שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אבן העזר · סימן ע
ע"ד אשר עוררני כג"א באשה שמסתכנת בלידתה ואמרו הרופאים שסכנה רבה היא לה אם תתעבר ולזה רוצית לשמש במוך. ושפיר חזי כג"א בשו"ת רעק"א סי' ע"א שלא התיר רק לתת אחר תשמיש ורק מעט. וכ"ג רוצה להקל עפ"י דברי היש"ש פ"ק דיבמות שמתיר שם אף בשעת תשמיש לכל הנשים. ואבאר דין זה מה שנלע"ד בזה:
והנה ע"ד מהרש"ל לכאורה קשה לסמוך כי ראייתו שם מתוס' כתובות ל"ט בשם ר"י שמפרש בדעת רש"י דקאי על קודם תשמיש תמוה דהא כתב שם הר"י דהוי כמטיל על עצים ואבנים. ומה שצירף לזה מהרש"ל שיטת ר"ת שפי' שחייבות לשמש ושאר נשים מותרות. ג"כ צ"ע דהיכן מצינו שנתפוס תרתי קולי כיון שבין לרש"י ובין לר"ת אסור לשמש במוך שקודם תשמיש. ומ"ש מפי' הרא"ש נדרים ל"ה ע"ב שכתב שצריכות ליתן מוך לקלוט הזרע שלא תתעבר משמע דמפרש קודם תשמיש ורק ג' נשים צריכות אבל כל הנשים מותרות. לענ"ד לא מוכח מידי דלקלוט הזרע יש לפרש גם על אחר תשמיש וכעין זה פירש"י בכתובות ל"ז ע"א שנותנת מוך אחר תשמיש לשאוב הזרע ע"ש. וגם מדמפרשינן צריכות אין ראיה שכל הנשים מותרות. די"ל דג' נשים חייבות ושאר נשים אסורות וכעין זה הביא הרעק"א שם בשם חי' ריטב"א יבמות. וגם לרש"י נראה דאף שפי' מותרות מ"מ מודה שחייבות לר"מ דבודאי צריכה לשמש במוך להשמר מן הסכנה ושאר נשים אסורות. וכ"נ להדיא בפירש"י נדה מ"ה ע"א ע"ש. עכ"פ אין די בדברי מהרש"ל להקל נגד שיטת רש"י ור"ת ובפרט לפמ"ש היש"ש שם שהמרדכי בשם ריב"ן והנ"י כתבו כר"ת דקאי על אחר תשמיש וקודם תשמיש אסור. ולפ"ז יש לאסור בנ"ד לפני תשמיש כמ"ש הרעק"א כנ"ל. וכן החמיר בח"ס חיו"ד סי' קע"ב יעו"ש ובב"א בבית הנשים סי' ל"ז ולא התירו רק אחר תשמיש. אף שלאחר תשמיש ספק אם יועיל כמו"ש הרעק"א סי' ע"ב:
אבל באמת נראה דעת רוב הראשונים להקל דהא בשטמ"ק כתובות ל"ט הביא בשם הרמב"ן ורא"ה ותלמיד רשב"א וריטב"א להקשות על פירש"י למה אסור לחכמים כיון דלא מיעברא וגם דיש להתיר משום סכנה. ולזה פירשו דלר"מ חייבות ולחכמים מותרות לעשות כרצונן ופי' הרא"ה שאין איסור לבעליהן שהם אין משחיתין וגם משום מצות עונה מותר. וכ"כ הרשב"א בחי' שם ופ"ק דיבמות והנ"י שם להקשות על פירש"י ופירשו דחייבות לשמש במוך. ומשמע מכל הני ראשונים דמפרשים כפירש"י דאיירי שהמוך מונח בשעת תשמיש ומ"מ ס"ל שמותר אף לחכמים מדלא פירשו להדיא דאיירי אחר תשמיש וכמו"ש ר"ת בתו' שם וכ"כ הריטב"א שם הובא בשטמ"ק דקודם תשמיש קיל טפי מפני שאינה עושה מעשה בידים להשחית הזרע. ע"ש שכ"כ בשם רבו הרמב"ן ומבואר דקאי שם על קודם תשמיש כרש"י ומ"מ מותרות לחכמים ונראה דבעלמא מודו כ"ע שאסור לשמש במוך קודם תשמיש ורק בג' נשים שיש חשש סכנה ס"ל לחכמים שמותרות לשמש במוך אם אינן רוצות לסמוך על הא דשומר פתאים וכ"מ בלשון הרא"ה והריטב"א שם בשטמ"ק ע"ש. וא"כ ממילא בנ"ד שהסכנה קרובה ודאי דמותרת לשמש במוך:
והרעק"א בתשובה סי' ע"א כתב להוכיח מדברי כל הראשונים הנ"ל שהקשו על פירש"י מפחות מכאן למה אסור במוך הא בלא"ה לא מעברא ופירשו דמשמשות היינו חייבות והקשה הרעק"א דלהיפוך הו"ל להקשות למה מותר לבעול קטנה וכקושיית התו' בכתובות ל"ט. ותירץ דס"ל שהאיסור על האשה משום השחתת זרע ואף קודם תשמיש ולזה הקשו שפיר דבקטנה שאין ראויה להתעבר תשתרי במוך לכ"ע. והוכיח מזה דס"ל להנהו פוסקים שאסור במוך אף אחר תשמיש דהוי השחתת זרע. ותמהני דהא מפורש בדבריהם בשטמ"ק דאף לחכמים אין איסור ומותרת לשמש במוך אם חוששת לסכנה. וא"כ כ"ש בנ"ד שהסכנה יותר קרובה שמותרת. וכן בח"ס חיו"ד סי' קע"ב החליט שאסור משום דהלכה כחכמים נגד ר"מ. והוא נפלא כנ"ל דבחשש סכנה מודו חכמים דשרי. וגם עיקר דקדוק הרעק"א יש לדחות כמובן דהיינו קושית הנ"י וש"מ:
ונראה לע"ד דאף לשיטת רש"י מוכח דשרי לכ"ע במקום חשש סכנה. דבאמת קשה טובא לר"מ שמתיר לשמש במוך משום חשש סכנה למה התיר להם האיסור. לא תשמש ולא תסתכן. ואם נפרש שנותנת מוך אחר תשמיש י"ל דדמי למפליג בספינה קודם שבת או הולך במדבר בשיירא שכתבו הפוסקים שמותר אף שיודע שיצטרך אח"כ לחלל שבת מפני חשש סכנה מ"מ מותר להביא עצמו לידי כך ע' בעה"מ פ"ק דשבת וריב"ש סי' י"ז י"ח בזה. וה"נ שרי לשמש עמה אף שתצטרך אח"כ ליתן מוך מפני חשש סכנה. אבל לפירש"י שפי' שנותנת קודם תשמיש קשה. ולז"נ דבאמת משום מצות עונה שרי אף בביאה שאינה ראויה לעיבור וכמו בקטנה ואיילונית וכמו"ש החמ"ח סי' כ"ג סק"ד לחלק בין כבר נשא הקטנה ובין לישא לכתחילה ע"ש. וכ"כ הרא"ה בשטמ"ק בכתובות ל"ט שמשום מצות עונה אין איסור על הבעל משום השחתת זרע כשנותנת מוך והיינו כמ"ש דדמי לקטנה. ולזה הכא לר"מ דס"ל שאסור לג' נשים לשמש בלא מוך משום חשש סכנה ממילא מותרות לשמש במוך משום מצות עונה כיון דלא סגי בלא"ה. ומיושב ג"כ מה שהותר למינקת ג"כ אף שהסכנה רחוקה מאוד ואף אם תצטרך לגמול בנה אינו ודאי שימות. אבל לפמ"ש א"ש שכיון שאסרו לה לשמש בלא מוך ממילא מותרת לשמש במוך:
וחכמים ס"ל משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו שנ' שומר פתאים ד'. ולכאורה תמוה האיך התירו ליכנס בחשש סכנתא וסכנתא חמירא מאיסורא. אבל באמת כ"מ שהזכירו הך דשומר פתאים הכוונה שבדרך הטבע רחוק מאוד שיבוא לידי סכנה עי"ז ואין שייך להתיר איסור בשביל זה כלל. וכמו לעבור בספינה בים ודאי יש חשש סכנה יותר מביבשה כידוע ומ"מ מותר לעבור ארחות ימים ואין זה בכלל מסכן עצמו כי בדרך הטבע הוא רחוק מאוד שתטבע הספינה. ובמקרה רחוק יוכל אדם להסתכן אף בלעדי זאת. וכמה שלוחים למקום ביבשה ובים ולזה ס"ל לחכמים שאסור לשמש במוך. וכעין זה איתא ביבמות ע"ב שמוהלין ביומא דעיבא משום שומר פתאים ד' וממילא האידנא ודאי אסור לימנע למול ביומא דעיבא וגם בשבת מלין אף ביומא דעיבא. ואף שהנ"י בשם הריטב"א כתב ביבמות פ' הערל שמותר לימנע בשביל זה כבר חלק עליו המהרש"ל שם ביש"ש ע"ש והיינו כמ"ש כי האידנא דדשו בה רבים ונתברר כי רחוק מאוד עפ"י דרך הטבע שיזיק זה למילה ואין לחוש לחששא רחוקה כיון שאינו מיעוט המצוי. וקרוב לומר דר"מ לטעמיה שחושש למיעוטא לזה החמיר הכא בג' נשים לחוש לסכנה אף שהוא מיעוט שאינו מצוי כ"כ. ולחכמים אסור ליתן מוך דלא חיישינן לסיבה רחוקה אף בסכנתא:
ובזה מבואר דביבמות ל"ד ע"ב איתא רא"א כל כד"ח דש בפנים וזורה מבחוץ וחכ"א זה מעשה ער ואונן. ואיתא בתוספתא פ"ב דנדה בתר פלוגתא דר"מ ורבנן להגהת הגר"א שם. וקשה ל"ל אמרו ג"כ התם טעמא דשומר פתאים. או גם הכא לימרו דאסור להשחית זרע במוך. אבל לפמ"ש א"ש דדש בפנים וזורה בחוץ הוא איסור חמור ואף בסכנה גמורה ס"ל לחכמים שאסור דלא ישמשו ולא תתעבר. ולזה השיבו חכמים לר"א שהוא מעשה ער ואונן. אבל במשמשת במוך דהוי דרך תשמיש והיכא דא"א באופן אחר שרי משום מצות עונה כמו בקטנה ואיילונית שפיר הוצרכו חכמים לטעם דשומר פתאים שאין כאן חשש סכנה כלל ולזה אסור ליתן מוך. אבל במקום דאיכא חשש סכנה ידועה כמו בנ"ד שפיר מודו דשרי משום מצות עונה וכנ"ל:
ולפ"ז מוכח מדברי הראשונים שבשטמ"ק כתובות ל"ט שכתבו דגם הכא בג' נשים אם חוששת מותר לשמש במוך ולא לסמוך על שומר פתאים דס"ל כהנ"י בשם ריטב"א הנ"ל גבי מילה שמותר לימנע מלמול ביומא דעיבא ודלא כיש"ש הנ"ל שחולק עליו. וצ"ע שלא הביאוהו הפוסקים להלכה גבי מילה. ואפשר לומר דגבי מילה כ"ע מודו כמ"ש הרש"ל דכיון שעתה הכל רואים שאין סכנה ביומא דעיבא אסור לימנע למול. והכא שאני. דמשמע בשטמ"ק שם דס"ל דכיון דלא מיעברא אין כאן השחתת זרע כלל ע"ש. ובדברי הריטב"א שם שמפורש שאף שאסור לשמש במוך שרי בג' נשים אם אינה רוצה לסמוך על הא דשומר פתאים. הריטב"א אזיל לטעמיה שכתב הנ"י בשמו שמותר שלא למול ביומא דעיבא וכמש"ל. וע' תה"ד סי' רי"א שנסתפק בדבר שסומכין על שומר פתאים אם מותר לת"ח לסמוך ע"ז ויש לחלק ע"ש:
עכ"פ נתבאר שלשיטת רש"י מוכח דבמקום שיש חשש סכנה קרובה ע"י עיבור ולידה מודים גם חכמים דשרי לשמש במוך וגם חייבת בכך שלא תבוא לידד סכנה. ולשטת רמב"ן ורשב"א ורא"ה וריטב"א ותלמיד הרשב"א והנ"י ומרדכי בשם ריב"ן והרא"ש שמפרשים דלר"מ חייבות ולחכמים הרשות בידן אם משום שאין כאן איסור השחתת זרע דבלא"ה לא מיעברא אי משום חשש סכנה. א"כ ה"נ מותרת אי משום חשש סכנה וממילא מותר לשמש במוך משום מצות עונה כמש"ל או דבלא"ה אינו ראוי להזריע כיון שהרופאים אומרים שאם תתעבר תסתכן. וא"כ גם הולד בסכנה. ולפלא שהיש"ש כתב שהנ"י כתב כר"ת ולא נזכר זה בנ"י. וגם במרדכי בשם ריב"ן אין ראיה דמפרש כר"ת דקאי על אחר תשמיש ע"ש. וכ"נ בתשובת הרא"ש כלל ל"ג סי' ג' הובא בב"י אהע"ז סי' כ"ג שמותר לשמש במוך אף בכל הנשים מידי דהוי אקטנה ואיילונית. והיינו כפירושו בנדרים ל"ה ע"ב דלר"מ חייבות ולחכמים הרשות בידן ועשטמ"ק כתובות בשם הרא"ש:
והרמב"ם לא הביא כלל דין זה וכן בטוש"ע ורק הרי"ף והרא"ש הביאו זה פ"ק דיבמות וג"ז י"ל שהביאו דרך אגב לבאר ענין קטנה מתי יכולה להתעבר וגם לפרושי מתניתין דחמותו ממאנת ע"ש. ונראה דעת הרמב"ם דכיון דהלכה כחכמים הרי הם ככל הנשים ואין שום חילוק ביניהם ולזה לא הזכיר זה כלל. ונראה דס"ל שאסור ליתן מוך דהא עיקר טעם המתירים הוא משום דלא גרע מקטנה והרמב"ם ס"ל בפכ"א מהא"ב שאסור לישא קטנה והיינו משום הוז"ל דאיירי בה ע"ש בהי"ח. ובמל"מ שם בהכ"ו תמה על שלא הזכיר הרמב"ם קטנה ולפלא שלא הביא הך דהי"ח. ומוכח מזה דס"ל דהיכא דאמרו חז"ל הא דשומר פתאים אין רשאים לחוש כלל לסכנה וכדעת מהרש"ל שהזכרנו. ולפמ"ש החמ"ח סי' כ"ג סק"ד לחלק בין לכתחילה לדיעבד אם כבר נשא קטנה שמותר לשמש עמה. א"כ ה"נ י"ל דהיכא שיש סכנה ידועה בעיבורה שפיר שרי לתת מוך משום מצות עונה וכהא דר"מ וכמש"ל להוכיח כן וס"ל להרמב"ם כפירש"י. ולא הזכיר הרמב"ם איסור מוך לפי שאינו מפורש בש"ס האיסור. דמשמשת כדרכה י"ל שרשות בידה לשמש בלא מוך:
עכ"פ לדינא בנ"ד דאיכא חשש סכנה קרובה מותר בין לדעת רש"י ור"י בין לדעת שאר ראשונים שהזכרנו ורק לר"ת לא מצינו היתר ליתן קודם תשמיש אבל לכל הפוסקים מותר כנ"ל. ואף דבעלמא פלפלו הפוסקים אי סמכינן על עדות הרופאים. היינו לענין איסור נדה וכדומה אבל לענין סכנה קיי"ל בפ' בתרא דיומא ובכל הפוסקים שסומכים על רופא נכרי אף לחלל שבת. ובפרט בנ"ד שכבר ראתה שקשתה ונסתכנה בלידתה כמה פעמים. ועכ"פ הסכנה קרובה יותר מהני ג' נשים שרחוק שתתעבר ובמינקת אף אם תתעבר החשש רחוק שתגמול בנה וימות עי"ז משא"כ הכא:
וליתן מוך אחר תשמיש כבר כתב הרעק"א סי' ע"ב שאין תועלת ודאי שלא תתעבר וחייבת לעשות באופן שבודאי לא תסתכן. והרי ר"א ס"ל ביבמות ל"ד ע"ב להתיר לזרות בחוץ והיינו משום דבמוך אף בשעת תשמיש יש חשש שתתעבר והיינו כדאמרינן בנדה ג' ע"א דמכויץ כויץ ורק חכמים פליגי דהוי מעשה ער ואונן. אבל במוך ודאי צריכה ליתן קודם תשמיש. ובפרט לפמ"ש הריטב"א בכתובות ל"ט שי"ל דקודם תשמיש קיל טפי שאינה משחתת הזרע בידים. ותעשה המוך דחוק כדאיתא בנדה ג':
ועפ"ז מבואר סוגיא דנדה ג' משמשת במוך ופירש"י דקאי על ג' נשים. וקשה דהיינו רק לר"מ. ועו"ק דשם אינם בחזקת רואות כי הם מד' נשים שדיין שעתן וע' שו"ת רעק"א שנדחק בזה בסי' ע"א. אבל לפמ"ש א"ש דלאו דווקא פירש"י ג' נשים רק כעין ג' נשים וכגון שמסתכנת בלידה ועיבור ומותרת לשמש במוך לכ"ע כמש"ל. וראיתי בפ"ת אהע"ז סי' כ"ג שהביא בשם חמדת שלמה סי' מ"ו שהתיר ג"כ ליתן מוך מקודם תשמיש ואין הס' פה לראות טעמו בזה. אבל כבר בררנו בס"ד יסוד הענין. ועוד יש לדון מהא דיבמות ע"ו ע"א שהתירו להוציא זרע לבדקו. ומהתוס' ביבמות ל"ד ע"ב ד"ה ולא ע"ש בסה"ד. ויש לדון ג"כ לענין מה שדורשים הרופאים מחשוכי בנים להראות להם זרעם כדי להבחין סיבת מניעת ההולדה. אבל אחרי שהש"ס בנדה י"ג והזוהר במקומות הרבה מפליגים בעונש עון זה ר"ל והוקש לשפ"ד. חלילה לחפש קולות בענין זה. וגם כפי הנודע לי אותם שלא נמלכו בחכם והראו זרעם להרופאים לא מצאו תועלת ולא אתמחי הרופאים לדבר זה. ומיבמות ע"ו יש לדחות. דשם קרוב יותר שהוא כרות שפכה ואינו בר הולדה כלל ואכמ"ל בזה. וכתבתי זה לפי שיש שאינם יודעים חומר האיסור בזה:
ועכ"פ בנ"ד נלע"ד שיש להקל ליתן מוך קודם תשמיש ורק שיהא ברשות בעלה וכמו"ש בשו"ת רעק"א הנ"ל ג"כ. וגם יש לאיים עליה שתשאל בבירור דעת הרופאים בזה ויותר טוב שתשאל פי רופא ישראל שיודע חומר האיסור. וגם תשאל לרופא שאם אפשר לה שתשתה כוס של עיקרין יותר טוב וכמ"ש הח"ס חאה"ע ח"א סי' כ' שמותר לה לשתות בכה"ג. וכ"כ הדרישה באה"ע סי' ה' שפסקו כן הלכה למעשה באשה שהיתה מקשה לילד. וזה יותר טוב כי עושה רק פעם אחת. משא"כ המוך צריכה לעשות איסור השחתת זרע בכל פעם. וגם כי איסור השחתת זרע חמור מאוד בש"ס וזוהר ויותר טוב לשתות כוס של עיקרין אם אפשר כנ"ל. וכן ראיתי בשו"ת בנין ציון סי' קל"ז שכתב ג"כ שיותר טוב לשתות כוס עיקרין רק מצאתי שכתב שם ג"כ כהרעק"א והח"ס לאסור ליתן מוך קודם תשמיש. ולענד"נ כמ"ש בס"ד. וקצת דברים מצאתי בס' הנ"ל ממה שכתבנו למעלה בס"ד ע"ש. וראיתי שם אחד מטעמים שלו להחמיר בזה שאין להאמין לרופאים ע"ז בדבר איסור. ותמהני דבסכנה מפורש בש"ס ופוסקים שרופא נאמן:
ונראה ראיה דאיירי במוך קודם תשמיש בהך דג' נשים לשיטת רש"י. דאחר תשמיש מה חשש יש בזה כיון דעכ"פ לא מיעברי וולד קיימא קטנה ומעוברת וא"כ לא מיקרי זה כלל השחתת זרע בכה"ג במוך אחר תשמיש ולמה אסורות לחכמים. ועכצ"ל דאיירי בשעת תשמיש והאיסור הוא דהוי כמשחית בידים. אך לפ"ז תקשי מפירש"י בנדה מה שפירש בפחות מכאן שא"צ לשמש. משמע שמותרת ולא הוי כמשחית בידים. ויש לחלק דכיון שאינה בת עיבור כלל אין חילוק בין עם מוך או בלא מוך אבל כשהיא בת עיבור ורק שלא יהא מזה וולד קיימא אז יש חילוק ודוחק. אבל פשטות פירש"י ביבמות וכתובות הוא דאיירי בשעת תשמיש וכמו שהבינו התו' שם בכתובות וכ"נ בשטמ"ק שם שכולם ס"ל כפירש"י בזה רק מפרשים דלר"מ חייבות לשמש במוך וכ"כ הרא"ש וריטב"א בהדיא. ומ"ש הרמב"ן שהבעל אינו משחית הזרע. כוונתו כמ"ש היש"ש דהוא משמש כדרכו ומה לו אם מונח מוך במקור: