אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אבן העזר › סימן עג

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן עג

סימן עב

ובגוף החשש לשיטת הרי"ף שגם המהרי"ק כתב דלהרי"ף צריך דווקא דמטא לידיה. ובט"ז אהע"ז סי' ק"מ האריך לומר שהרי"ף לא כ"כ רק בשחרור ע"ש. לענ"ד דבריהם תמוהים דהרי"ף לא כ"כ רק באומר תנו ולא באומר זכו יעו"ש ברי"ף פ"ק דגיטין שמוכח מלשונו דמודה בזכה דהוי זכות גמור ועפ"ז מיושבים כל קושיות הר"ן שם על הרי"ף. וכ"כ הטור סי' רס"ז בי"ד בדעת הרי"ף להדיא וכ"ה בש"ע שם לדינא וכ"ה דעת הרמב"ם רפ"ו מה' עבדים להדיא. שוב ראיתי שגם הלח"מ שם הרגיש ליישב עפ"ז קושיות הר"ן שם. ולפלא שלא ראה הט"ז כ"ז ובלח"מ שם הקשה דהרמב"ם בפ"ד מהזו"מ פסק דבמתנה הוי תן כזכי ולמה מחלק הכא בין תן לזכה דבתן בעי שיגיע לידו. ותירץ דכיון דאמר תן ולא לשון זכה גלי דעתיה שרוצה שיגיע לידו. ותמיהני דברמב"ם פ"ד מהזו"מ משמע דתן הוי כזכי לגמרי ושפיר נותן לו אף לאחר מיתה ע"ש. והנלע"ד בזה דגבי מתנה דאף שהזוכה יזכה לצורך המקבל מ"מ ע"כ מוכרח אח"כ למסרו להמקבל כי מה תועלת להמקבל אם יהיה הדבר אצל הזוכה. א"כ שפיר י"ל דלהכי קאמר תן ולא זכה לפי שעיקר הדבר נגמר בנתינה אבל באמת הוי כזכה לענין לזכות תיכף עבורו ויתן לו אף לאח"מ. אבל בשטר שיחרור וגט שאם נאמר שזוכה תיכף עבורו השטר שוב א"צ המקבל לשטר וגט זה כי כבר נשתחרר או נתגרשה ע"י קבלת וזכיית השטר ורק צריך לראיה על אמיתת הדבר וזה סגי בעדים או במעשה ב"ד וכדומה. וא"כ קשה למה אמר תן ולא אמר זכה. וע"כ אמרינן שכוונתו שלא תוגמר הזכיה עד שיגיע לידו וכמו"ש הלח"מ וכעין שכתב הרשב"א בחידושיו פ' התקבל להסתפק בהולך ותן לה אי הוי כתנאה עד שיגיע הגט לידה או מתגרשת תיכף כיון שעשאתו שליח לקבלה והיינו מצד לשונו שאמר תן לה כנ"ל:

ועפמ"ש מיושב ג"כ מה שנתקשה הב"ש בסי' ק"מ סק"ט וש"פ על הרמב"ם שפסק במתנה תן כזכי ובגט דתן לאו כזכי. ובמח"א ה' זו"מ סי' כ"ח ובב"ש שם ובשעה"מ פ"ו מה"ג כתבו שדעת הרמב"ם דהולך ותן לה תרווייהו קאמר ליה וכ"כ הגר"א סי' ק"מ סקי"ח בדעת הרמב"ם מחמת קושיא הנ"ל. אבל לענ"ד עיקר כמ"ש המ"מ דדעת הרמב"ם דבגט תן לאו כזכי דהא גם בשחרור פסק ברפ"ו מה"ע דלא הוי כזכי. וא"ל דהכא שעשתה אותו לשליח לקבלה עדיף דהוי כחוב ופקדון. ז"א דהא בהולך פסק הרמב"ם דלא הוי כזכי אף דבחוב הוי כזכי וגם דפשטא דסוגיא מוכחא דהולך לחוד ותן לחוד וכדמשמע בברייתא דף ס"ג ע"א גבי הולך ותן וזכה והתקבל וכמו דזכה והתקבל הוי תרי מילי וכמבואר ברמב"ם להדיא וכ"ה בירושלמי הובא בהגר"א שם. וכן מוכח בש"ס שם ס"ב ע"ב דפשיט מאי אפשי דהולך כזכי. וקשה דמ"מ בעי אי אפשי משום תן. ומנ"ל הולך לחוד. וע"כ צ"ל דהולך לחוד ותן לחוד וכפי' הר"ן שם. ובלח"מ הקשה דדילמא אי אפשי בעי משום תן כיון דעכ"פ מצינו דתן עדיף מהולך ולפמ"ש לק"מ כיון שכוונת המשנה הולך לחוד א"כ קאי אי אפשי גם אהולך וגם דאלת"ה ל"ל למיתני הולך כלל ואקצר. ועכ"פ לפמ"ש א"ש בס"ד דבגט ע"כ תן לאו כזכי דא"כ ל"ל למימר בלשון תן כיון שא"צ להגיע לידה כלל אלא דבגט עדיף טפי משיחרור שאף לחזור יכול הבעל כדקיי"ל בגיטין י"א ע"ב וכ"פ הרי"ף ורמב"ם. ואף דהכא עשתה שליח לקבלה מ"מ י"ל דכיון דגט הוי חוב גמור וכדאיתא בירושלמי שאף שהיא צווחת שרוצה להתגרש מ"מ הוי חוב לה. וה"ה הכא אמרינן שלא נתרצתה רק להתגרש באופן זה שיהא זה שלוחה לקבל. אבל לזכות עבורה שלא יוכל לחזור בו ויוגמרו הגירושין כשיגיע לידה זה לא נתרצתה ושוב הוי חוב לה וא"י לזכות עבורה. וכ"מ מדלא כ' הרי"ף ורמב"ם דין שלא יוכל לחזור רק גבי שחרור ובגט סתמו דיחזור ולא חלקו בין עשתה שליח לקבל אם לא. וגם בלא עשתה שליח מ"מ מה חוב יש לה כיון שלא תתגרש שיגיע לידה ועכצ"ל דכיון דגט חוב לה לא שייך שום זיכוי ויש לדחות. וכ"מ בסוגיא ס"ב ע"ב דמוכיח שהולך כזכי מדקתני אי אפשי. וק' דדילמא קתני משום דעשאתו שליח ואמרינן שאומר על דעתה. וע"כ צ"ל כמ"ש שאין זה מכריע כלל. אכן א"כ יקשה זה באמת על התוס' בדף ס"ג ד"ה רבי שכתבו סברא זו. וכ"כ הרשב"א בשם הרמב"ן ובר"ן סברא זו דלהכי הוי כחוב ופקדון. וראיתי שנתקשה בזה בשעה"מ פ"ו מה"ג ונשאר בקושיא. אבל באמת לק"מ דהש"ס רוצה לפשוט לגבי חוב ופקדון דהולך כזכה. ועשאתו שליח וחוב שוים כמ"ש הרשב"א שם. ולשון הרמב"ם קצת מגומגם שם שכתב ג' פעמים אבל ע"ש. וזה קשה גם לפירושם ויש ליישב קצת ואקצר:

ומ"ש הרי"ף ורמב"ם בשטר שיחרור שא"י לחזור בו. ואין נגמר עד שיגיע לידו ואם מת לא יתנו לאחר מיתה. א"ל דהוי כתנאי גמור כמו"ש הרשב"א הנ"ל. דא"כ אף לאחר מיתה יתנו. ונראה הכוונה דהוי כאומר מעכשיו ולאחר שלשים יום שדעת הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה ה"ט דהוי תנאה ורק בקידושין החמיר בפ"ז מה"א הי"ב לומר דהוי ספק וכמ"ש הלח"מ בה' מכירה שם וע' במ"מ וכ"מ בפ"ז מה"א מ"ש בדעת הרמב"ם בזה. ולדעתם הא דפ"ב מה"מ הוא משום שהמקבל מוחזק בחפץ וזה א"א לומר דהו"ל לפרש דאיירי שהמקבל מוחזק וגם כבר הקשה ע"ז במל"מ פ"ה מה"ע משטר שיחרור דנימא שהעבד מוחזק בעצמו ע"ש וע' נתיבות סי' קצ"ז סק"ה. ולזה יותר נראה כמ"ש הלח"מ שם דפסקו דהוי תנאה. והתנאי כבר ביאר הר"ן בשם הרמב"ן בקידושין ר"פ האומר שכוונת התנאי הוא אם יהיו שניהם קיימים עד שלשים יום. וחלק על פירש"י שפי' התנאי שיוכל לחזור ע"ש ודבריו מסתברים מאוד. וכ"ה מוכרח בדעת הרמב"ם פ"ז מה"א וכמ"ש השעה"מ שם. ואף שיש לחלק בין קידושין לגירושין ומצאתי חילוק זה בשעה"מ שם. מ"מ לא נראה כן דכיון שלא נתפרש החילוק בש"ס. מסתמא התנאי אחד בקדושין ובגט. וא"כ ה"נ י"ל דכוונתו גבי תן. זכה על תנאי שיגיע לידו בעודנו קיים. והיינו שרוצה שהנתינה לידו תהיה ג"כ מכחו ומשליחותו. ושלא יופסק כח שליחותו ממנו עד שיגיע לידו. דהא גם בזכיה דעת התוס' בב"מ ע"א ע"ב שצריך שליחות בעל הממון. וכ"ה דעת הר"ן הובא בנ"י פ"ק דב"מ וע' קצה"ח סי' קפ"ב ונתיבות סי' ק"ה סק"ב. ולזה חפץ שגם הנתינה ליד העבד יהא מכחו אף שכבר זכה בשבילו:

ויותר נראה דעת הרי"ף ורמב"ם דהכוונה שמתחיל השחרור עתה ונגמר בשעת נתינה וכדאמר לר"י בקדושין ס' ע"א וכמו"ש הרשב"א בתשובה סי' תש"ז הובא בשעה"מ ספ"ט מה"ג ובשאר מפרשים דתנאה דמעכשיו אינו כשאר תנאים רק הכוונה שמתחיל מעכשיו ונגמר לאחר ל' יום יעו"ש. וזה נראה עיקר בדעת הרמב"ם וכעין זה כ' בפ"ט מה"ג גבי מגרש לזמן קבוע שה"ז כתנאי ואינו כתנאי עיי"ש ובמ"מ ובב"ש ר"ס קמ"ו. ונראה שזהו הטעם שכתב הרמב"ם בפ"ו מה"א הי"ז וכ"ה דעת הגאונים שכל מעכשיו א"צ לדיני התנאים ונתקשו הראשונים בטעם הדבר. אבל הענין כמ"ש דכל מעכשיו מתחיל המעשה תיכף ונגמר בעת גמר המעשה רק דבאומר ולאחר ל' מספקא לן דילמא חזרה היא אבל באומר אם או ע"מ ודאי תנאה הוי. ויש להאריך בזה אך אכ"מ אבל בנ"ד נראה ברור כנ"ל. והכא דאמר תן לא שייך לומר חזרה כלל כיון שלא אמר רק תן אמרינן דתנאה הוי. והיינו תנאה כנ"ל או שיהיו שניהם קיימים כמש"ל בדעת הרמב"ם ורמב"ן או שמתחיל עכשיו ונגמר לכשיתן וכנ"ל ולזה אין נותנים לאחר מיתה וכמו"ש התו' בקדושין ס' ע"א שאם מת אין נגמר ע"ש. וע' באבני מילואים סי' מ' סק"ט. גם יש לדון בזה מצד דזמנו של שטר מוכיח עליו דהוי כמו מעכשיו וכדקיי"ל בב"ב קל"ו וע' שעה"מ רפ"ח מה"ג שחילקו בין איסור לממון ואקצר:

ובירושלמי פ"ז דגיטין ה"ג איתא דלרבנן דאמרי מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט המשחרר מעכשיו ולאחר ל' יום אינו גט ופירשו המפרשים דהיינו מספק שמא חזרה הוא וע' קצה"ח סי' רנ"ח שכ"כ וביאר הטעם שהעבד אין מוחזק בעצמו דהו"ל ספק בתפיסה עצמה. ותמיהני דהא כבר חלק הש"ך ע"ז בת"כ סי' ק"א וק"ב והכריע דאף בספק בתפיסה גופא מהני התפיסה ע"ש. ולבד זה שאני הכא שהספק הוא על גוף החזקה מי מוחזק האדון או העבד וא"כ גם האדון ספק מוחזק הוא ורק יש לו חזקת מ"ק ובודאי לא יוכל לכפותו לעבדו מספק. ונראה דבירושלמי שם מבאר טעמא דרבנן דמהיום ולאח"מ אינו גט. מפני שא"א לומר באשה ששייר פירות כמו בשדה ע"ש. ונראה דס"ל דלרבנן הספק הוא אם הכוונה שיגמרו הגירושין לאח"מ או דהוי תנאי גמור וכדאיתא בירושלמי שם שמהיום עיקר. וה"נ בשחרור לאחר ל' יום ג"כ אי נימא שהכוונה שיגמר עד ל' יום ויתחיל עכשיו בטל כל השחרור דהא בכל שטר שיחרור בעי הש"ס בקדושין כ"ג לומר דלא מהני דידו כיד רבו ורק דאמרינן ידו וגיטו באין כאחד וכ"ז כשמשתחרר לגמרי אבל ליתן לו שיתחיל השחרור כעת ולא יוגמר עד ל' יום א"כ עתה אין לו יד כלל עדיין ובטל השחרור לגמרי שאין כאן נתינה כלל. דעיקר מה שמועיל הגט בסוף ל' הוא מצד שבא ע"י נתינתו מקודם כמ"ש המפרשים בקדושין ר"פ האומר ועתו' כתובות פ"ב ופ"ו בזה. ומיושב בזה קושיית הקצה"ח סי' רנ"ח על שיטת רש"י דהתנאי הוא החזרה א"כ מה נ"מ בשחרור אי תנאה אי חזרה כיון שעכ"פ חזר בו ע"ש. ולפמ"ש א"ש דלא איירי כלל בחזרה ואם זיכה לו ע"י אחר מעכשיו ולאחר ל' יום באמת מהני. וכמו"ש הרי"ף ורמב"ם גבי תן וכנ"ל. והא דמשחרר חצי עבדו בשטר וחציו מכר דמהני בגיטין מ"ג ע"א צ"ל או דאיירי שזיכה לו ע"י אחר או כיון ששחרר כל זכות שיש לו בו הרי יש לו יד בחלק זה כיד רבו זה שהיה לו מקודם. ולמ"ד שם מ"ב ע"ב דלרבי משחרר ע"י שטר חציו צ"ע באמת. וצ"ל דגזה"כ הוא דיליף לה מהיקישא שם שטר לכסף או דאיירי באמת ע"י אחרים ועכ"פ לזכות יכולים לו בכה"ג כדאיתא בקדושין כ"ג ע"ב שיש לו שליחות בזה וע' מקנה שם. ובלא"ה נראה דבעבד שפיר י"ל שמשחרר אותו מהיום למעשה ידיו ולאחר ל' יום לגמרי וכעין שמצינו בר"ה ח' ע"ב שביובל מר"ה עד יו"כ עבדים עטרותיהן בראשיהן ואין משתעבדים ולא יוצאין יעו"ש. וכ"פ הרמב"ם פ"י מהשו"י הי"א. וכה"ג מצינו ג"כ במפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שיחרור. הרי שמצינו עבד משתחרר לחצאין. וא"כ ה"נ י"ל במעכשיו ולאחר ל' יום דעיקר טעם הירושלמי שם משום דלא שייך כה"ג בגט ע"ש. ובשחרור י"ל דהירושלמי אזיל שם אליבא דאינך תנאי בר"ה שם דפליגי על ר"י בנו של ריב"ב דס"ל שם הכי. וגם י"ל דאזיל למ"ד מפקיר עבדו א"צ גט שחרור. אבל לדידן שפיר י"ל כנ"ל. וכעין זה איתא בירושלמי קדושין ר"פ האומר באומר ה"ז עולה לשלשים יום דכיון דמצינו בשדה שיוצאה בלא דמים לחולין ה"נ חל הקדש לזמן יעו"ש. וכ"פ הרמב"ם פט"ו מהמעה"ק דקדושה פקעה בכדי ע"ש בכ"מ ולח"מ ולא הביאו ירושלמי הלז. וע' פ"ו מה' ערכין ה"ט מ"ש לחלק בין מעכשיו והוא גם כן בירושלמי שם והכ"מ לא הראה מקור לדין זה יעו"ש וצ"ע בזה מירושלמי דגיטין פ"ז ה"ג הנ"ל ואכמ"ל בזה. אבל עכ"פ שפיר י"ל בשחרור כנ"ל דלדידן כ"ע מודו דמהני בשחרור מעכשיו ולאחר ל' כמו בממון כנ"ל ועח"מ סי' קצ"ז סעי' ז' ובש"ך וקצה"ח ונתיבות שם שדעתם שבכל דיני ממונות קונה בכה"ג אף מהיום ופירות לאחר ל' והיינו כירושלמי הנ"ל. ומיושב בזה מה שלא הביא הרמב"ם דין דשחרור שבירושלמי דגיטין משום דלדידן לא קיי"ל הכי. ולא הביא ג"כ שיועיל משום שלא נזכר מפורש בש"ס וכדרכו ז"ל. ועכ"פ מיושב בזה הא דתן שטר שחרור זה לעבדי דשפיר אמרינן שכוונתו שיתחיל הדבר כעת ויוגמר בשעת נתינה כנ"ל ואם מת באמצע בטל הדבר וכמש"ל באורך בס"ד. ובעיקר קושית המל"מ פ"ה מה"ע וקצה"ח סי' רנ"ח ושאר אחרונים על הירושלמי הנ"ל דהעבד מוחזק בעצמו צל"ע דמ"מ הוי ספק ונ"מ אם הרב תפס נכסיו שאין מוציאין מידו וגם שאסור בבת חורין וכן לכמה דברים.' הירושלמי אינו גט היינו כמו בגט דקאמר שם במהיום ולאחר מיתה דאינו גט והכוונה גט ואינו גט כדתנן במשנה שם וז"ב. ולענין מש"ל שיד עבד כיד רבו יש לעורר דמ"מ לא גרע מא"ל טלי גיטך מע"ג קרקע שכתבו קצת פוסקים דמהני בשחרור וקדושין ואקצר:

ומצאתי בקצה"ח סי' קכ"ה סק"ג שכתב ג"כ בדעת הרמב"ם פ"ו מה"ע דתן הוי כנותן על תנאי שיתן אח"כ לידו וכדעת הרמ"ה שם והביא ג"כ חי' הרשב"א דפ' התקבל שהבאתי למעלה ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. אולם נתקשה שם דא"כ למה לא יתנו לאחר מיתה ונדחק דהוי דרבנן דהוי כגט לאח"מ אף שכבר נשתחרר משעת זכיה. ולענ"ד הוא דחוק דכל כה"ג הו"ל לפרושי דהוי רק דרבנן דנ"מ טובא לדינא. וגם דא"כ גם בגט אשה נאמר דבתנאי כה"ג אסור משום גזירה זו וזה לא מצינו. אך זה י"ל דשאני גט שא"א ע"י זכיה ובשליח לקבלה ליכא למיטעי. ולפז"ק דהא במשנה דף י"ג בחדא מחתינהו ומשמע דתרווייהו הוו מדאורייתא. וכ"נ בסוגיא ט' ע"ב ע"ש דקאמר דהא דלא יתנו לאח"מ איתא בשאר שטרות. וגם לשון הרמב"ם ברפ"ו מה"ע שכתב שלא יצא העבד לחירות עד שיגיע לידו משמע להדיא שלא נגמר כלל השחרור בשעת מסירת השטר אכן לפמ"ש א"ש הכל בס"ד. ומה שהקשה הקצה"ח שם על שיטת הסוברים תן כזכי במתנה מהא דב"מ י"א דאמר תנה ולא זכה. לא ראה שכבר הקשה זה הרשב"א בתשובה ותירצה הובא בכ"מ פ"ד מהזו"מ ה"ד ובב"י סי' קכ"ה ומחלק בין הנותן להמקבל ע"ש. ושם נתקשה עוד מהא דכ' הרמב"ם וש"פ דאם אמר תן והחזיר שליח למשלח והעני שחייב דהוי כפשיעה והא לא הגיע לידו ולא נתקיים התנאי וכן הקשה מהא דגיטין י"ד ע"ב במת המקבל. ולפמ"ש כ"ז לק"מ דלא ס"ל להרמב"ם דבתן נגמר כשיגיע לידו רק בשטר שחרור אבל במתנת חפץ לא שייך זה דבלא"ה צריך נתינה כמש"ל:

ובדעת הרמ"ה שהובא שם בש"ע סעיף ד' דהוי תנאי שיגיע לידו. הרואה בטור יראה שכ"כ רק בהולך ולא בתן יעו"ש להדיא בסעיף ה' בסופו. ובהג"ה מהרל"ח הביא בשם הפרישה להגיה גם בתן ובאמת ז"א בפרישה רק שמוחק שם תיבת דמי ע"ש. ורק אח"כ כתב הפרישה לדמות תן להולך לפי שלא עלה ע"ד כלל שיהא חילוק. ובאמת לענ"ד דווקא בהולך קאמר הכי וכן מוכח בסעיף ט' שם שכתב בשם הרמ"ה דתן כזכה ע"ש דמשמע דהוי זכות ממש ולא על תנאי כלל. והחילוק בין הולך לתן פשוט דתן הכוונה שאחר הזכיה יתן לו ולא שישאר בידו כמש"ל. אבל מדקאמר הולך ולא תן מוכח שמקפיד על ההולכה שאז תוגמר הזכיה:

ומה שהקשה הקצה"ח מהא דהעני נלע"ד דמ"מ הוי פשיעה כיון שנתרצה לזכות בשביל המלוה וקיבל על עצמו להביאו לידו כפי התנאי הו"ל כקבלן שהתחיל במלאכתו דקיי"ל בסי' של"ג שא"י לחזור בו ואף פועל א"י לחזור בו בדבר האבד. וא"כ הכא כשהחזיר למשלח אף דבאמת בטלה זכייתו למפרע אבל מ"מ פשע ושינה בשליחותו וחייב מדין פושע וגורם היזק וז"ב לענ"ד. ואף דמדין פועל אין לחייבו כי אף שבודאי אסור לחזור בו אף שעושה בחנם דהוי כמשאיל עצמו לחבירו וכמ"ש בהג"א ר"פ השואל באומר הריני שאול לך. מ"מ הא קיי"ל בסי' של"ג סס"ה דפועל בחנם יכול לחזור בו אף בדבר האבד. היינו רק בפועל שמותר לחזור בדין ורק בדבר האבד אסור מצד הפסד הבעה"ב ובזה בחנם שאני דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיחזור בו כמ"ש המהרי"ק שם בטעם הדבר ע"ש בש"ך ונתיבות. אבל קבלן ודאי דאינו רשאי לחזור בו. אכן לחייבו ע"ז א"א דהא כבר כתב הש"ך בסי' של"ג ס"ק כ"א דאף דידו עה"ת מ"מ מכיסו אין מחייבין אותו ע"ש וה"ה הכא. אבל מצד פשיעה יש לחייבו שפשע בדבר שקיבל עליו לשמרו ולהביאו לידו וכמו ש"ח שחזר משמירתו והניחו בלא שמירה ונאבד דודאי אין לך פשיעה גדולה מזו [וגם כיון שזה מגיע לו בחובו לא גרע ממזיק שעבודו של חבירו עס"י שפ"ו בש"ך סק"י ובקצה"ח שם ובלא"ה אין מוכרח שהרמ"ה יסבור דין הרמב"ם הנ"ל בהעני. וי"ל דס"ל שפטור דבאמת גוף דין זה ג"כ צ"ע דהא רגיל להפקיד אצלו. ועיין בט"ז שם מה שחילק ועדיין צ"ע ואכמ"ל] ובאמת שומר קיי"ל שא"י לחזור באמצע זמנו עס"י רצ"ג ובקצה"ח שם סק"ב בשם המ"מ וריטב"א. ומזה צ"ע בכל פועל שחייב ג"כ בשמירת החפץ כל זמן שכירותו וא"כ איך יכול לחזור ואכמ"ל בזה. ועכ"פ בנ"ד ודאי דא"י לחזור בו. ובתומים כ' בסק"ג דהוי ש"ש אם המעות מותרים ודבריו צ"ע לענ"ד דהא קיי"ל בסי' ק"כ ששליח אסור להשתמש. ומ"ש דהוי שליח לקבל. תמיהני דהא מ"מ הלוה חייב באחריות ולא נפטר מהחוב עד שיגיע לידו ופשיטא דלגבי זה דינו כשליח להוליך וזיל בתר טעמא. וכן יש להוכיח מהא דהעני שחייב שכ' הט"ז הטעם שמסר ללוה שישתמש בהם. וא"כ מוכח שהשליח היה אסור להשתמש כמובן יעו"ש וז"ב לדינא ואקצר:

ובגוף דין דפועל בחנם כבר כתב הש"ך שם ס"ק ל"א דאם רוצה ליתן לו שכר א"י לחזור בדבר האבד. ואם חזר משלם מה שהפסידו. ובנתיבות הק' דהא המהרי"ק כתב הטעם דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיחזור. ולזה כתב שהש"ך כתב זה לדעת הג"א ר"פ השואל. ודבריו תמוהים לענ"ד דפשוט שההג"א חולק על המהרי"ק. ובדברי הש"ך אף שגם המח"א ה' שכירות פועלים סי' ו' חלק על הש"ך אבל דברי הש"ך מפורשים במהרי"ק שם שא"י לחזור רק לענין שיתן לו שכר ע"ש. וענין דהו"ל לאסוקי אדעתיה נראה כוונתו דבאמת גם בכל פועל קשה איך אפשר שיחזור בדבר האבד ואינו שוכר עליו רק כנגד חבילה ומ' ונ' זוז וכפי שיטות הפוסקים שיש בזה דהא חייב מדינא דגרמי. אך צ"ל לדעת פוסקים אלו דכיון שידוע שפועל אסור להשכיר א"ע לחלוטין ויכול לחזור באמצע א"כ הו"ל לאסוקי אדעתיה שיחזרו בהם ויהיה לו הפסד עי"ז והו"ל כאבידה מדעת אך מ"מ אמרו חז"ל שבעת שמשכירים א"ע לדבר האבד משעבדים א"ע עד כדי שכרם וחבילה שלהם כדי שימצאו להשכיר א"ע או כמ"ש הנתיבות סי' של"ב שהוא תק"ח. אבל בעושה בחנם שפיר כתב המהרי"ק דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיוכל לחזור. ולפ"ז יש מקום לומר שאף אם יתן לו שכרו יוכל לחזור אבל במהרי"ק ליתא כן וכמש"ל. ולזה נראה דמהרי"ק ס"ל דחייב שם מדינא דגרמי ממש שהוציא שם הוצאות בשבילן יעו"ש וכדקיי"ל סי' של"ג סס"ו ע"ש ורק לענין שכר יכול לחזור בו כנ"ל:

ובאמת גוף דין זה צ"ע דהמהרי"ק לא החניט שם בשורש קל"ג כן רק כתב בדרך אפשר ואח"כ כתב ואת"ל שא"י לחזור בו. ואין ספק של מהרי"ק מוציא מידי ודאי של הג"א ר"פ השואל בשם א"ז ור"ב דא"י לחזור בחנם בדבר האבד. ומה שנסתפק שם באומר הריני מקבל נראה שזה רק קודם שהתחיל במלאכה אבל לאחר שהתחיל ודאי משתעבד ומה לי בחנם ומה לי בשכר כיון דקיי"ל שהתחלה במלאכה עושה קנין בפועל וכבר פקפקו בדין זה במח"א הש"פ סי' ו' ובשוש"י סי' של"ג. וצ"ע על הרמ"א שהביא דברי המהרי"ק להלכה פסוקה בהחלט ועל הש"ך שלא הרגיש בזה שעכ"פ הוא ספק גם לדעת מהרי"ק. וכ"מ בתוספתא דב"ב והובאה להלכה סי' ר"צ סכ"ג דאפוטרופוס משהחזיק בנכסי יתומים והתחיל להתעסק א"י לחזור בו ומשמע שם אפילו בחנם. וכ' הריב"ש סי' תפ"ט הטעם דלא גרע משאר פועל דידו על התחתונה. ולשון זה צ"ע דבפועל לא הוי כלל ידו על התחתונה ורק בקבלן והכא הוי כפועל לזמן עד שיהא גדול. וצ"ל דעתו דאיירי שאין כאן אחר והו"ל כדבר האבד וידו עה"ת לאו דווקא רק שאסור לחזור בו. ואפשר איירי הריב"ש שם שלא קיבלו האפוטרופסות לכל הזמן רק לגמור עסק אחד אשר אין לו זמן קבוע והוי כקבלן. ועכ"פ מוכח כנ"ל. ובקצה"ח שם כתב דכיון דהוי מצוה א"י לחזור. ובריב"ש שם מפורש דלאו היינו טעמא ועכ"פ מוכח דבחנם ג"כ משתעבד ובודאי א"ל דמיקרי בשכר משום פרוטה דרב יוסף דאף להסוברים דהוי ש"ש משום זה מ"מ לענין חזרה אין שייך זה כמובן:

גם בנודר לעני לטרוח עבורו נסתפק במהרי"ק שם אי הוי נדר והובא בש"ך סי' רמ"ג סק"א. ולענ"ד צ"ע דכיון דהוי נדר א"כ מ"ש ממון או טירחא דגופא. וכ"מ אשנה פרק זה דהוי נדר וכן שאר מעשי המצות כמו"ש הרמ"א בי"ד סי' רי"ג ס"ב וצריך לחלק דשם הוי מצוה גמורה ששייכת לעצמו אבל הכא הטורח לתועלת חבירו אבל ז"א דמ"מ הוי דבר מצוה וכ"כ הר"ן להדיא בנדרים ח' ד"ה עליי להשכים שכיון שקיבל עליו להקדים לעורר חבירו הוי נדר יעו"ש. וצ"ע לכאורה מהא דאפוטרופוס בסי' ר"צ סכ"ג דקיי"ל שמותר לחזור עד שלא התחיל במלאכתו וצ"ל דזה לא מיקרי נדר כלל לפי שאין היתומים עניים ורק דהוי דבר האבד או מצד שהתחיל לעשות בחנם. וכן מוכח בריב"ש סי' תפ"ט שהזכרנו שכ' הטעם משום כפועל ודלא כהקצה"ח שכ' משום דבר מצוה וכן בנתיבות שם סקי"ג ע"ש. וע' חוות יאיר סי' ק"מ ובקצה"ח סי' של"ג סק"ז שדנו דבדבר מצוה אין פועל יכול לחזור בו וכמו רב וש"צ ולפמ"ש יש לדון אי רשאי לחזור בו מצד חשש נדר אך ז"א כיון שהשכיר א"ע בעד בצע כסף אין שייך נדר בזה כמובן. ואפשר גם באפוטרופוס הטעם כן דלהכי איתא בתוספתא שיכול לחזור מפני שמותר לו ליהנות מנכסי היתומים כי היכי דלישתמעון מיליה וכדקיי"ל בסי' ר"צ ס"ד. ועכ"פ לדינא נלע"ד עיקר דהוי נדר גם בכה"ג ואף המהרי"ק לא כתבה שם רק בדרך אפשר וע' סוף דבריו משמע שנוטה ג"כ דהוי נדר וע"ש ואקצר כי אכ"מ וכבר יצאנו מכוונת ענינינו:

ומה שהקשה שם הקצה"ח עוד מהא דגיטין י"ד ע"ב דאמרינן דאי הולך כזכי אם מת המקבל יתן ליורשיו ולהרמ"ה דהוי תנאי שיגיע לידו קשה דהא לא נתקיים התנאי ונדחק לומר דלו ואפילו ליורשיו. והוא דוחק גדול וגם ל"נ לדינא כן. וגבי אחריך לפלוני קיי"ל בסי' רמ"ח ס"ג דכיון שלא הקנה לשלישי רק כשיהא מקודם אצל השני לזה כשמת הב' הנכסים של יורשי ראשון ולא אמרינן דהוי יורשי שני כמותו ואף שיש לחלק מ"מ עיקר נלע"ד כמו"ש:

אכן הנלע"ד בישוב קושיית הקצה"ח דהלא כבר כתבנו שבטור סעיף ט' מבואר שדעת הרמ"ה במתנה. תן כזכי בלי שום תנאי. ולמעלה כתבנו לחלק בין הולך לתן והוא קצת דחוק. אכן נראה ברור דהרמ"ה לא כתב דהוי כתנאי רק בחוב שהמעות הם באחריות המשלח עד שיגיע ליד המלוה ולא נפטר עדיין מחובו כלל לזה ודאי דאינו מזכה לגמרי עד שיגיע לידו שזה עיקר כוונתו ליפטר מחובו. אבל במתנה שפיר הוי תן כזכי שכל כוונתו ליתן לו במתנה ואין עליו שום אחריות עוד ולזה אמרינן שבודאי מזכה לגמרי בלי שום תנאי רק שאומר שיתננו לו כמש"ל בדעת הרי"ף ורמב"ם דבחפץ אומר תן דאם ישאר תמיד ת"י הזוכה אין שום תועלת להמקבל במתנתו. אבל אין זה בתורת תנאי. ולזה בגיטין י"ד דאיירי במתנה ולמ"ד שם הולך כזכי אף במתנה שפיר נותן אף ליורשיו דזכה לו לגמרי. ולדינא נראה דאף בחוב לדעת הרמ"ה ג"כ נותן ליורשיו כיון שעיקר כוונתו ליפטר מהחוב וזה סגי גם בנתינה ליורשי המלוה שעכשיו הם בע"ד דידיה ואף דבעלמא הוי לי ולא ליורשי היינו במתנה וכדומה אבל הכא אמרינן זיל בתר טעמא וכנ"ל:

ועפמ"ש מבוארים דברי הירושלמי ספ"ק דגיטין אר"א המתנה כחוב תן מנה זה לפלוני הולך מנה זה לפלוני תן שטר זה מתנה לפלוני הולך שטר זה מתנה לפלוני אם רצה להחזיר לא יחזיר הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח וכו' זכה מנה זה לפ' קבל מנה זה לפ' זכה שטר זה מתנה לפ' קבל שט"ז מתנה לפ' אם רצה להחזיר לא יחזיר הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ע"כ. וכבר נתקשו בזה הראשונים ע' תוס' ובחידושי הרשב"א והריטב"א דגרסו אם רצה להחזיר יחזיר ברישא דאי ס"ל הולך כזכי א"כ אף כשמת יתן ליורשיו ולזה הגיהו אם רצה לחזור יחזור וע' ש"ך סי' קכ"ה סק"ג מ"ש בדעת רי"ף דבשטר מתנה הוי כחוב דתן כזכי ותמה עליו בתומים יע"ש ובנתיבות. ולפמ"ש דברי הירושלמי פשוטים דס"ל דשאני שטר מתנה דהוי כשחרור דבתן לא נגמר עד דמטא לידו וכמש"ל דלהכי אמר תן כיון שגוף השטר א"צ למקבל ולזה אם מת יחזיר למשלח. ורישא דתן מנה איירי בחוב כמ"ש הש"ך שם בשם הריטב"א או אף במתנה דס"ל הולך כזכי. ודקאמר שיחזיר למשלח קאי על שטר ולא על מנה:

ובזה מיושב הא דגיטין ט' דקאמר דבמילי ששוו ג"נ וש"ע ל"ק שאינם לאח"מ משום דאיתא בשאר שטרות. ולדעת הרמב"ם דתן כזכי במתנה קשה דליתא בשאר שטרות. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת גם בשאר שטרות של קנין הדין כן באומר תן עד שיגיע לידו ואם מת המקבל יחזיר למשלח כנ"ל. וגם בלא"ה לק"מ דגוף דין לאח"מ איכא בכל שטרות ואי משום דלר"מ יחזור בג"נ וש"ע כבר תני לה שכ' ולרבנן ל"ד ג"נ וש"ע בזה ע"ש. ובנתיבות ר"ס קכ"ה ראיתי שכ' לדעת הרמב"ם דבמתנה ושטר מתנה לא הוי תן כזכי. ודבריו תמוהים דהרמב"ם ס"ל במתנה תן כזכי ודין הש"ך שם בשטרות הוא לדעת הסוברים במתנה תן לאו כזכי. גם מה שהקשה שם מגיטין ט' לק"מ וכמש"ל:

עכ"פ נתברר דדעת הרי"ף ורש"י ורמב"ם דלא מיגרשא עד דמטא לידה הוא רק באומר תן ולא בזכה וכמו"ש הטור סי' רס"ז. ובמהרי"ק שורש קמ"א הביא ראיה דהרי"ף איירי אף בזכה מדמייתי הרי"ף הני בעיי דיבמות קי"ח בזיכוי גט בקטטה ויבם בגיטין שם. ובענ"ד לא הבנתי ראייתו דשפיר מייתי לה גבי דיני זכיה וגם דנ"מ דגט סתמא הוי חוב אבל היכא דהוי זכות שפיר מהני תן כמו בשחרור שא"י לחזור בו. ונתבאר דבמזכה אין שום חשש אף לדעת הרי"ף. ואף לדעת מהרי"ק נראה למנהגינו להשליש גט בנשתטית ע"י שליח להולכה וכמ"ש הב"ח בתשובה א"כ גם במומרת אף שא"א לזכות מ"מ ישליש לה גט להולכה כנ"ל:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה