אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אבן העזר › סימן עו

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן עו

סימן עה

כבוד ידידי הרב המאוה"ג וכו' מהו' בן ציון נ"י מו"צ דק"ק פראשניץ:

ע"ד אשר דרש כת"ר באחד שנשא אלמנה בשוגג תוך ימי הבחנה. ולא בעל כי היתה נדה והנישואין היו בעירה. והאיש שב לביתו ואחר כלות ימי הבחנה נודע לו. והורה כת"ר שא"צ לגרשה והאריך בזה. ויפה הורה כת"ר כמפורש ברמ"א סי' י"ג. וכן דעת התו' בסוטה כ"ד ע"א והרמב"ן והרשב"א וריטב"א בחי' ביבמות ל"ו ע"ב והנ"י שם והר"ן בתשובה. רק הראב"ד בפי"א מה"ג מחמיר. וכבר הכריעו הפוסקים שמותר והראב"ד כמעט יחיד הוא. וכ"פ היש"ש פ"ד דיבמות. וכת"ר כתב שיש שערערו עליו בהוראה זו. ולא מצאתי מקום לשום ערעור כלל:

והנה כת"ר הביא ראיה לדברי מהר"מ שהובא ברמ"א סי' י"ג להתיר כשעברו ג"ח מיבמות ל"ו ע"ב דאמר ר"א בכונס יבמה ונמצאת מעוברת וילדה ולד שאינו של קיימא שיוציא בגט ואמר רבא ר"א ור"מ אמרו דבר אחד דתניא הנושא מעוברת ומינקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"מ וחכ"א יוציא ויחזירנה לאחר כ"ד חודש. וקשה דילמא ר"א ס"ל כרבנן ואף דביבמה אין יכול להחזירה כמ"ש הראב"ד שעדיין לא קנה אותה דביאת מעוברת לאו שמה ביאה מ"מ הא גם באשת כהן ס"ל לרבנן שיוציא אף שאין יכול להחזירה. וע"כ צ"ל שסברת חכמים היא שיוציאה לא בתורת קנס רק להפרישו מן האיסור ואחר ג' חדשים שוב א"צ להוציא כלל. ולזה ר"א דס"ל שיוציא אף אחר ג"ח ע"כ דס"ל כר"מ עכ"ד. הנה זהו בעצמה ראיית מהר"מ במקור הדין והובא בשלטי גבורים שאצל המרדכי ר"פ החולץ וכ"כ הריטב"א בפ' החולץ שם בחי':

ולע"ד יש לדחות ראיה זו דבבכורות ל"ד ע"א איתא הצורם אוזן בכור ר"א אומר לא ישחט עליו עולמית וחכ"א לכשיולד לו מום אחר שוחטין אותו. הרי מבואר דעת חכמים שצריך שלא יהנה מדבר איסור שעשה ור"א ס"ל שקונסין אותו לעולם. והא דיליף בספרי מקרא דלא תאכל כל תועבה אסמכתא בעלמא הוא כמו"ש התוס' שם וכדמוכח בש"ס שם. ואף דס"ל לר"א בקוצץ בהרתו שטהור כשיולד לו נגע אחר הא מפרש הש"ס שם הטעם דבגופו אין חוששין שיקוץ ויכניס א"ע לספק כזה דשמא לא יולד לו נגע אחר ע"ש בפירש"י. ולפ"ז י"ל דלהכי לא דחי הש"ס ביבמות דר"א ס"ל כרבנן משום דמצינו בבכורות דס"ל כר"מ לקנוס עושה איסור לעולם. והא דלא קאמר הך אמרו ד"א בבכורות שם משום דהכא איירי ג"כ בתוך ימי הבחנה ועוד משום דר"מ לא ס"ל כר"א בהא דצורם אוזן דהא במבשל בשבת ס"ל לר"מ דאף במזיד מותר במו"ש הרי שלא קנסו לעולם. ואף דמפרש בגיטין נ"ד הטעם שלא נחשדו ישראל על השבתות מ"מ קשה לפי טעם הראשון שם שמונין לשביעית ואין מונין לשבתות ע"ש. וע"כ צ"ל דרק באשה החמיר ר"מ דתקיף יצריה וכדאיתא בבכורות מ"ו ע"א ובכמה דוכתי ולא בשאר איסורים וכן איתא בירושלמי פ"ד דסוטה ה"ג דרק הכא קניס ר"מ ולא בשאר דוכתי עיי"ש. ולפ"ז ס"ל לר"מ בצורם אוזן כרבנן ולהכי אמר רבא להא דאמרו ד"א ביבמות גבי אישות. ואביי דחי דרק בדאורייתא קניס ר"א דגם מטיל מום בבכור הוי דאורייתא וממילא נדחה ראיית מהר"מ הנ"ל לדינו. וע' תוספתא דסוטה פ"ה דס"ל לר"א במעוברת חבירו שיחזירנה אחר כד"ח ואפשר דחדא מינייהו ר' אלעזר וחדא ר' אליעזר ובחי' הארכתי בזה בס"ד:

ואין לומר דמ"מ מוכח כמהר"מ דהא קיי"ל שם כשיולד לו מום אחר מותר כיון ששוחטו כעת בהיתר וה"נ כיון שעברו ג"ח הרי מחזיקה בהיתר. ז"א. דהא כתב הראב"ד שיפרוש ממנה אחר ג"ח כימים שנהג בה היתר והיינו ג"כ שלא יהנה מן האיסור. ואף דקיי"ל בנדרים כ' דבנזירות מרובה סגי שינהוג איסור ל' יום. הראב"ד לשיטתו שכתב הרמב"ן בשמו במשפטי החרם הובא בב"י יו"ד סי' ר"ח דרק בנזירות הדין כן דסתם נזירות ל' יום אבל בנדרים צריך לנהוג כימים שנהג היתר וה"ה הכא וכבר הכריע הש"ך בסי' ר"ח כן להלכה ע"ש. ואף דבסי' ר"ח ס"ג פסק דבנידוי דהוי דרבנן א"צ לנהוג איסור כימים שנהג היתר והוא מהריב"ש סי' שצ"ה. הנה הרמב"ן במשפטי החרם כתב דאף בנידוי הדין כן ונראה שכ"ה דעת הראב"ד שהביאו הרמב"ן במשפטי החרם לענין זה כמו"ש הב"י סי' ר"ח [ולפנינו ליתא במשפטי החרם בשם הראב"ד] וכ"כ הב"י סימן של"ד בשם הקונטריסים ונראה שם שהם ג"כ מדברי הראב"ד שהובא שם מקודם ע"ש וכן הוא דעת הר"ן בתשובה סי' ס"ה וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' כ"א דאף בנידוי נוהג כימים שנהג היתר. ולפלא שכתב בסי' ר"ח כדעת יחיד הריב"ש ופסק כן וגם ראייתו אינה מוכרחת וכמש"ש בעצמו. והש"ך נתקשה בזה מסימן של"ד סכ"ח ע"ש מה שתירץ אבל באמת בסי' של"ד היא שיטת החולקים על ריב"ש כמש"ל. ורק בשוגג כתב הר"ן שם דבנידוי א"צ לנהוג וגם בזה דבריו צ"ע ועמל"מ פ"ד מה' נזירות בזה. עכ"פ הראב"ד ס"ל דה"ה בדרבנן צריך לנהוג ואף בשוגג כפשטות הש"ס בנזיר ל"ב דאיירי אף בשוגג ע"ש:

והא שמצריך הראב"ד גירושין וכמ"ש הרשב"א וש"פ משמו ג"כ ולא סגי בהפרשה לנהוג איסור. צ"ל שזה ג"כ מיקרי הנאה שיש עליו שם נשוי ולזה צריך שיגרש וכעין זה פסק התשב"ץ ח"א סי' קנ"ה בנודר שלא ישא אשה תוך ג' שנים ונשא שיגרשנה וינהוג איסור כימים שנהג היתר והובא להלכה בי"ד ס"ס ר"ח. ועוד נראה שמה שנשאה תוך ג"ח הוי הנאה כי אולי אחר ג"ח לא היתה רוצית לינשא לו או הקדימו אחר ולזה צריך לגרשה שתהי' ברשות עצמה. ואף שכתב היש"ש פ' החולץ סי' ג' שאף שגירשה אגידא ביה ומוכרחת לינשא לו ע"ש לענ"ד דבריו צ"ע דא"כ למה מגרשה וגם לא מצינו ענין כזה ובמה משועבדת לו והעיקר כדברי הרא"ש בתשובה שהיא ברשות עצמה והובא ביש"ש שם. ועפ"ז יש ליישב שיטת הסוברים שאחר ג"ח יגרשנה ויחזירנה תיכף שהקשו הראשונים דהוי כחוכא ואטלולא ע' בחי' הרשב"א וריטב"א שם. ולפמ"ש א"ש שא"צ רק שתהי' שעה אחת ברשות עצמה אחר ג"ח שלא יהנה ממה שקדם ונשאה וכמש"ל. ולנהוג איסור כימים שנהג היתר ס"ל דזה נאמר רק בנדרים ולא בשאר איסורים וכ"נ דאטו העושה מלאכה כל יום השבת מחויב לשבות כנגדו ביום אחד בחול. וכ"נ פשטות הש"ס דקאמרי רבנן שיחזירנה אחר כ"ד חודש ולא ביארו שינהוג אחר כד"ח איסור כימים שנהג היתר אלמא דבשאר איסורים לא שייך זה:

והנה הראב"ד פי"א מה' גירושין מקשה מהא דתנן בכונס יבמה ונמצאת מעוברת והפילה יקיים ל"ל יוציא ותירץ דשם לא יוכל להחזירה דביאת מעוברת לא שמה ביאה ועדיין לא קנאה. ונתקשה כת"ר דמ"מ תיקשי לר"י דס"ל שם דשמה ביאה ומדר"י נשמע לר"ל דאחר ג"ח יקיים והיא קושיית הלח"מ שם וכבר נתחבטו האחרונים בזה. וכת"ר כתב דר"י לטעמיה בפסחים ע"ב דבא על יבמתו נדה פטור דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה וה"נ טעה בד"מ שרצה ליבמה אבל באשה דעלמא לא הוי ד"מ דכל זמן שלא נשאה אין המצוה דוקא על אשה זו. ור"ל דס"ל ביאת מעוברת לאו שמה ביאה לטעמיה שם דנתחלף בשפוד נותר חייב עכ"ד. ולענ"ד כל דבריו קשים. ונראה שגרם זה לכבודו שראה בנ"י וברשב"א ושאר מפרשים שהזכירו ביבמות שם סברא זו דטעה בדבר מצוה ובאמת לא הביאו זה רק להטעים דלהכי לא החמירו להוציאה עיי"ש. אבל לא דדמי לגמרי דהא איירי אף במזיד וגם דהא מסקינן בפסחים שם דבעי זמנו בהול ע"ש וגם דהא ר"י ס"ל שם דיבמתו פטור משום דבזיז מינה לשיולי ע"ש והכא לא שייך זה והו"ל לשיולי אם היא תוך ג"ח. וגם מ"ש לר"ל אינו דבנותר לא עשה מצוה כלל ולחד לישנא שם גם ר"י מודה דחייב ע"ש. גם מ"ש דבאשתו ליכא מצוה ז"א דמ"מ עוסק במצוה לישא אשה שהיא מצוה רבה אף ביש לו בנים ועי' יבמות ל"ד שמפורש כן רק דשם הויא ארוסה. גם מ"ש דלר"י ביאת מעוברת אינו קנין גמור ואם יוציא בגט פוסלה עליו ז"א דמפורש בש"ס ל"ה ע"ב רצה יוציא ובדף ל"ו ע"א דמיפטרה צרה. וגם מ"ש דר"א דאמר יוציא בגט ולא הזכיר חליצה ס"ל כר' יוחנן כבר הרגישו כל הראשונים שם בזה ודחו זה ע"ש ברמב"ן ורשב"א ושאר מפרשים:

ואפשר לומר בזה דבאמת יש לפרש הא דתנן יקיים הכוונה שמותר לקיימה לאשה משום דברישא קתני שיוציא אבל מ"מ צריך להוציאה משום שנשאה תוך ג"ח ויחזירנה אח"כ ובהא לא איירי הכא. וכעין זה משני הש"ס ל"ה ע"ב לר"י דאיידי דתנא רישא יוציא תנא סיפא יקיים. ולזה לר"י באמת לא שייך לומר דר"א ור"מ אמרו ד"א די"ל דר"א מפרש למתניתין שיוציאנה ואח"כ יחזירנה ולא פליג על המשנה כלל ורק רבא דס"ל כר"ל קאמר דאמרו דבר אחד ולזה הוצרך הראב"ד ליישב רק לר"ל אבל לר"י לק"מ דיקיים י"ל היינו אחר שיוציא כנ"ל. [והנה הה"ג השואל חזר והעמיד דבריו. ולא הסכימה העת לחזור ולפלפל בדבריו]:

ועוד י"ל דהראב"ד מפרש המשנה אף בהפילה תוך ג"ח דבכל גוונא איירי. והנה בחליצה תוך ג"ח דעת הגמ"ר הובא ברמ"א אהע"ז סי' קס"ד סי"א דהויא חליצה פסולה ומקורו מהירושלמי ע"ש ולפ"ז גם בביאה בתוך ג"ח י"ל דלא הויא ביאה גמורה מדרבנן. ואף לר"י דביאת מעוברת שמה ביאה היינו אחר ג"ח דאם יבוא אליהו ויאמר שהעובר אינו ולד קיימא שפיר הויא מותרת. אבל תוך ג"ח שאסור מ"מ משום תקנת חכמים לא הויא ביאה גמורה. וכמו שמחלק הש"ס ג"כ גבי חליצה בדף מ"א ע"ב. ואף דבחליצה דעת הגמ"ר שם דהויא חליצה פסולה לחזור על כל האחים מ"מ בביאה לא שייך זה שתפסול עי"ז רק דלא הויא ביאה גמורה וצריך לבוא עלי' אחר ג"ח ובתוך ג"ח צריכה גט וחליצה וממילא לא יוכל להחזירה. ולפ"ז י"ל דהראב"ד ס"ל כהירושלמי דר"פ החולץ וכהגמ"ר הנ"ל דבחליצה צריכה לחזור ולחלוץ וכמפורש בירושלמי שם וה"ה בביאה כנ"ל ולזה שפיר גם לר"י מתרץ הראב"ד שאם יוציא לא יוכל להחזירה. ונהי דהמשנה איירי אף לאחר ג"ח. מ"מ לא מצי למיתני יוציא דתוך ג"ח א"צ להוציא כנ"ל לזה תני יקיים. ולאחר ג"ח הכוונה יוציא ויקיים כמש"ל. והא דפריך הש"ס ל"ה ע"ב על ר"י ליתני רצה יוציא רצה יקיים ומשני איידי דתני רישא יוציא תני סיפא יקיים הו"מ לשנויי דלא מצי למיתני רצה יוציא משום דליתא בתוך ג"ח. רק דלא משני הכי משום דבעי לשנויי אף למ"ד חליצה פסולה א"צ לחזור וכן בירושלמי ריש החולץ איכא פלוגתא בחליצה תוך ג"ח וה"ה בביאה ומשני בפשוטו:

הנה ישבנו שיטת הראב"ד ממה שהקשו עליו. ועוד נתקשה במל"מ שם עמ"ש הראב"ד דביבמה יקיים מפני שהוא יבמה ואם יתן גט נאסרה עליו דהא באשת כהן שאין יכול להחזירה מ"מ צריך לגרשה וכן נתקשה הלח"מ שם. ותירוץ המל"מ שם תמוה. ובאמת כבר הרגישו בזה הרשב"א וריטב"א ונ"י וכתבו דהכא שיבטל מצות יבום שאני. והנוב"י מ"ק חאה"ע סי' י"ח ומ"ת סי' קל"ט לא ראה דברי הראשונים הנ"ל ע"ש. ולענ"ד סברת הראשונים הנ"ל דחוקה בדעת הראב"ד שעיקר חסר מדבריו וגם דא"כ מנ"ל דר"מ ס"ל כר"א דילמא שאני הכא שמבטל מצות יבום וע' בנוב"י שם. והנלע"ד בכוונת הראב"ד שאין כוונתו מצד שלא יוכל להחזירה רק כוונתו דכיון דלאו שמה ביאה א"כ לא מיקרי כלל שנשאה רק כביאת זנות בעלמא ובזה לא קנסו כלל וכמו שלא מצינו בזינה עם אשה תוך ג"ח שיקנסוהו שאסור לישאנה אחר ג"ח וזהו שכתב הראב"ד הטעם מפני שהוא יבמה. פי' ולא בעלה ומבאר שהרי ע"י גט נאסרת עליו משא"כ בבעל שנשאה שפיר מותר להחזירה. ולר"י צ"ל כמש"ל:

ועוד י"ל דכוונת הראב"ד כיון שעיקר הטעם שצריך לגרשה אחר ג"ח לנהוג איסור כימים שנהג היתר. א"כ עדיף טפי שיבעול מקודם לקיים מצות יבום ואח"כ יוציאנה ויחזירנה והיינו דקאמר במתניתין יקיים. פי' שיבעול אחר שהפילה כדי שיקנה אותה קנין גמור וכדמשני ל"ה ע"ב יחזור ויקיים ע"ש. משא"כ באשת כהן שאין לה שום תקנה ע"כ מוציאה תיכף. ועפמ"ש מיושב ג"כ קושיית מהר"מ שהזכרנו והרשב"א וריטב"א דמאי קאמר דר"א ור"מ אמרו ד"א דהא גם לרבנן יוציא ואף באשת כהן ומש"ל דסמיך אסוגיא דבכורות דחוק קצת. ולפמ"ש י"ל דאי כרבנן הול"ל שיבעול מקודם לקיים מצות יבום ואח"כ יוציא ויחזירנה ור"א דאמר יוציא משמע תיכף דלא כמתניתין. ולזה מוכח דס"ל כר"מ דקניס עולמית וזה נכון:

והנה אף שישבנו דברי הראב"ד מ"מ לדינא נראה עיקר ככל הפוסקים החולקים עליו והראב"ד דעת יחיד הוא ובפרט דבאמת לא מצינו כלל בש"ס דין שינהוג איסור כימים שנהג היתר רק בנדרים וכמש"ל בזה ראיה ממלאכת שבת וכן משביעית אם יעשה מלאכה שא"צ לשבות כנגדו וכן באכילת פירות ערלה וכדומה וכן בזינה עם אשה איזה משך מותר לישאנה וא"צ לנהוג איסור. וצ"ל דרק בנדרים החמירו משום דקיל ליה לפי שאסרם על עצמו ובפרט לפמש"ל שי"א דבדרבנן גם בנדרים לא שייך זה. ובאמת גם בראב"ד גופיה יש לפרש שלא הצריך לגרש רק תוך ג"ח יעו"ש בלשונו ואינו חולק כלל על ש"פ בזה. ומש"ש להפריש אחר ג"ח כימים שנהג היתר היינו בלא גירושין ע"ש בלשונו. ואף שהתשב"ץ הובא ביו"ד ס"ס ר"ח מצריך גירושין שאני התם שזה היה נדרו שלא ישא אשה ולזה צריך שיהא פנוי משא"כ הכא שלא יהנה מאיסור סגי בהפרשה בעלמא. ומה שמקשה הראב"ד מיבמה משום דמשמע ליה דאיירי אף תוך ג"ח כמש"ל בזה. וכן רצה הבית מאיר סי' י"ג לפרש המשנה שהפילה תוך ג"ח וע"ש בא"מ בזה וא"ש דמשני אף לר"י כמש"ל:

ובפרט בנ"ד שיש לצרף שהיה שוגג ושלא היה עמה בעיר אחת דדמי לבריחה לדעת קצת פוסקים דס"ל שאינו משום כפרה ושא"צ למקום שלא יוכל להגיע תוך זמן וגם שהיתה נדה ע' מל"מ פי"א מה"ג שצידד להקל בזה. ויש להאריך בכל פרט ופרט אבל טרדותי רבו וגם כי נושא הענין אין דורש אריכות:

ומ"ש כת"ר דמ"מ צריך האיש כפרה על שנזדמן לידו דבר עבירה. הנה בנתיבות סי' רל"ד כתב דבדרבנן אם אכל בשוגג א"צ כפרה והוכיח זה מהא דמכר איסור דרבנן ואכלו הלוקח א"צ המוכר להחזיר דמיו והיינו משום שנהנה כמו מדבר המותר וא"צ שום כפרה ולזה אף ששוה פחות צריך לשלם כפי שנהנה. ועוד מייתי מעירובין ס"ז דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא אלמא דלא חייש דילמא יעבור על איסור ויצטרך כפרה. אכן לענ"ד דברי הנתיבות צע"ג דהא חזינן בגיטין נ"ג נ"ד בכמה דברים בעי למימר קנסו שוגג אטו מזיד אף בדרבנן ואי א"צ כפרה כלל היכי ס"ד למיקנסיה. וכן אמרינן בביצה ל' ע"א שמי שרואה חבירו עושה איסור דרבנן בשוגג מחויב להודיעו ורק כשיודע שלא יקבל ממנו פטור ע"ש. ובירושלמי פ"ד דסוטה ה"ג איתא דר' מנא הורה לישא מינקת אחר י"ח חודש וצם כל היום שחשש אולי טעה בדין ואף שכל עיקר הדין הוא דרבנן והוי שוגג בדרבנן. ואולי שאני הכא משום סכנת ולד שהרי בדידיה קנסו אף בשוגג ודוחק. ומסתבר שודאי אף באיסור דרבנן בשוגג מיקרי מכשול וצריך כפרה:

והא דעירובין ס"ז דבדרבנן עבדינן והדר מותבינן נראה דבאמת מצינו בש"ס כמה פעמים שהקשו אף קודם המעשה ואף בדרבנן וגם מה סברא יש בזה. והנראה דהכא היתה ההוראה בפני רבים ואם היה צריך רבה לחזור תיכף מהוראתו בשעה זו היה זה בזיון לרבה ואמרינן בברכות י"ט ע"ב דכבוד הבריות דוחה רק דרבנן ולא דאורייתא ולהכי קאמר דבדרבנן עבדינן והדר מותבינן כי היכי דלא ליכסוף. והרי מצינו במנחות ל"ז ע"ב שהניח רבינא לרב אשי לילך בטלית שאינה מצויצת בכרמלית מפני כבוד הבריות. ובפרט דהכא קיל טפי דאיכא לאוקמא על חזקתו שמורה כדין ויתרץ לו קושייתו. ונראה דבכה"ג אין זה עבירה כלל כי בדרבנן הם אמרו והם אמרו וע"מ כן תקנו חז"ל תקנותיהם. ומצינו בעירובין ס"ה ע"ב שנסתפקו אם לשכור ואמרו נשכור ואח"כ ישאלו עיי"ש והיינו משום דספק דרבנן לקולא אף לכתחילה כמ"ש רש"י שם ולא הי' ירא שמא יורו לו לחומרא. משום דמ"מ כיון שעכשיו עושה כדין דסד"ר לקולא שוב אינו חטא כלל. וכבר כתבו האחרונים דסד"ר לקולא אף באיכא לברורי וכבר דברו האחרונים בספק חסרון ידיעה בדרבנן ועש"ך יו"ד סי' נ"ג סקט"ו ובמג"א סי' תל"ז כתב דבחזקה ורוב מותר אף באיכא לברורי וע"ל סי' ע"א מה שבארתי בזה באות ה':

וכ"נ עיקר שהטעם בעירובין שם משום שצריך לאוקמא אחזקתו שמורה כדין והקושיא יתרץ לו וכן מפורש בתה"ד סי' מ"ג והובא ברמ"א יו"ד סי' רמ"ב סכ"ב הטעם כנ"ל ומפורש בתה"ד ורמ"א שם שאין להניח לרבו לעשות איסור דרבנן ואף בשוגג ע"ש וכן מייתי שם התה"ד מחולין ז' דגם בתערובות דמאי קרי לה שם תקלה עיי"ש וכ"כ הרדב"ז ח"ד סי' י"ט ובנו"ב מ"ת חאהע"ז סי' ל"ה ע"ש. עכ"פ נראה עיקר דגם בדרבנן בעו כפרה בשוגג. וע' או"ח ס"ס של"ד בזה ואחרונים שם ואקצר ויש עוד כמה ראיות לזה:

וגם מ"ש הנתיבות ליישב בזה קושיית הש"ך שם למה במוכר איסור דרבנן אין מחזיר המותר משויו. לענ"ד תמוה דהא דאמרינן בב"ק כ' דהיכא דחסר פורתא משלם הכל כפי מה שנהנה היינו היכא שהדבר שוה לכל כן וגם עלה לו הוצאה כל כך או יותר ורק שעשה ההוצאה בעד עצמו ולא בעד חבירו וחבירו ממילא נהנה ובזה א"צ חבירו לשלם בעד הנאתו רק כשגרם לו איזה חסרון ע"י הנאתו. אבל שישלם כפי הנאתו אף שלא עלה לחבירו הוצאה כ"כ כלל על הנאת חבירו זה לא מצינו. ולא עדיף מיורד לשדה חבירו שלא ברשות שא"צ לשלם לו יותר מהוצאתו אף שהשבח מרובה. ויורד ברשות נוטל כאריס אבל לא לשלם כל ההנאה והשבח. והרי בב"ק קט"ו ע"ב קט"ז ע"א במניח חמורו ומציל של חבירו ובטול דינר והעבירני אין נותן לו כל מה שנהנה אף שחסר ג"כ ונותן לו רק מה ששוה בשכרו. ועוד דהא דמכר איסור דרבנן הרמב"ם קאמר לה והוא לא הביא כלל דין דחסר קצת שיגלגלו הכל בפ"ד מה' גזילה וע"ש במ"מ ומפרשים שם ועח"מ סי' שס"ג ס"ז די"א דאף שאינו נהנה משלם מה ששוה לאחרים ואכמ"ל בזה:

ובעיקר קושיית הש"ך כבר כתבו האחרונים בזה ליישב קושייתו כ"א לפי דרכו. וגם לי יש הרהורי דברים בזה אך אכמ"ל בזה. ובנ"ד נראה דאף להנתיבות צריך כפרה. דהא חזינן שהחמירו לקנסו בשוגג כמו במזיד וצ"ל שהחמירו בזה יותר משארי דרבנן. ועוד דהכא דהו"ל לשיולי חמיר טפי כדאמרינן בפסחים ע"ב ע"ב וכן איתא ביבמות צ"א ע"ב שקנסו האשה משום דהו"ל לשיולי ולאקרויי לברר הדבר ע"ש. ואף דבנדה דף י"ב מבואר שמה שמניחה לו שיבוא עליה הוי כשואלה ומשיבה שהיא טהורה וכן מפורש בטהרות פ"ה מ"ח. הכא לא שייך זה דאפשר היא אינה יודעת כלל מאיסור הבחנה או שסבורה כיון שאינו בא עליה כעת כהא דנ"ד שרי. והו"ל לשאלה. ועוד נראה דגם שם הוא רק באשתו מכבר אבל בביאה ראשונה נראה שצריך לשאלה בפירוש משום שיצרה תקפה וכדאמרינן בכתובות ד' דכשלא בעל אסור ביחוד נדה והוא ישן בין האנשים וכו'. אבל בשואלה יראה לרמותו כי אולי יודע לו אח"כ ותדון כמשמשתו נדה. אבל כשאינו שואלה תוכל לומר ששכחה או שסברה שאינו מקפיד ע"ז. וא"כ בנ"ד ג"כ דהוי ביאה ראשונה יצרה תקפה והו"ל לשואלה. אך בנ"ד ז"א דהא היתה נדה ולא נבעלה אז. אבל מ"מ מכל הטעמים הנ"ל צריך כפרה ועח"ס חיו"ד סי' קפ"ח שהצריך ג"כ כפרה בדרבנן. וכפרתו הוא כפי ראות עיני כת"ר לפי מה שהוא אדם ועד היכן פשיעתו מה שלא שאלה ואמתלאתו ע"ז ומטרדותי העצומות ההכרח לקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה