אור ברסלב
שות דברי יששכר יו"ד › סימן עו

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

יו"ד · סימן עו

סימן עה

לידידי ה"ה החריף ובקי וכו' מ' וועאוויל נ"י מאזעס:

בקו' כ"ת על רמב"ן פ' מטות דמש"ה לא נצטוו ישראל על הגעלת כלי סיחון ועוג לפי שהיו מז' אומות והותר להם אפי' קדלי דחזרי. והקשה כ"ת הא רק בשעת מלחמה הותר ולא בשובם מן המלחמה שאז נאסר להם הכל וגם במלחמה דעת הרמב"ם דדוקא כשאין לו מה לאכול והרמב"ן השיג ע"ז בפ' ואתחנן והפר"ד בדרך הקודש הקשה על הרמב"ם מש"ס חולין (דף י"ז) דאיבעיא להו אברי בשר נתירה שהכניסו ישראל לארץ וכו' ופריך אילימא בשבע שכבשו ושבע שחלקו הא אפי' קדלי דחזרי הותר להם וכו' ולדברי הרמב"ם מאי קושיא הא ביש לו מה יאכל איירי:

וס"ס על הרמב"ן תמה תמיהה קיימת. ועי' ת' רדב"ז בא' ר"ה שעמד בזה ותי' דלדעת הרמב"ם בז' אומות כל שעת כיבוש הוי שעת מלחמה עד שובם אל המנוחה וכן לדברי רדב"ז שם ל"ק קו' הפר"ד דס"ל ז"ל דהרמב"ם לא כ' כן אלא בשאר אומות שאינם מז' אומות ובדידהו דוקא כשאין לו מה לאכול אסור אבל בז' אומות לעולם מותר וס"ל לרדב"ז דדעת הרמב"ם ורמב"ן שוים בז' אומות:

ומה שתי' הראש יוסף דזה בכלל תי' הגמ' כי אישתרי שלל עכו"ם דידהו לא אישתרי. ומעכ"ת נתקשה בדבריו דס"ס אין בכלל זה כשיש לו מה יאכל דמלשון הגמ' משמע דשל עכו"ם לעולם שרי:

לפענ"ד דברי הראש יוסף ברורים בטעמם. דבשלמא אי אמרינן דגם בדידהו שרי לנחור א"כ חשיב הותרה לגמרי אפי' יש לו לאכול. אבל כיון דבדידהו לא שרי א"כ ל"ח הותרה לגמרי אלא דחויי' וכדעת הרמב"ם פ' מה' שבח לענין פקוח נפש עאכו"כ שעת מלחמה דלא הוי אלא משום כדי חייו מש"ה כי אית לי' למיכל נמי אסור וזה נכלל שפיר בכלל חי' הגמ':

ומה שתי' כ"ת דלעולם סתם כלים של עכו"ם אינם ב"י ורק דישראל בעצמם בשלו בהם בשעת מלחמה קדלי דחזרי מש"ה במדין דהי' מותר רק משום כדי חייו היו צריכים להגעיל אח"כ. אבל בארץ סיחון ועוג שהי' מותר גמור לא היו צריכים להגעיל אח"כ אף אחר שנאסר דהוי כאברי בשר נחירה שהכניסו לארץ. וכ"ת בעצמו דחה דבריו דהא לא נפשטא איבעיא זו: אי משום הא לא איריא דאפי' אי נימא דאברי בשר נחירה אסור ה"מ דבר שהוא בעין אבל לא הבליעה בכלים ומש"ה אה"נ דלא איבעיא להו אם הגעילו ישראל כליהם מבשר נחירה לאחר שנכנסו לארץ אפי' למ"ד נטלפ"ג אסור ואפי' למ"ד נטלפ"ג מותר כיון דבשלו בהם תמיד לא נעשו פגומים. ואעפ"כ לא איבעיא להו בזה דעל הכלים לא חל שום איסור דהוי כטעם קלוש שאינו נאסר. ול"ד לשאר איסורים או נותר דאוסר הבלוע דהוי שמו עליו וקדושתו מחשבו:

אך עדיין גוף התירוץ חסר מן הספר דעדיין לא נתיישב מ"ש בין כלי מדין לכלי סו"ע דס"ס גם שם הי' הותר בשעת המלחמה. וצריך להוסיף על דברי כ"ת דברי הרדב"ז הנ"ל דדברי הרמב"ם בשאין לו מה יאכל הוא דוקא בשאר מלחמות וכיון דבמדין אינו הותר אלא באין לו מה יאכל חשיב איסורא בלע ושמו עליו ע"כ צריך להגעילם. משא"כ בארץ סו"ע אין שמו עליו כיון דאז הי' היתר גמור. וא"כ ס"ס תירוצו של כ"ת נכלל בכלל דברי הרדב"ז וראש יוסף ג"כ:

וכשאני לעצמי נ' דדברי הרמב"ן מיושבים בלעדי כל אלה דודאי צריך לפרש למה חדשה לנו התורה דיני הגעלה במדין הא גם בכלי קדשים הי' הגעלה כמ"ש ומורק ושוטף למ"ד מריקה בחמין. ואפי' לאידך מ"ד התורה אמרה מפורש וכלי תרס אשר תבושל בה ישבר שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ובשאר כלים מותר משום דכל יום נעשה גיעול לחבירו. א"כ ס"ס כבר ידענו בליעת כלים. וע"כ דעיקר חידוש התורה בכאן הי' כ"ד אשר יבוא באש והוא דין הליבון וזה לא נאמרה במקדש וממילא נשנה הכל משום דבר שנתחדש בו. ואה"נ למה לא נאמר דין ליבון בכלי מקדש משום דשם היתרא בלע וכדאיתא בסוף ע"ז דהיכא דהיתרא בלע א"צ ליבון ודי בהגעלה והוא בכל שאר כלים ורק בכלי מדין דהוא איסורא בלע צריך ליבון. וא"כ ניחא שפיר דדוקא בכלי מדין דגם בשעת המלחמה הי' אסור וכמ"ש הרמב"ן בפ' ואתחנן בהשגתו על הרמב"ם וז"ל דלאו בכל חלוצי מלחמה הותרו האיסורים אלא בארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו א"כ חשוב איסורא בלע וצריך ליבון אבל בכלים של סו"ע דהי' אז בשעת בליעה היתר גמור אף שנאסר אח"כ חשיב היתרא בלע ולעולם א"צ ליבון אלא: הגעלה וא"כ אין כאן שום דין מחודש והכל נכלל בכלל כלי המקדש: ולא יקשה לפ"ז מ"ש בכל מקום ילפינן מגיעולי מדין ולא מליבון מדין כיון דלפי דברינו עיקר הרבותא היא הליבון. נלע"ד ע"פ מה שהקשה בס' ישועות יעקב לדעת הראב"ד דהא דאין מבטלי' איסור לכתחילה הוא דאו' א"כ מנלן דטעם כעיקר דאו' מגיעולי מדין דלמא אה"נ דטכע"ק לאו דאו' אך כמ"ש הרשב"א חולין גבי הטמאים לאסור צירן דמ"ש טכע"ק לאו דאו' הוא משום ביטול דהטעם נתבטל בהדבר שנבלע בו. והלכך י"ל דלכתחילה צריך להגעיל משום דאין מבטלי' איסור לכתחילה אבל אה"נ אם כבר נפל האיסור או אם נתבשל בקדירות אלו דלמא מותר:

אך נ' עפ"י דברי ת' הריב"ש שדייק דכל היכי שאין כוונתו לבטל האיסור שרי מדהתירה התורה להגעיל נימא דהאיסור חוזר ואוסר וע"כ דנתבטל וא"כ נימא אין מבטלי' איסור לכתחילה וע"כ משום דאין כוונתו לבטל וא"כ משמע מינה ג"כ דאין טעם ההגעלה משום דאין כוונתו לבטל דאל"כ גם ההגעלה בעצמה היתה אסורה וע"כ משום דטכע"ק דאו'. וא"כ שפיר ידענו זאת רק מגיעולי מדין דאי משום ליבון ה"א משום דאין מבטלי' איסור לכתחילה וכקו' הישועות יעקב הנ"ל:

מ"ש כ"ת על דברי התוס' חיו"ד ח' רנ"א שהקשה המקשן שם לריב"א חולין (דף קמ"א) דאף דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר אין לוקין דהל"ת כבר נדחית ולא נשאר אלא עשה ועל עשה אין לוקין למה בשבת במשנה (קל"ז) מי שיש לו ב' תינוקות מל של ע"ש בשבת חייב חטאת לר"א כיון דכל הטעם דאין עשה דמילה שלא בזמנה דוחה שבת משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ שוב אפי' מל ליכא כרת וכל היכי דליכא כרת במזיד ליכא בשוגג חטאת:

והחת"ס שם קלס קושיא זו אלא שתי' כיון דעל גוף האיסור איכא כרת שייך חטאת אף היכי דנדחה וע"ז הקשה כ"ת מאי קשיא כאן הא בשבת איכא כרת וסקילה ותי' הגמ' שאמרו משום דאיכא עשה ול"ת ביו"ט הוא שאמרו: ודאי יפה הקשה כ"ת. אבל עדיין קושיא זו יש לה קיום עפ"י דברי הגמ' יבמות (דף ז') שאמרו מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. א"כ ס"ד דגמ' שם לומר דעשה דוחה אפי' ל"ת שיש בה כרת וע"כ הי' צריך לומר דמה שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת רק משום דהוי עשה ול"ת ושפיר הו"ל למסדר הגמ' להקשות ממשנה מפורשת וע"כ מדשתקו בזה קשיא לריב"א: אך לפענ"ד יש ליישב קו' זו על הריב"א ולתרץ נמי קו' התוס' על הריב"א שם ע"פ קו' חתן הנוב"י הנזכרת בסוף הס' הנוב"י קמא כיון דאין העשה דותה הל"ת ועשה שוב הוי העשה מהב"ע ולא לידחי כלל ועדיין איכא גם הל"ת ותי' של הנוב"י דחוק:

ע"כ נ' לומר דבר חדש ע"פ סברת הטורי אבן כל הטעם דמהב"ע לא הוי מצוה הוא משום דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע לא מהני. וידוע מ"ש התוס' תמורה (ד"ד ע"ב) ד"ה רבא בצורם אזן בכור דמש"ה ל"א ל"מ משום דכיון דאם יפול בו מום ממילא מהני ג"כ. וא"כ ניחא שפיר דדברי הריב"א הם דוקא בכיסוי דם דקיי"ל כסהו הרוח פטור מלכסות מש"ה כיון דל"ש כאן לא מהני ל"ש מהב"ע ג"כ ושפיר נדחית הל"ת. משא"כ במילה דלא מהני ממילא א"כ הוי מהב"ע ול"ש דינו של הריב"א כלל. וממילא מיושבת קו' תוס' ד' קמ"א הנ"ל ג"כ: ואמת שיש להקשות על סברת הטורי אבן הנ"ל מגמ' חולין (דף פ"ט) דפריך מלולב של ע"ז לא יטול ואם נטל לא יצא מה דמיון הוא זה לכיסוי הדם דהכא ממילא מהני מש"ה יצא אבל בלולב דלא מהני ממילא לא יצא משום דהוי מהב"ע, אך אולי י"ל דפריך דהכא עכ"פ מדרבנן ראוי לומר דלא יצא אבל ס"ס מדאו' יש לחלק:

ומ"ש להקשות בחמצן של עוברי עבירה דמותר מיד מפני שהן מחליפין וכתב הראש יוסף דאם לא הי' עוד זמן לאפות ע"כ לרש"י מותר רק בהנאה דהא הוי פת עכו"ם:

ותמה כ"ת דהא מפורש ברש"י מותר לכשרים לאכול מחמצן מיד אין כדאי להאריך בזה די"ל לפי מה דקיי"ל ביו"ד קי"ב ס"ב וס"ת דאם אין פת ישראל מצוי מותר פת עכו"ם. א"כ י"ל דמיד לאחר הפסח שאין פנאי לאפות מותר פת עכו"ם ואולי ס"ל לרש"י כן ולתוס' נ' דלא ניחא להו בזה ואם מצוי אז פח ישראל ע"כ דמותר רק בהנאה. ולא חש להאריך בזה:

ובדברי הראב"ע פ' במדבר עה"פ קח את הלוים נ' דכוונתו ז"ל דהמכחישים אמרו שפדיון כל בכור אפי' לוי צריך חמשת שקלים. וע"ז דחה דבריהם דלוי פטור מפדיון:

דברי הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה