אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אבן העזר › סימן עח

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן עח

סימן עז

מעשה באשה שנשתטית ואח"כ הוטב מצב שכלה עד כי אינה עושה מעשה שטות ועושה בבית הכל כראוי ומשיבה על מה שמדברים עמה כהוגן רק לפעמים מכנסת בדבריה דברים שאין להם טעם וגם שוחקת הרבה ואמרו כי גם בבריאותה היה טבעה לשחוק הרבה רק עתה שוחקת יותר. ויודעת לשמור ממון רק דעתה דעתא קלישתא ויודעת היטיב ענין גירושין וגם יודעת שאחר הגט אסורה לילך לבית בעלה. ואמרתי לברר דין זה אם יכולים לגרשה. והבעל רוצה לסלק כתובתה:

אות א

והנה סימני שוטה איתא בחגיגה ג' ע"ב איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה ולן בביה"ק והמקרע את כסותו אתמר אמר רב הונא עד שיהיו כולן בבת אחת ור' יוחנן אמר אפילו באחת מהן. ה"ד אי דעביד להו דרך שטות אפילו חדא נמי אי דלא עביד ליה בדרך שטות אפילו כולהו נמי לא לעולם דקעביד להו דרך שטות והלן בביה"ק אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה והיוצא כו' אימור גנדריפס אחדיה מקרע כסותו אימור בעל מחשבות הוא כיון דעבדינהו לכולהו הו"ל כמי שנגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל. אר"פ אי שמיע לר"ה הא דתניא איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו הוה הדר ביה איבעיא להו כי הוי הדר ביה ממקרע כסותו הוי הדר דדמי להא א"ד מכולהו הוי תיקו. משמע דרק אלו הם סימני שוטה. והרמב"ם פ"ט מה' עדות כתב שהשוטה לאו דווקא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשארי דברים הוא בכלל שוטה. וכתב הכ"מ דס"ל דהני דחגיגה נקטינהו רק לדוגמא וה"ה כל דבר שהוא דרך שטות וכ"כ שם עוד שהפתאים ביותר הם בכלל שוטים. אכן דעת ה"ר אביגדור הובא במהרי"ק שורש י"ט ובמרדכי פ' מי שאחזו וכן דעת ה"ר שמחה הובא בב"י אהע"ז סי' קי"ט דדווקא בהנהו דחגיגה מיקרי שוטה ולא זולת ע"ש וכבר האריכו בזה בס' אור הישר שנתחבר ע"ז ואינו נמצא אצלי:

אות ב

ונברר גבול סימני שטות באשה. וביבמות קי"ג איתא אר"י ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בע"כ ומ"ט אמרו אינה מגורשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר ה"ד אילימא דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה מי נהגי בה מנהג הפקר אלא דאין יודעת וכו' אמר ר"י ונתן בידה וכו' יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה ותנא דר"י ושלחה וכו' יצתה זו שמשלחה וחוזרת ל"צ דיודעת לשמור גיטה וא"י לשמור עצמה וכו' ואמור רבנן לא ליפקה. אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה נשתטית לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית מ"ש הכא דקתני עולמית וכו' אלא ש"מ הא דאורייתא הא דרבנן. נראה מזה שיש שוטה שיודעת לשמור א"ע ואת גיטה מדקאמר אי ביודעת לשמור א"ע מי נהגי בה מנהג הפקר ולא פריך הא לאו שוטה היא. ונמצא באשה שוטה ג' דינים א"י לשמור גיטה מדאורייתא אינה מתגרשת. וביודעת לשמור גיטה ולא עצמה א"מ מדרבנן. וביודעת לשמור א"ע מתגרשת אף מדרבנן.

אות ג

והרמב"ם ספ"י מה"ג כתב אם נשתטית א"מ עד שתבריא וד"ז תק"ח הוא כדי שלא תהא הפקר לפרוצין שהרי א"י לשמור עצמה עכ"ל. משמע פשטות דבריו שכל שוטה א"י לשמור עצמה ולזה א"מ עד שתבריא. ובש"ס מבואר שיש שוטה שיודעת לשמור עצמה וא"כ אף שלא תבריא לגמרי רק שהשיגה דעת לשמור עצמה מתגרשת. והטור אה"ע סי' קי"ט נזהר בזה ושינה הלשון ע"ש ובש"ע שם שינה קצת אבל כתב ג"כ עד שתבריא וזה אינו מדוקדק כמו"ש. ועו"ק שלא הזכיר הרמב"ם כלל דין דאם א"י לשמור גיטה א"מ מדאורייתא והכ"מ כתב שם שסמך עמ"ש בפ"ב מה"ג גבי קטנה שצריך שתהא מבחנת בין גיטה לד"א. והוא תמוה לענ"ד דהא הירושלמי ס"ל באמת אליבא דר' ינאי דגדולה א"צ שתדע לשמור גיטה וכמו"ש התו' ביבמות קי"ג ע"ב רק הש"ס בבלי שם ס"ל שצריך שתדע אף בגדולה וא"כ כל כה"ג הו"ל להרמב"ם לפרושי. וענו"ב מ"ק סי' פ"ה וח"ס חאהע"ז ח"ב סי' ג' באורך בזה:

וגם במשנה שם קשה דקתני סתמא נשתטית לא יוציא דהא מצינו שוטה שמותר לגרשה כגון שיודעת לשמור א"ע וכמש"ל שגם היא נקראת שוטה ובפרט לשיטת הרמב"ם שהזכרנו דס"ל שאף ששואל ומשיב כהוגן ומשובש רק בדבר אחד נקרא שוטה וא"כ משכחת לה שהיא שוטה ובפרט זה בענין צניעות יודעת לשמור עצמה ומשובשת בענין אחר. ואפשר לדחוק דהיינו דמדקדק הש"ס דלא קתני עולמית דהוי דרבנן וצריך ביאור דאטו בדרבנן לא הוי עולמית. וצ"ל הכוונה דכיון דהוי דרבנן בשביל מנהג הפקר א"כ אפשר כשתבדק ויתברר שיודעת לשמור עצמה או ירגילוה בכך שפיר מתגרשת אף שהיא עדיין שוטה משא"כ באיש שכ"ז ששם שוטה עליו אינו מגרש. וכן צ"ל בגיטין ע"א דדייק מעולמית שא"י לגרש ע"י כתבו וכתבו התו' שם שע"י כתבו הוא הוכחה שמבין בטוב ע"ש וקשה דא"כ מאי מוכיח מעולמית וצ"ל דדייק דעולמית משמע שאין מועיל לו שום בדיקה כ"ז ששם חרש עליו. וה"ה הכא. אבל ז"א דלהרמב"ם דס"ל שם באשה שאם גירשה מגורשת א"כ שפיר דייק דלא קתני עולמית לפי שאפשר שתתגרש בדיעבד וא"כ קשה כנ"ל:

אות ד

ועוד קשה לי טובא דלמה לא מקשה הש"ס בחגיגה על ר"ה דס"ל דבעי כולן בבת אחת ממתניתין דיבמות דקתני באשה נשתטית לא יוציא ואיירי ביודעת לשמור גיטה דהוי רק דרבנן כדדייק הש"ס מדלא קתני עולמית ודומיא דהכי קתני שם באיש נשתטה לא יוציא עולמית אלמא דמיקרי שוטה אף ביודע לשמור מה שנותנים לו. ובחגיגה שם מדמה מקרע כסותו למאבד מה שנותנים לו אלמא דכי הדדי נינהו. וא"כ מוכח מהכא דאף שאינו מאבד מה שנותנים לו וממילא דה"ה שאינו מקרע כסותו ומ"מ נקרא שוטה הרי מוכח שא"צ כולם ול"ל להש"ס לאקשויי מברייתא. וצריך לדחוק משום שצריך להאריך לדקדק מן המשנה לזה מקשה בקוצר מן הברייתא. וא"ל שאפשר שאינו מאבד מה שנותנים לו ובכ"ז מקרע כסותו דז"א וגם דאכתי תיקשי לפמ"ש בירושלמי בפ"ק דתרומות ורפ"ז דגיטין דלר"ה בעי כל הנהו תלתא דבש"ס דילן וגם מאבד מה שנותנים לו ע"ש. וא"כ קשה ממשנתינו דקרי שוטה אף שאינו מאבד מה שנותנים לו. ובפרט לפי מה דמבואר שם בירושלמי דמאבד גרע ממקרע דאמר ר' אבין אפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנים לו. וגוף דברי הירושלמי צ"ב דהיכן מצינו שיצטרכו להחזיק ד' פעמים. וכדאמרינן בש"ס דילן דהוי כנגח שור וחמור וגמל. ובח"ס חאה"ע ח"ב סי' ב' נתקשה בזה וכתב דס"ל לירושלמי כיון שהוא פיקח בשאר דברים אינו נידון כשוטה עד שיהא שוטה בהנהו ד' דברים. וקים להו שכל שוטה א"א שיהא בן דעת באחד מאלו. ותמיהני דא"כ דילמא בהנהו הוא שוטה ובשא"ד הוא פיקח ובפרט דהא איתא בש"ס דילן ובירושלמי דכל חדא תלינן באיזה חולי ורק בעושה כולם מתברר שהוא שוטה וא"כ מה חילוק בין ג' לד'. וצ"ל דמקרע ומאבד או או קתני וע"ש בש"ק. וכ"נ בירו' גיטין שם דקאמר במקרע ומאבד חד חשש שמא קינוקוס הוא וא"כ סגי בחד מינייהו ודחוק. ובתרומות יש גירסא אחרת בזה דקאמר על מקרע אימור כוליקוס הוא [וראיתי בח"ס שם שהקשה על תשובת הרא"ש שהובאה בטור סי' קנ"ד ס"ז באחד שמשתטה בעת כעסו ובועט ונושך ומכה ויראה שמא יהרגנה בעת כעסו ופסק שיגרשנה. והקשה דהא הוי שוטה והביא שהקשה כן הרח"ש סי' ל"ג. ולא ראה פי' הערוך על כוליקוס שפי' בעל חימה וגוברת עליו מרה אדומה ורודף אחר בנ"א להכותם ולהרגם ומקרע בגדיו ע"ש. הרי שאינו שטות רק מין חולי ורק בסתם מקרע בגדיו לא תלינן בכוליקוס רק בשטות. אבל במכה וכועס הרבה היינו בעל כוליקוס הנ"ל ואינו שוטה וז"ב]:

אות ה

והנראה דהנה קשה טובא על הרמב"ם שפוסק דבכל דבר הוי שוטה א"כ מ"ש הני תלתא דנקיט הש"ס וצ"ל דנקיט לרבותא דאף שאפשר לתלות בחולי אחר כגנדריפס ואינך מ"מ לא תלינן. ולפ"ז קשה למה לא הביא הרמב"ם דין זה דהני תלתא הוי שוטה ולא תלינן. ובפרט דפליגי בזה ר"ה ור"י אי בעינן כולהו וטעמא דר"ה דבעי כולהו היינו רק בהני משום דאיכא למיתלי והו"ל לרמב"ם להביא זה. וראיתי בשו"מ מ"ת ח"ד סי' פ"ז שנתקשה בזה. ותירץ שלא הביא זה בשביל שאינו מאמין בשדים. ובמחכ"ת מה יענה בבעל מחשבות שאינו מצד שדים וכן בגנדריפס לפי' רש"י והערוך שהוא חולי וגם כדי שתשרה רוח הטומאה א"ש שאפשר שאיש ההוא מאמין בשדים. ולענ"ד חלילה לומר כן בטעם הרמב"ם. והנראה בזה דבאמת בש"ס מבואר דלא הוצרך לסברא דאימור גנדריפוס ואינך רק לרב הונא דבעי כולן אבל לר"י דסגי באחת א"צ לזה וכ"ה בירושלמי פ"ק דתרומות ורפ"ז דגיטין. ולפ"ז צ"ל דנקיט הני רק לדוגמא לפי שרוב שוטים רגילים לעשות כן. ובאמת ה"ה שאר דברים שנשתבש בהן וכדעת הרמב"ם. וכן מוכח בש"ס דפריך אי דעביד דרך שטות אפילו חדא נמי וא"כ מפורש דדרך שטות אין שייך לחלק בין דבר לדבר ורק דמשני לר"ה דבעי כולן משום דתלינן בחולי. אבל לר"י דל"צ להאי סברא קם דינא דה"ה כל מילי ורק לדוגמא נקטינהו:

ולפ"ז יש ליישב קושייתינו די"ל דאיירי ביבמות שהיא שוטה בשאר דברים שאין לתלות בשום חולי אף לר"ה והוי שוטה אף שאין בה כל ד' דברים הללו ואף שיודעת לשמור גיטה. אבל ז"א דאכתי תקשה לשיטת ה"ר אביגדור ור"ש דס"ל דווקא הנהו דלא כהרמב"ם וכמש"ל. ועוד נראה דרק לר' יוחנן מפרש הרמב"ם דרק לדוגמא נקטה כמש"ל אבל לר"ה דבעי כולן י"ל דס"ל דכל דבר שעושה דרך שטות לא סגי בחדא מילתא משום דתלינן לה בחולי אם לא שיעשה בשטות ג' דברים שכ"א צריך לתלותו בחולי אחר והוי כשור חמור וגמל. וזה רק לש"ס דילן אבל להירו' דבעי ר"ה ד' דברים עכצ"ל דקים ליה דלא הוי שוטה בלא הני ד' ומפרש שם טעמא למה לא סגי בחד מהני ד' וא"כ עדיין קשה כנ"ל:

אות ו

והנראה בישוב קושייתינו דהתוס' כתבו בגיטין ע"א ע"ב וביבמות קי"ג דאביי ס"ל דעולמית קאי על נתחרש ועל נשתטה. ור"פ ס"ל די"ל דלא קאי רק על נשתטה לחוד. וא"כ י"ל דר"פ לטעמיה להכי לא מקשה בחגיגה שם על ר"ה ממשנתינו משום דס"ל שי"ל דלא קתני לה רק משום נתחרש וכדדייק אביי שם דקתני עולמית לאורויי שא"י לגרש מתוך הכתב אבל בנשתטה שפיר איירי באיש ואשה בחד גוונא שאין מתגרשת דבר תורה:

ויותר נראה דהנה בירוש' פ' חרש איתא דר' ינאי אמר ששוטה אין מתגרשת משום גרירה ור"א ור"ז ס"ל משום שא"י לשמור גיטה. ונראה דתלי בפלוגתא דר"ה ור"י הנ"ל. דר"א ור"ז ס"ל כר"ה דבעי בירושלמי רפ"ק דתרומות כולן ואף מאבד מה שנותנים לו וא"כ כל שוטה מאבד מש"ל וע"כ נשתטית דמתניתין הוא ג"כ כה"ג וא"כ א"י לשמור גיטה. ור' ינאי ס"ל כר"י דסגי באחת מהם וא"כ שפיר משכחת שוטה שלא יאבד וא"כ יודעת לשמור גיטה לזה הוצרך הטעם משום גרירה שא"י לשמור א"ע. ומשמע מזה דס"ל לירו' דכל שוטה א"י לשמור א"ע. דאי יש שוטה שיודעת לשמור עצמה א"כ לא איירי נשתטית דמתניתין בכל גווני שוטה והומ"ל בא"י לשמור גיטה ולא יצטרך לטעם גרירה. רק י"ל משום דיוקא דעולמית וכש"ס דילן. והתוס' ביבמות קי"ג הקשו ל"ל קאמר א"ב יודעת לשמור גיטה ולא עצמה. ולפמ"ש י"ל דכיון דבגוף הדין ל"פ דכל שנקראת שוטה אינה מתגרשת ורק פליגי בגבול שוטה וסימניו ולזה אין שייך לומר חילוק זה בין הטעמים. דאטו בריאה פרוצה שאין שומרת א"ע אסור לגרשה אדרבה מצוה לגרשה ועב"י ס"ס קי"ט ונוב"י מ"ק סי' פ"ג וח"ס ח"ב סי' ג'. ומבואר ממילא דר"ה ס"ל כר"א ור"ז דמתניתין איירי בא"י לשמור גיטה ודיוקא דעולמית עכצ"ל לדידהו דקאי אנתחרש כמש"ל:

אות ז

ונראה לבאר כן גם בש"ס דינן וליישב קושייתינו באות ג' דקתני סתמא נשתטית דלכאורה קשה מאי קאמר הש"ס אילימא דיודעת לשמור גיטה ועצמה מי נהגי בה מנהג הפקר ואי דא"י לשמור גיטה ועצמה והא אמר דבי ר"י וכו' וק' מאי פריך ולמה ס"ד דאיירי רק בהני תרי גווני. ולמה לא הבין המקשה תיכף דאיירי ביודעת לשמור גיטה ולא עצמה וצריך לדחוק שאינו קושיא רק בא לבאר פרטי הדינים. ולזה נראה דהמקשן מסתפק בדיני שוטה דס"ד דלר"ה דבעי כולן וא"כ בכלל זה גם מאבד מש"ל דהיינו מקרע כמש"ל וא"כ א"י לשמור גיטה. ולר"י דסגי באחת מהן וא"כ סגי בכל דבר שהוא משובש וכמש"ל בדעת הרמב"ם א"כ משכחת לה שוטה שתדע לשמור גיטה ועצמה כפיקחת רק מ"מ הויא שוטה בשביל שנשתבשה באיזה דבר וכנ"ל. והיינו דפריך הש"ס ה"ד שוטה דאיירי הכא אי ס"ל כר"י דסגי באחת מהן וא"כ מיקריא שוטה אף שיודעת לשמור א"ע א"כ מי נהגי בה מנהג הפקר. ואי ס"ל כר"ה דבעי כולן וא"כ לא הויא שוטה רק כשא"י לשמור גיטה א"כ מדאורייתא לא מיגרשה ומשני ל"צ דיודעת לשמור גיטה וא"י לשמור עצמה. פי' דלעולם ס"ל כר"י דשוטה הוי במשתבש בדבר מן הדברים ומ"מ סתם שוטה א"י לשמור א"ע דכיון שהיא שוטה בדבר אחד ניכר כי דעתה מקולקל ומשובש בכל דבר ובנקל תתפתה לזנות. והיינו דר"י בירו' דקאמר משום גרירה ובארנו ג"כ דעתו דכל שוטה א"י לשמור א"ע והיינו כנ"ל. ואין ראיה כלל ממה שאנו רואים בה צניעות כיון שדעתה משובש. ומיושב שפיר פשטות לשון המשנה נשתטית לא יוציא דאיירי בכל גוונא שוטה לא יוציא מדרבנן דא"י לשמור עצמה:

אות ח

ועפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם ספ"י מה"ג שהזכרנו דלהכי סתם וכתב שאינה מתגרשת עד שתבריא דכל זמן שלא יצאה מכלל שטות הוי בחזקת א"י לשמור א"ע כמש"ל בביאור המשנה והש"ס והירושלמי לר' ינאי. והא דלא הביא דין דא"י לשמור גיטה א"מ מה"ת היינו משום דפסק כר' ינאי בירושלמי. וכ"כ במ"ע שם רק יתר דבריו תמוהים שם מש"ש דאף לש"ס דילן מגורשת בדיעבד וכן מ"ש מסוגיא דהתקבל ע"ש. ולהכי סמך הרמב"ם דין שוטה לדין אשה פרוצה ע"ש. לבאר דאף דהיכא דאינה משומרת מצד שטותה אסור לגרשה ואף שנראה שיש בה דעת רק שהוא דעת קלוש ומשובש. מ"מ אם היא בריאה ואינה משומרת מצד פריצותה לא חיישינן למנהג הפקר ומצוה להוציאה וזה נכון בס"ד. וכן מפורש הלשון בבה"ג סוף ה' עריות אר"י ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בע"כ דהא יודעת לשמור גיטה ומט"א א"מ כיון שיודעת לשמור גיטה וא"י לשמור עצמה לא תתגרש שמא ינהגו בה מנהג הפקר עכ"ל. הרי מפורש שסתם שוטה א"י לשמור עצמה וכמ"ש. ודנקיט בלשונו דסתם שוטה יודעת לשמור גיטה היינו כדאמרינן בירו' פ"ק דתרומות אפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנים לו. ועב"י סימן קי"ט ואחרונים שם אי סגי בשוטה ביודעת לשמור גיטה. וכ"נ מלשון רש"י בגיטין ע"א ע"ב ד"ה לא יוציא וז"ל היכא דנשתטית אמור רבנן לא יוציא דכיון שא"י לשמור עצמה ינהגו בה הפקר בזנות עכ"ל. הרי שסתם דכל שוטה א"י לשמור עצמה. ומבואר דעת הבה"ג ורמב"ם ורש"י דכל שוטה בחזקת א"י לשמור א"ע. ובדעת רי"ף ורא"ש ותוס' אין הכרע וי"ל ג"כ בדעתם כנ"ל. אכן בטור ס"ס קי"ט מפורש דס"ל דיש שוטה שיכולה לשמור א"ע ולזה שינה מלשון הרמב"ם וכנ"ל וכ"מ ברי"ו נתיב כ"ד ח"ו וז"ל שוטה אם יודעת לשמור גיטה ועצמה מתגרשת אפילו מדרבנן עכ"ל. ובמבי"ט ח"ב סי' כ' ראיתי שכ' בפשיטות להלכה כדברי רבינו ירוחם הנ"ל דאם יודעת לשמור עצמה מתגרשת ואף שהיא שוטה. וצ"ע שלא הרגיש שאין כן דעת הבה"ג ורש"י ורמב"ם. וגם בסוף דבריו כתב בפשיטות כרבינו שמחה דבעי דווקא הנהו דחגיגה ולא הביא דעת הרמב"ם דבכ"ד הוי שוטה ואקצר:

ואפשר לומר דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל בפ"ב מה' סוטה דקטנה נאסרת בזנות דיש לה רצון וה"ה חרשת וכמ"ש המל"מ פ"א מה' אישות ה"ח ע"ש בד"ה הן האמת. דלפמ"ש בסברת הבה"ג והרמב"ם דלהכי מיקריא כל שוטה אי"ל עצמה אף שרואים שנוהגת בצניעות מ"מ כיון שדעתה משובש וקלוש בנקל תתפתה. יקשה דא"כ ה"ה קטנה וחרשת לא תתגרש מהאי טעמא דגם הם דעתם קלושה ולהכי אמרינן דפיתוי קטנה אונס לפי שאין לה דעת שלם. ולזה צ"ל דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דלענין זה יש לקטנה וחרשת דעת שלימה כיון שאינה משובשת בדבר מן הדברים ולזה יש להם רצון ודמי לבריאה פרוצה שהזכרנו שאין חוששין לה ורק בשוטה שאין לה דעת ופיתויה אונס חוששין להפקר. אבל הפוסקים דס"ל פיתוי קטנה אונס ע"כ ס"ל דשוטה ג"כ דאינה מתגרשת היינו בידוע שא"י לשמור עצמה וכדעת הטור ורי"ו דאלת"ה תיקשי נמי בחרשת וקטנה ניחוש להפקר. ור' זעירא דס"ל בירושלמי טעמא דא"י לשמור גיטה אזיל לטעמיה דס"ל בירושלמי פ"ק דסוטה ה"ד פיתוי קטנה אונס וא"כ לא שייך גרירה רק בידוע שא"י לשמור עצמה ותיקשי לשון המשנה דקתני סתם נשתטית לא יוציא. משמע בכל גוונא שוטה וכמש"ל. ולזה אוקמא בא"י לשמור גיטה וס"ל כר"ה דאינו שוטה רק במאבד מה שנותנים לו וכמש"ל והיינו סתם נשתטית וא"ש. ויש לדחות:

אות ט

ועפ"ז מבואר מ"ש הב"י ס"ס קי"ט בשם הר"ש דס"ל כר"ה בירו' ר"פ מי שאחזו דבעי דווקא מאבד מה שנותנים לו. וכל שאין רואים שמאבד א"צ בדיקה והרי הוא פיקח ונתקשה בזה הח"ס ח"ב סי' ב' בשם הזכרון יוסף. ונראה דמפרש הא דקאמר ר' אבין בירו' שם דסגי במאבד לחוד שאפי' שוטה שבשוטים אינו מאבד מש"ל. היינו דאף לר"ה דבעי כל ארבעה דחשיב שם מ"מ אם רואים שהוא מאבד ממילא ידוע שיש בו כולם לפי שאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מש"ל. אבל אם יש בו אינך ג' סימנים צריך לבדקו אם הוא מאבד לפי שצריך כולם ואם ראינו שאינו מאבד מש"ל א"צ לבדקו כלל באינך ג' כלל. והיינו שכ' הר"ש שאם אנו רואין שאינו מאבד א"צ כלל לבדקו באינך ג'. ועפ"ז מיושב ג"כ קושיית הטו"א בחגיגה שם למאי דקאמר שם ממקרע לחוד הוי הדר ר"ה א"כ למה קתני הני תלתא בהדדי. ולפמ"ש א"ש דנקיט כל הני שאם יש בו סימנים דיוצא יחידי ולן בביה"ק צריך לבדקו אם מקרע בגדיו דאיתרע חזקת פקחותו ואם הוא מקרע הוי שוטה. אבל כל שאין רואים בו אותם סימנים א"צ לבדוק כלל אם הוא מקרע או מאבד. ואם רואים שמאבד או מקרע לש"ס דילן הרי הוא שוטה דבוודאי יש בו גם סימנים ראשונים. ודומה לזה סימני סנפיר וקשקשת אף דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכדאיתא בנדה נ' ע"ב. עכ"פ מבואר דס"ל לר"ש כר"ה בירו' דבעי אף מאבד מש"ל ולטעמיה אזיל דס"ל כר"א ור"ז בירו' פ' חרש דטעמא דנשתטית לא יוציא הוא משום שא"י לשמור גיטה ולא משום גרירה ומנהג הפקר ע' שו"ת מהרש"ל סי' ס"ה שהביא כן בשם הר"ש שיש לסמוך ע"ז בשעה"ד והיינו כמש"ל דר"א ור"ז ס"ל כר"ה דבעי כולם ולא מיקרי שוטה עד שיהא מאבד מש"ל. וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' קל"ח דהלכה כר"ה דבעי כולהו וע"ש מ"ש בהך דנשתטית:

ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר בירו' אפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מש"ל. אין הכוונה שהוא שוטה לכל הלכותיו דהא בעי כולהו לר"ה ורק הכוונה שנקרא שוטה בלשון ב"א. ועפי"ז יש לדחות מה בסוגיא דיבמות קי"ג דמקשה היכי דמי והא פשוט דע"כ א"י לשמור גיטה דבלא"ה לא מיקריא שוטה. ולפמ"ש י"ל דהכי דייק כיון דע"כ איירי ביודעת לשמור גיטה דלהכי מתגרשת מדאורייתא וא"כ שוטה דנקיט היינו בלשון ב"א ולא מן הדין וא"כ יודעת לשמור א"ע ג"כ דג"ז קורים שוטה כשנוהגת מנהג שטות באיזה דבר. ומשני דאיירי בא"י לשמור עצמה והכל בשוטה בלשון בנ"א אף שלכל הענינים דינה כפיקחת בכ"ז כיון שאי"ל עצמה גזרו שלא ינהגו בה הפקר. וכעין זה איתא בש"ס כתובות י"ז אהני ליה שטותיה ובסנהדרין ל"ט שטיא שפיל לסיפיה דקרא ובמשנה שוטה רשע וגס רוח וכן מוטב אהיה שוטה כל ימי וכו'. דהיינו רק כינוי למי שאין דעתו צלולה. ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש הרמב"ם סתם עד שתבריא. אבל הוא דוחק ועיקר נראה כמש"ל:

אות י

והנה הרמב"ם כ' בפ"ט מה"ע שהפתאים ביותר הם בכלל שוטים וכתב המהרי"ט חאהע"ז סי' ט"ז דזה רק בעדות אבל בגט ומו"מ אין שוטה רק בהנהו דחגיגה. ולענ"ד משמע פשטות דבריו דהם בכלל שוטה לכל דבר. וראייתו שם מב"ב קנ"ה כבר דחה התו"ג דשם הוי משום חוצפא יתירה כדאיתא שם. ואדרבא מפורש שם שאין חילוק בין מו"מ לעדות ואי מסברו ליה וסבר כשר גם לעדות ע"ש. ונראה שמכאן לקח הרמב"ם דבריו אלה דמבואר שאם רואין שאין בו דעת בענין זה הרי הוא כשוטה. ורק במטלטלים עדותו עדות דמ"מ רואים שיש בו דעת קצת אבל הפתאים ביותר הוי כשוטה גמור. והח"ס סי' ב' נתחבט במקור דבריו. ומש"ש מחרש דחוק דבחרש אינו בחזקת בן דעת אף דחזינא דחריף טפי כדאיתא בגיטין ע"א. וכ"כ בצ"צ סי' ע"ז שחרש יכול להבין הכל כפקח גמור ובכ"ז לא מסרה לו תורה דיני קנינים ע"ש. ובשו"ת מהרי"מ סי' ל' הביא בשם הנו"ב באור הישר לחלק דבעושה דרך שטות רק בדיבור לא מיקרי שוטה רק לענין עדות. ולענ"ד צ"ע דפשטות דבריו מורים דהוי שוטה לכ"ד כיון שדעתו משובשת וכעין זה בסנהדרין ס"ח כשאמר ר"א שידליק נרות אמר כמדומה שנטרפה דעתו של אבא אף דהוי רק בדיבור ויש לדחות ואקצר ולפ"ז מבואר דהכא שרואים בו פתיות מ"מ בדבר דמסברו ליה שפיר דנין אותו לבר דעת לענין זה אף לדעת הרמב"ם וכמבואר בב"ב שם כנ"ל. ומצאתי בעונג יו"ט סי' קנ"ג שכתב ג"כ לענין הפתאים ביותר לדעת הרמב"ם דבמאי דחזינן שיש בו דעת דנין אותו לפיקח ות"ל שכוונתי לדבריו הק' וע"ל סי' פ"ו מ"ש בזה עוד בס"ד:

אות יא

עכ"פ בנ"ד אף לשיטת הרמב"ם דבכ"ד שמשתבש נקרא שוטה ואף. הפתאים ביותר ובאשה ס"ל דסתם שוטה נקראת א"י לשמור א"ע עד שתבריא כמש"ל. מ"מ בנ"ד כיון שאינה עושה שום מעשה שטות ורואים שמבינה דברים הסותרים כמעט כבריאה ויודעת לשמור גיטה ועצמה שפיר מתגרשת ולא הויא שוטה כלל. ומה ששוחקת הרבה אין זה ענין שטות רק הוא חולי ממרה לבינה וע' ח"ס סי' ב' לענין מרה שחורה וה"ה הכא. ואף שמדברת לפעמים דברים בלי טעם לא גרעה מהפתאים ביותר דמ"מ כיון שמבינה ענין הגט ויודעת לשמור א"ע הויא כפיקחת בזה כמש"ל. וגם דהא בארנו דעת הטור ורי"ו דאף שוטה גמורה אם יודעת לשמור א"ע וגיטה מתגרשת וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' כ' למעשה. וגם דהא דעת הר"א ור"ש וש"פ דרק בהנהו דחגיגה מיקרי שוטה. וגם יש לצרף שיטת הפוסקים כר"ז ור"א בירושלמי דאם יודעת לשמור גיטה מתגרשת והובא בשו"ת מהרש"ל סי' ס"ה בשם רבינו שמחה שיש לסמוך בשעת הדחק על זה:

אות יב

ומה שנראה דעתה קלושה ג"כ אינה שוטה בשביל זה וכבר כתב הרי"ו הובא בב"י סי' מ"ד וסי' קכ"א שמי שדעתו קלושה קדושיו קדושי ודאי. והרמ"א שכ' שם שחוששים לקדושיו כבר תמהו עליו המפרשים שם וכתבו דט"ס הוא ברמ"א ולענד"נ כוונתו דס"ל שדינו כהפתאים ביותר שזכר הרמב"ם וצריך בדיקה אם מבין הדבר או לא כמש"ל. ולזה הרי"ו שכתב שם בשם הרמ"ה שמבין ומשיג הדברים על בוריין לזה כתב שקדושיו גמורים והיינו כשנבדק בעת קדושיו וידוע שהבין אז טיב קידושין וענינם. אבל הרמ"א כתב סתם שדעתו צלולה וקלושה לזה כתב שחוששים לקדושיו לפי שלא נבדק בעת הקדושין אם הבין ענין הקדושין שעושה וזה נכון בס"ד. וראיתי בשם ס' עצי ארזים ליישב דברי הרמ"א דחושש לשיטת הרמב"ם דפתאים ביותר הם בכלל שוטים וה"ה דעתו קלושה. ולענ"ד ז"א כמש"ל שאם מבין הדבר כראוי אינו בכלל שוטה לענין זה. ועוד דהנה הח"מ שם תמה על הרי"ו שכתב שאם אינו מבין הדברים הוא בחזקת שוטה ואין קדושיו גמורים. ותמה הח"מ דחזקת שוטה משמע שוטה גמור ומסקנתו שאין קדושיו גמורים משמע שחוששין לקידושיו. ונראה ליישב דכוונת הרי"ו לחוש לשיטת הר"א וש"פ שאינו שוטה רק בהנהו דחגיגה לזה כתב שאין קדושיו גמורים אבל חוששים להם. וממילא מבואר שהרי"ו ס"ל כהרמב"ם לחוש לדעתו ג"כ ובכ"ז כתב במי שדעתו קלושה שקדושיו גמורים. וע"כ צ"ל כמ"ש בס"ד ובאשר אין ספר עא"ר ת"י אקצר:

אות יד

וחזרה בשוטה שפיר מהני כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ער"ה הובא בב"י סי' קכ"א אף שלא נתרפא לגמרי ועדיין תשש רק שמדבר בעניניו ואין בו סימני שוטה דחגיגה והח"ס סי' ד' הביא בשם חמד"ש סי' ס"ד וכשם מהרש"ק זצ"ל שכתבו דהרשב"א ס"ל דרק בהנהו דחגיגה מיקרי שוטה אבל להרמב"ם צריך בדיקה גמורה שהוא בריא אולם. ולענ"ד גם הרשב"א ס"ל כהרמב"ם ולזה הצריך שיהא מדבר בעניניו דלדעת הר"א ור"ש סגי אם לית ביה הני דחגיגה אף שאינו מדבר כהוגן ומ"ש הרשב"א דאין בו הני דחגיגה היינו שצריך בדיקה שחזר גם מזה כי אם יש בו הנהו לא מהני מה שמדבר בעניניו. ומ"ש שעדיין תשש היינו שעדיין דעתו קלושה אבל צלולה וכמש"ל בשם הרי"ו וכבר כתבו כל האחרונים דמהני חזרה בשוטה [ואם עשו לשוטה רפואה בדוקה יש להעיר שנוכל לסמוך ע"ז מהא דנדה ס"ו גבי חרדה דדמא ויש לחלק דל"ד כלל ואקצר]:

אות טו

ואחר כותבי ראיתי בשו"ת זכרון יוסף חאה"ע סי' י' באשה שהיה לה טירוף שחשבה תמיד שעומדים עליה להרגה ובשא"ד היא כשאר בנ"א והתיר לגרשה. אך לא הרגיש במש"ל בדעת הרמב"ם שלפמ"ש יש מקום להחמיר בכגון זה. וראיתי שכתב שם שאף להרמב"ם אם בדקוהו ורואים שעושה שא"ד בדעת שלימה תולים השטות באיזה חולי ומביא ראיה מהמרדכי ר"פ מי שאחזו בנטרפה דעתו ובדקוהו בדיקה משולשת ונתברר שבאותה שעה היה חלים. והשיב שאם לא הוחזק שוטה בהני דחגיגה הוי כפיקח וא"צ בדיקה. ולזה הוכיח דבדיקה משולשת וברורה מהני לשוטה. ולענ"ד תמוה לומר כן דמהני בדיקה ופשטות סוגיא דחגיגה לא משמע כן ובמרדכי שם איירי בשכ"מ ובדקוהו בדיקה המבוארת בש"ס גבי נשתתק בגיטין ס"ז ע"ב וע' ע"ב חד לאו ותרי הן והיינו בדיקה משולשת. ונסתפק השואל דאפשר לא מהני זה רק בנשתתק ולא בנטרף דעתו. והשיב לו שא"צ בדיקה כלל ועדיף מנשתתק כיון שאין בו הנהו דחגיגה. ועב"י סי' קכ"א בשם העיטור לחלק בדין הבדיקה בין שוטה לנשתתק ועמש"ל אות ט' בזה. וגם דהא דעת השואל שם דע"י בדיקתו שהוא חלים בשעה זו הוי כעתים חלים ועתים שוטה והשיב לו שאינו שוטה כלל:

ועוד הביא ראיה שם מיבמות קי"ג דדייק אביי מעולמית כר' יצחק ולא דחי דקמ"ל אף דחריף טפי כדדחי בגיטין ע"א גבי חרש אלמא בשוטה שחריף טפי הוי כפיקח. ותמיהני דלבד דאביי לא ס"ל האי דיחויא בגיטין שם. הנה באמת לא שייך זה הכא שעיקר הדקדוק הוא ל"ל קתני עולמית גבי נשתטית דקתני שם מעיקרא. וגם לא דמי כלל לחרש דשם כיון שרואים שדעתו ושכלו בריא י"ל דנתברר שהוא פיקח ככל אדם ולהכי צריך להשמיענו. אבל בשוטה אין שייך רבותא זו כלל שכן דרך השוטים שנראים כפקחים בשאר דבריהם ואקצר בדבריו כי אין נוגע לדברינו:

וגט בע"כ פשוט דלא מיקרי כמ"ש מהרמ"פ סי' ח' גבי חרשת דלא מיקרי בע"כ כיון דלא הוי באונס וכ"נ דאטו לפי תקנת רגמ"ה לא יגרשו חרשת לעולם ובפרט בנ"ד שכיון שיודעת לשמור גיטה ועצמה ויצאה מכלל שוטה. והויא כפיקחת גמורה כמש"ל. וכ"כ בזכרון יוסף שם דלא הוי גט בע"כ בכה"ג:

אות טז

[ולענין קושיית הטו"א שהזכרנו בחגיגה ד' דלמאי דהדר ביה ר"ה ממקרע לחוד א"כ היכי תני בברייתא כולהו בהדדי לכאורה י"ל דהכוונה או הני תרתי דלן בביה"ק ויוצא יחידי או הא דמקרע. וכעין זה איתא בקידושין י"ג ע"א דפריך שם ואימא אלה לחוד והנהו לחוד ע"ש. והוא ממש כהך דהכא. ויש לדחות דביבמות פ' ע"ב איתא דלר' יוחנן מתפרשת הברייתא שם גבי סימני סריס ג"כ או תרתי או חדא. ע' שיטת הרמב"ם פ"ה מה"א בזה ובראב"ד שם וע"ש בלח"מ ואכמ"ל בזה. ורב הונא פליג על ר"י ומפרש שיהיו כולם ממש. אלמא דלר"ה לא ניחא ליה לפרש הכי או תרתי או חדא ושפיר מקשה הטו"א על ר"ה לטעמיה. אבל בקידושין פריך הכי לר' יוחנן שם דס"ל ביבמות לפרש כן כנ"ל. אבל הוא דחוק דדילמא ר"ה לא פליג על ר"י שם רק מצד עיקר הדין אבל שפיר מודה שאפשר לפרש כן. וכה"ג איתא במנחות ע' דחשיב ה' מינים שמצטרפים זא"ז והכוונה שם כ"א עם מינו ע"ש ברש"י ותוס' ואקצר] ולמעשה בנ"ד הסכים אז גם הגאבד"ק ביאלאסטאק זצ"ל להתיר לגרשה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה