שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן עב
במדינה אשר לפי חיקי הממשלה מותר להתנייר אירע אשר אחד נשא אשה בחזקה ישראלית ובאיזה משך יצא קיל שהיא נכרית ורק למדה לדבר עברית. ובכל המשך נהנה כראוי וטכלה לנדותה. ואח"כ נזדמן שהתערבה בנוים ואמרה שבאמת היא נכריה. והבעל נשא אחרת ואינו רוצה לזכות גט לראשונה. ואמרתי לברר אם צריך לכופו בזה. ומקודם נברר בע"ה יסוד דין זיכוי גט למומרת וגם יתברר בזה דין הרנמ"ה במקום מצוה בס"ד:
הנה המהרי"ק שורש קמ"א כ' דבמקום שלא נהגו לזכות גט למומרת א"צ לזה דלא היה כוונת המתקנים רק בנוהגת מנהג ישראל. וכבר כתב הראב"ן במרדכי פ' אע"פ דמורדת שרינן ליה לישא אחרת לקנסה וכ"ש מומרת וגם דלא מיקרי נושא ב' נשים רק כשהראשונה מותרת ולא כשאסורה עליו כגון זו שכיון שהמירה זינתה כוכ"פ. ואף שהיא עדיין א"א מ"מ כיון שאסורה עליו עולמית אינה אשתו לענין זה. ועוד דלהרי"ף פ"ק דגיטין שבזכיה אינה מתגרשת עד שיגיע לידה א"כ לא נתקן האיסיר דאכתי היא א"א עכת"ד. ובתה"ד סי' רנ"ו מייתי שני המנהגים ולא הכריע. ובד"מ אה"ע סס"א כ' שבסי' רל"ז משמע שדעתו שצריך לזכות. ולענ"ד אין שם כן כי לא הביא שם רק לראיה שמועיל זיכוי יעו"ש. ובד"מ כתב עוד טעם משום חשש צרת סוטה ביבום במקוס שנוהגים ביבום והוא מנהג יפה במקום שנוהגים ביבום. וברמ"א בש"ע שם סס"י כתב דבמקום שאין מנהג אין להחמיר נראה דפתו שאין בזה משום חרגמ"ה. ואף שבמקום מצוה הביא שם מחלוקת אי תיקן רגמ"ה. הנה כבר הביאו הנוב"י סי' א' והח"ס ס"ג בשם השב יעקב שהקשה מהא דסי' קט"ו שכתב דעוברת ע"ד מגרשה בע"כ בלי חולק. ותירץ דשאני התם שפשעה כ"ע מודו דלא תיקן רגמ"ה. וא"כ ה"ה במומרת כ"ע מודו כיון שפשעה:
ולכאורה קשה דלמה כ' בסי' קט"ו שיגרשה בע"כ ולא שישא אחרת. והנו"ב כתב שם שבתקנת ב' נשים קבע רגמ"ה זמן וגם יש היתר בק' רבנים. ובגירושין בע"כ לא קבע זמן כלל ולא נזכר היתר ע"י ק' רבנים וכ"כ הח"ס שם. וכ' הנוב"י דלהכי בעוברת ע"ד התירו לגרש בע"כ ולא לישא ב' נשים שמא תחזור בה ויחול חר"ג. והח"ס כ' דתקנת ב' נשים דקילא ויש היתר בק"ר. לזה אף בדבר מצוה הצריכו ק"ר. אבל בע"כ שאין היתר כלל לזה במקום מצוה לא גזר כלל. ולזה בעע"ד שפשעה לא הטריחוהו בק"ר והתירו לגרש למען תוסרנה כל הנשים. ובשהה י' שנים שלא פשעה אמרינן טרח ואייתי היתר מק"ר לישא ב' נשים עכ"ד. ותמיהני דהא מפורש בהג"מ יבמות סי' ק"ז שגם בגט בע"כ שייך היתר ק"ר. ובלשון תקנת רגמ"ה שבסוף שו"ת מהר"מ מר"ב איתא. שלא לזרוק גט לאשה אם לא ברשות ג' קהלות. וכיון שדין אחד להם א"כ עדיף טפי להתיר לישא ב' נשים דכלה זמנו וקיל טפי. ובאמת מ"ש שתקנת גט בע"כ לא קבע זמן צ"ע. דהב"ש סי' קט"ו סק"ז הביא בשם פסקי מהרא"י סי' ס"ח שגם בגט בע"כ כלה הזמן ע"ש. ועוק"ל דהא המרדכי פ' אעפ"י כתב במורדת לקנסה להתיר לו לישא אחרת ולא כ' לגרשה בע"כ אף שפשעה. ובאמת קושיית הש"י שם ממה שלא הביא בסי' קט"ו דעת החולקים. י"ל שסמך על מה שהכריע בסי' א' להקל במקום שצריך לגרשה. ומה שלא כ' בסי' קט"ו שישא אחרת. נראה פשוט דבסי' א' דאיירי בנשתטית ובשהה י' שנים ולא ילדה שהמצוה הוא נישואי אחרת כתב שפיר שישא אחרת. ובעוברת ע"ד שהמצוה היא לגרשה כדאמרינן סוף גיטין וכדכתיב גרש לץ וגו' לזה כתב שיגרשנה בע"כ כי מה בצע שישא אחרת דמ"מ אגידא ביה ושמא יתפייס עמה. ובמורדת שפיר כתב לישא אחרת ששם הוא המצוה בשביל שמונעת אותו מפו"ר. ובמומרת שא"א לו לדור עמה ויש מצוה בנישואי אחרת וגם יש מצוה לגרשה כנ"ל לזה יש מנהגים חלוקים אם לזכות לה גט או לא. ועיקר טעם תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ שלא יהיו בנות ישראל הפקר. אבל באסורה עליו או בעוברת ע"ד תקנתא לרשיעי לא עבדינן ותהא הפקר והפקר וכדאמרינן ביבמות צ' ע"ב תהוי לה איבה ואיבה גבי אשה ששמעה שמת בעלה. ובפרט דהכא לא התירו לגרש בע"כ רק היכא שאינה רוצית לקבל מרצונה ובשילום כתובה כדינה. ובאותם שאסורות עליו אף הסוברים דבנשתטית איכא נמי תקנת רגמ"ה מ"מ הכא מודו דהא גם באיש כופין כשאסור עליה אם באה בטענה. וכבר כ' הרא"ש בתשובה הובא ברמ"א ס"ס קי"ז שלא העדיף רגמ"ה כח האשה מאיש ולזה פסק שם בנכפית שמגרשה בע"כ ע"ש. והיינו דאף שתחול בזה חרגמ"ה בכ"ז יכופו אותה שתאמר רוצה אני כדין האיש וא"כ ל"ל לתקוני כלל בזה. וה"ה באסורה עליו. ואף שאין האיסור רק לדור עמה ולא לגרשה כמ"ש התוס' ריש זבחים ועב"ש סי' קי"ז ס"ק ח' מ"מ שפיר מתגרשת בע"כ משום חשש עבירה או משום דאגידה ביה וכנ"ל:
וביסוד הדבר צריך להבין דהא ודאי שרגמ"ה גזר סתם שלא לישא ב' נשים ושלא לגרש בע"כ שאם היו בזה חילוקים ניחזי לשון התקנה וא"כ מנ"ל להפוסקים לחלק בין דבר מצוה או לא וכן בנשתטית וכדומה והא יש כח ביד ב"ד לעקור אף ד"ת בשוא"ת ובפרט שהניחו מקום להתיר ע"י ק"ר בטעם מבורר. ואף דבקונם צמר עולה עלי אמרינן בנדרים נ"ה דאם טען והזיע כוונתו לטעינה ולא ללבישה. וכן בכמה דוכתי אזלינן בנדרים בתר אומדנא. היינו רק במקום שאינו כנגד לשונו אבל במקום שהוא כנגד לשונו ל"א הכי וכעין זה כתב בשו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' רמ"ד והוא בב"י י"ד סי' של"ד שנשאל על שגוזרין שלא ימולו בן למנודה וכדומה אי הוי כנשבע לבטל מצוה והשיב דבכולל שפיר חל על ד"מ ועוד דלמיגדר מילתא עוקרים בשוא"ת. וצ"ע כיון שלא הרגיש השואל שחל על ד"מ הו"ל לאקשויי בפשיטות איך עוקרים מצוה דאורייתא וגם תשובתו בכולל צ"ע דאטו נידוי שבועה הוא. ואולי כוונתו כדאמרינן שבועות ל"ו ארור בו שבועה בו נידוי ע"ש וכמ"ש הפוסקים דח' דאורייתא ואכמ"ל בזה. ועכ"פ שמענו שגזירת ב"ד חל אף על דבר מצוה:
ונראה דתליא באשלי רברבי דבנדרים ס"ו תנן שפותחין בכבוד שבתות ויו"ט ופי' הר"ן והרא"ש בנדרים כ"ה דאיירי שנדר להתענות שנה וחל נמי על שבתות ויו"ט וצריך התרה משום שנדר סתם כולל הכל. וכ"כ התוס' שם שמתחילה רצו לומר שא"צ התרה שלא עלה על דעתו לומר חוץ משבויו"ט. ואח"כ כתבו דכיון שאמר שנה ודאי ידע ששבוי"ט בכלל וצריך התרה. וכ"ה דעת הפוסקים ע' טוש"ע י"ד סי' רט"ו וכן מפורש בירושלמי דנדרים פ"ג סוף הל"ב שצריך חקירת חכם. והנה הראשונים נתקשו דבתענית י"ב איתא שאם נדר להתענות כל השנה ב' וה' ונמצא בהם יו"ט של מגילת תענית ידחה נדרו. ותרצו הראב"ד והרמב"ן והרא"ש והר"ן דאם אמר בלשון נדר הרי עלי צריך התרת חכם אבל בלשון קבלת תענית ידחה נדרו והובאו ביתה יוסף בטאו"ח סי' תי"ח וטיו"ד סי' רט"ו. ודעת הרמב"ם דבשל סופרים עשו חיזוק יותר משל תורה ע"ש. אכן הטור סי' רט"ו הביא בשם הסמ"ק שתירץ דבנודר סתם אמרינן שלא היה דעתו על דבר מצוה אבל בנודר בפירוש משבויו"ט וכדומה שפיר חל עד"מ וכן פי' הט"ז סק"ג כוונתו ע"ש. ונראה דעתו דבהך דנדרים ס"ו שנדר מבשר ויין כל השנה כולה הוי כמפרש שהרי יודע שיש בכלל השנה שבויו"ט ור"ח ואינך ימים שמצוה לאכול והו"ל לפרש חוץ מהם. וכ"כ הרא"ש והר"ן ותוס' בנדרים כ"ה דוודאי ידע שיש שבויו"ט בכלל דבריו. משא"כ בנודר להתענות בו"ה דלאו כ"ע ידעי חושבנא שיזדמן לו בזה ימים הכתובים במגילת תענית ואמרינן דוודאי לא כיון לאסור א"ע בימים האסורים בתענית. ועוי"ל דאף בשנה סתם אם אומר שלא כיון כלל לאסור שבויו"ט ג"כ בטל הנדר ורק באומר בפירוש שהיתה כוונתו לאסור גם שבויו"ט אז חל הנדר. וכ"מ בשטמ"ק נדרים בשם שיטה שא"צ התרה אף בידע שיש שבויו"ט בזה רק שלא כיון להם דבכה"ג דברים שבלב הווין דברים ודינו כנמצא אביו או אחיו בהם ע"ש. ואף שדמיונו לאביו ואחיו צ"ע דשם איירי שלא ידע מהם כלל אבל מ"מ גוף סברתו יש לה מקום. ובתו' דכ"ה רצו מקודם ג"כ לומר כהשטמ"ק הנ"ל ע"ש. ובירושלמי פ"ח דנדרים ה"א איתא שנדר להתענות ונמצא בהם שבויו"ט אינו מתענה וא"צ התרה ע"ש וק' דבפ"ג ה"ב איתא שצריך התרה. וצ"ל דבפ"ג קאי על הנודר כל השנה ע"ש דודאי ידע שיש בזה שבוי"ט אבל בפ"ח איירי שלא ידע וכגון שנדר לצום בער"ח ולא עלה ע"ד שיש שיחול בשבת וזה א"צ התרה. אלא קשה לפ"ז דא"כ מאי פליגי שם בי"ט שבמג"ת אם מתענה ואינו משלים או א"צ להתענות כלל ע"ש דתיפוק ליה דודאי אי ידע שיש בהם ימים האסורים להתענות לא היה נודר עליהם. ולפמ"ש השאגת אריה סי' ס' דבדרבנן ל"א דמסתמא לא כיון לאסור עצמו בהם א"ש. אבל לענ"ד ז"א דודאי אומדנא הוא גם בדרבנן ולא גרע מאביו ואחיו וגם מסמ"ק מוכח שאין חילוק. ונראה כוונת הירושלמי דמ"ד מתענה ואינו משלים ס"ל דתענית שעות לא נאסר ביו"ט שבמג"ת ולזה אמרינן שחל נדרו לזה שיתענה ולא ישלים. ואידך ס"ל שגם תענית שעות אסור להכי ס"ל דאין מתענה כלל. ומבואר בזה הא דמייתי לה התם משום דאיירי שם בתענית לשעות אי מיקרי תענית ע"ש. והר"ן ושארי ראשונים כתבו דאיירי הירושלמי בפ"ח בקבלת תענית. וצ"ע הלשון נודר להתענות וצ"ל דלאו דווקא. וכצ"ל בהא דתענית י"ב דקרי לה התם נדרו ע"ש:
והש"א סי' ס' הביא בשם הראב"ן שפי' הא דנזיר ד' והא מושבע ועומד מהר סיני הוא. דאף דנדר חל עד"מ. זה רק במפרש ולא בסתם. ונתקשה הש"א דאי במפרש חל אף בשבועה בכולל. ולזה פירש הכוונה דבסתמא דיינינן שלא כיון לידור עד"מ עד שיפרש ואומדנא דמוכח הוא. אבל אם כיון גם לדבר מצוה שפיר חל. ולזה אף דסתם נזירות כולל הכל מ"מ י"ל דלא כיון על יין קידוש והבדלה ומ"מ לא בטל כל נדרו דלא בטל רק בטעות או בהתרת חכם ולא בכה"ג וכמש"ל לדעת הסמ"ק. והנה הש"א נתקשה שם על הראב"ן מהא דפותחין בכבוד שבויו"ט משמע דאף שנדר סתם כוונתו עליהם. ותמיהני שלא ראה דברי הסמ"ק ושטמ"ק הנ"ל שלדעתם א"צ התרה כלל בשבויו"ט. והא דצריך התרה היינו דווקא באומר בפירוש שכיון גם על שבויו"ט וכנ"ל. רק שלהסמ"ק י"ל דכיון שאמר שנה סתם ולא אמר חוץ הוי כמפרש וכמש"ל. ולדעת הראב"ן ושטמ"ק צ"ל דמ"ש בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה חל בכולל אף על ד"מ היינו באומר שכיון גם עד"מ ואכמ"ל בזה. ועח"מ סי' ע"ג ובקצה"ח שם וכן צ"ל בירושלמי דפ"ג דנדרים הל"ב שהזכרנו:
וראיתי בח"ס חיו"ד סי' י' הביא ממהר"מ מינץ סי' ע"ט שתמה על ר"ח בס' המקצועות שכתב באחד שנדר בעת צרה להתענות בב' וה' כל השנה ולא התנה חוץ משויו"ט שיתיר נדרו משבת ויו"ט. וקשה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו [ומ"ש שבת נראה שט"ס הוא דלא שייך בב' וה'] ודחק הח"ס ע"פ דברי תשובת רמ"א סי' ק"ג דהוי כנדר לתועלת חבירו וא"א להתיר כולו. ולענ"ד פשוט דס"ל לר"ח כשיטת הפוסקים וירושלמי שהזכרנו שצריך התרה ומ"מ לא הותר כולו דהוי כאומר חוץ כדאיתא בנדרים כ"ו במעמיד דבריו ובי"ד סי' רל"ב ס"ח וס"ל כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בנדרים כ"ו ע"ב ד"ה לרבא דאף כשכולן בכלל אסורים שאר ימים במעמיד דבריו ואומר חוץ משבת ויו"ט יע"ש ואכמ"ל בזה:
ועכ"פ שמענו דעת הסמ"ק דכל שיש לפרש לשונו שלא כיון על דבר מצוה אמדינן דעתו שלא כיון לד"מ. ולדעת הראב"ן ושטמ"ק מבואר דאף שלשונו כולל הכל מ"מ אמרינן שלא כיון עד"מ אם לא שאומר שכיון בפירוש לד"מ וגם דעת הסמ"ק אפשר שהוא כן ורק הר"ן והרא"ש ומאירי ורשב"א וש"פ כתבו להדיא דכיון שנדר מבשר ויין כל השנה ודאי ידע וכיון גם לשויו"ט כיון שהוא בפירוש בכלל לשונו. ובנדרים ס"ג גבי עד שיהא הפסח או הצום אי שרי בבשר ויין בפסח ועיו"כ. הרמב"ם ורמב"ן פסקו דלא כר"י שם דכיון שהוא כנגד לשונו דמשמע אף פסח ועיו"כ בכלל לא אזלינן בתר אומדנא שלא נדר מדבר מצוה יין בפסח ובשר בעיו"כ. והרא"ה והרא"ש פסקו כר"י דשרי דאמרינן שלא כיון על ד"מ אף שהוא נגד לשונו והיינו ממש כנ"ל. ואף דהרא"ש כ' בדף כ"ה דכיון דשבויו"ט בכלל השנה צריך התרה. צ"ל דהכא דחקינן בלשונו לאפוקי פסח ועיו"כ ולומר דעד שיהא כיון עד שיגיע וכן בצום כוונתו לערב הצום דהאוכל בו הוי כאלו התענה כדאיתא בש"ס ואומדנא דמוכח הוא ממה שהגביל הזמן עד הפסח והצום:
ובתשובת הרא"ש כלל מ"ג וכלל ח' כתב בנשבע לפרוע בז' בסיון וחל בשבת שחייב לפרוע מקודם לפי שכוונתו לפרוע עד זמן הלז ולא דווקא באותו יום ואם לא פרע עד אותו יום יתן משכון ואם נשבע שיתן מעות ולא משכון מ"מ חלה השבועה שכיון שלא ידע שחל בשבת לא הוי כנשבע לבטל המצוה והשבועה קיימת וכהא דאיתא בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה כיון שלא הזכיר בפירוש בליל פסח שבועתו קיימת ולזה צריך לפרוע עד ז' סיון כדי שלא יעבור על שבועתו עכ"ד והובא בטוש"ע ח"מ סי' ע"ג ס"ז להלכה. ודבריו צל"ע טובא דאדרבא כיון שלא ידע שיחול בשבת הו"ל נדר טעות וכהא דאביו ואחיו וכמו"ש הרא"ש בפי' בדף כ"ה דרק בנודר לשנה שידוע שיש בכלל שנה שויו"ט ומה שייכות כולל לכאן ולהא דירושלמי שהביא. ואפשר דעת הרא"ש דכיון שנדר ע"ד חבירו ולתועלתו לזה לא בטלה השבועה מצד טעות כמו שאין להתירה ע"י פתח בלא דעת חבירו. דאי לא נדר ע"ד חבירו הו"ל להתירה. וכן מצאתי בתומים סי' ע"ג ס"ק ט' שכ' ג"כ דהוי נשבע לדעת חבירו מה"ט דהו"ל להתירו. ומ"מ צ"ע טובא דנראה דבטעות גמור שא"צ היתר חכם ודאי בטל אף שנדר ע"ד חבירו. ולדעת המבי"ט דבנדר שיש בו פתח גמור א"צ התרה מה"ת דהוי כנדרי שגגות יש להביא ראיה דבנודר ע"ד חבירו לא מהני נדר טעות דאלת"ה היה מותר להתיר ע"י פתח בלא רצון חבירו ויש לדחות דמ"מ מדרבנן אסור וע' מהרי"ט סי' י"ט. ואף שכתב הרא"ש בתשובה כלל ח' והובא בי"ד סי' רל"ב סי"א שבנשבע בטעות לא הוי שבועה אף שנשבע לתועלת חבירו וכ"ה בפוסקים בח"מ סי' י"ב ובכמה דוכתי. י"ל דהיינו דוקא שהטעות הוא בגוף הדבר שנשבע עליו שחשב שמגיע לו תועלת מחבירו עד שהסכים לשבע לו על אותו הדבר ואח"כ נודע לו שלא הי' כדאי לפניו לשבע ע"ז. אבל הכא שאין הטעות רק מצד אחר שהיום הוא שבת אפשר דלא בטל ואכמ"ל בזה. ומסתבר דאם חבירו הלוה לו ע"מ שישבע לו לפרוע באותו זמן. נראה ודאי דלא בטל כלל כיון שקיבל תועלת מחבירו י"ל שאף שהיה יודע היה נשבע כדי לקבל התועלת ממנו. ואם לא קיבל אז תועלת מחבירו ודאי אמרינן דבטל שבועתו:
ובתשובת הרא"ש שם משמע שלא היתה שעת הלוואה וא"כ קשה כנ"ל. וגם על הטוש"ע שהביאו זה קשה טובא [ומ"ש הרא"ש שחל בכולל. נראה כוונתו שאם לא היה חל היה בטל לגמרי אף לענין שילום קודם הזמן כדין נדר שבטל מקצתו. ומזה יש לפשוט ספק של השעה"מ פי"ב מה' נדרים בשם ס' קול יהודא ע"ש ואכמ"ל בזה] וגוף דין זה צ"ע טובא דכיון שנשבע בפירוש לשלם באותו יום איך נאמר כוונתו גם על קודם הזמן ואדרבא אמרו חז"ל הלואי שיפרע אדם בזמנו ורק לענין זה נכלל שאם פרע מקודם נפטר משבועתו דהמעות שביד חבירו ביום המוגבל הוי כפרעון וכמקדש אשה אחר ל' יום שמקודשת אף שנתאכלו המעות. וגם דהא מהני לומר הריני כאלו התקבלתי והכא א"צ אמירתו כיון שידוע לכל שקיבל חובו. ואף שכתבו התוס' בב"ק ס"א ע"א ד"ה והתניא וחולין נ"ד ע"ב ד"ה כסלע שיש מקומות דאף דלא תני עד מתפרש בלשון עד ע"ש ועתוס' ב"מ נ"ב ע"א. מ"מ בלשון בנ"א ודאי לא שייך זה ורק במשנה וברייתא י"ל שסמכו על המבין. ובתשובת רמב"ן סי' רמ"ג הביא באמת עובדא כזו שאמר בפירוש בלשון עד ע"ש ובזה א"ש דין זה. ולפלא שלא הרגיש הב"י שהביא שניהם בחילוק הלשון שביניהם. ואף שכתב שם דאף בנשבע לפרוע בסוף ו' חדשים ג"כ הכוונה שלא לאחר היינו לענין שמותר לשלם קודם אבל לא שיהא זה כענין כולל השבת עם ימי החול. וראיה מדלא הזכיר הרמב"ן שם כלל טעם דכולל רק כ' שחל על דרבנן ע"ש. ואפשר דעת הרא"ש וש"פ דהוי אומדנא שכוונתו הוא על כל הזמן וכדמצינו אומדנא בדוכתא טובא ואכמ"ל בזה:
ונראה דעת הרמב"ן והרא"ש דאף שלא ידע שהוא שבת מ"מ כיון שפירש בלשונו היום ההוא לא אמרינן דהוי אומדנא שלא נדר על דבר מצוה רק מדלא אסיק אדעתיה לחשוב ע"ז ודאי גמר ונדר עכ"פ. וכעין זה אמרינן גבי אלמנה לכה"ג ושאר נשים האסורות שאם לא הכיר בה ונשאה שקידושיו קידושין גמורים ולא אמרינן דליהוי קידושי טעות משום דכיון שלא חקר היטיב בשעת קידושין עליה אמרינן דסביר וקביל אף באיסור ובענין זה יש להאריך מהא דקיי"ל דמוכר לחבירו דבר איסור הוי מקח טעות ואכ"מ. וכהא דנודר להתענות בבה"ב שכתבו הרמב"ן והרא"ש שצריך התרה אם קיבל בל' נדר. דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיארע באיזה י"ט ג"כ וה"ה הכא. ובפרט לדעתם שכתבו דגם אם ישלם מקודם קיים שבועתו א"כ לא הוי דבר מצוה כלל. ולדעת הסמ"ק וראב"ן שהזכרנו נראה ודאי דכיון שנדר לשלם באותו יום הו"ל כמפרש בכל גוונא אף בשבת ורק להשטמ"ק שהזכרנו נראה דהוי נדר טעות. אך י"ל דהכא שנשבע לתועלת חבירו אינו נאמן כלל לומר דלא אסיק אדעתיה שיחול בשבת וכמו"ש הפוסקים בכגון זה:
ובר"ה כ"ח ע"א כתבו התוס' דלהכי איצטריך לאשמועינן מודר משופר וממעין. דבמודר מחבירו הו"א דלהכי שרי לתקוע לו דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כשאין מפרש בהדיא אבל אם פי' בהדיא משופר ומעין אסור קמ"ל עכ"ד. ומוכח מזה דבאמת ל"א אומדנא זו דהא קאמר שם הטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולהזות עליו בימות הגשמים אסור יעו"ש. ולדעת הראב"ן וסמ"ק שהזכרנו צ"ל דשאני התם דאין המצוה הכרחית דאפשר שיצא ע"י תקיעת אחר או שיזה עליו אחר ולזה אף שקרה שאין שם אחר י"ל שאסור כיון שאין הסיבה מצד חיוב המצוה רק מצד העת והמקום שאין שם אחר וכמובן. ודברי התוס' שם צ"ע דמ"מ קשה כיון דאמר במודר שיתקע ובמודר משופר למה כפל תו לומר הזאה ומעין. וצ"ל דקמ"ל איסורא דימות החמה ואכתי ק' ל"ל נודר ממעין וגם דלימא הא דהזאה ול"צ הא דתקיעה וגם עיקר חילוקם בין שופר למודר סתם צ"ע ועקצה"ח סי' ע"ג סק"ג. ושוב ראיתי ביום תרועה שהאריך בדברי התוס' הללו ע"ש שדבריו צ"ע ובפרט מ"ש בשם הר"ן דהכוונה כשנדר בפירוש משופר של מצוה הוא תמוה שאינו בר"ן כלל ודברי הר"ן הם ממש כדברי התוס' ע"ש ואקצר כי אכ"מ. וכוונת התוס' והר"ן פשוט דבשופר הוי כמפרש דוודאי יודע שיש מצוה לתקוע בו אבל במודר הנאה לא אסיק אדעתיה כלל לענין הנאת מצוה:
וכן מצינו בנדרים דאזלינן בתר אומדנא אף שהוא נגד לשונו לדעת קצת פוסקים כמו בנודר מפת וכיון לשל חטים ע' סי' ר"י ובאחרונים ובחו"י סי' ט"ו. ועסי' רי"ח בדין הנודר שלא יעשה למכור יין:
ועכ"פ בנ"ד נראה דבתקנות רגמ"ה וחרם שגזר אזלינן בתר אומדן דעתו ותלוי בשיטת הפוסקים שהזכרנו וע' ברד"ך בית כ"ח שהאריך לבאר דאזלינן בתקנות בתר אומדנא כמו בנדרים וכ"כ בצ"צ סי' מ"ד וע"ל סי' צ"ח מ"ש בזה בס"ד. ובנדרים מצינו ג' ענינים דבמקום שלשונו מורה ע"ז כ"ע מודו דאזלינן בתר אומדנא. ובמקום שהוא נגד לשונו וכהא דעד הצום ולילי שבת שהזכרנו יש מחלוקת הפוסקים אי אזלינן בתר אומדנא. ואי היתה כוונתו גם על דבר מצוה גם בזה פליג אי אמרינן אומדנא שלא כיון עד"מ או לא אמרינן. וגם היכא שגילה בדעתו טעם נדרו בוודאי אזלינן בתר אומדנא כהא דטען והזיע וכן במסרבין ליקח בת אחותו בנדרים ס"ו. והיכא שהוא נגד לשונו ממש אינו בכלל נדרו ודאי וכמו שהחליטו האחרונים בי"ד סי' רי"ח והמהרי"ט סי' נ"ה וחלקו על הרשב"ץ ע"ש:
ולזה בנ"ד ג"כ תלוי בזה אי אמרינן שבכלל תקנת רגמ"ה היתה גם במקום מצוה או לא. ולזה הראב"ן דס"ל דדבר מצוה אינו בכלל כמש"ל לטעמיה דס"ל דבמורדת מותר לישא ב' נשים וכמ"ש במרדכי פ' אע"פ דבמקום מצוה אמרינן דלא תיקן רגמ"ה. ואף שיש לחלק דהכא אם תיקן רגמ"ה במקום מצוה אין כאן עבירה כלל דהא יש כח ביד בית דין לעקור בשוא"ת מ"מ שפיר י"ל אומדנא וכמוש"ל בשם הרד"ך וצ"צ. והפוסקים החולקים ס"ל כיון שתקנת רגמ"ה כוללת לא מפקינן ד"מ. וכדעת רוב הפוסקים בנודר דבנודר כל השנה גם שביו"ט בכלל ובפרט דיש כח לעקור כנ"ל. אכן נחלקו הפוסקים בשהה עם אשתו י' שנים אי שרי לישא אחרת מטעם הנ"ל. וכן ביבום וכמבואר בפוסקים. והר"י מינץ סי' י' הובא בד"מ כתב דאף אי נימא דבשהה י' שנים אסור מ"מ ביבום שרי דאשה הקנו לו מן השמים. נראה טעמו דלהכי לא אמרינן דלא כיון עד"מ מפני שהוא נגד לשונו אבל ביבום אמרינן שפיר שאינו נגד להתקנה. דלא תיקן רק שלא ישא ב' נשים אבל לא היכא שהשיאתו התורה בע"כ ובהא שפיר אמרינן אומדנא. והפוסקים החולקים ס"ל דכיון דאפשר בחליצה שפיר מיקרי נושא מדעתו. אבל בנשתטית עיקר תקנת רגמ"ה משום קטטה כמ"ש בהגמי"י בכתובות וש"פ. והרשב"א כתב הובא במהרי"ק שורש ק"א משום שלא יתעוללו פריצים בנשותיהם. וע' שו"ת הר"ן סי' מ"ג. ולזה בנשתטית דלא שייך טעם רגמ"ה כלל כמובן וגם דא"א לנהוג עמה אישות ואין שם אשה עליה כלל. ס"ל להרבה פוסקים דלא תקנו והו"ל כמסרבין בו לישא בת אחותו או כהא דמפני שאביה רע דכיון דידוע הטעם ודאי היכא דלא שייך הטעם אמרינן דלא תיקן רגמ"ה. ובזה מיושב לשון הרמ"א בסעיף י' שמבואר מלשונו דאף לדעת הסוברים דאף בד"מ תיקן מ"מ בנשתטית שרי לישא אחרת. ולפי המבואר באחרונים משמע דמאן דאסר בד"מ אסר גם בנשתטית ולפמ"ש א"ש דבנשתטית י"ל דכ"ע מודו כנ"ל. שוב מצאתי בדברי ריבות סי' רצ"ד שכ' גם כן דבנשתטית לא מיקריא אשתו כלל לענין חרגמ"ה כיון שא"א לנהוג עמה אישות והיינו כמו"ש בס"ד:
אכן רבינו אפרים וראבי"ה הביאם המהרש"ל בתשובה סי' ס"ה והסכים לדעתם שם. ס"ל דגם בנשתטית אסור וביארו שם טעמם דרגמ"ה לא פלוג בתקנתו וחיישינן לקלקולא דאפשר שתשתפה ויהיו לו ב' נשים גמורות. וכן דרך המתקנים שלא לתת פתח לבטל תקנתם. והרמ"א לא הביא דעתם דס"ל כרבינו שמחה הובא במהרש"ל שם דס"ל דשרי בנשתטית או כשאר פוסקים וע' במהרי"ק שורש ק"ב בשם רבינו שמחה בשם ר"ש דגזרו גם בד"מ ובמהרש"ל שם כתב בשמו דלא גזור בד"מ. וצ"ל דליה לא ס"ל. וכ"ה בהג"מ סי' ק"ט בשם ר' שמריה לחוד ולא נזכר רבינו שמחה ע"ש. וגם י"ל דכשהשיבו ר"א וראבי"ה לרבינו שמחה לאיסור קיבל מינייהו ע"ש ואקצר. וראיתי בב"ח בשו"ת הישינות סי' נ"ג שכ' דגם מהרש"ל מודה דשרי לישא אחרת ורק לגרש בע"כ אסור וכ"כ בצ"צ סי' ס"ז. ולע"ד ז"א דהא עיקר טעמו שם מתשובת רבינו אפרים וראבי"ה והם אסרו לישא אחרת. וכן מבואר בראש תשובת מהרש"ל שם גם בנשתטית גמורה להתיר לישא אחרת ע"י נתינת גט לשליח להולכה ע"ש. הרי מפורש שאוסר לישא ב' נשים. ומש"ש בתשובת מהרש"ל על נשתטית לגרשה בע"כ. אינו מדוקדק דשם איירי לענין ליתן גט לשליח ואינו גט בע"כ ע"ש. ולכאורה ק' טובא דבמרדכי פ' החולץ סי' ל"א הובא דעת ראבי"ה דבמקום מצוה כגון יבום לא גזר. ובנשתטית אסר שם משום לא פלוג. ונראה דעתו דשפיר במקום מצוה י"ל דלא תיקן ואינו בכלל התקנה דאין בזה מקום לחוש לקלקול וטעות. ובפרט ביבום שאינו נגד לשון התקנה כמש"ל אבל בנשתטית יש לחוש שכ"א יאמר שא"א לו לנהג מנהג אישות עם אשתו ונתת תורת כ"א ואחד בידו ולזה לא פלוג בזה וגם דהא אפשר שתשתפה והוי ככל חולה וזקינה דוודאי לא נתיר לישא אחרת בשביל זה. וכ"כ הראבי"ה להדיא שם בתשובתו הובא במהרש"ל שם. ולזה אנחנו מצריכים ק' רבנים לצאת י"ח שיטת ר"א וראבי"ה ומהרש"ל הנ"ל דבאמת מפורש בתקנה רגמ"ה שהובא בשו"ת מהר"מ שבטעם מבורר יכולים להתיר ע"י ק"ר מג"ק. ועיקר מחלוקת הפוסקים אי שרי לישא ב' נשים בד"מ וכדומה הוא רק לומר דל"צ אף היתר ק"ר אבל ע"י ק"ר שפיר ברור דשרי בטעם מבורר כנ"ל. ולזה בנשתטית גמורה דהוי טעם מבורר כ"ע מודו דשרי ע"י ק"ר. וכ' בשו"ת ב"ח סי' צ"ג שענין ק"ר הוא רק חומרא שנהגו בה. ולפמ"ש הדבר מבואר בדין:
אכן באסורה עליו מחמת זנות ובמומרת וכדומה דבזה לא שייך הטעם לכ"ע דליכא חשש קטטה כיון שאסורה עליו ותקנתא לרשיעי לא עבדינן כדאמרינן ביבמות פ"ז תיהוי לה איבה ואיבה. וגם א"א לנהוג עמה אישות כלל וגרע מנשתטית דאריה דאיסורא רביע עלה ולא מיקרי כלל ב' נשים. שפיר י"ל שאין זה כלל בלשון התקנה וכמש"ל בשם הד"ר בנשתטית והכא עדיף כנ"ל. ובזה מדוקדק לשון שורש קמ"א שכתב שם דפשיטא שאין זו אשתו לענין זה ואף כי היא אשתו לענין איסור אשת איש כיון שאסורה עליו עולמית עכ"ל. הכוונה כמ"ש דאין זה כלל בכלל לשון התקנה וגם משום לא פלוג לא שייך בזה דאין בזה מקום לטעות כלל וגם שלא ליתן יד לפושעים שתוציא ממנו ממון לקבל גט. וא"כ במומרת שפיר כ"ע מודו וכמו שסתם הרמ"א בסי' קט"ו דבעוברת על דת מגרשים בע"כ ורק לישא אחרת כ' הנוב"י הטעם שמא תחזור לכשרותה ודמי לנשתטית. אבל במומרת לא שייך זה. ולזה נדחק הד"מ לתת טעם אחר בזיכוי גט. וגם טעמו לא שייך אצלינו שאין נוהגים ליבם וכמ"ש הב"ש שם. ומנהג בני אוסטרייך שהובא במהרי"ק ותה"ד שמזכים גט במומרת צ"ל דס"ל דגם בכה"ג יש לחוש לחרגמ"ה דמ"מ הוי בכלל הלשון ב' נשים. וגם י"ל כמש"ל דכיון דבאסורה עליו עיקר המצוה הוא לגרשה. לזה לא הותר רק לגרשה בע"כ. אבל לישא אחרת שאין זה עיקר המצוה רק מצד אחר שרוצה לקיים פו"ר וכדומה שפיר לא הותר כמו שלא הותר בעקרה וזקינה לישא אחרת עליה. ורק לא החמירו כ"כ עליו לבקש ק"ר וסמכו על זיכוי הגט. ובנשתטית דלא אפשר בזיכוי הצריכו ק"ר כנ"ל. ובכ"ז הצריכו השלשת גט וכתובה כדי לתקן החשש דקטטה כשתשתפה. וכיון שבטל הטעם דהשלשה הנ"ל שוב א"צ רק היתר כדבר שנאסר במנין ולזה הותנה שמועיל היתר ק"ר כנ"ל. וגם משלישים הגט כדי שלא יצער אותה אח"כ ויעגן אותה וכדומה. ועכ"פ מבואר שאין זה רק חומרא בעלמא דרוב הפוסקים לא ס"ל הכי כנ"ל. אכן אצלינו נראה שנהגו לזכות גט. כי אצלינו נקרא פולין וכתב בעבוה"ג סי' ל"ו שבפולין נהגו לזכות ע"ש:
וראיתי בחמדת שלמה סי' ו' שפסק שא"צ לזכות גט במומרת דהעיקר שאין בזה משום חרגמ"ה. וגם אם נחמיר עליו לזכות כיון שאינו מצד הדין רק מצד חומרא בעלמא הו"ל כגט מעושה שלא כדין ולא גרע מהא דשבועה וקנס בסי' קל"ד. וגם דהא לדעת הרי"ף אין מועיל הזיכוי כמו"ש מהרי"ק. וא"כ יש לחוש שאח"כ יסמכו על הזיכוי כשתשוב בתשובה והביא שהח"צ סי' צ"ו חשש ג"כ לדעת הרי"ף למעשה עכת"ד:
והנה מ"ש מצד חרגמ"ה תמוה דשם נשאל מפולין ע"ש. ובעבוה"ג סי' ל"ו כתב דבפולין נהגו לזכות וגם המהרי"ק לא הקיל רק במקום שלא נהגו ע"ש ומ"ש דהוי מעושה שלא כדין תמוה לענ"ד דא"כ איך תיקן רגמ"ה תקנתו ועכצ"ל שכ"א מישראל מחויב לשמוע דברי חכמים שבמקומו וכיון שנראה דעת החכם להחמיר לאסור עליו לישא אחרת ממילא כשמגרש הראשונה הוא ברצון גמור. וכבר כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג שטוב לעשות תקנה בח' שלא לישא אשה על אשתו וגם הא לדידן אחר אלף החמישי הוי רק מנהג כמ"ש הב"ש בסי' א' ומ"מ לא חששו לגט מעושה והיינו כנ"ל. וכעין בנשבע לגרש שכ' הפוסקים וע' תשב"ץ ח"ב סי' ס"ח דאף אי נימא שאין לכופו לקיים שבועתו מ"מ אם מגרש מעצמו לקיים שבועתו לא הוי עישוי בוודאי. וה"נ אומרים לו שדעתינו שגם בזה יש לחוש לחרגמ"ה וממילא יזכה לה גט כדי שישא אחרת בלי פקפוק. ובמקום שהמנהג שלא לזכות ודאי שאין להחמיר כמ"ש הרמ"א בהדיא סוף סי' א' ואקצר:
ומ"ש לחוש לדעת הרי"ף הנה מ"ש בשם הח"צ במחכ"ת לא הזכיר שם הרי"ף ורק חשש שלא יועיל הזיכוי שאינו זכות לה וכבעיא דבמקום יבם ביבמות קי"ח ע"ש. אלא דבעיקר הדבר נראה שהזיכוי אינו נגד דעת הרי"ף דאף לדעת הרי"ף מועיל הזיכוי לענין שלא יוכל לחזור בו וכמו"ש המהרי"ק בשורש קמ"א ושפיר מיתקנא בזה חרגמ"ה לענין חשש שכשתחזור בתשובה יצערה ויעגנה. וכעין שתקנו כן בנשתטית להשליש הגט אף שוודאי אין מועיל עכשיו וגם אח"כ יש מפקפקים ע' נוב"י סי' ג' וח"ס סי' י"א מ"מ תקנו להשליש ואח"כ נחכם לה אי לגרשה בגט זה ע"ש ומכ"ש הכא דשפיר כשר אח"כ הגט וכל דאפשר לתקוני מתקנינן. וגם הח"צ שחשש שלא תנשא ע"י הזיכוי מ"מ לא כתב שלא לזכות והיינו כנ"ל דמ"מ כל דאפשר עבדינן. ובפרט בנ"ד דקיי"ל בסי' ק"מ שאם א"א להשיג גט אחר אין חוששים לדעת הרי"ף ומשיאים אותה א"כ ודאי שיש לזכות לכתחילה וכעין דקיי"ל ביו"ד סי' א' וכמה דוכתי דבמקום דבדיעבד כשר בלא בדיקה סמכינן לכתחילה על בדיקה דבסוף ולא חיישינן שלא יבדוק. וה"נ ל"ח שמא אח"כ לא יחושו לדעת הרי"ף. כיון דבאמת בדיעבד מכשרינן לה בזה ואין כעת ס' ח"ש ת"י: