ש ולזה ס"ד דש"ס דכל נתינה בעי ש"פ ודחי דסתם נתינה קאי על נתינת החפץ ומסירתו. ולכדי נתינה בעי הוכחה. ומש"ש לפרש דמקשה כיון דהקנו משלה לבעל א"כ לא יהיב לה מידי דגם מקודם היה שלה. הנה גם על דעתי עלה לפרש כן. אבל א"א לומר כן דהא כיון שהקנו לו חכמים לחלוטין ממילא שוב הוי נתינה מעלייתא וז"ב לענ"ד:
אות יא
ובאמת דחוק מאוד לשון הש"ס דגיטין הנ"ל לדעת הר"ב ודעימיה דמקשה ברישא מוכתב והדר מונתן. ולזה נלענ"ד יותר דכל הנהו פוסקים נמי ס"ל דמוכתב דייקינן שהבעל יהא מכתיבו והיינו שיהא שלוחו ולא יתערב בו שליחות האשה כלל כמש"ל לדעת הרמב"ן והר"ן. ורק דס"ל דבשכר הסופר איכא נמי משום ונתן דבעינן שיהא הכתב של בעל לגמרי ולא מהני שליחותו לחוד. ולזה שפיר מקשה הש"ס ברישא מוכתב והכא איהי כתבה כמש"ל להרמב"ן והדר מונתן ויליף מדסמיך וכתב לונתן דהכתב יהא שלו ג"כ וכעין שכ' הנ"י שהבעל הנותנו יהא מכתיבו והיינו דמייתי בב"ב קס"ח וכתב ונתן. ומ"ש התו' בגיטין כ"ב ע"ב דלא בעי שליחות בכתיבה ורק שיהא ברשות הבעל דליהוי לשמה ודפריך מוכתב אונתן סמיך דבעי שיכתוב בציוויו ויתן. והכא אפילו נכתב בציוויו לא יהיב לה מידי דהכל שלה עכ"ל. כוונתם גם כן מדסמיך ונתן לוכתב כמש"ל. ומלשונם נראה שהבינו דגם הקלף אקנו לבעל כדעת הרמב"ן מדכתבו דהכל שלה [וע"פ התו' הנ"ל י"ל קושיית התו' כ' ע"ב למה לא פשיט אביי ורבא דידעה לאקנויי מהאשה כותבת גיטה. דיש לומר דאינהו ס"ל כר"נ דמוקי לקמן כ"ג משנה זו כר"מ דוכתב קאי על חתימת עדים ולא על כתיבת גט ע"ש. ורבא דפריך ליה שם מ"מ י"ל דקיבלה מיניה וא"כ ליכא קרא כלל דבעי שיהא שכר הסופר משלו כנ"ל. אבל רב אשי דפשיט מינה ס"ל כמאן דמוקי לה שם כר"א דוכתב קאי אגוף התורף ושפיר מוכיח מינה. עוי"ל דאינהו ס"ל כהנהו דמוקמי בדף כ"ג רישא בשייר מקום התורף ואשה כותבת גיטה ס"ל דאיירי נמי בהכי והיינו דמסיק שאין קיום הגט אלא בחותמיו דהיינו תורף כהא דדף כ"א ע"ב חתמו דקאי אתורף יעו"ש. דפירש"י דבחותמיו קאי על עידי מסירה דחוק קצת. ורב אשי דפשיט מינה ס"ל כר"ה דמוקי שם בגדול עוע"ג ואף בתורף וקרא דוכתב קאי על תורף כנ"ל וא"ש קושיית התו' הנ"ל]:
נשוב לנ"ד דאף לדעת הר"ב וסמ"ג וש"פ החשש הוא רק כשהיא נותנת שכר הסופר שנמצא שיש לה חלק בו כי דעתה על עצמה מצד שחוזר הגט לה כמש"ל וגם בסופר יש לחוש שמתערב בו שליחותה כנ"ל והוצרכו להקנות לבעל. אבל אם אחר נותן השכר אין דעתו כלל ע"ז כי אין לו שייכות בו כלל ורק הוי כפורע חובו של חבירו או שוכר לעשות בשל חבירו דודאי הוי המלאכה של חבירו וכמש"ל לדעת הרמב"ן:
אות יב
ובאמת צריך ביאור לדעתם מה קנין יש לאשה בגט ע"י שנותנת שכר כיון דגוף הגט של בעל וגם הדיו ואי נימא דאומן קונה בשבח כלי א"ש אבל אי לא קנה קשה. וצ"ל כמש"ל דכיון דכתיב וכתב ונתן ילפינן דגם הכתיבה יהא שלו ובשליחותו. ובזה מבואר הא דמועיל דאקני רבנן ליה דכבר כתבו המפרשים דבכ"מ דאקנו רבנן היינו מצד הפקר ב"ד וא"כ צריך עדיין לזכות בו באיזה קנין וע' נתיבות סי' רל"ה. ובנ"ד כ' ג"כ המרדכי וההג"מ דהוי רק הפקר ב"ד וא"כ קשה במאי קנה הבעל. ואף אם נתנו הסופר לבעל לגרש בו מ"מ אינו מכוין לקנות עתה כתיבת הגט וכבר נחלקו הפוסקים אי ידו קונה שלא מדעתו וע' נתיבות וקצה"ח סי' רס"ח בשם מהרי"ט. ובפרט דגם הסופר אין מכוין להקנות. אבל למ"ש א"ש דבאמת אין להסופר שום קנין עצמיי בגט רק מצד שעבוד שיש עליו בשביל מלאכתו ושכרו וכיון שהפקירו חז"ל השכר ממילא שפיר מיקרי כל הגט של בעל כי אין לאחר שום חלק ושעבוד עליו. ועוד נראה כיון שהקלף שלו קונים לו כליו של בעל כמו"ש המח"א דאף אין לו תוך קונה מהא דב"מ ס"ז. ומצאתי בנתיבות סי' ש"ו שרצה לומר כן בישוב קושית הפנ"י מאומן קונה בשבח כלי ודחה דהו"ל כליו ברשות מוכר. ולענ"ד ז"א דהא בא ליד הבעל בשעת נתינה ואף אם נותנו ע"י שליח מ"מ הו"ל רשות הבעל דשלוחו כמותו ונקנה לו רשות השליח או ידו לזה:
אות יג
ולדעת הרמב"ן שהקלף ג"כ של סופר קשה טובא במה קונה הבעל. דאף דאקנו ליה רבנן זוזי דאשה. מ"מ מעות אינן קונות לדידן [ולפמ"ש הרשב"א דרבא לטעמיה דר"ח קאמר וליה לא ס"ל כמש"ל. י"ל לפי מה שפירש"י בב"מ מ"ח דלר"י דס"ל מעות קונות מה"ת אם קידש בו אשה מקודשת יעו"ש. א"כ ה"ה הכא לגבי גט מעות קונות. וא"כ שפיר פריך ר"ח דהאשה קונה במעות הקלף וכן הכל. ולטעמיה דס"ל בב"מ מ"ט מעות קונות יעו"ש דקאמר כשם שתיקנו וכו'. ולטעמיה א"ל רבא דאקנו רבנן. אבל רבא גופיה דס"ל משיכה קונה דאמר בב"מ מ"ח קרא ומתניתא מסייע וע"ש בתו'. א"צ כלל לסברא דאקנו דבלא"ה אין האשה קונה במעות כנ"ל. ולזה שפיר פשיט ג"כ רב אשי מהא דאשה כותבת גיטה דידעה לאקנויי גבי טבלא. דס"ל נמי משיכה קונה כמ"ש התוס' בב"מ מ"ח. וא"כ לא ס"ל כלל תקנתא דאקנו לבעל ושפיר ס"ל שהסופר מקנה לבעל כשנותנו לגרש בו ואקצר] ואם הסופר קונה הקלף עתה א"ש כמ"ש הר"ן שקונה עבור הבעל. אבל אם יש לו מקודם מאי איכא למימר. והר"ן כ' שם שבאמת צריך להקנות לבעל. ולא מצינו זה וגם הרמב"ן לא כ"כ ובכמה דוכתי בגיטין משמע שדרכם היה להיות להסופר טופסי גיטין מוכנים ע' דף כ"ו וכ"נ דעת הרמב"ן שהובא בב"י ולעיל אות א' שכתב שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת האשה יעו"ש וצ"ע טובא במה קונה וכן בכל הנהו דמייתי הרמב"ן שם במושלך לבור ואינך ורק אם הקלף של האשה כתב הרמב"ן שצריך להקנות לו ממש יעו"ש. וביותר קשה אם לא נתנו עדיין השכר לסופר או שכותב בחנם א"כ אין כאן אפילו קנין כסף. ואם מגרש ע"י שליח אפשר לומר שזוכה השליח הגט בשביל הבעל אבל אם הסופר בעצמו שליח כמ"ש האחרונים בסי' ק"כ ובב"ש סק"י ובר"ס קמ"א וע"ש בפ"ת דסופר יכול להיות שליח וא"כ אין שום אופן שיזכה הבעל. ואם יש חילוקים בזה כל כה"ג הו"ל להרמב"ן לפרושי. אכן בטור אהע"ז סי' ק"כ הביא בשם הרמ"ה דכיון שצוה לעדים לכתוב וליתן הגט לאשה בזה נקנה הגט לבעל ובאו קנין הבעל ונתינה לאשה בבת אחת יעו"ש. הרי שהרגיש בכמ"ש ויישב זה. והנה הרמב"ן אף כי לא נמצא בדבריו מפורש שיחלוק על סברת הרמ"ה מ"מ פשטות לשונו מבואר דלא ס"ל כהרמ"ה. שוב אחרי כותבי ראיתי בב"ש סי' ק"כ שכתב לחלק באמת בין אם הסופר הוא השליח או לא ואם בחנם וגם כתב דהרמב"ן חולק על הרמ"ה יעו"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו. ואם כי בגוף חילוקו אין נלע"ד דסתמא אמרו רבנן דמהני ולא חילקו בין אם השליח הוא הסופר או לא וכמש"ל:
אות יד
וגוף שיטת הרמ"ה צ"ע דאיך אפשר שתזכה האשה לבעל וגם לעצמה ובפרט דאינה מכוונת כלל לזכות לבעל וגם קשה מהא דקידושין דף ז' בנותן לה מנה ותקדש לפלוני דקדשה מדין עבד כנעני וכן במכר ולהרמ"ה ל"ל דין עב"כ נימא כפשוטו שהיא זוכה המנה עבורו ועבורה בבת אחת כמו בגט דהא גם בגט בעינן שיהא שלו ממש. ודין עב"כ ודאי אינו מצד סברת הרמ"ה כמבואר בסוגיא דקדושין כ"ג דאם זוכה הרב בשביל העבד שוב אין קנין לעבד בלא רבו יעו"ש. וכן בדף ז' שם מבואר דלאו היינו טעמא. וצ"ל להרמ"ה דלהכי איצטריך שם סברא דעב"כ משום אידך דינא דנקיט שם תן מנה לפלוני ואקדש לו דשם לא שייך סברת הרמ"ה רק משום עבד כנעני וערב יעו"ש:
אות טו
והנה הרמב"ם בפ"א מה' מכירה לא הביא רק הא דערב ולא דעבד כנעני גבי מכר. ותמה הר"ן דהא אכולהו אמר רבא וכן לענין ממונא. וכתב הכ"מ וב"י סי' ק"צ דגריס דקאי רק אדין דערב יעו"ש. ולכאורה קשה דהא כתב הרמב"ם פ"ה מה"מ דנותן כלי למוכר שיקנה לפלוני קנה יעו"ש. וע"כ היינו מדין עב"כ. ונראה דעתם דהא קשה ל"ל כתבה הרמב"ם בפ"א כדאיתא בש"ס ג"כ בהדדי דינים אלו. וגם לא כתב דין תן מנה לפלוני ויקנה הוא שדי כדאיתא בש"ס. וע"כ דטעם דין דפ"ה הוא מצד סברת הרמ"ה שזוכה להקונה וגם המקנה לעצמו בב"א כנ"ל. ולא מדין עב"כ. שוב מצאתי בדרישה סי' קצ"ה שהרגיש בזה על הר"ן וב"י ותירץ דהתם איירי שנותן דמים הלוקח. והוא דחוק דמ"מ הקנין נקנה ע"י נתינת הכלי. ולמ"ש א"ש. אלא דגוף סברת הרמ"ה קשה כמ"ש.
אות טז
אכן הנלע"ד אף שבב"י וב"ש ושאר אחרונים נראה שהבינו דברי הרמ"ה כמש"ל. אבל לענ"ד כוונת הרמ"ה אינו כן. רק כוונתו דכמו שבכל דבר הוי שלוחו כמותו. ואף בקונה שדה במעותיו הוי של משלחו כדקיי"ל סי' קפ"ג. וכן במקדש בכספו לפלוני כשעשאו שליח דאתאן עלה מדין שליחות כמ"ש הריטב"א בחי' קידושין ז' שא"צ בזה לדין עב"כ. ואף ש"פ שבארו הא דקדושין ז' בשעשאו שליח עי' טוש"ע סי' כ"ט ס"ז. נראה דעתם דהיינו טעמא דעב"כ ג"כ משום שליחות דזכין לאדם שלא בפניו. ורק דאמרינן בקדושין כ"ג דאף לר"מ דאמר חוב הוא מ"מ יצא לחירות ע"י אחרים דקבלת רבו גרמה לו. אבל בקדושין דלא שייך סברא זו דקבלת רבו גרמה לו. עכצ"ל דהוי משום זכות והיינו כשהוא שלוחו ורוצה בכך. או במתנה אף שלא בפניו. וה"נ גבי גט ס"ל להרמ"ה דכיון שכותבים ונותנים ע"פ ציווי הבעל. הו"ל כאלו הגט שלו דהשליח נותן בשבילו כנ"ל. וכ"כ הרמ"ה הובא בטור סי' קפ"ג בקונה שליח במעותיו שקנה משלח דהוי כמאן דאוזפינהו למשלח והיינו כמ"ש. וכ"נ דעת המרדכי בפ' התקבל והובא בב"י דא"צ למסור לבעל הקלף רק כשנותן הגט בעצמו. אבל כשעושה שליח א"צ למסור לו כי שלוחו כמותו ע"ש. ומ"ש הרמ"ה דאקנו לבעל. הכוונה שכשם שנעשו שלוחים בשביל הבעל. כן נותנים הגט בשבילו וכמש"ל דהוי כאוזפינהו. שוב מצאתי בפר"ח סי' ק"כ שכ"כ דסגי שיהא הגט של שליח. ונסתייע ממרדכי הנ"ל רק שהבין דהרמ"ה לא ס"ל הכי יעו"ש. ולענ"ד כמ"ש:
ולפ"ז מבואר דהרמב"ן פליג על הרמ"ה שהוצרך לסברא שקונה עבורו ואקנו רבנן. ותיקשי לפ"ז מ"ש דאיך קונה הבעל בכותב בחנם וקלף של סופר והוא השליח:
אות יז
ונראה דבאמת מצינו דשינוי קונה בגנב ושומרים. ונראה דגם בלקוחות קונה כיון דהוי קנין גמור. וכן מבואר בב"ק ק"ב ע"ב דאין לבעל בבגדים שצבען לשם אשתו ובניו. והיינו שהבגדים היו שלו רק שצבען לשמן וקנו הם בהאי צביעה יעו"ש בסוגיא דבעי למימר דהוי שלהם ממש ולהכי לא קדשי. וע' קצה"ח סי' קפ"ג וקצ"ה ונה"מ שם. ונראה דאף אם צבען בעצמו ג"כ קונה. אף שא"א שיזכה אדם לחבירו בשל עצמו כדאיתא בב"ב פ"ה וע"ש בתו'. מ"מ בכה"ג קנה כשעשאו שליח ע"ז. וכ"כ המבי"ט ח"א סי' קמ"ה שאם עשה שליח למוכר לזכות בשבילו יכול לזכות ע"ש. וע' שער משפט סי' ר"א ונה"מ סי' קפ"ח בענין זה דמחזיק ע"י פועלים עכו"ם קנה אף שאין הפועל מתכוין לזכות. וה"נ הסופר שלוחו ופועל שלו שפיר זוכה בשינוי הכתיבה לבעל. וכמ"ש הטור סי' ק"כ דכתיבת גט הוי שינוי. וכן מצאתי בפנ"י פ"ב דגיטין שכתב דשינוי קונה ונסתייע מהא דצבען לשמן. וא"כ א"ש דקונה הסופר לבעל בלי שום זיכוי:
אות יח
ולכאורה יש להעיר בזה מהא דחולין ק"מ ע"ב דבעי ר"א הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים אי כיון דאי שביק להו מיטרפי הו"ל לך ולא לכלביך או כיון דבידו למיגמר חייב בשילוח ע"ש. ולפמ"ש דשינוי הוי קנין בכל דבר א"כ הכא כיון ששחט מיעוט קנה אותם בשינוי והרי האפרוחים שלו וכיון שברגע זו הם נטרפים א"כ מה שייך לחייבו בשילוח משום דבידו לגמור. ונראה ראיה מזה למ"ש התוס' בב"ק ע"א ע"ב דשחיטת מיעוט לא מיקרי שינוי יעו"ש. אכן נראה דבלא"ה א"ש. דבאמת קשה מאי איבעיא ליה דהא כל עוף בחייה אינה ראויה לאדם משום אבר מה"ח ואינה זבוחה ומחוסרת מעשה שחיטה וה"נ זו ששחט מיעוט סימנים מחוסר מעשה גמר השחיטה. ואין לחלק משום דשם יכול לשחטה לזמן מרובה והכא יש זמן שהייה. ז"א דמ"מ אידי ואידי בידו להכשיר. וגם א"ל דהכא במיעוט נקרא עליה שם טריפה. ז"א. דהא קיי"ל דטריפה אין לה תקנה כדאיתא בחולין ס"ט וע"כ לא מיקרי עדיין עלה שם טריפה רק מיקרי עוסק בהכשר שחיטה כל עוד שלא עבר זמן השהייה. אכן לפמ"ש א"ש דכיון דבשחיטת מיעוט קני להו כנ"ל א"כ עיקר קיחה דידיה הוא בזה וניכר מזה שלוקחם לכלביו ופטור. או נימא דמ"מ כיון שהוא בידו לגמור לא מיקרי לכלביך. אכן למ"ש התוס' בב"ק שם ובכתובות ל"ד דמיעוט לא הוי שינוי צ"ל כפשוטו. וגם י"ל שאינו מכוין לקנות בשינוי זה ועתוס' ב"ק צ"ה ע"ב ואקצר:
אות יט
וצריכים אנו לידע דעת הרמב"ם בדינים הללו. והנה בפ"ד מה"ג כ' היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה אע"פ שהם מוחזקין בטבלא שהוא שלה ה"ז מגורשת. שהאשה עצמה כותבת את גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה עכ"ל. ולשונו נפלא לכאורה דל"ל לאתויי הא דאשה כותבת גיטה בדרך טעם. דהא הש"ס פשיט מינה לבעיא דטבלא דידעה לאקנויי. אבל אין זה טעם על דין דטבלא. וכי דרך הרמב"ם לכתוב בכל בעיא דאפשיטא מקור הפשיטות. ועו"ק מ"ש הטעם דאין קיום הגט אלא בחותמיו שזהו טעם על עיקר הכשר האשה לכתוב הגט והכא לגבי בעיא דטבלא לא איצטריך רק למיפשט דידעה לאקנויי. ול"צ כלל לטעמא דאין קיום הגט וכו'. ובפ"ג הט"ו ששם עיקר דין דאשה כותבת גיטה לא כתב כלל טעם דאין קיום הגט וכו' ולפלא שלא הרגישו מפרשי הרמב"ם בכ"ז. ובש"ע סי' קכ"ד כ' הטעם דהאשה כותבת גיטה ולא כ' הטעם דאין קיום הגט וכו':
ונראה דלכאורה לפירש"י ותוס' שפירשו דהא דמיבע"ל אי ידעה לאקנויי. היינו כיון שסופו לחזור לידה אינה מקנתו לגמרי. קשה טובא ל"ל לרמב"ח להאריך כ"כ היו מוחזקין בטבלא וכו'. לימא בפשיטות אם נתנה חפץ שלה לבעל לגרשה בו אי ידעה לאקנויי. ועיקר הבעיא חסר בדברי רמב"ח בדף כ' ע"ב דקאמר היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתיה ליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי ע"ש. והנה הר"ן פי' עוד דלא ידעה לאקנויי היינו שאינה יודעת שצריך להקנות ולזה אינה מקנה כלל ובחי' הר"ן הביא פי' זה בשם רש"י ולפנינו ליתא ברש"י וכן ברשב"א הסכים לפי' זה. ולפ"ז מיושב טפי לשון הסוגיא ופירושה דמיבע"ל כשרואים שיוצא גט מת"י אם נחזיק דמסתמא עשתה כדין והקנתה לו. או חוששים שלא ידעה שצריך להקנות. ופשיט מעובדא דזקן שהיה מלוה וכותב בכת"י והכשירו חכמים שטרותיו אף שלא נזכר שהקנה להם רק שתלו דמסתמא הקנה כדין. ודחי דזקן שאני. ופשיט תו מערב שג"כ לא נזכר שהקנה רק שיוצא לפנינו סתם ותלינן שהקנה כדין ודחי דגברא ידע לאקנויי:
אות כ
ולכאורה קשה לפ"ז דאף שהיא אינה יודעת שצריך להקנות מ"מ הבעל יודע כדקאמר דגברא ידע ולא יגרשנה בטבלא זו עד שתקנה אותה לו. ונראה דבאמת איירי שנתנה לו הטבלא לכתוב גט והזקן נתן להם השטר לחתום סתם ולא הקנו בפירוש ומיבע"ל אי אמרינן דכיון שצריך הקנאה מסתמא הקנתה לו במסירתה או לא. וכן בזקן אמרינן דמסתמא כיון להקנות במסירתו לאחרים לחתום ולמסרו לו. ואף דלמאי דקאמר דרק זקן ידע לאקנויי א"כ אותם אחרים לא ידעי ולא מכווני לקנות. י"ל דידו של אדם קונה שלא מדעתו. שוב ראיתי בחי' הרשב"א שהרגיש בזה דאף דזקן מכוין להקנות מ"מ הם לא כיוונו לקנות. ותירץ דבדעת אחרת מקנה ל"צ כוונה. וע' קצה"ח סי' ער"ה סק"ד שכ' די"א דבעי כוונה. ולזה צ"ל כמש"ל משום ידו כמ"ש מהרי"ט ח"א סי' ק"נ וע' נה"מ סי' ר' ס"ק ט"ו וקצה"ח ונה"מ סי' רס"ח. וממילא מיושב מ"ש דבגט אף שהבעל יודע שצריך לקנות מ"מ אינו יודע שהיא אינה מכוונת להקנות בנתינתה לו כדי שילמדה להקנות בפירוש [ועוי"ל דאף שלא מסרה לבעל רק נתנה לסופר והבעל צוה לכתוב גט. שפיר זוכה הסופר לבעל ע"י כתיבתו בשינוי כמש"ל אות י"ז דשינוי קונה בכה"ג והיינו אי ידעה לאקנויי ואף אם הסופר אינו יודע מזה מ"מ קונה כמ"ש הנה"מ סי' קפ"ח שקונה בחזקה ע"י פועלים אף שלא כוונו יע"ש. וכן בזקן שנתן השטר לעדים לחתום עליו והם חותמים בציווי הלוה. ג"כ זוכים בזה ללוה דהוי שינוי השם ע"י חתימתן דעי"ז נקרא עליו שם שטר אבל בלא עדים הו"ל חספא בעלמא ואקצר]:
אות כא
[ומפירש"י גבי ערב שהמלוה מקנה לערב נראה ראיה להקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ז ונה"מ ס"ק ל"א דצריך הלוה להקנות השטר למלוה. דאלת"ה היכי מצי מלוה להקנות לערב. ומש"ש הקצה"ח ראיה מהא דטבלא תמוה דהכא לא מוכח מידי רק שצריך שיהא של לוה. ואדרבא י"ל כיון דמדמי לה לגט ובגט ודאי ל"צ שיקנה לה לאשה. דהא כותבין על איסורי הנאה וגם נותנו לה בע"כ ובוודאי אין נקנה לה הגט וכבר הרגיש הרשב"א בחי' בגיטין ע"ה דהא הויא נתינה בע"כ ותירץ דלא הוי רק כפוטר עצמו מחיובים שלו ולא הויא בגדר קנין ע"ש. ומבואר שא"צ שתזכה בגט. ולפלא על הקצה"ח שם שכתב דגם בגט צריך שתזכה בלי שום ראיה. ועמ"ש בזה בס"ד לקמן סימן פ"ז מאות ט' עד סוף התשובה. ורק נראה שצריך לסלק א"ע עכ"פ מן הגט לגמרי שלא ישאר לו שום חלק בו דאלת"ה הו"ל כאומר ע"מ שהנייר שלי דלא הויא גט משום דעכ"פ צריך שמצידו תהא נתינה גמורה דכתיב ונתן. ואפשר דגם דעת הקצה"ח הוא כן שהוא צריך שיקנה הגט לה. אבל היא אף אם אינה רוצה לזכות מתגרשת. ואכתי תקשה מאיסורי הנאה ואקצר. ומש"ש הקצה"ח מחי' הרשב"א פ' הכותב שהביא ראיה זו דטבלא והבין שדעתו דהוי של מלוה לגמרי. תמיהני דאדרבא מבואר שם דהוי רק משכון ת"י המלוה ולא מייתי מטבלא רק שצריך שיהא של לוה ע"ש. שוב ראיתי בתומים שם סקל"ט שכ"כ בדעת הרשב"א ע"ש. אכן מדברי רש"י הנ"ל יש ראיה. ולדעת הסוברים דהוי רק משכון ביד המלוה צריך לפרש הכא שהלוה מקנה לערב השטר דהא מבקשו שיהיה ערב בעדו. ועוי"ל דכיון דהמלוה קונה השטר למשכון שוב מקנה זכות שיש לו בו לערב כדי שישתעבד עי"ז. וגם ללוה ניחא ליה בהכי כדי שיהיה ערב בעדו. ונראה להוכיח עוד דמקנה השטר למלוה מהא דס"ד דהתוס' ור"ן ורשב"א וריטב"א דפשיט מזקן משטר מלוה דזקן דידע לאקנויי אף דהדר השטר לזקן ורק שנתקשו דאף אם לא הקנה מ"מ גובה ממשועבדים יעו"ש. ולכאורה תמוה דלא דמי כלל דבגט חוזר הגט לידה ונשאר אצלה. משא"כ בשט"ח אף שחוזר לזקן המלוה מ"מ כשיפרע צריך להחזירו ללוה וע"כ שפיר ידע לאקנויי. וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש הקצה"ח דצריך להקנות השטר למלוה ולפ"ז תיקשי להרשב"א דס"ל דהוי רק משכון. אבל באמת גם להקצה"ח תיקשי דהא כתב דאינו מקנה למלוה רק על תנאי שכשיפרענו יחזירנו לו וא"כ שוב לא דמי לגט דבגט נותנו לה לגמרי. ואף דגם מתנה ע"מ להחזיר שרי בגט כדאיתא בש"ס כ' ע"ב. מ"מ סתמא חוזר לה לגמרי. וע"כ צ"ל דהכא כיון שמתחילה היה של הזקן לגמרי. גם אח"כ מקנהו הלוה לזקן לגמרי ולא ע"מ להחזיר וא"כ גם להרשב"א י"ל כן דאף דבעלמא הוי משכון הכא מקנהו לגמרי. ועוי"ל דהזקן מקנה ללוה ג"כ רק ע"מ להחזיר ואקצר. ובאמת מה שתירצו התו' ושאר ראשונים דפשיט ממכר שהיו מוכרים להזקן קשה דהא בכל דוכתא קיי"ל דלוקח נותן שכר הסופר וכבר כתב הרמב"ן בחי' דחכמים הקנו למוכר וכמו באשה וא"כ ה"ה הכא. וצ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן וש"פ הובאו למעלה דהיכי שנותנת קלף שלה ממש לא תקנו חז"ל להקנות לבעל בכה"ג וה"ה הכא לא הקנו קלף של לוקח למוכר רק זוזי דידיה. אבל אכתי תקשה על התו' לפמ"ש בד"ה אשה דלהכי לא פשיט ממשנה דאשה כותבת גיטה משום דמצינן לדחויי דאיירי שהקלף של בעל ע"ש וא"כ מאי פשיט מהא דזקן משטרי מכר נימא נמי דאיירי שהקלף היה של המוכרים ורק הוא היה כותב ושכר הכתיבה אקנו רבנן כמש"ל. ונראה ליישב זה עפמ"ש הנתיבות ר"ס קצ"א דרק בגט בעינן שגם שכר סופר יהא של מקנה משום דכ' וכתב אבל בשאר שטרות ל"צ רק שיהא הדיו והקלף של מקנה ותו לא יעו"ש. וא"כ י"ל דבשלמא בהא דאשה כותבת גיטה י"ל דאיירי בקלף של בעל ומ"מ אשמעינן רבותא במלאכת הכתיבה. אבל בזקן אי הוי קלף של מוכר א"כ ליכא רבותא כלל בכתיבה שא"צ כלל שיהא של מקנה כנ"ל וע"כ דאיירי שהקלף של זקן היה. ומזה ראיה להנה"מ. ופליגי התו' וש"מ על הרמב"ן שהזכרנו דגם במכר הקנו רבנן השכר. אבל באמת ז"א דא"כ מאי מסיק במשנה דפ"ב דעדיות עלה דזקן לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה והבעל את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו. ואי נימא דעיקר רבותא הוא דידע לאקנויי. א"כ מה שייכות דאשה לכאן. דשם הקפידה תורה שהכתיבה תהא ג"כ של בעל דכתיב וכתב כמש"ל. ומזה מוכח דלא כהנה"מ רק דשניהם שוים בזה דהכתיבה בעי שיהא משל מקנה כהרמב"ן הנ"ל ויש להאריך בזה ואקצר:
אות כב
ובלא"ה לפמש"ל לדעת התו' וש"פ דלא ס"ל כהר"ן וס"ל דגם בקלף שלה אקנו ג"כ רבנן לבעל דאין לחלק בזה. א"כ ה"ה במכר ג"כ הקנו למוכר כמ"ש הרמב"ן וקשה מה מייתי מזקן. ובאמת עיקר תירוץ הראשונים הנ"ל בזה לא זכיתי להולמו דיפשוט הש"ס משטרי מכר מה שלא נזכר במשנה כלל ומאן לימא לן דבשטרי מכר לא היה אחר כותב על קלף של מוכר. ולזה נלע"ד כפשוטו דפשיט משט"ח. ומ"ש התו'. דאף שאינו של לוה מ"מ נפיק קלא ע"י השטר. לענ"ד כיון שאין לו דין שטר אין אנו דנים על פיו כלל כיון שנעשה שלא כדין והו"ל כמעידים מפי כתבם. והכי קיי"ל בפ' גט פשוט ובכל הפוסקים דשטר שלא נעשה כדין אין לו דין שטר ולא אמרינן דמ"מ הרי הוציאו העדים הקול וגם נראה דיכול לטעון פרעתי דשטר כזה לא חש להניחו ת"י כיון שהוא פסול. וע' בפנ"י בגיטין כ' ע"ב שמצא ג"כ אופנים דנ"מ גם בשטר חוב. ומיושב הכל בס"ד דבשט"ח לא אקנו רבנן כלל ללוה. וע' ש"ך ח"מ סי' ל"ט סק"ט ובנתיבות שם שמבואר דאם נכתב שלא כתק"ח לא הוי שטר כלל ולא מהני קלא יעו"ש סי' מ"ב בש"ך סק"ג באורך. וע' תומים סי' מ"ט סק"ח שכ' להדיא ג"כ כנ"ל. ובקצה"ח שם סק"ד כתב שנראים דברי התומים והסכים הנה"מ שם עמו רק לפלא שלא זכרו דברי התו' והראשונים דהכא דס"ל דלא כהתומים. ולא אאריך בזה אחרי כי בלא"ה יש נ"מ גם בשטר מלוה כמ"ש הפנ"י. וגם הקצה"ח סי' ס"ו סק"כ יישב קושיתם דקאי שפיר אמלוה וכגון שלא לוה עדיין יעו"ש וגם על רעיוני עלה לפרש כן. ויותר א"ש אי נימא דנ"מ לענין פרעתי כמש"ל דל"ש בהא שטרא בידי מאי בעי כיון שנעשה שלא כדין ואקצר]:
אות כג
וע"פ פירוש הר"ן וריטב"א בשם רש"י הנ"ל א"ש דלא פשטי אביי ורבא מהא דכותבת גיטה שנתקשו התו' ורשב"א בזה. דהנה במשנה כ"ב ע"ב תנן הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חש"ו. האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו. ומוקי לה ר"נ שם כר"מ דס"ל אף אם מצאו באשפה כשר. וקאי לפ"ז טעמא דאין קיום הגט אלא בחותמיו על כל המשנה. דלהכי כשרים חש"ו משום דעיקר קרא דוכתב קאי על החתימה. ואינך אמוראי שם מוקמי לה כר"א דוכתב קאי על כתיבה ופירש"י בדף כ"ג ע"א דלפ"ז קאי טעמא דאין קיום הגט רק על בבא דאשה כותבת גיטה. ושאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עידי מסירה שרוב גיטין נמסרין בפני החותמים. והכוונה שאין לחוש במה שהגט כת"י האשה עד שנחוש שמא כתבה בעצמה גיטה ואומרת נתגרשה וכן הבעל שוברו לפי שאין קיום הגט אלא בעידי מסירה. וקשה דל"ל לרש"י לפרש דקאי על ע"מ נימא בחותמיו ממש כדאמרינן בגיטין ל"ו דסמכינן על ע"ח. וצ"ל דס"ל לרש"י כשיטת הפוסקים דעידי מסירה דווקא אף בדאיכא ע"ח. ויותר נראה הכוונה לפירש"י דאף דמעשה הגט צריך שיעשה הוא ולא היא מ"מ מותרת לכתוב כי עיקר הגט הוא במסירה ותלי לה בע"מ דבלא עדים אינו כלום ודכתיב וכתב היינו בציוויו כמש"ל בדעת התוספות והנ"י:
אכן להרמב"ם נראה דס"ל בהא דידעה לאקנויי כפי' הר"ן וריטב"א שהזכרנו וגם ס"ל בפ"א מה' גירושין הט"ז דע"ח לחוד נמי כרתי לר"א אף שנתנו בינו לבינה ע"ש. לזה מפרש המשנה כך. דאשה כותבת גיטה ואין חוששים שמא לא הקנתה הגט לבעל כדין שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו בע"ח דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בב"ד ותלינן בכל דבר שבוודאי נעשה כדין כדאיתא בכתובות י"ט ע"א וב"ב קנ"ה. וה"נ חזקה על העדים שלא חתמו עד שנעשה כדין והקנתה לו הגט כדין בפירוש. והיינו דפשיט מינה רב אשי בעיא דטבלא דכיון שעדים חתומים על הטבלא אמרינן שבוודאי נעשה כדין שהקנתה לו הטבלא דאל"ה לא היו חותמים. אבל אביי ורבא לא פשטי מינה דס"ל כר"נ דמוקי ההיא משנה כר"מ. וא"כ לא קאי מתניתין רק על היתר הכתיבה ולא על חשש שמא נעשה שלא כדין דהא קאי אכולה מתניתין. וממילא לא מוכח מידי לבעיין די"ל דאיירי שידוע שנעשה באופן המועיל ולענין זה אפשר שפיר לא מהני חזקת העדים. וכה"ג כתבו התו' דף ד' ע"א דאף דלענין לשמה מחזיקינן שלא יחתמו העדים שלא לשמה אבל לענין מחובר חיישינן שלא השגיחו העדים ע"ז. וה"נ י"ל דחוששין שמא לא ידעה שצריך לאקנויי כנ"ל. ואף דבדף כ"ג מתיב רבא לר"נ מ"מ י"ל דקיבלה מיניה אח"כ. וכן פריך בדף ג' ע"ב מדר"נ על רבה ע"ש:
אות כד
ועפ"ז מבואר היטיב לשון הרמב"ם שהזכרנו דאם הגט חקוק על הטבלא ועדים עליו אף שמוחזקים שהיא שלה מגורשת שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם ע"מ. פי' וכיון שיתקיים מחותמיו ממילא חזקה שנעשה כדין והקנתה לו הטבלא. ולהכי הוסיף הרמב"ם בלשונו והעדים עליו ובש"ס לא נזכר זה. והא דפ"ב דעדיות בעובדא דזקן דקאמר לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת גיטה וכו'. הכוונה דכמו דבזקן הכשירו אף שכתב המלוה בעצמו השט"ח ולא חששו שמא לא נכתב מדעת הלוה או שמא לא הקנה השטר ללוה. לפי שסמכו על ע"ח שלא חתמו אא"כ נעשה כדין. ומזה אתה למד לאשה בגט ג"כ וכמש"ל לפירש"י וכן להרמב"ם. ועפמ"ש מיושב הא דלא מייתי הרי"ף בעיא דטבלא כלל דכיון דפסק בפ' המגרש דע"ח לחוד כרתי בלא ע"מ ובפ"ב מייתי אוקימתא דשייר מקום התורף ומוקי מתניתין כר"א. וא"כ ע"כ פירושא דהאשה כותבת גיטה וכו' דמסתמא חתמו העדים כדין כנ"ל. וא"כ היינו בעיא דטבלא ותו ל"צ להביאה:
עכ"פ נראה כי אין הכרעה בזה בדברי הרמב"ם אי ס"ל דבעי כתיבה ג"כ של בעל או לא. ובפ"ב מה"ג כתב סתם דהאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום וע"ש בלח"מ דה"ה אם הוא בע"כ של אשה. ודלא כהרא"ש וש"פ הובא בב"י סי' ק"כ דס"ל דלכתחילה יתן הבעל. ונראה דלמ"ד דמן הדין יתן הבעל השכר מצד וכתב רק שחז"ל הקנו לו. לזה יותר נכון דלכתחילה יתן הבעל כדי שיהיה כדין תורה. אבל למ"ד דאין קפידא בכתיבה רק בקלף ורק שמצד שהוא המגרש לזה עליו ליתן שכר כמש"ל לדעת הנ"י. לזה ס"ל דשפיר תקנו בכ"מ על האשה השכר. וא"כ מוכח דהרמב"ם ס"ל כהנ"י דאין קפידא בכתיבה. ורק לפ"ז נימא דאף להרמב"ם מ"מ הקלף יהא של בעל ורק שכר כתיבה של אשה וזה לא מצינו והרי הרמב"ן והר"ן ס"ל בפשיטות דהקלף נכלל בתוך השכר כמש"ל באורך:
אות כה
אך יש לדקדק ממ"ש הרמב"ם פ"ח מה"ג הי"ד דה"ז גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת דאין זה כריתות ע"ש. ותמוה לכאורה שכתב טעם דאין זה כריתות. שנראה דהוא סברא דבגיטין ט' גבי אם שייר בשטר שחרור דלאו כרות גיטא הוא מפני שיש זכות לאדון בו יעו"ש. וה"נ בעי שיהא הגט נשאר לה לגמרי. וזה לא נזכר בש"ס כלל והול"ל משום דכתיב ונתן שזהו עיקר הטעם וכן פירש"י דף ע"ה הטעם דרחמנא אמר ונתן בידה יעו"ש. וע"כ נראה דהרמב"ם ס"ל דעיקר הוא כדאמרינן בדף כ' דונתן היינו נתינת הגט ואין קפידא כלל בגוף הנתינה ודלא כהקצה"ח שהזכרנו דבעי שתזכה בגט וכמש"ל. ולזה הוצרך לטעם דאין זה כריתות. וסוגיא דיכילנא למיפסיל מפרש כמש"ל לדעת הנ"י דלאו דווקא קאמר. אך ז"א דהא כולה סוגיא דף כ' ע"ב מפורשת בבעיא דטבלא דבעינן שיהא שלו. וצ"ל דס"ל לרמב"ם כמש"ל אות כ"א דנהי דבעינן שיהא שלו מ"מ א"צ שיקנהו לה וכמש"ל מהא דמגרשים בע"כ ומאיסורי הנאה וא"צ רק שיסתלק מהגט. ותיבת ונתן קאי על נתינת גט יעו"ש. וא"כ בהא דנייר שלי ע"כ צ"ל משום דלאו כריתות הוא וכ"ה בשו"ע. דבסי' ק"כ פסק דבעינן שיהא הכל משל בעל ובסי' קמ"ג סי"א כתב הטעם דנייר שלי משום דלאו כריתות הוא וע"כ כמ"ש וז"ב. ומזה מוכח דלא כהקצה"ח וכנ"ל:
וביש"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ב כתב דאף שהקנו לו רבנן מכל מקום צריך להקנות לבעל הקלף דלא עשו רבנן רק שיהא הפקר אבל במה קנה הבעל יעו"ש. וכבר בארנו בזה בס"ד באות י"ב. ועוד כ' שם דהדיו א"צ להקנות דממילא כיון שהקלף שלו זכה בדיו שעליו אלא שיש עליו דמי דיו וא"כ כשבא הגט לידו הוא ממש שלו אפילו היא משלמת שכר הסופר ע"ש. ונראה דעתו דקני ליה הגט משום כליו או משום דאין ניכר הדיו בפ"ע וכעין הא דסמנים ע"ג צמר בב"ק ק"א וכ"כ הנתיבות ר"ס קצ"א ולא ראה דברי יש"ש הללו. ומבואר מדעתו שם שאין קפידא בשכר הכתיבה כ"כ. ומש"ש דבעי שיהא קלף של בעל בשעת כתיבה. הנה מכל דברי הראשונים שהובאו בב"י סי' ק"כ מבואר להיפוך יעו"ש. וכן החליט הפר"ח סי' ק"כ דא"צ יעו"ש רק שלא ראה דברי יש"ש הללו]:
אות כו
היוצא לנו לנ"ד דלא מיבעיא לשיטת הנ"י ותוס' שבארנו דאין קפידא כלל מה"ת בשכר סופר שיהא של הבעל. א"כ ודאי דשפיר יכול אחר ליתן השכר. כיון שמנהגינו להקנות הקלף והדיו לבעל. וכן לדעת הרשב"א שבארנו דעתו באות ח' דבאמת לא הקנו רבנן לבעל כלל משלה. רק שתקנו שהיא תתן עבורו השכר כפורע חובו של חבירו. אבל עיקר הכתיבה הוא של בעל. א"כ ודאי ג"כ יכול אחר ליתן עבורו השכר כמובן. אלא אף לדעת הרמב"ן והר"ן ומהר"מ ור"ב ומרדכי וש"פ דס"ל דהקפידה תורה שיהא שכר כתיבה של בעל ורק דאקנו ליה רבנן משל אשה. היינו רק באשה שדעתה לעצמה מצד שהגט נכתב עבורה והקפידה תורה שלא תשתתף כלל בכתיבתו כמש"ל בס"ד. אבל אחר ודאי אינו נותן אדעתיה דנפשיה ורק משלם עבור הבעל כעין מ"ש הרשב"א גבי אשה. והסופר ג"כ ודאי כותב רק בשליחות הבעל ועל דעתו ולזה בודאי שרי. רק שיקנה לבעל הקלף ודיו כנהוג אצלינו כנלע"ד. ובפרט דגם אחר הכתיבה בא הגט ליד הבעל לגרש בו וקונה אותו כמש"ל. ודעת מהר"מ צילך הובא באחרונים להקנות לבעל הגט גם אחר כתיבה לצאת ידי חשש דאומן קונה בשבח כלי. ואף שהאחרונים דחו זה אבל משום חשש דשכר הסופר שפיר יתוקן רק שלא נהגו כן וא"צ לזה כנ"ל:
ועוד נראה שאצלינו שנוהגים שגומרים ביניהם מקודם הבעל והאשה בסכום הכתובה ועל מי יחולו הוצאות הגט א"כ ממילא כשפסקו מקודם שאבי האשה וכדומה קיבל על עצמו ליתן שכר הסופר ה"ז כמקבל לפרוע חוב חבירו ולפטור הבעל מתשלומיו. וגם די"ל שנגד זה הוסיפו לה בכתובתה בפשרה שביניהם כי אם היה ההוצאה משל בעל היה פוחת בנתינתו לה. ובכה"ג אף התורת גיטין מודה. אך א"צ לזה כמש"ל: