אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אבן העזר › סימן עא

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אבן העזר · סימן עא

סימן ע

בהיות פ"ק איש אחד אשר קיבץ חתומים להתיר לו לישא אשה כי אשתו נשתטית ר"ל. והאיש הלז היה עני ודל ולא יכול להשליש כתובתה. והנה אף כי לא חתמתי על היתר שלו מכמה טעמים. בכ"ז ארשום את העולה על רעיוני בענין זה לפום ריהטא בע"ה כי מטרדותי א"א להאריך. וכ"ז באופן אם ישיג רשיון מהממשלה יר"ה כי בלעדי זה אסור לישא אחרת:

אות א

והנה ראש המדברים בזה הוא הצ"צ סי' ס"ז שדן במי שאין ידו משגת דסגי שימכרו קרוביה או ב"ד כתובתה בטובת הנאה לבעלה והטוה"נ ישליש ת"י בטוח. ואחריו כל אדם ימשוך בכמה תשובות אחרונים החזיקו בסברתו. והנה טרם נבוא לעיין בראיות הצ"צ שם תמה אני בדרך כלל על הצ"צ והנמשכים אחריו כיון שהצ"צ מודה שאם ידו משגת מחויב להשליש כל הכתובה שלה וכמפורש בצ"צ שם מפני דאפשר שרק ע"מ כן נתן רשות רגמ"ה להתיר בק' רבנים א"כ מה טובה הוא לה מה שימכרו בטוה"נ הלא יותר טוב לה שכמה שיוכל יתן כעת והמותר ישאר עליו חוב כי במכירה בטוה"נ ג"כ לא יתן יותר מיכולתו וגם לא ישאר עליו חוב כלל. וכל הטעמים שכתב שם הצ"צ מצד שיש כח ביד ב"ד לוותר לטובת חש"ו וכן מצד שעי"ז תהא בטוחה שלא יטעון הבעל קים לי שפטור מרפואתה ע"ש. כל זה לא שייך אם נאמר ג"כ שכמה שיש לו ישליש והמותר ישאר חוב עליו ואיזה טובה אנו עושים עמה במה שמוותרים לו על המותר. ורק מש"ש הצ"צ שיורשיה יירשו טוה"נ שלה ונ"מ בזה לענין ירושה. אבל בשביל זה ודאי לא שייך שנוותר נכסי חש"ו בשביל טובת יורשיו ורק בשביל טובתו התירו וכבר אמרו חז"ל בפ' חלק בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער:

ועו"ק דלשיטת הצ"צ שמכירת הכתובה לבעלה הוא לטובתה ועושים זה ב"ד ע"י אפוטרופוס ע"ש א"כ צריך זה לב"ד לעשות לכל נשתטית גם כשאין הבעל מבקש היתר ק' רבנים. וע"כ צ"ל שבאופן כזה יותר טוב לה שלא נמכור כתובתה כיון שהיא מוטלת על בעלה ככל הנשים ומספיק לה צרכיה ואין לך אפוטרופוס טוב מזה. א"כ גם בנ"ד כיון דלדעת הצ"צ משמע שכ"ז שלא נמכור כתובתה וישאר עליו חוב לא נוכל להתיר לו לישא אשה דדילמא כך היתה התקנה שלא יתירו לו כ"ז שיש עליו חוב הכתובה כמש"ש הצ"צ. א"כ כשלא נמכור כתובתה לא נתיר לו לישא אחרת ותשאר היא תחתיו כבראשונה וזה יותר טוב לה וכמו שהוכחנו וא"כ הוי מכירת הכתובה לטובתו ולא לטובתה. וזה בודאי אין ביד ב"ד. ומצינו בב"ק ל"ט גבי שור יתומים שנגח שמעמידים אפוטרופוס להם לשלם כשיזיק. עוד כתבו התוס' שם ד"ה דאי שתקנו חז"ל זה לתקנת העולם שישמרו השור שלא יגח יותר. וא"כ רק בזה תקנו אבל במילתא אחריתי אין לנו להעמיד אפוטרופוס או לעשות דבר בנכסי חש"ו בשביל טובת אחרים ואין לנו לדמות ולתקן תקנות מדעתינו. ובפרט לפמ"ש דעדיף לה טפי כשלא ימכרו. ואף דמצינו בגיטין מ' ע"ב במי שהקנה חצי שיש לו בעבדו לבנו קטן שמעמידים אפוטרופוס ומקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא. אף שאין זה טובה לקטן כלל דהא בעלמא קיי"ל שאין אפוטרופוס יכול להוציא עבדים לחירות. כבר כתבו התוס' שם הטעם משום הפקר ב"ד בשביל שאביו עשה שלא כהוגן. ור"ת כתב שם משום דהוי מכירה וזה מותר לאפוטרופוס. ונראה הטעם משום דסוף סוף יכפוהו כשיגדל שישחררו א"כ הוי טובה לו כשימכרנו האפוטרופוס עתה. וגם די"ל דהוי כאפוטרופסים שתורמין ומעשרין שאין מאכילין דבר האסור להם וה"נ כיון דמדינא צריך לשחררו תקנו שגם האפוטרופוס ישחררו כדין. וכ"ז ג"כ רק כשעשה אביו שלא כהוגן וכדקיי"ל ביו"ד סימן רס"ז וכמו"ש התוס' להדיא בגיטין מ"ב ע"א ד"ה נגחו וברא"ש שם. משא"כ בנ"ד איך נעשה לה דבר שאין שום טובה לה וגם אין עליה שום חיוב בזה:

אות ב

ובגוף הדבר אין זה סברא לומר דתקנת רגמ"ה הוי שלא יתירו לו עד שיופטר מחוב הכתובה ולזה נמכרנה בטוה"נ ונפטור אותו. דהא זה שהצריכו להשליש הכתובה הוא לטובתה ובכה"ג דעדיף לה שישאר המותר חוב עליו כמש"ל ודאי דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה. וגם דהא יוכלו לטעון עבורה אי אפשי בתקנת חכמים או שמקבלת שט"ח שלו בתורת פרעון דלא גרע מהריני כאלו התקבלתי דסגי גבי נדרים כדאיתא בנדרים כ"ג. וכן כתב הר"ן בתשובה סי' מ"ח בחרגמ"ה שלא לישא שתי נשים שיכולה האשה לומר א"א בתקנת חכמים ומייתי ג"כ הא דנדרים כלום אמרת מפני כבודי זהו כבודי רק שסיים דשמא נעשתה התקנה גם בשביל האנשים שלא יכניסו מריבה בתוך ביתם. וכ"כ בהג"מ כתובות סי' ק"ז הטעם משום קטטה. ובנ"ד לא שייך זה דהרי מצד האיש אנו מתירים לו. ורק השלשת הכתובה שהוא לטובתה יכולים לומר א"א בתק"ח:

ואף דסברא דא"א בתק"ח בזה צ"ע טובא וגם דברי הר"ן הנ"ל נראה ג"כ דלא מסיק כן לדינא דא"כ יכול האיש לישא על אשתו ברשותה דגם הוא יאמר א"א בתק"ח. ודברי הר"ן תמוהים לכאורה מה דמסיק שלזה לא יוכל לישא מדעתה משום שנעשה לתקנת האנשים ג"כ. וצ"ל דהך קטטא הוי דררא דאיסורא ולא שייך שהאיש יאמר א"א בתק"ח וענין זה דורש אריכות ואכ"מ. וכבר כתבו כמה אחרונים דלא מהני רשותה להתיר חרגמ"ה ורק הכנה"ג אהע"ז סי' א' סקי"ז בהגהות ב"י הביא בשם תשובת רש"ך להתיר ואין הספר הזה ת"י אבל כל האחרונים אוסרים וכן הביא שם בסק"כ כמה אחרונים לאיסור. עכ"פ בנ"ד שפיר מצינן למימר עבורה כאלו התקבלתי דלא גרע מנדר ועמש"ל סי' ע"ב בס"ד באורך שכל יסוד החילוקים בחרגמ"ה הוא מדיני נדרים. ואף דקיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סל"ט דנשבע לפרוע לזמן אין יכול המלוה להאריך הזמן ורק הריני כאלו התקבלתי לגמרי. ובנ"ד נשאר עליו חוב. מ"מ הרי כתב הב"י שם סי' רכ"ח תקנה לזה שיאמר הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע שתפרעני סך כזה ביום פלוני ע"ש. והכוונה דהוי כחיוב חדש וענוב"י מ"ק חיו"ד סי' ס"ז בזה וכעין זה איתא בב"מ ע"ז ע"ב שכשזוקף עליו במלוה שוב אין זה דמי המכירה כלל. וכאלו פרע לו דמי המכר וזה חוב חדש. וכן איתא בב"ק ק"ט ע"א לריה"ג דזקיפה במלוה מפיק לה מתורת גזל הגר ע"ש. ואף ר"ע דפליג שם היינו רק בגזל שנשבע עליו שהחמירה תורה עליו עד שיגיע ליד הנגזל משא"כ בשאר דברים מודה ר"ע ג"כ וע' כתובות מ"ב ע"א בענין זה [ונראה דאף לר"ע אם אמר הגר הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתתחייב לפרוע לי סך כזה לזמן פלוני שפיר לא מיקרי תו גזל הגר דהא מחילה מהני בגזל שנשבע עליו וכדתנן בב"ק ק"ג ע"א להדיא] וכ"כ בשטמ"ק בב"ק שם דרק בגזל שנשבע ס"ל לר"ע הכי דלא מהני זקיפה במלוה ודלא מצי מחיל לנפשיה ע"ש וע' ח"מ סי' שס"ז ס"ו ומל"מ פ"ג מה' גזילה ה"ה בזה ואכמ"ל בזה. ויש להאריך בזה ולבאר דברי הרמב"ם פ"ח מה' גזילה ה"ד שכתב דבזקף במלוה הוי שלו. וא"צ ליתן לכהנים רק שמוציאה מתחת ידו. וע"ש במ"מ ובמל"מ אך אכ"מ. וכן מצינו בב"מ קט"ו לענין משכון ובגיטין י"ח גבי כתובה לענין שמיטה דמהני זקיפה. וכן בפ"י דשביעית ע"ש. וכ"נ דעת הפוסקים דשט"ח הוי ככסף בח"מ סי' ק"צ וכפשטות הש"ס קדושין ט"ז דכתב ליה שטר אדמיה היינו כסף ע"ש וע' שו"ת ר"ב אשכנזי סל"ו שכתב להדיא דזקיפת מלוה הו"ל כחוב אחר לגמרי ומייתי ג"כ מהא דגיטין י"ח וע"ש שביאר דאף להרמב"ם דקודם גירושין אין משמט אף בזקף היינו משום דהוי כמלוה לזמן. וכן מפורש באה"ע סי' צ"ו ס"א ברמ"א דזקיפה במלוה משוי כתובה כפרוע:

אות ג

ובגוף הדין דהארכת זמן חולק הרא"ש בתשובה וס"ל דשפיר יכול להאריך כמ"ש הב"י שם ובשם הא"ח. רק להא"ח בטלה השבועה לגמרי ע"ש. ואף בדעת הרשב"א כתבנו בסי' נ"ח בס"ד שכוונתו שאין יכול המלוה להאריך הזמן וישאר חיוב השבועה עליו אבל שפיר פטור משבועתו. וכ"נ לשון הרשב"א בתשובה סי' תשצ"ב שכתב שא"י להאריך הזמן כשיעמוד בחיוב שבועתו. משמע שאם מסכים המלוה שיופטר משבועתו שפיר מצי להאריך הזמן. אכן בסי' תשי"ג כתב הרשב"א שהמנדה א"ע אם לא יפרע ליום פלוני אין מועיל אם יאריך לו המלוה הזמן לפוטרו מנידוי. הרי מפורש שאינו נפטר כלל וכ"כ הב"י סי' רכ"ח בשם תשובת הרשב"א שאם נשבע שיתן שטר לחמיו בתוך חודש א"י חמיו להאריך הזמן כיון שעדיין חפץ בגוף השטר. ואף שי"ל דבכל הני איירי הרשב"א שאינו מאריך לו זמן רק באופן שתשאר שבועתו או נידויו עליו וכיון דס"ל להרשב"א שם שאין נשאר שבועתו עליו לזה לא מהני רשות המלוה ע"ז אבל הוא דוחק. ועכ"פ הרי עיקר טעם הרשב"א בזה משום שאינו פוטרו לגמרי וכמש"ש הב"י בשמו גבי הא דשטר שהזכרנו דבשבועה בעינן שיאמר כאלו התקבלתי אבל אי יאמר התקבלתי ויתחייב מחדש ש"ד לכ"ע וכמש"ל בשם הב"י וה"ה בנ"ד:

ולזה לענ"ד צ"ע טובא דברי הצ"צ. ולדעתי היה צריך שישליש עכ"פ שט"ח על המותר אף אם נחפוץ להקל באין ידו משגת כל הכתובה:

אות ד

ובגוף הדבר שנראה בצ"צ שם כאלו מסופק אם השלשת הכתובה הוא מתנאי היתר חרגמ"ה ושארי אחרונים תפסו זה לספק בהחלט ובשו"ת מהרי"מ סי' נ' פלפל בזה אי הוי ספיקא לקולא בזה. ולדידי צ"ע טובא דהא בסוף שו"ת מהר"מ מרוטנבורג שהועתק שם כל התקנות רגמ"ה מפורש שם שההיתר הוא בק' רבנים כשיש טעם מבורר וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן מעות או משכנות. מבואר שכ"ז מתקנת רגמ"ה. והם הביאו זה בשם הכלבו. ואפשר שלזה נסתפקו בזה לפי שבכלבו שם הזכיר באמצע דין ח' שידוכים ואח"כ הזכיר הא דהשלשת כתובה. ועלה ע"ד שאולי זה הוספה וחומרא מהכלבו אבל במהר"מ שם מבואר שכולם מרועה אחד נאמרו ונתן רגמ"ה רשות להתיר ע"י ק' רבנים באופן זה:

ולכאורה י"ל מדנקיט במהר"מ שם לשון צריך דאינו מעכב וכפירש"י בברכות ט"ו דכל צריך אין מעכב וברדב"ז סי' ב' אלפים נ"ז כתב דאיכא צריך דהוי רק למצוה מן המובחר ואיכא דהוי לעיכובא ע"ש ולזה נסתפקו דשמא אין זה לעיכובא בגוף ההיתר. אבל ז"א. דהא הצ"צ ושארי אחרונים הביאו רק מכלבו ובכלבו ליתא כלל תיבת צריך. וגם שלא הזכירו כלל מזה. ועוד דהכא שמפרש אופן ההיתר אין שייך כלל לומר דלא מעכב. ובאמת תיבת וצריך היא שם כמיותרת דאי מעכב הול"ל וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר ושתהא כתובתה צרורה וכו'. ומלשון וצריך משמע שהוא ענין בפ"ע ואין המתירים צריכים להמתין בהסכמתם עד שיניח הכתובה. ויותר נראה הגירסא שבכלבו דליכא תיבת וצריך. ואפשר לומר דלהכי נקט לשון וצריך לפי דלא שייך למינקט שלא יסכימו להתיר בל"ז כל עוד שלא ביאר לנו עיקר הדין שצריך להשליש ומדהשמיט הכלבו תיבת וצריך מבואר מזה דאין נ"מ לדינא מזה. שוב עיינתי בצ"צ סי' ס"ז וראיתי שהביא ממהר"מ וכלבו והעתיק לשונם ובעינן שישליש כתובתה וכו' נראה שלא דקדק כ"כ בלשונו וכוונתו ללשון וצריך שבמהר"מ. ואולי גם בכלבו היתה כן גירסתו אבל בכ"ז קשה לעשות ספק זה מצד לשון וצריך וכמש"ל. והרי הצ"צ ושארי אחרונים לא הזכירו זה. וגם נראה דכיון דהתקנה ברורה ורק שיש ספק באופן ההיתר אם מותר להתיר בלא כתובה י"ל שאין להתיר לכתחילה:

אות ה

וראיתי מי שנשתמש בספק זה למעשה והכריע שמותר לעשות לכתחילה בלא השלשה מעירובין ס"ה ע"ב שנסתפקו אם לשכור מהמשכיר. ואמר ר"ל נשכור ולכשנגיע לרבותינו שבדרום נשאל להם. הרי שסמך על הספק אף דהוי חסרון ידיעה. ולדעתי פשוט שם דר"ל ס"ל ששוכרין ורק מפני שלהם היה ספק אמר להם שישאלו אח"כ ובשל סופרים ובפרט בעירוב הלך אחר המיקל. וכן מצינו שהקילו בעירובי חצירות לערב לכתחילה בין השמשות אף שהוא ספק. וכתבו הפוסקים משום דע"ח קיל טפי וע"ל סי' כ"ג אות י"ב וס"ס ז' מ"ש בזה. וכן בעובדא שאח"ז ארחב"א לסמוך על דברי זקן ולא מצד ספק לקולא ע"ש. ובירושלמי פ' הדר איתא באמת שלא עשו עד ששאלו. ולולא פירש"י שם הייתי מפרש דהא איירי שלא היה השוכר כדאיתא שם וידעו ג"כ שלא יבוא בשבת רק נסתפקו אם צריך לשכור מהמשכיר ואם הוא אוסר עליהם כיון שיכול לסלק השוכר או הוי כאכסנאי ולזה אמר ר"ל שישכרו לחומרא. ועוד נראה דשם הוי ספק ספיקא דהא עיקר חשש שלהם שם היה לפירש"י שמא יבוא השוכר בשבת. והיינו דכיון שלא הלך על כל השבת חוששים תיכף. דאף לר' יהודה בדף פ"ו שם בעי שהלך לשבות כל השבת בעיר אחרת ע"ש. אבל אם היו יודעים בבירור שלא יבוא בשבת היה מותר וא"כ הו"ל ס"ס שמא לא יבוא ואף אם יבוא שמא מותר לשכור. ואף דבספק שמא יבוא החמירו משום דעכו"ם רגיל לבוא מ"מ מצטרף לזה ספק זה דניזיל לקולא בדברי סופרים אף דבעלמא לא מצרפינן חסרון ידיעה לס"ס. אבל בעלמא ודאי שאין עושין בדרבנן בספק ידיעה לקולא במקום שיש גדול ממנו לפשוט וכבר כתב התרומת הדשן סי' מ"ג וברדב' ח"ד סי' י"ט דהא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא בעירובין ס"ח היינו משום דאמרינן דוודאי הרב מורה כדין וקושייתו אינה קושיא ע"ש. ופשוט להם שם דבלא"ה אסור לעשות בספק אף בדרבנן וכ"כ בנוב"י מ"ת חאהע"ז סי' ל"ד וביום תרועה בר"ה כ"ט ע"ש. ויש להאריך בענין דספק חסרון ידיעה ולחלק בזה ודתלי בהא דדשיל"מ אך אכ"מ כי בלא"ה בהך דהכא אינו ספק וכמש"ל:

אות ו

ומה שנלע"ד בזה דהנה צריך להבין הטעם שהצריכו להשליש כתובתה דהא תקנת רגמ"ה הוי משום קטטה כמש"ל וי"א הטעם משום דלפעמים א"א למיקם בסיפוקייהו וכדאיתא ביבמות ס"ה אבל לא משום חשש גביית כתובתה. וא"כ מה שייכות כתובה להיתר חרגמ"ה וכבר עמד קצת בזה בצ"צ שם וטעמו שם דחוק דכיון דהתירו לו חרגמ"ה מצד שעתה א"א לגרשה ודאי כשתשתפה יגרשנה תיכף ובפרט להסוברים שאוסרים אח"כ אשתו עליו עד שיגרשנה וכן להנוב"י שכתב בסי' ג' חאהע"ז שמשביעים אותו שיגרשנה לכשתשתפה ודאי אין חשש שישהה מלגרשה. ובתשובת מהרי"מ כתב ג"כ על טעם הצ"צ שהוא דחוק ורק שכתב שם הטעם דחיישינן שמא לכשתשתפה תתיחד עמו ויהי הגט המושלש עבורה גט ישן אבל כשהכתובה מושלשת אסור להתיחד עמה בלא כתובה. ותמיהני דהא במהר"מ וכלבו לא נזכר כלל שישליש גט עבורה וגם דהא בלא"ה אסורה לו משום חרגמ"ה ומה יוסיף לנו סילוק כתובתה וגם אין סברא לתקן ולהכביד עליו בשביל חשש רחוק כזה אשר בדיעבד גט ישן כשר. וגם דכיון דמבואר במהר"מ דסגי במשכונות וא"כ הו"ל רק כיחד לה מטלטלים לכתובתה דשפיר דמי בשעה"ד כדאיתא בכתובות דף ז' ע"א ודף נ"ה ע"א ופ"א ע"ב ע"ש בתו'. ודוחק לומר דהכא איירי שפטרו כל נכסיו מאחריות כתובתה דבכה"ג אסור דמיקרי בלא כתובה. דכל כה"ג הו"ל למהר"מ וכלבו לפרושי כיון שזה העיקר לדעת מהרי"מ:

אות ז

והנראה בזה דהא איתא בכתובות פ"ב ע"ב שמתחילה היתה תקנת כתובה שיהיו מניחים אותה בבית אביה או שיעשו קלתות של זהב וכסף. ורק משום שלא יאמר טלי כתובתיך וצאי והרי היא קלה בעיניו להוציאה. לזה תיקן שמעון בן שטח שיהו כל נכסיו אחראין לכתובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ע"ש. והנה כ"ז שייך באשתו גמורה אבל הכא שעומדת להתגרש ואדרבא לכשתשתפה מחויב לגרשה א"כ לא שייכא הך תקנה דשמעון בן שטח ואוקמא אקמייתא שתהא מונחת בבית אביה. דנהי דכל אשה אין יכולה לומר א"א בתקנת חכמים דשמעון בן שטח משום דאית בה דררא דאיסורא שהיו הנשים אצלם כמו זונות שחושב בכל עת לגרשה כיון שקלה בעיניו ולזה אסור להשהותה כשכתובה אצלה ואין נכסיו אחראין. אבל בנ"ד שאין שייך הך סברא שפיר אוקמא אקמייתא. וכעין זה איתא ביבמות פ"ט דאשה שנשאת בטעות אין לה כתובה מ"ט תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה וכו' הא תהא קלה בעיניו להוציאה. הרי מבואר שתקנת הכתובה הוא רק במקום ששייך הטעם ולא אמרינן לא פלוג רבנן בתקנתם רק זיל בתר טעמא וכמש"ל סי' כ"ח בס"ד דכל היכא שמצינו בש"ס באיזה תקנה שהלכו אחר הטעם של התקנה שפיר גם לנו יש רשות לחלק בזה וע"ש באורך. ואף אי נימא דלא אמרינן כן להקל אבל בנ"ד ודאי י"ל כן לענין שתאמר א"א בתק"ח ואוקמא אקמייתא. והכא לא שייך לומר שלא יהי לה כתובה כלל כהא דיבמות פ"ט דהכא לא פשעה כלל ולמה נקנוס אותה כיון שכתב לה כתובה:

עכ"פ נתבאר שלזה הצריכו שיניח כתובתה דכיון שמחויב לגרשה ועדיף טפי שתהא קלה להוציאה וזה לא בא מפשיעותה לזה אוקמוה אעיקר תקנתא דכתובה שתהא מונחת בבית אביה או אצלה במעות או מטלטלין ופשוט דלאו דווקא בבית אביה רק בבית נאמן עבורה. ובזה מובן מה שכתב זה מהר"מ בלשון וצריך ולא כלל זה ביחד עם תנאי ההיתר וכמש"ל וכן הכלבו הפסיק באמצע בדין אחר. דבאמת אין בזה שייכות לגוף היתר חרגמ"ה ורק שמסתעף מזה צורך ההשלשה וכאמור:

וכיון שזכינו לדין ממילא נשמע דהיכא דאין לו להשליש לא מעות ולא משכונות אין זה מעכב כלל התירו ולא גרע מכל בע"ח שאין לו לשלם ואף בכתובה אף קודם תקנת שמעון בן שטח ודאי אם היה הבעל רוצה היה משעבד נכסיו לה ומכ"ש אם לא היה לו מה ליתן לה בוודאי דהוי סגי במה שמשעבד עצמו לה לכתובתה וה"ה הכא. ומכ"ש כשמחייבין אותו ליתן שט"ח על כתובתה דהוי זה כפרעון וכמש"ל באורך בזה. ואף להסוברים דהוי זה מתנאי היתר חרגמ"ה שלא ישאר עליו חוב כתובה כבר בארנו בס"ד דבכה"ג כשזוקפין עליו במלוה הוי כחיוב חדש והכתובה כבר נפרעה. ולא עדיפא חרגמ"ה משמיטה בכתובות נ"ה וגיטין י"ח דסגי בזקיפה בכתובה וכמש"ל:

אות ח

והמהרי"מ שם כתב ראיה דסגי בשט"ח מהא דגיטין מ' בחצי עבד וחב"ח שכופין רבו להוציאו לחירות וכותב שטר על דמיו הרי דסגי בשטר. ולענ"ד אינה ראיה דאדרבא הא אמרינן שם דף מ' גבי קטן דרק כשהקנה לו אביו העבד כדי שלא יכפוהו אז אמרינן דמוקמינן אפוטרופוס לשחררו כיון שעשה שלא כהוגן. אבל בקטן בעלמא שנזדמן לו ששותפו בעבד שחרר חציו אין כופין אותו להוציא וכמש"ש התוס' והרא"ש וכ"פ להלכה בש"ע י"ד סי' רס"ז סס"ג. וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ז מה"ע שהביא דין דמוקמינן אפוטרופוס רק באופן שהקנה לו אביו להבריחו ע"ש. הרי דקטן אין כופין אותו לשחרר עבדו בלא דמים בשביל מצות פו"ר דעבד. וגם בהקנה לו אביו אמרינן שם דמקרקש לו בזוזי כדי שלא יצא העבד של קטן בלא כסף. וע' ברמב"ם שם שכתב זה כשהקטן אינו רוצה לשחררו ע"ש ולא סגי אף בכה"ג בשטר לחוד. וא"כ ה"ה הכא בנשתטית אין כח ביד ב"ד להפקיע זכותה בשביל מצות פו"ר או חשש הרהור של בעלה:

ואף שיש לחלק בין קטן לשוטה דהא חזינן דקטנים אין פוסקין עליהם צדקה כדאיתא בב"ב ח' ובנשתטה איתא בכתובות מ"ח שנותנים צדקה מנכסיו לחד מ"ד וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' נחלות ובחו"מ סי' ר"צ סט"ו וע"ש בכ"מ מ"ש בישוב דעת הרמב"ם ובקצה"ח האריך שם בזה. וא"כ גם בנ"ד י"ל דרק בקטן שלא בא עדיין כלל לכלל חיוב מצות אין זה זכות לו כלל אבל נשתטה שכבר בא לכלל מצות וידענו דעתו והנהגתו ליתן צדקה וכהא דהיה זן בניו ובנותיו בכתובות מ"ח ע"ש בתו' שפיר הוי זכות לו לעשות מצוה מנכסיו. ושפיר נימא בחציו עבד וחב"ח של שוטה מעמידים אפוטרופוס ומשחררין אותו וכותב שטר בדמיו. וה"ה בנ"ד סגי בכתיבת שטר על כתובתה כדי שיוכל לעסוק בעלה בפו"ר. וכעין סברא זו איתא בכתובות י"א ע"א דגדול דטעם טעמא דאיסורא הוי חוב לו לשחררו דבהפקירא ניחא ליה אבל קטן דלא טעם טעמא דאיסורא זכות הוא לו ע"ש וה"ה הכא להיפוך עדיף גדול מקטן כנ"ל. ולזה אמרו רק בנשתטה שפוסקין צדקה עליו אבל לא בשוטה מעיקרו אף שהגדיל:

אות ט

אבל באמת נראה דז"א. לא מיבעיא למ"ש הר"ן פ' נערה שנתפתתה בטעם הדבר שפוסקין הצדקה בשנשתטה משום דבצדקה איכא שיעבוד נכסי וכמ"ש המח"א ריש ה' צדקה ובקצה"ח סי' ר"צ באורך בזה א"כ ודאי בעבד וכן בנ"ד לא שייך כלל שעבוד נכסי לזה. אלא אף לשאר פוסקים שהטעם משום דניחא ליה כמש"ל וכמ"ש המח"א שם ושכן עיקר. נראה ג"כ דאין לוותר על זכותה בשבילו דאף שנתפוס דמצוה רבה היא להתירו לישא אשה וכמו בעבד ח"ע וחב"ח מ"מ לא רמיא עלה כל המצוה ויתנדבו כל אנשי העיר לצורך מצוה זו. וגם היא תסבול קצת לפי ערכה ולא להטיל הכל עליה. וגם הא דנשתטה כתבו הפוסקים דאיירי באמיד ליתן הצדקה שפוסקין עליו:

והא דבח"ע וחב"ח כופין רבו להוציא לחירות ולא מצי אמר שיטילו זה על הציבור דהא הוא לא פשע במה ששותפו שחרר חציו נראה הטעם כדאמרינן בב"ב כ"ה באילן שמזיק הרבים שקוצץ ונותנים לו דמים ואין יכול לעכב שלא לקצוץ עד שיתנו לו דמים משום דקידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא ולא יתנו לו הדמים וישאר האילן. ושקדו חז"ל לתקנת הרבים והטילו על היחיד שיקצוץ ואח"כ יתבעם. וה"ה הכא אי נימא שהרבים יפדו את החצי עבד יומשך הדבר וישאר בעבדותו לזה הטילו הדבר על הרב. ואח"כ לא צוו שישיבו לו הציבור משום שבאמת אין זה חוב מוטל עליהם רק בתורת צדקה וכיון שכבר עשה המצוה שוב אין שייך לגבות מהם. משא"כ באילן שהוא קוצצו לטובת הציבור והנאתן. ולזה שם בספק אם האילן קדם קוצץ ואין נותנים דמים. הרי אף שמן הדין אין מחויב לקצצו קודם מתן מעות וכמו ביחיד שם ורק לתקנת הציבור הטילו עליו שיקצוץ מקודם ובכ"ז בספק הוי הוא המע"ה אף שנקצץ בשביל תקנת הציבור דהוי קידרא דבי שותפי. וה"ה הכא כיון שכבר הוטל עליו שוב אינו יכול לגבות אח"כ מציבור אחר שנעשתה המצוה. והנה כ"ז בגדול בר דעת אבל בחש"ו לא שייך שנטיל עליו וכמו דקיי"ל בקטן שלא הטילו עליו ה"ה בשוטה וחרש כמש"ל כיון דלאו מדין צדקה נגעו בה ורק בתורת תקנה ודאי לא ניחא ליה לשוטה שיסבול הוא כל הפסד חצי העבד בשביל מצוה שלו ורק שיסבול לפי ערך כל נותני צדקה על מצוה כזו וז"ב לע"ד לדינא. וא"כ ה"ה בנ"ד אין אנו יכולים להכביד על אשה שנשתטית בשביל שיוכל בעלה לישא אשה:

וע"כ נראה כמש"ל ביסוד טעם השלשת הכתובה ודלהכי סגי בשט"ח שלו כשאין לו. וגם דכשזוקף במלוה הו"ל חיוב חדש וכמש"ל באורך בס"ד:

אות י

והנה עוד יש לפקפק בענין זה מה שלא התעוררו המחברים דהא ביודעת לשמור גיטה מתגרשת מדאורייתא רק מדרבנן אסרו שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא ביבמות קי"ג ע"ב ובירושלמי הובא בתוס' שם ועכשיו בעלה משמרה. ונראה הטעם שמשמרה אף שעכשיו אין אדם דר עם נחש בכ"ז לכשתשתפה הרי היא אשתו וגם עכשיו אולי ימצא לה שעה חלומה. וגם תנן בנדה י"ג ע"ב שוטה פקחות מתקנות אותה ע"ש. וא"כ לדידן שכיון שנשא אשה אחרת שוב אסור לדור עם הראשונה אף לכשתשתפה אסור לקיימה רק מחויב לגרשה כמ"ש הפוסקים וכמו"ש הנוב"י שמשביעין אותו על כך וא"כ שוב אינו משמרה. ואף שכתבו האחרונים שלוקחים ממנו בטחונות שייחד לה בית ויתן לה הצטרכותה עד שתשתפה בכ"ז אינו משמרה מן ההפקר. ואטו אם יתן בטחונות כנ"ל יהא מותר לגרשה. זה בוודאי אינו דא"כ למה לנו להתיר חרגמ"ה נתיר לו לגרשה כיון דגם עכשיו אנו מצריכים אותו לבטחונות כנ"ל. ואף דבאיסור מינקת יש פוסקים שלמדו מהא דריש גלותא בכתובות דף ס' שיועיל אם תשבע המינקת להניק הוולד וכן בהשלשת בטחונות על דמי מניקה וכמבואר בפוסקים. בכ"ז בשוטית לא שייך זה דאף שיספיק כל צרכה בדברים שבממון בכ"ז לא ישים עיניו ולבו כ"כ לשמרה מן ההפקר כיון שכבר אינה אשתו ולזה אין מועיל שום בטחונות להתיר לגרשה. ועכ"פ קשה לדידן דעכשיו לא יקפיד הבעל על הפקירה:

אבל באמת ז"א דעיקר הסברא דבעלה משמרה הוא משום כבודו דכ"ז שנקרא עליה שם אישותו בזיון הוא לו כשינהגו בה מנהג הפקר. ונראה ראיה ברורה לזה דהא סתמא אמרו חז"ל בש"ס ופוסקים שאסור לגרש שוטית. ואף באשת כהן שכבר קלקלה בשטותה ונאסרה על בעלה כהן שאף אונס אוסר עליו וא"כ נימא דבכה"ג שכבר נאסרה עליו שוב אינו משמרה ונתיר לו לגרשה ביודעת לשמור גיטה אף שא"י לשמור עצמה. וזה לא מצינו. ועכצ"ל כמ"ש דמ"מ כ"ז ששם אישותו נקרא עליה הוא חושש לה ומשמרה לכבודו ולזה שפיר התירו לו לישא אחרת ובכ"ז אמרינן שיהא בעלה משמרה. ובט"ז סי' קי"ט סקי"ב צידד דמשום פו"ר דאיש האידנא דאיכא חרגמ"ה נקל בגירושיה ולא נחוש למנהג הפקר שלה ע". ולענ"ד א"א לומר כן להקל בתקנת חז"ל מדעתינו ויותר טוב להקל בתקנת רגמ"ה דבלא"ה יש כמה חילוקים במנהגים שונים בתקנתו. ולא נתפשטה בכל ישראל. וראיה לכל מ"ש נראה מהירושלמי שהובא בתו' שם שביאר נ"מ בין טעם גרירה לטעם שמירת גיטה ע"ש. ולמה לא הזכיר נ"מ באשת כהן כשכבר נבעלה וכנ"ל וכן לדעת הט"ז אם נשבע עד"ר שלא ישא אשה על אשתו ונתיר לו לגרשה משום פו"ר ועכצ"ל כמ"ש. ורק זה יש לדחות דאטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל כל חילוקים שיש בזה:

אות יא

היוצא לנו מזה דשפיר אם אין ידו משגת להשליש כתובתה סגי שישליש וועקסלען על סך כתובתה ותוספת כתובה כמ"ש הצ"צ שם דגם התו"כ צריך להשליש. ואף לפמש"ל הטעם דאוקמא על תקנת כתובה דמעיקרא. נראה שזה היה נוהג אז גם בנדונייתה כדאיתא בכתובות פ"ב ע"ב עשירות עושות אותן קלתות של כסף וזהב ואי איירי רק במנה ומאתים אין חילוק בין עשירות לעניות וע"כ דאיירי גם בנדונייתה וכן פירש"י שם שעשירות כתובתן מרובה [ובשטמ"ק שם פירש שעניות שצריכים לכלים עושים עביט. נראה דעתו דקאי רק על מנה ומאתים ורק עשירות א"צ לכלים פשוטים ולזה עושות קלתות של כסף. אבל ז"א נראה שיחלוקו בזה. ונראה שפירש כן משום שקשה לו למה לא אמר שעניות עושות קלתות של נחשת וכדומה ולזה ביאר משום שהן צריכות לכלים הנחוצים לתשמישם וכ"ה בירושלמי שם שקונה בכתובתה כוסות וקערות ותמחויים ע"ש] ודרך כלל אמרינן בכתובות נ"ד ע"ב תנאי כתובה ככתובה לכל מילי. ולא חשיב שם זה לענין נ"מ שחושב שם. משום דלבתר תקנת שמעון בן שטח אין שייך זה. דאם תרצה שלא יהו נכסיו אחראין לנדונייתה רשות בידה ויהא לה דין נכסי מלוג שאין חייב באחריותם. והצ"צ נדחק שם להביא דתוספת בכלל כתובה בלשון חז"ל ולא הביא הך דדף נ"ד ע"ב שהזכרנו. וי"ל:

ונראה שאם אפשר שישליש וועקסלען של אחרים עדיף טפי לפמש"ל דעדיף כשיהיה זה חוב חדש וחוב הכתובה יהי פרוע ושוב אין לה עליו כלום. ועכ"פ יחתמו אחרים לערבים על וועקסלען שישליש אם יוכל להשיג ערבים. ואם לא יוכל להשיג ערבים ויראו ב"ד שאמת כדבריו סגי בשט"ח שלו וכמוש"ל. וגם יתן בטוחות על החזקתה ומזונותיה וכל הצטרכותה וכמ"ש האחרונים בזה:

ואם יש לו מעט יתן כמה שיוכל במזומן והשאר יתן וועקסלען עם ערבות או אף בלא ערבות. ואופן השג יד נראה דהוי כסדור בעל חוב המבואר בח"מ ס"ס צ"ז. ואולי עוד יותר מעט כי א"נ שיחמירו כ"כ בתקנה זו וצ"ע בזה. ובשו"ת מהרי"מ סי' נ' כתב ג"כ שישליש במזומן כל מה שאפשר ולעיין עליו שלא הטמין מאומה ושלא העלים דבר. מבואר מזה שדעתו ג"כ שדינו בזה ככל פורע חוב שיתן כל מה שיש לו אחר סידור בע"ח:

אות יב

והנה להשביעו שבועה שאין לו לא מצינו. ונראה שאין להשביעו דהא שבועה זו היא רק תקנת הגאונים כמבואר בפוסקים. ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא בב"מ ה' ע"ב וכ"כ התו' בשבועות מ"ו ע"א ד"ה ורבנן דכ"ע ס"ל הך דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וכן מקשה הירושלמי בפשיטות בסוכה פ"ג הי"א ע"ש. וכעין זה כתב הח"צ סי' קט"ז ללמוד משם דתקנתא לתקנתא ל"ע. ובפרט שכתב הרמב"ם פ"ב מה' מלוה ולוה ה"ג ששבועה זו אין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל. ודאי אין מחמירין בזה כיון שאין עכשיו עיקר הגוביינא ודי לנו להשביעו לכשתשתפה ויבוא לידי גוביינא ודומה להא דאמרינן בכתובות ק"ה ע"א תשבע בסוף ולא בתחילה ע"ש. וגם להחרים עליו אם יש לו יותר. נראה שא"צ רק כשנראה לב"ד מקום לחשוד אותו שמעלים מהם. דגם בגביית חוב כתב הרמב"ם שם שאין מחרימים רק כשטוען התובע שיש לו ומחביא אותם. דהכוונה שם אף שטוען בספק שחושד אותו ולא בטוען ברי דבטוען ברי ודאי שצריך לישבע מן הדין ול"צ תקנת הגאונים לזה. ולזה בנ"ד ג"כ אין בית דין מחרימים עליו רק כשיראו שיש מקום לחשוד אותו:

ואף שכתב הנו"ב מ"ת חאה"ע סי' ק"ד שצריך להכביעו בכתובה גם להבא. ומדקדק כן מתשובת הרא"ש כלל מ"ב. היינו רק שם דאיירי במגרשה בעל כרחה והגט גט גמור. וא"כ הגיע זמן פרעון הכתובה. והרי דינה כדין כל בעל חוב שצריך לישבע גם על להבא וכמבואר בח"מ סי' צ"ח. אבל בנ"ד שאינו מגרשה ורק שרגמ"ה תיקן שלא להתיר לו לישא אשה כל זמן שלא ישליש כתובתה. ואם אין לו בארנו שמקילים עליו על ידי זקיפת מלוה. ומתירים לו לישא אחרת ע"י ק"ר. א"כ כיון שכבר הותר שוב אין עליו חוב פריעת הכתובה עד שתשתפה ותקבל הגט כמש"ל בס"ד. וא"כ לא שייך שישבע על להבא. וכ"נ בשו"ת מהרי"מ סי' נ' שלא הצריך להשביעו להבא:

אות יג

ועדיין צריך לבאר אם כשישא אחרת תשיג ידו אם אנו כופין אותו לשלם אז המותר. או כיון שכבר נשא שוב אין מזדקקים לזה עד שתשתפה. ובבע"ח קיי"ל אחר תקנת תקנת הגאונים שמשביעים אותו גם על להבא שיתן מתי שישיג ידו. ולא ראיתי מי שיעורר בזה:

והנה לפי הבנת הצ"ל ושאני אחרונים דהשלשת הכתובה הוא מתנאי היתר חרגמ"ה א"כ פשוט כיון שכבר התירו לו וכבר נשא. שוב אין נזקקין לזה עד שתשתפה ונראה שלזה לא דברו האחרונים בזה. אכן לפמש"ל בטעם הדבר דמהקנתא דכתובה נגעו בה יש מקום להחמיר בזה. ואפשר לומר דמ"מ כיון שכבר קבלנו עבורה לבטוחות על כתובתה שטרי חובות של אחרים או אף שלו. ופשוט שזמ"פ שט"ח ההם הוא מתי שיתחייב בכתובה לה והיינו כשתשתפה ותקבל גיטה וא"כ שוב אין לני רשות לתבעו עוד בתוך הזמן. וכמו באשה שנשאת לבעל עני קודם תקנת שמעון בן שטח שבוודאי לא היה נותן לה יותר רק שטר כתובה כשלא היה לו מה ליתן לה להניח בבית אביה. דאטו עני לא ישא אשה. ובכתובתה היו כותבים הזמן. כדין כל כתובות לכשתתאלמן או תתגרש ושוב לא היה לה רשות לתובעו תוך הזמן. ומה שאנו מחמירים עליו בעת התירו להשליש הכתובה אף שכבר קבלה ממנו שטר כתובה היינו מחום שהשינוי הוא מצדו שרוצה לישא אחרת ועי"ז הראשונה נאסרת עליו יכמש"ל. ולזה נראה שאין נזקקין לו עוד. אם לא כשב"ד רואין שמתרשל בהשגחתו עליה ורוצה להבריח נכסיו. דלא גרע משאר חוב המבואר בח"מ סי' ע"ג שכשרואין ב"ד שרוצה להבריח נכסיו מעכבים נכסיו אף תוך זמן פרעון:

וראיתי במהרי"ס שם סס"נ שכתב שע"י שמתחייב להחזיק בניו הוי זה במקוס כתובה. דוודאי ניחא לה בהכי כי כל אשה מרחמת על בניה. והוא אינו מחויב לזונס. ותמיה לי דמה עדיפות חיובו למזונות בניו יותר מחיובו לשלם לה כתובה לכשתשתפה. וגם לענין מזון בנים הא קיי"ל בכתובות מח ח שאין זנים בניו מנכסיו בנשתטה רק כשזן אותם קודם שנשתטה ע"ש בתו' ובדף ק"ז וגם קצת פוסקים כתבו שזה רק באמיד וע"ש בשטמ"ק. משא"כ בנ"ד ודאי לא ניחא לה שיוציאו כתובתה על מזון הבנים ואותו לא יכופו ע"ז ואקצר בזה כי אין נ"מ מזה לדינא לנ"ד:

אות יד

ובענין הששה הגט וחיובו לגרש אח"כ בגט מחדש כבר נהבאר בנוב"י מה"ק חאהע"ז סי' ג' איך להתנהג בזה. ולא אאריך בזה כי כבר האריכו האחרונים הרבה בזה בתשובותיהם ולא מסקו בה כדבסיק תעלא וכו כי סוף סוף הסכימו שישליש עכשיו גט ואח"כ יגרש בגט חדש וכ"כ בח"ס סי' י"א ע"ש:

אות טו

ומה שעלה ברעיוני כעת בענין זה. שצריך לראות באופן שטות האשה. שאם יודעת לשמור גיטה ומתגרשת מדאורייתא ורק מדרבנן אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא ביבמות קי"ג ע"ב ודעת רוב הפוסקים דבכה"ג אם עבר וגירש מגורשת וכבר כתב הבית מאיר סי' קי"ט דאף להפוסקים שהביא רמ"א שם דאינה מגורשת מ"מ אם ניסה לא תצא ע"ש. ולזה בכה"ג נראה דלכ"ע הוי הגט והשליחות כשרים וא"צ כלל להשביעו שיתן גט אחר כשתשתפה. דאיהו לא מצי עביד לא מיקרי רק כשאינה בת גירושין מדינא אבל בכה"ג שהיא בת גירושין רק שאסרו לגרשה מדרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר שפיר מיקרי דאיהי מצי עביד. וראיה דהא הש"ס בקידוכין מ"ב ובכ"מ בעי קרא דאין שליח לד"ע ולא אמרינן דלא הוי שליח משום דאיהו לא מצי עביד. וכן אמרינן בב"מ י"א דבשליח דלחו בר חיובא יש שלד"ע ולא אמרינן דאיהו לא מצי עביד וע"כ הטעם כמ"ש כיון שהמעשה יכול לעשות ורק שיש איסור על זה מצד אחר שפיר מיקרי מצי עביד וממילא ה"ה בנ"ד ובפרט דבדיעבד מגורם כמש"ל. וגדולה מזו כתב המל"מ פ"ט מה"א ה"ו דאף בספק מקודשת מהני שליחות לקדשה לאחר דמיקרי מצי עביד מה שיכול לקדשה בספק ע"ש. וכן החשש השני שהתעוררו האחרונים דלא מיקרי כתיבה לשמה כיון שאינה בת גירושין ע"ש בח"ס סי' י"א. זה ג"כ שייך רק כשאינה בת גירושין מדאורייתא אבל אי רק מדרבנן אסור לגרשה שפיר מיקריא בת גירושין ורק שאסרו לגרשה מפני תקנתה ושפיר הוי לשמה. ולזה בכה"ג א"צ כלל להחמיר להשביעו שיגרשנה לכשתשתפה בגט אחר וז"ב לדעתי. ואף אם יתחזק שטותה בין כתיבה לנתינה בכ"ז לא יובטל הגט והשליחות דהעיקר בעינן בשעת עשיית השליחות ובשעת כתיבה. והרי אף בבעל המגרש לא איכפת לן אם נשתטה בין כתיבה לנתינה כיון שהוא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה כדקיי"ל בפ' מי שאחזו ובאהע"ז סי' קכ"א ומכ"ש באשה. ונזה נראה ברור כמ"ש בס"ד ומטרדותי ההכרח לקצר. אחר כותבי כ"ז מצאתי בח"ס חאהע"ז סס"ג שכתב ג"כ דבאשה שאסור לגרשה רק מדרבנן אין שייך חשש דהמל"מ משום דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי ע"ש. ולפלא שלא ביאר זה הח"ס בסימן י"א שפלפל שם בענין זה. ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה