שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט
יו"ד
סימן נא
לידיד נפשי הרב הגדול מעוז ומגדול וכו'. שי':
בעובדא דמר בשו"ב שידיו מרחתים ידוע מ"ש הלחם הפנים בשם הסמ"ג והנוב"ת חיו"ד ח' א' השיג עליו דאין לאסור בדיעבד משום דרסה דלא גרע ממי שדרכו להתעלף דג"כ בדיעבד מותר ומ"מ כ' דלכתחילה יש להעבירו: והנה בדרכו להתעלף כ' בפמ"ג בשפ"ד סקי"ג בשם החב"ש דלכתחילה אין ליתן לשחוט לשו"ב שדרכו להתעלף:
ויש לתמוה דבב"י משמע דמותר ליתן לו אפי' לכתחילה שכ' ואפשר אפי' ידעינן שדרכו להתעלף מותר לאכול משחיטתו ומטעם זה לא כ' הפוסקים דין מי שרגיל להתעלף כמו, שכ' דין מי שא"י ה' שחיטה. והר"ן כ' בשם הרי"ף דלעלפויי ל"ת לא לכתחילה ולא בדיעבד. וכ"ד הרשב"א בת"ה דלכתחילה מוסרין לשחוט וא"צ לשאלו אח"כ אם נתעלף ואפי' איתא קמן. משמע דאותו הדין הוא אפי' ידעינן שהוא רגיל להתעלף מש"ה המחבר לא הביא זה להלכה כמ"ש בב"י דאין מזה נ"מ לדינא:
ועי' תוס' (דף ג' ע"ב) ד"ה רוב דאפי' לכתחילה נותנים לו לשחוט וכמו ברישא דאמרי' רוב מצויין א"ש מ"ה נותנים לו לכתחילה ה"נ בסיפא דאמרי' לעלפויי ל"ת ג"כ ודאי הפי' דנותנים לו לכתחילה לשחוט דאל"כ עדיין יהי' יכול לפרש המשנה ושחיטתן כשרה בדיעבד כן משמע מדברי התוס' והב"י שלא כדברי הט"ז סק"ג אלא דנאדו מתחילח דברי רבינא: אלא דמזה לא משמע להתיר אלא בסתם ולא ברגיל להתעלף אלא מדברי ב"י הנ"ל משמע להתיר אפי' ברגיל להתעלף וגם דא"כ הי' יכול עדיין לפרש המשנה הכל שוחטים בכל אדם ולא ברגיל להתעלף ושחיטתן כשרה ברגיל להתעלף או שיאמר ברי לי לדברי הט"ז סק"ג דצריך בדיעבד עכ"פ איזה בירור ועצה ולדברי הש"ך מותר לגמרי וע"כ דמותר גם לכתתילה: ומ"ש החב"ש אות ל"ת מדמקשה בגמ' בברי לי סגי ולא אמרו דאפי' לכתחילה שרי משמע דאסור ליתן לו לכתחילה יש לפרש כוונת דברי הגמ' כיון דמותר בברי לי א"כ נאמן הוא ממילא מותר ליתן לו לכתחילה ג"כ דאפי' אם לא יאמר כלום ג"כ מותר דסמכינן אחזקת כשרות דידי' וכמ"ש הש"ך סקי"ג דאלו נזדמן לו איזה ס' לא הי' מאכילה לנו וכללא היא דכל היכי דבדיעבד מותר מותר ליתן לכתחילה על סמך שנשאל אותו:
וזהו עיקר הסברא לחלק בין אם א"י אם הוא מומחה דלדברי המחבר וסייעתם בודקים אותו כשהוא לפנינו ובא"י אם הוא מוחזק א"צ לשאלו אם נתעלף וסמכינן על חזקתו א"כ גם בא"י אם הוא מומחה נסמוך על חזקתו דאם לא ידע לשחוט לא הי' מאכילה לנו דלעולם כל היכי דאיכא לברורי מבררינן. וא"כ במומחה כיון דאיכא לברורי בירור גמור מבררינן ובודקין אותו אם יודע הוא. אבל במוחזקין כיון דאפי' אם נשאל אותו אין לנו בירור גמור רק מדברי פיו וס"ס אתה צריך לסמוך על חזקתו א"כ נסמוך ג"כ על חזקתו בלא השאלה:
עוד יש לחלק דלפעמים מתרמי אדם כשר שסבור בעצמו שהוא יודע ובאמת א"י. והרבה בני אדם מחזיקים את עצמם ליודעים אעפ"י שאינם יודעים. אבל לענין הכת וההרגשה אין אדם טועה בעצמו ואם הוא אדם כשר לא ישחוק כשיהי' לו ספק בזה:
ופשוט הדבר דלפי מה דקיי"ל דנאמן ע"א אפי' נגד רוב ודאי דהוא נאמן אפי' ברגיל להתעלף. וידוע שהאריכו בזה הרבה האחרונים וס"ס מעשים בכל יום שהטבחים נאמנים אפי' במקום ששכיחים טרפות ונבלות הרבה מכשרות ואף דאיכא רוב ואיתחזק איסורא. וסתמא דמילתא לוקחים בח' כשר אפי' אינו אומר כלום:
וע"כ משום דהוי בידו דאפי' מה שבידו ליתן לאחר לשחוט ג"כ נקרא בידו דע"כ כן דאל"כ למה נאמנות הנשים על הניקור והשחיטה וע"כ כמ"ש התוס' גיטין (דף ב' ע"ב) ד"ה ע"א שבידה לשכור אחרים לשחוט. וממילא גם ברגיל להתעלף כן:
ואולי נכונים בזה דברי הנוב"י כיון דשוחט לרבים בקביעות יש לחוש דס"ס א"א שלפעמים לא יארע לו מקרה:
וכן משמע ג"כ לשון הרמ"א שכ' שם בס"ג מותר לאכול משחיטתו ולא כ' מותר ליתן לו לשחוט משמע דלכתחילה אינו מתיר ליתן לו. והוא דוגמת מ"ש לקמן דצריך שידע השו"ב ששהיות מצטרפות לפי שהוא דבר הרגיל לא סמכינן ע"ז שישאל אם יסתפק לו:
ונראה דהנך תלתי דיני בחדא מחתי מחתינהו רגיל להתעלף וידיו מרתתים. וטמא במוקדשים. דבידיו מרתתים כ' ג"כ בבאה"ט סקל"ב שרובן דרוסות הן. ובטמא במוקדשים כ' בתוס' ד"ה דליתי' שרוב פעמים לא יוכל להזהר מליגע וגם שם הצריכו בגמ' שיאמר ברי לי שלא נגעתי:
וידוע שתמהו בזה על הרמב"ם פ"א מה' פסהמ"ק הא"ב שכ' סתם אם שחט מותר ולא הצריך שיאמר ברי לי עיין בנוב"י חיו"ד ד':
ונ' דס"ל לרמב"ם ז"ל דכמו דאמרי' לעלפויי ל"ת ה"ה דגם בטמא במוקדשים כן ל"ח בדיעבד וא"צ שיאמר ברי לי אלא דלכתחילה משום חומר קדשים מחמירין יותר מברגיל להתעלף ואולי ס"ל להרמב"ם ג"כ כשי' הרמ"א ותב"ש דברגיל להתעלף אין נותנים לו לכתחילה מ"מ בדיעבד מותר וא"צ . שיאמר ברי לי:
ואי דקשיא לן עדיין לפ"ז למה לא אמרו בגמ' כולהו כרבה בר עולא לא אמרו משום דס"ל דא"צ שיאמרו ברי לי כמש"ל כיון דס"ס לכתחילה עכ"פ אסור ליתן לו יש עדיין לפרש המשנה כוותי' כמש"ל עפ"י פי' הב"י דלא כהט"ז סק"ג:
וגם לפי דברי הט"ז הנ"ל יש ג"כ לקיים פי' המשנה אליבא דרבה בר עולא דודאי אפי' לדברי הש"ך סקי"ג דאמרי' אפי' שוחק מותר דאלו נסתפק ודאי דלא הי' מאכילה לנו. אם תיכף אחר השחיטה מת השוחט ולא הי' פנאי להודיע לנו הי' אסור לאכול מזה דודאי יש ריעותא שהרי זה הוא רגיל להתעלף אלא שסתמא סמכינן אחזקת כשרות דידי' ועכשיו ליכא ח' כשרות דדלמא אם הי' חי הי' מודיע לנו וא"כ ניחא גם כאן לומר שחיטתן כשרה ע"י ח' כשרות דידי' שלא הודיע לנו ונ"מ אם מת זה הטמא תיכף אחר השחיטה שלא הי' פנאי להודיע מודה גם הרמב"ם דאסור וכבר הזכירו דיש לעיין מגמ' דבכורות (דף כ"א ע"ב) בלוקח מישראל חולין ודאי אם איתא דהוי איסורא אודועי הוי מודע לי' וקיי"ל כן להלכה:
ולפי דברינו דהנך בחד דרגא נינהו א"כ כמו דפסק הרמב"ם בטמא במוקדשים לכתחלה לא ישחוט משום דרוב פעמים לא יוכל להזהר ה"נ ראוי לומר ברגיל להתעלף וכן בידיו מרתתין שעכ"פ לכתחילה יש לחוש:
ואך באדם שכבר נתמנה לרבים להעבירו מאומנתו קשה מאד דמאן יימר דהכי הוא דכבר השיג ע"ז הנוב"י ואין כאן בירור לומר כן דרוב שחיטתו דרסה. ויש חלוקי דעות רבות בזה ועכ"פ אם יש אופן לפייסו בממון ובדברים שלא יכניס א"ע לס' כזה הי' טוב מאד: דברי הדוש"ת באהבה:
סימן נב
לכבוד ש"ב הרב המאוה"ג צמ"ס וכו' מ' יהודא ליב זאנאבענדר נ"י האבד"ק יאנאווי:
ע"ד עובדא דמר שהוציא השו"ב ר' ה"א דבה על השו"ב השני כי שחט ה' כבשים בסכין פגומה ואח"כ הוסיף אח"כ ושחט עוד ה' כבשים בסכין זה. ואמר כ"ח שאינו רוצה עוד לאכול משחיטת רה"א הנ"ל עפ"י דברי תשו' רשד"מ ח' יו"ד ת' מ"ז המובא בבאה"ט ססי"ח ובפמ"ג שם סקל"ב בשפ"ד: והנה לכאורה יש להשיב על כ"ת דלפי המבואר שם בת' רשד"מ הנ"ל צריך השני עכ"פ קבלת דברי חברות. וכ"ת לא הזכיר זאת במכתבו. אך בגוף דברי תשו' מהרשד"מ לפי המובא בבאה"ט ופמ"ג שם יש לתמוה דהא כללא הוא דא"א מע"ר א"כ למה לנו לפסול אח הראשון דהא אין אדם נפסל עפ"י עצמו ונימא פשוט דשקר דבר וכי האומר דבר של שקר נפסל לזביחה. אך המעיין בגוף התשובה שם יראה דדבריו מדוייקים וז"ל, עם היות שכפי הנראה מן הדין אם לא נתאמת הדבר אלא על פיו הי' נראה שלא הי' נאמן דקיי"ל א"א מע"ר וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' עדות וכו' וא"כ מצד זה אפ"ל שאין לפסלו. מ"מ נראה בעיני שעם כ"ז הואיל והעיז פניו לאמר כן מראים דבריו שבאמת אמרם הי' ראוי להענישו ולהעבירו אחר שענין בדיקת הסכין החמירו בו כ"כ כמ"ש ר' יונה והביאו ב"י ביו"ד סי' י"ת וכ"כ הרא"ש הרבה צריך ישוב הדעת וי"ש לבדיקת סכין ומי שאומר דברים כאלה ברבים פשיטא שפשט יר"ש מעל פניו ואיך יוכשר להיות שוחט ברבים חלילה. אמנם אם נתאמתו דבריו שכנים היו דבריו שהסכין הי' פגום אעפ"י שהוא לא שחט אלא חבירו אז הדבר פשוט ודאי שאיש כזה אסור לאכול משחיטתו. ולא מיבעיא היכי ששניהם ממונים על השחיטה ולהם מסרו הקהל הנאמנות דפשיטא דשניהם הם שלוחים זל"ז ומה שעושה א' כאלו עשאו חבירו. וא"כ פשיטא שאיש כזה פסול להיות שוחט ואסור לאכול משחיטתו. אלא אפי' הי' איש דעלמא שראה חבירו שוחט בסכין פגום והניח שיאכלו אחרים הבשר הרי עבר על לאו דלפ"ע לא תתן מכשול. וכיון שנכשל בהכשיל לרבים בענין שחיטה אסור לאכול משחיטתו וכו' וכו'. וגם על השוחט הב' לבי נוקפי אלא שכתבתם שאינכם מחזיקים אותו למזיד אלא לשוגג. מ"מ נ' בעיני שצריך כפרה וצריך לקבל ד"ח וכו' עכ"ל:
א"כ לפי הנראה יש שם בת' רשד"מ שני דינים היכי שלא נתברר לפנינו אם האמת כדבריו דאז ראוי לנו יותר לומר דשקר דבר. אך עכ"פ כיון דהחציף פניו ברבים לומר דעשה במכוון להאכיל לאויביו בשר נבלה עכ"פ יצא מכלל ירא שמים ואינו ראוי להיות שוחט לרבים. ובכה"ג ודאי בדיעבד אם שחט שחיטתו כשרה:
וכן י"ל דלענין הבדיקה ג"כ לא איתרע דרק לענין בדיקת הסכין הוא שכ' רי"ו דצריך ישוב הדעת ויראת שמים. וגם זה רק לכתחילה ולא בדיעבד ובכה"ג ודאי דאין על השני שום חיוב דקבלת ד"ח:
אך הדין השני היכי דנתברר דהאמת הי' כן שבאמת הי' פגום אז ודאי דאסור לאכול משחיטתו אפי' בדיעבד אם שחט שחיטתו אסורה. ואז אין נ"מ בין שחיטה לבדיקה לענין זה דודאי רשע הוא לענין נבלות וטרפות. ובכה"ג גם השני צריך עכ"פ קבד"ת דהרי שחט בסכין פגום אלא די"ל דהי' שוגג דסמך עצמו על הראשון:
ומעתה בעובדא דידן ודאי יפה עשה כ"ת שלא הצריך את השני קבד"ח וקרוב לודאי שכל אותה המעשה היא שקר א"כ מה לנו לזה השני והוא בחזקתו ככל השו"ב הכשרים וא"כ הוא גם על זה רה"א אין לומר שאסור לאכול משחיטתו אלא שאין ראוי להאמינו להיות שו"ב לרבים לכתחילה וכדין הראשון של רשד"מ:
אבל באמת גם להדין הראשון אינו דומה ששם אמר מפורש שעשה כן במכוון לנקום בשונאיו שיאכלו נבלות. וכיון דהחציף כולי האי לומר כן ודאי סר מסוה הבושה מעל פניו לדבר זה. אבל זה דלא החציף לומר כן אלא שהודה באמת שלא עשה כהוגן שהשכין באהלו עולה למה לא נימא כמו בעדים המכחישין זא"ז שזה אומר בב' וזה בג' בחודש אמרי' דזה יודע בעיבורו של חודש וזה אינו יודע כי היכי דלא נתפוס אותם לשקרנים אפי' להרוג אח הנפש. ה"נ למה לא נימא שזה רה"א טעה אז בדמיונו. ובשעה שהי' מסופק לא הי' בכחו לומר לזה השני שזאת היא פגימה ע"כ החריש. ואח"כ נמלך בדעתו אולי היתה פגימה וכיון שהוא נוגע קצת ורוצה לבזות את זה השני שבא בגבולו התחיל לדבר דברי ריק. ויש כמה בני אדם שאינם תקיפים בדעתם ונוחים להתהפך בדבר שאין ברור להם ע"כ למה נאסרנו. וכיון דל"ד להאי דרשד"מ שוב ראוי לנו לומר דראוי הוא להיות שו"ב לרבים דבסברא קלה ובחשד כזה לא נוציא אותו מחזקת כשרות שלו:
ואך עכ"ז כיון שלא חזר תיכף מדבריו ועמד בדעתו עכ"פ יכולים בני העיר לומר לו אדעתא דהכי לא קבלנוך עלינו דלגבי ממון מהימן הוא על עצמו כדקיי"ל באומרים אנוסים מ"מ היינו דאף דא"נ מ"מ מחויבים הם לשלם להלוה כמבואר בח"מ סי' כ"ט ל"ח מ"ו. וה"נ כיון שזה שכרו מן הקהל שיראה שיאכלו בשר כשר וכששוחט השני שישגיח שלא יבוא מכשול ממנו ואם הוא בעצמו מודה שלא עשה שליחותו אף דא"א מע"ר עכ"פ נאמן הוא להפסיד שכרו:
ודבר זה פשוט בעיני עד שאני תמה על הרשד"מ למה לי' הטעם מדהחציף פניו לאו ירא שמים הוא ולפיכך הוא פסול להיות שוחט לרבים. הא עדיפא מינה הל"ל דהוי הודאת בע"ד להפסיד שכרו לרבים דאינו עושה מעשהו באמונה ואדעתא דהכי לא קבלנוך, אך על הרשד"מ ל"ק דאולי מטעם זה לא הי' פסול אלא לקהל זה ששכרוהו אבל לאחרים יוכל להיות כשר וגם לאותו קהל בעצמו אם יאבו להאמין לו מכאן ולהבא כשר הוא כיון דאינו אלא מילי דממונא ע"כ הזכיר הרשד"מ הטעם מדהחציף פניו לומר דאינם רשאים לקיימו וכן פסול הוא בכל מקומות שבישראל להיות ממונה לרבים וכסברת ר"ן נדרים (דף צ') למשנה הראשונה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הויא מזלזלא נפשה כולי האי דס"ס:
לאו ירא שמים הוא. אבל בנידון דידן אין כאן אלא ענין של רשאים להעמיד אחר אפי' לסייע לו אפי' כשאינו מקפח פרנסתו ממון ואם כל הקהל ירצו לקיימו יכולים הם ואם אינם רוצים הדין עמהם דאיהו הוא דאפסיד אנפשי'. ובודאי בכה"ג אפי' המיעוטים. יכולים לעכב דיכולים לומר א"א רוצים להאמין לך. ובשאר מקומות שבישראל הוא כשר ככל השו"ב ועכ"פ ראוי לפייסו בממון:
עוד אני מוסיף דאפי' אם אמר רה"א שלא חש להודיע להם מפני שהוא בכעס עליהם על שלקחו שו"ב שני ג"כ אינו דומה להאי דרשד"מ. כי מעולם אני מתרץ קו' הים התלמוד שהקשה בטבת אומן שקלקל למה חייב לשלם נפטירנו מטעם כדי שיודיעו. נ' דשאני היכי דהוא נותן לנו לאכול ויאכלו על פיו משישחוק ולא יודיע כגון במטמא טהרות של חבירו שם שייך לומר כדי שיודיעו כיון דהוא אינו נותן לו לאכול אף שיודע הוא שיאכלנו אעפ"כ אינו רשע בפ"ע דהוא מתברך בלבו הלא אני איני נותן לו לאכול ואולי לא יאכל. וזה לדעתי ג"כ הפי' בדברי התוס' סנהדרין (דף ל"ג ע"ב) ד"ה שערבן שכ' דגבי חכם ובעל הוראה ל"ש לומר כדי שיודיעו דאפי' כי מחייבית לי' ג"כ מודיע. והדבר לכאורה אינו מובן דאטו במטמא טהרות מחלקינן אם הוא חכם או לא. אך לדעתי כוונתם בזה בחכם ובעל הוראה כיון דהוא הנותן לזה לאכול וזה יאכלנו רק ע"פ בזה אין שום אדם מישראל נחשד להאכיל לחבירו כמו שאין איש מישראל נחשד למכור לחבירו טרפה במקום כשר. וכן נמי גבי טבח אומן שקלקל ל"ש זה כיון דהוא הנותן לו לאכול. אבל זה שאינו נותן לו אלא שותק ואינו מודיע מורה היתר ואינו רשע בפ"ע כ"כ:
וא"כ יש לומר בהאי דרשד"מ כיון דשניהם היו ממונים מן הקהל בשוה זה להשגיח ע"ז וזה להשגיח ע"ז. לפי דבריו ששחק כדי להאכיל לשונאיו הוא רשע ועכ"פ חציפות גדולה לומר כן. משא"כ בכאן דהוא הי' מקודם ובעיניו הוא שזה בא לגבולו ואפי' אם לא ישגיח עליו ג"כ אינו עושה איסור כיון שזה נעשה מחדש להשגיח על רה"א ולא שהוא ישגיח ע"ז השני אף דלפי האמת אין זה תירוץ כלל אבל מ"מ כיון דעכ"פ שייך מורי היתרא אין זה חציפות כולי האי. ועכ"פ יפייסו אותו כמש"ל. וד' יעשה שלום ביניכם. דברי הדוש"ת:
סימן נג
כבוד ש"ב יד"נ הרב הגדול מעוז ומגדול צמ"ס וכו' כש"ת מ' יצחק מאיר שי' האבד"ק יאנאווי:
הנה בדין שו"ב המשיג גבול רעהו ושוחט בגליל של חבירו פשוט הדבר דהוי יורד לאומנתו של חבירו ופסקי' לחיוחי' ויש בו כל השלשה מן הד' דינים דחשיב מהרש"ל ביש"ש פ' האומר ובתשובה דיש בו מהפך וטרחא ואומנתו בכך:
והגם דבהפקר ומציאה קיי"ל כר"ת שם. וה"נ כל היכי דא"א להשתכר במקום אחר ראוי לומר דהוי כמו מציאה. אבל מי שהוחזק מן הקהל הרי הדבר כשלו ממש ואסור לאחר לירד לזה ואפי' הקהל בעצמם אין להם רשות אפי' להעמיד איש לסייע לו כמ"ש בהגהת רש"א ליו"ד סי' רמ"ה בסוף הסימן בשם ח' מהר"ש הלוי ב' ח' דברי ריבות:
ומה שמתירין בהפקר היכי דא"א להשתכר במקום אחר הוא דוקא היכי דהראשון לא זכה עדיין מן הדין אבל בכה"ג דהוא שלו גמור וכי בשביל שא"א לו להשתכר במקום אחר יגזול את מי שהוא שלו:
וידוע שדברי הקהל א"צ קנין כמבואר בחו"מ סי' קס"ג ברמ"א ומקורו מגמ' ב"ב (דף ח' ע"ב) רשאים בני העיר להתנות וכו' ועל שכר פועלים. וכשם שבני העיר אינם מכ"ש שאינן רשאים לקפח פרנסתו וליתן לאחר לשחוט אפי' במקום אחר דס"ס השחיטה היא למקומו של זה וגוזל לו:
ועי' חשו' מהרש"ך ח"א ת' נ"א בדף פ"ז נשאל על א' שהי' מחזיק המכס מכמה שנים ובא א' להסיג גבולו. והביא שם אותה תשו' דהרשב"א המובא בתשו' דברי חיים ת"ב חיו"ד ת' ב' שהביא כ"ת במעשה דחייט. וכ' שם אבל כל שזכה הראשון והגיע לידו אפי' בדבר של הפקר מילתא דפשיטא היא שאין אדם יכול ליטלה ממנו והנוטלה היא גזל גמור מדאו' וחייב להחזירו וכו' וכו':
וכ' דל"ד להאי דדגים דיהבו סייארא דעדיף מינה מכמה אנפי. חדא דהאי דמצודת הדג לא מטא לידי' ממש אלא מטעמא דיהבו סייארא חשבינן כאלו אתא לידי'. ותו דהתם מה שרוצה השני הוא לחת מצודה קרובה למצודתו של זה ואפ"ה אמרינן דמרחיקין כ"ש הכא בנ"ד שזה הראשון זכה במקומו ומטא לידי' ממש עכ"ל:
ובתשו' הרב בעל הש"ע ז"ל בתשו' ט' מ"ש מדין מהפך בחררה ולא כ' בפשוט דהוי גזילה. ע"כ דמיירי בשו"ב שלא נתקבל מן הקהל אלא שהוחזק לשחוט במקום זה דאז לא הוי אלא מהפך בחררה:
ובודאי לכאורה יפה העיר כ"ת למה כ' הרב ז"ל דהוי כמו מהפך בחררה דהא משום מהפך הי' מותר למי שאינו מוצא במקום אחר דהוי כמו הפקר ומציאה והעיקר הול"ל דהוי כמו יורד לאומנתו. אבל פשוט הדבר דהכל הוא בכלל מהפך בחררה דאפי' בהפקר ומציאה היכי דיורד לאומנתו רשע מיקרי אפי' לר"ת דמתיר בהפקר. וימחול כ"ת לראות באותה תשובת דברי חיים המביא לתשו' רשד"מ חחו"מ רנ"ט וז"ל שם באמצע התשובה ומכאן נ' דבנ"ד מעכבין אותו למי שירצה לבוא ולבנות 'באטינש' או 'באטאן' אחר חדא דהוי עני המהפך בחררה ומיקרי רשע:
וכן ראיתי עוד בתשו' רשד"מ חחו"מ ת' שנ"ד וז"ל עוד נ' ממקום אחר הדין יותר ברור שכ' התוס' וז"ל ומכאן נ' לר"י שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב וכו' והדברים ק"ו ומה התם דהוי בענין לימוד תורה שהי' מקום לומר דמצוה קעביד וכמו שמצינו בענין חצר ומבוי שיכולים בני חצר או בני מבוי לעכב לאומן או רופא שרוצה לבוא שם ואין בידם למחות למלמד תנוקת להכנס שם אפ"ה בדין כזה נקרא רשע במילי דעלמא עאכו"כ עכ"ל. הרי למלמד שהביאו התוס' משום יורד לאומנתו קוראו הרשד"מ רשע: וכן הוא בפסקי תוס' ב"ב סי' פ"ז וז"ל עני המהפך בחררה לא מיקרי רשע אם לא שיכול להשתכר במקום אחר או שאומנתו בכך:
ועי' ג"כ בת' רדב"ז ח"ד ת' אלף קכ"ו וז"ל תחלה אומר כי שמעון לא טוב עשה שירד לתוך אומנתו של חבירו ויורד עמו עד לחייו וראוי לעונש ומותר לקרותו רשע דאמרי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע וכו' עכ"ל. אלמא ג"כ דקורא יורד לאומנתו ש"ח מדין מהפך בחררה: ופשוט הדבר דעיקר דינא דמהפך בחררה מיורד לאומנתו ש"ח הוא דיליף לה מקרא ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנתו ש"ת והי' ראוי לקרותו מסיג גבול רעהו דקאי בארור אבל באמת מסיג גבול רעהו אינו אלא בקרקע וס"ס אפי' בכה"ג הוא רשע דמדמי לה לאשת רעהו טמא וחכמים הוסיפו בזה דאפי' במהפך ג"כ נקרא רשע ובמהפך הוא שחלקו בין הפקר ומציאה למכירה וס"ס ראוי לקרותו רשע דעכ"פ כיון שיורד לאומנתו הוי כמו מהפך במכירה:
ומה דקשיא לי' למר על מ"ש התוס' במלמד ילך להשתכר במקום אחר ביורד לאומנתו ש"ח ודאי דאסור אפי' אינו מוצא במקום אחר ודאי דיפה הקשה. ולפע"ד דהתוס' מסופקים בגוף הדין דיורד לאומנתו ש"ח דמקורו מהך דמרחיקין ממצודת הדג דכל בעלי ההלכות לא הביאו זאת:
לפסק הלכה וטעמא בעי. ע"כ נסתפקו בזה התוס'. ונהי דודאי קיי"ל כן דהרי התוס' הכא הביאו מזה לראי' וכן הרא"ש בקידושין אף דבב"ב במקומו לא הביאו וכן המהרש"ל הביאו ואף שיש להאריך בזה בביאור הגמ' דשם וצ"ע גדול בדבר. אעפ"כ נ' דקיי"ל כן להלכה דאומנתו בכך מרחיקין אף באינו מוצא במקום אחר מש"ה הש"ע סתם במלמד אף שאינו מוצא במקום אחר לאסור לו:
ומ"ש כ"ת דתלוי בזה אי שחיטה הוי מצות עשה וציין ל דברי התוס' שבועות (דף כ"ד ע"ב) בד"ה האוכל שנחלקו בזה התוס' וריצב"א שם. אתמהה הא היא מחלוקת מבוררת בין הרמב"ם והראב"ד במצוה קמ"ו שם בראש ס' הרמב"ם. ובמקומו בריש ה' שחיטה לא השיג הראב"ד וס"ס חזינן הסכמת הרמב"ם דהוי מ"ע:
ומדוייק לפי שיטתו ז"ל מ"ש וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ ה' שחיטה שהי' דרסה חלדה הו"ע. ומיושב קו' הט"ז ריש ה' שחיטה למה ל"א כמו במצות כאו"א כאשר צוך במרה ה"נ נימא כאן או דשם נימא דנצטוה בע"פ פרטי דינים. עיי"ש בט"ז מה שתירץ:
ולפענ"ד הדבר פשוט דמה שנצטוה הפרטים בע"פ שייך בדבר שיש רמז עכ"פ בכתב. אבל בדבר שאין בו רמז כלל בכתב לא שייך לומר שנצטוה הפרטים בע"פ ובכ"ד שאלו בגמ' רמז מה"ת מנין. א"כ בכאו"א כיון דלא הי' מקודם שום מצוה ע"כ דנצטוו במרה גוף הדין דכאו"א ולא הפרטים ואמרי' שפיר כאשר צוך במרה פי' אותו דבר בעצמו. משא"כ בשחיטה דאיסור אמ"ה כבר היו מצווין ועומדי' גם בני נח ובאיסור נבילה כבר נצטוו ישראל ועדיין לא היו יודעים באיזה אופן תהי' נבלה ובאיזה אופן לא תהי'. ע"כ שייך שפיר לומר שנצטוה משה בע"פ ה' שחיטה כלומר שבזה תהי' נבילה ובזה לא תהי' נבילה וא"כ תקון הלאו כבר נאמר בע"פ ולמה שוב הוסיפה התורה הפסוק וזבחת ע"כ למצוה וא"כ שפיר מוכח מזה כדעת הרמב"ם דוזבחת הוי מ"ע:
וניחא לפ"ז מה דפסק הרמב"ם בהך דחולין (דף ח') בסכין של עכו"ם דאמרו בגמ' מותר לשחוט בו מקלקל הוא דמשמע אפי' לכתחילה והרמב"ם שינה מל' הגמ' כ' אם שחט בו מותר דמשמע בדיעבד ולא לכתחילה וטעמא בעי: ולפמ"ש ניחא כמ"ש ר"ן ר"ה בשופר של ע"ז דלכתחילה לא יתקע נהי דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ לכתחילה אסור דמאיס למצוה וה"נ לכתחילה אסור דשחיטה מצוה היא:
אך בגמ' דאמרו מותר יש לומר דתלי במחלוקת הגמ' (דף ט') לא בדק בסימנים אי הוי נבילה ומטמא במשא או טריפה ואסורה באכילה ומדעת הרמב"ם משמע דהוי נבילה מדאו' ודעת התוס' אינו אלא דרבנן:
ונ' דהרמב"ם לטעמי' אזיל דידוע דדעתו ז"ל דכל הספקות אינן אסורים אלא מדרבנן ומדאו' כל ספקות שריין וידוע מה שהקשו עליו מגמ' דחולין (דף י"א) דאמרו יליף מרישא של עולה ודלמא נקב קרום של מוח ומה בכך הא ס' שרי מה"ת:
וידוע מה שתי' התוו"ד סי' ק"י דשאני לי' לרבינו ז"ל בין לאו לעשה נמצא דהיכי דאיכא מצות עשה אפי' בספק אסור א"כ ה"נ כיון דאמרה תורה וזבחת ואכלת דוקא בידוע שנזבחה אז אתה יכול לאכול ובספק נשאר עדיין באיסורו מה"ת:
וזה הוא למ"ד נבילה ומטמאה במשא. אבל מ"ד טרפה ס"ל דלאו מ"ע הוי ומש"ה לא מחמירינן בה מדאו' וא"כ י"ל שפיר דמ"ד לעיל מותר אפי' לכתחילה לשחוט בה ס"ל דלא הוי מ"ע ע"כ לא שייך מאיס למצוה והרמב"ם לשיטתי' דס"ל נבילה הוי ס"ל דהוי מ"ע ואסור לכתחילה לשחוט בו משום דמאיס למצוה:
ומיושב עוד מה שהקשו על ר"נ אמר רבה בר אבהו למה ל"א אסור לכתחילה משום דנהנה פרוטה דר' יוסף דהא בשעת שחיטה הוא עוסק במצוה. ולפמ"ש ניחא דאה"נ ר"נ ארב"א ס"ל דלא הוי מצוה. ולדעת הרמב"ם אסור ג"כ לכתחילה משום דנהנה פרוטה דר"י דהא הוי מצוה:
ויתורץ לפ"ז מה שיש לתמוה בגמ' (דף ג' ע"ב) דאמר רבינא הכל מומחין שוחטין. נמצא דלרבינא אם לא בדקו אותו אם יודע ה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ולדידן דמותר דוקא משום דרוב מצויין א"ש מומחין הן: וכן לקמן (דף י"ב) ראה א' ששחט לא מתירין אלא משום דרוב מצויין א"ש מ"ה. ותימה למה לא התירו משום ס"ס וכמ"ש הט"ז יו"ד סי' א' סק"ו דלעולם הוי ס"ס ס' דלמא ידע השחיטה ואת"ל לא ידע דלמא ס"ס שחט שפיר וא"כ ראוי להתיר אפי' למ"ד דל"א רוב מצויין א"ש מ"ה:
אך לדברינו ניחא דידוע מ"ש האחרונים ז"ל בטעם הרמב"ם דמכשיר ס"ס משום דס' הראשון אינו אלא איסור דרבנן וס' השני הוא ס' דרבנן לקולא: אך כ"ז שייך בשאר ספקות. אבל בס' בשחיטה כיון דס' הראשון מה"ת לרמב"ם ז"ל משום דהוי ס' מ"ע א"כ גם הס"ס הוי ס' דאורייתא ואסור עכ"פ מדרבנן. מש"ה הכריחו לומר רק מטעם רוב מצויין א"ש מ"ה: ויתורץ בזה לפענ"ד ג"כ קו' הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה בשורש הד' בד"ה ובהיות שתמה על הרמב"ם דבנמצא סכין פגום וכן בנמצא שמוט כ' דהו"ל ס' נבילה ובלא בדק בסימנים כ' דהוי ודאי נבילה. ולפי דברינו יש מקום ליישב שפיר דכל ס' בשחיטה דהוי מצד ההללמ"מ שנצטוה בע"פ דהוי רק תקון הלאו בכה"ג לא הוי אלא ככל הספקות שבתורה דמדאו' י"ל דאזלינן בי' לקולא. אבל בס' אם נשחטו הסימנים רובן כיון דהוי הספק במצות עשה גופא אם קיים הך דוזבחת והתורה אמרה וזבחת ואכלת אם ודאי לך שזבחת אז תאכל ואם לאו לא תאכל והוי ספקו להחמיר מש"ה פסק דהוי ודאי נבלה: ויתורץ ג"כ דברי הרמב"ם פ"א מה' שחיטה ה"ב שכ' ומותר לחתוך ממנה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה וכו' נזהר ולא כ' אחד ישראל ואחד נכרי מותרים בו ולטעמי' אזיל שכ' כן מפורש בפ"ט מה' מלכים דאסור לנכרי אפי' שחט ב' הסימנים:
וקשה מדברי הברייתא כמ"ש שם הכ"מ והלח"מ בשם הרשב"א ז"ל משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. אך לפי קו' תוס' (דף ל"ג) ד"ה אחד דהא בסנהדרין (דף נ"ט) אמרו והרי יפת תואר דמותר לישראל ולנכרי אסור ומשני שאני הכא דלאו בני כיבוש נינהו וה"נ דכוותי' דלאו בני שחיטה נינהו. וס"ל לרמב"ם דאה"נ למ"ד שחיטה הוי מצוה שפיר לישראל אישתרי ולנכרי לא אישתרי דלאו בני שחיטה נינהו והברייתא אזלא למ"ד שחיטה לאו מצוה היא אלא תקון האמ"ה ונבילה ושייך שפיר מי איכא מידי] : ויש לעיין קצת דבטור וש"ע לא הביאו זה למצוה אולי אה"נ דמתולקים ע"ז וס"ל דלא הוי אלא חקון האיסורים הנ"ל:
אמנם באמת נ' להיפוך אם הוי מ"ע אסור לירד לגבולם מפני שני טעמים דהרי במצוה קיי"ל מי שהוחזק במצוה אסור לאחר ליטלו ממנו כמבואר באו"ת קנ"ג וביו"ד רמ"ה סכ"ב ומקורו מדברי הירושלמי קרש שזכה לינתן בדרום וכו' וא"כ יש בזה חזקה ויורד לאומנתו אך היא הנ"מ דמשום חזקת המצוה אינו אלא באותו מקום עצמו ואין כאן ערעור על מה שבני עירם שוחטים במקום אחר. אבל משום יורד לאומנתו שייך ג"כ אם שוחטים במקום אחר וכמ"ש בח' דברי חיים חיו"ד ב' הנ"ל:
ובאמת דברי בעל גה"ק יו"ד סי' א' נכונים מאד דאי משום מצוה אטו משועבד הוא לשחוט ולטרוח בשביל אחרים. וראיתו ברורה מהך דמודר הנאה דמותר לשחוט לו שכ' הרמ"א יו"ד רכ"א משו' דמקלקל הוא ולא משו' דהוי מצוה:
ומבואר יותר בט"ז דחולק שם על הרמ"א מדברי תוס' שבת (דף ק"ו) שכ' דדוקא בע"ז הוא דשרי משום דכ' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם דצריך להיות תקונו יותר ניכר מקלקולו הא בשחיטה בשאר איסור כגון בנדר אסור ולא אסיק אדעתא למימר משום דמצוה קעביד אע"כ דאפי' למ"ד דהוי מצוה מ"מ כיון דטרחתו מרובה לא שייך דעביד משום מצוה:
ועי"ש עוד בט"ז שם סקמ"ב שמסיים מדברי הראב"ד פ"ו מה' שבועות שכ' ואם נשבע שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד בניהם בחנם הרי שהתחיל בשני דברים במילה ושחיטה ולבסוף לא זכר שחיטה שיעשה בחנם אלא שזה אסור כיון שאינו מצוה עליו. והדבר פשוט דל"ד לשאר מצות כגון בשופר ותפלה שאמרו המקבל שכר אינו רואה סימן ברכה:
וכבר כתבתי דכל אותה החקירה לא שייך במי שקבלוהו הקהל דאפי' בשופר ובעל תפלה דודאי הוי מצוה אפ"ה אם קבלוהו הקהל אסור לירד לאומנתו וחייבים לשלם לו אח שלו. והדבר פלא שבכל המקומות שהייתי לא נשמע כזאת ואדרבא מפורסם הוא בין השוחטים שאפי' שוחטים פעמים בלא ידיעה לקצב של חבירו מחזירים לו דמי השחיטה ולפעמים כשהוא בשוגג נוטלים לעצמם שכר טרחא מעט אבל במזיד ח"ו לא נשמע שיעשו זאת העוסקים במלאכת הקודש ונקראים יראי ד':
והדבר פשוט דהשוחטים המסיגים גבול נקראים רשעים ויורדים לאומנתם של אלו. אך יען די"ל דהוו שוגגים דדמיא להו כהיתרא ע"כ צריכים התראה ע"י ב"ד אחר שאינם נוגעים. וראוי להתרות גם באנשים אחרים מעיר ההוא שלא יכשלו באכילה שאינה בכשרות אולי יגערו בהם ואם יוסיפו לעשות כן יהי' דינם כגזלנים גמורים ועפ"י דעת הרמב"ם בתשובה אפי' בפעם א' אסורים להיות שו"ב לרבים מלבד מה שמבואר בחבורו הגדול פ"ד מה"ש ה' בחשוד לדבר אחד. וד' יסיר מהם לב האבן ויטה לבבם לטובה: הדוש"ת:
סימן נד
בעובדא דשוחט ששחט בלא קבלה דדעת התב"ש סי' א' סעיף כ"ד דבמדינות אלו שאין שוחטין בלא קבלה אם עבר ושחט בלא קבלה שחיטתו אסורה ועי' בביאורו שם ס"ק מ' דלא גרע תקנה זו מתקנת הקהל המובא בש"ע סי' א' סי"א ובשמלה חדשה בסי' ב' והוא מתשו' הרא"ש. ע"כ פשוט דעת כ"ת לאסור שחיטתו:
ולפענ"ד נ' דדין זה צ"ע מדברי התב"ש דלקמן סי' ב' סכ"ב שכ' דזה תלוי בלשון התקנה דאם התקינו בפירוש לפסול אפי' בדיעבד ודאי דתקנתם מועיל אבל אם לא התקינו רק על לכתחילה ודאי דמותר בדיעבד בהפס"מ: ע"כ תימה על התב"ש למה פסק הכא סתם דאסור בדיעבד דמנין לנו להחמיר בדבר שאין כאן תקנה מפורשת. ומנא לן להחמיר אפי' בדיעבד. נהי דמל' המחבר סי' א' שם משמע סתם אבל כבר עמד בזה הפר"ח והתב"ש שם הסכים עמו:
וכן באמת משמע מל' הרא"ש שם שכ' כי הקהל פסלו שחיטת הכל משמע דידוע היתה דתקנתם היתה לפסול דמשמע על דיעבד:
אבל בדין שלנו שלא לשחוט בלא קבלה מביא התב"ש בעצמו לשון תשו' מהר"מ וז"ל לא ישחוט ולא יבדוק שום אדם אם לא ינסהו הרב עכ"ל א"כ לשון התקנה היא רק על לכתחילה ולא על דיעבד:
ע"כ לפ"ז נ' דבחנם השיג התב"ש על תשו' חוות יאיר שהתיר בדיעבד ומה שהקשה התב"ש דא"כ מה הועילו החכמים בתקנתן א"כ יקשה קו' זו על התב"ש בעצמו לקמן ס"ב היכי דלא פרשו לאסור וע"כ דדי בכך לאסור לכתחילה: הן אמת דהא גופא קשיא לדעת ר"א ממי"ץ המובא במרדכי שהקשו למה ע"א נאמן על השחיטה והא אין ע"א נאמן נגד איתחזק איסורא וה"נ איתחזק איסורא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ותי' דל"א אין ע"א נאמן במקום איתחזק אלא בסתם בני אדם כמו שני עדים דנאמנים אפי' ריקים ופוחזים אבל במוחזק בכשרות נאמן אפי' ע"א במקום איתחזק וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם כמ"ש בשמו הש"ך סי' א' סק"ב א"כ יש לפקפק היכי דחזינן דעבר על התקנה נימא דשוב לא הוי מוחזק בכשרות וא"כ אינו נאמן. וידוע מ"ש בת' רדב"ז בנושא אשה בערכאות של עכו"ם דל"א בי' ח' אאעבב"ז כיון דחזינן דעבר על האיסור:
ואך בגמ' דידן משמע דלא אמרינן כן לגבי שחיטה. ואדרבא מדאמרו (בדף ב' ע"ב) הכל שוחטין ואפי' טמא בחולין ובמוקדשים לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו מותרת ותימה למה אמר שחיטתו מותרת שחיטתו טהורה הל"ל דעיקר החשש שמא נגע ונטמאו המוקדשים:
אך אה"נ הא גופא קמ"ל דסד"א נהי דנאמן לענין טהרה דוקא לענין טהרה דאין הנאמנות נגד חזקה. אבל לענין אכילה סד"א דלא יהי' נאמן דהוא נגד ח' דבהמה בחיי' בח' איסור עומדת ואין כאן היתר רק מצד דהשוחט מוחזק בכשרות. וזה כיון דעבר על דברי חכמים שאמרו לא ישחוט לכתחילה שמא יגע בבשר א"כ אינו מוחזק בכשרות וממילא אף בדיעבד יהי' שחיטתו אסירה. קמ"ל דאם אמר ברי לי נאמן ומותר באכילה:
ומתחלה עלה ע"ד לומר דאה"נ מש"ה הרי"ף לא הביא בהלכותיו הך דרבא דאמר מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו משום דס"ל כיון דבעי מוחזק בכשרות לא מהני בדיקת סכין ורבא אה"נ ס"ל דלא בעי מוחזק בכשרות:
ואך קשה לי לומר כן דהרי הרמב"ם ומחבר פוסקים ג"כ דבעי מוחזק בכשרות ואעפ"כ פסקו להא דרבא דמהני בדיקת הסכין:
וכן משום זה לא נ"ל תי' של הג"ה דרעק"א סי' א' שכ' דטעמא דהרי"ף הוא דס"ל דרבא ס"ל לא בדק בסימנים לא הוי נבילה מש"ה סמכינן על המומר הזה שבדק אחרי השחיטה אבל לדידן דקיי"ל לא בדק בסימנים הוי נבילה אה"נ דלא סמכינן על בדיקת המומר:
וכל זה איננו שוה לישב דהרי הרמב"ם דדרכו לימשך תמיד אחרי דעת הרי"ף והוא ז"ל הביא לשני הדינים. לא בדק בסימנים הוי נבילה. ומומר או"נ לתיאבון בודק סכין ונותן לו:
ולפע"ד משום זה לא הביא הרי"ף הך דינא דרבא דכל טעמי' הוא דסמכינן על זה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וזה למדו מהך דע"ז (דף כ"ג) אין לוקחין ימ"ת וכו' אצל החשוד ואם הי' מתארח אצלו מותר משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ומדהעתיק הרי"ף ז"ל לדין זה שם לא חשש להביא הך דרבא הכא דהיינו הך ופשוט דהלכה כרבא:
אך ס"ס טעמא בעי דהא אינו מוחזק בכשרות. ונראה דכל מה דמצריך מוחזק בכשרות הוא דוקא לענין בדיקת הסכין דסתמא כל היכי דשייך לא שביק היתרא ואכיל איסורא סמכינן דעושה כל מה שצריך ומוטל עליו דלא מרע חזקתי' ומש"ה בטירחא מועטת נאמן הוא ורק לבדיקת הסכין שכ' הראשונים ז"ל דהרבה צריך ישוב הדעת לזה הוא דא"נ מי שאינו מוחזק בכשרות אבל לענין דבר אחר נאמן הוא. והיכי דעבר רק אדרבנן נאמן הוא גם לבדיקת הסכין. מש"ה בטמא במוקדשים נאמן כשאומר ברי לי. וכן ה"נ כשעבר על התקנה:
והנה ידוע דעת הרמב"ם דה"ה במומר לעבירה מן העבירות צריך בדיקת הסכין וידוע מה שהקשה עליו בהג"ה דרעק"א לסי' ב' דא"כ למה אמרו בגמ' אביי לית לי' דרבא נהי דס"ל דמומר או"נ לתיאבון א"נ גם אם בודק סכין ונותן:
לו ס"ס מצי לאוקמי מתני' במומר לעבירה מן העבירות דלכתחילה לא ישחוט אלא בבודק סכין ונותן לו ובדיעבד אם בא ומצאו ששחט בודק סכינו אחריו והניח דבר זה בצע"ג:
ולפענ"ד הדבר נכון ומבורר לפי מה דאמרו בגמ' (דף ד' ע"ב) לימא מסייע לי' הכל שוחטין ואפי' ערל ואפי' ישראל מומר ואמרו ה"ד אילימא מומר לד"א היינו מומר לערלות אלא לאו מומר לאותו דבר וכדרבא לא אלא מומר לע"ז. א"כ חזינן דבזה נחלקו שני הסברות מאן דלא ס"ל כרבא ס"ל דמומר לע"ז אף דחשוד לכל התורה כולה אעפ"כ שחיטתו מותרת כיון דאינו חשוד לאותו דבר:
וכבר דקדקתי ברש"י שם ד"ה אלא מומר דקתני לעכו"ם ואיצטריך לאשמועינן משום דאמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה וכן בגמ' לקמן (דף ה') אמרו ג"כ באותו הלשון אבל מומר לעכו"ם לא משום דאמר מר תמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ולמה ל"א להיפוך דהא הכא מיירי בעובד ע"ז והל"ל תמורה ע"ז שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה:
אך נ' דדייקו לתרץ קו' תוס' ד"ה מומר דהא הוי צדוקי ולקמן תני שחיטת צדוקי לעכו"ם ע"כ תירצו דאה"נ מי שעובד ע"ז מפני שמאמין בה לכו"ע שחיטתו אסורה כמ"ש התוס' דעכ"פ הוי צדוקי אלא הכא מיירי במי שעובד ע"ז לא מפני שמאמין בה אלא דיצרו תוקפו וכן אחאב וסייעתו חלילה לא היו מודים בע"ז אלא דיצרא דע"ז תקיף עלייהו וע"כ אמרו דס"ס כיון דאינו כופר בע"ז דכופר בע"ז נקרא מי שממאסה ומתרחק ממנה בתכלית וממילא כיון שאמרו הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה וממילא מי שאינו כופר בה עכ"פ נחשד הוא שאינו מודה בכל התורה כולה אף שאינו צדוקי וזה הוא דיוק ברור בגמ' וכן ברש"י:
וא"כ הא בהא תליא דטעמי' דהרמב"ם דס"ל מי שהוא מומר לעבירה מן העבירות עכ"פ צריך בדיקת סכין היינו לדידן דקיי"ל שחיטת מומר לע"ז פסולה לגמרי משום דנחשד על כל התורה א"כ ממילא מי שהוא נחשד על עבירה מן העבירות נחית חד דרגא נהי דאין שחיטתו פסולה מ"מ נאמן לא הוי בדבר שהוא טירחא וצריך דקדוק גדול וישוב הדעת מש"ה עכ"פ צריך בדיקת סכין. אבל למ"ד דמומר לע"ז פי' אפי' מי שהוא נחשד גמור לכל התורה ע"י שאינו כופר בע"ז אפ"ה שחיטתו מותרת עכ"פ מי שאינו עובר אלא עבירה אחת נחית חד דרגא דאפי' בדיקת סכין לא צריך:
וא"כ ל"ק קו' הג' דרעק"א דכיון דאמר אביי ל"ל הא דרבא וקשיא לי' הברייתא וע"כ אתי לאתויי ישראל מומר לע"ז וממילא אליבי' מומר לעבירה מן העבירות א"צ בדיקת סכין. אבל לדידן דקיי"ל כרבא ומומר לע"ז אסור לגמרי לאכול משחיטתו במומר לעבירה מן העבירות צריך בדיקת הסכין עכ"פ דנחית דרגא:
ס"ס הדרינן לדינא דידן דמי שמכשיר השחיטה בלא נטל קבלה וסומך על החוות יאיר לא מזניחין אותו:
ויש לעיין עוד מדברי הט"ז יו"ד רכ"ת סקמ"ב דנשבע לעבור על תקנת הקהל הוי כנשבע לעבור על ד"ת כי תקנת הקהל הוי דאו' משום ושמרתם וכו' עשו משמרת למשמרתי. והדבר תימה והא כל תקנות דבריהם הוא בכלל ושמרתם את משמרתי וא"כ כי היכי דחלה השבועה על שאר דרבנן ה"נ תחול על תקנת הקהל. אע"כ צריך לומר דיש נ"מ בין אם התקנה היתה לצורך שעה דזה הוי דאו' אבל אם התקנה היתה לדורות הוי ככל שאר דרבנן. וא"כ יש לפ"ז נ"מ בין האי דתשו' הרא"ש שהיתה רק צורך שעה והוי דאו'. אבל האי דידן דהיא על כל הדורות לא הוי אלא דרבנן:
וממילא כל היכי דנסתפק לן בכוונת התקנה אזלינן לקולא. ודאי אם התרו בו ועבר על התראת ב"ד יש לומר דבכה"ג הוי צורך שעה לאסור אף בדיעבד. הנלפע"ד כתבתי:
סימן נה
כבוד ידידי יקירי ה"ה הרב החריף ובקי חסיד וי"א כש"ת מ' יצחק פיטיאל נ"י דומ"צ דק' עלקוש:
בדבר הגרר יבש שהי' על הצואר. והי' כ"ח מסופק שמא היא עד העבר השני ע"כ צוה כ"ת להשו"ב לשחוט רק את הקנה כדי שיוכל לבדוק את הושט כולו שלא ניחוש שמא במקום נקב שחט וכדמשמע מפשטות לשון הט"ז סי' כ"ג סק"ח והרב בש"ע והכו"פ סי' כ"א והשו"ב התריז בזה כנגדו לדעתו שלכתחלה צריך ב' הסימנים:
דבר חידוש הוא הלא הדבר פשוט כדאיתא בגמ' (דף כ"ח) וכמ"ש הראשונים דנהי דלכתחילה צריך ב' סימנים גם בעוף מ"מ כיון דאין לו תקנה חשיב כדיעבד ומותר בכה"ג לכתחילה לשחוט סי' א' לבדו דשעת הדחק כדיעבד דמי:
ועוד ביותר מוכח ברש"י (דף מ"ג ע"ב) דאפי' בס' דרוסה דאפי' בבהמה יש לה תקנה בבדיקה וא"כ כיון דבדיעבד לא הוי טריפה א"כ נימא שוב דגם בעוף ישחוט לכתחילה שני הסימנים דבדיעבד לא יהי' טריפה:
ואפ"ה נ' כיון דבדיקה קשה היא נכון יותר שישחוט סימן א' שיהי' בנקל לבדוק את הושט בפנים בלא שום חששא. ובירור החשש איסור עדיפא לן מחומרא דלכתחילה דב' הסימנים:
ורגיל אני לפרש מ"ש בגמ' שם (דף כ"ת ע"ב) חכים ברי בטריפות כר' יוחנן דפירושו הפשוט תמוה ורש"י ז"ל ג"כ נדחק בזה:
ונראה עפ"י מ"ש בגמ' ב"ק (דף קי"ב ע"ב) תהי בה ר' יוחנן וכי מקבלין עדות שלא בפני בע"ד קבלה מיני' ריב"ח כגון שהי' הוא חולה או העדים חולים או שהיו מבקשים לילך למדה"י:
וכ' המרדכי בשם הראב"ן דמהכא מוכח דאם קבלו עדות שלא בפני בע"ד מהני בדיעבד ומש"ה במקום אונס בכה"ג הוי כדיעבד ומקבלים אפי' לכתחילה. א"כ משמע מזה דעת ר"י דאונס הוי כדיעבד וכן כל שעת הדחק. וז"ש חכים ברי בטריפות כר"י. פירוש משום הכי התיר לשחוט לכתחילה סי' א' משום דהוי שעת הדחק כר"י דס"ל שעת הדחק כדיעבד דמי:
וס"ס כ"ח יפה הורה כדת וכהלכה. אמת שיש גררים הרבה שאין אנו מדקדקים בזה שרובא דרובן נראה שלא עבר צד השני ולמה נקל לשחוט רק סימן א' דלא הוי שעת הדחק הדוש"ת:
סימן נו
לידידי החריף החסיד מ' אבא מלאווער נ"י:
במה דנסתפק ידידי נ"י אי אמרי' נשחטה הותרה גם בושט דאולי דוקא בבא זאב ונטל בני מעיים הוא דאמרי' כן ולא בושט דהוי ס' נבילה: פשוט מל' רש"י במקומו (דף ט') ד"ה מי שכ' וניקבו הדקין א' מי"ח טרפות היא ולא ידענו מה חדש בזה. ע"כ נ' דכוונתו ז"ל דלא תימא דוקא נקבו הדקין הוא הדין הזה ע"כ אמר דה"ה בכל הי"ת טרפות הנזכרים במשנה א"כ גם נקובת הושט ופסוקת הגרגרת בכלל אף דס"ל לרש"י ז"ל דנקובת הושט הוי נבילה:
וכן בדברי התוס' (דף מ"ג ע"ב) ד"ה קסבר דמש"ה ל"א בדרוסה נשחטה הותרה משום דשכיחא טפי לאיסור ודייק לה מישב לה קוץ בושט ע"כ משום דגם בושט שכיח טפי לאיסור מלהיתר וכן נ' מפורש בדבריהם ביבמות (דף: ל' ע"ב) ד"ה אשה וכן פירש דבריהם ז"ל בהג"ה דרעק"א ביו"ד סי' ל"ג דבישב לו קוץ הוי שכיח טפי לאיסור מלהיתר משמע דאם לא הי' שכיח טפי לאיסור הוי אמרי' נשחטה הותרה אפי' בושט:
ואך מכאן הי' לבע"ד מקום לחלוק דזה הוא רק לתוס' דאזלי לשיטתייהו דנקובת הושט לא הוי נבילה כדמוכח במהרש"א בכורות (דף כ' ע"ב) ד"ה חלב בא"ד. אבל לדעת רש"י והרמב"ם אולי אה"נ דל"א נשחטה הותרה בושט. וכן באמת פרשתי זה שנים רבות ליישב דעת רש"י דס"ל ושט אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים לס' נקב והקשו בתוס' (דכ"ח) ד"ה אתא דאמרו בגמ' נ"מ לס' דרוסה למה ל"א נ"מ לס' נקב. עוד הקשו מעולא דאמר ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ופירש"י בחד פירוש נתרפא והקשה הש"ך סי' ל"ג סק"כ הא ס"ס לרש"י אין לו בדיקה לס' נקב ומאי נ"מ אם נתרפא: ומ"ש הש"ך דאיירי דהפנימי אינו נקב לגמרי. תימה דמל' רש"י לא משמע כן דכ' נקב בעור החיצון לא מינכר משמע דהפנימי נקב לגמרי:
וידוע ג"כ מה שמקשין העולם על ל' הגמ' ההיא ס' דרוסה דאתאי לקמי' דרבה וכו' ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי. איך שייך לחדודי במה שנאמר מפורש וכי ס"ד דיטעה אביי בזה:
ונ' לתרץ כ"ז עפ"י מה שקשה על מה שהקשו בגמ' על עולא דאמר אין תוששין שמא הבריא מ"ש מס' דרוסה. עפ"י מה שכ' התוס' דמש"ה לא אמרי' בדרוסה נשחטה הותרה משום דדרוסה שכיחא:
ועיין ט"ז יו"ד כ"ט במ"ש לפרש דברי הרמב"ם שכ' וכל ספק שיסתפק בטריפות מותר חוץ מדרוסה שמפורש בתורה דהיינו כוונתו ז"ל דל"א בי' נשחטה הותרה וכוונתו לתרץ קו' התוס':
וא"כ שוב קשה מאי הקשו מ"ש מס' דרוסה הא שנא ושנא בשלמא לתי' התוס' איכא למימר כמש"ל דגם בקוץ שכיח טפי לאיסור מלהיתר אבל לרמב"ם קשה: ע"כ נראה לומר דלהרמב"ם ז"ל לשיטתו ניחא דס"ל נקובת הושט הוי נבילה מחיים א"כ שוב איכא בקוץ בושט ח' אינו זבוח ושפיר מקשה מ"ש מס' דרוסה דכי היכי דאסרינן התם משום דמפורש בתורה דל"א בי' נשחטה הותרה ה"נ הכא בושט הו"ל למיסר משום ת' אינו זבוח דשייך בי':
ממילא יתישבו לנו דברי רבה שאמר ושט אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים פשוט לנקובת הושט דמה שאמר אין לו בדיקה בחוץ פי' אף שרוב פעמים ניכר הטפה של דם או הדרוסה מ"מ כיון שלפעמים אינו ניכר אינו מועלת הבדיקה להוציא מת' אינו זבוח זה הוא מימרא דרבה והגמ' הוסיפה ע"ז נ"מ לס' דרוסה פי' דה"ה לס' דרוסה אף דלא שייך בי' ח' אינו זבות מ"מ מחמירינן בי' גם התם משום דמפורש בתורה ל"א גם בי' נשחטה הותרה או משום דדרוסה שכיחא:
וע"ז הביא שפיר האי עובדא דאתא לקמי' דרבה ולחדודי לאביי הוא דבעי להודיע דין זה דגם בדרוסה אמרי' כן. ומיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל דל"א נ"מ לס' נקב דאה"נ גוף דינו דרבה הי' בס' נקב והגמ' היא שהוסיפה נ"מ לס' דרוסה לרבותא:
אך כ"ז לרבה אבל עולא דאמר ישב לו קוץ בושט א"ח שמא הבריא א"כ ל"ל דין זה וס"ל דבושט ליכא ח' אינו זבוח ממילא לעולא יש בדיקה לושט בחוץ א"כ שפיר קאמר א"ח שמא נתרפא דיש בדיקה. ומ"ש שם דנקב משהו בעור החיצון לא מינכר לדברי המקשן קאמר דהמקשן פריך מ"ש מס' דרוסה נימא דהוי ת' א"ז וממילא אין בדיקה לושט:
ובדרך זה תרצתי דברי רמב"ם התמוהים שפסק שמנה מיני טריפות נאמרו לו למשה מסיני ופסק נמי לקותא דרכיש בר פפא והא בגמ' (דף מ"ג ע"א) אמרו על מימרא דעולא דאמר שמנה מיני טרפות נאמרו לו למשה מסיני לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא וא"כ לרמב"ם ז"ל דחשיב לקותא דרכיש בר פפא ט' מיני טריפות איכא:
ולפמ"ש ניחא דנהי דטעם התוס' להחמיר בדרוסה משום דשכיחא וטעם הרמב"ם משום דמפורש בתורה וכמ"ש הט"ז ז"ל מ"מ יש לומר דלא פליגי וטעם זה דשכיחא אה"נ דמדברי התורה הוא דילפינן לה דמש"ה החמירה התורה בדרוסה משום דשכיחא ויצא לנו הדין דכל היכי דשכיחא לאיסור טפי מלהיתר מחמירינן:
והנה הב"י כ' בשם האגור בטעמו של הרמב"ם דמכשיר בכוליא של עוף שלקתה משום דהבני מעיים של עוף הם סגורים בעצם דכל זה דלקתה הכוליא דטריפה הוא רק משום הבני מעיים דהיינו דלעולם כשלקתה הכוליא שכיח שינקבו המעיים וא"כ לדידן נשמע דין זה מס' דרוסה שאסרה התורה שכיחא וה"נ שכיחא ומטרפינן. וממילא אף שרק שמנה מיני טריפות נאמרו למשה אעפ"כ מטרפינן בלקתה הכוליא משום דהוי בכלל דרוסה וכ"ז לדידן. אבל בגמ' דאמרו זאת אליבא דעולא ועולא ס"ל אין חוששין לס' דרוסה א"כ לדידי' אין נ"מ מדאו' במה דשכיחא א"כ לדידי' אם הו"א דלקתה הכוליא טריפה ע"כ צ"ל דהוא מצד עצמה ושפיר קאמר לאפוקי דהו"ל למיחשבי' בפ"ע. אבל להרמב"ם לדידן דשכיחא טריפה מדאו' יכול לחשבי' דהוא בכלל דרוסה ול"צ לומר לאפוקי:
עוד נ' לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל באופן אחר לפמ"ש דטרפות לקתה הכוליא הוא משום הבני מעיים דסופן לינטול או לינקוב א"כ קשה אה"נ מ"ט אמרו להוכיח מעולא דלא ס"ל לקתה הכוליא טריפה דלמא אה"נ דטריפה אלא דלא חשיב אלא מה דהוא טריפה מצד עצמה ולא מה דטריפה מצד דבר אחר ונ"מ דהא מה דהוא טריפה מצד עצמו קיי"ל דלא מהני שהיי' יב"ת ומה דהוא טריפה מחמת דבר אחר מועיל שהיי' יב"ח ומש"ה לא חשיב לה:
אך י"ל דמעולא שפיר דייקו לה דעולא ס"ל טריפה חיה כמ"ש בס' מלוא הרועים אות ל"ג מש"ה מוכח שפיר דהו"ל לחשוב נמי לקתה הכוליא כיון דאין נ"מ אם ישהנו יב"ח דאפי' אם יחי' ג"כ טריפה:
ממילא ל"ק על הרמב"ם ז"ל דס"ל טריפה אינה חי' י"ל שפיר דאה"נ דלקתה הכוליא טריפה ואפ"ה לא חשיב לה דאינה טריפה מצד עצמה ונ"מ דמהני שהיי' יב"ח:
וס"ס לפי פלפולא דידן ראוי לומר דלרש"י ורמב"ם אה"נ דל"א נשחטה הותרה בושט. אבל באמת לאחר העיון נ' דליתי'. חדא מש"ל מל' רש"י שכ' אחד מי"ח טריפות דמשמע בכל הי"ת טריפות. ועוד מדהעתיק המחבר דין זה בסי' כ"ה בהלכות שחיטה משמע דגם בסימנים הדין כן דנשחטה הותרה: אך יש לי ראי' מוכרחת לזה דבגמ' (ד"נ) אמרו מקיפין בבני מעיים ואח"כ אמרו מקיפין בריאה ואח"כ מקיפין בקנה והמדקדק בגמ' יראה דבכל חד רבותא קאמר דהא דמקיפין הוא משום דנשחטה הותרה וכמ"ש בת' מהרי"ט ח"א ת' ל"ז וע"ז אמרו דאפי' בריאה דצריכה בדיקה לכתחילה אעפ"כ אמרו מקיפין בה דנשתטה הותרה ואח"כ הוסיפו דאפי' בקנה דסד"א דיש בה ח' דא"ז אפ"ה מקיפין בה דאמרי' נשתטה הותרה:
ודברי תשו' מהרי"ט הנ"ל בולטים ונראים מתוך דברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' שחיטה הי"ד שהביא בהלכה אחת בני מעיים שבא זאב וכו' ואח"כ הך דנוקבין נקב אחר ומדמין לו היינו דשני הדינים הם מטעם אחד דנשחטה הותרה כידוע דסדרו של רבינו הרמב"ם ז"ל הוא בטעם נפלא משמע עכ"פ כסברתו של מהרי"ט דההקפה היא ג"כ מאותו טעם דנשחטה הותרה וכיון דהרמב"ם בסוף פ"ג מה"ש הביא ג"כ להך דינא דמקיפין בקנה אלמא דאפי' בסימנים נמי אמרי' נשחטה הותרה:
וע"כ הטעם משום דיצא הדבר בהיתר כמבואר בט"ז סי' י"ח סק"י ובש"ך שם סקכ"ב ואף שכ' הפמ"ג שם בסק"י דלא אמרי' כן אלא היכי דשייך סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי. הדבר פשוט דהכא עדיף משם דאיכא רוב בהמות כשרות דמסייע וכל היכי דמסייע רובא להיתרא אמרי' לעולם נשחטה הותרה אליבא דכו"ע:
ואפי' הכו"פ שכ' דל"א נשחטה הותרה בושט היינו בגוונא שכ' שם דאיכא מכות אבל בס' נקב כבר כ' הרשב"א בשם רבינו יונה דחשיב לעולם שכיח טפי להיתר מלאיסור:
והגם שבחב"ש סי' כ"ד כ' בשם תשו' מהרי"ק דבשמוטה לא תלינן להקל דזה הוי בגוף השחיטה בזה הוא דס"ל דל"א נשחטה הותרה אבל בנקב אפשר דגם המהרי"ק מודה וכמ"ש:
האמת שבס' גנת ורדים לא רצה להתיר בושט לתלות במשמוש ידי המשרתת. ובשפ"ד בסי' ל"ד סקט"ז סיים בצ"ע משום דברי הב"ח שכ' בשם הלבוש. וכבר ראה כ"ת בעצמו מ"ש בזה השב שמעתתא וחת"ס וכמעט רוב האחרונים מסכימים להיתר:
והנה מ"ש הש"ש בש"ה פ"ו להשיג על הכו"פ מהך דיבמות (דף ל') אשה זו בח' היחר לשוק עומדת דהחזקה להיתר היא אפי' בזמן איסורא. ה"נ כן אף שבהמה אסורה משום אמ"ה לענין זה יש לה ח' היתר:
וע"ז העיר כ"ת דא"כ תקשי לאביי מהך דטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דמוקמינן לטמא בחזקתו נימא שוב להיפוך העמידנו על חזקתו שכשיטבול יטהר וע"כ דדוקא בקידושין הוי חזקה משום דהרי החזקה היתה שכשימות תהא מותרת והרי באמת מת אבל בטבל הרי יש ס' דלמא לא טבל דהי' עליו דבר חוצץ וה"נ בטרפות שמא לא נשחטה:
אי בעינא נ"ל חילוק פשוט דהא קשה על התוס' דיבמות שם דפשיטא להו דמוקמינן להבהמה בח' היתר והרי הם סותרים לדבריהם בחולין (דף י"א) ד"ה אתיא שכ' לענין הגבינות דלא מוקמינן להבהמה על חזקתה:
וע"כ צ"ל דדעת התוס' דיש נ"מ בין היכי דיש ריעותא ודאית עכשיו דלא אזלינן בתר חזקה כי האי דהוי רק מצד רוב וכמ"ש מהרי"ט בת' ל"ז הנ"ל אבל היכי דלא הוי ודאי ריעותא אזלינן שפיר בתר חזקה ואמרינן דלא נטרפה כלל:
א"כ נכונים דברי הש"ש דודאי הכא מוקמינן אחזקה ואמרי' דלא נטרפה כלל אבל בטמא שנמצא עליו דבר חוצץ הרי החציצה דעכשיו ודאי ריעותא היא דאם יצטרך לו לטבול עתה אסור לו לטבול ובכה"ג הוי כמו גבי גבינות דהתם:
ואך בלעדי כל זה אין שום חזקה על טמא שכשיטבול יטהר הרי יש חזקה להיפוך שיש עליו דברים החוצצים דהרי כ' הטור וב"י בסי' קצ"ט בשם הרמב"ן ור"ן ות"ה דמדאו' צריך בדיקה קודם הטבילה א"כ אין כאן שום חזקה:
ול"ד כלל לבהמה בחיי' דהרי אנו אוכלים מחלבה. וגם נ"ל דמטעם זה מותר לברך על השחיטה אף דהא קיי"ל לא בדק בסימנים הוי נבלה א"כ כיון דאם נאבדו הסימנים בלא בדיקה נבלה למה יברך מתחילה נימא דהוי כמו בטבילה דאכתי גברא לא חזי:
בשלמא לדעת הסוברים דהוא רק מדרבנן בעלמא ל"ק די"ל דהוי רק קנס בעלמא מדלא בדק מש"ה קודם השחיטה מותר לו לברך אבל לדעת הסוברים דהוא דאו' קשה למה עדיף רגע שלפני השחיטה מרגע שלאחריו דהא כ' הרמב"ם אפי' הי' השוחט זהיר וזריז ה"ז נבלה. וידוע מ"ש הט"ז או"ח סי' ח' סק"ח דגם מצד רוב לא סמכינן לברך משום חומרא דלא תשא: אך עפ"י מ"ש המרדכי אה"נ למה לא בדק הוי נבילה לימא רוב מצויין א"ש מ"ה ותי' בתי' השני דאין מבורר זה, הרוב דכמה פעמים שוחטין שאין רוב הסימנים נשחטים, ובאמת דבריו ז"ל לכאורה תמוהים דהרי עינינו רואות דרובן ככולן שוחטים רוב למה אין זה מבורר וע"כ דסברתו הוא דודאי סתם שוחט, שוחט שפיר משא"כ היכי דחזינן שלא קיים תקחכז"ל שלא בדק בסימנים ממילא איתרע לי' רובא וחיישינן שמא לא שחט רובן וז"ש דכמה פעמים שוחטין שאין רוב הסימנים, נשחטים היינו שוחטים כאלו. ומש"ה קודם שחיטה דאיכא לעולם ח' היתר כמ"ש התוס' הנ"ל דודאי ישחוט רוב ויקיים מצות בדיקה מש"ה מותר לעולם לברך קודם השחיטה:
אך גם לפי תי' הראשון של המרדכי ניחא משום דסמיך מיעוטא לחזקה דחזקת אמ"ה וידוע מ"ש הנוב"י דחזקה לא הוי רק על למפרע ולא על להבא. וא"כ ניחא שפיר דאחרי השחיטה ודאי מוקמינן על ח' אמ"ה על למפרע ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה שלא יצאה מחזקתה אבל כשהולך לשחוט צריך אתה לומר דהוי חזקה שתשאר אמ"ה ע"ז יש להיפוך חזקה שתצא מח' אמ"ה וכדברי התוס' וחזקה שתשאר אמ"ה דהוי להבא ל"א:
והנה עלה בדעתי לסתור דברי הש"ש הנ"ל עפ"י מה שנחלקו בגמ' שם לא בדק בסימנים אי הוי טרפה או נבלה ומטמא במשא ועי' ברש"י שם ד"ה מר סבר שכ' דבחזקת שאינה זבוחה מוקמינן לה:
וידוע דבביצה (דכ"ה) נחלקו בזה רש"י ותוס' שרש"י כ' בהמה בחיי' בח' אמ"ה עומדת והתוס' לא ניחא להו בזה וכ' משום ח' אינו זבוח וא"כ תימה על רש"י דהכא כ' בעצמו משום אינו זבוח:
ע"כ נ' דרש"י ס"ל דאה"נ בזה נחלקו שני המ"ד. מ"ד טרפה ס"ל דח' אינו זבוח לא אמרינן דכי היכי שלא היתה זבוחה הי', לה חזקה להיתר ג"כ מש"ה אם נשחטה ולא נבדקה די לן שנימא טרפה היא ולא טמאה ורק מחזקינן מאיסור הראשון לחוד. ומ"ד השני ס"ל דאין חזקה להיתר בשעה שעומדת באיסור הראשון ממילא מוקמינן לה בח' אינו זבוח ומטמאה במשא מש"ה למ"ד זה מודה רש"י דמוקמינן לה בח' אינו זבוח:
וא"כ לפי מה דקיי"ל נבלה ומטמאה במשא משמע דלא אזלינן בתר ח' להיתר כשהיא באיסורה בחיי'. והתוס' לשיטתייהו שכ' חזקה זו משום דס"ל דלא הוי נבילה אלא מדרבנן אבל מסתם לשונו דהרמב"ם משמע דהוי נבילה מדאו' א"כ י"ל דאה"נ דלא ס"ל כלל חזקה להתיר וכן י"ל דהוא דעת רש"י ז"ל: אך כד מעיינינן בה ליתי' דהא יקשה על רש"י ז"ל אה"נ למה פי' בביצה משום ח' אמ"ה הא לפי מה דקיי"ל נבלה ומטמאה במשא ע"כ דאמרי' חזקת אינו זבוח ולא משום אמ"ה:
ע"כ נראה דדעת רש"י לחלק בין לא בדק בסימנים לשאר ס' בשחיטה דבלא בדק כיון דיש ס' אם נעשה מעשה השחיטה ודאי דהוי נבילה דמוקמינן אחזקה כמו שהיתה בחייו כן לא נעשה מעשה כלל אבל אם יסתפק לך ס' שהה ס' דרס או שוחט בסכין ונמצא פגום ודאי דלא שייך לומר ח' אינו זבוח דהא גם בחייו לא היו סימניו שמוטים או פגומים א"כ נכונים דברי רש"י ז"ל דהכא בחולין לענין לא בדק בסימנים דיש ס' אם נשחטו רובן יש חזקה דאינו זבוח ומש"ה הוי נבילה. משא"כ בביצה שם דקאי לפרש דברי ר"ה דאמר סתם בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת על כל ס' בשחיטה ואפי' ס' שמוטה או ס' דרס דבכה"ג לא ניחא לי' לרש"י לומר משום חזקת אינו זבוח ומפרש משום חזקת אמ"ה:
ויתורץ בזה קושית ראש יוסף על הרמב"ם ז"ל דס' בלא בדק בסימנים הרי זה נבלה ובשחט בסכין פגום וכן בס' שהה ס' דרס כ' הר"ז ספק נבלה. ולפמ"ש ניחא דהתם איכא חזקת אינו זבוח והכא ליכא:
דברי הדוש"ת:
סימן נז
ראיתי בס' דרכי תשובה סי' א' סק"ד בשם ת' מור ואהלות על שו"ב שלא בדק בעצמו סכינו ואשתו או בתו בדקו לו הסכין והוא שחט בו והשיב דודאי איסור גמור הוא לסמוך על בדיקת אשה מדכ' בסי' י"ח דהרבה צריך ישוב הדעת לבדיקת הסכין וחמור יותר מגוף השחיטה:
הגם דודאי למעשה אין ראוי להקל בזה אבל להלכה דין זה ליתי' דלפי דעת התוס' ריש חולין שכ' והא דלא תני הכל שוחטין אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה התם איצטריך למיתני משום דכל הפרשה בלשון זכר נאמרה אבל הכא אין חידוש באשה יותר מבאיש. א"כ פשוט משמע מדבריהם ז"ל דאין שום נ"מ אפי' לענין בדיקת סכין דצריך ישוב הדעת הרבה דאל"כ הי' צריך למיתני הכל שוחטין משום בדיקת סכין:
וע"כ אין אנו צריכין לקיים דין זה רק אליבא דה א"י שכ' נשים לא ישחוטו ועפ"י ההלכה כל הראשונים חולקים ע"ז אלא שהרמ"א כ' מצד המנהג שאין הנשים שוחטות א"כ יש לומר הבו דלא להוסיף עלה דלמא דוקא לענין שחיטה עצמה ולא לענין בדיקת סכין:
וביותר לפי שנלע"ד ליישב קו' תוס' על בעל ה' א"י ממתני' דזבחים שהשחיטה כשרה באנשים ולא אמרו דלא תני לכתחילה משום נשים משמע דשוחטות לכתחילה אפי' בקדשים ונ' עפ"י שידועים דברי הרמב"ם דפט"ז דסנהדרין שאיסור בע"א יוחזק וכעין זה בסוף פ"א מהא"ב דאף שאין ע"א נאמן למלקות מ"מ אם הוחזק למה שכבר נאמן עליו מהני אח"כ גם לענין מלקות ומ"מ אם בא תיכף למלקות א"נ:
וכן יש לדקדק בדברי תוס' חולין (דצ"ו) דמקשים האיך מחזירין שט"ח בסימנים והלא אם אמרו פלניא דהאי סימנא לוה מפלוני לא, מפקינן מיני' ותי' דשאני שט"ח שאין אדם מוחזק בו וכו' אלמא דס"ל ג"כ סברא זו אף דס"ס סוף השטר לגבות בו ולהוציא בו ממון מ"מ כיון דאין הסימנים מתחייבים עתה להוציא ממון חשיבי דאינן נגד חזקה:
וה"נ זהו החילוק בין שחיטת חולין לשחיטת קדשים דבחולין כיון דע"י שחיטת השוחט מכשירה עתה לאכילה והוא מוציאה תיכף מח' אמ"ה מש"ה בעי מוחזק בכשרות וכמ"ש המרדכי ב' ר"א ממיץ דהא דאין ע"א נאמן במקום איתחזק איסורא היינו דומיא דשני עדים נאמנים דהיינו אפי' בריקים ופוחזים אבל מוחזק בכשרות נאמן אפי' נגד איתחזק מש"ה ע"א נאמן על השחיטה כשהוא מוחזק בכשרות ואשה בכה"ג לא מהימנא. אבל בקדשים דעתה אינה מוציאה עדיין מח' אמ"ה דגם לאחר השחיטה עדיין אינו ראוי דבעי זריקה כדאמרי' בחולין (ד"פ ע"ב) דלר"ש הוי שחיטה שאינה ראוי' מש"ה נאמנת האשה דלא הוי מוציאה עדיין מח' אמ"ה:
וא"כ לפ"ז לענין בדיקת הסכין כיון דעדיין אינה מוציאה בזה מח' אמ"ה אפי' לבעל הלכות א"י נאמנת היא:
ואפי' לפמ"ש היש"ש ריש חולין סי' ב' דאין הנשים נאמנות לענין ברירת דגים קטנים כיון דהוי איסור דאורייתא וטרחא וס' איסור סומכות עצמן שאין כאן איסור וא"כ הי' סברא דה"ה לענין בדיקת סכין כיון דהוא טרחא וס' איסור דשמא אין כאן פגימה ומתעצלות:
אך לפי דברינו אין דמיון לזה דהתם כיון דהדגים צריכים בדיקה יש להם חזקת איסור באותה שעה עד שיבדקו והאשה שבודקת אותם באה להתיר אותם אינן נאמנות. אבל בבדיקת הסכין דאפי' ע"י הבדיקה עדיין אינה באה להתיר אותה י"ל דנאמנת אפי' לדעת היש"ש:
ואם הי' מקום לקיים דברי התשו' הנ"ל הי' מקום ליישב קו' התוס' על ה' א"י הנ"ל דאה"נ היינו טעמא דה' א"י דמש"ה לא ישחוטו משום דדעתן קלות ואינן זהירות בתיקון הסכין וא"כ במוקדשים דלא שייך הך דבדיקת הסכין דהתם לא היו מתקנין שום סכין פגום וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה' כלי המקדש הט"ו. מש"ה נאמנת:
והראה לי בני שי' שכבר כתב תי' זה בס' ח"י מהרא"ל ליו"ד וס' תבואת השדה. אבל באמת לפי דעתי אין זה תי' כלל דא"כ הו"ל בגמ' לתרץ הכל שוחטין אפי' אשה כשבודק סכין ונותן לה אבל בא ומצאה ששחטה בודק סכינה אחריו וכדאמר רבא בישראל מומר וע"כ דאין נ"מ כלל:
עוד יש ליישב דעת הא"י לומר דהא דנשים לא ישחוטו הוא רק מדרבנן בעלמא דגזרו משום דדעתן קלות אולי יקלקלו השחיטה ובקדשים כיון דיש לפעמים דהאשה בעצמה מחוייבת להביא קרבן והמצוה עלה רמיא לא אסרו חכמים לבטל מצותה וכדמצינו בא"ל ע"א נטמאו טהרותיך דמכחישו א"נ העד להכחיש הבעלים ואעפ"כ כתבו הפוסקים דאחר יזהר מזה וכן אם א"ל שורך נרבע והוא מכחישו א"נ והכהן יכול להקריבו וא"צ להחמיר בזה משום דלבטל מצותו לא תקנו רבנן:
וכמ"ש רש"י ע"ז (נ"ד) לענין חליפי אה"נ דלגבי קידושין משום מצות פו"ר התירו וכ"כ התוס' חולין (דף ד' ע"ב) א"כ יש לומר שפיר דבקדשים לא אסרו שחיטת נשים ועיין ש"ך חו"מ שפ"ב דהאב שהוא בעצמו מוהל לא יכבד לאחר להיות מוהל במקומו משום דמצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ י"ל דבקדשים כיון דיש לפעמים כן דהיא מחוייבת לשחוט קרבנה ה"ה אפי' בקרבן של אחר ג"כ יכולה לשחוט דלא תקנו לחצאין:
א"נ יש לומר דאה"נ מה שאמרו שהשחיטה כשרה בנשים היא דוקא היכי דחייבת קרבן וס"ס ל"ק גבי חולין דהתם תקנו חכמים לאסור:
וא"כ יש לפ"ז לומר דלפי מה דמסיק הרמ"א שכ' וכבר נהגו שאין הנשים שוחטות ה"ה דלענין בדיקת הסכין נהגו דלא סמכינן עלייהו:
אבל עדיין יש ללמד זכות עפ"י מ"ש הש"ך יו"ד סי' פ"ד סקל"ה דבדבר דלא איתחזק איסורא כ"כ סמכינן עלייהו וא"כ ה"ה לענין בדיקת הסכין ל"ח איתחזק איסורא כ"כ ול"ד לגוף השחיטה:
וכבר כ' הפרי תואר שם סקכ"ג דלענין דינא כל אשה שהיא כשרה ומדקדקת במצות ושלימה בדעתה נאמנת ודאי וא"כ אם הוא מכיר באשתו שהיא זהירה במצות למה נחשב זאת לקלות והרי אמרו בגמ' כתובות (פ"ה) בת ר' חסדא קים לי בגווה היינו שדעתו נוטה להאמינה:
עוד נראה לומר ליישב קו' התוס' על ה' א"י ג"כ באופן הנ"ל דהא דנשים לא ישחוטו הוא רק מדרבנן בעלמא והא תליא בפלוגתא דר"מ ור"י בריש חולין שם אי טוב אשר לא תדור אפי' מנודב ומשלם כדברי ר' מאיר או כר' יהודה דטוב מזה נודר ומשלם וידוע מה שהקשו שם בתוס' לר"מ איך אכלו ישראל שלמים במדבר ועוד הא כתיב וידר יעקב נדר וכתיב אשר נדרתי אשלמה:
ולפי דברינו הנ"ל דנהי, דגבי שחיטה בדיעבד מוקמינן אחזקה ואמרי' דודאי שפיר שחט אפ"ה לכתחילה חיישינן ובעי מוחזק בכשרות דיש נ"מ בכל החזקות בין בדיעבד לכתחילה ומש"ה אסרו חכמים לנדור בקרבן שמא יקלקל בשחיטה ונמצא שלא קיים את נדרו וניחא לפ"ז דקדוק דברי התוס' ריש חולין שם על שני המקראות דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא וכתיב טוב אשר לא תדור וכ' מעיקרא מייתי מדברי תורה ואח"כ מדברי קבלה היינו דקשיא להו דמעיקרא הי' להם להביא מקרא מפורש טוב אשר לא תדור וקרא דוכי תחדל לנדור אינו מפורש כ"כ. ע"כ כ' לתרץ דמעיקרא מייתי מד"ת וכו':
ולפענ"ד נראה לפי דברינו הנ"ל דהוא רק מדרבנן בעלמא וידוע מ"ש הט"ז או"ח ס"ס תקפ"ח וש"ד דמה שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור והתורה אמרה כי יפליא לנדור נדר וכו' ע"כ הקדימה הברייתא קרא דוכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא כיון:
שכתבה התורה קרא זה גלתה לנו התורה כאילו נתנה רשות לחכמים לגזור בדבר זה: