אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אבן העזר › סימן עה

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן עה

סימן עד

עוד יש לדון בנ"ד דכיון שהיא נכרית וכן יצא הקול עליה א"כ אם נזכה לה גט יאמרו שנתברר שהיא ישראלית או שנתגיירה וכשתחזור בתשובה לא נצריכה גירות. ובאמת אף דטבלה לנדותה מ"מ בעי קבלת מצות בפני ג'. וכה"ג מצינו בש"ס שחששו בקדושין בכמה דוכתי ע' קדושין מ"ד שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ולזה צריכה מיאון ע"ש. ולדידן קיי"ל דלא מבטלינן קלא באהע"ז סי' מ"ו. וזה לא מיקרי קלא דבתר נישואין דהטעם דל"ח בתר נישואין הוא כפירש"י בגיטין פ"ט שלא להוציא אשה מבעלה ולזה אחר שנתגרשה באמת חוששין להקול ע' אה"ע סי' י' וסי' מ"ו בזה וא"כ ה"ה הכא דבלא"ה אסורה עליו מטעם זנות שפיר חיישינן לקלא. אך נראה דבאמת הכא אין לו דין קול גמור וגם נראה שהקול נמשך מדבריה שהגידה על עצמה וגם דהא הוחזקה ישראלית וסוקלין על החזקות וקי"ל דמי שבא ואמר ישראל אני נאמן וכמו"ש התוס' ביבמות מ"ז דרוב הבאים לפנינו בחזקת ישראל הם אומרים אמת ול"צ במוחזק לך רק בידוע שאבותיו נכרים וכ"כ הרמב"ם פי"ג מהא"ב שנוהגים בו מנהג גר צדק רק אין נותנים לו כשירה עד שיבורר וה"נ כיון שהוחזקה ישראלית אין לנו להאמינה במה שאומרת שהיא נכרית. רק התו' ביבמות מ"ז ד"ה נאמן כ' דנאמן ע"ע במילי דמשוי נפשיה חד"א נראה שדקדקו בלשונם דרק להחמיר ע"ע נאמן ולא להקל וכ"כ התו' בדף כ"ה ע"ב דשוי אנפשיה חד"א לישא בת ישראל וכן לענין נזקין הוי הודאת בע"ד. א"כ אם לא נזכה לה גט כנהוג בכל מומרת יש לחוש שיאמרו שנתברר שאמת כדבריה ונאמינה אף להקל:

וגוף דברי התו' צל"ע דהיכן מצינו שעכו"ם אסור בבת ישראל פנויה. ואין האיסור רק על הבת ישראל ולא על הנכרי וגם משום לפני עור לא מצינו שעכו"ם מצווה ע"ז וכ"כ התוס' ביבמות ט"ז ע"ב להדיא בד"ה קסבר. ואף שצוה הקב"ה להנקם מהמדינים ודרשו חז"ל ע"ז גדול המחטיאו יותר מהורגו. התם שאני שהחטיאום בע"ז שגם הנכרים מצווים ע"ז משא"כ בנוגע לקדושת אומה הישראלית. ולכאורה נראה שגם בת ישראל מותרת לינשא לו דא"צ להאמינו באמרו שהוא נכרי כיון שהוחזק. והרי כבר כ' התוס' והרא"ש והובא בש"ך יו"ד סי' רס"ח לדינא שאם בא על ב"י לא נפסלה משום שאין מאמינים אותו וא"כ נימא דשרי אף לכתחילה. וצ"ל דמ"מ מהני נאמנותו על עצמו לענין לכתחילה. אבל לשון שוי חד"א דחוק כנ"ל וגם צ"ע דאפשר בנכרי לא שייך כלל דין דשוי חד"א ויש להאריך בזה בטעם הא דשוי חד"א ואכ"מ דבלא"ה לא שייך הכא זה דאם הוא באמת נכרי א"צ לטעם דשוי חד"א ובדברי תוס' דיבמות מ"ז י"ל דכוונתם לשארי חומרות שיש למצוא בנכרי:

ולפ"ז בנ"ד אין לחוש כלל דהא אין להאמינה כלל ומותר לישראל לישא אותה וכמו"ש שמעיקר הדין גם עליה לא מצינו איסור לינשא לישראל:

ויש לדון בגוף חזקתה בישראלית. דהנה התוס' ביבמות מ"ז ד"ה במוחזק כתבו דמדאר"י שא"נ לפסול בניו ואם בא על ב"כ לא פסלה אלמא שכל הבא לפנינו בחזקת ישראל נאמן. וק' לכאורה דשאני התם שכבר הוחזק לישראל שנשא אשה והוליד בנים ולזה א"נ נגד החזקה דקיי"ל סוקלין על החזקות בקידושין פ'. וא"ל דנתגיירתי ביני לבין עצמי הוי כאמתלא שמבטלת חזקה ז"א דכבר כ' בחוט השני סי' י"ז והסכימו האחרונים עמו דהיכא דעביד איסורא לא מהני אמתלא. ובפרט במעשה גדול כזה ודאי לא מהני אמתלא. עי"ד סי' קפ"ה וס"ס א'. משא"כ מי שבא לפנינו בלי חזקה. וא"ל דמ"מ איך נתנו לו אשה בתחילה דא"כ הו"ל לאתויי ראייתם מזה ולא ממה שלא פסלו אותו אח"כ וע"כ צ"ל שלא הביאו זה משום שאפשר שנתנו לו בטעות או בעבירה בלי הסכם ב"ד דאטו כל דמקדש בי דינא מקדש כדאיתא בכתובות כ"ג וא"כ גם ממה שלא פסלוהו אח"כ אין ראיה דמ"מ הוי חזקה גמורה. ולא גרע מאיש ואשתו ואח ואחותו בקידושין פ' ובירושלמי שם וכן הוחזקה נדה אף שאפשר שבתחילה הטעו או טעו מ"מ הוי חזקה וסוקלין עליה:

ובטעם החזקה איתא בירושלמי פ' י' יוחסין דילפינן ממכה אביו ואמו והקשו המפרשים דשם הטעם משום רובא כדאיתא בחולין י"א עב"ש סי' י"ט בזה. ונראה דטעם החזקה הוא ג"כ מכח שא"א שאיש יחזיק א"ע זמן רב שלשים יום בשקר וכדאיתא בירושלמי ובאהע"ז סי' י"ט שיעור חזקה ל' יום ורוב פעמים מתגלה השקר וכל שלא נתגלה הוא אמת. ומייתי ממכה אביו דאף דרוב בעילות אחר הבעל מ"מ אטו ידעינן בבירור הלא לא ראינו זה רק הוא מצד חזקה שכיון שמצוי עמה ונוהג עמה מנהג אישות א"כ ודאי רוב בעילות שלו והכל מצד חזקה ורובא ולימוד הירושלמי ובבלי חד הוא. ובהוחזק בנו ל' יום ג"כ דהא אפשר שהחזיקו בטעות לפי שלא ידע שזינתה וע"כ צ"ל דבאמת אמרינן דרוב בעילות אחר הבעל מצד חזקה שמצוי עמה. ומצאתי בסד"ט סי' קפ"ה וח"ס סי' מ"א שכתבו ג"כ ליישב קושית הב"ש בדרך זה. ולר"מ דחייש למיעוטא וגם לרבנן לא תיקשי דא"כ איכא תרי מיעוטי. דהכא עדיף מרוב דאנן סהדי שכן הדבר. וכ"ה בירושלמי פ"ד דקדושין ה"ט דאיש ואשתו שנוהגים לפנינו מנהג אישות הוי כשני עדים. וה"ז דומה לדאמרינן בקידושי ביאה הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אף שלא ראינו שבא עליה ואין כאן עדים על הקדושין ואין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ כיון שנתיחדו חזקה בא עליה ואנן סהדי והוי כעדים ממש. וכן נהרגים משיראו כדרך המנאפים. וכעין זה איתא באה"ע סי' מ"ה ס"ב דשלח סבלונות בעדים אף שלא ראו הנתינה הוי קידושין וביארו הח"מ סק"ט והב"ש ס"ק י"ב משום דאנן סהדי עיי"ש ובדין דהתם יש להאריך ואכ"מ. ואפשר דחזקה זו עדיפא מעדים דהכא הוי גלוי לכל העולם וכמ"ש התו' ביבמות פ"ח דעדיפא מעדים ועפי"ז יש ליישב פירש"י בכתובות כ"ב מקושיית התוס' ומצאתי שכ"כ הש"ך סי' מ"ו ס"ק ס"ו ואקצר. ומ"מ אם באו עדים והעידו להיפוך נתברר לנו עי"ז שהוחזקו בטעות. אבל אי איכא תרי ותרי נראה ברור דאזלינן בתר חזקה דאנן סהדי ולא שייך בזה תרי כמאה דהא מיקרי גלוי לכל העולם כנ"ל. ובשו"ת רעק"א סי' קל"ו כתב שי"ל בחזקה דאין פורע תו"ז דאי איכא תרי ותרי לא מוקמינן אחזקה דהחזקה משום אנן סהדי ותרי כמאה. ולענ"ד ז"א כנ"ל וכ"כ התו' בב"ב ל"ב דבתרי ותרי לא מוקמינן אחזקת א"א משום דחזקה דדייקא ומינסבא מרע לה אף דשם ג"כ מטעם דאנן סהדי. ומתו' זה העירני למדן אחד על הרעק"א. וכ"כ התו' בכתובות כ"ב וכ"ח וביבמות פ"ח. ומש"ש מהא דסי' ע"א סי"ב בש"ך דתרי ותרי בשטר לא מגבינן אף דאיכא חזקה דשטרא בידי מאי בעי. י"ל דשם כיון שפרע בפני עדים לא חשש כ"כ לקחתו. ועפ"ז יש ליישב קושיית התו' בכתובות כ"ו ע"ב ד"ה אנן שהקשו במוחזק שהוא כהן ובאו עדים שהוא ב"ג ועדים שהוא כשר דמוקמינן אחזקתו ובקדושין ס"ו מחמרינן בתרי ותרי משום דמדרבנן מחמרינן בתרי ותרי. ותרצו דהכא תרומה דרבנן הקילו ונדחקו הרבה ע"ש וכן כל הראשונים עיי"ש בשטמ"ק ובב"ש סי' ג' ס"ק ד'. ולפמ"ש י"ל דהכא דמוחזק באביו שהוא כהן וממילא כשנולד הוחזק ג"כ לכהן וע' אהע"ז ס"ג ס"ו בזה. ולזה בחזקה כזו דהוי כאנן סהדי שפיר בתרי ותרי לא מחמרינן כלל. משא"כ בקידושין ס"ו דהוי רק חזקת כשרות מחמרינן כדאיתא ביבמות ל"א. ולפ"ז י"ל דרק כשיצא הקול אח"כ שכבר הוחזק לכהן וכדאיתא בש"ס דמורידין אותו אבל כשיצא עליו הקול תיכף בלידתו אפשר דיש להחמיר בתרי ותרי דליכא הכא רק חזקת כשרות ויש להאריך בזה:

והנה הרמב"ם כ' בפ"א מהא"ב דבאומרת מקודשת אני אינה נהרגת עד שיהו עדים או שתוחזק ובפ"כ מהא"ב כתב דא' שאמר כהן אני אם נטמא לוקה ואם בא על אשה היא ספק חללה. והקשה המל"מ דהא עפ"י עצמו אין לוקה ותירץ דאיירי שהוחזק ומ"מ אין חזקתו מועלת לאחרים. והוא נפלא דהא קיי"ל בקידושין ע"ט ע"ב ופ' ובירושלמי שם שסוקלין על החזקות אף לאחרים וכן הוחזקה נדה בעלה לוקה אף שהוא לא החזיקה. ובתשובת רמ"א סי' ב' כתב דנקט בעלה לרבותא אף שאינו יודע מזה ולא החזיקה הרי מפורש כמש"ל. ושוב מצאתי שהסד"ט סי' קפ"ה הקשה כן על המל"מ ונשאר בצ"ע על המל"מ והרמב"ם:

והנראה דקשה טובא למה באמת באומרת מקודשת אני קיי"ל בקידושין ס"ג שאין נהרגת ע"פ עצמה דהא קי"ל בירושלמי פ"ח דנזיר וכ"פ הרמב"ם דאף שהוחזק ע"פ אחד ג"כ לוקה. ומצאתי בפנ"י שם שנתקשה בזה. ותירצתי מכבר בזה דהיכא שיכול לחזור בו ע"י אמתלא אין נידון ע"פ עצמו דהו"ל כמעיד בעצמו וליכא עדים כיון שבידו לחזור. אבל היכא שא"י לחזור והאמינתו תורה כבי תרי הוי כמו שכבר העידו עדים לפנינו ושפיר נידון עפ"ז וכ"כ החוות דעת סי' קפ"ה סברא זו ע"ש. ולכן מייתי הרמב"ם בפ"א מהא"ב גבי דין חזקה דין דע"א בסוטה מפני שהכל טעם אחד שהאמינתו תורה כבי תרי. ולזה י"ל דבהוחזק ל' יום דלא מהני חזרה באמתלא כמ"ש הח"ס וב"ש סי' י"ט ובחוט השני סי' י"ז. שפיר סוקלין עליה. אבל קודם ל' יום דמהני אמתלא אין סוקלין ע"פ עצמו. אכן בתשובת רמ"א סי' ב' כתב דמהני אמתלא אף לאחר ל' ומייתי מהא דכתובות כ"ב שלימים עמדה וקידשה עצמה וחזרה באמתלא ומשמע אף אחר ל' ולפלא שהאחרונים הנ"ל לא ראו תשובת רמ"א הנ"ל. ובחוה"ש שם דקדק מלשון לימים משמע ימים מועטים והעיקר כדעת רמ"א דלימים משמע ימים רבים. וכן מצינו בשבת ל"א לימים נזדווגו שלשתן וכו' דמשמע לימים רבים שכבר למדו תורה ובב"ב י"א לימים חלה וכו'. ובזמן מועט הלשון בש"ס לא היו ימים מועטין וע' ברכות ס"א ויומא י"ט ובכ"ד [עוד כ' שם בחוה"ש והביאו הסד"ט דבמכחיש אין סוקלין על החזקה דבעי שיתיר א"ע למיתה. ותמיהני דהא ודאי כשאומר לעדים שאינה כלתו וכדומה יאמרו לו דע שאעפ"כ תסקל בב"ד ואם אומר אעפ"כ התיר עצמו למיתה ואם הוא סובר באמת שהוא פטור והעדים אינן ת"ח שיאמין להם ודאי הוי שוגג גמור דאומר מותר ומה מסיק שם בחוה"ש שאין מועיל הכחשתו ע"ש. וגם מ"ש הסד"ט ראיה לזה מהא דכתובות כ"ב שאומרת ברי לי דמהני ברי נגד חזקת א"א. תמוה לע"ד דשאני חזקת א"א שעכ"פ אפשר שתשתנה וע"ז אומרת ברי שנשתנית ע"י מיתת הבעל משא"כ בחזקה זו דאנן סהדי שהוא בא להכחיש החזקה ודאי שאין יכול להכחישה וכמש"ל החילוק בין החזקות] עכ"פ לפ"ז הדרא קושיא מהא דקידושין כנ"ל וגם דשם משמע דאף לאחר ל' אין נהרגת ע"פ עצמה:

ונראה דהוחזק לא מיקרי רק בענין שנוהג איזה מנהג בזה עם זולתו כמו איש ואשתו שדרים יחד ונוהגים מנהג אישות. ותינוק ותינוקת שכרוכים אחריהם כאחר אב ואם. וכ"כ המהרי"ק שורש פ"ז הביאו הב"ש דלענין מלקות סגי בחזקה לחוד ולענין מיתה בעי מנהג וכרוכים ע"ש. ולכאורה תמוה החילוק דלא מצינו חילוק בין מלקות למיתה. ועיקר דקדוקי שם דבנדה נקיט לוקה וגבי סוקלין לא נקיט מלקין ג"כ. ונראה הענין דהא מצינו שהתורה האמינה ע"א באיסורים כמו וספרה ושחט וכדומה וע' ריש גיטין ויבמות פ"ח ובתו' שם. אך כ"ז מצינו לענין איסורים ולא לענין חייבי מיתות. ורק ממכה אביו יליף הירושלמי פ"ד דקידושין שסוקלין על החזקה ושם החזקה קשורה בראיה ומנהג שנוהגים מנהג אישות כמש"ל והחזקה מוחזקת מזולתו ג"כ. ולזה גבי מלקות נקיט נדה דשם היא מחזקת א"ע והשכנים אין נוגע להם כלל רק רואים אותה נוהגת כך וגבי סוקלין נקיט איש ואשה ותינוק ותינוקת כרוכים. אבל עכ"פ בנדה עשתה מעשה שלבשה בגדי נדה ונהגה מנהג נדה בעצמה ולזה מיקריא חזקה לגבי מלקות. ובכל הני לא מהני אמתלא לחזור בהם כיון שהוחזקו חזקה גמורה עם מנהג גמור כנ"ל. ובנדה ג"כ דעת הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א ור"ן דלא מהני אמתלא בעשתה מעשה ולזה שפיר דנין על חזקה זו וכמש"ל. אכן היכא שאומרת על עצמה שהיא מקודשת ואין ניכר בה שום מנהג וחזקה במעשה מעצמה ומאחרים ע"ז א"כ אין כאן דין חזקה כלל רק דשויא נפשה חד"א ושפיר יכולה לחזור ע"י אמתלא ולזה אין דנין אותה עפ"י דיבורה וכמו שנתבאר. ומיושב הא דבקדושין ס"ג אינה נהרגת ע"פ עצמה. ובכתובות כ"ב חזרה בה. כי באשה אין חילוק בין מקודשת לפנויה במעשה כי ביחוד אסור גם פנויה ובפריעת ראש כבר כתבו האחרונים דאין איסור רק בבעולה. וע"כ צ"ל כן דאלת"ה איך הועיל לה אמתלא שם כיון שעשתה מעשה. והטור הקשה בסי' קפ"ה על הרמב"ן דהוחזקה נדה לא עדיף מאמרה וליהני אמתלא. והקשה הסד"ט דודאי חזקה עדיפא. ונראה דעת הטור דבאמת חזקה גמורה אין כאן דהא בעו ל' יום כדאיתא בירושלמי וע' ח"מ סי' י"ט סק"ג שנדחק באמת בזה לומר דל"צ ל' יום. ולזה ס"ל להטור דרבותא קמ"ל אף שהוחזקה ולא אמרה בפירוש ג"כ לוקה וע"ז מקשה דא"כ למה עדיפא מאמרה. ולפז"ק אמאי לוקה כיון דמהני אמתלא. ונראה דעתו דהיכא שאין מאמינים לה ע"פ דיבורה רק שנאסרה מצד דשויא חד"א שם אין לוקה כיון שיכולה לחזור בה. משא"כ היכא שהתורה האמינתה כגון הכא דכתיב וספרה לה לעצמה כמו"ש התוס' ריש גיטין ובכ"מ שפיר לוקים על דיבורה ג"כ. ומדוקדק דנקיט בעלה לאשמועינן דאף דבעלמא אין לוקים אחרים עפ"י דיבורה מ"מ בנדה לוקה בעלה שהתורה האמינתה כנ"ל ולעיל הבאתי מ"ש רמ"א בדקדוק זה:

עכ"פ שמענו שיש ד' פרטים. א) דיבור לחוד דשויא חד"א וע"י אמתלא יכול לחזור אף לאחר ל' יום ולזה אין דנין ע"פ דבור זה. ב) אם התורה האמינתו בתורת נאמנות גמורה ע"פ דבורו אז שפיר דנין אף אחרים ע"פ דיבורו. ג) אם החזיק א"ע בפועל או אף בשלילות כמ"ש הח"ס סי' מ"א דבכה"ג מיקרי ג"כ חזקה אבל לא הוחזק ע"י זולתו רק חזקה דנפשיה. ובזה א"י לחזור אחר ל' יום כמ"ש הח"מ וב"ש וסד"ט ולוקים ע"ז כמו"ש המהרי"ק אבל לא נהרגים. ד) כשהוחזק ע"י אחרים ועל חזקה כזו ל' יום סוקלין ג"כ. וליוחסין נראה דבעי ג"כ חזקה אלימתא כזו דבקדושין פ' מדמה יוחסין לסוקלין דקאמר שם ואזדא ר"י לטעמיה ע"ש ופרש"י ותו' שם דקאי על חזקה דכרוכין דמהני ליוחסין והיינו כנ"ל. ובפרט היכא שמחזיק א"ע לכהן דקיי"ל שאין מאמינים אותו ולא מהני חזקתו לגבי אחרים כלל:

ועפ"ז מיושבים שפיר דברי המל"מ ורמב"ם שהזכרנו דמי שאומר שהוא כהן ומחזיק א"ע בזה ונזהר מטומאה ומנשים פסולות שפיר מהני חזקתו לגבי עצמו וא"י לחזור בו אחר ל' יום אף ע"י אמתלא כמש"ל ושפיר לוקה אם נטמא כמ"ש. וע' רמב"ם ספי"ח מה' סנהדרין שכתב טעם שאין נהרג עפ"י עצמו לפי שי"ל איזה אמתלא בזה והדבר שקר וא"כ היכא שנהג זמן רב ולא מהני אמתלא שפיר נידון ע"פ עצמו בכה"ג רק דמסיק שם לבסוף דגזירת מלך היא ע"ש. אכן בנ"ד ילפינן מקראי דהתורה האמינתו על עצמו לגבי מלקות כמש"ל. והיינו היכא שא"י לחזור כנ"ל. ומ"מ אם בא על אשה היא ספק חללה דלגבי אחרים לא הוחזק דלגבי יוחסין בעי חזקה ע"י זולתו כנ"ל דהא אינו נושא כפיו ואין נותנים לו תרומה כמ"ש הרמב"ם שם ומבוארים דברי המל"מ בס"ד. והה"מ כתב שם דהיא אינה לוקה ולפמ"ש י"ל דשפיר לוקה. אך י"ל כיון שאצלינו אינו מוחזק לכהן בשום דבר הו"ל כהתראת ספק שאינה מתרת א"ע למלקות לפי שרואה שאין נוהגים בו מנהג כהונה ועמש"ל על דברי חוה"ש במכחיש החזקה:

ולפ"ז דברי התו' דיבמות מ"ז צ"ע טובא דכיון שהוחזק לישראל אצלינו והיינו חזקה ע"י זולתו דכל בני עירו נהגו עמו מנהג ישראל בכל האיסורים ונאמנות ודיני ממונות וכדומה שפיר אין נאמן לפסול בניו ולא מהני אמתלא דנתגייר בינו לבין עצמו משא"כ היכא שבא לפנינו בתחילה ואומר ישראל אני:

והנראה בזה דע"כ לא שייכא דין חזקה זו רק בישראל שהוחזק באיזה דבר שא"א שישקר זמן רב כ"כ ולא יתברר הדבר או יודה מעצמו וכדומה אכן בעכו"ם קיי"ל אשר פיהם וגו' ואין שייך להעמיד כלל על מה שהחזיק א"ע שאפשר שהטעה אותנו כל הזמן ההוא ובפרט שאין עדות לעכו"ם ואין דיבורו כלום ועיקר החזקה בא מכח דיבורו. וע' שו"ת רמ"א סי' ב' דמייתי מיצחק שהחזיק בעיר את רבקה לאחותו ומ"מ בא עליה עיי"ש שהוכיח דמהני אמתלא ומשמע דאף בב"נ נוהג חזקה היינו משום דביצחק אבינו לא שייך לומר ח"ו אשר פיהם. ובאמת אי נימא דדין חזקה זו אין נוהג בב"נ מיושב שפיר קושייתו שם איך בא עליה דתירוצו קשה למה שכתבו כל האחרונים דבחזקה כזו לא מהני אמתלא ובפרט לאחר ל' יום. אך ז"א דהכא היה יכול יצחק לברר האמת וכ"כ הרמ"א שם ע"ש ואקצר. עכ"פ שפיר י"ל דבעכו"ם שהחזיק א"ע לישראל לא שייך לדון בו דין חזקה זו וא"כ שפיר מביאים התוס' ראיה שמאמינים לכל הבא לפנינו ואומר שהוא ישראל והיינו מצד רובא שרוב האומרים כן אינם משקרים וא"ש דברי התוס' הנ"ל

עכ"פ בנ"ד י"ל שאף שהחזיקה א"ע ישראלית מ"מ אינה חזקה גמורה כנ"ל ויכולה לחזור בה וגם דהא דעת הרבה פוסקים שמי שבא לפנינו ואומר ישראל אני אין נאמן וא"כ הכא עיקר מה שהאמינוה מתחילה היה שלא כדין וגם שיצא קול שהיא נכרית כנ"ל ולא היתה חזקה גמורה ולדינא צ"ע. אכן אי נימא דבנכרי אין דין חזקה זו א"כ ע"כ צ"ל כמ"ש התו' ביבמות מ"ז דמאמינים מטעם שרוב הבאים בתורת יהדות הם יהודים וא"כ ממ"נ אין יכולה לחזור בה דאם נתפוס שנאמנת מתחילה מצד רוב א"כ היא אומרת עתה נגד הרוב וכ"ש אם נאמר שיש בזה דין חזקה. ובר מן דין מסתבר שיש בזה ג"כ דין חזקה ואף דבירושלמי יליף ממכה אביו ובנכרי ליכא לימוד זה מ"מ הא בש"ס דילן לא נזכר לימוד זה וגם דהא קיי"ל באומות הלך אחר הזכר ועכצ"ל ג"כ מטעם חזקה יודעים זה שהוא אביו. אך זה יש לדחות די"ל דאיירי שכל בני המקום ההוא מאותה אומה ולחוש שזינתה מאחד ממדינה אחרת הוא מיעוטא דלא שכיח. ואף לפמ"ש המפרשים דבב"נ לא אזלינן בתר רובא מ"מ במיעוטא דמיעוטא ודאי דלא חיישינן וכמ"ש התו' לר"מ דחייש למיעוטא מ"מ למיעוטא דמיעוטא ל"ח ע' דפ"ו בחולין. ולזה אף דלהירושלמי יש מקום לסברא זו דבב"נ ליכא דין זה אבל לש"ס דילן לא נראה כן ואקצר. ועל כל פנים בנ"ד אין נ"מ דלדידן ממ"נ אנו צריכים לנהוג בה מנהג ישראלית. רק היא בעצמה צריך עיון דיש לומר שיכולה לנהג מנהג נכרים בינה לבין עצמה כיון שיודעת בעצמה האמת. ובתו' ביבמות. בזה שאומר נתגיירתי ביני לב"ע י"ל שגם להקל על עצמו נאמן ודוחק. ויותר נראה שאם בידינו לכופו יש לכופו לנהוג מנהג ישראל כיון שמצד הרוב הוא ישראל כנ"ל וכ"ש אם יש חזקה ג"כ כנ"ל אבל בינו לבין עצמו פשיטא שיכול לעשות כפי שיודע האמת ועשו"ת רמ"א סי' ב' כה"ג ובחי' בכור שור ביבמות דף פ"ז ואקצר:

ועוד נראה דיסוד חזקה זו הוא מצד פרסום הענין כמש"ל וה"ז כקלא דלא פסיק וכמו"ש הנוב"י ס"ס ע"ב דקדל"פ עדיף טובא וכשהוחזק ל' יום ונשאר כן בהחלט אנן סהדי שהאמת כן וא"כ היכא שיצא קול להיפך ומתפרסם היפך הדבר שפיר מרע החזקה ודמי לקול ושוברו עמו דסוף גיטין. ונראה ראיה מהא דב"ב קל"ה במוחזק דל"ל אחי ויצא קול שיש עדים שיש לו אחים דחיישינן לה וכן קיי"ל באהע"ז סי' קנ"ז. וקשה טובא דהא חזקה הוי כעדים ובמקום עדים לא חיישינן לקול כלל. וע"כ צ"ל דהכא כיון שיצא קול איתרע החזקה כיון שהחזקה עצמה היא מצד הפרסום והוי כמו קול ושוברו כנ"ל. שוב מצאתי בשטמ"ק בב"ב שם שהקול מגרע לחזקה דהוי כקול ושוברו עמו הרי מפורש כמ"ש. וכ"נ להדיא בנ"י שם שכתב דמוחזק בקול וצ"ל כוונתו דהחזקה הוא ג"כ מצד קול ופרסום שדוחק לומר שהיה לו גירסא אחרת בש"ס ות"ל שכוונתי לדעת הראשונים:

ובזה מבואר סוגיא דכתובות כ"ו דאיתא שם במוחזק באבוה דכהן הוא ונפק קול דב"ג הוא ואחתיניה וכו' ומסיק דבאו אח"כ תרי ותרי ומוקמינן ליה אחזקתו. ונתקשה השטמ"ק דמ"מ ליפסיל מצד הקול ותירץ בשם הרא"ש דכיון דאיכא עדים אמרינן שע"י העדים יצא הקול. וקשה לכאורה ל"ל זה תיפוק ליה דאף שיצא הקול מאחרים מ"מ הא איכא תרי ותרי ותרי כמאה שוב ראיתי בשטמ"ק שם בשם הר"ר יונה שתירץ כן. ובדעת הרא"ש נראה דקול הוי כמו"ש התו' ביבמות פ"ח דדבר שמפורסם לכל עדיף מעדים ולא שייך בזה תרי כמאה וכ"כ המהרי"ק שורש קע"א. ומ"מ צ"ע דלא דמי להדדי דשם הכל מכירים אותו יעו"ש משא"כ הכא הוי קול בעלמא. ונראה עיקר הכוונה דבאמת כשהעידו עדים ודאי לא היו מורידין אותו ע"פ קול בעלמא ורק הכא שהיה רק חזקה שהוחזק אביו לכהן והוא הוחזק לבנו וכהן וחזקה זו היא מצד פרסום הדבר כנ"ל. ולזה שפיר הקול מגרע החזקה דהוי קול ושוברו עמו וכקול עם אמתלא דסוף גיטין וכמש"ל. אבל אח"כ כשבאו עדים שאינו ב"ג בזה לא מהני הקול כלל לנגד עדים כמש"ל. ובזה נדחה מש"ל בישוב קושית התוס' כ"ו ע"ב דהכא בחזקה דאנן סהדי שפיר מכשרינן בתרי ותרי דשאני הכא שהקול מרע לחזקה והו"ל כאלו אין כאן חזקה זו כלל ורק איכא חזקת כשרות של האב שלא נשא גרושה ובזה שפיר מקשו התו' מהא דקידושין ס"ו וא"ש דברי התוס':

ונראה דלהכי ס"ל להרמב"ם וש"פ דבמוחזק שאין לו אחין חוששין אף לקול שלא הוחזק בב"ד. כמ"ש המ"מ פ"ג מה' יבום דלא כהרמב"ן שהביא שם ובנ"י פי"נ. וקשה דהא קיי"ל בגיטין פ"ט דבעי אתחזק בב"ד וגם הרבה דיני קול שם. וכן בהך דכתובות כ"ו משמע ג"כ שלא הוחזק בב"ד ומ"מ חששו לו. ולפמ"ש א"ש דשם שמקודם לא היה בירור גמור רק חזקה מצד פרסום הדבר. וגם בהא דכתובות כ"ו שיש לאביו חזקת כשרות שלא נשא גרושה. וכ"ז נצמח מצד החזקה דאי נימא שאין החזקתו כלום י"ל שידע בעצמו שאינו כהן לזה נשא גרושה. ולזה בכה"ג חוששין אף לקול דלא אתחזק דפרסום זה מרע לחזקה וכמש"ל. אבל היכא דאיכא חזקת כשרות גמורה או חזקת פנויה וכדומה. שפיר בעינן כל דיני קול דבגיטין פ"ט ובאהע"ז סי' מ"ו. ובהא דחזקת כשרות באביו בכתובות כ"ו י"ל שגם הוא לא ידע והיה שוגג בדבר. ועפ"ז מיושב ג"כ מה שקשה טובא על הרמב"ם פי"ז מהא"ב ובש"ע סי' ז' בהגהה ביצא קול שהיא חלוצה דאין חוששין לה והראב"ד חולק עיי"ש. ופי' המ"מ טעם הרמב"ם דחלוצה דרבנן. וקשה טובא מהא דכתובות כ"ו ופסק הרמב"ם פ"כ מהא"ב הט"ז ובאהע"ז סי' ג' ס"ז דיצא קול שהוא בן חלוצה מורידין אותו. ולפמ"ש א"ש דרק שם משום שאין כאן חזקה גמורה. אבל בעלמא שיש להאשה חזקה שאינה חלוצה שפיר אין חוששין. וענין זה דורש אריכות ואכ"מ. וע' אהע"ז סי' ז' ס"ז גבי קול בשבויה דל"ח משום שהקילו. בשבויה ובב"ש שם סקי"ג בשם ריטב"א דאף בהוחזק בב"ד ואקצר:

עכ"פ בנ"ד נראה דאף שהוחזקה ישראלית מ"מ כיון שיצא קול שהיא נכרית אף שאין בו דיני קול כהא דגיטין פ"ט מ"מ יש לחוש כנ"ל לדעת הרמב"ם ושא"מ והה"מ. ואף דקיי"ל בגיטין פ"ט יצא קול שהיא שפחה אין חוששין לה. י"ל הטעם דשם יש חזקת ממון שמוחזקת בעצמה ולזה לא תקנו שיחושו לקול שהיא אומרת שאינה שפחה. וממזרת דאין חוששין י"ל משום חזקת כשרות דאב ואם אבל בנכרית יש לחוש כנ"ל. וגם כי הוא קדל"פ וכמו שהחמיר בו הנוב"י ס"ס ע"ב. ולזה נראה שאם תחזור בתשובה יש לחוש לקול ותתגייר שנית ובפרט לפמ"ש התו' דשויתה נפשה חד"א. אבל מ"מ לזכות לה גט י"ל דשרי וכמש"ל. ואם רוצה הבעל בעצמו לזכות לה טוב. אבל לכופו ע"ז מצד חר"ג אין לנו וכמו שנתבאר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה